סיור לקיסריה

כתב: גילי חסקין; 16-03-21; עדכון: 19-03-2024

תודתי לרוני טואג, עוזי עד, וכרמית גור, על הסבריהם בשטח.

ראו קודם: תולדות קיסריה בתקופה הרומית – ביזנטית; תולדות קיסריה מהתקופה הערבית ואילך.

 לייתר הסיורים בארץ   

קיסריה היא עיר קדומה, שהיתה בירת הארץ והעיר המרכזית בה, במשך כמה מאות שנים, בתקופה הרומית-ביזנטית. גם בתקופה הערבית ובתקופה הצלבנית היתה עיר חשובה. זהו  אחד האתרים הקלאסיים המרשימים בארץ ישראל.

הגן הלאומי מארח בכל שנה כ–700 אלף מבקרים. (מספר דומה מגיע למצדה).

את האתר של קיסריה חפרו כמה משלחות. החפירה השיטתית הראשונה נערכה ב-1945 על ידי מחלקת העתיקות המנדטורית, בהנהלת י' ע'ורי, ובה נחשף פסיפס של רצפת בית כנסת יהודי. מאז, נחפר האתר פעמים רבות[1].

בשנים האחרונות מתבצעות עבודות חפירה, שיקום ושחזור רבות היקף. ברשות העתיקות טוענים: "מה שאנחנו רואים היום בקיסריה הם רק ששה אחוזים ממכמני האתר". בשנים האחרונות, המקום זוכה לתנופת פיתוח ויש כוונה להפכו לאתר מוביל בקנה מידה עולמי. את המהלך מובילים במשותף שלושה גורמים: קרן אדמונד דה רוטשילד[2] (באמצעות הזרוע המבצעת שלה — 'החברה לפיתוח קיסריה'), רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים. בפרסום מופיעה ההצהרה שהגופים "חברו במשותף לפיתוח מואץ וחסר תקדים בהיקפו לחשיפה, שחזור והנגשה של קיסריה העתיקה, כ'עיר הבירה של העולם העתיק' וכאתר ביקור מרכזי במרקם התיירותי בישראל". מיד אחר כך מופיעה גם ההבהרה: "החפירות נעשות תוך שמירה קפדנית על הערכים הארכיאולוגיים ההיסטוריים וערכי הטבע של המרחב, עם הנגשה ראויה לציבור עצום של מבקרים מהארץ ומהעולם"[3].

באתר הארכיאולוגי משולבות חנויות ומסעדות, דבר שעורר ביקורת אצל חלק מהארכיאולוגים, אבל מוסיף לו משנה חיות.

סיור זה מתחיל בשער הדרומי מזרחי, הקרוב יותר לקיבוץ שדות ים  ומסתיים בבית הכנסת שבצפונו של האתר. ניתן להתחיל אותו בשער המזרחי ולבצע בחלקו הדרומי מעין סיור מעגלי. ניתן גם לצאת מהשער הצפוני וללכת ברגל, מרחק של כ-2 ק"מ, עד לאקוודוקט הרומי ("חוף הקשתות").

ניתן להוסיף לביקור בגן הלאומי, גם ביקור בהיפודרום המזרחי, הנמצא בשטח המטעים של קיבוץ שדות ים וביקור בכנסיית הציפורים אשר בשכונת הווילות של קיסריה.

תחנה מס' 1 – דגם האתר

ניכנס בשער הדרומי של האתר, ליד מגרש החניה של האוטובוסים, הנמצא על גבי שרידיה של העיר.

ראשיתה של קיסריה בתקופה ההלניסטית כישוב צידוני, אך מי שהביא אותה לגדולתה היה המלך הורדוס, שבנה אותה בשנים 22-10 לפני הספירה. הנמל ההרודיאני שלה היה מן הסתם אחד המרשימים בעולם של אז.

העיר המפוארת ונמלה מתוארים בהרחבה אצל יוסף בן מתתיהו: "הוא בחר לו על שפת הים עיר אובדת, ושמה מגדל סטרטון. כי הייתה יפת נוף וראויה להתכבד". בספרו "תולדות מלחמת היהודים" , נמסר שהבניינים בקיסריה נבנו מאבן לבנה. אך עד כה נתגלתה בקיסריה ההרודיאנית, רק בניה מאבן כורכר, שהיתה כנראה מכוסה בטיח ומכאן הטעות. רק הדרכים רוצפו באבן גיר קשה, שנחצבה מחוטם הכרמל, באזור בנימינה. לאחר שהודח ארכלאוס, בנו של הורדוס, בשנת 6, היתה קיסריה למקום מושבם של הנציבים הרומאיים. המלך היהודי האחרון שמשל בקיסריה היה אגריפס הראשון, בשנים 41-44 לספירה.

מרבית תושביה של העיר היו נוכרים, אבל היתה בקיסריה גם קהילה יהודית גדולה ומבוססת. בין היהודים לנוכרים שררה מתיחות. אספסינוס, שהוכתר בקיסריה, לקיסר על ידי ליגיונותיו, העלה את העיר למדרגת קולוניה, בעלת זכויות מוגבלות ואילו  הקיסר אֲלֶכְּסַנְדֶּר סֶוֶורוּס [4]העניק לה את התואר 'מטרופולין'.

בדגם של האתר, הנמצא בכניסה הדרומית לגן הלאומי,  נראית העיר ההרודיאנית, המוקפת חומה, מסביב לה, גדולה בהרבה, העיר הביזנטית, וקטנה במרכז, העיר הצלבנית. נראה היטב גם מקומו של האמפיתאטרון, המצוי בשטח החקלאי של שדות ים וההגעה אליו מאד לא נוחה.

תחנה מס' 2. התיאטרון

ראו באתר זה: התיאטרון בתקופה הקלאסית

שרידי התאטרון משכו את תשומת לבם של נוסעים כבר במאה ה-19. הם נסקרו באופן מקיף על ידי המשלחת הבריטית לסקר ארץ ישראל המערבית, שהובלה על ידי קונדר (Conder) וקיצ'נר (Kichner). התיאטרון נחשף על ידי משלחת איטלקית מטעם המכון הלומברדי שבמילנו, בראשותו של פרופ' א' פרובה (Farova), בשנים  1959 ו-1964. בשנים 2000-2001 בוצעו בתיאטרון ובסביבתו כמה חפירות הצלה, על ידי משלחת קיסריה, מטעם רשות העתיקות[5].

התיאטרון הכיל 4,000 מושבים בערך. ייחודו בכך שהוא נבנה באבן, בתקופה שבה מרבית התיאטראות ברומא היו בנויים מעץ[6]. כזה היה כנראה גם התאטרון שבנה הורדוס בירושלים מוקדם יותר, בשנת 28 לפני הספירה[7] .במקורו היה בנוי כולו מאבן כורכר וטיח. עם הזמן נוספו פריטים נוספים. קוטרו היה 98.8 מ'.

זהו אחד התיאטראות הרומיים המפוארים שהתגלו בארץ. הוא הקדום בתיאטראות, שנחשפו בארץ ישראל, סוריה הדרומית ופרובינקיה ערביה[8]. המלך הורדוס, שבנה את התיאטרון, הביא את המוסד הזה למזרח האימפריה, מקום שלא היתה בו את המסורת הזאת, עד לכיבוש הרומאי. היה זה אחד המכלולים שבהם התנהלו חגיגות חנוכתה של קיסריה, שכוננו כמשחקי ארבע שנים, לכבודו של הקיסר אוגוסטוס[9]. המלך אגריפס הראשון, עוטה גלימה מוזהבת ומלווה בפמליה מלכותית, נכח שם בפסטיבל גדול, כנראה חגיגת ישועה (upper soterias), שהתקיימה בראשית אוגוסט בשנת 44 לספירה, לכבוד שובו של הקיסר קלאודיוס כמנצח, ממסעו הצבאי בבריטניה[10]. ביומו השני של הפסטיבל, הוא חש ברע וכעבור חמישה ימים, נפטר בארמון בקיסריה[11].

תיאטרון זה, כמו תיאטראות רבים בעולם ההלניסטי והרומי, שימש בעיקר להופעות של מימוס. מדובר במופע פופולרי שלא היה מבוסס על טקסט כלשהו, אלא הופעה של בדרנים, כמו לוליינים וחקיינים למיניהם, שסבבו בשווקים ובירידים והופיעו בכול מקום, שנמצא להם קהל נדיב. בדרנים אלו הצטיינו בגמישות קלה ובקלילות תנועה. השחקנים, גברים ונשים, הופיעו ללא מסיכות, ואחדים מהם גם ללא נעליים. בשעת ההצגה עבר אחד מחברי הלהקה בין הצופים ואסף את נדבת ידם. להפצת יצירות תיאטרון ברחבי העולם סייעה התארגנותם של השחקנים בגילדות וכמובן גם התפתחותה של הקומדיה האתונאית. זו, מרגע שפסקה להיות מקומית ופוליטית, נעשו נושאיה מובנים ומהנים גם לאלה שלא חיו ביוון גופא, בדומה לנושאי הטרגדיה האוניברסליים.

החל מהמאה השנייה לפני הספירה, היה המימוס מופע בידור עממי ברומא. המופע כלל מופעי לוליינים, חקיינים, בדרנים וליצנים, גברים ונשים, שסבבו בשווקים ובירידים ואספו כסף מהקהל. שחקני המימוס הופיעו בלהקות נודדות קטנות והקימו במות עץ פשוטות וקלות. בניגוד ליוון, בה נחשבה הקומדיה לתרבות גבוהה ולא ערבו בה מופעים אחרים, המימוס היה חלק ממכלול של מופעים שכללו מרוצים, אתלטיקה, מופעי שחקנים עם מסכות, קרבות אדם מול חיה עד מוות- לודרים, בלט מים, וכן "קטעים נבחרים" מקומדיות יווניות שברומא הרשו לעצמם לפרק לחלקים. במימוס היו גם יסודות אלתוריים (אימפרוביזציה). השחקנים היו מאוגדים בקבוצות. התחרויות ביניהן היתה גדושה באמוציות. לעתים עוררו מהומות.

התיאטרון ממוקם 650 מ' מדרום לנמל, במרחק של 75 מ' מחוף הים ופונה לכיוון מערב-צפון-מערב. כ-500 מ' מדרום למקדש אוגוסטוס ורומא וכ-150 מ מדרום-מזרח ל"צירקוס של הורדוס". חומר הבניה הוא מאבן כורכר מקומית, שטיבה אינו משובח (היחידי באזור). מיקום התיאטרון – בדרום העיר, רחוק למדי מהמרכז ומהמבנים החשובים – תמוה במקצת. את הצירקוסים והאמפיתיאטרונים נהגו אמנם להקים מחוץ לעיר, בשל ממדיהם הגדולים, אולם התיאטרונים הוקמו בדרך כלל בלב העיר. סמוך למבני הציבור החשובים[12].

התיאטרון היה פעיל עד למאות ה-4-5 ויש לכך עדויות ספרותיות וארכיאולוגיות[13]. יתכן שפעל עד תום התקופה הביזנטית[14]. [התיאטרון הגדול בבית שאן,  והתיאטרון בדפנה (Daphne)  שליד אנטיוכיה' היו בשימוש אפילו במאה השישית לספירה]. הנצרות שללה וביטלה עד מהרה את שעשועי האמפיתיאטרון, אך נראה שהייתה סלחנית יותר בכל הקשור לאירועי התיאטרון.

במהלך תקופה ארוכה זו השתנו פני תיאטרון זה במידה ניכרת, כדי להתאימו לאופנה ולצרכים המשתנים. שינויים שבאו לידי ביטוי, בעיקר במערך הבמה והאורקסטרה[15]. שיפוץ כללי – למעשה בנייה מחדש – נערך בתיאטרון במהלך התקופה הרומית האימפריאלית (כנראה בימי השושלת הסוורית, בשנים 193-235 לספירה)[16]. בתקופה זו שולבו בו עמודי שיש ופורפיר. הבניה במאות ה-2 וה-3' מחקה את שרידי המבנה הרודיאני כמעט לחלוטין. מימי הורדוס נותרו שרידים של חלק מהמושבים והמדרגות.

התיאטרון תחום במבנה במה' הנקרא 'סקנה' (Scaenae)'. (מכאן התפתחה מאוחר יותר המילה "סצנה"). מבנה הבמה בתיאטרון קיסריה, עבר שינויים מרחיקי לכת, יותר מכול רכיב אחר בו.  אורכו 67 מ' ורוחבו 9 מ'. בגבו עמד קיר איתן בעובי של שני מ' ובמרכזו גומחה מעוגלת למחצה, שמפתחה 17 מ'. במרכזה מצוי פתח (valvae regiae) ומשני צדדיה גומחות מלבניות קטנות יותר, שבמרכז כל אחת מהן פתח (hospitalia), ששמש כנראה ליציאת שחקנים. זהו קיר חזית מבנה הבמה, הקרוי 'סקנה פרונס' (scaenae frons), אשר עוטר בעושר, בעמודי שישי צבעוני, הנושאים מערכות קורות, פסלים ותבליטים ומזכיר בעיצובו את זה של פלמירה (Palmira), אשר בסוריה.

במפולת נחשפו פריטים רבים, המלמדים על הפאר הרב שבו עוצב. העיטור הארכיטקטוני העשיר הוא הסיבה לעוביו הרב של הקיר. חזית הסקנה פרונס התנשאה לגובה של שתי קומות לפחות, כך שראשה ישתווה לגובה מערכת המושבים[17]. אורכו היה 50 מ', כך שמצפון ומדרום לו, נותרו חללים ברוחב של 8 מ'. הם עוצבו כחדרים מלבניים, שהשתרעו בין הקיר האחורי של מבנה במה לקירותיו הצדדיים הקצרים. פרופ' ארתור סג"ל משער שחדרים אלו הכילו את גרמי המדרגות ושימשו למעשה תחליף מוקטן למבנים באגפי הבמה (versurae). מבנים אלו קישרו בין מערך הבמה למערך המושבים[18].

אורך הבמה עצמה (pulpitium) 33 מ' ורוחבה 4.5 מ'. היא הופרדה מהאורקסטרה בקיר דקורטיבי (proscaenium), שעוצב עם גומחות מלבניות ועגולות למחצה, נתמכה על ידי שני קירות היקפיים, בעלי מתאר עגול למחצה (ambulacrum). הבמה צופתה בלוחות עץ, שהונחו על גבי עשר אומנות. מתחת לבמה נותר חלל גדול – 'היפוסקניום' (hyposcaenium), שאולי שימש את השחקנים להחלפת תלבושות. ההיפוסקניום נסמך על מערך של קשתות, הנסמכות על אומנות/  נמצא שם פסל של ארטמיס מאפסוס – דמות אשה, עטורת פירות.

כמו כן, נמצאו  כמה פסלים של נשים לבושות, ראש אשה דמוי מסכה ושברי פסלים, תבליטים וכתובות.

תיאטרון קיסריה, הוא אחד משני התיאטראות באזורנו (השני, בשוני), שבהם אותרה הרחבה שמאחורי מבנה הבמה, הנקראת פוסטקאניום (postscaenium). היא מזכירה במתארה את זו שבדוגא, אשר בתוניסיה. בפרק הדן בתיאטרון, מציין ויטרוביוס את החשיבות הרבה של הפוסטקאניום, כמקום בו הצופים יכולים לנוח[19].

האורקסטה (orchestra) היא משטח מעוגל למחצה, המשתרע בין הבמה למערכת המושבים. שימש כמקום המקהלה (ומכאן המונח "אורקסטרה" המציין תזמורת). אל האורקסטרה (קוטרה בשלב האימפריאלי היה 24.6 מ'), הובילו שני מעברים, ברוחב 3 מ', מקורים בקמרונות חבית המשכיים (aditus maximi), שהפרידו בין מבנה הבמה למערכת המושבים. האורקסטרה עברה שינויים רבים במהלך מאות שנות פעילותו של התיאטרון. תחילה היה המשטח שלה צבוע בדגמים הנדסיים, שחודש ארבע עשרה פעמים, בדגמים עיטוריים שונים, גיאומטריים, קשקשיים ופירחוניים, שאינם אלא חיקוי לציפוי שיש. (בתיאטרון של קיסריה, מצויה הדוגמא הראשונה לעיטור זה, מבחינה כרונולוגית). בשלהי המאה השנייה לספירה, רוצפה האורקסטרה בלוחות שיש צבעוניים.

לדעת ארתור סג"ל  (המסתמך על דו"ח המשלחת האיטלקית), במאות ה-3-4 הפכה האורקסטרה למעין אגן גדול (Culumbetra) – לאחר שהקיפו אותה בקיר בגובה של 1.20 מ' ואטמו אותה, כדי לשמש למשחקי מים (מיומאס). המים הובאו אליה בצינורות מבריכה שנבנתה מצפון למבנה הבמה (Scaenae frons). כמו כן, נחשפה euripus – תעלה לניקוז מים סביב האורקסטרה[20]. מתקנים דומים התגלו גם בתיאטראות של אתונה וקורינטוס[21].

מאיומס הוא חג האביב (השם השמי של החג, מקורו במים), חג המים, אשר נחגג עוד בטרם התקופה הקלאסית. חג זה אשר היה ידוע בפריצותו. היה נפוץ וחביב על המונים גם בתקופה ההלניסטית והרומית, ואפילו חגגו אותו בתקופה הביזנטית, כעדות הכתובת, שנתגלתה במתחם התיאטרון בברכטיין שליד גרש. הייתה זו חגיגה רומית פרועה. בחורות ערומות שחו בבריכה שנוצרה ואף הזמינו הקהל להצטרף[22].

על המאיומס וחגיגות המים, ראו בהרחבה, בסיור לשוני

יוסף פורת שניהל את החפירות באתר, טוען שאין לכך די סימוכין, מאחר שפעילות כזאת, אינה תואמת את מערכת הניקוז של האורקסטרה ועלולה היתה לגרום נזק למבנה החלל שמתחת לבמה. זאת ועוד, לדעתו לא נמצאה בסביבת התיאטרון, מערכת לאספקת מים, שתוכל למלא את הבריכה בזמן סביר[23].

מערכת המושבים בתיאטרון  נקראת "קבאה" (cavea), או אודיטוריום (auditorium), מתארה עגול למחצה, והיתה חלק בלתי נפרד ממבנה התיאטרון, הושתתה בחלקה על מדרון טבעי של גבעה קטנה ובחלקה על שיפוע מלאכותי, וכללה שני גושים אופקיים. מערכת המושבים העליונה לא השתמרה במצב טוב וקשה לדעת כמה מושבים היו בה. פרופ' ארתור סג"ל מעריך שמספרן עלה על 20 שורות. בתקופת הרפובליקה, הצופים היו מתערבבים זה בזה. בתקופה הקיסרות היתה בו הפרדה ברורה של הצופים לפי מעמדות.הגוש התחתון השתמר בחלקו והיו בו 13 דורות של מושבים, שחמישה גרמי מדרגות רדיאליים (scalaria) חילקו אותן לשש יתדות (cunei). ששה זוגות של מעברים רדיאליים, שנקראו וומטריה (vometaria), היינו, "פתחי הקאה", היו מקורים בקמרונות חבית משופעים, שאפשרו לצופים לעבור מתחת לגוש מהמושבים העליון, אל המעבר ההיקפי, שבין שני גושי המושבים. אחדים מהוומטריה נסתמו מסיבה לא ידועה בשלב מאוחר יותר. קמרונות החבית בוומטריה, מצטיינים בבנייתם הנאה[24].

בדיוק מול מרכז הבמה, השתרע שטח מלבני, מעין רחבה מרוצפת בלוחות אבן. כנראה שנועד להצבת מושבי מכובדים (בדומה לתיאטרון של חולצה). בין מערכת המושבים התחתונה והעליונה הפריד פרוזדור היקפי- פראסינקטיו (praecinctio), בעל מתאר חצי עגול, ברוחב שני מטרים, שהיה מרוצף בלוחות אבן.

אחרי הכיבוש המוסלמי (640), הוסב התיאטרון למצודה[25]. כתוצאה משוד אבנים, החל מהתקופה המוסלמית הקדומה, פורקו מבני הבמה והחלקים הקונסטרוקטיביים שנשאו את המושבים העליונים. ההשתמרות המרבית של התיאטרון היא בצפון מערב, במקום בו נצמדה אליו חומת המצודה. באחת המדרגות נעשה שימוש משני בלוח, המקדיש את ה"טיבריום" ל"פרפקט פונטיוס פילאטוס – פרפקטוס [נציב] של יהודה". אין לדעת מהו אותו טיבריום, ומניחים כי המדובר במבנה שנועד לפאר את שמו של הקיסר טיבריוס (ראו להלן: מתחם הבמה). כתובת זו, שהתגלתה ב-1961, מוצגת כיום במוזיאון ישראל בירושלים.

החל מאוגוסט 1970, מתקיימות בתיאטרון (המכונה לעיתים בטעות "אמפיתיאטרון") [26] הופעות פופ ורוק של אמנים שונים.

תחנה מס' 3 – ארמון השונית

ממערב לתאטרון, לכיוון הים, על המסלול המשולט, פזורים ממצאים ארכאולוגיים שונים: עמודי גרניט בצבעים שונים. כותרות של עמודים בסגנונות יוני, וקורינתי. במערב, מצפון לתיאטרון שחשפה המשלחת האיטלקית, נמצאת לשון סלע טבעית, מעין מזח. בשטח נראית ברכה שמידותיה 18 X 35 מ', וכן חציבה של יסודות לבניין ענקי. בכמה מקומות עדיין ניכרות אבני יסוד באתרן, בתוך התעלות החצובות. סערות הים חשפו מדי פעם רצפת פסיפס בצדו המזרחי של המזח. ב-1960 חשפה המשלחת הימית של לינק את הרצפה, על ידי שטיפת העפר בזרמי מים. המשלחת האיטלקית, שבדקה את השטח, קבעה שהמקום הוא חווילה רומית ובתוכה ברכה. ב-1976 סקרו את המקום ישראל לוין ואהוד נצר, ולפי דעתם היתה זו ברכת מים בתוך חצר ארמונו של הורדוס, או במרכז הארמון. כאן, כביתר ארמונותיו, ציווה הורדוס לבנות מקום רחצה נעים ושקט. גם בנוגע לפסיפס, שנחשף בשנית, קבע  נצר שיש דמיון בינו לבין הפסיפס שנתגלה בארמון הורדוס ביריחו. סביב הברכה נמצאה מערכת חדרים. החופרים סבורים שכאן עמד ארמון בן כמה קומות עם חצר פנימית, ובתוכה היתה ברכת המים. ממדידותיהם של נצר ולוין נראה שמידות הארמון היו 100X55 מ', והחדרים עם הפסיפס שנתגלו היו כנראה חדרי הכניסה לארמון. החופרים גילו חלקים של פיטוסים ענקיים – כדי ממגורה גדולים שגובהם קרוב ל-2 מ', בדומה לאלה שנמצאו בארמונות הורדוס במצדה ובהרודיון (על המפעל האדיר של בניית אמות המים לקיסריה בידי הורדוס – להלן).

מהחצר הפריסטילית (מוקפת העמודים), של הארמון ההרודיאני, נשקפת תצפית יפה צפונה. מהגדר שמעל לים, ניתן לצפות  מטה ולראות שרידי חדרים, פסיפסים ובריכת מים. כל אלו היו חלקים בארמונות של הורדוס בקיסריה. חלקים אחדים של העיר קיסריה, הקרובים לחוף, שקעו ברבות השנים ונעלמו בים. כמו למשל, חלקו המערבי של ההיפודרום המערבי, או חלקה הדרומי של אמת המים (ראו להלן).

הארמון של הורדוס הוסב לשמש כמקום מושבם של הנציבים הרומיים ובתקופה זו נוספו לו חדרי משרדים שונים. כמו כן נוסף לארמון בית מרחץ, שברצפתו לבנים הטבועים בטביעות חותם של הלגיון העשירי פרטנסיס[27]. מדרום לארמון, נפרס שטח, שעליו נבנו וילות של אנשים אמידים, שהתעשרו מבעלות על אדמות (באזור השרון). מצפון לכל אחת מן הווילות, היה רובע של מחסנים, אשר שייך היה לבעל הווילה. נמצאו בנוסף אסמי תבואה תת-קרקעיים.

כאן שכנו הנציבים הרומיים של יהודה.

בתקופתו של הנציב אנטוניוס פליקס[28], שהה בה המטיף הנוצרי פאולוס, שהצלחותיו שם ציינו נקודת מפנה בתולדות הנצרות[29]. בקיסריה נמשחו לראשונה נוכרים לדת החדשה. פאולוס נעצר בקיסריה, בעקבות האשמותיו של חנניה הכהן הגדול. פאולוס טען לזכותו כאזרח רומאי להישפט ברומא, אך הודות לחוסר המעש של פליקס (או לחפצו בשוחד), הוא  נשאר במעצר בקיסריה במשך שנתיים, עד שמושל חדש, פורקיוס פסטוס (Porcius Festus), שמשל בשנים 60-62, קיבל את התפקיד, שלח אותו לרומא בדרך הים.

בבור המים נמצאו לוחות קללה, שכתבו אנשים שבאו להישפט.

בראשית המאה הרביעית, רוכזו נוצרים רבים בקיסריה, הושמו במעצר בבור המים הגדול, הסמוך לארמון הנציבים, שקרקעיתו היתה מכוסה בוץ, דבר שמנע מהאסירים לישון. נמצאה שם כתובת: "אל אחד ויחיד, הושיע את פרוקופיה". מרטירים אלו הושלכו לשיני החיות באמפיתיאטרון (הנמצא בשדות של קיבוץ שדות ים).

תחנה מס'  – ההיפודרום המערבי

ראו באתר זה: הסירקוס– מגרש מרוצי הסוסים.

להבדיל מהיפודרום יווני, שהוא משטח חולי, זהו צירקוס (circua) – מגרש ששימש למרוצי סוסים. הוא נבנה בימי הורדוס, ומשתרע לאורך קו החוף. במקור היה מוקף ספסלי אבן סביב. לאורך הקירות המקיפים את הזירה (הארנה) נחשפו ציורי בעלי חיים – נראים תיאורים של מחזות ציד, זאת אולי בהשראת הפעילות שנהגו בו. מערכת המושבים המזרחית נראית היטב. בקצה הצפוני של הזירה נחשפו עמדות הזינוק.

הרומאים, בדומה ליוונים, היו להוטים אחרי מרוצי מרכבות, אך בדרכם האופיינית, העניקו להיפודרום הגדרה ארכיטקטונית ברורה וקראו לו צירקוס (circus). היה זה בדרך כלל מתקן שעשועים גדל מידות. אורכו הממוצע היה 500 מ'. עיקרו היה קרקע כבושה, תחומה בקיר מגן גבוה. במסלול זה, שנקרא "ארנה" (arena). צד אחד היה מעוגל ואילו בצד השני היו תאי הזנקה שנקראו "קרסרס" (carceres).  במרכז ולכול האורך, היה קיר נמוך שחילק אותו לשנים. קיר זה, המכונה "שדרה" (spina), היה אמור להבטיח, שהמרכבות לא יתנגשו זו בזו. לאורך שני הקירות הארוכים, ובצד המעוגל של הצירקוס, היתה מערכת המושבים[30], למרות שמדובר בצירקוס, שיש בו ספינה (ציר) תאי הזנקה ומערכת מושבים השתרש השם "היפודרום".

הצירקוס של קיסריה,  המכונה לעיתים גם "אצטדיון" במקורות ההיסטוריים, ובמקרים מסוימים אף נקרא "אמפיתיאטרון", נבנה במרחב הארץ-ישראלי באופן שיוכל למלא את שני התפקידים. אורכו של ההיפודרום התאים לשני סוגי התחרות (מרצוי סוסים ואתלטיקה) ורוחבו אפשר מרוצי-סוסים בתוך המבנה.

עד שנחשף מבנה זה, סברו החוקרים כי ההיפודרום ההרודיאני, המוזכר בכתבי יוסף בן מתיתיהו הוא זה הדרומי, הנמצא סמוך לקיבוץ שדות ים[31]. אולם התברר, כי ההיפודרום ההוא נבנה במאה ה-3, לאחר שזה כבר לא התאים. מן הסתם משום שהחל לשקוע.

במאות הראשונות לספירה היו התיאטרון וזירת המרוצים לחלק מהווי העיר בארץ ישראל הרומית. מתקני שעשועים מפוארים הוקמו ברחבי האימפריה, ועריה החשובות של ארץ ישראל התהדרו במגוון תיאטראות, אמפיתיאטראות והיפודרומים. תושבי הערים הגדולות היו עתה לצרכנייה של תרבות השעשועים, וייתכן והם עצמם מימנו את בנייתם של המתקנים בהם היא התקיימה. מתקנים אלו מעידים, עד כמה העמיקה חדירתה של התרבות הרומית בקרב תושבי הארץ[32].

משהפכה "המינות למלכות" –השתלטות הנצרות על ארץ ישראל וסביבותיה – ניסתה הכנסיה לבטל את החגיגות והשעשועים הציבוריים. אך הצלחתה היתה חלקית. היא הסכינה למרוצי המרכבות משום שלא התקיימו בעירום.

בשנת 10 לפני הספירה, חנך הורדוס מלך יהודה את קיסריה, אחרי 12 שנות בניה. בחגיגות שערך הורדוס לרגל בניית  העיר, נכללו הצגות, מופעי ספורט, קרבות גלדיאטורים, משחקי ציד ומרוצי סוסים ומרכבות. שעשועים שונים התקיימו במזרח כבר בתקופה ההלניסטית, אך הורדוס היה השליט הראשון, שייבא למרחב הסורי-ארץ-ישראלי את תרבות השעשועים הרומית, על כל מרכיביה. הורדוס בנה שורה ארוכה ומפוארת של מתקני שעשועים בעריה של ארץ ישראל ומחוצה לה. במתקנים אלה מימן וערך מופעים מגוונים, שהיו זרים לאופיו של היישוב היהודי והנוכרי בסוריה ובארץ ישראל באותם ימים.ההיפודרומים הראשונים הוקמו בידי הורדוס בירושלים, ביריחו ובקיסריה. ההיפודרום בטריכאי (מגדלא) והאצטדיון בטבריה, הוקמו כנראה על ידי בנו של הורדוס, אנטיפס, כשמלך על הגליל[33]. בתקופה ההרודיאנית לא הייתה תכנית אחידה ומגובשת לצירקוס או לאצטדיון, אך בסופו של דבר תוכננו ונבנו כולם בצורה שתאפשר את קיום המשחקים[34].

מקורות מהתקופה, מעלים על נס את מרוצי הסוסים שהיו בקיסריה ומשווים אותם לאלו של אנטיוכיה ומרכזים חשובים אחרים. כדי לעמוד על דרך השימוש בצירקוס, עלינו לקרוא את דבריו של יוסף בן מתתיהו, על המשחקים ה"אולימפיים", שהנהיג הורדוס בירושלים ובקיסריה, לכבוד הקיסר אוגוסטוס. בידי החוקרים מצויות רשימות, כמעט זהות, של משחקים ותחרויות שנערכו בשתי הערים: מרוצי-סוסים, מרוצי-מרכבות, גימנסטיקה (התעמלות), היאבקות ומוזיקה הצגות, קרבות גלדיאטורים ומשחקי ציד[35]. מכיוון שהתקיימו כאן גם תחרויות אתלטיקה, כנהוג באצטדיון. משום כך הוצע לקרוא למבנים מעין אילו בשם "היפוסטדיום", שילוב של היפודרום ואצטדיון כאחד.

במרכז הקיר המזרחי של ההיפודרום, נמצאת נקודה קריטית – נקודת המפנה המסוכנת של המרכבות (Metae). מדובר היה במרכבות קלות משקל שנעו במהירות גבוהה.מתחת לבימת המכובדים, היה מקדש  לאלה הֵקָטֶה (Hecate) – אלה תלת פרצופית ההולכת ומזדקנת ככל שהיום מתקדם ונולדת מחדש במהלך הלילה. כמו כן, היא האחראית להצטלבויות דרכים, לכישוף, ללילה ולירח. (המקבילה לה במיתולוגיה הרומית היא האלה טריוויה). היא אלה כתונית[36] ולכן מעטות האגדות סביבה. נהגו להקריב לה בעלי חיים שצבעם שחור (היה מקרה בו אדם ניסה להקריב לה עבד שחור). בחסותה היו מכינים שיקויי כשפים. בהקשר זה, אפשר להזכיר, כי בקודקס החוקים של תאודוסיוס, יש איסור על עשיית דין באופן פרטני ובכלל זה איסור על הטלת כשפים בסירקוס. במקדש נמצאו כפות רגליים (חלק הגוף שנוגע באדמה)[37], עם נחש וראש של סרפיס (סינקרטיזם יווני-מצרי).

ההיפודרום של קיסריה, כמו האמפיתאטרון, שימשו לא רק לשעשועים ולספורט, אלא גם זירה למאורעות פוליטיים. מסופר כי משלחת מיהודי ירושלים, התייצבה בפני פונטוס פילטוס ותבעה ממנו להסיר את הדגלים נושאי הדמויות, שהלגיונות הכניסו לירושלים. הוא סירב לקבלם. לבסוף ריכז אותם ב"אצטדיון" באיימו עליהם להרגם, הכוונה היא כנראה להיפודרום. [לפי המסופר אצל יוסף בן מתתיהו, הקים הורדוס בקיסריה תיאטרון, ומדרום לנמל בנה את האמפיתיאטרון, "שהיה בו כדי להכיל המון רב של בני אדם ונמצא במקום שנוח להשקיף ממנו על פני הים" (קדמ' טו :341).  מכול מקום, פילטוס שילח במשלחת היהודים  את חייליו, כשחרבות שלופות בידיהם. אך היהודים נפלו ארצה, הושיטו את צווארם, נכונים למות, מלבד שלא תחולל ירושלים. פילטוס נדהם נוכח ההקרבה וצווה להוציא את נסי הקיסר מירושלים[38].

במאה השנייה חל במתקן שינוי משמעותי. חלקו הדרומי של המבנה הופרד מן החלק הצפוני באמצעות קיר מעוגל, שנבנה במרחק של כ-130 מ' מצפון לפתח שבקצה העגול הדרומי. המבנה המוקטן שימש עתה רק למטרה אחת: קרבות גלדיאטורים ומשחקי ציד, והוא מילא תפקיד של אמפיתיאטרון רומי. לא ברור אם היה כאן בסטיאריום (bestiarium) – חלל להחזקת החיות לפני המופעים, בדומה לחללים שבכל אמפיתיאטרון רומי תקני, כגון בקולוסאום ברומא, ובאמפיתיאטרון שנחשף בבית גוברין. קיצור ההיפודרום המערבי,  נעשה במקביל לבנייתו של היפודרום גדול יותר בחלק המזרחי של קיסריה[39].

עם הזמן, ההיפודרום המערבי הפך לקיר תמך עבור וילות מפוארות של עשירי העיר, אשר חשקו במקום המאוורר לחופו של הים. חלקים גדולים של ההיפודרום ההרודיאני נטמנו מתחת לבניינים מאוחרים יותר, ומושביו השתמרו בצורה יפה.

במאה הרביעית, רכבי קיסריה היו ידועים לתהילה ברחבי האמפריה[40]. במאות החמישית עד השביעית לספירה, הפכו המרוצים בהיפודרום, לכסות פוליטית של סיעות ומועדוני הכחולים והירוקים, שסיפקו את המרכבות, הסוסים, הרכבים והסגל המקצועי לשעשועי ההמונים. סיעות הצירקוס הפכו לארגונים חברתיים חזקים, שעסקו בחיי העיר והמדינה, בענייני חברה וכלכלה ולחמו אלה באלה, לעתים בקרבות קטלניים[41]. בימי הקיסר פוקאס (602-610) , התרחשו מאורעות קשים בארץ ישראל בכלל ובקיסריה בפרט, בהם לחמו סיעות הירוקים והכחולים בקרבות של דם ואש. יתכן כי המהומות שהתרחשו בקיסריה, בין היהודים והשומרונים לבין הנוצרים, באמצע המאה השישית, היו קשורות לשתי הסיעות שפעלו בעיר. המנצחים היו חוגגים בצירקוס, במרוצי סוסים ומרכבות. ההוצאות לארגון המרוצים הגיעו לסכומים גבוהים. כתובת חקוקה על לוח שיש, בשפה יוונית, נמצאה מצפון לשערי הצירקוס, כשהיא שבורה לתריסר חלקים. הכתובת מונה את מקורות המימון: מס על שיט ועגינת אניות, מס על ממגורות דגן, מסי גולגולת, מס על יצוא ויבוא, מס על מבנים ועוד.

מאחר שהשלטון הקיסרי תמך בשעשועים ההמוניים, הוא כנראה העביר גם חלק ממסי הפרובינציה, לכיסוי הוצאות המרוצים בקיסריה[42].

תחנה מס' 5- בית המרחץ

מדרום להיפודרום נמצא קומפלקס של מבנים ביזנטיים ובלבם בית מרחץ. בית המרחץ נבנה זמן רב לאחר הפסקת פעולתו של התיאטרון של הורדוס והיווה מקור לגאווה רבה לתושבי העיר.

המלה thermae, שהוראתה מרחץ, היא יוונית. אך היא ביטאה מציאות רומאית טיפוסית, שעיקרה מיזוג בין הפלסטרה ( palaestra) – המקום שנועד לאימוני הגוף – עם רחיצתו. במרחצאות אלה היו אפשרויות המרחץ שונות: מרחץ חם, מרחץ קר, מרחץ אויר חם, מרחץ שחיה ואמבטיה. חימום המים נעשה באמצעות מערכת תנורים מסובכת ומדויקת של היפוקסטיה ( hipocausta) , שפירושו-חימום מלמטה, והוא שם כללי לשיטת החימום בבית המרחץ הרומי-   אשר הזרימה אויר חם שחימם את המים, וחיממה את אולמות המרחץ. האוויר החם שנוצר בתנור (praefurnium) הוזרם אל החלל שבין הרצפה התחתונה לבין זו העליונה (  suspensura). הרצפה העליונה נישאה על גבי העמודונים ( pilae ).

בצד המערבי נראה מקום התנור: המסיקים היו בדרך כלל עבדים. הסופר הביזנטי טרטוליאנוס (Quintus Septimius Florens Tertullianus) איש קרתגו, המשיל את התנור למקום בו הגיהינום יפער את פיו. חדרי-ההלבשה (apodyteria). היו סמוכים לכניסה. מקום שמשך אליו גנבי בגדים. אחריהם היו ה- tepidarum, אולם גדול וסגור שאוירו פושר, ומקומו היה בין ה- frigidarium מצפון וה- caldarium מדרום. ב- frigidarium, אשר היה כפי הנראה גדול מכדי שיהיה מקורה, נמצאה הבריכה שלתוכה קפצו המתרחצים. ה- caldarium היה אולם עגול בעל כיפה שהשמש האירה אותו בצהרים ואחר-הצהרים, והיה מחומם באוויר חם שזרם בין ה- suspensurae שהונח מתחת לרצפה. מסביב לאולם, נמצאו תאי-רחיצה קטנים, בהם יכלו אנשים לרחוץ ביחידות; במרכז האולם, נמצאו בריכת ברונזה ענקית מלאה מים שחומה הנאות נשמר באמצעות תנור, שהיה בדיוק מתחתיה, באמצע ה- hypocausis שהונח מתחת לכל רצפת האולם. מדרום ל- caldarium היה ה- sudatoria. או loconica, שהיה מרחץ זיעה נוסח המרחץ הטורקי.

המרחץ עצמו היה מחולק בדרך כלל לשלושה שלבים. בראשונה, הלך המתרחץ שטוף הזיעה להתפשט – אם טרם עשה זאת – באחד מחדרי ההלבשה, apodyteria, של המרחצאות. אחר נכנס אל אחד ה- sudatoria הסמוכים ל- caldarium, והגביר את זיעתו באווירת חממה זו: זה היה "המרחץ היבש". אז עבר אל ה- caldarium, אשר דרגת חומו היתה כמו בחדר הקודם, ושם היזה על גופו המיוזע מים חמים מן הגיגית הגדולה, אשר נקראה labrum, ונתקרצף במגרד, נקי ויבש, הוא חזר על עקבותיו אל ה- tepidarium כדי להצטנן בהדרגה, ולבסוף רץ וזינק אל מי הבריכה הקרירים של ה- frigidarium. המבנה כולו היה מוקף פָלָאֶסְטְרָה (palaestrae), חצר התעמלות מוקפת עמודים. שם היו מתעמלים לפני הכניסה לבית המרחץ. לאחר הטבילה שבו המתרחצים לפלאסטרה, כדי לקבל עיסויים למיניהם. המרחץ שבא לאחר המשחקים או ההתאבקויות היה, אפוא, חלק מן הספורט.  יובנליס יצר את מטבע הלשון: "נפש בריאה בגוף בריא" (orandum est ut sit mens sana in corpore sano).

בתי המרחץ נודעו בכך שהמבלים בהם נהגו לשוחח בלשון משוחררת. ידוע שהשלטון היה שולח סוכני חרש להאזין לשיחות. ליד בית מרחץ הנמצא כ-200 מ' דרומה, נמצא כתובת Frumentarius, שהוראתה "סוכנים". הוראת המילה במקור היא חיטה. היו אלו סוכנים שתיווכו ביבוא החיטה ועם הזמן, התייחסה המילה לסוכני חרש בכלל…[43]

תחנה מס' 6 – מבני המנהלה

בחפירות הנרחבות שנערכו בדרום קיסריה, בשטח שבין התיאטרון, האמפיתיאטרון וארמון השונית, לבין החומה הצלבנית הדרומית, נחשפו מבנים שנודעו להם תפקידים מוגדרים היטב. היו אלו (מצפון לדרום), מרכז שלטוני (Praetorium), בית מחסנים (Warehouse) וארמון עירוני (Paltial Mansion).

המתחם הביזנטי בנוי על גבי קמרונות כ-20 קמרונות בסך הכול. הקמרונות נועדו, בראש ובראשונה, להוות תומכות למבני הקומה השניה: אולם המשפט והמשרדים שמדרום לו. בבדיקה שנערכה באחד הקמרונות, נמצאו קנקני אגירה רבים וכן כלי חרס ומטבעות. כל אלו מעידים שהמקום שימש בתחילה, במאה ה-1 לספירה, כמחסן. בסוף המאה השלישית נבנה במקום מיתראום  (Mithraeum) – מקדש לאל הפרסי מיתרה[44].  היתה זו דת מסתורית שאומצה על ידי החיילים (אין הכוונה שפולחנה היה מחתרתי, אלא שלא היה לה כתבי קודש, ולא טקסים פומביים. ידועים במיוחד טקסי המסתורין של אלאוזיס)[45]. המיתראאום נבנה לרוב מתחת לאדמה, או בתוך מערה, ולרוב צורתו הייתה צורת מערה שכן על פי המיתראיזם מיתרס הקריב את השור הקדוש בתוך מערה.

באולם זה נחשפו ספסלי אבן לאורך הקירות ועל הקירות נראים שרידי ציורים. ליד הספסל המזרחי נמצאה לוחית שיש עגולה, שקוטרה 7.3  ס"מ ועליה תבליט של האל מיתרה, הורג פר.

הפראטוריום (Praetorium)- בית משפט, או לשכת מס. מדובר באולם מלבני מוקף חדרים מכל עבריו הממוקם במרכז העיר ממזרח להיפוסטדיום. בנין גדול ממדים זה, נחשף על ידי המשלחת האמריקאית בניהולו של ר' בול, שחפרה במקום, בשנים 1971-1977.  מבנה זה היה חלק ממכלול קריית הממשל. נחשף בו פסיפס של אופוס סקטילה [(מלטינית: opus, אופוס – עבודה; sectile, סקטילֶה – חתוך, מחולק) – שיטת ריצוף בה נעשה שימוש בלוחות אבן צבעוניים בעלי צורות גאומטריות משתנות][46], המוקף בספסלי אבן, ששימשו, כך משערים, כמקומות המתנה. פירושו של דבר הוא שמדובר על מערך בירוקרטיה שהוא סממן מובהק של השלטון הביזנטי.

החופרים הראשונים סברו שבניין זה היה הארכיון של העיר (tabulaturium), או ספרייה לענייני חוק או פיננסים. הטבולטוריום של קיסריה נזכר בפפירוס יווני שהתגלה במצרים. כנראה שזהו משרד לרישום מסים.

בארבעה מן החדרים נתגלו כתובות ברצפה. זהו בנין הקשור כנראה במנהל העיר. משום כך הוא נקרא: "לשכת המס" או "הארמון הפרוקורטור הפיננסי הרומי". תרגום הכתובת שבפסיפס הגדול: "אם תציית לשלטונות המס, אזי אין לך ממה לחשוש". כל המבנה נבנה על רצפה מוגבהת ומשערים כי משמעות הדבר, עונה על הצורך להוריד את רמת הלחות במבנים שנשאו מסמכים הרגישים לרטיבות.

יוסף פטריך וצוותו גילו שם כתובת –  צו קיסרי, הקובע תעריפים לשירותים משפטיים[47]. בחדרים האלה יש שתי כתובות פסיפס, עם ציטוט מאחת האיגרות של פאולוס אל הקורינתיים: "אם רצונך שלא תפחד מן השלטונות, עשה את הטוב והם ישבחו אותך". זה כנראה מקום בו התייצבו לפני הרשויות, ואולי למיני חקירות לא נעימות ביותר. מדרום לאולם המשפט, נחשפה סדרת חדרים, הבנויים מעל הקמרונות שלאורך הדקומנוס. יתכן שהיו אלה חדריהם של פקידי המשפט ולבלריו.

הארמון העירוני נבנה בשני מפלסים, שלעליון שבהם יוחסו לוחות שיש רבים, שציפו את הקירות. על חלקם נראים שרידי ציפוי מוזהב, כך שמדובר בעיטור אמנותי, מפואר מהמקובל[48].

תחנה מס' 7 = הביצורים הצלבנים (בחלק הדרומי)

ממשיכים צפונה, עוברים את השער הדרומי של העיר הצלבנית. שנחפרה ב-1963-1960, על ידי משלחת של רשות הגנים הלאומיים, בהנהלת אברהם נגב, העיר היתה מוקפת חומה מכול עבריה. חומת הים נהרסה לגמרי ושרידיה נראים בסמוך לחוף.

קיסריה המוסלמית נכבשה בידי הצלבנים ב-17 במאי 1101, לאחר מצור בן שבועיים. הכיבוש היה מלווה בהרג של התושבים המוסלמים, שחיפשו מפלט במסגד שהוקם במקום הגבוה ביותר בעיר (עד כה טרם נמצאו שרידיו). העיר היתה לבירת סניוריה, בראשות משפחתו של האביר הפלנרי אבסטאכיוס גארנייר (Garnierus). קיסריה נכבשה שנית בידי המוסלמים ב-1187, לאחר נצחונו של צלאח א-דין בקרב קרני חיטין. בסוף אוגוסט 1191 חזרה העיר, ללא קרב, לידי הצלבנים, בהנהגתו של ריצ'רד לב הארי. קיסריה בוצרה מחדש בעת מסע הצלב החמישי[49]. מלאכת הביצור ארכה חמישה חודשים והושלמה בספטמבר 1228[50].

מערכת הביצורים האחרונה, הוקמה בעיר בעת מסע הצלב השביעי, שנההיג לואי התשיעי מלך צרפת.

לאחר שלואי נפל בשבי בקרב מנסורה שבמצרים ולאחר שנפדה בשביו, הוא החליט לשקם את מבצרי ארץ הקודש, בשארית הסכומים הגדולים שנותרו בידיו. המבצר הראשון היה קיסריה. הכמרים במחנהו של לואי, הכריזו על כפרת עוונות אישית, לכול מי שישתתף במלאכה[51]. לואי ירד לחפיר ומילא סלים במו ידיו. במשך למעלה משנה (מספטמבר 1251 ועד לאפריל-מארי 1252), עסקו המלך ואנשיו במלאכה זו[52]. כמעט כל מה שאנו רואים בקיסריה הצלבנית, הוא פרי עבודתם. סביר להניח שבבניית הביצורים המאוחרים ביותר של קיסריה, השתמשו הבונים בבניה קדומה יותר.

אולם ביצוריה המרשימים של קיסריה, לא עמד לימין מגיניה. העיר נכבשה על ידי השולטן הממלוכי רוקן א-דין בייברס, המכונה "אל בנדוקרי" (נושא הנשק), או, בפי עצמו, "א-זהורי", המנצח, תוך שבוע, בשנת 1265. היה זה המבצר הראשון שכבש בייברס. הוא היה מבוצר היטב, כמסורת הבניה הצלבנית, אך היה בו פגם מרכזי אחד: היה גדול מדי, יחסית למספר המגינים שעמד לרשות הנוצרים. בייברס תפש שגודלו של המבצר הוא  נקודת התורפה שלו. במקום לעסוק בקעקוע החומות, הוא בחר בטקטיקה אחרת. בעוד קשתיו מרכזים את חיציהם במרומי החומות, כדי לאלץ את המגינים לתפוש מחסה, ירדו מרבית אנשי הצבא אל החפיר והתפרצו פנימה מעשרות נקודות שונות. כיבוש קיסריה ביצר את קיצה של ממלכת הצלבנים, שלושים שנה מאוחר יותר[53].

החומה הצפונית של העיר הצלבנית נמתחת בקו ישר מהחוף מזרחה והשתמרה לאורך 234 מ'. חומת הים והמגדל בפינה הצפונית-מערבית לא השתמרו. לאורכה נבנו שלושה מגדלים. במערבי שבהם, שולב השער הצפוני. המזרחי שבהם הוא מגדל הפינה הצפוני-מזרחי. בניסגה ( החלק הבולט פנימה)  שממערב למגדל הפינה הצפוני מזרחי, השתמרה מנהרת הגיחה[54].

תחנה מס' 8 – במת המקדש

ניתן לעלות על מילוא (גבעה מלאכותית), שהוקם על ידי הורדוס ונועד לשמש כאקרופוליס של העיר, שיוסף בן מתיתיהו מכנה בשם "גבעה". היה זה רכס סלעי, שאותו עיצבו מחדש בנאיו של הורדוס, בעת ייסוד קיסריה. הם הגביהו והרחיבו אותו בעזרת חומות תמך ומילוי עפר, ביוצרם במה מוגבהת וגדולה, ששטחה כ-13 דונם, כדי לשאת מקדש רחב ידיים, עם סטווים סביבו. רצפת הבמה, מימי הורדוס, שלא שרדה, היתה ברום של 11.5 מ' מעל פני הים. על גבי במה זו נבנו מבני הדת החשובים של קיסריה, במשך מאות שנים.

המשלחת המאוחדת חשפה בשטח הבמה שרידים של מקדש רומא ואוגוסטוס – שנבנה עליה בעת הקמת העיר בידי הורדוס  זהו האוגוסטאום (Augusteum), לכבודו של אוגוסטוס קיסר. הוא נבנה במרכזו של מתחם מקודש המוקף בקירות[55]. על סמך השרידים, הציע הארכאולוג אהוד נצר, כי מדובר במקדש פריפטרלי (מוקף עמודים). אבני המקדש עשויות כורכר מקומי והוא צופה שכבה עבה של סטוקו משובח אשר נתן ממד של מונומנטליות ופאר. רק בשלב הרומי המאוחר נכנסו למקדש אלמנטים עשויים שיש.

על הקמת המקדש של אוגוסטוס ורומא, אשר השקיף אל הים, סיפר יוסף בן מתתיהו: "…ולמול פי הנמל מתנשא היכל הקיסר בראש גבעה, והוא נפלא בגדלו וכליל יופי"[56]. בתוך המקדש עמד פסל ענק של הקיסר בדמות יופיטר (זאוס האולימפי), ופסל נוסף של האלה רומא, בדמות הרה (יונו) מארגוס. פסלים אלה טרם נמצאו בחפירה, ויתכן כי הם נלקחו מהמקום בתקופות מאוחרות יותר. בחזית המקדש נחשף מסד של מזבח אבן גדול, אשר ניצב בתוך היכל פתוח לשמיים, בדומה ל'מזבח השלום' (ה"ארה פאקיס") של אוגוסטוס ברומא. מזבח זה, שימש להקרבת קורבנות לכבוד הקיסר אוגוסטוס. לצד המזבח, נחשפו יסודות של מזבחות נוספים, קטנים במידותיהם. עשרות נקבים עמוקים אשר התגלו בחפירה מסביב למזבח המרכזי, נועדו, לדעת החופרים, להחזיק לפידים או ניסים (סמלי הלגיון הרומי אשר נשאו החיילים על גבי מוטות)[57]. לדברי החוקרים ד"ר גנדלמן וחאטר, "יתכן שגם בקיסריה נהגו חיילי הלגיונות להשאיר את ניסיהם לצד המזבח, בעת שהעלו קורבן לכבוד הקיסר במקדשו. כל אלה, מלמדים על הקשר האמיץ שהתקיים בין קיסריה לרומא, שפרשה על העיר את חסותה, ועל טכסי פולחן שהתקיימו לכבוד הקיסר אוגוסטוס והאלה רומא במקום"[58].

במקום נחשפו שרידים של כנסיה מתומנת (מרטיריון), שהוקמה על חורבות המקדש בשנת 500 לספירה לערך, תוך שימוש משני באבני המקדש. החוקרים עדיין מתלבטים למי היא מוקדשת.  רינה אבנר מציעה לזהות את המרטיריון המתומן עם בית פיליפוס האנווגליסט, שב'מעשה השליחים' (כ"א, 8-9), מסופר כי אירח את פיליפוס וחבורתו. פיליפוס חי בקיסריה עם ארבע בנותיו הבתולות, שעסקו בהתנבאות. במקום אחר (שם, ו', 5) הוא מזוהה כאחד משבעת הדיאקונים שמונה על ידי השליחים[59]. הצעתה של אבנר מסתמכת על תיאור קיסריה מרטימה, פרי עטו של עולה הרגל האנונימי מפיאצ'נה (Piacenza), שביקר בארץ וכתב את חיבורו בשנת 570 לספירה[60].

בניית המרטיריון תוארכה לשנים 480-500, על סמך קרמיקה ומטבעות שנמצאו ביסודותיו. החפירות גם העלו סימנים ברורים לתהליך הפיכת המקדש למכלול כנסייתי, בשנים 375-425, כחלק מההתקפות על הפגאניזם. אך הכנסיה נבנתה כאמור, מאוחר יותר[61]. כמו המקדש, היא היתה בתקופתה המבנה הדומיננטי בעיר, שנראה היטב לא רק מרוב חלקיה, אלא גם ממרחק[62].

משחרבה הכנסיה (ככל הנראה ברעידת האדמה של שנת 749), הקימו המוסלמים בקרבת מקום, את 'מסגד יום השישי', הנזכר על ידי גיאוגרפים מוסלמים), אף עד כה טרם אותרו שרידיו. במאה ה-12 הקימו הצלבנים במקום בזיליקה על שם פטרוס הקדוש. שרידיה נראים היטב[63]. מתברר שבנייתה לא הושלמה מעולם. הכנסייה נבנתה בחלקו הדרומי של המילוא ולפי התוכנית עמדו לבנות את המחצית המערבית של אולם התווך ואת הסיטרה הצפונית, מעל לשלושת הקמרונות הדרומיים של המילוא, אבל תוך כדי בניה התמוטטו שני קמרונות. הכנסייה מרוצפת לוחות אבן קטנים, כדוגמת השער המזרחי[64].

פרט למקדש אוגוסטוס ורומא, אנו יודעים על שני מקדשים נוספים, שנבנו לכבוד קיסרים מאוחרים; מקומם המדויק אינו ברור. הראשון שבהם הוא הטיבריום (Tiberieum) – לכבוד הקיסר טיבריוס, שאותו בנה הנציב פונטיוס פילטוס בשנים 36-26 לספירה. זאת אנו למדים מתוך כתובת הקדשה בלטינית, שנמצאה בידי המשלחת האיטלקית בשימוש משני בתיאטרון. מהותו – אם היה היכל או מזבח – שנויה במחלוקת[65]. אולם קיומן של מקדשים פגניים אחרים עולה ממטבעות העיר [66]ומאבני השיבוץ (גמות) המעוטרות[67].

בולט במיוחד פולחן האלה טיכה (Tyche)[68], שייתכן כי היה נהוג כבר במגדל סטרטון ההלניסטית. בפסל שיש מראשית המאה השניה לספירה, היא מתוארת כטיכה-אמזונה. בדמות זו היא מופיעה לראשונה, על מטבעות משנת 68, מזמנו של נירון קיסר, דבר המעיד על פולחנה, כבר בתקופה בה אנו עוסקים. מאוחר יותר, היא מופיעה בדמות זו כמגינת העיר[69].

ידוע על מקדש נוסף – ההדריאניאום – מקדש הקיסר הדריאנוס. נזכר בכתובת יוונית החקוקה על עמוד של שיש אפור, מלבני, שנמצא בסוף המאה ה-19 ממערב להיפודרום, בכנסייה מן המאה ה-6. עמוד עליו כנראה ניצב הפסל, נמצא כיום במוזיאון בקיבוץ שדות ים הסמוך. על מטבעות קיסריה, שהם מקור לא אכזב ללימוד תולדות העיר, נראים מקדשים רבים נוספים, כמו למשל מקדש על שמם של אל הרפואה אסקלפיוס ובתו היגיאה. בכמה מטבעות אפשר לראות אלים העומדים בתוך מקדשים שמקומם עדיין לא אותר.

ניתן ללכת מזרחה וצפונה, על גבי החומה הצלבנית, עד לשער המזרחי.

הביצורים נבנו פנים וחוץ באבנים קטנות, הקבועות בתוך טיט לבן חזק, ופנים החומה נבנה טיט וחומר מכול הבא ליד. בחומה המזרחית משולבים תשעה מגדלים, בדרומית ארבעה ובצפונית שלושה. אורך המגדלים 10-17 מ' והם בולטים 7-8 מ' מן החומה[70].

תחנה מס' 9 – גרם המדרגות

יורדים מן הבמה בדרך שבאנו (בעתיד ניתן יהיה לרדת דרך גרם המדרגות. חולפים על פני מספר חנויות וסדנאות ופונים ימינה, אל מתחת לקמרונות. שלושה קמרונות מנוצלים כיום למרכז מבקרים.

בחפירות האחרונות, המנוהלות על ידי ד"ר פטר גנדלמן ומוחמד חאטר, מטעם רשות העתיקות, נחשפה מערכת קמרונות מרשימה שעמדה בחזית המערבית של "במת המקדש". חזית זו כללה שני אולמות שצדם המערבי היה פתוח לכיוון הנמל, וכל אחד מהם (25X20 מטרים) היה מחולק לארבעה קמרונות. בין שני האולמות הוקמה מערכת של  קמרונות קטנים יותר, שנשאה על גבה גרם מדרגות מונומנטלי בו עלו הבאים מהנמל, אל עבר המתחם המקודש. גרם המדרגות הנוכחי הוא מהתקופה הביזנטית. בתקופה הרומית המים הגיעו עד לכאן ולכן עלו לגרם מהצד, כמו בקשת רובינסון שבירושלים[71].

בסוף המאה החמישית, בתקופה הביזנטית, חל שינוי מהותי במתחם המקודש. על גבי יסודות מקדש אוגוסטוס והאלה רומא הוקמה כנסייה שצורתה מתומנת. המזבח שבנה הורדוס פורק, נבנו מערך כניסה וגרם מדרגות חדש, שחיברו בין המזח לכנסייה. על גבי יסודות הקמרונות ההרודיאניים, נבנו קמרונות חדשים, ששימשו כמחסנים. במאות ה-9 וה-10, עם הקמת קיסרי האסלאמית, על חורבות קיסריה הרומית והביזנטית, חזרו להשתמש בחלק מהמבנים שעוד עמדו על תילם, ובִשְטחים סמוכים הוקמו מבנים חדשים.

בפינה הצפון מערבית של המקדש ניצב נימפאום אשר נחפר לראשונה בשנת 1961 על ידי הארכאולוג אברהם נגב ושוב בשנות ה-90 של המאה ה-20 בידי יוסף פורת[72]. לאחר מכן המבנה כוסה ונחשף לציבור הרחב רק בשנת 2014.

הנמל הפנימי

הרחבה שממערב לקמרונות, שבתקופה ההרודיאנית והרומית, שימשה כנמל הפנימי של קיסריה. אולם עם שקיעת שובר הגלים, התמלא הנמל בחול ובתקופה הביזנטית כבר היה סתום. עליו נבנו בתים בתקופה הערבית. בחפירות הבדיקה של 1976 נחשף בנמל, על ידי אבנר רבן, הפן המערבי של הרציף ההרודיאני המזרחי. זהו קיר יצוק במלט ימי, שמרכיביו העיקריים הם טוף ואפר וולקני וצרורות אבן וגיר ("דבש"), אשר נוצקו בתבניות עץ. הקיר הוקם על גבי משטח מפולס של סלע הכורכר, המצוי במפלס של כמטר מתחת לפני הים הנוכחיים והתנשא לגובה של כ-0.80 מ' מעליהם. על גבי הקיר היצוק הונחו לפחות שני נדבכים של אבני גזית, שיצרו רציף, אשר גובהו העיקרי הגיע לגובה של 1.70 מ' מעל פני הים. בפן המערבי שלו שולבה אבן גזית בולטת, ובה חור מפולש אופקי, ששימשה לקשירת כלי שיט[73].

ממערב לרציף, נחשף הסלע הטבעי ואגן הנמל הועמק לכדי יותר מ-2 מ' מתחת לפני הים של ימינו. הנמל הפנימי, שהיה סתום בעפר, נחפר ב-1992, כחלק ממיזם של משרד התיירות, לקידום התיירות בקיסריה. נחפרו עשרות אתרי בדיקה מצפון למבנה המודרני המכונה כיום "סטרטון". בדיקות אלו הוכיחו מעל לכול ספק, ששטחו של הנמל הפנימי היה גדול מכפי שהוערך עד אז וכי אורכו של הרציף המזרחי היה כפול מזה של בימת המקדשים.

הממצא המאוחר ביותר במילוי הוא מטבע מהשנה האחרונה של הקיסר נירון, הנושא טביעה משנתו הראשונה של אספסיאנוס (66/67 לפני הספירה). הממצא הקדום ביותר בשכבה זו היו כמה חרסים מן המאה השניה לפני הספירה. על סמך זאת הציע רבן, שראשיתו של הנמל הפנימי היתה בימי מגדל סטרטון ושהוא פעל במשך כמאתיים שנה[74].

נראה כי זמן לא רב לאחר חנוכתם של קיסריה ונמלה על ידי הורדוס, החל שובר הגלים לשקוע. שקיעת שובר הגלים אפשרה חדירת גלים אל בריכת הנמל והרבדת משקעים חוליים על קרקעיתו. ככל שהתקדם תהליך שקיעתו של שובר הגלים, גדלה בהתמדה כמות החול שחדר לנמל והוא החל להצטבר על קרקעיתו. כבר במאה הראשונה לספירה, נאלצו תושבי קיסריה לנקוט בפעולות כדי למנוע את סתימת הנמל. חדירת החול גרמה לסתימת חלקים מהנמל הפנימי, בעיקר במערב. נראה  שבראשית המאה ה-2 לספירה, היה חלקו הצפוני סתום בחול ואילו במרכזו ובחלקו הדרומי, התקיים גוף מים. במהלך המאות ה-2 וה-3 לספירה, נעשה ניסיון להמשיך להשתמש בנמל הפנימי, לעגינת כלי שיט. לאחר שחלקו המזרחי של הנמל נעשה רדוד מדי, נבנה קטע צריף חדש, ברוחב כולל של 21 מ',  שבלט מן הרציף ההרודיאני לכיוון מערב וכלי שיט קטנים הגיעו אליו דרך גוף המים ההולך ומתרדד. לשם כך נבנה גרם מדרגות שהוביל אל במת המקדשים.

תהליך סתימת הנמל, שנמשך בקצב מהיר וההצפות החוזרות ונשנות של הנמל הפנימי, גרמו לכך שבראשית התקופה הביזנטית, נואשו תושבי קיסריה מן הניסיונות לשמרו כמעגן והוחל בשינוי המערך העירוני באזור הרציפים. בכך באו לסיומן, כ-300 שנים של פעילות ימית בנמל הפנימי[75].

תחנה מס' 10- המצודה הצלבנית

הליכה צפונה אל שובר הגלים העכשווי של נמל קיסריה, הבנוי על יסודות שובר הגלים הצלבני. בשנות ה-50 החלו חברי שדות ים לבנות מעגן לספינות דיג.

המצודה הצלבנית עומדת על בסיסו של שובר הגלים ההרודיאני. נבנתה עוד במאה ה-12, או בראשית המאה ה-13. מעברה המערבי מגינים עליה שני מגדלים מתחת למצודה התגלה גם אולם תת קרקעי. המצודה הופרדה מחומת העיר והיוותה יחידת הגנה בפני עצמה. מטרתה היתה להגן על העיר מכיוון הים, להבטיח את הקשר עם הים בעת מצור וכן לאפשר את פינוי הנצורים בדרך הים, אחרי נפילת העיר.

המצודה נבנתה על אי מלאכותי, שהופרד מהעיר בחפיר והיו לה קווי ביצור אחדים:

• חומה היקפית, עם מגדלי פינה. קירות החומה והמגדלים חוזקו בעמודי גרניט ושיש רבים בשימוש משני. בין החומה ההיקפית למצודה עצמה, הפריד שטח לא בנוי, הרוחב משתנה. . חומות המצודה חוזקו על ידי שורה של עמודי גרניט מקיסריה ההרודיאנית. העמודים הונחו שתי וערב בתוך גושי האבן. המצודה הוקמה זמן מה לפני החומה הצלבנית, אולי בראשית המאה ה-12, אך היא תוקנה על ידי לואיה תשיעי, בשעת בנייתה של חומת העיר
• מבנה המצודה, עם שער כניסה באגף הדרום-מזרחי.
• במרכז המצודה התרומם כנראה מגדל עוז, כמקובל במערכות ביצור מהתקופה הצלבנית (ראו למשל מונפורט ואפולוניה). המגדל התנשא לגובה של שלוש קומות והכניסה אליו היתה מכיוון מזרח, אולם פעולות הבניה שבוצעו במקום בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, טשטשו את מתארו של המגדל[76].

המצודה היתה מנותקת מן העיר באמצעות תעלה שרוחבה 18 מ'. את התעלה חפרו הצלבנים והיא שגרמה לחול להיסחף פנימה ולסתום את הנמל. בעת שהמצביא הממלוכי בייברס תקף את העיר, נמלטו הצלבנים אל המצודה, וניתקו את עצמם על ידי הרמת הגשר המיטלטל, או שריפתו. המצודה הוקמה מגושי אבן כבדים והוקפה בחומה מכול עבריה[77]..

לימים שכן במצודה, הבוסני אחמד בק, המודיר של קיסריה, שתפש את היונה עם הפתק הקשור לרגלה, ששיגרה שרה אהרנסון, מטעם ארגון הביון ניל"י אל הבריטים.

ראו באתר זה: ארגון הביון ניל"י; סיור בעקבות ניל"י.

פונים מזרחה, לכיוון השער הצלבני המזרחי (שער הכניסה הראשי של האתר), חולפים על פני האתר הביזנטי שבו חפר פרופ' שמואל ייבין, הוא רחוב מרוצף לוחות שיש שנעשה בהם שימוש משני. בצפונו נראים שני עמודים, היוצרים פתח משולש. המבנה והעמודים נשאו בוודאי שלוש קשתות. מדרום לקשתות אלו הועמדו שני פסלים: ממזרח – פסל הפורפיר של הקיסר הדריאנוס. הפסל הושב על כיסא גרניט אפור, שלא היה כיסאו המקורי, ומולו היה פסל שיש לבן, שהורכב בהרכבה מאוחרת, משני חלקים. מצפון לפתח המשולש נראה ריצוף של פסיפס גס; המוליך אל עשר מדרגות. ברצפת המשטח שלפני המדרגות, יש כתובת, ובה נזכר שמו של נציב שלא נודע עד כה. בבדיקות שנעשו בזמנו התברר שרצפת הפסיפס משתרעת למרחק רב צפונה, במקום שבו התחילה המשלחת האמריקנית לחפור, וכן דרומה.

לפני השער נראים שרידים ברורים של מבנה גדול מהתקופה העבאסית, שמתארו משושה ותפקידו אינו ברור. בבנייתו נעשה שימוש משני כותרות ועמודי שיש מהתקופה הרומית.

מהשער המזרחי דרומה, נראית היטב החומה העבאסית, שהחומה הצלבנית נשענת עליה.[ בטיול מעגלי , ניכנסים דרך השער המזרחי, ופונים דרומה, היינו, שמאלה, לאורך החומה ועליה, עד לשער הדרומי של העיר הצלבנית].

תחנה מס' 11- השער המזרחי.

השרידים הבולטים ביותר בשטח קיסריה, הם שרידים של העיר הצלבנית. העיר הצלבנית היא הקטנה שבערי התקופות השונות בקיסריה – שטחה היה 120 דונם בקירוב (שישית או עשירית מהעיר הביזנטית, לפי הערכות שונות). הרחוב הצלבני מוביל מזרחה אל השער העיקרי של האתר.

[מדרום לרחוב הצלבני, העובר ממזרח למערב, חשפה המשלחת האמריקנית רחבה – כיכר מרוצפת פסיפס, המעוטרת בדגמים אדומים, וסביבה חנויות. כנראה היה זה צומת בצורת כיכר, שהיה מקושט במזרקה ובפסלים. במקום נתגלה פסל האלה טיכה (פורטונה), המוצג במוזיאון שבקיבוץ שדות ים, וכן ראש אישה, שניהם משיש לבן, המעידים על פארה של הכיכר. רחוב זה והכיכר הם כאמור מן התקופה הביזנטית, ואילו העיטורים והפסלים הם רומיים].

השער המזרחי, שהוא השער הראשי של העיר הצלבנית, אינו נמצא באמצע החומה, אלא דרומה ממרכזה. יתכן שנקבע במקומו בשל כביש קדום, שהגיע לקיסריה ממזרח.

אולם השער (15X4.5 מ') מרוצף באבנים מלבניות קטנות, ובפינתו הדרומית-מערבית באר ושוקת. לאורך קירו המזרחי ספסל אבן בנוי ומשולב בקיר ובאמצע קירו המערבי, פתח המוליך את תוך העיר והוא בנוי כפתח הצפוני. תקרת השער נשענה על שלושה קמרונות מצטלבים, שהאומנות והכותרות שלהם, המעוטרות עיטור צמחי, נשתמרו באתרן.  לשער הזה היתה קומה עליונה ועלו אליה במערכת צמודה אל החומה.  בשער נראים שרידים קדומים. ייתכן שמדובר בשער מפולש מארבעת צדיו – טטרפילון – מהתקופה הרומית

מחוץ לשער נשתמרו החפיר (שרוחבו 9 מ' ועומקו 3 מ') והחלקלקה.

אל השער הוליך גשר, ששרידי ארבע אומנותיו וארבע קשתותיו בחפיר ובחלקלקה נשמרו באתרם. פתח השער קרוב כלפי צפון ובהמשך המעקה של הגשר, הוא מוגן במערכת של אשנבי קשתים.

מצפון לשער התגלתה מנהרה משופעת, שפתחה בתחתית החלקלקה, קרוב לקרקעית החפיר; היה זה פתח ליציאת סתר למגינים. הפתח נמצא כשהוא סתום. יתכן מאד שהמתגוננים לא הספיקו לפתחו,  בעת התקפת הפתע של בייברס בשנת 1265. אורך החומה המזרחית, שנשמרה היטב 650 מ'. אורך החומות הצפונית והדרומית, כ-275 מ' כל אחת. הביצורים מורכבים מחומה חיצונית, שנשתמרה לגובה של 4-6 מ', אבל רק קטע קטן ממנה נשתמר ליד השער הדרומי. בחומה נקרעו אשנבי קשתים, ברווחים קצובים ושנים מהם נשתמרו באתרם ליד השער  הדרומי. החומה הוקמה מאבנים קטנות מרובעות, עם שולים צרים ושטולים ומרכז בולט. הן תאמו זו לזו היטב, וחוזקו האחת לרעותה, במלט משובח. כמקובל בבנייה הצלבנית, נבנתה החומה מאבנים מסותתות כלפי פנים וכפי חוץ כאחד, בעוד ליבת החומה בתווך, מולאה באבנים כתותות וסיד.

עומק החפיר כ-8-10 מ' ודפנותיו שהן נטויות בנויות אבן. קרקעית החפיר עשויה אדמה מהודקת, ללא ריצוף אבן וזאת כדי לאפשר את חלחול מי הגשמים. החפיר היה יבש, כמו במרבית הערים הצלבניות ולא נועד להצפה[78].

בסיור מעגלי, נהוג לסיים כאן את הסיור.

תחנה מס' 12 -הנמל של קיסריה

המבצע הגדול ביותר, בהקמת עיר הנמל החדשה, היה בניית הנמל. הנמל התת-ימי בקיסריה הוא הנמל הקדום ביותר שנתגלה מימי האימפריה הרומית, והיה הגדול והמודרני ביותר בזמנו. את הנמל בנה הורדוס, והעיר קיסריה נבנתה סביבו. מלבד היותו מרשים ומפואר במיוחד באותם ימים, הוא שימש כמענה לצורך ממשי להשתלב בסחר התבואות בין רומא לאלכסנדריה, ששימשה אסם התבואות של האימפריה. הנמל, שהיה הנמל המלאכותי הראשון בעולם, שנבנה על חופים חוליים, שרד 100 שנים בלבד, ועל מנת לראות את שרידיו, יש לצלול במעמקי נמל קיסריה. נמל קיסריה של ימינו, הוא נמל צלבני קטן שהיה בשימוש במאות ה-11 וה-12.

החוף הים תיכוני של ארץ ישראל  אינו משופע במפרצים עמוקים, כפים בולטים, או איים הסמוכים ליבשה, החיוניים להקמת נמל עמוק מים. יתר על כן מפלס המים הסמוך לחוף רדוד יחסית ומקשה אף הוא על בניית נמלים. נמל קיסריה הוא הנמל הראשון בהיסטוריה שבנייתו לא הסתייעה על ידי תוואי טופוגראפי של כף או מפרץ. הוא נבנה בים הפתוח – דבר העושה אותו ליצירה הנדסית מעוררת השתאות, אפילו בקרב מהנדסי נמלים של ימינו . יוסף בן מתתיהו מפליג באמרי שפר על מפעל אדירים זה, והמחקרים הארכיאולוגיים התת-ימיים של מאשרים את אמינות תאוריו.

סביר להניח שהורדוס ראה לנגד עיניו, את שגשוגה ועושרה של אלכסנדריה, שמקורם היה בנמלה הגדול והמפותח. כמלך שאפתן ובעל יוזמה, הוא הבין כי גם ארצו תוכל ליהנות מהאפשרויות הטמונות בהעברת סחורות המזרח לרומא. כאיש ביצוע מעולה, תכנן הורדוס באורח מדוקדק, את השתלטותו על מסחר רווחי זה. הסחורות היקרות מהמזרח, הועברו על פי רוב, על גבי שיירות שעברו בנגב, ומשם דרך סיני למצרים. הורדוס השתלט על ארץ הנבטים, על ידי נישואיו  לבת מלך הנבטים, ולבסוף תוך הכנעת הנבטים בכוח הזרוע. משהשיג את השליטה בדרכי המסחר ביבשה, יכול היה הורדוס להפנות את סחורות המזרח דרך ארץ ישראל.  אבל לצורך זה היה עליו לבנות נמל מתאים. כדי להשיג רווח נאות היה עליו גם לדאוג, שהסחורה תגיע לרומא, לפני אלו של מתחריו. הורדוס ניצל את העובדה, שרוב ספינות המשא ממתינות בנמל פיראוס עד תום החורף. הוא בחר להקים את הנמל בקיסריה, שהתאימה מאין כמוה לשמש במעגן חורפי לספינות שנועדו להוביל את הסחורות היקרות. בדרך זו חסך את זמן השייט באביב מפיראוס למזרח הים התיכון  וספינותיו הקדימו את אילו של מתחריו[79]

יוסף בן מתתיהו מתאר את בניית הנמל במלים אלו: "הוא גם נתן את דעתו על מקום אחד על שפת הים, המתאים ביותר להכיל עיר. מקום זה נקרא לפנים מגדל שרשון … והדבר הגדול ביותר  שגרם גם לעבודה המרובה ביותר – בניית נמל של מי מנוחות. אך המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב, ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פיראוס ובתוכו מקומות לעגינה ומקומות מישנה לעגינה; והוא מפורסם בבנייתו בזה שצרכי העבודה הגדולים שבו לא באו מהמקום, אלא הוא בוצע בחומרים שהוכנסו מבחוץ ובהוצאות רבות".

הנמל לפרטיו הנמל היה בנוי במתכונת הנמלים ההלניסטיים הנקראים "לימן קלייסטוס". אלה הם נמלים סגורים היטב, בעלי מעגן פנימי נפרד. המעגן הפנימי נבנה בתוך מפרצון טבעי , שדרכו חדר הים מזרחה לתוך החוף. יתכן שהיה זה אפיק נחל קדום, שחצה את רכס הכורכר החופי. מפרץ קטן זה הורחב על ידי הורדוס והיה לאגן מלבני ובחופו נבנה קיר רצוף . מכאן הוליכו שתיים – שלוש מדרגות למפלס של אולמות מקומרים ענקיים, ששימשו במחסני הנמל. מדרום היה המפרץ תחום ברצועה סלעית רחבה, שהפרידה בינו ובין מפרץ גדול יותר. שלוחה זו נחצבה ופולסה, ורק שוליה החיצוניים נשארו על מכונן. כך נותרה כאן מעין חומת-סלע. במקום השוליים הפנימיים ניבנה קיר רצוף , שבינו לבין השוליים החיצוניים נוצרה מעין תעלה. זו התמלאה במימי הים, בעזרת מספר תעלות שטיפה רחבות שנחצבו בשוליים החיצוניים. התעלות הללו אפשרו את כניסת מי הים לתוך המרווח שבין שתי הדפנות. סכרי-עץ שהותקנו בפתחי התעלות הללו אפשרו וויסות של כמות המים . שני הקירות הללו חדרו למרחק ניכר בתוך הים, ובמקום שם הסתיימו החל להתמשך שובר הגלים הקשתי, שיצר בריכה נוספת, חיצונית, הסגורה בפני הגלים מדרום וממערב.

את נמלה של קיסריה הימית (מריטימה), החל המלך הורדוס לבנות לפני הקמת העיר. הנמל היה נמל המזחים הראשון במזרח התיכון, ומיקומו נבחר בשל הסמיכות לאזורים חקלאיים ודרכי גישה נוחות. המניע לבנייתו היה אסטרטגי כלכלי, מלבד הפגנת העוצמה והשגת ההשפעה הפוליטית המלווים את קיומו של נמל מפואר. הנמל אפשר עגינה של לפחות 100 ספינות גדולות, המזחים הושקעו בים על גבי דוברות מעץ, ולצדם נבנו גם מגדלור ושוברי גלים.

שובר הגלים היה באורך 600–700 מטר. בניית שובר הגלים היתה מבצע שלא נראה כמותו בארץ באותם ימים. שובר הגלים הוקם בצורת קשת; הכניסה לנמל היתה מכיוון צפון, ונראה שהורדוס אטם  באבנים מסותתות, את המרווחים שבין הסלעים הטבעיים, כדי ליצור את שובר הגלים.

בניית הנמל המלאכותי המפואר, על חופיה החוליים של קיסריה, וכן בניית העיר ארכו תשע שנים, (2-10 לפנה"ס) ובסופן הסתיימה בנייתם. העיר והנמל הפכו תוך זמן קצר למרכז הכלכלי והפוליטי של הארץ. רוב המסחר שהיה נהוג בנמל, היה של תבלינים (שכללו גם חומרי שימור וריפוי, קוסמטיקה וצבע), בדים יקרים ואבני חן, וזאת בשל ביקוש הולך וגובר ברחבי האימפריה הרומית מאז שלטונו של אוגוסטוס קיסר. ממזרח לנמל הוקמו גם מחסנים רבים לסחורות היצוא והיבוא; שרידי מחסנים אלו נמצאים כיום (בשנת 2017) מול הנמל, מזרחה, בתוך העיר הצלבנית. מעל למחסנים יצר האדריכל משטח נרחב, ועליו נבנו המקדשים לאוגוסטוס ולאלילה רומא. כמו כן נבנו בנמל אכסניות ליורדי ים.

הנמל ההרודיאני היה מורכב משלוש ברכות משנה, בנויות זו בתוך זו. החיצונית שבהן נוצרה באמצעות בניית שני שוברי גלים לסגירת שטח נרחב של ים פתוח; הברכה מורכבת משובר גלים המקיף מדרום וממערב שטח מים של כ-100 דונם. צדה הפנימי היה רציף לטעינה ולפריקה, ועליו הוקמו מבני אחסון; שובר גלים שני סגר על שטח המים מצפון.

הברכה התיכונה נמצאת ממזרח לנמל החיצון, ושטח מימיה כ-200X 200 מ'. בצפון ובדרום היא תחומה בכפים סלעיים, ובמזרח היא תחומה במגדל העגול ובקו החומה המערבית של מגדל שרשן. מבני מצודת הנמל הצלבנית וריצוף הבטון המודרני, מכסים כיום חלק משרידי הבנייה ההרודיאנית. הברכה הפנימית נבנתה אולי עוד בתקופה ההלניסטית.

מבני הנמל החיצון, כולל שוברי הגלים, נמצאים כיום במפלס הנמוך במטרים אחדים מן המפלס המקורי – כתוצאה משקיעת קרקעית הים בשיעור של 7-5 מ'. שרידי שובר הגלים הדרומי מתמשכים מערבה עד למרחק של כ-200 מ', ופונים בקשת רחבה צפונה, למרחק של כ-300 מ' נוספים.

גופו של שובר הגלים בנוי מגושי תלכיד, שנוצקו לתוך תבניות עץ, והונחו על גבי מצע של אבני גוויל. שוליו החיצוניים של השובר נשענים על אבני גזית. במרחק של כ-30 מ' משובר הגלים, נמצא קיר המקביל לצדו הדרומי. קיר זה נמשך לאורך 200 מ', והמשכו המערבי הרוס וקבור בקרקעית. הקיר הונח על תשתית מלאכותית של מצע חלוקים, והוא בנוי מגושי תלכיד שנוצקו בתבניות עץ על קרקעית הים. פתח הנמל נמצא כנראה כ-100 מ' ממזרח לפינתו הצפונית-מערבית של שובר הגלים. סמוך לפתח וממערב לו שרדו מפולות של מבנה אבן אדיר, אולי המגדלור או הדרוסיאום, המגדל על שם דרוסוס, בנו החורג של אוגוסטוס, מגדל שיוסף מציין כגדול המגדלים שעל שובר הגלים.

שובר הגלים הצפוני מתמשך מבסיסו שעל סלע טבעי עד למרחק של כ-180 מ'. רוחבו 70-60 מ'.

בקצהו, בקרבת פתח הנמל, נמצאו בין השאר קורות עץ, שבאמצעותן השקיעו כנראה את אבני הענק. גילן של קורות אלו הוא בערך 1550-1700 שנה לפני זמננו, ואפשר לשער שאלה הם שרידי ניסיונו של הקיסר אנסטסיוס (518-491 לספירה) לשקם את הנמל השקוע. בקרבת ראש השובר הצפוני נתגלו אטבי ברזל להצמדת אבני הגזית.

שרידי הנמל ההרודיאני והתכנית הכללית אותרו בפעם הראשונה ב-1960. משלחתו של א' לינק חשפה את ראשו של שובר הגלים הצפוני, עד למפלס בסיסו, בעומק של כ-12 מ'. בהמשך, נערכו במקום חפירות מטעם המרכז ללימודי-ים באוניברסיטת חיפה, בראשות אבנר רבן. הנמל ההרודיאני של קיסריה, הוא הנמל הקדום ביותר, שבו נעשה שימוש בטכניקות שעליהן המליץ ויטרוביוס, בן דורו של הורדוס, בחיבור המונומנטלי "על הארכיטקטורה",  הכולל, בין השאר, פרק אודות בניית נמלים. מהחפירות התברר כי יוסף בן מתתיהו דייק בתיאוריו.

הנמל ההרודיאני שקע באופן סופי בראשית המאה ה-4 לספירה. מאז נעשה שימוש במפרץ שמדרום כשטח עגינה מוגן למחצה: סוללה המתמשכת לדרום מעבר למרחק של כ-180 מ' מצדה הדרומי של מצודת הנמל הצלבנית הגנה באופן חלקי מפני רוחות צפוניות-מערביות. בדרום המפרץ נמצא חצי-אי סלעי שפולס ונחצב. במרכזו יש ברכה, שאולי בה שמרו על דגים טריים. ייתכן שזה מקומו של שוק הדגים.

הנמל הצלבני הותקן בחלק משטחה של הברכה התיכונה של הנמל ההרודיאני. פני הים היו אז נמוכים בכמטר אחד ממפלסם כיום. מצודת הנמל נבנתה על גבי בסיסו של שובר הגלים הדרומי של הנמל ההרודיאני, והופרדה מן היבשה באמצעות תעלת חפיר רחבה.

הכניסה לנמל קושטה בפסלי ענק מרהיבים כן  נבנו בו מזחים והרציף שבין מזח למזח היה מקושת ויצר רחבה, להנאתם של המטיילים בנמל.

מצפון לנמל נחשפה מערכת מחסנים. הלאה משם, אחרי המסעדות, נמצע שער צלבני ואחריו גשר, על החפיר. לצדו, וילה רומאית, שהפסיפסים שלה נחשפו. ניתן לפנות שם ימינה, להקיף את העיר הצלבנית מצפון וללכת למגרש החנייה. ניתן להמשיך צפונה עד לבית הכנסת.

תחנה מס' 13 בית הכנסת.

ראו באתר זה: קיסריה היהודית (בהכנה).

מצפון לעיר הצלבנית נתגלו שרידי בית כנסת; הם נחפרו במשך שתי עונות חפירה בידי מ' אבי-יונה. אין כל סימוכין לכך שזהו בית הכנסת שבשלו פרץ הסכסוך, הנקרא במקורות היהודיים "כנישתא דמרדתא". בית כנסת זה הינו אחד מעשרת בתי הכנסת שפעלו עוד בתקופת הבית השני ואשר ידועים לנו כיום. במקום ניתן לראות רק קטע מרצפת הפסיפס, שאר הממצאים הועברו למוזיאון שבקיבוץ שדות ים. שם אפשר לראות גם את אחת מכותרותיו של בית כנסת זה.

בימי הנציב אנטוניוס פליקס (Marcus Antonius Felix) התעורר מחדש, ובמלוא החריפות, סכסוך קיסריה, בין תושבי העיר ההלניסטים לבין היהודים ובסוף שנות החמישים, פרצו בעיר מהומות דמים. מאבק זה התפתח סביב השאלה: מי הוא השליט החוקי והרשמי של העיר קיסריה? במאבק זה עמד פליקס לצדם של המקומיים, אולם הפסקת כהונתו בשנת 60, והעברת ההכרעה בעניין קיסריה להכרעה קיסרית ברומא, הביאו להרגעה זמנית של הרוחות. נירון פסק בסופו של דבר נגד היהודים. בשנת 66, בימי גסיוס פלורוס (Gessius Florus), שהיה נציב עריץ ומושחת במיוחד[80], הביאה שרשרת אירועים סמוך לבית הכנסת שבעיר, לפרוץ מהומות דמים בין יהודים לנוכרים, שנתנו את האות לתחילתו של המרד הגדול.

מספר יוסף בן מתתיהו: "ליהודים אשר בקיסריה היה בית-כנסת במקום אחד, אשר אדוניו יווני. והיהודים בקשו כל הימים לקנות את המקום להם. וגם אמרו לשלם כסף יתר מדי שוויו, אולם היווני השיב את פני היהודים בבוז 'ולמען הרעימם החל להקים בחצרו בנינים חדשים ויסד שם בתים חדשים 'והשאיר ליהודים משעול צר, אשר קשה היה לעבור בו. לראשונה התנפלו .קצרי-הרוח אשר בקרב היהודים על עושי המלאכה, להשבית את העבודה. אולם פלורוס [הנציב] מנע אותם בחזק-יד מהמעשה הזה. במבוכה הזאת פנו אל פלורוס ראשי היהודים ואתם יוחנן המוכס והבטיחו כי ישלמו לו שמונה ככרי כסף, אם יעצור את המלאכה. פלורוס הבטיח אותם את כל חפצם, אם יקבל את הכסף, אך כאשר הגיע הכסף לידיו הסכום המלא,  עזב את קיסריה ויצא אל סבסטי והשאיר את בעלי הריב לעשות כטוב בעיניהם, כאלו מכר ליהודים בכסף את הרשות להילחם בשונאיהם ככל אות נפשם. ולמחרת היום, ביום השבת, כאשר נאספו כל היהודים בבית-הכנסת. יצא איש מחרחר ריב מקרב היונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח עם ופיו למטה והציג אותו לפני מבואת-הכנסת וזבח עליו צפרים לקרבן. בדבר הזה חרף את היהודים מאד, כי חלל את חוקי תורתם וטמא את המקום. נכבדי היהודים והמיושבים בדעת אמרו, כי עליהם לפנות בדבר והמריבה הזאת אל הנציב, אולם רוח אוהבי-המחלקת ובני-הנעורים היתה כאש בוערת והם מהרו להילחם באויביהם. ולעומתם התייצבו היונים במערכה, כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם, וכמעט התחולל קרב בין שני המחנות. ויוקונדוס שר הרוכבים, אשר ציווה לעמוד בפרץ, נגש אל המקום ולקח את הסיר ונסה להשבית את הריב. אולם עצתו הטובה. שבה ריקם מפני זדון היונים יושבי קיסריה, […] שנים-עשר מטוב היהודים ואתם גם יוחנן המוכס, באו אל פלורוס לסבסטי והתאוננו על המעשים אשר נעשו ובקשו עזרה ממנו והזכירו בלשון כבוד את דבר שמונת ככרי הכסף. וכשמוע זאת פלורוס שם את האנשים במאסר, בהתגוללו עליהם כי הוציאו את ספרי התורה מקיסריה:[81]. פלאביוס כדרכו מטיל את האחריות לפריצת המרד על הנציב המקומי ביהודה ועושה כל מאמץ לנקות את הממונים על הנציב, מאשמת פריצת המרד.

מכאן נלך ברגל, כ-2 ק"מ צפונה, במקביל לחוף הים, אל אמת המים, בחוף "הקשתות" (האקוודוקט)

תחנה מס' 14 -אמת המים

ראו באתר זה: טיול לאורך אמות המיל לקיסריה.

ראו גם: סיור לחוף הכרמל (ג'סר א-זרקא).

אף על פי שקיסריה הוקמה על פני שכבת מי תהום גבוהים, המאפשרת אספקת מים באמצעות בארות, דאגו בוני העיר לאספקת מים זורמים לעיר, כמקובל בערים הגדולות של התקופה הרומית. זו מערכת של שתי אמות מים: גבוהה ונמוכה.

ראשיתה של האמה הגבוהה היתה תעלה בודדת שהובילה את מי עינות שומי לקיסריה. בימינו שרדה תעלה זאת – תעלה א' – בקטע שתחילתו במחצבות בנימינה וסיומו סמוך לקיסריה, שם נהרסה האמה בגלי הים. לא נותרו ממנה שרידים ברורים ורק השיקולים הטופוגרפיים וההידרולוגיים מצביעים על עינות שומי כעל המקור הראשוני של המערכת. התעלה נישאת על מבנה קשתות. רק במקום שבו היא צריכה לחצות את רכס הכורכר, בכפר ג'סר א-זרקא, היא עוברת בנקבה חצובה, בעלת פירים אנכיים. יש להניח שחלק זה של המפעל נבנה על ידי הורדוס, מייסד העיר, או זמן קצר אחרי זמנו.

נראה שעם גידול אוכלוסייתה של קיסריה, לא סיפקה תעלה זו את צורכי המים של העיר, ונבנה מפעל נוסף. מקור אספקת המים שלו  היה אזור נחל תנינים העליון, בסביבת המושבים עמיקם ואביאל של ימינו. באזור זה היו לפנים כמה מעיינות; הם יבשים היום בגלל הנמכת מפלס מי התהום בשל שאיבה מקידוחים.

ריכוז המעיינות נעשה בשעתו בנקבה תת-קרקעית חצובה, ובה פירים במרחקים קצובים – של 40 מ'. את אזור בקעת הנדיב חוצה האמה בתעלה בנויה. היא עוקפת את בניין התיאטרון הרומי בכפר שומי, ומצטרפת אל תעלה א' ליד מחצבות בנימינה. אמה זאת – תעלה ב' – הוצמדה לדופנה הימני של תעלה א', ובבנייתה נשמר סגנונה הארכיטקטוני של תעלה א'.

את תעלה ב' והמפל התת-קרקעי באזור אביאל-עמיקם בנו כנראה הלגיונות הרומיים ששהו בארץ בזמן מרד בר כוכבא, בימיו של הקיסר הדרינוס. עד כה נמצאו בהם עשר כתובות, כולן על תעלה ב', וכולן, למעט שתיים, מזכירות את הדרינוס. מלבדן נמצאה כתובת אחת ביוונית משנת 385 לספירה, ובה מסופר על תיקון האמה.

מפעל מים זה היה פעיל כנראה במשך 1,200 שנה, אם כי לא ברציפות, עד לתקופה הצלבנית, ובפרק זמן זה נעשו בו שינויים ותיקונים. במקום שבו חוצות האמות את האזור הביצתי שבין בית חנניה לג'סר א-זרקא, אירעו בו תקלות רבות עקב שקיעת היסודות. בשלב מסוים נעשה ניסיון להתגבר על כך, ותעלה א' הופנתה לאמה העוקפת את הביצה מדרום. סגנון הבנייה בקטע העוקף שונה מהסגנון של שאר חלקיה של האמה, ומעיד על כך שהעקיפה נעשתה כנראה בתקופה הביזנטית.

האמה הנמוכה ניצלה את כל מקורות המים שהיו מרוחקים מקיסריה מרחק סביר ונמצאים ברום מתאים, אך כמותם לא סיפקה כנראה את כל צורכי המים של העיר. מצפון לקיסריה יש מקור מים עשיר – שפע המעיינות הנובעים בביצת כבארה, ליד קיבוץ מעגן מיכאל של ימינו. ואולם חסרונו של מקור מים זה הוא שמפלס המעיינות נמוך ב-3-2 מ' מן המפלס הנמוך ביותר שאליו צריך היה להביא את המים בקיסריה. כדי להרים את מפלס המעיינות לגובה המתאים נבנו שני סכרים מאבני גזית גדולות. סכר אחד, שאורכו 200 מ', חסם את מוצא נחל תנינים לים דרך רכס הכורכר שמדרום למעגן מיכאל; הסכר השני, שאורכו 900 מ', חצה את מישור החוף מדרום לתחנת הרכבת בזכרון יעקב של ימינו. כך נוצר שטח סגור, שגבולותיו הם הר כרמל במזרח, החוליות שליד בית חנניה בדרום, רכס הכורכר במערב והסכר בצפון. שפיעת המעיינות יצרה כאן אגם, ומפלסו התאים להובלת המים לקיסריה. המים זרמו תחילה בתעלה חצובה בצדו המערבי של רכס הכורכר, ובהמשך זרמו בתעלה בנויה ומכוסה בקמרון. ממערב לג'סר א-זרקא עוברת האמה הנמוכה מתחת לאמה הגבוהה, ומכאן ואילך מקביל מהלכה לאמה הגבוהה, ממזרח לה[82].

שתי אמות המים נכנסו אל העיר מצפון ומימיהם שימשו להשקיה, השקאה ושאר צרכי העיר, כולל שעשועים שדרשו מים רבים.

בחוף האקוודוקט נוכל לראות את האמה של הורדוס, זו המרשימה יותר, שעברת סמוך לחוף על גבי גשרים וקשתות, וכן את המאוחרת שנמצאת מזרחית לה והייתה מכוסה. לאורך האמות נתגלו ממצאים רבים כולל כתובות של הלגיון הרומי (באזור הישוב בית חנניה), סיפון צינורות חרס ועוד. לכל אורך החוף הולכות האמות עד שהן נכנסות אל תוך העיר מבעד לנקב בחומה. מתחת למגדל עגול שהגן על אזור תורפה זה.

תוספות אפשריות:

• ההיפודרום המזרחי: ראו באתר זה: סיור בשדות ים.
• המוזיאון הארכיאולוגי בשדות ים – ראו שם.
• פסיפס הציפורים.

זוהי רצפת פסיפס, צבעונית ומרהיבה, הנמצאת על גבעת כורכר ליד שכונה 2 בקיסריה, בפינת שדרות רוטשילד והכביש המוביל אל אמות המים ואל חוף הים. מול גן הברון רוטשילד. ממערב לגבעה, השתרע בתקופה הרומית, שטח בית העלמין של קיסריה. בשטח נחשפו כמה סרקופאגים[83] מהתקופה הרומית המאוחרת[84]. הפסיפס היא חלק מחצר של ארמון ביזאנטי מפואר (המאה ה-6 לספירה) שכלל אולם, קומה שנייה על עמודים וחצר יוקרתית, שעוטרה על ידי הפסיפס.

הפסיפס, שהיה מכוסה בדיונות, התגלה ב-1950, במהלך אימון צבאי, ולאחר חמש שנים כוסה שוב בחול בשל התפוררותו. הארכאולוג שמואל ייבין פרסם את ההודעה הראשונה אודות התגלית, והגדיר את המבנה ככנסייה, בשל האפסיס שנמצא בחלקו המזרחי של המבנה והפונה מזרחה. מאחר שלא מצא במקום עמודים, הציע לראות במבנה כנסייה בלתי מקורה. אשר עובדיה הכליל את המבנה בקורפוס הכנסיות שלו. בשנת 1985 התייחס רוני רייך לממצאים, והסיק שאין מדובר כלל בכנסייה אלא בחלק מרכזי של וילה. רק באוגוסט 2004, חשף אמיר ג'נאח את רצפת הפסיפס, בעזרת  מתנדבים מיישובי הסביבה. החברה לפיתוח קיסריה השקיעה 600,000 ש"ח בשיקום הרצפה. המקום נפתח לביקורים (ללא דמי כניסה) בספטמבר 2005[85].

רצפת הפסיפס השתייכה לארמון ביזנטי, שהוקם בסוף המאה ה-6, או בתחילת המאה ה-7 ואשר שכן מחוץ לחומותיה של קיסריה העתיקה. הרצפה כסתה את החצר המרכזית של הארמון, אליה הוביל סטיו  בצידה המערבי, וסביבה שכנו אכסדרה, חדרים וחצרות נוספות שגם בהם היו רצפות פסיפס. שטחו הבנוי של הארמון השתרע על פני כ-1,500 מ"ר ושטחה של האחוזה כולה היה כשלושה דונמים. הוא השתייך למשפחה נוצרית אמידה, אך לא נמצאו עדות או כתובת המעידות על זהותה. במבנה הייתה קומה נוספת אשר גם היא הייתה מרוצפת בפסיפסים. לדעת ד"ר ספי פורת, מנהל החפירות מטעם רשות העתיקות, מדובר בארמון של אחד מהאישים החשובים ביותר בקיסריה העיר, ואולי בפרובינקיה פלסטינה פרימה, כעין גרסה מקומית-פרובינציאלית של הארמון מהתקופה הרומית המאוחרת שהתגלה בפיאצה ארמרינה (Piaza Armerina) שבסיציליה. על פי עדויות מהחפירה, מסתבר שהמבנה נהרס בשריפה, כנראה בעת הכיבוש הערבי בשנת 640.  בה קרסו קורות העץ של הקומה השנייה, וחלקי הפסיפס שלה נמצאו מונחים על רצפת הקומה הראשונה[86].

 הפסיפס

הפסיפס משתרע על פני שטח מלבני באורך של 16 מטרים וברוחב של 14.5 מטר. הוא כולל מסגרת שבה עוטרו עצי פרי עמוסי פירות גדולים ויפים – אפרסק, משמש, אתרוג, שזיף צהוב, רימון, תאנה, תפוח ואגס. בין העצים עוצבו יונקים גדולים, כשהם במצב של תנועה. ביניהם: אריות, נמרים, דובים, יעלים, כלבים, פילים, צבאים, שוורים, חזיר בר, סוס ועז.

המסגרת מקיפה את מרכז החצר, המעוטרת באמצעות מאה ועשרים מדליונים עגולים ובהם מצוירים עופות גדולים וצבעוניים. עופות אלו הם שהקנו לפסיפס את שמו. המדליונים ערוכים שתים עשרה שורות, כשבכל שורה מינים שונים של עופות – טווסים, חסידות, שקנאים, אנפות, פסיונים, פורפיריה כחולה[87], ברווז, פלמינגו, פנינייה, יען, חוגלה – הפונים כולם שמאלה. סדר הופעת הציפורים בכל השורות קבוע, אך כל שורה נפתחת בעוף השני המופיע בשורה שמתחתיה, כך שנוצרים אלכסונים שבכל אחד מהם מופיעה אותה דמות.

מתחת לפסיפס נמצא בור מים מטויח אליו נוקזו מי הגשמים מהמכלול כולו, ובפינתו הצפון-מערבית של האתר שכנה בריכת אגירה נוספת שקיבלה את מימיה מבאר, שכן הארמון גבוה ממפלסן של אמות המים בקיסריה, ולכן נזקק לאספקת מים עצמאית[88].

באתר האינטרנט שח רשות העתיקות נכתב, כי במהלך החפירות נחשף ממצא מיוחד ויחידאי – ציפוי של לוח שולחן שצורתו סיגמה והוא מעשה תשבץ של זכוכית וזהב. לוחיות הזכוכית הן בצורות שונות: ריבועים (כ-4X4 ס"מ) , מלבנים (כ-4X1.5 ס"מ) ומשולשים ישרי זווית, היוצרים דגם חוזר. לוחיות עשויות בטכניקה של 'זכוכית זהב' – לוח זכוכית בעובי של כ-3 מ"מ, עליה שכבה דקיקה של זהב ולמעלה שכבת זכוכית שקופה בעובי של כ-1 מ"מ. בכל אחת מהלוחיות הרבועות הוטבע פרח או צלב, לאחר שמעשה יצירת לוח 'זכוכית הזהב' הושלם. חלק מהלוחיות של השוליים נעשה בטכניקת 'זכוכית זהב' ואחרות נעשו מזכוכית ירקרקה, בה שולבו כתמים בצבעים שונים כעין שיש צבעוני. לוחיות השוליים משתי הטכניקות הונחו לסירוגין כך שנוצר דגם צבעוני מרהיב. הארכיאולוג ד"ר יוסף פורת מסר כי, "למיטב ידיעתנו לא מוכר בעולם ציפוי לשולחן שנעשה בטכניקה כזאת ונחשף בצורה מסודרת בחפירות ארכיאולוגיות של מבנה משלהי התקופה הביזאנטית"[89]. השולחן נמסר לשימור ואינו מוצג במקום.

הערות

[1] ב-1951 חפרה כאן משלחת של אגף העתיקות בהנהלת ש' ייבין, וגילתה רחוב מן התקופה הביזנטית וכנסייה גדולה.

בשנים 1956 ו-1962 חפרה משלחת מטעם האוניברסיטה העברית בהנהלת מ' אבי-יונה באתר, וחשפה בית כנסת ברובע היהודי של העיר. במקביל חפר א' נגב את מגדל שרשן.

ב-1964-1959 חפרה משלחת איטלקית מטעם המכון הלומברדי במילנו, בהנהלת א' פרובה, את התיאטרון הרומי.

ב-1963-1960 חפרה משלחת של רשות הגנים הלאומיים, בהנהלת א' נגב, את העיר הצלבנית ושטח שמדרום לה.

ב-1960 בדקה משלחת לארכיאולוגיה תת-ימית, בהנהלת א' לינק, את שרידי הנמל הקדום.

ב-1977-1971 חפרה משלחת של בית הספר האמריקני לחקר המזרח, בהנהלת ר' בול, בהמשך הרחוב מן התקופה הביזנטית.

ב-1974-1973 סקרה משלחת של אגף העתיקות, בהנהלת י' פורת, את גני קיסריה שמדרום לעיר.

בשנים 1975 ו-1979 חפרו א' נצר וי' לוין בתוך העיר הצלבנית ובלשון הסלע המזדקרת לתוך הים ממערב לתיאטרון. בנמלה של קיסריה נעשות מאז 1977 חפירות של משלחת מן המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בראשות א' רבן.

ב-1996-1992 חפרו משלחות בראשות י' פטריק וי' פורת בשטח שבין העיר הצלבנית לבין התיאטרון.

[2] טרם הקמת המדינה רכש הברון שטחי אדמה גדולים, ב–1948 העניק 500 אלף דונם למדינת ישראל ושמר לעצמו 30 אלף דונם — על החוף. ב-1962 הוקמה קרן רוטשילד־קיסריה בבעלות משותפת ושווה של המדינה ומשפחת הברון. אז גם הוענק לקרן פטור מלא ממיסים על רווחיה, שתקף עד היום. במסגרתו התחייבה הקרן להעביר 700 מיליון שקל להשכלה הגבוהה בישראל.

[3] משה גלעד, " הפרויקט הגדול הבא – האם קיסריה תתחרה בקרוב באקרופוליס בכמות התיירים?", אתר הארץ, 14-08-2018

[4] אֲלֶכְּסַנְדֶּר סֶוֶורוּס ( Severus Alexander‏; 208 – 235) כיהן כקיסר רומא בין השנים 222 ל-235. ידוע גם כמַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס סֶוֶורוּס אֲלֶכְּסַנְדֶּר אוגוסטוס (Marcus Aurelius Severus Alexander Augustus). היה סובלני ביחסו ליהודים ולנוצרים. אלכסנדר סוורוס נזכר בהיסטוריה כקיסר טוב שהביא לפריחת האימפריה הרומית. יש הטוענים כי הוא מהקיסרים הגדולים ביותר של רומא. (היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, אלכסנדר סוורוס, עמ' 359–446. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010.)

[5] י' פורת, "קיסריה 1994-1999", חדשות ארכיאולוגיות, 112, תשס"א, עמ' 38-26.

[6] יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים , ט"ו, (תרגם אברהם שליט), ירושלים ותל אביב, 1973, עמ' 342

[7] יוסי פטריך, "התיאטרון של הרודוס בירושלים", הצעה חדשה", קתדרה 110, תשס"ד, עמ' 19-28

[8] ידוע מהספרות  על תיאטרון קדום שנבנה באנטיוכיה על ידי יוליוס קיסריה, בשנת 47 לפנה"ס (G. Downey, A History of Antioch in Syria, Princeton, 1961, p155 )

[9] ד' שוורץ, "קיסריה והאיסאקטיון שלה", קתדרה, 51, תשמ"ט, עמ' 21-34

[10] י' פטריך, "התיאטרון ההרודיאני של קיסריה" מכמני קיסריה, עמ' 206, הערה 4.

[11] קדמוניות, י"ט, עמ' 343-350

[12] ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ ישראל, בעת העתיקה, ירושלים תש"ס, עמ' 101, הערות 12-15.

[13] L. I. Levine, Roman Caesarea, An Archaeological-Topographical Study (Qedem 2), Jerusalem, 1975, pp. 24-25

אין זה פשוט לקבוע על סמך הממצא הארכיאולוגי בלבד עד מתי בדיוק התיאטרון של קיסריה היה בשימוש. פרופ' סג"ל מעיר כי סביר להניח, שהשתמשו בו עדיין בראשית התקופה הביזנטית..

[14]  י' פורת, "התיאטרון של קיסריה – התבוננות חדשה", בתוך: מכמני קיסריה , עמ' 200

[15] ארתור סג"ל, "התיאטרון הרומי בקיסריה" בתוך' י' פורת, איתן איילון אברהם אזדרכת (עורכים), מכמני קיסריה, סיכומים ומחקרים בנושא קיסריה וסביבתה, עמותת ידידי קיסריה, 2011,(להלן: מכמני קיסריה), עמ' 185.

[16] התבוננות חדשה", עמ' 200

[17] כך באורנג' שבצרפת, באספנדוס שבטורקיה ובבצרה שבסוריה (ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ ישראל, בעת העתיקה, ירושלים תש"ס,, (להלן: התיאטראות בארץ ישראל), עמ' 47-48.

[18] מכמני קיסריה, עמ' 189. ראו גם הערה 16.

[19] ויטרוביוס, על אודות האדריכלות (תרגם ר' רייך), תל אביב, תשנ"ז, ה', ט 1.

[20] על משחקי המים שהתקיימו באורקסטרות שהתקיימו בבריכות, ראו : ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ ישראל, בעת העתיקה, מוסד ביאליק,  ירושלים תש"ס, 27, (להלן: התיאטראות בארץ ישראל) עמ' 30-29 , הערות 31 ו-36

[21] מכמני קיסריה, עמ' 185.

[22] חז"ל היו מספרים עליה: "מלך בשר ודם כשהוא הולך למלחמה נוטל כל חיילותיו עמו. וכשהוא הולך לטייל למיומס שלו נוטל לגיונותיו לתשמישו" (מדרש תהילים יח).

[23] מכמני קיסריה, עמ 201

[24] ארתור סגל, התיאטרון הרומי בקיסריה, מכמני קיסריה, עמ' 187

[25] החוקרים האיטלקים הציעו שאת המצודה בנה הקיסר יוסטיניאנוס (527-564 לספירה)

[26] ההבדל בין המונחים: התיאטרון הוא מבנה שמקורו יווני, מתארו חצי עיגול ושימש להעלאת הצגות. בעוד שהאמפיתיאטרון הוא מבמה שמקורו אטרורי, שימש לקרבות גלדיאטורים (munera), או מחזות ציד מבויימים (venationes). הוא מעוצב מזירה (arena) סגלגלה, מוקפת במושבים מדורגים מכול עבר ומכאן שמו: תיאטרון כפול. הזירה מוקפת קיר גבוה, שהפריד בין המתגוששים לקהל.

[27] Barbara Burrell, "Palace to Praetorium: The Romanization of Caesarea', in Caesarea Maritima: a retrospective after two millenia, Avner Raban, Kenneth G Holum (eds.), 1996, p.241-247; Kathryn L. Gleason, 'The promontory palace at Caesarea Maritima: Preliminary Evidence for Herod's Praetorium', JRA 11, (1998), pp. 29.

[28] מרקוס אנטוניוס פליקס (לטינית: Marcus Antonius Felix) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 52 עד 60 לספירת הנוצרים. התברר שהיה זה מינוי גרוע ואומלל. פליקס היה טיפוס מושחת ועריץ ובימיו היו המהומות עניין של קבע ביהודה. בימיו גברה ה"ליסטות", היא הקנאות המרדנית בלשונו של יוסף בן מתתיהו. פליקס לכד את "ראש הליסטים" אלעזר בן דינאי יחד עם רבים מחבורתו, שפעלו בארץ במשך עשרים שנה, ושלח אותם לרומא. הוא תלה על צלבים רבים מהם והעניש קשות רבים מאד שסייעו להם. הסיקריים התחילו לפעול ביהודה באופן בולט ונפוצה תנועת משיחי שקר

[29] פאולוס מתרסוס (במקור: שאול התרסי) ,המתואר בברית החדשה היה אחד מהחשובים שבשליחי ישו, על אף שלא היה שייך לשנים-עשר השליחים המקוריים ומעולם לא פגש בישו.

פאולוס נולד בתרסוס שבאסיה הקטנה (טורקיה). לפי עדותו בכתביו קיבל חינוך פרושי מקיף ובתחילה שנא את הנוצרים והיה מופקד על רדיפתם, אך בדרכו לדמשק כדי לבער את הקהילה הנוצרית המקומית, נגלה אליו ישו בחיזיון והמיר אותו. הוא הצטרף למאמיניו והפיץ את בשורתו ברחבי האימפריה הרומית, תוך שהוא עצמו נרדף על ידי הממסד היהודי. פאולוס הוא מחברן של רוב האגרות בברית החדשה, ואחת מהדמויות המרכזיות בהפצתה וביסוסה של הנצרות בימיה הראשונים. לבסוף נאסר ונשלח לרומא למשפט, שם הוסיף להטיף לנצרות ולבסוף הוצא להורג. הוא קידם בעיקר את הפצת האמונה בישו בקרב לא-יהודים ומתייהדים, ונחשב לאחד מיוצריה של הדוקטרינה הנוצרית המוקדמת. איגרותיו מהוות חלק חשוב מן הברית החדשה. הדעה המקובלת במחקר ההיסטורי היא כי תרם תרומה עצומה להתגבשות הנצרות מזרם של היהדות לדת חדשה לגמרי, בכך שקבע כי נכרים הרוצים להצטרף אל האמונה אינם צריכים לשמור את התורה ופטורים מברית מילה.

בשל השפעתו העצומה על התפתחות התאולוגיה הנוצרית ועל התרחקותה מהדת היהודית, מאז ראשית המחקר הביקורתי בנושא, רואים בו רבים את מייסדה האמתי של הנצרות. הוא נתפש כמי שחרג מהגותו של ישו והוסיף דוקטרינות חשובות חדשות.

[30]  שם, עמ' 137

[31] ראו באתר זה: טיול לשדות ים

[32] ציונה גרוסמרק, "אלוהים וזירת השעשועים הרומית", מועד: שנתון למדעי היהדות ,17, 2007, עמ' 69

[33] ו. זאב וייס, "תרבות הפנאי הרומית והשפעתה על יהודי ארץ-ישראל", קדמוניות, כ"ח (109) (1995), עמ' 8.

[34] עמוס קלונר, "היפודרום/אמפיתיאטרון בירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 6: 86-75, 2000.

[35] פ' יוסף, "ה"אמפיתיאטרון" שבנה הורדוס בקיסריה וגלגוליו המאוחרים", קדמוניות, כ"ט (112) (1996), עמ' 96.

[36] האלים הכתוניים היו קשורים לאדמה או לעולם שמתחת לאדמה, לתהליכים האדמתיים שהם הענקת חיים, פריון, מוות וגם לתהליכים בטבע כחילופי עונות השנה, פריחה וקמילה. מקור השם מהמילה כתון, שפירושה "אדמה" ביוונית עתיקה.

[37] פאוסניאס פגש באלכסנדריה עיוור ופיסח ותיאר איך מרפא אותם באמצעות הרגל

[38] ישראל לוין, "קיסריה ואתריה" בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת מס' 18, ספטמבר 1981, עמ' 23

[39] פ. יוסף, "ה"אמפיתיאטרון" שבנה הורדוס בקיסריה וגלגוליו המאוחרים", קדמוניות, כ"ט (112) (1996), עמ' 98.

[40] ז' וייס, "תרבות הפנאי הרומית והשפעתה על יהודי ארץ ישראל", קדמוניות, כ"ה, עמ' 13.

[41]  י' דן, חייה עיר בארץ ישראל, בשלהי העת העתיקה, יושלים, תמ"ד, עמ' 212. ראו גם: י' דן, "הקרקס וסיעותיו (הכחולים והירוקים) בארץ ישראל, בתקופה הביזנטית", קתדרה, 4, עמ' 133-146

[42] שמעון דר, "כיצד מומנו מופעיה ספורט בקיסריה הביזנטית – השוואה לימינו אלה", מכמני קיסריה, עמ' 219.

[43] במקור, היו אלו סוכנים שיצאו בתקופת הרפובליקה לצפון אפריקה, כדי לקנות חיטה (frumentum)

[44] מיתרה  הוא אל חשוב במיתולוגיה הפרסית ובמיתולוגיה ההינדואית. האל מופיע בוודות כאחד האדיאטים – אל השמש ואל החברות, הנאמנות וההסכמים. בתרבות הפרסית, הפך מיתרה אל חשוב באמונה הזורואסטרית. ניתן לזהותו עם אל פרוטו-אינדו איראני, שגם שמו היה, כנראה, מיתרה. בשתי התרבויות, הוא מיוחד בקשריו הקרובים עם האל ששולט על ה"אסורות" (ובאיראנית, "אהורות"), ומגן על ה"רטה" (באיראנית: "אשה"): ורונה בהודו ואהורה מאזדה באיראן. האל ההלניסטי והרומי מיתרס, אותו עבדו גברים מדתות המסתורין מהמאה ה-1 לפנה"ס ועד למאה ה-5 לספירה, איחד בין המיתרה הפרסי לאלים פרסיים אחרים, בכת סינקרטית שמוצאה אולי מאנטוליה. אל של האמת והנאמנות, ובמעבר לעולם הפיזי – של האוויר והאור. כאויבם של החושך והרוחות הרעות, הוא הגן על הנשמות, וליווה אותם לגן עדן

[45] המסתורין של אלאוסיס (Eleusis)

המיסטריות של אלואסיס נודעו בעולם כולו, והם התקיימו באתר הנמצא במפרץ יפה ממערב לאתונה, שם זכו אנשים בחיי הנצח לאחר שעברו חניכה שנקראה על שם אלת האדמה דמטר, שנתנה למקום את חסותה

[46] אופוס סקטילה היא שיטת ריצוף בה נעשה שימוש בלוחות אבן צבעוניים בעלי צורות גאומטריות משתנות. לוחות אלו הוטבעו במערך הריצוף השלם לעיתים קרובות תוך כדי בניית מערכי דגמים. הרצפות נושאות בדרך-כלל דגמים בעלי מאפיינים קבועים החוזרים על עצמם. שיטה זו מופיעה בכתובים לראשונה בספרו של מרקוס ויטרוביוס פוליו "על אודות האדריכלות", שם הוא מצביע על טכניקה זו לצד שיטות ריצוף מקובלות אחרות. טכניקה זו נכנסה לשימוש כבר במאה הרביעית לפנה"ס בעולם היווני, בעיקר במסגרת דגמים פשוטים מאוד של משבצות. בעולם ההלניסטי הפכו הדגמים למורכבים יותר עם הופעתם של דגמים גאומטריים ואף תיאורים פיגורטיביים, אלו נחתכו באופן ישיר והוטבעו במערך הכולל, לעיתים בשילוב עם ריצוף פסיפס פשוט.

הלוחות יוצרו בטכניקה מעורבת. הלוחות הפשוטים יוצרו בניסור. פלטות האבן נוסרו לעיתים כשצידן התחתון מחודד, כדי להקנות אחיזה טובה בטיח שאליו הן הוצמדו, בעוד הצד העליון היה חלק לגמרי. הלוחות הונחו על גבי טיח לח, שהתקשה לאחר ההנחה ויצר אחיזה טובה של הלוח המוצמד.

שיטת ריצוף זו נחשבה ליוקרתית ביותר ועמדה בראש היררכיית הרצפות שנהגו בעת העתיקה.

[47] י' פטריך, "קיסריה, חפירות משלחת אוניברסיטת חיפה, מדרום לעיר הצלבנית", מכמני קיסריה,', עמ' 64-67.

[48] משה פישר, עמ' 67.

[49] מסע הצלב החמישי היה מסע צלב שנמשך משנת 1217 עד 1221, ובמהלכו יצאו גדודי צלבנים אירופיים בניסיון להשלים את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ממלכת ירושלים, ניסיון שהחל במסע הצלב השלישי. במסע צלב זה ניסו הצלבנים לפצות על כישלון מסע הצלב הרביעי שלא הגיע כלל לארץ ישראל, וכיוונו, בתחילתו, את עיקר מאמציהם הצבאיים לארץ הקודש.

[50] י'  פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים, תשכ"ב, כרך ב', עמ' 173

[51] Ruciman, A history of the Crusades, Vol 3, London, 1954, pp. 225-292

[52] פרוור, שם, עמ' 330-332

[53] A. A. Khowaiter, Baibars the First, London, 1978, pp. 6-7/

[54] יוסף פורת, "ביצורי קיסריה הצלבנית – החומה מימי לואי ה IX " מכמני קיסריה, עמ' 305

[55] ק"ג הולום, "חפירות המשלחת המאוחדת לקיסריה: רובע המחסנים שלצד הנמל ובמת המקדש, קדמוניות ל"ז, (128), תשס"ה, עמ' 102-112

[56] יוסף בן מתיתיהו, מלחמת היהודים, א', כ"א, ז' עמ' 415

[57] יוסף בן מתתיהו מספר, שכאשר הצבא הרומי פרץ להר הבית, הציבו החיילים את נסיהם, הקריבו קרבן, והכריזו על טיטוס כאימפרטור (מנצח).

[58] קיסריה, אתר רשות העתיקות. http://www.antiquities.org.il/Article_heb.aspx?sec_id=25&subj_id=240&id=4277&hist=1

[59] רינה אבנר, "קיסריה של פלסטינה ושל פיליפוס", מכמני קיסריה, עמ'94

[60] א' לימור, מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה, תאורי מסע לטיניים, ירושלים, תשנ"ח, עמק 211-212

[61] משה פישר, "קיסריה בכותרות – הבסיס של היסטוריה אדריכלית" מכמני קיסריה, עמ' 65

[62] רינה אבנר, "קיסריה של פלסטינה ושל פיליפוס", מכמני קיסריה, עמ' 93.

קנת ג' הולום, "במת המקדש בקיסריה" מכמני קיסריה, עמק 169-171

[64] אפרים שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, כרטא, ירושלים, 1992, כרך 4, עמ' 1377

[65] י' פטריך, "מקדשי קיסריה הרודאינית", מכמני קיסריה, עמ' 181.

[66] ה' המבורגר, "תש"י, "מטבעות מקיסרי ותולדותיה של העיר", ידיעות טו, תש"י, עמ' 78-82; בנ"ל, "מטבעות זעירות מקיסרי, עתיקות, א': 18-25

[67] גמות הן אבני חן ששובצו בתכשיטים. במקרים אחדים הן היו גדולות מספיק לעמוד בפני עצמן כחפץ נוי או אביזר פולחני.

[68] אלת המקרה והמזל במיתולוגיה יוונית, מקבילתה של פורטונה במיתולוגיה הרומית. טיכה מסמלת את התגלמות המקרה הטראגי והמזל הטוב. ומיוצגת על יד מספר מאפיינים, עם גלגל בידה היא מסמלת את ניהול ענייני העולם, וככזאת היא נחשבת לאחת מהמוירות (Μοῖραι, מילולית: "חלק" או "מנה", בהקשר של מנת הגורל. היו שלוש אחיות שייצגו את הגורל במיתולוגיה היוונית. המקבילות להן במיתולוגיה הרומית היו הפרסאות)  עם כדור היא מסמלת את העולם המשתנה והבלתי צפוי. עם קרן השפע היא מסמלת את המזל הטוב והשופע. קרנה עלתה בתקופה הלניסטית. היא נחשבה לאלה הפטרונית של ערים רבות, והוקמו לכבודה מקדשים רבים בערים כמו: קיסריה, אנטיוכיה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול. לכל עיר הייתה גרסה מקומית לאלה, כשהיא חובשת לראשה כתר בדמות חומות אותה עיר (אהרן שבתאי , המיתולוגיה היוונית, ספרי תל אביב 2000).

[69] י' פטריך, שם.

[70] אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות, , עמ' 1375

[71] קשת רובינסון היא כינויו של מחלף מדורג ששכן בכניסה להר הבית בירושלים, בימי בית המקדש השני. המחלף אפשר להולכים מחוץ להר הבית, במפלס הרחוב הנמוך, לעלות ולהיכנס למפלס הר הבית הגבוה. קשת רובינסון נחשבת לאחד המֶחְלָפִים הראשונים בעולם. היא נקראת על שם המגלה שלה בשנת 1838, החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון, שאיתר את שרידי הקשת הגדולה ששולבה במחלף (עקב ביליג ורוני רייך, החפירות החדשות לאורך הכותל המערבי בקרבת קשת רובינסון, בתוך (עורך) ד"ר יעקב אשל, מחקרי יהודה ושומרון – כרך שביעי, הוצאת מכון המחקר של המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, תשנ"ז, עמ' 41–44)

[72]יוסף פורת,  שריד היסטורי מפואר נחשף לציבור: מזרקה מרשימה בת 2000 בגן הלאומי קיסריה (פברואר 2014(

[73] רוני טואג, "תולדות הנמל הפנימי בקיסריה" מכמני קיסריה עמ' 207.

[74] A Raban, The Harbours of Caesarea Martima – Vol I : The Site and the Excavations (BARIS 491). Oxford

[75] רוני טואג, מכמני קיסריה, עמ' 215.

[76] יוסף פורת, "ביצורי קיסריה הצלבנית – החומה מימי לואי ה IX " מכמני קיסריה, עמ' 317

[77] בנבנישתי, צלבנית, עמ' 48

[78] מירון בנבנישתי, "קיסריה בתקופה הצלבנית" בתוך: אלי שילר (עורך),קיסריה ואתריה, קרדום מס' 18, , ספטמבר 1981, (להלן: בנבנישתי, צלבנית), עמ' 45.

[79] אבנר רבן, "לחקר הנמל ההרודיאני בקיסריה", קיסריה ואתריה, אריאל, עמ' 31-35. אבנר רבן, תולדות נמליה של קיסריה, קדמוניות ל"ז, (127), תשס"ד, עמ' 22-27

[80] גסיוס פלורוס (לטינית: Gessius Florus) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 64–66 לספירה, פלורוס מונה לאחר ארבעה נציבים שקדמו לו, שהיו אף הם מושחתים ואכזרים, אולם על פי יוסף בן מתתיהו, במקום בו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו. ובלשונו: "אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גסיוס פלורוס והראה לדעת, כי למולו גם אלבינוס לצדיק גדול ייחשב" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום יעקב נפתלי שמחוני), ספר ב, פרק יד, פסקה ב) פלורוס התיר לשודדים (בהם הסיקריקיים) לעשות בארץ כרצונם, ובלבד שיתנו לו חלק בשלל השוד.

[81] "מלחמות היהודים" ספר ב, פרק יד, פסקאות ד-ה):

[82] לקוח מתוך מדריך ישראל, כרך 8 – השרון בעריכת יואב רגב

[83] סַרקוֹפָג הוא מְכל אבן המשמש כארון קבורה. המילה מקורה במילה היוונית סרקוֹפגוֹס (σαρκοφαγος), שמשמעותה "אכלן בשר". מרבית הסרקופגים נעשו מאבן גיר קשה או משיש ועוטרו בעיצובים שונים, בסרקופגים שנמצאו באזורים בהם התגוררו יהודים בזמן בית המקדש השני גולפו דגמים גאומטריים וצמחיים, לעומת סרקופגים הלניסטיים בהם גולפו דמויות מהמיתולוגיה היוונית. חלק מהסרקופגים נבנו להיות מעל האדמה, כחלק מקבר מפואר ומשוכלל. אחרים נועדו לקבורה צנועה בלבד ומוקמו באולמות תת-קרקעיים. הסרקופג בדרך כלל היה שכבת ההגנה החיצונית של המומיות המצריות המלכותיות, עם כמה שכבות של ארונות מתים המונחים בתוכו. (ויקיפדיה).

[84] אריה יצחקי, "סיור בסביבות קיסריה", בתוך: אלי שילר (עורך), קיסריה ואתריה, קרדום, 18,הוצאת אריאל, ירושלים, 1981, עמ' 100

[85]   טלי חרותי-סובר, קיסריה: "פסיפס הציפורים" נחשף מחדש, באתר ynet, , 2 במאי 2005

[86] פסיפס הציפורים ושולחן הזהב, באתר רשות העתיקות

[87] הפורפיריה (שם מדעי: Porphyrio) היא סוג של עוף טרופי בינוני, ממשפחת הרליתיים החי בין צמחי המים הביצתיים ובעל במקור אדום ובולט בעל כרבולת. הפורפיריה מזכירה במעט את הסופית, אך חיה בעיקר באזורים הטרופיים ובעלת מקור גדול יותר ונוצות כחולות וירוקות בהירות בכנפיה.

[88] R. Reich, A Figurative Mosaic from Caesarea, in: R. Reich, Some Byzantine remains, 'Atiqot (English Series) 17 (1986), pp. 205-213

[89] פסיפס הציפורים ושולחן הזהב, באתר רשות העתיקות