הרהורים על ממלכת הצלבנים

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: המבצר הצלבני בעתלית. מבצרי הצלבנים בעבר הירדן.

בשנים האחרונות של המאה ה-11, חדרו למזרח התיכון המוסלמי, גדודי אבירים שהגיעו מאירופה המערבית. אין ספק, שעם שריון שעטו לגופם וקסדות שחבשו לראשיהם, הם נראו מוזרים ומאיימים בנוף המזרח תיכוני. הם הגיעו לכאן בכמה גלים ושכנו כאן כמאתיים שנה. ב-1099 הובקעה חומת ירושלים וב-1291 עזבו אחרוני הצלבנים את עכו.

הצלבנים עורו דמיון רב ודיון רב שנים ורב עצמה, כך למשל, ספרו של עמוס עוז – "עד מוות", עוסק בפרעות ביהודים שנלוו למסעי הצלב. גם בקולנוע, משמשים מסעי הצלב, רקע או עלילה לסרטים רבים, כגון בסרטו של רידלי סקוט "ממלכת גן עדן" וסרטו של סטיבן ספילברג "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". דליה רביקוביץ' כתבה את שירה "קרני חיטין"

..ממלכה לא הייתה להם עוד.

לא חיי עולם ולא ירושלים.

כמה אכזריים ותמימים היו הצלבנים …"

העולם הפיאודלי של אירופה התאחד נוכח הקריאה שהשמיע האפיפיור לשחרר את ירושלים מעול האסלאם. גורמים דתיים, פסיכולוגים וכלכליים, הניעו את שליטי הטירות תאבי הקרב, את הסוחרים בעיירות שלחוף הים התיכון  ועד המוני האיכרים, לנוע מזרחה, אל המקום בו נולד ונצלב משיחם ואל הקרקעות שרצו לספח לעצמם.  למשתתפים במסעות הצלב היו מניעים מגוונים: מציאת אזורי התיישבות חדשים ומקורות מחיה נוספים בעבורם לנוכח הגידול באוכלוסייה באירופה; האבירים רצו אדמות, האיכרים ביקשו דרור מאדוניהם, והסוחרים קיוו למצוא שווקים חדשים; לצד כל אלו ואולי מעליהם, הקשר הדתי של הנוצרים לארץ הקודש היה מניע – גאולת הקבר הקדוש בירושלים הייתה בעיניהם מלחמת קודש.

יבשת אירופה עברה טלטלה והמונים נעו מזרחה. כוחות האיסלאם המפוצלים קרסו מולם. לאחר מצור שנמשך כחודש ימים, כבשו הצלבנים את ירושלים ופצחו בטבח אכזרי של כל תושביה, כולל היהודים, שנשרפו כולם בבית הכנסת שלהם. הטבח גרם לזעזוע עמוק בעולם המוסלמי, המפולג והמפורד, שעד כה התייחס לצלבנים כמעט באדישות כ"עוד גל של כובשים שיחלוף ויעבור לו". כעבור זמן מה התפתחה בעולם המוסלמי קנאות דומה לזו של הנצרות, וירושלים, שהייתה עד כה עיר משנית מבחינת התודעה המוסלמית, הפכה כעת לעיר קודש שחובה לשחררה. כך נוצר הרקע למאתיים השנים הבאות, שכללו מלחמות בלתי פוסקות בין מדינת הצלבנים ובין הממלכות המוסלמיות השונות שהקיפו אותה, ללא סיכוי של ממש לפשרה ולשלום ממושך. את התבססותם המהירה של הצלבנים בארץ ישראל, אפשר לייחס לשני גורמים עיקריים: פעלתנותם הצבאית והקדחתנית של הכובשים החדשים מחד והשיתוק במחנה המוסלמי מאידך.

יוצאי מערב אירופה כוננו את "ממלכת ירושלים", שעמה  עלתה הארץ, כמעט בן לילה, ממעמד של מחוז שולי באימפריה המוסלמית, למדינה עצמאית בדומה לתהליך שעברה הארץ, עם התנצרותה של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הארץ היתה מפרובינציה נידחת של "פלסטינות", לאחד המוקדים החשובים ביותר בעולם הנוצרי.

הייתה זאת הפעם הראשונה מאז חורבן ממלכת החשמונאים בשנת 63 לפנה"ס ולמעשה גם האחרונה, עד הקמת מדינת ישראל, שארץ ישראל הייתה יחידה עצמאית, שלא הייתה שייכת לאימפריה כלשהי. כיצירתם של בני המערב, הפכה המדינה הצלבנית לשלוחה של אירופה. בתור ארץ הקודש היתה לאחד המרכיבים החשובים ביותר של העולם הנוצרי. לכן היו פניה של ארץ ישראל, לא עוד מזרחה, כמו בתקופה המוסלמית המוקדמת, אלא למערב אירופה. זעזועים חברתיים ודתיים, שינויים בהשקפות החיים ותמורות פוליטיות ליוו באירופה את ייסוד ממלכת ירושלים הצלבנית. גם המזרח התיכון עבר שינויים רבי עצמה, יחד עם חידוש סיסמת הג'יהאד. עולם חדש נוצר בארץ ישראל.

בדמיון העממי של המזרח והמערב התגבש הדימוי של מסעי הצלב כסדרה של תמונות סמליות קפואות. במערב אירופה נראו מסעי הצלב בדמיון העממי כהרפתקאות הרואיות. מנהיג מסע הצלב הראשון, גוטפריד מבויון נחשב מאוחר יותר לאחת הדמויות שסימלו את אידיאל האבירות של התקופה. צלאח א-דין  הפך לשם נרדף ליריב ה"סרצני".  ריצ'רד לב הארי מאנגליה הוא, אב טיפוס של המלך הצלבני. עד זמננו הצלבנים ומנהיגיהם עוברים רומנטיזציה בתרבות הפופולרית. בעולם המוסלמי המשיכו מסעי הצלב להיראות כמסעי טבח אכזריים וברבריים על ידי "הפרנקים" כנגד האסלאם המתורבת.

מכיוון ששליטיה הצלבנים של הארץ היו שונים בתרבותם ובדתם מהנשלטים ומתושבי הארצות הסובבות – מוסלמים ברובם, הרבו לאורך השנים כותבים ערביים להשוות בין מדינת ישראל ומדינת הצלבנים, שכונתה "ממלכת ירושלים", ולחזות לה גורל דומה. קרב קרני חיטין ב-1187, בו ניצח צלאח א-דין את הצלבנים, נחקק בתודעה של כל מי שעבר את הסוציאליזציה המוסלמית. כאשר הופיעה הציונות הופעלה האנלוגיה הצלבנית לגביה סמוך להתעוררותה. בקריקטורה שהופיעה בבירות, בעיתון הסאטירי "אלחימארה" ב-‏7 באפריל 1911, נראה צלאח א־דין מגונן על אדמות הערבים בעמק יזרעאל מפני חמסנותם של קוני הקרקעות הציוניים בראשות יהושע חנקין. כבר בראשית שנות השלושים היה "יום חיטין" (4 ביולי) לזכר נצחונו של צלאח א־דין על הצלבנים, לאחד מחגיה הלאומיים של התנועה הפלסטינית. דמותו של צלאח א־דין עברה מאז איקוניזציה בחברה הפלסטינית, והוא הפך לאב־טיפוס של הגואל שיביא למהפך הקוסמי שבו "ימחו הציונים מעל פני האדמה". בנוסף ליום חיטין, חוגגים הפלסטינים, ב-2 באוקטובר, מדי שנה, גם את "יום כיבוש ירושלים" בידי צלאח א־דין (בשנת 1187). נשיא מצרים  אנואר סאדאת, שמנקודת מבט מצרית, ניצח במלחמת יום הכיפורים (1973), מכונה גם "קרב קרני חיטין". גם ישראלים הרבו לעשות זאת. בשנים הראשונות לקום המדינה, עשו זאת כדי להראות את הניגודים בינם ובין הצלבנים. סאדם חוסיין, שנולד וגדל באותה העיר בה נולד צלאח א דין משך גם הוא מזוהרו והציג עצמו כממשיכו במאבק גם על ארץ ישראל.

מועטות התופעות בהיסטוריה שהקיפו תחומי זמן ומקום כמסעי הצלב. ארץ ישראל, שהיתה חבל ארץ נידח בשולי המזרח התיכון, היתה למשך מאתיים שנה, למקום מפגש בין אירופה לאסיה.  העימות והמפגש, בין הכובשים האירופאים ובין האוכלוסייה המקומית, על עדותיה ודתותיה, יצרו מסגרות קיום ומגוון תרבותי, שבהם נוצקו מסורות של שלטון והנהגה של מזרח ומערב גם יחד. למגוון האתני והדתי שאפיין אותה, נוספה אוכלוסייה חדשה ונוצר ריבוד חברתי חדש.  לארץ המוסלמית ברובה,  ובה מיעוטים יהודים ונוצרים אורתודוכסים, הצטרפה שכבה אירופאית חדשה של שליטים, שיצרה כאן משטר חדש, היונק ממסורות אירופה מחד ומצורכי האזור מאידך. חברה אירופאית שתלה את עצמה בחופי סוריה וארץ ישראל ויצרה בה מתכונות קיום ודפוסי תרבות ייחודיים. בכך נפתח פרק בן מאתיים שנה שבו נמצאה ארץ ישראל, בתוך מעגל ההשפעה האירופאי. הארץ התכסתה במבצרים ומגדלים, כנסיות ומצודות, ערי נמל ורובעי מסחר. לערי הסחר האיטלקיות היה עניין רב בהצלחת מסעי הצלב. צייהן מלאו תפקיד חשוב בקיום השלטון הפרנקי בשטחים הכבושים. כתוצאה ממאמצים אלו, ומן הפריבילגיות שניתנו להן, נוסדו מושבות של סוחרים איטלקים, בערים שהיו תחת שלטון הפרנקים. מעין ראשי גשר של ערי המסחר, בלבו של המזרח הקרוב, בו הצטלב ציר המסחר שבא מהודו, עם הציר שבין המזרח התיכון לאירופה. בתוך דפוסים חדשים אלה, נמשכו חייהם של תושבי הארץ, מוסלמים, נוצרים מזרחיים לעדותיהם והיישוב היהודי, שהצליח לחדש את חייו, תוך כדי התחדשות והתגברות הצליינות, לאחר הגזרות שעברו על הקהילות היהודיות באירופה ולאור הציפיות שתלו במזרח.

בתקופה הצלבנית (למעט שלהי התקופה), נהנתה הארץ משגשוג מופלא, שכמותו לא ידעה מסוף התקופה הביזנטית וכמותו לא תדע עד לעת החדשה. בזכות קדושתה, השתייכותה לעולם הנוצרי-אירופאי ובהיותה מרכז חשוב במערך הסחר הבינלאומי הגדול, פקד את הארץ, מדי שנה, זרם אדיר של צליינים, סוחרים, לוחמים ומתיישבים מאירופה. השגשוג הכלכלי מצא את ביטויו בתחומים רבים, החל בכפר הארץ-ישראלי, שתוצרתו זכתה עתה לשווקים גדולים בערים הצלבניות וכלה בפריחתה ערים הללו. שגשוגן הכלכלי אפשר מפעלים רבי ממדים בניני פאר, בכנסיות, בארמונות ואף בבתי מגורים. הצורך להבטיח את ביטחונן של הערים וכן דאגתם של הצלבנים לביטחון ממלכתם, הולידו מפעל בניה צבאית רב היקף.

מעיון במקורות ההיסטוריים, דרך בחינת שרידיה של התרבות החומרית מתגלה תמונה מרהיבה של אבירים וסוחרים, טירות ומבצרים, אורחות גמלים הנושאות מטענים אקזוטיים אל הספינות אשר בנמלים. בכול ביקור במבצר צלבני אופפת אותי תחושה של מסתורין. אני משווה לנגד עיני את האבירים צהובי השיער וכחולי העיניים, עטויי שריון וחבושי קסדות, שטופי קנאות דתית ותאוות ממון, משתלטים בכוח הזרוע, מנסים להיאחז בכוח בארץ הכול כך זרה להם, מתבצרים מאחורי חומות וחפירים, שנואים על ידי המרחב שדוחה אותם ומנסה להימלט מאסוציאציות אקטואליות.

למרות שאירופה הייתה חשופה לתרבות המוסלמית במשך מאות שנים, דרך נקודות החיכוך בספרד, ביזנטיון  ובסיציליה, הרבה מן המחשבה הערבית והפרסית, במדע, ברפואה ובאדריכלות פעפעה אל המערב דרך מסעי הצלב. כך למשל, הטירות האירופיות הפכו למבני אבן מסיביים, כפי שראו הצלבנים במזרח, ולא נותרו מבני העץ הקטנים יותר שהיו בעבר. הקשתות המחודדות שכונו באירופה "גותיות", וסייעו לבוני הכנסיות לפתוח חללים גדולים, הם למעשה יצירה עבאסית, שהצלבנים הביאו לאירופה מהארץ הכבושה. מכיוון שערי המדינה באיטליה היו בעלות תפקיד חשוב ורווחי של מסחר עם מדינות הצלבנים, הן בארץ הקודש, הן בטריטוריות הביזנטיות שנכבשו, יתכן והצלבנים תרמו גם לתחילת הרנסנאס באיטליה.

בעקבות מסעות הצלב, קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים. אבירי המסדרים היו לוחמים אמיצים וממושמעים, ובארגונם דמו לצבא מודרני. כאילו הם "אבירי מסדר שלמה" (הטמפלארים), מסדר האבירים הטבטוני, ההוספיטלרים, אבירי מלטה (אבירי מלטה הם ההוספיטלרים !!)  ועוד.

מבין מבצרי הצלבנים, שנים מהלכים עלי קסם במיוחד.

הראשון הוא כוכב הירדן (ידוע גם בשמות יפה נוף וכוכב הרוחות). בערבית כאוכב אל-הווא בערבית ובצרפתית "שאטו בלוואר" (יפה נוף) או "קוקט" (חינני). מבצר זה נמצא בגובה יחסי של 550 מ' מעל בקע הירדן שמתחתיו, נראה מלמטה כקן נשרים ונשקף ממנו נוף מרהיב. ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-12 אבו שמא, תיאר בכתביו את המבצר הצלבני ששכן במקום: "קבוע בינות לכוכבים, כקן נשרים ומקום משכן הלבנה" .

ראשיתו של המקום בנחלה שהועברה מנסיכות הגליל  למשפחת אצילים טבריינים ממוצא צרפתי, בשם ולוס (Velos). הם בנו במקום באמצע המאה ה-12, חווה מבוצרת, צורת בנייה נפוצה באותו הזמן, אשר שמשה כמרכז אדמיניסטרטיבי ממנו יכלו האצילים לנהל את המתרחש באחוזה, להיות קרובים לחקלאים הצמיתים שעיבדו את אדמותיה וגם להסתתר בין חומותיה המגנים בשעת צרה.

לא בכדי בחרו מקימי החווה את הנקודה בה היא נמצאת. ממקום זה ניתן להשקיף ולשלוט על הכניסות המזרחיות החשובות אל ממלכת הצלבנים. בתקופת שלטונו של המלך פולק מאנז'ו (1131-1143), פינתה מדיניות ההתפשטות שאפיינה את שלושים השנה הראשונות לקיום המדינה והחל שלב של התבססות בקיים, במובן הצבאי, המדיני והמנהלי. בשנת 1140 בקירוב בנה המלך את מבצר בלוואר, ששמר על מעברות הירדן מן המזרח וחלש על שטחי בקעת הירדן מדרום לכנרת ועד בית שאן. יחד עם השליטה שהעניק המבצר לצלבנים על דרכי הגישה בין בקעת הירדן ומערב הממלכה הסתכמו כל הגורמים לכדי הפיכתו של המקום לאחת מנקודות המפתח החשובות ביותר במערכת ההגנה על גבולות הממלכה.

בשנת 1168 מכר איבו ולוס (Ivo Velos) את החווה ואדמותיה לידי אבירי המסדר ההוספיטלרי. אלו פירקו את המבנים הקיימים במקום עד ליסוד, ובנו במקומם את המבצר אותו ניתן לראות עד היום. מבצר זה בנוי כמבצר כפולים (לעיתים נקרא "מבצר בתוך מבצר"), היינו, בשטח התחום על ידי ארבע צלעות והחומה החיצונית, על מגדליה פינות שלו, קיים מבנה נוסף הזהה לו, עם ארבעה מגדלים בפינותיו. בממלכת ירושלים הצלבנית ובלבנט, נחשפו מבצרים שנבנו לאחר מכן נטלו הרבה מהרעיונות שיושמו בכוכב הירדן ושיבצו אותם במערכות ביצורים בעלות מאפיינים נוספים. כוכב הירדן נבנה מאבני בזלת שנחצבו מהחפיר המקיף את המבצר משלושה עברים ומאבנים לבנות שהובאו לאתר ממחצבות מרוחקות יותר.

בספרו "ארכאולוגיה של הצלבנים" מציין, ד"ר אדריאן בועז, שהמבצר מהווה את הדוגמה המושלמת לסוג זה של מבצרים. הוא שימש כנקודת מפנה בבניה ותכנון של מבצרים והיה אבטיפוס "לכמה מהטירות המעולות שנבנו במערב". חוקר תולדות הצלבנים, פרופסור יהושע פראוור, מכנה את המבצר "אחד מגדולי ההישגים האדריכליים של הצלבנים" ומציין שמדובר במבצר מפואר ויחיד במינו. לאחר בניית המבצר החלו האבירים להגדיל את נחלתם החדשה, אם בתשלום ואם תמורת תשורות ומתנות שונות, וזמן קצר לאחר מכן כבר השתרעה הנחלה על פני 200 קמ"ר, כשבתוכה עשרות כפרים מקומיים. המוסלמים הגיעו לשערי המצודה בחודש יולי שנת 1187, ומשלא עלה בידם לכובשה הטילו עליה מצור. משנוכח צלאח א-דין שהמצור מתמשך ללא הכרעה, החליט ליטול על עצמו אישית את הפיקוד. המצור הקשה נמשך עד תחילת 1189 עם הפוגה קצרה והסתיים בכיבוש המבצר על ידי התוקפים המוסלמים.

המקום נחפר ושחוזר והוא כיום המבצר הצלבני השלם ביותר, שניתן לראות בארץ.

מבצר עתלית שטו פלרן (Chateau Pelerin) של האבירים הטמפלרים, נמצא  בחוף הכרמל, על לשון יבשה סלעית החודרת לתוך הים ויוצרת בצדה הצפוני והדרומי, שני מפרצים, ששימשו מעגנים רדודים, אך בטוחים לספינות של אותה תקופה. זהו מערך מבוצר גדול מאוד שאין דומה לו בישראל: חומה חיצונית, חומה פנימית, הדונג'ון (שער מגדל הטירה) והשערים המבוצרים. יופיו של המקום נובע מהמיקום בתוך המים. לצד המבצר נראים שרידים נוספים של חומה המקיפה את הפרוור העירוני שנבנה ליד המבצר. באזור הזה בולט למרחוק גם מבנה הכנסייה, ובחלקו הדרומי בולטים גם שרידי אורוות. שטח זה ניצב מערבית לקו בריכות המלח, והוא חוצץ בין המבצר לבין הבריכות והמסילה. יותר מכול בולטים למרחוק חלקי המגדלים הגבוהים בעתלית, ובעיקר המגדל הצפוני אשר קומתו השנייה נישאת ונצפית למרחוק.

כנראה שהסיבה החשובה ביותר להקמת עתלית נעוצה בשאיפות הצלבנים ליצור לעצמם מאחז נוסף במישור החוף. הצלבנים שניסו כבר בסוף המאה ה-11 להתבסס הארץ הקודש, גורשו לאחר מפלת קרני חיטין כעבור תשעים שנה וגם כאשר הם ניסו לשוב ולהיאחז בה, הם חששו לא רק מהמוסלמים אלא גם מהמרחבים הפתוחים ונצמדו בכול מאודם אל הים, שהיה עורק החיים היחידי ונתיב ההצלה הבטוח, אל ארצות מוצאם. יתכן וסיבה הנוספת לבניית מבצר זה, היתה לנסות לשחזר את תהילתם של הטמפלרים, בתקופה שבה הממלכה הצלבנית ידעה תקופה של שפל ושל צמצום בשטחה. עכו, עיר הראשה בממלכה במאה ה־ 13 , על מגוון אוכלוסייתה והצפיפות הרבה שבה, לא יכלה לשמש כמרכז רוחני מתאים,. הטמפלרים ביקשו ככל הנראה, למצוא תחליף רוחני מתאים בעוצמתו למרכז הקודם שהיה בירושלים.

עם קבלת ההחלטה, קרא מלך ירושלים ז'אן דה בריין (Jean de Brienne), לכל שליטי אירופה לבוא ולקחת חלק במפעל הבנייה המקודש. קריאתו של המלך התקבלה בעיקר בקרב אבירי המסדרים הצבאיים, ובפברואר שנת 1218 החלו בנאיו של המלך, יחד עם אבירי המסדר הטבטוני והאבירים הטמפלרים, בבניית המבצר, שלקחו בו חלק, גם מספר גדול יחסית של עולי רגל נוצרים ופליטי מסעי הצלב הכושלים. עם השלמת הבנייה ב-15 באפריל 1218, נקרא המקום על שם עולי רגל אלו – Castellum Peregrinorum, (לטינית: "מבצר עולי הרגל"), כי נמלה נועד לעגינת ספינות שהביאו צליינים לארץ הקודש  [שמו הצרפתי של המבצר, שאטו פלרן (Château Pèlerin) הוא למעשה תרגום של שמו הלטיני.

החורבות המפוארות של עתלית הם גלעד למיומנות, ידע וכשרון המצאה שאין רבים כמותו. פרופסור יהושע פראוור טוען כי במקום זה השקיעו הצלבנים את "כל כושר המצאתם ותבונת כפיהם", ועל מנת להגיע למטרתם הפכו הצלבנים את מערכת הביצורים המזרחית למכלול כל הידוע האדריכלות הצבאית של התקופה. בני הדור גומרים את ההלל על חוזק הביצורים ועל עצמת מערך ההגנה של המקום ואף היסטוריונים בני זמננו שותפים להערכה זאת .

לאחר חנוכתו ניתן המבצר לידי האבירים הטמפלרים, ואלה התיישבו בו והחלו מכינים עצמם לקרב מול הכוחות המוסלמים העתידים לעלות על האיום הצלבני החדש. ועשו את המבצר, לאחד החשובים ביותר בתקופתו. משנוכחו תושבי האזור הצלבנים, בכושר עמידתו של המבצר החדש, החל מתפתח ממזרח למבצר יישוב צלבני קטן, בין חומות המבצר לחומה החיצונית המרוחקת. התושבים החדשים, שהתקבצו מכל קצוות הממלכה הצלבנית, ראו את עצמם מוגנים, אף על פי שישבו מחוץ לחומות, וזאת משום שבעת צרה, יכלו להיכנס אל תחומי המבצר ולבקש שם הגנה מפני כל תוקף אפשרי. עד מהרה התפתח היישוב החדש לכדי עיירה קטנה, אשר תושביה עסקו במגוון מקצועות. מקורות המים הרבים בסביבה הקרובה אפשרו את קיומה של חקלאות מפותחת שכללה גידול דגנים, מטעים, כרמים וביעור יערות לצורך הכנת פחמי עץ. הים הקרוב למקום סיפק אפשרויות דייג ותעשיית מלח, והמבצר המתנשא מעל היה אבן שואבת לסחורות ולאספקה אשר נוצרה ונאספה בעיירה. להלן תיאור בן הזמן:  "נמל שוקק, אולמות, מחסנים, אורוות, כנסיות ומבני משק, וקו הגנה כפול של חומה חיצונית עם מגדלים. לאורך החזית הארוכה, התייצבו המגינים, מציצים מחרכי הירי, זוגות זוגות עמדו בגומחת הקרב, האחד קולע בעת שחברו דורך קשת, צופים אל חפיר עמוק ]…[. צליינים יורדים בנמל, מפרשיהן השמוטים של הספינות העוגנות. רוכלים וקבצנים, זונות ואבירים, נסיך טריפולי ואדון ביירות. הו ארצי מולדתי" .

בהיותה מקודשת לנצרות ולאיסלם, היתה הארץ, בתקופת שלטונם של הצלבנים, לשדה מריבה ולזירתו של מאבק בלתי פוסק כמעט בין העולם הנוצרי לבין כוחות האסלם. המצביא הממלוכי בייברס, שהחריב את מרבית ערי החוף של ארץ ישראל, כדי להקשות על הצלבנים לשוב , הרס את העיר עתלית, הרעיש את חומות המבצר אבל לא פרץ אל חומותיו.

מאבק בן מאתיים שנה הותיר בעקבותיו ארץ חרבה. שיטת האדמה החרוכה של צלאח א-דין, הריסת מבצרי הארץ על ידי יורישו האיובים ולבסוף החרבת הארץ על ידי הממלוכים, הפכו את הארץ , ביחוד לאורך החוף, לשממה למשך מאות שנים.

ב 28 מאי 1291 נפלה הבירה עכו, בידי כוחותיו של השולטן קלאון ומבצר עתלית נשאר המעוז הצלבני האחרון בממלכת ירושלים כולה. האבירים שאיישו אותו  באותה תקופה, היטיבו להבין כי ממלכת ירושלים הגיעה אל קיצה והחלו נוטשים את מבצרם רב העצמה ללא קרב. בליל ה-14 באוגוסט 1291, עזבה את המעגן המבוצר בעתלית ספינה ועליה אחרוני האבירים הטמפלרים, אחרוני הצלבנים בארץ ישראל. חורבותיו רבות העצמה של מבצר עתלית יכולות להוות דוגמא להתמדתם ולחריצותם של הצלבנים ולכושרם האדריכלי. זאת ועוד. הביצורים רבי העצמה ששרדו בשטח, הכנסיה המרהיבה, המגדל הנישא למרחוק, המחסנים גדולי המידות והשרידים שנותרו מעבודות הפיסול, מציגים באופן מוחשי את תפיסת העולם של הצלבנים ואת האסטרטגיה של כיבושיהם. חשיבתם היתה שבאמצעות ביצורי אבן, יוכלו לשלוט לנצח על אוכלוסייה עוינת. תפיסה שקרסה  כעבור מאתיים שנות נוכחות אירופאית במזרח התיכון. בייברס הממלוכי, מי שחיסל את האחיזה הצלבנית ותרם רבות לקריסת התפיסה הזאת הכריז: "לא ניתן להגן על המדינה על ידי בניית חומות, או על אזרחים, באמצעות בניית חפיר". הוא ניסח במילים אחרות את מה שאמר לפניו צ'נגיס ח'אן המונגולי: חוזק החומה תלוי בגבורת מגיניה. הצלבנים היו מפוצלים, בין ממלכות, שליטים ואינטרסים, אבל יתכן שמראש לא היה להם סיכוי להכות שורש במזרח המוסלמי, שהצליח לבסוף לגרש אותם.

ההיסטוריון יהושע פראוור, שלמד בצרפת, שם היתה מסורת מבוססת של הערצה לצלבנים שם דגש על חקר תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, לעומת חוקרים אירופאים שהדגישו את לימוד מסעי הצלב עצמם. בספרו החשוב הראשון עליהם, שפורסם לפני קום המדינה  הציג פראוור את ממלכת הצלבנים, כממלכה הקולוניאלית הראשונה, שלא היה בה  אינטגרציה בין כבושים ובין הנכבשים. זאת ועוד, פראוור הציג את היחסים בין הצלבנים לתושבי הארץ כסוג של אפרטהייד. בכך הוא נתן, למעשה, תשובה לטענות הערבים, שהדגישו את הדמיון בין הציונות ובין הצלבנים. פראוור כותב: "ממלכת ירושלים אינה המשך לתהליך שנבט ופרח במזרח בכלל ובארץ בפרט. היא צמחה על אדמת ניכר… ורק כבלי קדושה ומזכרות היסטוריות קשרוה אל ארצנו ובמיוחד לירושלים. אולם זיכרונות היסטוריים ואפילו זיכרונות שבקדושה אין בהם כדי ליצור בסיס בריא וחזק לקיום מדינה חדשה … אין בהם כדי למלא את החסר מבחינה רעיונית ורגשית. הארץ לא הפכה להיות חלק מההווי הצלבני: קדושתה היתה אמנם מן ההווי הזה, אולם דבר זה היה משותף לצלבנים ולכל עמי אירופה הנוצרים. מה שחסר הרי היא הרגשת המולדת ואהבתה. […] … מלכות ירושלים נוסדה כמושבה ובמשך כל ימי קיומה נשארה מושבה … על אדמת ניכר … לכן דמתה מדינה זו לאותו עץ שלא הכה שורשים בסלע, ובנשוב רוח סערה הושלך למעמקי תהום". זה היה פסק דינו של פראוור על הצלבנים וממלכתם. בספריו הבאים קשה למצוא דעה זו במילים כה מפורשות – הם יותר מדי "מדעיים" ומתיימרים להיות אובייקטיביים. עם זאת, נשתרשה בכתביו התפיסה על פיה הממלכה הצלבנית היתה מדינה קולוניאליסטית שנמצאה בעימות מתמיד עם סביבתה ולא יכלה לחיות עמה באינטגרציה, ולכן נידונה לכליה.

לא נותר לי אלא להרהר בדברים ששם המשורר יצחק שלו, בפי גיבורו גבריאל תירוש, המזהיר את העם היהודי, השב לארצו, ללמוד מגורלם של הצלבנים.

הספר "פרשת גבריאל תירוש" מגולל את קורותיה של חבורה בת ארבעה נערים ונערה הלומדים בגימנסיה העברית בירושלים, ואת יחסיה הפשוטים לכאורה, אך רבי הפנים למעשה עם המורה להיסטוריה גבריאל תירוש. הוא מתגלה לאורך הספר כדמות כריזמטית, כמי שמקבל עליו להכשיר את החבורה למאבק על עצמאותה של ארץ-ישראל בתקופת ההבלגה. גבריאל תירוש הוא מורה המגיע לארץ ישראל מגרמניה בשנות השלושים, מלמד בתיכון עברי ונהפך ללוחם בבריטים ובערבים המאיימים על היישוב היהודי. את בשורת המאבק בכובש הבריטי והערבי מביא המורה תירוש לקבוצה הנבחרת של תלמידיו דרך סיפור מסעותיהם של הצלבנים לארץ ישראל ודרך טיולים בהרי ירושלים באצטלה של לימוד ההיסטוריה דרך הרגליים.

תחילה התהלך עמם תירוש בארץ בסיורים לימודיים-היסטוריים. אובססיבי באשר לניסיון הצלבני והאפשרות שהציונות תסתיים בכישלון דומה לו, לקח תירוש את תלמידיו לסיור באתרים צלבניים המורה תירוש לוקח את תלמידיו אל המצודות הצלבניות העתיקות (מונפור, ג'ידין, כאוכב-אל-הווה, עכו), וּמראה שעל אף מראם המרשים, המוסלמים גירשו אותם מן הארץ – ובכך מזהיר את תלמידיו בנוגע לגורלם של היהודים בארץ – שמא יגורשו אף הם מן הארץ בידי המוסלמים, כפי שגורשו הצלבנים, כמעט אלף שנה לפני תקופתם של תלמידיו ושלו. כאשר דן שואל את מר תירוש האם כדאי להשוות את יחסי הערבים והצלבנים ליחסים הקיימים היום בין הערבים לבין הישוב העברי, עונה לו תירוש : "אם כדאי להשוות, שואל אתה ?… והרי חייבים אנו להשוות ! הכרח הוא ללמוד לקח אם רוצים אנו לא לחזור על אותן הטעויות ולהישמד באותה צורה.

מעניין להשוות למוטיב הצלבני אצל א.ב. יהושע בסיפוריו המוקדמים, מאותן שנים ממש שבהן פורסם ספר זה. בתפישת הישראליות של יהושע ניכרת תשתית כנענית, לכל אורך דרכו הספרותית וההגותית. אבל בעוד הכמיהה הכנענית כיוונה לישראלים כאומרת "אנחנו רק מכאן", ההתרסה הצלבנית א\יתגרה אותם בטענה ש"אתם לא מכאן". האם הכנעניות המתמשכת של יהושע וחבריו תשקיט סוף־סוף את חרדתם הצלבנית שמא יהיה "חורבן גמור", כפי שהתבטא הסטודנט בסיפור "מול היערות" (1963), הכותב את עבודת הדוקטורט על הצלבנים למראה שריפת יער הקרן הקיימת שהוא, הצופה לבית ישראל, הופקד עליו? השאלה נותרה פתוחה.

דליה רביקוביץ, שכתבה באותה השנה את השיר "קרני חיטין", העוסק גם הוא באנלוגיה הציונית־צלבנית, רומזת לסיפורו של יהושע בשורת השיר "השמש הציתה בהם להבות נפלאות, יערות דולקים".