רמת ישי – חלום על יישוב אורגים

 

רמת ישי נמצאת על שוליהן הדרומיים-מערביים של גבעות אלונים-שפרעם, המשתפלות אל עמק יזרעאל, על אם הדרך מנצרת לחיפה, ארבעה ק"מ ממזרח לקריית טבעון.

המושבה, המוכרת לרבים בשמה הערבי ג'דה, נמצאת ליד שרידים קדמונים של יישובים עתיקים: סימונה (תל שומרון), גבע הפרשים (חרתיה?) ובית שערים.  החוקרים נוטים לזהות את רמת ישי עם ידאלה המקראית שבנחלת שבט זבולון (יהושע יט, טו).  המקום מתועד במכתבי הגאוגרף הממלוכי נאצר משנת 1375, ועלה על מפתו של ז'קוטן, הגאוגרף של נפוליאון.  הלה תיעד את האזור בשנת 1789, כאשר גיסותיו של נפוליאון חנו כאן, בדרכם לכיבוש עכו.

המקום, או ליתר דיוק – החאן ההיסטורי הבולט בנוף – הוקם על ידי שייח' ערבי מקומי ב-1904 ועבר תמורות רבות בתולדות ההתיישבות בעמק.  גרו בו חלוצים בני העלייה השלישית, שעסקו בסלילת הכביש חיפה-נצרת, בייבוש ביצות העמק ובהכשרת קרקע.  החאן, ששכן בסמוך לכפר הערבי ג'דה, היווה מחנה לחלוצים-פועלים אלה בתוך סביבה לא מיושבת, ושימש כאכסניה זמנית לחלוצי "השומר הצעיר", לפני עלייתם לקרקע בבית אלפא.  בשנות השלושים השתכנה בו תחנת נוטרים.

מעטים מודעים לכך שראשיתה של רמת ישי היתה בניסיון מעניין, ראשוני מסוגו, להקים יישוב תעשייתי בא"י, בראשית העלייה הרביעית.  לניסיון התיישבותי זה, שנקרא אז "מנור", כמעט אין זכר ברשומות של תולדות היישוב, אך דומה שהוא ראוי להיכלל בין התכניות האוטופיסטיות שרווחו בשנות העשרים – אוטופיה של יישוב אורגים קואופרטיבי, המשלב תעשייה וחקלאות.  זה היה ניסיון בולט בחלוציותו, במיוחד לאור העובדה שיושם בשוליו של עמק חקלאי מובהק.  התכנית הייתה להקים בעמק יזרעאל תשלובת טקסטיל, שתכלול מטוויית כותנה, מצבעה, אשפרה והדפסה.  לצד התשלובת, התכוונו היזמים לגדל כותנה, כדי לספק למפעל את חומר הגלם ולשחרר אותו מן התלות בייבוא.  איכרי העמק היו אמורים לקבל מהחברה את הנטעים לגידול כמות הכותנה הנחוצה לחברה.  תכניתה רבת ההיקף ורבת מעוף של חברת "מנור", הייתה פרשה מיוחדת וחד-פעמית בתולדות יזמות הטקסטיל בשנות העשרים (וגם בשנים הבאות).

חברת "מנור" הייתה התאגדות שיתופית של שמונים משקיעים פרטיים, חלקם היו בעלי מקצוע בענף הטקסטיל.  היזמים התעתדו להקים סביב בית החרושת יישוב אורגים, שתושביו יקיימו גם משקי עזר שיסייעו לכלכלתם (ויאפשרו תשלום שכר עבודה יותר נמוך).  החקלאות היתה אמורה להיות על בסיס משק משפחתי פרטי ואילו המפעל התעשייתי היה אמור להיות משותף, בבעלות כל המתיישבים.

הרעיון לא היה המצאה ארצישראלית דווקא.  הוא מזכיר מעט, בדגם מוקטן כמובן, ערי תעשייה שהוקמו בגרמניה, בהולנד ובעיקר באנגליה – בשלהי המאה השמונה עשרה, במטרה לפתור את מצוקת הפועלים, שאפיינה את המהפכה התעשייתית.  במהלך המאה התשע עשרה בנו תעשיינים אירופיים עיירות בעלות אופי קהילתי סביב בתי החרושת שלהם, בהם ניתנו השירותים על ידי בתי החרושת, תוך דאגה לצרכים חברתיים ושילוב שטחי חקלאות וגינון.

התענית התגבשה בראשית 1924, במרכזי הטקסטיל היהודי בפולין (ורשה, ביאליסטוק ולודז') והייתה למעשה הצעה של פתרון מאורגן לפועלי הטקסטיל היהודיים בפולין.  ההסתדרות הציונית בלודז' החלה לפרסם תכנית להקמת יישוב חקלאי בשילוב עם תעשיית טקסטיל עבור מאה משפחות.  הנרשמים להתיישבות היו מלודז', מזדונסקה וולה, מביאליסטוק ומעוד מרכזי תעשיה  בפולין.  כל נרשם הפקיד מאה דולרים בעת ההרשמה.

מלכתחילה לא דובר על יוזמה פרטית קטנה, אלא על יזמה שיתופית מאורגנת, שתקל על הקמת המפעל.  התכנית התוותה בניית תשלובת של מפעלי טקסטיל במרכז אחד, שחלק ממחלקותיו ישרתו מפעלים נוספים, שיוקמו בסביבה.  בית החרושת אמור היה לתת את הדחיפה לברוא וליצור "מרכז טקסטיל" שלידו יקומו עוד בתי חרושת.

החזון לא הצטמצם ליישוב אחד.  החולמים הלכו בגדולות.  ברשומות נמצאות הכרזות כמו: "'מנור' יהיה לפיכך הראשון בשרשרת של בתי חרושת לטקסטיל, וא"י תהיה מרכז הטקסטיל המיוצר למזרח התיכון, כפי שפולין היתה עבור רוסיה".  לכל משפחה אמור היה להימסר שטח של 12 דונם לשם סיפור צרכיה בחלק ממוצרי המזון, דבר שנועד להבטיח את פרנסתם במקרה שענף הטקסטיל יעבור משברים שונים.  מתוך כוונה לבסס את היישוב, הוחלט לצרף גם משפחות בעלי מלאכה ואנשי שירותים, שאינם קשורים במפעל המקומי ובענפי החקלאות.  להם הוקצו 1,400 דונם נוספים.

היוזמים העיקריים של תכנית שאפתנית זו היו האחים רוזנברג, תעשייני טקסטיל יהודיים מלודז', ושל יצרן טקסטיל בשם וידיסלבסקי.  הם הגיעו ארצה ב-1924 וקיבלו עידוד מההנהלה הציונית בירושלים.  מוטל רוזנברג פנה ליהושע חנקין שימצא מקום מתאים לתכנית זו.  חנקין הציע ליזמים לקנות את אדמות הכפר הערבי ג'דה, 2.5 ק"מ מנהלל ו-20 ק"מ מחיפה.

המפעל עמד לקום על שטח גדול של 5,000 דונם ולהעסיק 300 עובדים בעלי משפחות.  תוכנן לייצר בו שמיכות ושקים, כשחומר הגלם אמור היה להגיע חלקו מחוץ לארץ וחלקו מחקלאות מקומית.  בתכנית היה גם להקים בית ספר לתעשייה.  התכנית, שהועלתה בעיצומה של גאות שנות העלייה הרביעית, התקבלה בארץ בהתלהבות, אך גם בביקורת, אשר הזהירה לא להפליג בציפיות, בטענה שחישובי העלות אינם ריאליים.

שני המוסדות הלאומיים שהיו אחראים למדיניות הקרקעית של ההנהלה הציונית – חברת "הכשרת היישוב" וקק"ל – היו נתונים בראשית העלייה הרביעית במצב כספי קשה.  מכיוון שכך, התקשרה חברת "מנור" עם שתי חברות פרטיות שקיבלו עליהן את מכירת האדמות בגולה: חברת "קהיליית ציון אמריקנית" (קצ"א) בארה"ב והחברה הבת שלה "משק" בפולין.  התעוררות שבאה בעקבות העלייה ההמונית, אפשרה לשתי החברות האלה לגייס סכומים ניכרים בחו"ל וליטול חלק נכבד ברכישת הקרקעות (חברות אלה קנו את מרבית האדמות שנמכרו על ידי "הכשרת היישוב" במקומות שונים בארץ בשנים 1924-1926, כ-150,000 מתוך 200,000 דונם).  קצ"א רכשה עבור "מנור" שטח של כ-10,000 דונם מקרקעות הכפר ג'דה, שמכר סורסוק ל"הכשרת היישוב".  סכום הרכישה, 17,000 ליש"ט, ניתן כהלוואה.

צבי רוזנברג וזלמן זילברצווייג, בתיווך בנק אפ"ק, חתמו בברלין הסכם עם חברת "סימנס-שוקרט" (Simens und Schuckert) מגרמניה (שבנתה גם את מחנה ישראל), שתבצע את התכנית ליישוב החדש – "מנור".

בתי היישוב היו אמורים להבנות מאבני המקום וממלט: "כל בית יכיל שני חדרים, מטבח, מרפסת, בית כיסא וחדר עם מקלחת (אותו החדר יהיה כה מרווח שאפשר יהיה לשים בו אמבטיה)".  תוכננה רפת ובה פרות בירותיות ולול עופות ובו עשר תרנגולות ותרנגול אחד מסוג "מינורקה" מאיטליה.  נוסף לתרנגולות תכננו לגדל שם יונים, מתוך הנחה ש"אין ארץ בכל העולם (מלבד קליפורניה) שיונים תפרינה ותרבינה באופן כל כך מהיר כמו בא"י…".

כמו כן דובר על גידול כבשים: "היות שיש לחברה די קרקע לנטוע עליה קקטוס בלתי דוקר, המכיל הרבה מים, ובא"י גדלים הכבשים באופן מצויין והם יכולים להמציא הרבה בשר וצמר…".  הקקטוסים היו אמורים לספק את המזון ואת המים עבור הכבשים, שיספקו בשר וצמר.

בתחילת 1925 הוקמו צריפים למגורים ונחפרו שלוש בארות מים, וראשוני החברה (כמאה משפחות מביאליסטוק ומלודז'), שהשקיעו במפעל מכספם, התיישבו במקום בתנאים לא קלים.  הובאו כארבעים נולים מכניים, ואף הוקמה מחלקת אשפרה.  בנוסף לבית החרושת הוקמו גם בית כנסת, גן ילדים, בית ספר ומוסדות קהילתיים.  בו בזמן התנהל רישום חברים נוספים בפולין וגיוס כספים.  אף על פי שלחלק מהגורמים המיישבים, כמו לשכנים אנשי נהלל, היה קשה לראות את אדמת העמק "מתבזבזת" על תעשייה – קיוו רבים כי הניסיון יצליח.  ב-1925 ציין הד"ר וייצמן, בדו"ח שלו לוועדת המנדטים, כי "מנור" הוא אחד מחשובי המפעלים בארץ.

החלום של "מנור" התנפץ אל מול מציאות עגומה: מה שנראה מבטיח על גבי הנייר, התברר עד מהרה כרעיון שיזמיו אינם מסוגלים להוציאו אל הפועל.  גרוע מכך, הוא נראה כהימור על עתידם של עובדים בעלי משפחות, שהשקיעו את כספם ללא ערבויות ממשיות.  כל זה על רקע המשבר הכלכלי שהיה בארץ ב-1926 ומשבר כלכלי בפולין.  הקונים לא הצליחו לממן את התחייבויותיהם.  חברת "מנור" נכנסה למשבר כספי וכל הסיכויים לשיפור התנדפו.  נראה היה שאין לבית החרושת סיכויי הצלחה.  המפעל טרם עבד, משקי העזר לא הספיקו לקיום ועבודות ההתיישבות הופסקו.  חלק מהמתיישבים התארגנו לעבודה חקלאית שיתופית על 600 דונם שיועדו לכך מלכתחילה.  שאר המשפחות עברו לעבודה שכירה במושבים שמסביב.  חלק מהקרקעות אף נמסרו לעיבוד למושבות הגרמניות הסמוכות – ולדהיים ובית לחם הגלילית.  החברה חוסלה.  לאחר חיסולה נשארה להנהלה הציונית ירושה קשה: לדאוג לאלו מחברת "מנור" שהגיעו לארץ ונשארו בחוסר כל.

נוספה לכך עוד מכה: מחמת המשבר הכלכלי העולמי של שנת 1929, לא יכלה קצ"א לעמוד בהתחייבויותיה כלפי מוכרי הקרקעות.  מחשש שמא יישמטו הקרקעות מידי היהודים, נחלצה לעזרה "קרן היסוד" והחליטה לקבל עליה את כל התחייבויות החברה, כך ניצלו השקעותיהם של קונים רבים.  כשלושה רבעים משטחה של ג'דה עברו אחר כך לרשות הקק"ל ועל חלק משטח זה הוקם בתרצ"ו המושב בית שערים.  הניסיון הייחודי של "מנור" זכה להדים רבים בא"י.  אף על פי שפיק"א וההנהלה הציונית (במידה מסוימת) נחלצו לעזרה, ואף שגם המרכז החקלאי בהסתדרות ראה בחיוב רב בניסיון החרושתי הזה של ההון הפרטי – לא היה בכך כדי להציל את היישוב.  המתיישבים עברו חוויות קשות של חוסר עבודה, רעב, וגרוע מכך – סכסוכים ומריבות.  בשנים 1927-1933 נטשו רוב המשפחות את המקום ושבו לפולין במפח נפש.

בראשית שנות השלושים הפך הדגם של "מנור" למודל לחיקוי בשני יישובים נוספים:

א.  קריית חרושת – נוסדה על ידי חברת "נחלת יעקב" מפולין ככפר תעשייתי לכ-200 משפחות, בקרבה לאזור תעשייה מתוכנן של הקק"ל, מול יג'ור, על הכביש לחיפה.

ב.  כפר אתא – מפעלי אריגה וטקסטיל ומושב של פועלים, נוסדו על קרקע של קצ"א, על ידי חברת "עבודת ישראל".  בכפר אתא הוקם מפעלו של מולר, שבכמה מובנים היה דומה במבנהו למה שתוכנן להיות במפעל "מנור", אם כי בבעלות משקיע אחד ולא ביוזמה של חברת מניות.

ביוני 1931 נרכש מפעל "מנור" על ידי חברה קואופרטיבית בשם "הנול – אגודה הדדית", שהוקמה במיוחד לשם כך, ואפילו קיבלה הלוואה בסך 150 לא"י מקרן העזרה.  נראה שהמוטיבציה העיקרית להעמיד את המפעל על רגליו הייתה החשש מפני הרושם הרע שיעשה הכישלון על יהודי פולין, בפרט לנוכח העובדה שחלק מבעלי המניות נשארו שם.  מובן שחרדו גם לגורל ההשקעה הכספית ולעתיד המכונות והקרקע.  הנהלת "הנול" הצליחה, לאחר מאמצים נואשים, להקים את בית החרושת מחדש, בעזרת ועדה שהורכבה מנציגי הקק"ל ו"קרן היסוד".

בשנת 1932 עבדו במקום שמונה עובדים, שנשארו בג'דה מקבוצת המשפחות הראשונות.  הם הפעילו שישה נולים מכניים, מתוך העשרים ושלושה שהיו במקום.  היה זה מפעל טקסטיל קטן, שלא דמה כלל לאוטופיה הטקסטילית שהולידה אותו.  המפעל ביש המזל נשרף במאורעות 1936-1939.  בליל שבועות תרצ"ח עלו מרצחים ערביים על שרידי כפר האורגים אשר בג'דה, במטרה למחותו מעל פני האדמה.  בהתקפה נהרג הנוטר המתנדב צבי לוין ונפצע חנוך גלובינסקי – שניהם פועלים בבית החרושת.

ניסיון נוסף לשקם את המפעל נעשה על ידי משה לסמן, אומן אריגה מלודז', שקיבל עליו חדש ולשקם את הציוד הפגום, ואף הצליח בכך.  אולם בשל המצב הקשה ששרר בארץ בתקופת המאורעות, חודשה העבודה רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, והמפעל קיבל את השם "עמק טקסטיל".  חרף ציודו הפגום והישן הצליחו בעליו להפעילו בשתי משמרות. תפוקתו כמעט שלא נפלה ממפעלים דומים שפעלו באותה עת במרכז הארץ.  בינתיים הגיע גרעין מעולי תימן ומספר התושבים גדל.  לאכסניה ולמגורי הפועלים שימש החאן העתיק, שלצד הכביש הראשי.

בראשית שנות הארבעים היתה ג'דה נקודת יישוב עזובה כמעט.  ב-1944 נעשה ניסיון לשקם מחדש את היישוב אך הבעיה העיקרית היתה המחסור בשיכון.  השאלה הכאובה נפתרה תודות לתרומתו האדיבה של יש"י (ישראל יהודה) אדלר – מורה ותיק, נדבן ועסקן.  הוא חש מבוכה נוכח עליית מחיריהם של מגרשיו בתל אביב והחליט לתרום עשרת אלפים לא"י ל"קרן היסוד", בתנאי שתופנה לבניית בתים לפועלים בג'דה, ובתנאי שיושביהם יחיו לפי מסורת ישראל.  במקום הוקמו עשרה בתים.  כל בית כלל שני חדרים, מטבח ושירותים.  עם הנחת אבן הפינה בטקס חגיגי ורב רושם, בערב ראש חודש אדר תש"ד, ניטעו ארבעים עצי אורן והוכרז על שמו החדש של היישוב: רמת ישי – לאות הוקרה על גודל התרומה ועל פעילותו הציבורית הארוכה של יש"י אדלר.  "עמק טקסטיל" המשיך לעבוד גם בשנות החמישים.  ב-1952 הועסקו בו שבעים פועלים, אך הוא נאלץ לצמצם את ייצורו.  ב-1954 ירד מספר הפועלים לשלושים ואחד.  ב-1959 הודיעו בעליו של "עמק טקסטיל" כי לא יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם הכספיות.  המפעל שוב החליף בעלים ולאחר זמן קצר נסגר סופית.

היישוב התפתח בעצלתיים.  לאחר קום המדינה קיבל עולים מתימן ומצפון אפריקה, וכונה בפי רבים 'מעברת ג'דה'.  אף על פי שרבים מיושביו לא הכירו את סיפורי התלאות של המפעל, דומה היה כי חוסר המזל דבק ביישוב.

בראשית שנות השמונים יישבה ממשלת ישראל את שאריות העולים משנות החמישים והכירה ברמת ישי כיישוב פיתוח.  המושבה חוזקה כדי שתקלוט תושבים נוספים.  הוקמו מרפאות חדשות, סניף דואר, כיתות ואגפים נוספים בבית הספר, מקווה, היכל תרבות, בריכת שחייה ומעון יום.  כל אלה, יחד עם פיתוח (אמנם איטי) של הכבישים, רשת המים ופינות הנוי – הפכו את היישוב לאחד המקומות המבוקשים בצפון.