טרק במזרח סיני

כתב: גילי חסקין; ‏26 אפריל 2022

ראו באתר זה: המלצות לטיול בסיני

לאלבום תמונות.

בקר, ה-4 במארס. שמש נעימה. אנחנו מתאספים ליד מעבר הגבול בטאבה. כל אחד ממלונו. את ארות הבקר סעדתי עם ארז הרשטדט, מחברת 'אקו – טיולי מדבר', שגם תפעל את הטיול. הבנתי מפיו שלא הכול יהיה "חלק" בניגוד לאזור ההר הגבוה, שם המערכת משומנת, כאן צפויים קשיים.

חוצים את הגבול, פוגשים את הספק המצרי איהאב וממשיכים עמו לטאבה המצרית. בשנת 1906 נקבע הגבול בין סיני שהיה בתחום השלטון הבריטי במצרים, לבין ארץ ישראל שהיה בשלטון העות'מני. היה זה גבול בינלאומי ראשון אשר נקבע במזרח התיכון בעת החדשה. ראשיתו של הגבול בקו הפרדה מנהלי בין סיני לבין המחוזות של אל-קודס וחיג'אז. באופן רשמי היה זה קו מנהלי בתוך האימפריה העות'מאנית, שדה יורה שלטה גם על מיצרים, אך נזו והלה מעשית על ידי בריטניה. הקו הזה נהפך לקו גבול בינלאומי רשמי, רק בהסכם השלום בין ישראל למצרים.

בראשית שנת 1906 הגיעה משלחת מצרית, בפיקודו של קצין בריטי לאזור, כדי להקים שם תחנת משמר פעולה זו גררה סכסוך עם העות'מאנים. אף אחד, כולל ידידתם הגדולה באותה העת, גרמניה, לא תמכה בעות'מאנים במשבר זה. מדינות רבות תמכו בדרישתה של בריטניה להתוות קו גבול בין מצרים לאימפריה העות'מנית. שיעבור מרפיח למפרץ עקבה.  האימפריה העות'מאנית  חתמה בעל כורחה על הסכם בדבר קו הגבול. לימים היווה מיקום קו הגבול סלע מחלוקת בין ישראל שביקשה להשאיר לעצמה פיסת אדמה ממחוז הכיסופים הזה, לבין מצרים שהתעקשה על הס"מ האחרון.

מרבית המטיילים, מגיעים לסיני, כדי לנפוש, באחד החופים. זוהי חוויה מרגיעה לכשעצמה.

גם חופת צלילה היא רעיון לא רע

לאלבום תמונות מספארי צלילה משפחתי ב-2009

אבל אנחנו רוצים אחרת.

עוצרים ל"טעמייה" – פלאפל המוכן מפול, העמסנו ציוד ונוסעים דרומה. אנחנו בחצי האי סיני, היעד האולטימטיבי להימלטות מהקלסטרופוביה הישראלית. סיני הוא חצי אי שצורתו דמוית משולש, התחום בין הים התיכון (מצפון), הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר, פי שלושה יותר גדול מזה של מדינת ישראל ובו חיים כחצי מיליון איש, המרוכזים בכמה מצבורים ומשאירים את רובו, מרחבים של שממה. חלפו שלוש שנים מאז שטיילנו במדבר לאחרונה, בוואדי חמיימה שבארץ אדום הירדנית.

ראו באתר זה: טיול בוואדי חמיימה

עוצרים לצילום, מול "אי הפרעונים", המכונה "אי האלמוגים". האי הוא חלק מרכס גרניט המזדקר מעל פני הים, ולמרות שמו אינו אי אלמוגים, כלומר אינו אטול שנוצר מאלמוגים. שמו בעברית ניתן לו בשל היותו מוקף בשוניות אלמוגים. שמו הערבי הוא "אי הפרעונים", אולי משום שמהמפרץ שמולו השיטו הפרעונים את הנחושת שכרו בתמנע. אורכו של האי 340 מטר מצפון לדרום, רוחבו 160 מטר ממזרח למערב, ובחלקו הדרום-מערבי נראית לגונה קטנה באורך של כ-70 מטר וברוחב של כ-40 מטר. יש המזהים את האי עם עציון גבר של שלמה המלך. השערה נוספת היא שכאן היה הנמל המצרי בעת הפעלת מכרות הנחושת הקדומים בתמנע. בתקופה הביזנטית אולי שכנה כאן העיר יוטבה.

צפינו במצודה המרשימה, שנבנה לראשונה בשנת 1115, על ידי בלדווין הראשון, מלך ירושלים הצלבנית,  במטרה להגן על פתחו של המפרץ, והעניק לו את השם הצרפתי "איל דה גרה" (Île de Graye"). המבצר חוזק על ידי פולק מאנז'ו מלך ירושלים, במהלך המאה ה-12, אך בשנת 1171 כבש צלאח א-דין את האי לזמן מה, והשתלט עליו באופן מוחלט ב-1182. הוא הקים את המצודה מחדש, כראש גשר, נוכח הסניוריה של עבר הירדן (בראשותו של רנו דה שאטיון). וכיום היא קרויה על שמו.

6 ק"מ דרומה משם, כ-15 ק"מ דרומית לטאבה, נמצא מפרצון יפהפה, שנקרא בערבית מרסא אל-מראח', שהישראלים העניקו לו את הכינוי "הפיורד", בשל ההרים המקיפים את לשון הים , שהזכירו למאן דהוא את  הפיורדים בנורבגיה. ההלצה מספרת שבראש ההר הצופה אל המפרץ, נמצאת מצבתו של נורבגי, שמת מצחוק כשראה את הפיורד שלנו. מבט מרהיב אל המפרץ הצר והרדוד.

הנסיעה לאורך מפרץ אילת היא אחת היפות המוכרות לי: הרים חומים צהבהבים מכאן, הרים אדמדמים משם ובתווך רצועה בוהקת בכחול. המפרץ היא לשון יבשה שנוצרה כתוצאה משבר גיאולוגי. המפרץ נתון בין הרי סיני ממערב, והרי מדיין במזרח. אורכו 180 ק"מ ורוחבו נע בין 13-ל-26 ק"מ. קרקעית המפרץ בעומק של כ-126 מ'.

פנינו מערבה, בדרך זיווה המפורסמת, המובילה אל סנטה קתרינה, שפילוסה בשנת 1976 היה מבצע הנדסי מורכב. על המלאכה ניצח גבריאל (גברוש) רפופורט, איש בית אלפא, פלמ"חניק, בעברו, טיס ולימים, מקים יחידת החילוץ וההצלה הארצית. הוא התנדב לבנות ביצורים בסיני ולסלול אליהם דרכים, ופילס את הדרך, תוך מעבר בשטחים הרריים קשים ביותר., תוך שהוא מתעלם מעצות המהנדסים ומקשיב רק לבדווים ולחושיו המחודדים.  הציוד לפריצת "דרך זיוה" היו דחפורי ה-D9 של משרד הביטחון שנשארו ללא שימוש לאחר שעבדו בהקמת קו בר-לב. צה"ל ומע"צ השלימו את עיקר פריצת הדרך לסנטה קתרינה , תוך כדי הקפדה על סטנדרטים של כבישים אזרחיים. עובדה זאת עזרה למצרים כאשר השלימו את סלילת הדרך עם אספלט לאחר החזרת סיני.

כעבור כ-40 דקות של נסיעה, הגענו לראש ואדי ע'זאלה, שהוראתו "הצבי". כאן עבר נתיבה של חטיבה 9 ששעטה כאן במבצע סיני.  במונחים צבאיים, המסע לכיבוש שארם א-שיח' במבצע 'קדש' (29  לאוקטובר ועד ראשית נובמבר 1956), היה מבצע סודי ביותר ומעורר דמיון. הייתה זו הפעם הראשונה שכוח ישראלי הגיע לפינה הדרומית ביותר של חצי האי סיני והשתלט עליו. קודם לכן דיברו על הנקודה, במונחים של 'מעבר להרי החושך' ושל ה'צד האפל של הירח'. כל המסע הזה, שאורכו 300 ק"מ, נפל בהפתעה אדירה על חטיבת המילואים בפיקודו של אלוף אברהם יפה ז"ל. זו הייתה חטיבת מילואים שחייליה היו בטוחים שיעד ההתקפה הוא, בכלל, בירדן, שכן משם הגיעו ההתקפות המסיביות של הפדאינים (כפי שקראו אז, למסתננים שחצו את הגבול למטרות שוד ורצח).

בוואדי ע'זאלה פגשנו את עמאר, מדריכנו, שמונה גמלים וארבעה מגמלים (גמלים) והחלנו ללכת אל מול הרי אבן החול, לצדו של הר גבוה יחסית – ג'בל מרוואח. כבר מרגישים את סיני. מקור השם "סיני" אינו ברור. חוקרים אחדים רואים בשם "סיני" את שמו של אל הירח הבבלי "סין". אחרים רואים את המקור בסנה הבוער ואילו דעה אחרת, מתייחסת לרכסי ההרים המשוננים, את השם "סיני".

הלכנו מוקפים במישור רחב ידיים, מוקף בסלעי אבן חול. תחושה מבורכת של שממה. מקום נהדר להימלט מהצפיפות האורבנית. כפי שכתבה שרה שקל:

"ראִי אֶת הַמִּדְבָּר/ הוּא סָדוּק עַד עָמְקֵי כְּאֵבָיו/ מְפוֹרָר/ מְדֻרְדָּר/.

מִסְתַּכְּלִים עָלָיו אוֹמְרִים/ כַּמָּה הוּא חָזָק

וְלֹא יוֹדְעִים/ שֶׁבְּסוֹדֵי מְעָרוֹתָיו נִקְווֹת דִּמְעוֹת הַמֶּלַח

נְטִיפֵי עֶצֶב מִתְמַשְּׁכִים בְּמַחְשַׁכָּיו"

פסענו בוואדי עז'אלה, מתבוננים בתצורות היפות שהבליה פיסלה בסלעים. אבן חול נוּבּית (Nubian sandstone)  היא אבן חול רבת גוונים, בדרך כלל נוטה לאדום. היא נפוצה בצפון-מזרח אפריקה, במדבר נוביה שבסודאן ובמצרים, ומכאן שמה. היא מצויה גם בחצי האי ערב, הרי אדום והרי מואב לאורך החוף המזרחי של ים המלח ובמכתשים. זהו סלע משקע יבשתי שמקורו בבליה של סלעים מגמתיים (סלעי יסוד) וסלעים מותמרים (סלעים מטמורפיים), של המגן הערבו-נובי. זוהי עדות יפה לשלב הסדימנטציה (שיכוב), שחל כאן לפני מאות מיליוני שנים. התבוננו משתאים בטפונים, אותם חללים קטנים ומעוגלים שפוסלו בסלעים, עד שהגענו לעמק סגור, שם התארגנו ללינה. לפני כן, יצאנו להליכה בקניון צר שהתחתר באבן החול ונקרא "הקניון הסגור". היתה זו פעם ראשונה למה שעוד נעשה במהלך הטיול והיא השתחלות בנקיקים, טיפוס על גבי סלעים, זחילה במחילות, טיפוס וכך הלאה.

התארגנו ללינה בתוך תיאטרון טבעי. למרות ההגנה היחסית שהסלעים היו אמורים לספק לנו, נשבה בחוץ רוח קרה שלא חדלה ללטף את הלנים בחוץ.

לאחר ארוחת בקר של ליבה, היינו פיתה הנאפית ישירות על הרמץ, הלכנו כשעה, עד לנאת המדבר היפה עין חודרה, הנראית למרחוק כגוש ירוק של תמרים, בתחתית בקעה עמוקה ומאורכת, על רקע גבעות אבן חול לבנה ואדומה ורכסי גרניט שחורים וזעירים. זהו כתם של חיים בלב המדבר. אנטואן דה אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן" כתב: "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים".

ראו באתר זה: המדבר בתרבות.

בעבר גידלו בנאה גם שיזף, רימון, תאנה, שעורה ושיבולת שועל. כיום מגדלים כאן  בעיקר תמרים. הנביא מוחמד דיבר על הדקל כעל עץ קדוש, על כן אסור למוסלמים אדוקים לעקור דקלים, כי פרי התמר היה מזונם, בצלו שכנו, ובעליו ובגזעו עשו שימוש . כשבדואי מגיע למקום פנוי מהתיישבות, הוא זורע באדמתו תמר וכך קונה לו חזקה על המקום. כנראה שמכאן הגיעה המילה "להתנחל".

ראו באתר זה: גידול התמר ומקומו בתרבות.

פרופ' אדוארד הנרי פלמר (Edward Henry Palmer), מזרחן ומומחה לערבית ולאסלם, אשר הגיע לכאן במסגרת  סקר חצי האי סיני, ב-1868 התפייט נוכח המראה: "גדולה ונעימה היתה הפתעתנו כאשר ראינו מלמעלה , מעל הצוק, את עין חודרה בפעם הראשונה. דרך נקיק גדוד וקשה, עם קירות מאונכים כמעט, הסתכלנו מטה לתוך אפיקו של נחל המתעקל בין סלעים של אבן החול, סלעים דמיוניים, המתנשאים פה כחומות אדירות או בנינים מודרגים ועולים, מחודדים ומסונסנים כלפי מעלה – לשונות סלע של אחד מימי החול. מאחוריהם נתון ממש, כמין יער של שיאים ורכסים".

יש חוקרים המנסים לזהות את עין חודרה, עם "חצרות" המקראית, המוזכרת בנדודי בני ישראל  במדבר סיני. הדרך העולה ממנה אל ההר הגבוה היא אחת הדרכים העתיקות של חצי האי סיני ובעבר נהגו לעבור דרכה עולי הרגל למנזר סנטה קתרינה. שם נהנינו מצל הדקלים, מתה שהכין לנו השומר במקום בעל השן האחת וטבלנו בבריכה של מים צוננים. בעבר חיו כאן בני שבט המזיינה, שקנו אותו לפני כמה עשרות שנים, משבט עלייגאת. דומני שכיום חיים שם בני שבט התרבין. טבלנו במים הקרים (נורא) וישבנו שעה ארוכה ב"מדאפה", פינת האירוח, תוך כדי לגימה של תה. בדרך כלל אני קצר רוח, אך הפעם מצאתי את עצמי, סופג את הקרירות הנעימה וחש את השלווה הזאת נספגת.

משם הלכנו צפונה, בדרך עתיקה שנקראה בעבר נקב חמדת, עברנו שלושה "נקבים". נקב הוראתו מעבר ובמקרה זה, שלושה מעברי הרים, "פאסס" (Pass) בלשון הטרקיסטים בעולם. מראש הנקב נראתה למרחוק כיפתו המעוגלת של ג'בל ברכה. עד לוואדי אסמרה, שם עצרנו ללינת לילה.

ביום המחרת, הצצנו לקניון גרניטי יפה. ציינו בסיפוק שזו הפעם הראשונה בו נחשפו סלעי היסוד בטיול זה. הצבע השחור היה גיוון מרענן לחום-תהבהב-אדמדם, ששולט בנוף. תוך כדי הליכה התחלף הגרניט בסלע מטמורפי, היינו, סלע יסוד, שעבר מטמורפוזה (התמרה), עקב חום ולחץ. לאורך הדרך, כוסו שיחי הרותם בכסות של פרחים לבנים. עצרנו למנוחת צהרים ולתרגול יוגה תחת עץ שיטה מצל, שמחים שקוציו לא פינצ'רו את המזרונים. איננו מורגלים בהפסקות צהרים ארוכות כל כך, אבל זוהי כנראה דרכו של המדבר.

הפוסע במדבר למד מהר, על אפסות האדם מול עוצמתו של הטבע. משחר ההיסטוריה משך אליו המדבר, אנשים פורעי חוק, נמלטים מפני רודפיהם, שיירות של סוחרים, רועי צאן , נביאים, חולמים ומטיפים בשער. לא מעטים שילמו על כך בחייהם ונפלו בשבילי המדבר. ברעב, בצמא, מהכשת נחש, או מכדורי מרצחים. ייחודו של המדבר אינו רק ביופיו, אלא בחוויה הכוללת שהוא מייצר. במבט ראשון, נראה המדבר שומם וחד גוני. אך במבט חודר יותר, מתגלות צפונותיו. בערוציו הצחיחים, בנאות המדבר הזעירות ובמרחבים, חבויים רזים לא מעטים. ככל שמתבוננים יותר, מגלים עוד ועוד מצפונותיו. המדבר מאפשר להולך בנתיביו, לחוש מעט פרא ובן חורין.

עברנו מעבר הרים לא גבוה, אל ואדי חלילה, ממנו, יצאנו למישור חולי רחב ידיים, מוקף בסלעי אבן חול.  ימין ושמאל, רק חול וחול. עלינו לנקב ברגה, כשבדרך נתקלנו בשיחי המדבר במופעם החורפי הרענן. כך למשל פרקרק, יפרוק, שניכרים בעליהם הבשרניים, בצלף הקוצני, שנאחז בסלע במקומות בלתי אפשריים כמעט ובצלף המצרי. צמחים אלו יצרו כתמים ירוקים רעננים בשפעת הצבעים החמים של הקניון. כמו כן ראינו את שיכרון סיני בשיא פריחתו. תכונותיו הרפואיות תוארו על ידי פליניוס הזקן. בנוסף, הבדואים נהגו לעשן את עלי הצמח להקלה בכאבי שיניים. פרח שנודע לשמצה, בשל השמועות שנקשרו בו. מספרים שהבדואים היו מכינים ממנו שיקוי מרדים ורעיל עבור אורחיהם הבלתי רצויים.

בשלב מסוים הושיב עמאר את שני עוזריו והדריך אותם בתצפית ממרחק – לטיפוס אל ההר. המעלה גבוה ותלול מדי עבור רגליו, הסביר לנו. מתברר שהוא הגיע כבר לגיל מופלג של ארבעים שנה. הבנתי שאנו מטפסים על ההר, בהובלת מדריך, שמעולם לא היה בו. המשכנו אל נקב ברכה ולנו למרגלות ההר.

בעבר, נטו מטיילי סיני, לרומנטיזציה של הבדואים, ברוח "הפרא האציל" (Noble savage), תפישה לפיה אנשים לא-מערביים נחנו במעלות מוסריות טבעיות. האמת הפוכה. הבדואי מכונה בספרות  "בן המדבר".

ק. ס. ז'ארויס  (Claude Scudamore Jarvis) ,מושל סיני הבריטי, בין 1922 ל-1936, טען שהבדואי הוא דווקא "אבי המדבר"… ד"ר יצחק ביילי, סובר אחרת. אנתרופולוגים רבים עדיין מתווכחים, היכן האמת. אולי באמצע… מה שבטוח, .לא קל להסתגל לקצב הבדווי, לעצלנות, למזמוז הזמן. אבל די מהר למדנו, שלא ניתן להילחם בקצב המדבר וראוי להסתגל אליו.

החל מיום אתמול התעורר מעט מתח לגבי זמינות מי השתייה, כפי שכתוב בתהילים: "תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף". לבקשתי יצא עמר בלילה, רכוב על גמלו והביא עמו שני ג'ריקנים מלאי מים. דבר שהרגיע מעט את הרוחות. יצאנו מוקדם בבקר לטיפוס אל ג'בל ברכה. שנראה מרחוק כהר שולחן ענק. מתברר שלא מדובר בשביל מסודר, כמו במעלות של ההר הגבוה של סיני, אלא בנקיקים עמוקים, שיש להשתחל דרכם ולעזור איש לרעהו בדחיפות ובמשיכות. בכמה מקומות נעזרנו בחבלים שהבאנו עמנו. עוד מעלה, עוד נקיק והגענו למדרגת סלע, ממנה ניתן היה לצפות על הנוף המרהיב שמסביב, אם כי מזג האוויר לא האיר לנו פנים. החלו ימי האובך של האביב, שהקשו על הראות.

המדבר הוא מקום קיצוני, עם טמפרטורות קיצוניות של קור וחום, עם תנאי אור קיצוניים, ועם ניגודים גדולים בין משטחי צייה לבין נקודות של חיים. ככזה הוא מושך משחר ההיסטוריה התייחסויות קיצוניות בהיעדר כיסוי של צמחיה, המכונים על ידי חובביו "זבל אורגני", בולטים נופיה של ארץ בראשית. ההרים העירומים, הערוצים המבקעים את הנוף, משטחי המלח, הדיונות מעניקים חוויה של נוף קדומים.

ראו באתר זה: המדבר – מאפיינים גיאוגרפיים – חברתיים.

כמה מאתנו ויתרו ונשארו לשבת על מדרגת הסלע ולהתבונן בשלווה בנוף רב ההוד שבכל מבט נתגלה בו עוד טפח. המשכנו לטפס, עוד כמה עשרות מטרים אנכית, עד למדרגת סלע הגיר, שבלטה כאן מעל אבן החול. המשך הטיפוס לא היה ברור. אמנם, נראה שביל ברור לכיוון ימין, אך באדר המדריך המתלמד, התעקש שיש ללכת שמאלה. דילגנו על פני בולדרים ענקיים, בדרך לא דרך, עד למרגלות צוק אנכי, שהפסגה, לדברי באדר, נמצאת מעליו. הטיפוס נראה לי מטורף ושמחתי שלא לקחתי עמי מעבר לחבל קטן. בוקי פנטז על טיפוס עיקש, תוך הסתייעות בידיו בלב. תשובת כפר ביל"ו לאלכס הונולד (Alex Honnold), שהעפיל לפסגת אל קפיטן (El Capitan) שבשמורת היוסמיטי, ללא חבלים. למזלי הוא השתכנע לוותר והחלנו לעשות את דרכנו חזרה, בין הבולדרים, בקצב איטי, דבר שלא מנע מאבי ליבר, להיחבל כהוגן. אך הוא נשא את מכאוביו בגבורה.

בדרכנו חזרה, התברר שיעל ודלית בדקו את השביל שהצעתי קודם לכן וראו שהוא מוביל אל חבל שמישהו קשר שם. בנוסף לחבל החזק, היה שם חבל אבטחה ובו לולאה. כך בעזרת החבל והכוונה של החברה מלמעלה, התגברנו על מכשול הסלע הזה. טיפוס קל נוסף ואנו בראש ההר, בגובה של 1,130 מ', כ-600 מ' מעל הסביבה. למעלה, נראה מעגל אבנים, "קרומלך", שלא ברור מי יצר, מתי ומדוע. ברור הוא שלא מדובר במבנה פרהיסטורי, אפילו לא היסטורי. ובכול זאת, מסקרן.

ראו באתר זה: מעגלי האבנים המיסתוריים.

עמדנו שם מתבוננים במישורים רחבי הידיים ובגבעות אבן החול שבלטו מהם כמו פטריות. חלק מהעוצמה מוסבר בעיקר, בשממה. בריק של המדבר, כפי שמתואר בספר ירמיהו: "בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם". סיגל הציעה כמה דקות של שקט. התבוננתי במרחבים ונזכרתי במה שכתב הפסל עזרא אוריון: "עמוק בתהומות האבן שומעים דממה – דממות – משם באתי". גם 'הנסיך הקטן' אהב את המדבר מאותה סיבה: "צדק הנסיך הקטן. תמיד אהבתי את המדבר. אתה יושב לך על גבעת חול. אינך רואה דבר ואינך שומע דבר. ואף על פי כן, משהו טמיר וקורן בדממה".

בוקי טען שבכול טרק חייבת להיות פסגה. שהרי כל פסגה היא בחזקת שיא.

עוד מבט אל הנוף והחלנו לרדת. אבי ליבר, ששירת בצבא ב"היחידה", בימים שעדיין היה אסור לבטא את השם המפורש, הסביר לנו שבסיומה של משימה, כותבים באבנים את שמו של מפקד הצוות… אמר ועשה…

הירידה לא היתה פשוטה. נאלצתי להשתמש בכתפי כדי להוריד כמה חברים דרך הנקיק התלול. בנקיק אחר מצאנו מפלט מהצל כדי לאכול צהרים וירדנו חזרה אל הגמלים.  עדיין מוקדם, החלטנו להמשיך ללכת. עמאר לא ידע להסביר לאן. ההליכה התארכה והתארכה. חצינו מישורים מלאים בחיננית הבתה, מרבד נהדר של פרחים בצבעי לבן וצהוב. דומה ששר המזל זימן אותנו לשבוע ייחודי של חסד.

ברקע נראו כתמים רבועים ירוקים. בעליל לא שייכים. אלו שדות הפרג המשמשים את הבדואים לייצור האופיום. הוראת השם המדעי של הפרג "סומניפרום" (Somniferum), היא "נושא שינה".

הפרג היה ידוע כסם רפואה כבר בזמן הומרוס. בפלופונסוס שביוון היתה קיימת עיר בשם מקון (Mecone) – עיר הפרגים, במאה ה- 8 לפנה"ס. ב'אודיסיאה 'של הומרוס, מסופר כי הלנה היפה רקחה שיקוי המכיל אופיום, "כדי להשקיט כל כאב ומחלוקת". במאה ה-4 לפנה"ס, שימש הפרג באומנות כסמלו של אל השינה. כמו כן גידלו אותו בארם נהריים ובהודו. הפרג נזכר במשנה: "הארז והדוחן והפרגים והשומשומין" (חלה א': ד'). כמעט כל האופיום בעולם, גדל ברצועה הררית, המשתרעת מטורקיה, דרך איראן, אפגניסטן, פקיסטן, צפון הודו, צפון לאוס, בורמה ותאילנד.  אוכלוסיית העולם מוציאה יותר כסף על סמים בלתי חוקיים מאשר על אוכל, ביגוד וחינוך.  פרט לתעשיית הנשק, תעשיית האופיום היא הגדולה ביותר בעולם.  מסמך מיוחד של ה-C.I.A. מעריך, שבתעשיית הסמים מתגלגלים מעל  500 מיליארד דולר בשנה. פי שלושה מכמות הכסף המודפס בארה"ב!

ראו באתר זה: האופיום.

הרעה החולה הזאת הגיעה גם לסיני. הגידול הפראי הזה התחיל בהר הגבוה, תוך ניצול ייתר של אקוויפר וזכה להתייחסות סלחנית, כמעט אוהדת של מטיילים ("קשר השתיקה"). כעת התפשט למרחבי סיני כולם. הכסף הרב שהאופיום מכניס, עוזר מן הסתם לרשויות לסגור את עיניהם. כמה טנדרים חשודים נסעו בדרכים שלפנינו. עמאר נראה לחוץ ועצבני, האיץ בנו, כדי שנתרחק. הוא לא חדל למלמל אודות ה"אנשים הרעים" שחיים שם. טען שמדובר במקום מסוכן. בעבר היחסים בין המזיינה, עליהם נמנה הצוות שלנו, לבין התרבין, היו טובים, אבל גידול האופיום, שיבש את היחסים. מסיבה זו נמנע בעדינו מלהגיע לנאת המדבר אום אל אחמד, שאני מתגעגע אליה כבר ארבעים שנה.

עברנו את האזור הרגיש והמשכנו אל וואדי מוחאחיז. ההליכה הלכה והתארכה. כמה מאתנו החלו להתעייף. עד שנראתה דיונה באופק ומאחוריה, מישור חולי. באור אחרון הגענו אל מקום הלינה הנכסף.

היה זה יום עתיר נופים וכליל יופי. האופק סבינו נחסם בערמות של הרים. דומה שכל חצי האי סיני הוא ים של הרים שבו הפסגות גולשות כגלים. הרים וסלעים שכוח עליון הניח אותם בשיא עוצמתם, כדי להשאירם כך לעולמי עד.

ביום הזה הצלחנו לראות בתוך סדק סלע את זנבו הגדול של חרדון הצב, שנמנה עם אחד הזוחלים המדבריים הגדולים בישראל ואורכו מגיע ל-75 סנטימטרים. גופו של חרדון זה חום-כתום ברובו. הצוואר ארוך ובו מעין קפלי עור, ואילו הזנב קוצני ומהודר. מקור השם המדעי Uromastix ביוונית, ופירושו "זנב השוט". חרדון הצב מגושם, ותנועתו איטית; הוא מגיע למשקל של מספר קילוגרמים, ואורכו של פרט בוגר כ-80 סנטימטרים, הוא מעדיף אתרי חיות מדבריים בהם טמפרטורות גבוהות. תזונתו של חרדון הצב מתבססת על צמחים בלבד; מן הצמחים המדבריים הוא משיג גם את מרב הנוזלים שהוא נדרש להם. בעבר נהגו הבדואים אשר חיו במדבר לצוד את חרדון הצב ולאכול את בשרו וביציו.

באותו יום ראינו עמוד פריחה צהוב, בתהליכי התייבשות. זהו יַחְנוּק המלחות .  צמח טפיל רב שנתי ממשפחת העלקתיים .

חלקו העל-אדמתי אינו אלא עמוד-פריחה יחיד, בלתי מסועף, ועליו קשקשים שהם גלגול או התנוונות של עלים, וכן שיבולת צפופה של פרחים גדולים ומרהיבים. זהו צמח רב-שנתי, שחלקיו שמעל לקרקע יבשים רוב השנה, פרט לאביב. בצמח זה לא קיים כלל חלק ירוק. הוא אינו מסוגל לבצע בעצמו פוטוסינתזה, דבר המחייב את אותו "להתעלק" על שורשים של שיחים וצמחים מדבריים אחרים ולקבל מהפונדקאי את כל צרכיו. לאחר הבשלת הזרעים בקיץ, הצמח מעל הקרקע מתייבש ונעלם. לאחר הגשמים יוצאות תפרחותיו מן הקרקע היבשה
הבדווים קולים את שורשיו של היחנוק. ברפואה העממית משמש הצמח כתרופה לצהבת, אבנים בכליות, עצירות בדרכי השתן, שלשולים, פצעים וחתכים בגוף. עוד צורה להסתגל לחיים במדבר.

ביום המחרת גלשנו לנחל מרהיב, צפינו לקניון שצבעו העניק לו את שמו, "הקניון האדום", לאחר השתחלות ובנקיקיו, ירידנו לואדי א-רום, ארוחת צהרים, ששיאה קומפוט תפוחים. נראה היה שיום המחרת יהיה מרוח. לכן ביקשתי לעמאר שיארגן ג'יפ עם הקפצה לג'בל מטמיר. בשלב מסוים, נראה פתאום ג'יפ, שהגיע משום מקום. לא ברור איך נדחסנו כולנו לתוכו. אבל עובדה היא שהגענו. לארוחת ערב אחרונה ארגנו הבדווים בשר עז, אלא שתכונתו של בשר זה, כמה שיבשלו אותו, לבסוף יישאר עז…

ביום האחרון לטרק, טיפסנו אל גבל מטמיר. עמאר הבטיח שמדובר בשביל ברור, אך הקשר למציאות היה קלוש. גם כאן חייב הטיפוס עזרה הדדית, אך הכול היה קצר יותר, מאשר בג'בל בראקה. הנוף מגובה של 900 מ' היה מרהיב והפעם גם צלול יותר. הוד קדומים נהדר, שממה פראית. ה' מ' פילד H. M. Filed),) שסייר בסיני, כתב בספרו "במדבר": "הרוחות שבמדבר! צליל זה הוא המלנכולי ביותר מכול הרוחות אשר בטבע..[…] אבל לרוח שבמדבר יש צליל חלול, כי היא נושבת על פני עולם שקט וחסר תנועה. כמו על פני עולם המתים והיא נשמעת מתייפחת, כמו נשמה אבודה על קברים אין ספור".

קשה היה להתנתק. ירדנו למטה מהר יחסית. האוויר כבר התחמם. נכפתה עלינו הפסקה ארוכה מדי עד לארוחת צהרים. אפשר לראות בכך מריחה של זמן ואפשר גם זמן לחיברות. להכיר טוב יותר את החבורה המוצלחת שהתקבצה לה. והליכה לא ארוכה, בפעם האחרונה בנוף ההזוי כמעט של אבן החול, עד למבנים פרהיסטוריים העגולים, עשויים אבן חול, המכונים "נוואמיס". אלו הם מבנים שדומים להם נמצאים גם בתימן ובעומאן. הנואמיס בסיני מאופיינים בצורה מעגלית, עשויה אבן חול, בגובה של 2 עד 2.5 מטרים, ובקוטר של 3 עד 6 מטרים. חלקם נשתמרו עם גגם. פתח הכניסה לנואמיס פונה למערב. החוקר אדוארד הנרי פלמר (Edward Henry Palmer), שהגיע לכאן ב-1882, היה ראשון אנשי המערב שראה את המבנים הללו. הוא ובנו רותנברג, שהגיע לכאן מיד לאחר מבצע קדש, מצאו כאן עצמות, תכשיטים וכלים ומצאו שמדובר במבני קבורה  משנית, משלהי התקופה הכלקוליתית. מתקופה זו נמצאו אל מעט אתרים בדרום סיני. היו שהציעו שמדובר בסוכות בהן חיו בני ישראל בצאתם ממצרים. את השם "נוואמיס", שהוראתו "יתושים", נתנו למבנים הבדואים המקומיים, שמאמינים שמבנים אלו נבנו על ידי בני ישראל בצאתם ממצרים, כמחסה מפני נחילי יתושים.

אתרי מגורים שנחשפו בקרבת מקום, כוללים מבנים סגלגלים או עגולים, ששימשו בסיס לסוכות ואוהלים. האתרים בדרום סיני, נועדו אפוא לחנייה עונתית ושימשו שדות קבורה מרכזיים לבתי האב, לאחר תקופת הנדידה עם הצאן. על פי חרוזי פניאס וראשי חץ שנמצאו באתרי הנאוומיס ובמקומות הישוב הסמוכים, מסתבר כי תשובי האזור קיימו קשר עם מצרים הקדם שושלתית ואילו שברי כלי החרס, מלמדים על זיקתה של האוכלוסיה המקומית לתרבות הכלקוליתית בנגב ובקדמת סיני. התבוננו מהגבעה אל הנוף הצחיח, שהנביא הושע מכנה " אֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת" ותהינו לעקשנות שבה נאחזו נושאי תרבות זו בשממה.

סמוך לנוואמיס המתינו לנו כלי הרכב ששלח היאב, נפרדנו מהבדואים ונסענו לחוף מון איילנד (Moon Island), שבראס אל שטאן. היה זה מעבר חד, מעולם שכולו חול וחול, לאתר נופש על קו המים. נהנינו לשבת ב"זולה", להתבונן במים.

למחרת בבקר, פגישה נרגשת עם אניה, שברחה מרוסיה הנלחמת באוקראינה. סליחה, לא מלחמה, אלא "מבצע מיוחד"… מכאן, הסכסוך הזה, נראה הזוי עוד יותר. נפרדנו ממנה ועזבנו את החלום. עוד כמעט שעה של בהיה, במפגש הדרמטי בין ההר לים, בין החום לכחול ואנו חזרה במעבר הגבול של טאבה. שבים למציאות