תולדותיה של גאורגיה (גרוזיה) בעת העתיקה

כתב: גילי חסקין, 2000, עדכון: 27-05-2024

טיול לגאורגיה, או "גרוזיה", כפי שהיא מוכרת בשמה הרוסי, מציע למטייל נופים מרהיבים, בשילוב עם אתרים היסטוריים. היכרות ולו שטחית עם תולדותיה של המדינה, עשויה לסייע בהבנתם ובהבנת הסיפור שמאחוריהם.

ראו גם, באתר זה: הרי הקווקז ;  מסע בארצה של המלכה תמר ;   בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן

גיאוגרפיה של גאורגיה ; תולדות גאורגיה בימי הביניים

לצפייה במצגת תמונות מטיול לגאורגיה 2012

מבוא

הקשר הגאורגי אל העולם הסלאבי הרוסי הינו חדש יחסי. היסטוריונים רבים מציינים את התאריך: 24' ביולי 1783, כשהרקלה השני (Herekle) הביא את ממלכתו הקטנה תחת חסות האימפריה הרוסית של יקתרינה הגדולה. אחר כך, ב-1921, החליפו הבולשביקים את הצארים, וסיפחו את גאורגיה לברית המועצות, שלבסוף נשלטה כולה על ידי יוסיפ ג'וּרָ'אשׁווִילִי הגרוזיני, המוכר בכינוי 'סטלין'. למרות הקשר ההדוק עם הסלאבים, ההיסטוריה הגאורגית וזהותה התרבותית, הושפעו יותר מתנודות הכוחות של המזרח התיכון ומשקפות את השפעות החיתים, הסקיתים, יוונים, רומים, ביזנטים, פרסים, טורקים, ומונגולים.

מיקום

גאורגיה גופא שוכנת בין טורקיה וארמניה בדרום לבין אזרבייג'ן במזרח. בתחום האפור שבין אסיה לאירופה, למרגלות הרי הקווקז; במצר שבין הים הכספי לים השחור. חבל הארץ הזה היה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה. זירה למאבקים. עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים והפכו את האזור לאחד מהמורכבים והמסובכים מבחינה אתנית. אזור זה היה תמיד צומת חשוב. מעצמות רבות ניסו להשתלט על הקווקז בגלל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור בידי כוחות שהשתלטו עליו. כך למשל, העיר טביליסי, שנוסדה בשנת 455 לספירה, נחרבה 29 פעמים במהלך 1500 שנות קיומה.

גאורגיה, כמו המדינות הקווקזיות האחרות, ארמניה ואזרבייג'ן, התגבשה בין המאות ה-10' וה-13', כתוצאה מאיחוד של כמה נסיכויות קטנות. אם כי תולדותיה, כמו של שכנתה ארמניה, החלו במאה ה-12' לפני הספירה ועד היום הן שומרות על זהותן הלאומית.

פרהיסטוריה

נמצאו אתרים פרהיסטוריים מהתקופה הפליאוליתית התיכונה, במערה באזור אבחזיה של היום, בתקופה שבין 100,000 ל-40,000 לפני הספירה. מהתקופה הניאוליתית, נמצאו אתרים רבים באזור זה וכן במרכז גאורגיה של ימינו, מרביתם מהאלף החמישי והרביעי לפני הספירה. בתקופת הברונזה המאוחרת, בראשית האלף השלישי לפנה"ס, אנו לומדים על תרבות מפותחת מאד. מוצאים כלי חרס רבים, כלי נשק וכלי בית. ממצאים אלה מלמדים על הקשר שבין אנשי הקווקז לעמי המזרח התיכון. קרמיקה גאורגית מתקופה זו נמצאה בסוריה ובארץ ישראל (לעולם ניתן יהיה לאתר את מקורותיו של כלי חרס, משום שלכל אזור יש את הרכב האדמה הייחודי לו). העמים הפרוטו-גאורגים היו חרשי נחושת (ראה להלן: תובל).

לקראת סוף האלף השלישי לפני הספירה פלשו עמים אינדו-אירופאים מצפון הקווקז והערבות האירו אסייתיות והכניסו אלמנטים זרים לתוך התרבות האחידה יחסית של תקופת הברונזה. תרבות זו, המכונה 'תרבות מָטְקופ' (Matkop), ידועה גם כ'תרבות קורגאן' (Kurgan), מתאפיינת בממצאים מעודנים, עשויים זהב, כסף ונחושת, שנמצאו באתר קבורה באזור קובָאן (Koban) שבמערב הקווקז. המילה "קורהאן" מושאלת מהשפה הפולובצית (קיפצ'ק ), מהשפות הטורקיות) ומשמעותה: מבצר, סוללה, קבר גבוה. אלמנטים של תרבות זו התמזגו עם תרבות טְרִיאֳלֶטִי ((Trialeti המקומית, שפרחה בסביבות 2100 לפני הספירה, מדרום לטביליסי. תרבות זו יצרה עבודות קדרות ומתכת מרשימות, לרבות כלי כסף וזהב.

אזכורים היסטוריים

גאורגיה נזכרת בתעודות עתיקות – אשוריות ויווניות – כמיושבת על ידי עמים ושבטים, שבחלקם מוצאם מאסיה הקטנה ושהיגרו לקווקז אחרי התמוטטות ממלכת החיתים (1200 לפני הספירה). כאשר "גויי הים" החריבו את הממלכה החיתית, סביב שנת 1200 לפני הספירה, כמה עמים נאו-חיתים מאנטוליה, היגרו לחלקו הצפוני-מזרחי של המצר הקווקזי. הם נאלצו להגר לשם, לא רק על ידי גויי הים המתפשטים, אלא גם על ידי האימפריה האשורית שבדרום. הם נטמעו באוכלוסיית הילידית ויצרו את הבסיס לעם הגאורגי. הגירה זו נמשכה עד לסופה של ממלכת פרס האח'מנית, בסוף המאה הרביעית לפני הספירה. בכתב היתדות ובכתובות חיתיות, מופיעים שמות של עמים הדומים ל"משך" ול"תובל" שבמקרא: "בני יפת, גֹמֶר, ומגוג ויון ותֻבל ומֶשֶך ותירס" (בראשית י' 2). כבר כותבי ספר בראשית ידעו על היכולת המטלורגית של יושבי הקווקז וכך מתואר בעל המקצוע העתיק בעולם (המקצועות העתיקים הם מנגן נבל (יובל) וחרש נחושת (תובל): "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (בראשית ד' 4).

הכתובות האשוריות מספרות על שבטים מטראנס-קווקזיה וממזרח אנטוליה, עמם באו במגע. שבט המשְקִי (משך הנ"ל) כבש חלק גדול מאדמת החיתים וצמצם מגע אל האשורים. סמוך לניצחונם, חלק אחד מהשבט פלש לדרום-מערב גאורגיה והניח את היסוד לעם הנקרא כיום "משחיאנים" (Meskhians). אחד ממלכי המושקי נקרא מיטָה, שהוא כנראה המלך מידאס בעל מגע הזהב. עושרו לא עזר לו בפני פלישת הקימרים, שהרסו את האימפריה בשנים 695-696 לפני הספירה.

שבטים אחרים, הקשורים במושקי הוא משך המוזכר בספר יחזקאל. "תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ". (יחזקאל כ"ז 13). אולי קשורים בתובל. שבט זה ישב בדרום-מערב גאורגיה. היוונים קראו להם Tibareni, ממנו אולי נובע השם "איברי", שניתן לגאורגים המזרחיים. [הרודוטוס קורא להם "מוסכיים" = מושקה (אשורית) = משך(?), טיבארניים (=תובל?) וקולכיים (קאשקה באשורית). עמים שבזמנו היו משועבדים לממלכת פרס, ולימים השתחררו ממנה על ידי כיבושי אלכסנדר מוקדון].

שבט אחר מוזכר אצל האשורים כ'דייאני' (Daiaeni) וחי בצפון-מזרח אנטוליה – אזור שפעם היה חלק מגאורגיה. היוונים קראו להם Taokhoi. הגאורגים והטורקים של היום רואים באזור חלק ממולדתם. הוא שייך לטורקיה של ימינו שני העמים מכנים את האזור Tao ורבים מתושביו עדיין מדברים גאורגית. שבט אחר, הקולכים, או קולכיאנים, הם כנראה ה-Kilkhi המוזכרים בכתובות האשוריות מן המאה ה-12' לפני הספירה. הם גרו שם מתקופת הברונזה התיכונה. מהם נובע, כנראה, השם "קולכיס" (Colchis). באותה תקופה הבחינו היוונים בשתי ממלכות בתחומה של גאורגיה: קולְכִיס במערב (מן הים השחור ועד רכס סוראם), "אֶגְרִיסִי" בפי הגראורגים עצמם ואִיבֶרְיָה (Iveria) במזרח, "כארְתֶלִי" בפי המקומיים. על האזור הילכו אגדות רבות הקשורות בארגונאטים (ראה להלן),

באמזונות שחיו לגדת הנהר טֶרגי (Tergi) -כיום טרק- .

גיבור מפורסם אחר הוא פרומתאוס, שלאחר שהתגלה חטאו בהברחת האש אל בני האדם, נקשר לסלע גדול בהר אלברוס או בקזבק, שבהרי הקווקז.

בשנת 730 לפני הספירה, השבטים המאכלסים את הטראנס קווקז נכבשו על ידי שני כוחות של נוודים לוחמים שבאו מצפון: הקימרים שירדו מצפון וכבשו את קולכיס והסקיתים שחצו את הקווקז הגדול, לאורך הדרך המקבילה לדרך הצבאית הגרגוריאנית של היום וכבשו את מרכז הקווקז.

הסקיתים

לשם "סקיתים" כמה משמעויות:

במשמעות המצומצמת – המקובל אצל הסופרים הקלאסיים – הוא שם של עם ממוצא איראני שישב בערבות דרום רוסיה ולחופי הים השחור. אורח חייו תואר על ידי הרודוטוס. ארץ הסקיתים, במובנה המצומצם, השתרעה בין אגני הנהרות בוג ודנייפר ולחופיו הצפוניים של ים אזוב. במשמעות הרחבה יותר, מכונה כך כל אזור אסיה התיכונה, יחד עם כל הארצות שמצפון ומצפון-מזרח לים אזוב, כונה על ידי הסופרים הקלאסיים "ארץ הסקיתים". זהו כינוי כללי לשבטים הנודדים, פרשים שחיו בערבות רוסיה, דרום סיביר, אלטאי ואסיה התיכונה. המשותף לעמים אלה הוא:

1. סגנון אמנותי המכונה 'Animal Style'.
2. שיטת קבורה מתחת לתל מלאכותי (קורגאן).

יש הסבורים כי מוצאם של הסקיתים האירופאים הוא בערבות דרום סיביר ואסיה התיכונה, ויש הסוברים כי הם היו, למן האלף השני, הישוב האוטוכתוני של דרום רוסיה וצפון קווקז, במיוחד חבל קובאן.

הידיעות הראשונות על הסקיתים הן מכתובות אסרחדון מלך אשור. הכתובות מספרות שהאשורים לחמו בסקיתים ובקימרים מצפון ומצפון-מערב לאשור. הסקיתים הגיעו לגבולות אשור מצפון לקווקז, הם עברו לאורך חופו המזרחי של הים הכספי, ובדרכם פגעו קשה בממלכת אוררטו (ממלכת אררט). בתנ"ך הם מוזכרים כ'אשכנז'. בית שאן נקראה 'סקיתופוליס', על שום שכירי החרב הסקיתים שהתיישבו בה. הלחץ הסקיתי היה כה גדול, עד שאסרחדון כרת עמם ברית.

הסקיתים, שבכתובות מלכי פרס (Saka) נחלקים ל'סקים שמעבר לים' (הם הסיקים האירופאים), ול'סקים שמעבר סוגדיאנה' – סמוך לימת ארל. סימן ההיכר שלהם היה הכובע הגבוה המחודד בקצהו, על שמו הם נקראו בפרסית Tigrahauda דהיינו, "חובשי כובע חד". הסקיתים היו רועים נוודים ולדעת כמה חוקרים – ראשוני העמים הטורקיים באזור זה. לפי מסורת שמביא הרודוטוס, אחרי חורבן נינווה פלשו הסקיתים לסוריה ולארץ ישראל והגיעו עד גבול מצרים. בשובם בזזו את מקדש אפרודיטי באשקלון. בשנת 513 לפנה"ס ערך המלך האח'מני דריווש מסע כנגד הסקיתים האירופאים. מכאן ואילך יודעים רק על הסקיתים האירופאים, שהרודוטוס מדווח על קשרים הדוקים בינם לבין הערים היווניות שלחופי הים השחור. במאה השלישית לפני הספירה נסוגו בלחץ הסארמטים אל קרים ושם הקימו ממלכה, שבירתה הייתה ניאפוליס (Neapolis). הם שעבדו את היוונים שלחוף הים השחור ולהגנתן בא מתרדטיס הרביעי, מלך פונטוס.

ראו באתר זה: הסקיתים.

הקימרים

הקימרים (Gimirrai בפי האשורים) הם עם עתיק המוזכר בלוח העמים בבראשית י' 2-3 כ"גומר" בכורו של יפת. מן השמות הפרטיים המעטים שנשתמרו, לומדים כי הקימרים היו דוברי שפה אירנית קדומה. הם ישבו כנראה בחצי האי קרים ובחופי הים השחור, עד נהר הדניסטר. על שמם נקרא "הבוספורוס הקימרי", העיר קימריק בקרים ועוד. הומרוס מזכיר אותם כעמים החיים בפאתי האוקיינוס בחושך נצחי. הוא מתייחס אליהם כאל העמים, שנהדפו ממקומותיהם – בדרום רוסיה – בידי הסקיתים ופלשו יחד עם עמים אחרים לאסיה הקטנה.

הקימרים מופיעים על בימת ההיסטוריה לקראת סוף המאה השמינית לפני הספירה, כשחדרו דרך קווקז למזרחה של אסיה הקטנה ונתקלו בצבא האשורי המוצב שם. סמוך לאותו זמן הם התיישבו סביב ימת ואן ונלחמו באשורים – אולי בשיתוף עם מלכי אוּרָרְטוּ[1] – עד שנהדפו מערבה, לאסיה הקטנה, שם פגעו בלודיה[2] וכבשו את סרדיס בסביבות 657 לפני הספירה.

לפי הרודוטוס, הם גורשו מאסיה הקטנה בידי אֳלִיאָטֶס מלך לודיה (ראשית המאה ה-6' לפני הספירה). תעודות בבליות מן התקופה הפרסית-אחמנית מזכירות את הקימרים כחיילים.

דמותו של גומר הנזכרת בספר בראשית מתייחס כנראה אליהם; הקימרים, בדומה לעם הסקיתי (Scythian; "אשכנז") ועמים הודו-אירופיים אחרים, מתוארים כעממים יוצאי חלציהם של בני יפת.

הד להשתתפות הקימרים בפלישות העמים במאה ה-6' מוצאים בנבואת יחזקאל: המזכיר את בני גומר בין העמים שיעלו עם גוג ויושמדו עמו. הסקיתים המשיכו מלב אנטוליה, במסע כיבוש דרומה לסוריה ולארץ ישראל. פלישות אלו הבריחו כמה מהשבטים הגאורגים הקדומים לאזורי ההרים המרוחקים והביאו אחרים תחת חסות של הפרסים והמדיים. בסופו של דבר גורשו הפולשים הרכובים על ידי פרס האחמנית.

ההתיישבות היוונית

החל מהמאה ה-8' לפני הספירה, ייסדו מתיישבים יוונים ישובים בחוף הים השחור של הקווקז[3]  והעניקו לו את הכינוי "פונטוס אוכסינוס" (Póntos Áxeinos), דהיינו, "הים בעל הצבע הכהה"[4].הם ייסדו תחנות מסחר בפאסיס (פוטי, גאורגיה), ודיוסקוריאס (סוחומי בירת אבחזיה).

הקולוניזציה היא האירוע החשוב ביותר של התקופה הארכאית ביוון. הקולוניזציה הוציאה את היוונים מגבולות הים האגאי ודרום חצי האי הבלקני. הייתה זו תנועה אדירה, אשר במשך כ-200 שנה, מ-750 ועד 550 לפנה"ס, וכמעט ללא הפסקה הקימה יישובים והפכה חלקים גדולים של חופי הים התיכון, לשטחים המאוכלסים על ידי יוונים. הדחף הראשון היה מחסור באדמה. על כך נוסף משטר הבעלות על הקרקע ושלטון המשפחות האצילות. כפי שמתאר הסיודוס, לפי המשטר הקיים, ירש הבן הבכור את נחלת אביו ואחיו נותרו בחוסר כל. גם בשכבה העליונה של האוכלוסייה נוצר מצב דומה. רוב רכושן של המשפחות הלך לבנים הבכורים ונוצרו אצילים מדרגה נחותה; יתר על כן, כתוצאה מהתחרות בין המשפחות האצילות, ירדו משפחות שלמות מגדולתן וחיו בשולי החברה האריסטוקרטית. הבלתי מרוצים מבין האצילים היו מוכנים לצאת לחוץ לארץ ולהיות מנהיגים להמון עניים שחיפשו לעצמם חלקת שדה. כמו כן גם גורמים מסחריים פעלו לצד המחסור בקרקע. לכל מושבה היה גוף מייסד, על פי רוב פוליס, שנחשבה אחר כך כפוליס-אם, "מטרופוליס" של המושבה. הפוליס המיישבת לא השתתפה בפועל בייסודה ובהקמתה של המושבה, היא הסתפקה בהענקת עזרה מוסרית. בראש ובראשונה בטקסים דתיים והקרבת קורבנות. ובמקצת עזרה חומרית, בבניית אניות ובעיקר במינוי מפקד מנוסה, שינהיג את המתיישבים בדרך, ינצח על הקמת הישוב, ימדוד את הקרקע המיועדת למגורים ולהתיישבות ולחלק אותה לחלקים שווים (קלירוי) בין המתיישבים. חלקות שלמות (טֵמֵנֵי) הוקצבו מראש לצורכי הציבור ולעבודת האלים. כל המושבות זכרו לטובה את האויְקִיסְטֶס – המנהיג המייסד – שבמקרים רבים זכה לכבוד אלים ולפולחן. הפוליס המיישבת דאגה לבחור את מקום ההתיישבות ולהשיג את האישור של אחד ממרכזי הפולחן והאורקאלים המשותפים ליוון כולה. [נראה שהגזימו בהערכת השפעתה של דלפוי על תנועת ההתיישבות. הפניה לאורקלים הייתה חסרת משמעות מעשית].

ההתיישבות בים השחור הייתה מפעלם הגדול של אנשי מילטוס, שהחל בשנת 650 לפנה"ס לערך. בתחילה הם הקימו מושבות לחופו הדרומי של הים השחור: סינופה, טרפזוס, אמיסוס. תוך זמן קצר עברו המילטים לחוף הצפוני והקימו, בין הייתר, את אפולוניה, אודסוס, טומוי, איסטרוס שמדרום לשפך הדנובה, טירס בשפך הדניסטר, אולביה במפרץ הנוצר על ידי השפך של שני הנהרות בוג ודנייפר. מזרחה יותר, בקרבת מיצר היבשה המאחד את קרים עם דרום אוקראינה, נוסדה קרקינה. בראשית המאה ה-6' לפנה"ס עברו המילטים לקרים, בנו את חרסונסוס, תיאודוסיה, ופנטיקפאום על מצר קרץ', המוביל לים אזוב, הנקרא "הבוספורוס של קרים"[5]. מצד שני של המצר הוקמו פנגוריה וטנאיס בפינה הצפונית של ים אזוב. בני קרים לא נעצרו שם. הם המשיכו מזרחה ושלחו מתיישבים לשלושה מעגנים על החוף המזרחי של הים השחור: פיטיוס, דיוסקוריאס ופאסיס.

כאשר באים להעריך את תוצאות מפעל ההתיישבות לעבר הצפון, יש להבחין בין אזורים שונים: בחוף הצפוני של אסיה הקטנה, הביאה הקולוניזציה ליצירת אזור נוסף לתרבות ולאורח החיים היווני. לא כך בשאר חופי הים השחור: מילטוס, אשר עמדה בראש הפעילות ההתיישבותית, לא רכשה בכך אימפריה: הערים שהוקמו היו עצמאיות והתפתחו כל אחת בנפרד. לא היה קשר ייבשתי ביניהן. בדרך כלל הן נשארו סגורות בתוך עצמן. לעתים קרובות הן שילמו מס לשליטי הסביבה תמורת זכות לנהל את הסחר של האזור עם העולם החיצון. החוף הצפוני של הים השחור סיפק ליוון דגים מלוחים ומיובשים, מלח, עורות, עבדים ובעיקר חיטה. החוף המזרחי סיפק ברזל וזהב והחוף הצפוני של אסיה הקטנה סיפק סוסים ועצים.

קולכיס הייתה נתונה מראשיתה להשפעתו של העולם היווני, אחריו ההלניסטי, ונכללה אחר כך בתחומה של ממלכת פונטוס ואחריה של מלכות רומא. בין השנים 550 ל-300 לפני הספירה הארץ נרמסה בין הכוחות הדומיננטיים באזור, בעיקר פרס. הרודוטוס (420-484 לפני הספירה) בספרו 'ההיסטוריות', מציין את המסים המשולמים בכסף על ידי הסספרים (Sasperoi), המושקים (Mushkoi), הטיברנים (Tibareni) ואחרים, עבור אדוניהם האחמנידים. הוא מזכיר אותם כחיילים בצבאו של כסרכסס (אחשוורוש) ומתאר את מדיהם ואת נשקם. בשנת 400 לפנה"ס האימפריה הפרסית, שנקרעה במאבקים פנימיים, פסקה מלהיות גורם חשוב ולא היוותה אוטוריטה עבור השבטים הפרוטו גאורגים. כמאה שנה אחר כך, נעו שבטים אנטוליים אל מזרח גאורגיה, התערבבו עם התושבים שכבר חיו שם והקימו את איבריה. קשה להבחין בין תולדותיה של גאורגיה – איבריה וקולכיס – לבין ייתר חלקי הקווקז.

קולכיס

קולכיס (Kolchis) שבין הרי הקווקז לארמניה (קולחֶטי בגאורגית), המישור של אגן הנהר פאזיס (ריאון) הייתה מיוערת וסיפקה פשתה, שעווה, זפת ושרף עצים. בקולכיס התגוררו שבטים אירניים והוקמו בה מושבות יווניות, בהן פאסיס שבה היה מקדש מפורסם לאלה קִיבֶלי[6] (עיר מפורסמת אחרת היא דיוסקוריה שבאבחזיה, הקבורה בים השחור). באגדות יוון מופיעה קולכיס כארץ המגיה. על אנשיה מספר הרודוטוס ב"היסטוריות", כי יחד עם המצרים הקדמונים והאתיופים היו הראשונים שנהגו לערוך מילה, וכי הם סוחרים עם המצרים ביין ובבדים. קולכיס נקראה בפי היוונים גם "אייאה", בעיקר בפי אנשי מילטוס, שיש להם קשר מסחרי הדוק עם המושבות שלחופי הים השחור. בכל מקום שלשם הגיעו היוונים בהתיישבותם, הם סיפרו ששם הגיעו הארגונאטים קודם לכן והייתה זו עילה לדרוש לעצמם זכות על המקום.

אפולוניוס מרודוס[7], בספרו 'אגרונאוטיקה',[8] מתאר יפה את קולכיס בימים שטרם ההתיישבות היוונית. כאשר צעד כסנופון לעבר הים השחור, כפי שמתואר בספר "מסע הרבבה" (אנאבסיס – Ababasis)[9]. בשנים 399-401 לפני הספירה, הוא נתקל בהתנגדות מצד השבטים הגאורגים, שחיו באופן אוטונומי ותוך סכסוכים אלה באלה.

קולכיס, או איאה, הייתה מטרת מסעם של יאסון והארגונאטים, כשמקור המיתוס על גִיזת הזהב הוא אולי באופן שבו היו אוספים זהב מן הנחלים. המיתוס קדום: כבר הומרוס, באודיסיאה' מזכיר את יאסון ואת המלך אייטס, אביה של מדאה. במאה הראשונה לפני הספירה, תיאר הגיאוגרף הרומי סטראבו, בספרו "גיאוגרפיה" את טכניקת איסוף הזהב בעזרת צמר כבשים.

איבריה הקווקזית

באיבריה התגבשה גאורגיה ההיסטורית. האב המיתי של האומה הגאורגית נקרא כאתרֶלוס ועל שמו נקראה גאורגיה כולה "סאכרְתְוֶלו", החל מימי הביניים. בעקבות מסע אלכסנדר מוקדון, נוסדה מלכות חשובה באיבריה, שמרכזיה העירוניים היו באופְלִיסְצִיחֶה ומצחתה, בשולי עמק מטקווארי. מייסד מלכות איבריה היה המלך פרנוואז הראשון (ששמו פרסי) והיה בן דורו של אלכסנדר. בירתו הייתה מְצְחֶת. שושלתו – שדתה עבדה את האל אַרמַז [10]והייתה וסאלית של אנטיוכיה הסלווקית, עדיין שלטה בעת כיבושי פומפיוס, כשאיבריה הוכרזה כ"בת בריתה", הווה אומר בת חסותה, של רומא.

אלכסנדר מוקדון פלש לגאורגיה, (הממלכה המוקדונית של זמנו השתרעה מיוון לאסיה הקטנה דרך פרס ואפגניסטן עד להודו) והכרונולוגיה הגאורגית – Kartlis Tshkovreba – מספרת שאלכסנדר מינה את אזון (Azon)[11] להיות אחראי על מדינת מאסחטה (מְצְחֶת). התושבים המקומיים לא הסבירו פנים לנציב היווני. שלטון השררה שלו הביא למרידות אינסופיות ואחת מהן, מרידה ובראשה עמד פרנוואז ((Pharnavaz, כנראה צאצא של כָרְתִלוס (Kartlos) אבי הגאורגים. פרנוואז הצליח לסלק את אזון השנוא, לאחד את מזרח גאורגיה (איבריה – כארתלי) עם מערבה (קולכיס) והוכתר כמלך הראשון של גאורגיה המאוחדת (234-299 לפני הספירה).

כלכלת האזור החלה משתנה במעבר איטי מחקלאות למסחר במקביל לצמיחתה של "דרך המשי". קולכיס, שהייתה חקלאית עד אז, החלה להשתלב במסחר הבינלאומי. טובין מיוון הובאו דרך הים השחור אל קולכיס, משם בדרך היבשה חצו את רכס סוראמי, אל בקעת קורה והמשיכו משם לים הכספי, שם הועמסו על אוניות והמשיכו לכיוון בקטריה – הממלכה ההלניסטית אשר באפגניסטן. בקטריה הייתה נקודת שינוע של הסחורות אל סין והודו, ומשם שבו טובין אוריינטליים חזרה למערב. במאה ה-2' לפני הספירה קולכיס עברה מפדרציית כארתלי-איבריה, להיות תחת שליטתו של מלך פונטוס. כך מערב גאורגיה הייתה חשופה להשפעות הלניסטיות בעוד שהמזרח בעקבות קשריו העסקיים הושפע מתרבות פרס.

הרומאים הביסו את הסלווקים בשנת 190 לפני הספירה (קרב מגנסה) ואפשרו למקומיים להקים מדינות עצמאיות למחצה, עד שהאזור אוחד כמאה שנה מאוחר יותר. לקראת סוף המאה ה-2' לפני הספירה, קולכיס התפצלה מן הפדרציה עם איבריה וסופחה לממלכת פונטוס שבאסיה הקטנה, תחת שלטונו של מיתרידאטיס הרביעי, מלך פונטוס. השתלטות פונטוס על קולכיס, התנהלה כנראה במישרין. בני קולכיס תוארו בספרות של אז כ"עם יודע מלחמה", אך לא יכלו לעמוד כנגד צבאות מיתרידאטיס. פונטוס, שהוסיפה להתנהל בדפוסיה הישנים, הרווחים בעולם האסייתי, שלא הושפעו הרבה מן המחשבה המדינית ההלניסטית. המלך ניהל שלטון מאד ריכוזי, ונחשב לאדון הארץ. אציליו-נאמניו שכנו כמותו במצודות פזורות על פני הארץ, אשר סביבן נתפתחו כפרים ואף מרכזים מסחריים מכוח תנאי הסביבה, תנובתה ועושרה. הם העלו מס למלך, להוציא נחלות המקדשים, שמעבדיהן העלו מעשרות לכוהנים.

פונטוס

אזור הררי לחוף הים השחור (פונטוס אוכסינוס). מבחינה היסטורית, חבל הארץ המשתרע מביתניה ועד לקולכיס. מקור ראשי למחצבים. היוונים הקימו מושבות לאורך החוף אך בפנים הארץ לא חל שינוי. בתקופה ההלניסטית שלט בה בית מיתרידטס. לאחר לחץ ופיתויים ויתרו תקיפי הארץ על ממשלם למען המלך וקולכיס אורגנה כסטראפיה (Administrative) מלכותית. בראש ממשל הסטראפיה הוצב "משנה למלך" (היפרכוס). נכסיה הטבעיים תאמו היטב את התפקיד שהועיד לה שלטון מיתרידטס – לשמש כמספנה הראשית לצי התובלה של הממלכה בים השחור.

בשנת 66 לפני הספירה, נלחם פומפיוס מגנוס הרומי כנגד ברית ארמנית-גאורגית בראשות מיתרידטס השישי, וההיסטוריון הרומי פלוטרכוס מתאר את תבוסתה המוחצת של הברית. בעקבות זאת, השתלטה רומי על מחצית משטחה של גאורגיה של היום. אנטוניוס מסר את קולכיס לפולמון,[12] שמלך בפונטוס כבן חסות של רומא. בשנת 72 הייתה קולכיס חלק מהפרובינציה הרומית של קפדוקיה. וב-132, המושל הרומאי אריינוס, סייר באזור שבין טרבזון לסוחומי (אז דיוסכוריאס), והשאיר תעודה על כך. בתקופה היוונית והרומית הייתה טיבליסי נקודת סחר חשובה בין אירופה למזרח, על כך אנו למדים מריכוז גדול של תכשיטים וכלי חרס. האזכור הראשון של העיר הוא במפה ששרטט הגיאוגרף הרומי קסטורְיוס, שסימן את "טפילדו" בין רוסטאבי למצחתה. הכוח הרומאי היה מוגבל. במאה הראשונה הקימו הגאורגים מדינה בקולכיס וקראו לה "אגריסי", שבמידה רבה הייתה עצמאית. במאה השנייה השתלטה על איבריה שושלת פרתית ואחריה שושלת קרובה לבית הסאסאנים, עד לכיבוש הערבי במאה השביעית.

להמשך קריאה, ראו: תולדות גאורגיה בימי הביניים.

הערות

[1] אוּרָרְטוּ (Urarṭu;בתנ"ך: "ארץ אררט" או "ממלכת אררט". הייתה ממלכה קדומה שמרכזה סביב ימת ואן בטורקיה, ואשר השתרעה במזרח אנטוליה, צפון מסופוטמיה והקווקז (לימים נודע האזור כולו בשם רמת ארמניה). הממלכה התקיימה החל בשנת 1,000 לפנה"ס לערך ועד שנת 585 לפנה"ס. בשיאה, בשנת 743 לפנה"ס, השתרעה אוררטו על פני שטח של כחצי מיליון קמ"ר (כשטחה של ספרד) מנהר קורה בצפון (כיום בגאורגיה) ועד מישורי צפון מסופוטמיה בדרום, וממפרץ איסכנדרון בים התיכון במערב ועד לימת אורמיה במזרח. על בסיס קרבה לשונית רווחת הסברה כי מוצאם של האוררטים הוא מהחורים שהגיעו, ככל הנראה, לצפון מסופוטמיה ולאזורים הסמוכים לה מהקווקז, החל בשנת 2500 לפנה"ס לערך. למעט באוררטו, נטמעו החורים בעמים אחרים עד תחילת האלף הראשון לפנה"ס. ראו בהרחבה באתר זה: "ממלכת אררט"

[2] לוּדיה; בלטינית: Lydia;  בעברית המקראית: לוּד) הייתה ממלכה במערב מרכז אסיה הקטנה, סמוך לעיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אך בשיא התפשטותה שלטה על כל חלקה המערבי של אסיה הקטנה, מנהר קיזילאירמאק במזרח ועד לים האגאי במערב. המצאת המטבע בשנת 660 לפנה"ס לערך מיוחסת ללידיה, ולפי גרסה אחרת למלך קרויסוס אשר מלך עליה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

[3]. התאריך נתון בוויכוח. ההיסטוריונים המסתמכים על מסמכים כתובים, בעיקר הרודוטוס, טוענים שמדובר במאה ה-8' לפנה"ס. הארכיאולוגים לא מצאו אף שריד קודם למאה ה-7' לפנה"ס. ההיסטוריונים מנמקים זאת בכיבוש הקימרי.

[4] הנוסעים היוונים התייחסו לשם כאל Á-xe(i)nos , הדומה למילה היוונית áxeinos , היינו, לא מכניס אורחים.

[5] מצר קֵרְץ'  הוא מצר ים בין חצי האי טאמאן (במחוז קרסנודאר שברוסיה) ממזרח, לחצי האי קרים (דה יורה בדרום אוקראינה; דה פקטו שייך לרוסיה) ממערב. המצר מקשר בין הים השחור שמדרום לו לבין ים אזוב שמצפונו. רוחבו של המצר נע בין 4.5 ק"מ בנקודה הצרה ביותר ועד 15 ק"מ. עומקו המרבי מגיע ל-18 מטרים. אורכו – כ-40 ק"מ. המצר קרוי על שמה של העיר קרץ' (פנטיקפיאום העתיקה) שאוכלוסייתה מונה כ-145,000 נפש השוכנת בחצי האי קרץ' (שבמזרח קרים), לחופו של מצר קרץ'.

[6] קיבלי היא האלה הידועה היחידה של פריגיה, וכנראה הייתה האלוהות הלאומית שלה. מתנחלים יוונים באסיה הקטנה אימצו והתאימו את הפולחן הפריגי שלה והפיצו אותו ליוון גופא ולמושבות היווניות המערביות, הרחוקות יותר, בסביבות המאה ה-6' לפני הספירה. ביוון העתיקה קיבלה קיבלי יחס מעורב.

[7] אַפּוֹלוֹנְיוּס מרוֹדוֹס היה משורר יווני בן המאה ה-3 לפנה"ס ומנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. יצירתו המפורסמת ביותר היא הפּוֹאֵמָה הַאֵפִּית 'ארגונאוטיקה,' המספרת את קורותיהם של הגיבורים המיתולוגיים יאסוֹן והארגונאוטים וחיפושיהם אחר גיזת הזהב. יצירה זו נחשבת לאחת החשובות בתולדות השירה האפית. מוצאו של אפולוניוס אינו מרודוס כי אם ממצרים ההלניסטית. הוא חי ברודוס תקופת מה, ושם אימץ את הכינוי "הרודי" או "איש רודוס".

[8] ארגונאוטיקה (ביוונית: Ἀργοναυτικά, בלטינית: Argonautica) פירושו "מסע הספינה ארגו". היא שירה אפית יוונית מסוגת סיפור הרואי, מן התקופה ההלניסטית, אשר נכתבה בידי אפולוניוס מרודוס, בן המאה ה-3' לפנה"ס. יצירת הארגונאוטיקה ביחד עם השירה ההומרית והֵסִיוֹדוֹס, היא אחת היצירות הבודדות ששרדו בשלמותם לאורך ההיסטוריה. האפוס הקצר (5,835 שורות), ביחס לשירה ההומרית, תחום בתוך ארבעה ספרים. מספרת על אודות מסע יאסון וגיבורי הפוליס ארגו, בחיפוש אחר גיזת הזהב ועל פרשת האהבה בין יאסון ומדיאה. ליצירה הייתה השפעה רבה על המשוררים אשר באו אחריה, כגון קטולוס ואובידיוס. הסיפור המיתולוגי של ארגונאוטים מתקיים דור אחד בלבד לפני הסיפור המיתולוגי של הומרוס – היא מלחמת טרויה.

[9] אנבסיסמאת קסנופון, הוא ספר שנכתב במאה ה-4 לפנה"ס, המתאר את תלאותיהם של שכירי חרב יוונים ואת מסעם לתוככי האימפריה הפרסית וחזרתם ליוון. הספר מוכר גם בשם "מסע הרבבה" על שום 10,000 הופליטים שהשתתפו במסע. הספר מתחיל בתיאור השתלשלות המרד של כורש הצעיר באחיו הגדול ארתחשסתא השני, מלך פרס. כורש, האחשדרפן (נציב) באסיה הקטנה, החליט לצאת למרד עם התערערות השלטון המרכזי באימפריה, שנגרמה כתוצאה מתבוסת הפרסים במלחמת פרס–יוון ושורה של בעיות פנימיות. כורש גייס צבא גדול שהורכב מנאמניו, ששירתו בעיקר כפרשים וחי"ר קל, וכ-13,000 שכירי חרב יוונים – 10,400 הופליטים, והיתר פלטסטים. המרד הסתיים בקרב קונקסה (401 לפנה"ס), לאחר שכורש נהרג בהסתערות על מערך האויב.

לאחר מותו של כורש, שכירי החרב היווניים מצאו את עצמם ללא תעסוקה, וגרוע מכך, בלב ארץ זרה ועוינת, היות שלחמו בצד המפסיד. הפרסים לא רצו להסתכן בקרב נוסף נגד כוח חזק ומאומן היטב, ולכן רקמו תחבולה, האחשדרפן הפרסי טיספרנס הזמין את ראשי הצבא היווני לשיחות ובמהלכן שבה אותם והוציאם להורג. הפרסים קיוו שהיוונים, שנותרו ללא מנהיגים, יתפזרו ויובסו בקלות. במקום זאת, היוונים בחרו להם מפקדים חדשים, שאחד מהם היה קסנופון בעצמו ופתחו במסע מפרך צפונה לכיוון הים השחור. הפרסים ראו שתחבולתם לא הצליחה ועזבו את היוונים לנפשם. הספר מתאר בהרחבה את הקשיים שעמדו מולם, את הקרבות נגד שבטים עוינים, ואת התחבולות שנקטו על מנת להתגבר עליהם. סופו של הספר בהגעת היוונים לחוף מבטחים.

(כּסינופון, אנאבּאסיס (מסע הרבבה). תרגם מיוונית: א. א. הלוי. מבוא מאת אלכסנדר פוקס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1969. קסנופון, מסע הרבבה (סדרת אדם בקו האש). תרגם מאנגלית: אריה חשביה. משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984).

[10] אַרמַז (בגאורגית: אַרמַזִי) הוא אבי האלים במיתולוגיה הגאורגית. פולחן ארמזי היה מקובל מהמאה הרביעית לפנה"ס עד למאה הרביעית לספירה. ההיסטוריון סטרבו, בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה, מביא את סיפורו של ארמזי. על פי המיתולוגיה הגאורגית, מוצג ארמזי בצורת חייל עשוי זהב, גובהו 30 מטר, עיניו ירוקות, ובידו הימנית הוא מחזיק חרב.  המקורות הגאורגיים, מתארים באופן מדויק, את הפסטיבל הפגני ההמוני במצחתה בירת כארתלי, שאף המלך עצמו משתתף בו. כשהנינו הקדושה, האישה שניצרה את הגאורגים (יחד עם המלך מיראן), נכנסה למצחתה, וראתה את החגיגה השנתית של פסטיבל ארמזי, היא החלה להתפלל, והפסל נשרף מפגיעת ברק. מנזר הצלב  במצחתה נבנה במקור לכבוד ארמזי. מאוחר יותר עם הגעת הנצרות לגאורגיה הפך המקום למקום פולחן נוצרי. לארמזי ישנן מקבילות גם במיתולוגיות אחרות. תכונותיו זהות לאלה של ארמזד (Armazd) מהמיתולוגיה הארמנית. יש המזהים את ארמזי גם עם אל הירח בפנתאון החיתי. אחרים טוענים כי זו הגרסה הגאורגית לאל הפרסי אורמזד (ormazd).

[11] אזון – אולי קשור למיתוס של יאסון

[12] פולמון פיתודורוס (8-65 לפנה"ס), הידוע גם כפולמון הראשון, היה מלך קליינט של רומא בקיליקיה, פונטוס, קולכיס והממלכה של בוספורוס הקימרי.