אל פריחת הנרקיסים בנחל דימונה

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה:  טיול לפריחת הרקפות בהר העגול;  טיול לפריחת אדמונית החורש;   טיול לפריחת הכלניות ;                                טיול לפריחת הציבעונים;   טיול לפריחת האירוס הנצרתי ;   טיול לפריחת האירוס ההדור

תודתי לעידית הרצוג על ההמלצה ולאודי מילוא עבור ההערות.

נחל דימונה אינו נמנה על המסלולים המרשימים של הנגב ויש לא מעט כאילו. גבעות גירניות של הנגב הצפוני, משמימות למדי, בוודאי בימים של טרם פריחת החורף.

דימונה ממוקמת ברמת הנגב, בגובה 550 מ' מעל גובה פני הים – 35 ק"מ דרומית-מזרחית לבאר שבע, ו-35 ק"מ מערבית לים המלח. דימונה היא קלאסיקה של עיירת פיתוח. בתי שיכון מכוערים. קוביות אפורות של אבנים שנזרקו למדבר. ברור לי שזו ראייה שטחית ושיש בדימונה הרבה יותר, אבל זה מה שנגלה לנו בשהותנו הקצרצרה הפעם.

זכות היוצרים לרעיון של דימונה, שמורה כנראה לשר הפיתוח דב יוסף. בשנת 1953 בעת ביקורו במפעלי ים המלח, הוא בילה מספר לילות במחנה העובדים, והזיע כל הלילה, לכן חיפש מקום יבש יותר שהעובדים יוכלו ללון  בו וכך נולד הרעיון להקים עיר בדימונה. שמה של העיר לקוח מהמקרא: "וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה”. (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים כ"א-כ"ב).

לא נפתח כאן ויכוח על המטרה ועל צדקת הדרך או טעותה. רק נציין, שבניגוד למצפה רמון, שיש לה איזה שהוא "סקסאפיל" בשל קרבתה למכתש, או קריית שמונה, שנמצאת בקצה של אצבע הגליל, על הנוף הדרמטי שמסביבה, דימונה היא מקום תקוע למדי. לא לחינם הפסימיסטים כינו אותו פעם "דימיונה" או "דמעונה". המפגש הטעון בין עולי מרוקו ל"בני ישראל" מהודו, היה טעון למדי ונתן את השראתו לסרט "סוף העולם שמאלה". סמוך לדימונה נמצאים "מפעלי הטקסטיל" ודימונה הפכה לשם נרדף לקריה למחקר גרעיני, שכונתה גם "בררת שמשון". אולם מרבים המדענים העובדים שם, בחרו לגור במקום אחר.

עפר גביש מספר, כי ברישומי אקו"ם מופיעים לפחות עשרה שירים המזכירים את דימונה. היא לא הוותיקה בערי הפיתוח, לא הגדולה שבהן, לא הדרומית, לא הצפונית, אז מה יצר סביבה את הדבר הזה שהביא כותבים לשלבה בחרוזיהם, או אף לתת לשירים את שמה? יתכן שלסוציולוגים יש תשובה, הזמר ישראל יצחקי  נסע בשנות החמישים כדי להופיע בפני העובדים במפעלי ים המלח. מכיוון שהדרך ארכה זמן רב סידרו לו לינה בדימונה, שהיתה שם רק שורת צריפים קטנים,  בבית משפחת ביסמונט, עולים חדשים ממרוקו. בארוחת הערב, כשישב עם המשפחה התוודע לביתם היפה, סימונה, שסיפרה לו שכאשר הגיעו לארץ זה לא מכבר, שלחו את משפחתה לדימונה ואת משפחתו של בן זוגה שלחו לחיפה. הנערה הצעירה והעצובה נגעה לליבו.  יש הטוענים שיצחקי לא ראה אותה כלל, אלא רק שמע את אביה אומר מבעד לדלת: "סימונה, הביאי שמיכה לארטיסט". מכול מקום,  בשובו חזרה לתל אביב סיפר את הסיפור לידידו חיים שלמוני וביקשו לחרוז לו שיר. וכך נולד השיר "סימונה מדימונה". מספרים שבאותו זמן חיו בדימונה שלש נערות ששמן "סימונה, וכל אחת טענה שהשיר נכתב עליה. השיר גרף הצלחה רבה. המילים עזרו לבני הארץ להתקרב ולחבב את יוצאי מרוקו. הלחן סייע לאזכנזים להתחבר טיפה לזמר המזרחי (אז מה אם למלחין קראו וייספיש."..).

נסענו לדימונה בשעת בוקר, והמשכנו ברחוב אנקווה  עד לקצהו המזרחי. רבי רפאל אנקווה היה הוגה, פרשן ופוסק הלכה נודע במרוקו. נחשב לאחד מחשובי הרבנים במרוקו בעת החדשה. פרופ' מיכאל הלצר מאוניברסיטת חיפה, לימד אותי להקדיש תשומת לב לשמות של רחובות. הם מלמדים לא מעט.

בקצה הרחוב יש אתר בניה ולא הרחק ממנו מסלול הליכה המסומן בכחול. עליה קלה לנקודת תצפית לא מרשימה במיוחד ולאחר מכן ירידה לחלקו העליון של ערוץ נחל דימונה. משמאלנו מצוק נאה, בו ניכר רישומם של השיטפונות שזרמו לפרקים ובין היתר פערו במצוק שלוש מערות. לאורך הדרך ראינו עלים ירוקים ובשרניים של החצבים שפרחו כאן בסתיו ושל העיריות שיפרחו בסוף החורף. חוץ מזה, הכול יבש, מנוגב… נגב. הסיבה שבאנו לכאן היתה פריחת הנרקיסים המרשימה. ואכן, כעבור כרבע שעה של הליכה, ראינו ריכוז גדול של פרחים, שזהרו בצבעי לבן וצהוב, על רקע החום שמסביב. דומה והשיממון רק חדד את יופיים של הפרחים; מה גם שכבני היורה, הם לא התחרו עם פרחים אחרים על תשומת הלב של החרקים, כמו במקרה של פרחי החורף. הנרקיס המצוי גדל בדרך כלל בביצות ובאדמות כבדות, אך גם בהר – בכיסי קרקע ובין סדקי סלעים. משרעת תפוצתו מקיפה את כל ארצות הים התיכון ומגיעה עד איראן. הוא מסתגל לקיץ, על ידי צמצם השטח הירוק והפחתת איבוד המים. הפרח שורד שטחי סלע מדברי, הודות להיקוות מי הגשם על אבן הגיר. הוא שייך לקבוצה גדולה שנקראת "גיאו-פיטים", על שום איבר ההתחדשות שלהם, המצוי באדמה. יש לו בצל רב שנתי גדול, הטמון לרוב בעומק של 10-12 ס"מ מתחת לפני הקרקע.

הסוג נרקיס כולל כ-60 מינים, הגדלים מאירופה המרכזית ועד יפן. הנרקיס הוא בן למשפחה גדולה – משפחת הנרקיסיים (Amaryllidaceae), משפחת צמחים חד פסיגיים, שיחד עם משפחת השושניים, כלולה בסדרת השושנאים. במשפחה מאות מינים, אך נציגיה בארץ מועטים:  הסוג נרקיס מיוצג בארץ על ידי שני מינים: המצוי והאפיל (הנרקיס הסתווי), הגדל על רכסי הכורכר. הסוג כחלית מיוצג על ידי מין אחד (כחלית ההרים), הסוג חבצלת מיוצג על ידי שלושה מינים (חבצלת קטנת פרחים, חבצלת החוף וחבצלת הנגב) וכך גם הסוג חלמונית (חלמונית זעירה, חלמונית צהובה וחלמונית גדולה). גם שום הבר והגלנתוס הנדיר, הם בני משפחת הנרקיסיים.

נחזור לנרקיס המצוי: עד לדור האחרון, היה הנרקיס צמח נפוץ מאד באדמות הכבדות שבעמקים. לפני כמה עשורים היה שטח "תכנית ד'", שמצפון לירקון, מוצף בנרקיסים. כמו גם שדות עמק חפר ונחל רובין. כפי שעוזי פז אומר "אהבוהו עד מוות". ריחו הנעים והחזק הפך אותו לאחד הפרחים המבוקשים והנקטפים ביותר בארץ, וזו אחת הסיבות להתמעטותו.  ניקוז שטחים וחריש עמוק בציוד מכני כבד, כמעט והשמידו אותו באזורים אלו.

היום נותרו לפליטה, צמחי הנרקיס, בעיקר בהר. לפני שבוע נסעתי כדי לראות את הפריחה בפארק איילון (קנדה), אך הגענו לשם, אחרי שכמעט כולם קמלו. רק העלים נותרו כמזכרת לחגיגה שפרחה שם בתחילת דצמבר. הפעם הרחקנו עד לנגב. ואכן, ראינו ריכוזים מרשימים.

לנרקיס עלים בשרניים, ארוכים וצרים. גובה הגבעול מגיע עד 40 ס"מ והוא נושא 3-10 פרחים. לפרח ששה עלי עטיף בוהקים בלבן, שקוטרם 3.5-2.5 ס"מ ובמרכזם עטרה צהובה, הקצרה בהרבה מהעטיף וצורתה כמעין קערית. עטרה זו היא שהקנתה לנרקיס את התואר "מלך הביצה" והיא גם זו שהקנתה למין את שמו המדעי tazetta שהוראתו קערה. עטרה זו נועדה כנראה לעורר יתר תשומת לב אצל החרקים, לבל יפסחו על הפרח. יתכן שהשילוב של העטרה עם עמדתו האופקית של הפרח, נועד, להגן על האבקה ועל הצוף מפני הגשם, שכן, פרח הנרקיס אינו נסגר בערבים וכשיורד הגשם, כמו אצל פרחים רבים אחרים. כל פרח נישא על עוקץ קטן ובקצהו תפיחה עגלגלה שצבעה ירוק. זוהי השחלה של הפרח, שאנשי המקצוע מקפידים לציין שזוהי שחלה תחתית ובתוכה מתפתחים הזרעים.

מספרת האגדה על מלך הצפרדעים שחלה מחלה אנושה. לאחר ניסיונות נפל לרפאו, הציע אחד הרופאים , שרק ריח עז של פרח, יביא לו מזור. שליחי המלך יצאו בהולים לבקש מהפרחים השונים לבוא ולגור בביצה כדי שניחוחם העז ירפא את המלך. מבין כל הפרחים, רק הנרקיס היה מוכן להעתיק את מקום מגוריו לביצה. הריח המלך את ניחוח הבושם של הנרקיס ותוך שלושה ימים קם ממיטת חוליו.  לאות תודה, הסיר המלך את הכתר מעל ראשו והניח אותו על ראשו של הנרקיס. ומאז גדל הנרקיס כשכתר זהב על ראשו.

פרחי הנרקיס הם הטרוסטיליים. לכל הפרחים אותה צורה מורפולוגית. הצורות נבדלות זו מזו באורכי הצלקות (עמודי העלי) – והאבקנים. בקבוצה אחת הצלקות ארוכות והאבקנים קצרים ובפרחי הקבוצה השניה – הצלקות קצרות והאבקנים ארוכים. במחקרים התברר כי אבקתם של האבקנים הארוכים מסוגלת להתפתח רק על צלקות ארוכות ולהיפך. זהו לפיכך, אמצעי משוכלל של הטבע, המבטיח האבקה הדדית בין צמחים שונים ולא האבקה עצמית ("נישואי קרובים"), על תופעותיה השליליות.

לפרח ששה אבקנים ושחלה אחת, המתפתחת להלקט שנפתח לשלוש קשוות, ובו זרעים בצבע שחור. אכילת חלק כלשהו בנרקיס; פרחיו, גבעולו או בצלו אסורה; הנרקיס רעיל ועלול לגרום נזק לאדם.  ערכם הכלכלי של הנרקיסים רב, כצמחי נוי . יש הסוברים כי הנרקיס הוא "שושנת העמקים" משיר השירים: " אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים.  ב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. " (פרק ב, פסוק א').אמנם, רבים סוברים  כי "שושנת העמקים" הוא דווקא השושן הצחור, אבל

חוקר הצמחיה במקורות, נוגה הראובני, טוען כי ניתן להבין מכך כי 'השושנה' היא צמח הגדל בעמקים, באדמות כבדות, בהן גדלים גם החיטים וגם והחוחים (Scolymus maculates), המלבינים בחורף. המפרש אבן עזרא מסביר: "שושנת, יש אומרים שהוא צמח לבן, ויש לו ריח טוב, והוא חם מאד עד שריחו יכאיב הראש, ויתכן להיותו כן, יהיה פירושו מן שש, כי לעולם היא ששה עלים לבנים, גם בתוכו כדמות בד סעיפים ארוכים גם הם ששה, ויהיה פירוש "שפתותיו שושנים" בריח לא בעין" (אבן עזרא, שיר השירים ה' י"ג).

אבן עזרא מזהה את 'השושנה' המקראית, עם צמח שריחו גורם לכאב ראש, בעל ששה עלי כותרת וצבעו צבע שש – שיש, כלומר לבן. הפסוק: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" (שיר השירים ה', ביקש הראובני לזהות את "שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" עם פרח שגדל באדמות הכבדות של השרון, בין החוחים המלבינים שגדלים באותן אדמות הטובות גם לגידולן של  החיטים, והציע את הנרקיס המצוי: ((Narcissus tazetta שגדל בהמוניו בשרון.  בזיהוי נשען  גם בעל אבן עזרא והסביר את מקור המילה 'שושנה', בששה עלי כותרת של הפרח ובצבע הלבן הדומה לשיש.

הנרקיס מתאים גם לתיאור השושן, המתאר את ים הנחושת (מאגר המים המרכזי שהוצב בחצר בית המקדש. הים שימש בעיקר לרחיצת ידיהם ורגליהם של הכוהנים שהכינו עצמם לעבודת ה'): "וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק… וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן…" (מלכים א' ז', כ"ג, כ"ו).  שהרי כוס הנרקיס היא בצבע נחושת ומידותיו מתאימות באופן פרופורציונלי לים הנחושת: היחס בין הקוטר להיקף הנרקיס מתאים לים הנחושת.

המשורר מיכאל דשא,  איש מושב שדמה כתב:

"נַרְקִיס צָחוֹר, נַרְקִיס רֵיחָן

נַרְקִיס יָפֶה וצחקן

אָמַר לִי, מִי אוֹתְךָ יֹאהַב,

וּמִי קִשֵּׁט ראשך זָהָב?"

בשיר אחר, שנקרא "כל פרח הוא שיר", כתב:

"הַנַּרְקִיס, לְמָשָׁל,

שִׁיר עַלִּיז וְצוֹחֵק,

צְחוֹק צָחוֹר וְזָהֹב

הוּא זוֹרֵעַ הַרְחֵק

בִּצְלִילֵי בֹּשֶׂם טוֹב:.

לוין קיפניס כתב עליו:

"לִפְנֵי שָׁנִים הָיָה נַרְקִיס

אַךְ צֶמַח דַּל בְּלִי פֶּרַח וָרֵיחַ

בְּתוֹךְ בִּצָּה יָשַׁב צָמַח

וְיוֹם וָלֵיל אַךְ הִתְאַנֵּחַ

בָּכָה הַנַּרְקִיס, בָּכָה הַנַּרְקִיס:

"בְּתוֹךְ בִּצָּה אֲנִי צוֹמֵחַ"

אָמַר אֲדֹנַי:

"לָכֵן, נַרְקִיס, תִּהְיֶה לָבָן צָהֹב פּוֹרֵחַ"".

אם כי דומה והשיר המפורסם ביותר, נכתב על ידי מחבר לא ידוע:

"לי פְּרִיחָה לְבָנָה

וְהַכֶּתֶר לִי צָהֹב –

הֲתֵדְעוּ, יְלָדִים, מִי אֲנִי? –

הַנַּרְקִיס הֶחָבִיב, רֵיחָנִי וְעַלִּיז,

הַנַּרְקִיס מֶלֶךְ הַבִּצָּה."

אפשר שלוין קיפניס הוא הראשון שהכתיר את הנרקיס כ"מלך הביצה" , על שום עטרתו הצהובה, הבולטת על הרקע הצחור ומזכירה כתר של זהב.

מקור שמו של הנרקיס ביוונית narkissos – חוסר תחושה, קהות חושים, משום שחשבו שיש לו השפעה מרדימה. יש אמונות עממיות המייחסות לנרקיס השפעות רעות ואפילו ניוון שכלי. יתכן שמקורה של אמונה זו , בריחם העז של הנרקיסים, העלול לגרום לכאבי ראש, למי שישן בסמוך אליהם.

במיתולוגיה היוונית ידועה אגדה על העלם היפה נרקיסוס (Narcissus), בנם של אל הנהר קפיסס והנימפה ליריופי, תכול עיניים וזהוב תלתלים, שכול הנערות הוקסמו מיופיו וגם ליבן של הנימפות הלך שבי אחריו. אך הוא לא שעה אליהן ובז לאהבה. הוא היה נוהג לחלוף על פניה של היפה בעלמות, מבלי לשים אליה לב , גם אם נשבר לבה. יום אחד רדפה אחריו נימפה דקת גו בשם אקו (הד), שהייתה אהובה על כל רואיה. הרה הקנאית, שחשדה שזאוס התאהב בה, קללה אותה כי לעולם לא תוכל להשתמש בלשונה, אלא כדי לחזור על דברי אחרים, כלומר להיות הד להם (ומכאן שמה).  כמו כולן, אף אקו הסתנוורה מיופיו המחרר של נרקיס. היא רצה אחריו וזעקה, אך רק קולה שלה נשמע שוב ושוב והוא לא שעה אליה. מרוב בושה היא הסתתרה באחת המערות ושוב לא מצאה לה נחמה. אומרים שהיא עדיין מתגוררת במקומות אלו ונשאר ממנה קולה בלבד. האלות, שקצה נפשן בהתנהגותו האנוכית, הענישו אותו בכך שיגרמו לו להתאהב בעצמו. יום אחד, ישב נרקיס לחוף הביצה והתבונן בבואתו המשתקפת במים. כפי שנגזר עליו, הוא התאהב בעצמו וקפץ למים כדי לחבק את מושא אהבתו. מעשה שגרם לטביעתו. אולם האלים נטו לו חסד והפכו אותו לפרח הנרקיס. הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד אימץ את הסיפור הזה על מנת לתאר את האהבה העצמית הכפייתית, שאותה אבחן בכמה ממטופליו, וקרא לה בשם "נרקיסיזם" (Narcism). אגדה אחרת מספרת כי האדס, אל השאול, ניסה לפתות את פרספונה, באמצעות פרחי נרקיס, כדי שתחלוק עמו את ממלכת צלמוות. זהו כנראה, מקור המנהג הקדום, לשים בידי המתים, זרי נרקיס.

קשה היה להתנתק מהיופי הזה. להתבונן מקרוב, להריח, לצלם עם האור ונגדו. לאחר ששבענו מהקסם, לא נותר לנו אלא להמשיך הלאה ולהרהר בנער שנתן את שמו לפרח. מה קדם למה? הפרח או התופעה? האם הפסיכולוגיים נתנו לתופעת התאהבות העצמית את שם הפרח שגדל לשפת הביצה, אן שמא היוונים הקדמוניים הכירו את התופעה והעניקו לה הסבר מיתולוגי? מה הסיבה שפרחים קרויים על שם נערים, כמו גם אדוניס ויקינטון? האם יש בכך הד, להקרבת קורבנות, של נערים צעירים, שהיסו את דמם על השדה החרב; תופעה שהיתה נהוגה במרבית החברות החקלאיות הראשונות?

נותרנו עם התהייה ועם המראות.