סיור באיים האזוריים

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאריה אלאלוף על הנחיותיו ווליאור מורג, עבור ההגהה.

ראו בהרחבה, באתר זה: מבוא לאיים האזוריים חלק א' (מבנה, גיאולוגיה, צמחיה ושימור). מבוא לאיים האזוריים – חלק ב' (גילוי, התיישבות, היסטוריה).

ראו גם, באתר זה: וולקניזם, אטלנטיס – הייבשת האבודה. תופעות געשיות – מושגי יסוד. מבוא לוולקניזם.

ראו גם: אלבום תמוונת מטיול לאיים האזוריים.

האיים האַזוֹרִיים (בפורטוגלית: Açores) הם ארכיפלג (קבוצת איים) בן תשעה איים, במרכז האוקיינוס האטלנטי, בשליש הדרך בין פורטוגל לחופה המזרחי של ארצות הברית. זו הפינה המערבית ביותר באירופה.

מקור השם "האיים האזוריים" שנוי במחלוקת. התאוריה הנפוצה ביותר היא שעופות שהיו מצויים באי, זוהו בטעות כנץ הצפוני (Açore). כנראה שהכוונה לעקב. יתכן גם שמקור השם במילה אזול (Azul) , שהוראתה "כחול", שניתן לאיים, על ידי ימאים איטלקים שעברו בסמוך. שטח האיים משתנה מ -17 קמ"ר  – שטחו של האי קורבו (Corvo) ועד 746 קמ"ר – שטחו של האי סאו מיגל. האיים פזורים לאורך 600 ק"מ . השטח הכללי שלהם משתרע על פני 940 קמ"ר. הנקודות הגבוהות ביותר בכל אי משתרעות בין 412 מ' בגרסיוסה (Gracioca), ל-2351 מ' בפיקו (Pico). האיים הם אזור אוטונומי  השייך לפורטוגל. שמו של האי המרכזי הוא סאו מיגל (São Miguel), המכונה גם "האי הירוק" ועיר הבירה של האיים, פונטה דלגדה (Ponta Delgada), ממוקמת באי זה. שטחם הכולל של האיים הוא 2,325 קמ"ר וחיים בהם, לפי מפקד משנת 2011,  246,746 תושבים.

אלו איים געשיים, ירוקים להפליא, המציעים למטייל, נופים מרהיבים ומאפשרים הצצה אל תופעות וולקניות מרתקות, הנמצאות כאן בריכוז רב. האיים שובי לב בשילוב בין ירוק העד של האיים עם הכחול העמוק של האוקיינוס והשחור של האפר הוולקני. בימות הקיץ, כשההורטזניות פורחות בגווני וורוד והכחלחל נתפרים לדרכים, שוליים צבעוניים להפליא. אפשר להוסיף לגירויים הוויזואליים את סילוני האדים של הלווייתנים, שעולים אל פני המים בסמוך לחוף, את אדים החמימים שעולים מהקרקע, את הטראסות המושקעות בעבודת נמלים ואת הגידולים החקלאיים המטופחים. באיים האזוריים יש  ניגוד בין החשש התמידי שהאדמה יכולה לנוע שוב, שהרי הגעש יתעוררו לחיים ויזרעו מוות, לבין איזו שלווה שמאפיינת את החיים כאן. הטיול באזוריים משלב חוויה של נוף, טיולי הליכה ברמות שונות, הפלגות קצרות, יין סביר וזול ובעיקר, מעט תיירים. מה שאין באיים הללו, זו חוויה חופית. המים קרים וחופי הרחצה אינם מזמינים במיוחד. האיים האזוריים אינם מתאימים בהכרח לנופש נינוח ליד הים, אלא דווקא לחופשה פעילה בטבע.

מבקרים רבים מתייחסים לאיים השלווים, זרועי הפרחים, כאל גן עדן. המשוררת סוזן דבניי (Susan Dabney), בת המאה ה-19, כתבה: "כאשר אדם וחווה עזבו את גן העדן, מלאכית החמלה הבחינה בפרחים הרבים שננטשו שם, ללא איש שיטפל בהם. היא עטה עליהם ואספה מהם מלוא הזרוע, כדי להביאם ולשמח את המעון שבשמיים. אך בעוד היא במעופה מעל האוקיינוס, תשעה מהפרחים נפלו מזרועותיה והים הרחום קלט אותם ואחז בהם באהבה, כשהוא מחביא בהם את כול טובו. כאשר ראתה זאת מלאכית החמלה, היא חייכה וברכה את הפרחים האהובים והם הפכו לאיים האזוריים"[1].

האיים האזוריים מוקפים במי האוקיינוס האטלנטי ומושפעים מזרם הגולף החם העובר סמוך אליהם. הטמפרטורות נעימות. הטמפרטורת הממוצעת בחורף היא 13° ורק לעיתים רחוקות צונחת ל -4° בלילות. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 23° ומגיעה בשיא ל- 27°. כך שהטמפרטורה נעימה בדרך כלל. טמפרטורת מי הים משתנה מעט יחסית וניתן לראות אנשים רוחצים במים, גם בקיץ וגם בחורף.

גשם עשוי לרדת במשך כל השנה. באיים רווחת אמרה, שניתן לעבור את כל ארבע העונות ביום אחד. כמות המשקעים עולה ככל שנעים מערבה, החל מ- 700 מ"מ בפונטה דלגדה ועד 1,600 מ"מ בפלורש (Flores). הלחות הממוצעת היא 80%-85%, אך יכולה לטפס עד 100%. יש לכך השפעה מבורכת על הצמחייה. על פי רוב, נושבת בריזה קלילה. אך הרוחות עלולות להיות מאד חזקות ; במיוחד במקומות הגבוהים והחשופים.

האיים נוצרו על ידי התפרצויות געשיות, שהביאו לעלייתם מרצפת האוקיינוס. במבט שטחי ממעוף הציפור, מזכירים האיים האזוריים את איי הוואי, אבל הסיפור הוולקנולוגי שלהם הוא אחר לגמרי. בעוד שאיי הוואי נמצאים בתוך לוח טקטוני אחד, האיים האזוריים נמצאים בצומת של שלושה לוחות שונים: הלוח הצפון אמריקאי, הלוח האירו-אסייאתי והלוח האפריקאי. לוחות אלו נפגשים בין האיים פלורס  (Flores) לפאיאל (Faial). מכיוון שהלוחות ממשיכים לזוז כל הזמן, האיים האזוריים הם דינמיים מבחינה וולקנית. בשונה מהוואי, האיים האזוריים נוצרו בהדרגה, אם כי, קשה לשרטט כרונולוגיה גאולוגית וולקנית ברורה. המרחק ביניהם התמלא בחומר וולקני רב וחיבר בין הרי הגעש השונים. אלו הם פסגות ברכס המרכז אטלנטי, המשתרע בין האזור הארקטי עד אנטרקטיקה, שעל פסגותיו שוכנת איסלנד. רכסים מרכז אוקיאניים נמתחים מתחת לכל האוקיינוסים העיקריים. רק במקרים נדירים הם מבצבצים מעל פני המים. פעילות רבה יותר מתרחשת מתחת למים. לועות תת מימיים נפתחים ונסגרים חליפות והרכסים התת אוקיאניים ממשיכים להיווצר. באיים האזוריים נוצר רכס מוארך ענק. פיקו וסאו ג'ורג' (São Jorge) הינם מבין רכסי הרי הגעש הגדולים בעולם. הם עלו מרצפת האוקיינוס, הנמצאת שם בעומק של  כ- 4000 מ' עד לגובה של 2320 מ' מעל פני הים, בהר הגעש הכבוי פיקו אלטו (Pico Alto), שבאי פיקו. זו הפסגה הגבוהה ביותר בפורטוגל.

בשנת 1811 הופיע אי חדש ,במרחק של 1.5 ק"מ, ממול לכפר Ferraria , בחוף של האי סאו מיגל. גובהו היה 100 מ' ואורכו היה 1.5 ק"מ. היווצרותו ארכה חודש וחצי. באותו זמן שטה באזור פריגטה בריטית בשם  HMS Sabri והמפקד שלה קפטן Tillard נחת על החוף המעשן של האי, הניף את הדגל הבריטי, קרא לאי בשם "סברינה" והכריז עליו כטריטוריה בריטית. כאשר שבו הבריטים, אחרי ארבעה חודשים, לתבוע את הבעלות, האי כבר לא היה. גלי הים שטפו את האפר הוולקני והוא כיום נמצא כ- 40 מ' מתחת למים. באיים מפוזרים לועות געשיים רבים ובאחדים מהם התהוו אגמי לוע. עדות נוספת לאופי הוולקני של האיים האזוריים משמשים גם המעיינות החמים עתירי הגופרית.

אין ספק שהנופים הגעשיים הם האטרקציה העיקרית. כבר ביום הראשון, באי טרייסרה (Trecirra) , עלינו על ההר Serra do Coma, כדי לראות את הקלדרה הגדולה. "קלדרה" (Caldeirão), מלשון "קדרה" או דוד בפורטוגלית. יש סברה הטוענת כימושג המילה קלדרה, היא במילה העברית "קדרה,. מושג שהגיע לעולם דרך היהודים שחיו באיים האזוריים. מדובר בהר געש שהתמוטט פנימה. אל החלל הגדול שנוצר, מתנקזים בדרך כלל מים, היוצרים אגם מרהיב עין. במקרה הזה, נוספים ליופי הטבעי של המקום, גם טרסות מעובדות, עדרים קטנים של פרות הרועות באחו דרך קבע ומכונת חליבה, הנוסעת אליהן, כשהיא רתומה לטרקטור קטן. מונטה ברזיל (Monte Brasil), הצופה אל העיירה אנגרה דו הירוז'ימו  (Angra do Heroisimo) – קסם קולוניאלי בפני עצמו –  הוא גולת הכותרת של הביקור באי טרסיירה (Terceira). כל מי שמטפס לפסגת ההר, המופרד משאר האי במיצר ומוגן באמצעות סדרה של גבעות,  מבין את החשיבות האסטרטגית של המקום. לא חינם בחרו המלחים הפורטוגלים, דווקא במקום הזה,  לבנות את יישובם הראשון בארכיפלג. בהר געש מימי עתיק, שאינו רק גדול יחסית לאחיו בארכיפלג אלא גם נחשב לשמור מכולם.

הטיול באיים האזוריים הוא בעיקרו מעבר מתופעה געשית אחת לאחרת, קלדרות במגוון צורות ובהן אגמים במגוון צבעים, נחשולי לבה שיורדים אל היום ויוצרים בריכות טבעיות, מעיינות חמים, כניסה לתוך לועו של הר געש, שדפנותיו משובצות במינרלים צבעוניים,, תצפית מפסגתו. סלונות קיטור העולים מן האדמה ומכונים "פומרלות", "מעשנות" באיטלקית . בכמה מקומות, המחילות הוולקניות, למשל באלגאר דו קרוואו (Algar do Carvão) שבאי טרסיירה, עם הגג הקמור ובהן נטיפים שנחשבים לגדולים מסוגם בעולם. או  מערת חג המולד, גם היא בטרסיירה – צינור לבה מאורך ועוגל, שלקירותיו ולתקרתו גוונים מוזרים. בריכות תרמיות חמות ומהבילות נמצאות בכל מקום והם הבסיס לארוחה האיקונית של האיים האזוריים –  נזיד בשם "קוזידו" (Cozido) שמבושל בתוך חור באדמה ליד המכתשים הפופולריים של פורנאש (Furnas). תופעה גאולוגית ייחודית מופיעה במפל של ריביירה דה מלאוש (Ribeira de Maloás), אשר באי סנטה מריה (Santa Maria): קיר של מקלות לבה בגובה 20 מטר, אשר נוצר כתוצאה מהמפגש של הלבה הרותחת לים.

ב- 1957 החלה התפרצות בחוף המערבי של פאיאל, שלא חדלה במשך שלושה עשר חודשים. ההתפרצות הוסיפה כ- 2 קמ"ר לשטחו של האי ויצרה את וולקן קפליניוש (Capelinhos). מגדלור ששימש אז כנקודת התצפית המושלמת בתופעה (והיום נמצא באמצע חצי האי)' הפך למוזיאון vמוקדש לגאולוגיה ולהיסטוריה של ההתפרצות הזו. במקום ניתן לצפות בגלריה של  תמונות של התפרצויות הרי געש ברחבי העולם, סרט תלת-ממדי שמפרט על מקור כדור הארץ, האטמוספירה, האוקיינוסים והאיים ואנימציה שמציגה את רצף ההתפרצות של Capelinhos. התוצאה הייתה לא רק חצי-אי שהצטרף לאדמות פאיאל, אלא גם שינוי דמוגרפי, כי התפרצות הר הגעש הכריעה את כלכלת פאיאל. השדות כוסו  באפר וולקני, הרציפים של הסירות לציד הלווייתנים חדלו לשוט והתושבים נותרו מחוסרי עבודה. כ-175,000 תושבים היגרו מהאי לאמריקה בעזרתו של סנטור צעיר בשם ג'ון קנדי.

העיירה פורנאש  (Furnas), שבאי סאו מיגל, ידועה בבריכותיה הגיאותרמיות המבעבעות, במעיינותיה החמים ובמימיה שעשירים במינרלים הודות לעובדה שהיא נמצאת בתוך מתחם וולקני פעיל. האטרקציה העיקרית בפורנאש היא פארק טרה נוסטרה, שכולל גן בוטני, מרחצאות חמים ושתי בריכות ג'קוזי טבעיות שמוקפות בצמחייה טרופית שופעת המים פה עשירים בברזל, מה שיכתים כל בגד ים בהיר ויהפוך את צבעו לכתום כהה. בצד המזרחי של העיירה, ניתן לראות את המעיינות הגיאו-תרמיים ולהריח את  הגופרית העולה מהם. שבילים סלולים מאפשרים טיול מסביבם.

אחד האתרים היפים ביותר באי סאו מיגל ובאיים האזוריים בכלל הוא סטה דיסאדס ( (Sete Cidades),. מילולית "שבע הערים". זוהי קלדרה, שקירותיה התלולים סוגרים על שני אגמים מרהיבים ביופיים, אחד בצבע תכול והשני ירקרק, רצוי מאד שלא להחמיץ את  Lagoa del Fogo, אגם געשי יפהפה המוקף בצמחייה שופעת. אזור נוסף באי שמומלץ מאוד להקדיש לו יום טיול הוא עמק פורנס (Furnas) השופע מעיינות חמים. באי יש עוד אינספור אגמים געשיים, מעיינות חמים ומפלים, ואחת מפינות החמד היפות ביותר היא Caldeira Velha, שבמדרונות הדרומיים של הר הגעש פוגו (Lagoa do Fogo), שם המפל נשפך לבריכה חמימה, המוקפת בצמחייה טרופית ונראית כמו פיסה קטנה של גן עדן.

אחת החוויות המאתגרות באיים האזוריים, הוא הטיפוס על הר הגעש פיקו (Pico), הנמצא באי פיקו. יצירתיות רבה, אין לומר… ההר, שחולש על האי מתנשא לגובה 2,350 מטר, מה שהפך אותו לנקודה הגבוהה ביותר בפורטוגל. ההר מושך מטפסים רבים – הטיפוס המאתגר מתאים למיטיבי לכת ונמשך כארבע שעות. מהפסגה ניתן לראות את  האיים המרכזיים של הארכיפלג: פאיאל במערב, סאו ג'ורג' וגרסיוסה בצפון ואפילו את טרסיירה שבכיוון צפון- מזרח. מומלץ לטפס על ההר בשעות אחר הצהריים, אז אפשר לחזות בשקיעה מרהיבה מהפסגה. גם זריחה מפסגת ההר, היא חזיון מרהיב.

האיים האזוריים מספקים שפע של צבעי פרחים. בחודשי האביב פורחות האזוליאות והקמליות. בחודשי הקיץ זוהרת ההורטנזיה, בשלל צבעי כחול, לבן וורוד, בהתאם לשינויים בחומציות הקרקע. ואילו בסתיו, פרחי הקונטיירה (ג'ינג'ר-לילי)  צובעים את שולי הדרכים בכתום ואדום ומדיפים ניחוח מתקתק. היער הצפוף, שכיסה פעם את האיים, בורא בשיטתיות על ידי החקלאים הפורטוגליים בראשית תקופת ההתיישבות. עמיתתי ליאור מורג מעירה כי "בורא" היא לדעתה, מילה יפה מדי לתאר את השריפה החצופה שהבעירו הפורטוגלים, בכל מקום באיים אלו וגם באי מדירה, כדי לסן את המקום כשלהם. ניתן היום לראות את היערות הענקיים של הארז היפני מכסים את ההרים של האיים. עצים אלו נשתלו כדי להפחית את גלישות הקרקע הבלייה ואובדן מים. כמו כן הם משמשים מחסה לבקר וכמובן מקור לעצה. נטיעתם שנויה במחלוקת ונתונה לביקורת רבה

איים אוקיאניים נבדלים מאיים "יבשתיים" (על אדן היבשת), בכך שהם בדרך כלל בעלי מסד וולקני. מופרדים מן היבשת ומוקפים באוקיאנוס. עם ניווצרם, או לאחר שריפה, טבעית או מכוונת, הם מתכסים בצומח ובחי באיטיות רבה, בדרך כלל על ידי פלישה של מינים או הבאתם על ידי אדם. לא כמו האיים הסמוכים ליבשת, שבחלקם ניתקו ממנה כשהם כבר עם צומח וחי וחלקם היו קרובים מאד, כך שההגירה היתה קלה ומהירה. הפלורה והפאונה הטבעית של איים אטלנטיים הוא מוגבלת ונדירה מאחר והיא מורכבת רק מאותם מינים, אשר היה ביכולתם לצלוח את האוקיינוס. מחסום זה יוצר קושי גדול שמונע הגעה של מינים פוטנציאליים רבים. באיים האזוריים לא נמצא מינים רבים, פשוט משום שהם לא הצליחו להגיע. מאותה סיבה, אין בנמצא יונקים, בני המקום, למעט עטלפים, שחשיבותם האקולוגית גדולה. בנוסף להם, חיים שם כיום מכרסמים, קיפודים, סמוריים וכמובן פרות, שהגיעו עםה מתיישבים. המרחק הפיסי שיש לצלוח, אינו המגבלה היחידה בהתפשטות הצמחייה. נוספת לכך העובדה שהאזור הוולקני שזה עתה נוצר עני מאד באדמה ובמינרלים החיוניים להתפתחות הצומח. אזור מדברי למחצה של אפר, נוצר לאחר ההתפרצות ומאתגר את המינים הפולשים. אזור כזה שנוצר בקפליניוש (Capelinhos) שבאי פאיאל ב-1957, מאפשר שדה מחקר פנטסטי, ממש מעבדה, על היאחזותם של מינים שונים באדמה ובאפר שזה עתה נוצרו. ציפרים נודדות, הרוח והים הביאו את החיים לאזוריים.

בתוך הגוון הבוטני של האיים האזוריים אפשר למנות גם את דרקונית דרקו (Dracaena Draco) – סוג במשפחת האגביים, שגדל באי פיקו. עץ שיכול להגיע לגובה של 20 מ', מסועף  מאד ועתיר עלים. העלים דמויי חרב, מכחילים, זקופים, או כפופים מעט, מרוכזים בראש הגזע. שמו של העץ יצא בעולם, לאחר שפרט מפורסם שלו, שהגיע לגובה של 22 מ' ולהיקף גזע של כ-14 מ, הופל בסערה באי טנריף, שבאיים הקנריים, בשנת 1868. חוקר הטבע הנודע, אלכסנדר פון הומבולט, העריך את גיל העץ ב-6000 שנה. מאוחר יותר התברר כי הערכתו של הומבולט היתה מוגזמת. . הקשיים בהערכת גילו המדויק של העץ נובעים מכך שבגזע של עצי הדרקון הללו  אין טבעות שנתיות.  אך נדירות התופעה בעינה עומדת.

האיים האזוריים ביחד עם מדירה, איי Savage, האיים הקנריים, מדירה ואיי כף ורדה, יוצרים את האזור המכונה מקארונזיה (פורטוגלית Macaronésia; ספרדית ( Macaronesia, שהוראת שמם: "האיים בני המזל", כך כינו הגאוגרפים של יוון העתיקה, את   שמעבר למצר גיברלטר .

האקלים באיים הללו הוא  סובטרופי, (אם כי מדיירה קרירה וגשומה יותר מהאיים הקנריים ומאיי כף ורדה) אף לא אחת מקבוצות האיים הייתה בעברה חלק מיבשת כלשהי, כך שהתפתחו בהן פאונה ופלורה ייחודיים. המאפיין העיקרי של אזור זה הוא היער ירוק העד, המכונה  Laurisilva. "סיליביה" על שום "סילביאנוס" (Silvanus)  אל היער במיתולוגיה היוונית ולאורו (Laurus), הוראתו עץ הדפנה, יער עצי הדפנה. זהו שריד של יער ירוק עד, שהשתרע בעידן השלישון (2.75 מיליון שנים) בדרום ומרכז אירופה וצפון אפריקה. כנראה שבשל האקלים האטלנטי הנוח, ניצלו הצמחים הללו ממכת הקור של התקופה הקרחונית הגדולה שהשמידה את מרבית היער הזה באירופה. טרם הגעת האירופאים, חורש הלאוריסילבה כיסה בעבר את רובם של האיים האזוריים, האיים הקנריים המערביים ואת מדיירה, בגבהים שבין 400 ל-1200 מטר איי כף ורדה והאיים הקנריים המזרחיים היו צחיחים מדי).

האיים האזוריים הם כמו מעבדה חיה בה התהליך של ההיאחזות, ההגירה, ההתבססות, ההתאמה וההיעלמות מהווים שדה מחקר נפלא למדענים. זאת רק אחת מן הסיבות מדוע יש לשמר את בתי הגידול השונים באיים האזוריים בפרט ובעולם בכלל עבור הדורות הבאים.

בנוסף לגורמים הקרקעיים, האקלימיים והביולוגיים, היוצרים את הנוף, כל נוף, קיים גם הגורם האנושי. סיפורים על איים באוקיינוס האטלנטי רווחו באירופה כבר בעת העתיקה. משוררים כמו הומרוס והורסה (Horace) שרו אגדות אוטופיסטיות על Fortunate Islands”", היינו, "האיים המבורכים". יתכן והכוונה  היתה לאיים האזוריים. יש הטוענים, כי ארכיפלג האיים האזוריים הוא שריד לתיאורו של אפלטון, כסביבה שבה שקעה היבשת האבודה "אטלנטיס". מיקומו של האי האגדי, כמתואר בכתבים היה "מעֵבר לעמודי הרקולס" (כלומר ממערב למצר גיברלטר, מנקודת המבט היוונית). השם "אטלנטיס" מצית דמיון וריגוש בקרב רבים ובוז בקרב אחרים. אותה ייבשת אבודה, המוזכרת אצל אפלטון, משכה במהלך השנים, סקרנים ומיסטיקנים, למקומות רבים ברחבי תבל. זיהויים אפשריים צצים לפרקים, אנציקלופדיה וירטואלית בשם "אטלנטיפדיה" מרכזת את הרעיונות הצצים כפטריות אחר הגשם. גם אם זיהוי זה אינו עומד במבחן ההיסטוריה והגיאוגרפיה, אך הקסם בעינו עומד.  הנחה זו הביאה עם השנים חוקרים רבים ועם השנים, גם מטיילים, אל האיים היפיפיים, שמשלבים בין נופים של הרי געש, חופים תכולים ושדות פסטורליים..

ראו באתר זה: אטלנטיס.

בתעודות ובמפות מהמאה הארבע-עשרה, ניתן למצוא אזכורים של תשעה איים באוקיינוס האטלנטי במיקום הזה. באטלס הקטלני משנת מצויינים האיים  קורבו (Corvo), סאו ז'ורז'ה (São Jorge) ופלורס (Flores).

למרות זאת, האיים היו ריקים מכול נוכחות אנושית  עד המאה ה-15. כאשר הגיעו לכאן הפורטוגלים, הם לא מצאו באיים כול תושבי קבע, אם כי סביר להניח שספנים בני קרתגו פקדו את המקום ויתכן שגם ישבו בו לתקופות מה. נמצאו במקום שרידי מקדשים קרתגניים. בכמה מקומות נמצאו גם כתובות פיניקיות חקוקות בסלע. באי קורבו נמצאו גם מטבעות קרתגניים.  קיימים מסמכים ישנים, המרמזים לכך שתרבויות קדומות עברו באיים האזוריים לפני הפורטוגלים, חלק מהעדויות נהרסו על ידי הפורטוגלים, אולי כדי למנוע תביעות עתידיות.

לא ידוע מי היה הנווט הראשון שהגיע לאיים האזוריים יתכן שהיה זה דיוגו דה סילבס (Diogo de Silves) ב-1427. סביר יותר להניח שהיה זה גונזלו ווליו קברל (Gonçalo Velho Cabral), שהפליג לאזור בהוראת יורש העצר, דום אנריקה (לימים "אנריקה הנווט"), מכיוון שהגילוי קרה ב-15 באוגוסט, ביום הצום לכבוד עליית מרים השמימה, הוא קרא לאי הראשון "סנטה מריה"  וכעבור זמן מה מונה כמושל האי. האי סאו מיגל התגלה כאשר עבד נמלט טיפס על אחת הגבעות וגילה במרחק מה, אי גדול הרבה יותר. לגמרי במקרה, כמה ספנים גילו את האי השלישי ובפרץ של מקוריות, כינו אותו "טרסיירה" (Terceira), היינו "האי השלישי". האיים האזוריים ומדירה היו הצעד הראשון של הפורטוגלים בדרכם להפוך למעצמה ימית. לשם כך הם פיתחו את הקרוולה (פורטוגלית ("caravela" – ספינה חזקה, בעלת כושר תמרון, אשר הייתה מסוגלת לשוט במהלך סערה ולמרחקים גדולים.

הנסיך אנריקה "הספן", שהיה הרוח החיה מאחורי מסעות הגילויים, ייפה את כוחו של המושל הקולוניאלי, המכונה בפורטוגלית "קפיטן דונטריו " ((Capitan Donatario, להיות אחראי על המנהל, ההגנה והצדק באיים. זה קיבל הכנסות ממסים על טחנות הקמח, המלח ועל התנורים לאפיית הלחם.  מתיישבים הגיעו מפורטוגל היבשתית, וממדירה. מכיוון שאוכלוסיית פורטוגל באותו הזמן מנתה 1.5 מיליון תושבים בלבד, עודד הנסיך אנריקה, הגירה מפלנדריה לאיים האזוריים. למקום נהרו פלמים רבים שנמלטו ממוראות "מלחמת מאה השנים".  משום כך, באותן שנים, נודעו האיים האזוריים, בתור "האיים הפלמיים". המהגרים נטמעו באוכלוסייה והפכו לפורטוגליים לכל דבר ועניין, אך יתכן שבנוכחות הפלמית נעוצה הסיבה לעיניים הכחולות ולשיער הבהיר הנראים לפרקים ברחובות או בכפרים אשר באזוריים. המושל הראשון של האי היה אחראי לחלוקת האדמות ונתן כמובן לחבריו ולעצמו, חלוקה לא שוויונית. התושבים הרגילים והלא מקורבים נאלצו להסתפק באדמות פחותות, מרוחקות ממרכזי הישוב, בהרים הגבוהים, במדרונות תלולים ועוד. דבר זה גרם להגירה שלילית רבה, מהאיים האזוריים לברזיל. אלה שנותרו כאן, עבדו כפועלים של בעלי האדמות הגדולות, נשארו כאן כי לא היתה להם אפשרות להגר ולשפר את מצבם.

רובה של האוכלוסייה היא ממוצא פורטוגלי. אך יש ביניהם לא מעט שחורי עור ומולאטים (בני תערובת). הפורטוגלים הראשונים הביאו לכאן גם יהודים, רובם כמשרתים. עם הזמן רובם שבו לפורטוגל. כמו כן, הגיעו לא מעט יהודים שאולצו להתנצר ונמלטו מהאינקוויזיציה הפורטוגלית. השמות הנפוצים ביניהם היו רודריגז, אוליביירה, פרירה, קרדוזו וטיישיירה. בתי הקברות הם מקום טוב להיזכר בתולדות הקהילה. המצבות הן עדויות אילמות לתרבות שהית הונעלמה. אם כבר עוסקים ביהודים, יש להזכיר את איבן סעיד, משפחה יהודית עשירה, הגיעה לאזוריים מצפון אפריקה, עוסקת בעיקר בתיירות, יש להם בתי מלון באי, חברת אוטובוסים, הרבה מלונות בפורטוגל, גנים בוטניים.

בין תושבי האיים כיום, יש גם צאצאי מומרים. מורים, פלמים, גנואים, אנגלים, צרפתים ועבדים אפריקניים .אחוז ניכר  מהתושבים במאות ה-16 וה-17 היו פלמים ולכן במשך תקופת מה, נקראו האיים בשם "פלנדריה החדשה". כמו כן יש ביניהם צאצאי סינים, שהגיעו מהמושבה הפורטוגלית במקאו. המורשת הקולוניאלית בערים ובכפרים אסטתית במיוחד, המתיישבים הותירו אחריהם עיירות ציוריות, עשירות בכנסיות ובסמטאות מטופחות. העיר היפה ביותר, לטעמי היא פונטה דלגאדה שבאי סאו מיגל. העיר שמרה על צביונה הציורי, לא מעט בזכות מדרכות הפסיפס הפורטוגזיות שמשלבות אבני בזלת שחורות ואבני גיר לבנות. למרות שזה אלמנט נפוץ באדריכלות הפורטוגזית ובעיקר במושבותיה לשעבר, כאן זה יפה במיוחד.

ההתיישבות באיים האזוריים ובמדירה, היתה, מבחינות רבות, החזרה הגנרלית לקראת ההתיישבות בדרום אמריקה. עם הזמן, היו האיים לתחנת מעבר הכרחית כמעט, בדרך לעולם החדש. משטר הרוחות הוא כזה, שהמעבר באיים הקנריים נוח במיוחד בדרך הלוך, מאירופה לעולם החדש והאיים האזוריים היו תחנת עגינה אידיאלית לחוזרים משם לאירופה. אם כי הספנים של אותם ימים של גילוי העולם, נהגו לעצור גם כאן וגם כאן. כך למשל, לימים הגיעו אנשיו של קולומבוס לאי סנטה מריה. סיפוריהם עם היבשת הלא ידועה נראו למקומיים כבדיה והם כלאו את השקרנים… בהמשך, עגנו כאן ספינותיהם של מגלי עולם רבים, כמו דייגו קאו, ברתולומיאו דיאש, וסקו דה גאמה ואחרים.

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי ; אנריקה הספן

השוטטות בנמלים הקטנים מעלה ניחוח נוסטלגי של הרפתקאות. היו עוצרים כאן בעיקר משיטי יאכטות , שחלקם הגדול מנציח את שמם בכתובת שונות בנמל. בראשית תקופת ההתיישבות, הגיעו לכאן אניות רבות להצטיידות במים, פירות ומזון והיוו טרף קל לשודדי הים שפעילותם הלכה והתגברה. הפירטים פשטו גם על כפרים בקרבת החוף וגרמו לעזיבת התושבים במקומות רבים. כאשר ספרד כבשה את פורטוגל ב-1580 והשתלטה גם על מושבותיה. תושבי האזורים התנגדו להם באומץ רב ותמכו במיועד לכתר, דום אנטוניו, שבעזרת הצרפתים ניסה להתנגד לספרדים באי טרסיירה, שהיה ב-1582, המעוז האחרון של ההתנגדות הפורטוגלית.  האיים האזוריים היו  זירה לקרבות בין  צי צרפתי -בריטי, משולב בכוחות פורטוגליים , שהתכתש כאן עם הצי הספרדי. הניצחון הספרדי הוביל לסיפוחה של פורטוגל, על מושבותיה, לאמפריה הספרדית.

האיים הוחזקו על ידי הספרדים עד 1640 ושימשו בסיס יציאה לצי האימפריאלי. האיים האזוריים היו בעלי חשיבות לבריטים כבסיס ותחנה מסחרית לאניות הסוחר וחיל הים הבריטי, בדרכם להודו, עד לחפירת תעלת סואץ. ב-1591 הותקפו הספרדים על ידי האנגלים ב-Flores , דבר שהוליד את הפואמה "הנקמה" (revange). גם במהלך המאה ה-17, התחוללו באזור קרבות ימיים בין הבריטים לבין הספרדים.

הנסיך דום פדרו שכיהן קודם כקיסר ברזיל העצמאית, עבר באיים האזוריים ב-1831, בדרכו לפורטוגל כדי להדיח את אחיו דום מיגל, מן הכתר. אומץ לבם של המקומיים בא לידי ביטוי, בתמיכתם בתנועה הליברלית, בתקופת מלחמת האזרחים (1828-1834). לגבורה זו שוב נזקקו המתיישבים בזמן ציד הלווייתנים, כאשר הגברים היו מפליגים לים בסירות עץ קטנות, מוכנים להתעמת עם הכחול האינסופי ועם לווייתני הראשתן ענקיים. ציד הלווייתנים היה אינטנסיבי מאוד, בעיקר באיים פיקו ופאיאל והמוזיאונים שם עמוסים בחפצים שנותרו מאותם ימים ומעלים את סיפורי קורותיהם של גברים אמיצים. בימים שטרם הפקת וניצול הנפט בצורה מודרנית, המקור העיקרי לשמן באירופה, היה לוויתנים. היה זה מוצר חשוב. הלוויתן שניצוד כאן יותר מכול היה הראשתן גדול-ראש ( Physeter macrocephalus) , המוכר יותר בכינויו "לווייתן זרע" (Sperm Whale). הוא מין של לווייתן שיניים יחיד בסוגו (Physeter).  לראשתן מספר מאפיינים ייחודיים: הוא הגדול שבלווייתני השיניים – אורך גופו עשוי להגיע ל-18 מטרים ומעלה. בדרך כלל לוויתני השניים הם קטנים יחסית, הגדול שבהם הוא הקטלן, שאורכו מגיע ל-7 מ'.

זהו מקרה יחידי של לוויתן שיניים, שגודל גופו מגיע לזה של לוויתני המזיפות. מוחו של הראשתן הוא הגדול ביותר בעולם החי וראשו מהווה כשליש מגופו; הוא בעל החיים שמפיק את הרעש החזק ביותר; והיונק המסוגל לצלול לעומקים הגדולים ביותר. מקורו של השם "לווייתן זרע" בחומר הלבנבן בעל המרקם החלבי הנמצא בכמות גדולה בראשו, חומר שנחשב בתחילה בטעות לנוזל זרע, ואילו השם "ראשתן" נגזר מגודל ראשו. ממדי ראשו וצורתו המיוחדת, והיותו דמות ראשית ברומן המפורסם מובי דיק מאת הרמן מלוויל, הפכו את הראשתן לדמות קלאסית של לווייתן כפי שמופיעה ביצירות ספרותיות רבות, בציורים, באנימציות, וביצירות תרבותיות אחרות.

ראו באתר זה: הלוויתנים.

צבעו של הראשתן אפור כהה וגחונו אפור בהיר. ראשו גדול ותפוח, בעיקר אצל הזכר, וזהו גם מקור שמו. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 ניצוד הראשתן באופן נרחב, וחל צמצום דרסטי באוכלוסייתו העולמית. הראשתן עדיין ניצוד בניגוד לחוק, אף שרשמית הוא מוגן ברחבי העולם. הראשתנים ניצודו בעיקר בשל החומר דמוי החֵלֶב שבראשם, אך גם בשל שומנם, ובשל ה"ענבר האפור" והריחני המצוי במעיים שלהם ושימש בעבר את תעשיית הבשמים.

באלף השלישי, עם המודעות הגדלה והולכת לשמירת טבע (עדיין לא מספיק…), אנו מתסכלים על ציד לווייתנים בעיניים ביקורתיות ואפילו זועמות, אבל בימים ההם,  היווה הציד חלק מהאתוס של האי, מה גם שלא נעשה למטרות הנאה, אלא לצורך פרנסה.

הסיבה העיקרית שפורטוגל יישבה את האיים האזוריים, היתה תושביה, שחיו בצדו השני של האוקיינוס. המתיישבים בברזיל היו זקוקים לחיטה, שגודלה באאים אלו בשטחים נרחבים.  היה זה אחד מן העסקים הטובים ביותר בפורטוגל. סוחרים רבים עברו בדרכי אירופה וסחרו בחיטה בעיקר עם צרפת. לכן האזוריים נקראו "אסמי החיטה של פורטוגל". מסופר שכאשר הספינה הראשונה עמוסת החיטה הגיעה לנמלי פורטוגל, היא התקבלה בתשואות ובצלצול פעמונים של כל הכנסיות, כדי לחגוג את המאורע. אחת הבעיות של האזוריים ושל התקופה בכלל, הייתה ההתבססות על מוצר אחד עיקרי ללא חלופות. בעלי האדמות שרצו למקסם את הרווח לא היו מספיק גמישים, לעתים אנשים גוועו מחוסר חיטה כי האצילים ייצאו את הכול, כולל את פת לחמם. כמו כן הובאו לאיים האזוריים פרות, לא רק לחלב ובשר, אלא כחיות משק, ששמשו להובלה ולחריש. אחר כך בהשפעת הפלמים (פלמנגוש), הביאו לכאן מוצרים נוספים  ובעיקר את האינדיגו לצביעת בדים, שגידולו מתאים מאד לאקלים כאן. אחד המוצרים הבודדים שגודלו כאן שלא הוגש בצלחת. מן האינדיגו יצרו את הצבע הכחול-סגול וייצאו אותו לשני צדי האוקיאנוס האטלנטי.

גדרות האבן של האי פיקו. צילום: גילי חסקין

בראשית ההתיישבות, עד המאה ה-19, גידלו ענבי יין בכל האיים, עד שמרביתם נפגעו במגפת הפילוקסרה, כנימה שחוללה שמות בכרמים של כל העולם, גם אצלנו בשומרון ובמושבות הברון.  יצור  היין פסק, למעט ייצור עצמי. עם זאת, בפיקו לא היתה לתושבים ברירה. פרנסתם של תושבי האי התבססה בעיקר על יין. הם ממשיכים לגדל ולנסות לשווק, עד עצם היום הזה. עד שנות ה-60 של המאה ה-20,  כל משפחה כפרית גידלה ענבים והיתה בעלת יקב. ענבי היין גדלים היטב באדמה שהתרוחחה מסלעי הבזלת. כדי שלא לסקל את האבנים הרבות למרחק גדול, ערמו אותם לגדרות אבן, שאגב כך, מגינות מפני הרוח. במשבצות האבן, הנראות למרחוק כמו רשת ענקית, נטעו גפנים. בכמה המקומות עמלו התושבים כדי לבנות טרסות, הנראות כאן כמלאכת מחשבת. גידול נוסף שתורם לחזות הציורית של האי הוא מטעי התה, הנטועים בשורות ישרות, או מעוגלות ותמיד גזומות בקפידה. תושבי האיים נוהגים לספר בגאווה,  שאורכן הכללי של הטראסות, מגיע לקוטרו של כדור הארץ. במחצית השנייה של המאה ה-18 הפך גידול התפוזים למרכיב מרכזי מאד בכלכלה, ועיקרו ייצוא לאנגליה. אך מי שהרוויח את הכסף היו בעיקר בעלי האדמות הגדולים ולא החקלאים. באיים האזוריים היו כ-20 משפחות מאד עשירות ויתר האנשים עבדו בעצם עבורם. תעשיית התפוזים שקעה בשל תחרות שהתפתחה, בעיקר מספרד ומארץ האם – פורטוגל, שיתרונן העיקרי הוא קווי אספקה קצרים. בבת אחת כל הפרדסים התמוטטו.  עם הזמן, ארצות אחרות נכנסו למעגל מגדלי התפוזים והמחירים ירדו עוד יותר. כלכלת האיים מבוססת כיום בעיקר על חקלאות והגידולים העיקריים , בנוסף לענבי היין, הם פירות (בננה, אננס), וטבק. כמו כן מגדלים באיים  טבק, סוכר, פסיפלורה, אננס, ובטטות.

הראשון שניסה לגדל תה באיים האזוריים היה חקלאי מטרסיירה, הובאו צמחים מסין,  אך לא הצליחו לגדל יבולים משמעותיים. מספר שנים מאוחר יותר, יזם בשם ג'וזה דה קנטו (José do Canto), שהיה חוואי, אינטלקטואל ומפתח טכנולוגיות חקלאיות, הזמין לאיים האזוריים, שתי משפחות מסין שהתמחו בגידול התה והם הצליחו לעשות זאת. לאחר מכן יובאו זנים נוספים והוזמנו מומחים. ב 1890 היו כבר 14 מפעלי תה בכל האיים. חלק מהם היו חוות ומפעלים קטנים. בסוף תקופת הדיקטטורה, בה הועסקו פועלים בתנאים מחפירים, קמו ארגוני עובדים ועלות העובדים נסקה ומפעלים רבים נאלצו לסגור את שעריהם. בתחומים רבים היו בעיות של עלות העסקת עובדים, נמכרו בתים,מפעלים נסגרו וכיו"ב. במקום אחד הצליחו לשרוד בשל יכולתם להשתנות ולהסתגל לתמורות. כך למשל, עברו  לקטיף מכני. שני פועלים אוחזים במכונה פשוטה ומאד לא מתוחכמת, הנראית כמספרים ענקיים והעלים הקצורים נופלים לתוך השק.

למשך תקופה קצרה, בשנת ה-50 הפיקו באיים האזוריים אלכוהול מסלק סוכר ומקנה סוכר, להכנת הרום. זו היתה תעשייה קצרת מועד אך חשובה. לאחר שתעשיית הרום  באזוריים ירדה מגדולתה. נוצר ביקוש גדול מאד לעובדים מיומנים באי ברמודה וכך היתה הגירה גדולה לשם מן האיים האזוריים. רבע מאוכלוסיית ברמודה הם ממוצא אזורי, מאחר וכל העובדים של הסוכר עברו לברמודה  על האלכוהול המקומי הושת מס גבוה שהפך אותו לבלתי כלכלי. החלטה זאת גרמה לזעזוע כלכלי-חברתי באיים. התושבים היו מאד לא מרוצים וזאת הפעם הראשונה בה הובעו בפומבי רעיונות בדבר התנתקות מפורטוגל או לפחות אוטונומיה. דבר דומה קרה עם הטבק, גם היום המיסים הופכים את הייצוא ללא כלכלי ומה שמיוצר נשאר באיים.

אחד הגידולים הבולטים באזוריים הוא הבקר לבשר ולחלב. באיים שדות מרעה רבים. שם רועות פרות. אלו משמשות גם לתעשיית התיירות בשני אופנים: מרוצים, או שחרורם ברחובות הערים, כשבני המקום השתויים מתגרים בהם ולעתים מוטחים בקרקע, או מושלכם אל על, על ידי פר זועם.  על הבקר שומר כלב הפילה הברזילאי (Fila Brasileiro), שבארץ מולדתו טופח ואומן לקרבות וכאן גודל למרעה. הוא כלב קטן, אורכו 60 ס"מ נמוך אבל מאד חזק. נוהגים לקצוץ את אוזניו, כנראה כדי לשמר אותו ערני ועצבני,  הוא כלב חסר מנוח.  חסר מנוחה רץ כל הזמן אחרי הפרות ונושך להן את הרגלים על מנת להזיז אותן לכיוון הנכון.

האיים האזוריים פיתחו לעצמם זהות תרבותית נפרדת, המורכבת מזו של פורטוגל היבשתית, מנהגים שהובאו על ידי מהגרים, פוליטיקה פנימית וגורמים סביבתיים. כך למשל, מוסיקת הפאדו, המוכרת מפורטוגל, שראשיתה כנראה במאה ה-15, כאשר נשים ביכו מגעגועים את בעליהן אשר הפליגו לאוקיינוסים בלתי נודעים. ואכן, מקור המילה "פאדו", במילה הלטינית " fatum " , שהוראתה גורל. יחד עם זאת, ניכרת בפאדו גם השפעה מורית, בייחוד בכלי הנגינה. אמנם המורים עזבו את פורטוגל במאה ה-13, אך ברורה השפעתם על האמנות והמוזיקה. הפאדו בבסיסו הוא מאד עצוב ואילו באזוריים הוא יותר שמח.

פסטיבלים דתיים, קדושים מקומיים וימי חג מסורתיים מסומנים בלוח השנה האזורי. היבט אתנוגרפי מיוחד של האיים האזוריים הוא הפולחן של רוח הקודש (Culto do Divino Espírito Santo). רוח הקודש מוגדרת בדרך כלל כנוכחות האלוהית השורה על הבריאה כולה ומחייה אותה. חוויות ההתגלות וההשראה באמונה הנוצרית מתוארות כירידה של רוח הקודש על האדם, וטקסים רבים בכנסיות השונות מיועדים לשם השגתה של חוויה כזו. מבחינת מעמדה בשילוש, היא נתפשת על ידי רוב התאולוגים כאהבה ההדדית וכקשר המשותף בין אלוהים האב לאלוהים הבן. זהו פולחן עממי, עתיר מיסטיקה. דומה ובאיים האזוריים, גובר על הדת הממוסדת. האירועים מתרחשים בדרך כלל בין יוני לספטמבר, סביב כנסיות קטנות הידועות בשם "אימפריוס"(impérios) .סגנון ה"אימפריוס" כמו צורת הפולחן, משתנה מאי לאי.

הפולחן הזה מקבל משקל גדול יותר מאשר זה של העולם הקתולי הרשמי. זוהי תופעה עממית. הפולחן הזה מגיע מלמטה, הממסד הבין שלא יוכל להילחם בתופעות העממיות, ולכן נרתם ולעיתים אף משתלט על מנהגי העליה לרגל, פולחני הקברים, הקדושים וכיו"ב. כל זמן שהממסד הקתולי קיבל את הפולחן – הוא שרד.  במיוחד לאור העובדה כשהאיים מאד מרוחקים מן היבשת וקל יותר לשמר מנהגים קדומים בלי הפיקוח ההדוק של הכנסייה. פולחן זה שרד, בין היתר בזכות ה"הרמנידדס" (hermanenidas), היינו "מסדרי אחווה". יש כאן כשלוש מאות אגודות חזקות, המאורגנות סביב רוח הקודש, הן קהילתיות, מהוות מתנ"סים, ואחראיות לכל פעילות הדת וההתארגנות הקהילתית סביבה. הם אלו שמארגנים את קישוטיהמקומות הקדושים והכניסה לערים ולכנסיות.

אירוע מפורסם אחר הוא לכבוד "הצלוב הקדוש של הנסים" (Senhor Santo Cristo dos Milagres), שנחוג בעיקר באי סאן מיגל, ביום א' החמישי אחרי הפסחא. צליינים מרחבי פורטוגל מגיעים לפונטה דלגאדה, כשהם צועדים בתהלוכה אחרי תמונתו של הצלוב, לאורך רחובות מקושטים בפרחים. התהלוכה עצמה אורכת יום אחד, אבל הפסטיבל נמשך שבוע שלם. פסטיבל אחר לכבוד "גבירתנו מלורד" (Nossa Senhora de Lourdes), שהיתה פטרונית של ציידי הלווייתנים, נחגגת באי פיקו ביום ראשון האחרון של אוגוסט. הפסטיבל מתאפיין באירועים הקשורים לצייד הלווייתנים. ב-15 באוגוסט, נערך באי קורבו, פסטיבל לכבוד "גבירתנו של הניסים" (Nossa Senhora dos Milagres) ועוד.

באמצע ספטמבר נחגג בפיקו פסטיבל היין. למותר לציין, שגם הקרנבל  המפורסם נחגג באיים האזוריים, עם תהלוכות, מוזיקה חיה, תלבושות צבעוניות ומסכות בעבודת יד. דומה שמה שהאיים חסרים באתרים היסטוריים, הם מפצים בפולקלור. באזוריים אוהבים לחגוג, במהלך ימים אלה יש הופעות של מוזיקה מסורתית, ריקודים, סרדינים, תמנונים ביין אדום,, מוזיקאים באים מן האיים האחרים ומן היבשת. מה שמבחין בין מופע לפולקלור  הוא שיעור המשתתפים בקרב הציבור.  מראה המאמינים הלבושים הדר, צועדים בסך, על רק האי הירוק הוא משוב בנפש ופוטוגני להפליא.

כמו כן מתקיים המרדף המסורתי אחרי פרים המשוחררים לרחובות ושיכורי העיר מתגרים בהם. זה מזכיר מעט את ההשתוללויות של פמפלונה בספרד, שם זוכה האירוע לביקורת רבה. מדי שננה מצולמים ההמונים הדולקים אחרי הפר ונמלטים מזעמו, תחת הכותרת: "האם אלו פניה של ספרד המודרנית".  כאן הוא פחות ייצרי וגורר פחות מתקפה תקשורתית, כאילו נעשה "מתחת לראדאר" בהשוואה לאירוע הספרדי. לעתים קרובות, פסטיבלים כוללים ריקודים, תהלוכות, קונצרטים, פעילויות ספורט ימיות, אירועי תרבות, ירידי אוכל, תערוכות אמנות ואפילו מלחמות שוורים, זוהי טורידה (Torida) ובמהלכה לא הורגים את השור. כבר בשנת 1928 נחקק בפורטוגל חוק האוסר על הריגת הפרים בזירה. המטדור נלחם בשור בעודו רוכב על סוס. השור תמיד יהיה שחור. זהו גזעאגרסיבי שבעבר נהגו ללכוד בעיקר לצורך מלחמת שוורים וכיום מגדלים אותו בכרי מרעה. בגרסה הכפרית, אחת לכמה שבועות משחררים מספר שוורים קשורים בחבל ארוך במרכזי הכפרים לאחר שמרוקנים אותם ממכוניות ואלה שועטים בעקבות "האמיצים" המבקשים להימלט מהם. בסיום "הקרנבל" לא הורגים את השור אלא מחזירים אותו אל המרעה עד לפעם הבאה. חגיגות הרחוב האלה מתרחשות מה-1 במאי ועד סוף אוקטובר. מוסיקה וריקודים  גם הם חלק מרוח האי ויש כמעט בכל קהילה תזמורת כלי נשיפה משלהם. קבוצות עממיות של רקדנים מחיות את החגיגות לאורך כל הקיץ.

האיים האזוריים ביקשו להוות איים של איכות ומצוינות, שבהם יש סימנים אמתיים וייחודיים שיכולים להשפיע על העולם כולו ולתרום לפיתוח של המורשת הטבעית והתרבותית של האזור. בתחומים אחרים, הארכיפלג בולט כיעד תיירותי המכבד את הערכים סביבתיים והחברתיים-תרבותיים. יוזמות שונות ופרסים לאומיים ובינלאומיים מעידים על כך, והם כוללים את בחירתו של האגם סטה-סידאדס ושל הנוף הוולקני של פיקו, כפלאי טבע של פורטוגל כמו גם את הציון של המקום השני ל"קבוצת האיים התיירותיים הטובה ביותר", המשבח את התושבים מסבירי הפנים, השמירה על איכות הסביבה ופיתוח התיירות באזורים.

הערה

[1]  http://epicurean-traveler.com/the-epicurean-traveler-in-the-azores-food-and-culture/  תודה ליובל נעמן על ההפניה