היינו העתיד

כמה ימים טרם כתיבת שורות אלו, קראתי את "הביתה" של אסף עינברי, המגולל את סיפורו של קיבוץ אפיקים, משלב המצוקה של מייסידו, דרך החלום, הגשמתו ולבסוף דעיכתו. סיפור זה הוא הרבה יותר מסיפורו של קיבוץ אפיקים ושל התנועה הקיבוצית בכלל. זהו סיפורה של ארץ ישראל. סיפור שיכול לעניין כל מי שהיה לו חלום.

ראו באתר זה: בלדה לעוזב קיבוץ

לעומת זאת, "היינו העתיד" של נאמן הוא מהדורה קריאה וקולחת של "יומני היקר". רובו של הספר הינו רשימה של פעילויות שהכותבת עברה יחד עם בני כתתה בקיבוץ יחיעם. ללא תובנות כלשהן, ללא ניסיון להשליך מהסיפור האישי, הצר, אל מעגלים רחבים יותר. כמה מסיפוריה אינם קשורים לקיבוץ כלל, כמו למשל סיפור שחרורה המוקדם מהצבא, אלא אם מתעקשים מאד לתלות בחינוך הקיבוצי גם את הסדקים שנפערו בנשמתה המיוסרת. אמנם היו רגעים בודדים בהם הקריאה בספר הוליכה אותי, כמעט כמו בספרו של ענברי, לתחושות החמצה שקיימות גם בי עצמי, כשאני מתבונן בעברי; לגעגוע לחיים טובים  ואידיאליסטיים יותר מאלו שאליהם הולכתי את עצמי. אולם בריחתה של נאמן מהר הטרשים שהפך לגן פורח אל אדינבורו, פריז או תל אביב, מחזירים את ההחמצה שלרגע דומה והיתה קולקטיבית, למקרה המאד פרטי שלה, במיוחד בפרשת השירות הצבאי, שאיננה יכולה לרמוז אפילו לרגע שמדובר בכישלון של כולנו, אפילו לא בכישלון "שלהם", אלא בבעיה נפשית שלה, שלא ברורה הרלוונטיות שלה לספר.

גם ההסבר המפורט כיצד המשפחה נחשבה לעניין בורגני נקלה כביכול, בתיאור המצמרר של ההורים שהשליכו לפח את עבודת היצירה שהביא להם הילד בשעת הביקור היומית (שעה וחמישים בדיוק), איננו מלמד על הכלל. כך היה אצל כל ההורים? כולם כל כך אטומים? כולם כל כך הושחתו על ידי הניסוי החברתי שערכו?

מסקר טלפוני מהיר שבצעתי בין חברי שגדלו בקיבוצי ה"שומר הצעיר" דווחתי דווקא על ארבע שעות יומיות בהן עצר הזמן את מהלכו הרגיל והכול הוקדש רק לקשר בין ילדים להוריהם. כאילו אנוסים היו לדחוס לשעות היקרות הללו כמה שיותר עניין, הקשבה ואהבה. שורות אלו מביאות אותי לחשוב שנאמן מתחשבנת דרך הספר עם משפחתה הפרטית ולא רק עם הקיבוץ והשיטה הקיבוצית.

לא ברור איזה עניין יכול למצוא הקורא באוטוביוגרפיה של אשה, קולחת ככול שתהיה, שעוסקת רק בחייה שלה, בקיבוץ שלה. לטעמי, אוטוביוגרפיה מעניינת כשהיא עוסקת באדם שהשפיע על חייהם של הקוראים, מדינאי, מדען, או סופר, או בכך שהיא שופכת אור על מקום או תקופה, כמו למשל, "סיפור של אהבה וחושך", בו מצליח עמוס עוז לספר לא רק על נעוריו אלא גם ובעיקר על ירושלים, על האוניברסיטה העברית ומרציה ושופך אור על דמויות ופרשיות, שיש בהן עניין לציבור כולו, לפחות לציבור קוראיו. את אלו ואפילו את חלקם לא מצאתי ב"היינו העתיד". כתיבתה של נאמן משובחת. אולם יש להבחין בין יכולת ההתנסחות ליכולת לספר סיפור. אולם הסיפור שנאמן מעבירה איננו מספיק טוב. היא לא בדיוק כותבת רומן, אלא מפזרת רסיסי מידע שאפילו לא ממש מתגבשים לכדי עלילה או למסר חד שעוד לא סופר.

קיבוץ יחיעם של פעם

הספר נראה לי כמו תרגיל בביבליותרפיה; מעין טיפול פסיכולוגי שמבצעת הכותבת, דרך הכתיבה, מזור לנשמתה המיוסרת. אני מניח כי הסקירות הרבות להן זכה הספר והתברגותו המהירה בטבלת רבי המכר קשורות לא רק לכשרון הכתיבה של נאמן, אלא ליצר המציצנות שהוביל בעבר את הציבור לקרוא את ספריה של נעמי רגן. אז הציצו קוראיה של רגן לעולמם של החרדים, שגם הוא הוצג בצורה סטריאוטיפית ושטחית, כך שתתאים לעיני הקורא החילוני. משמוצה העניין בחרדים, אפשר היה לעבור לקיבוצים. אלו שהיו פעם מושא להערצה, גם בקרב מתנגדיהם, הפכו תוך מחציתו של דור, למושא הלעג. אכן, צדקה הכותבת המתארת את ניסיונם של הקיבוצניקים להתכחש ליהדות ולברוא לעצמם דת חדשה, שכמה מנושאיה הפכו להיות חרדים באמונתם, כמו עמיתיהם -יריביהם בשכונותיה של ירושלים. אולם חברי יחיעם, מוצגים בספר, הם ועמיתיהם לתנועת "השומר הצעיר", כאוסף של הוזים, שבצעו תרגיל בלתי מוצלח בעכברי מעבדה אנושיים. אין כאן ניסיון להבין מה גרם לאנשים לבחור בדרך הזו, אלא  הגחכה של דרך חיים שלמה.

אמנם, הכותבת מזכירה את סיפור עלייתו של הקיבוץ על הקרקע ואת סיפור עמידתו במלחמת העצמאות, אבל אין התייחסות אמיתית לחלום ולמאמצים להגשמתו של מי שהיו פעם חלון הראווה של המדינה. הכותבת אינה בודה דברים. היא מתארת אותם כהווייתם. הטעויות הן חלק חשוב מהתמונה, אך לא חזות הכול. כבר יעקב חזן, מצמד אבותיו של "הקיבוץ הארצי"  אמר פעם: "רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו עמי ארצות". אני יכול להוסיף כהנה וכהנה על שחצנותם של בני הנוער של הקיבוץ, על האכזריות שהם מגלים, לא רק כלפי בעלי חיים, אלא גם כלפי ילד חוץ שאתרע מזלו ונפל לידיהם. לא רק שלא היתה בהם טיפה של אמפטיה למי שניתק מעולמו ומנסה להכות שורשים באדמתם הסלעית והקשה, אלא שבזרותו הוא מצליח לנקז כמויות של רוע שקשה להבין מהיכן נובע. אני יכול לכתוב כהנה וכהנה על בני הנוער של "המוסד החינוכי" שהדרכתי לא אחת, על האטימות הרגשית, על הפגנת העצלות, הציניות המוחצנת, הפחד להראות רגשות, הסגירות, החיקוי המפוחד של החבר'ה המובילים, החשש להיראות שונה.

קיבוץ יחיעם

אכן, קרו דברים לא טובים בשיטת החינוך הזאת, אפשר וצריך להצביע עליהם, מדעית וספרותית, בתנאי שמנסים להראות את התמונה כולה, את אותם פירות שהצמיחה השיטה הזאת. בעיקר ענבים ולא רק באושים.

מרבית מפקדי החטיבות ב'הגנה' היו חברי קיבוצים. הפלמ"ח לא היה קם אלמלא התנועה הקיבוצית. קיבוצים עמדו בגבורה במערכות ישראל, מטירת צבי במאורעות תרצ"ו, דרך בארות יצחק, נגבה, נירים, דגניה , משמר העמק ויד מרדכי בתש"ח, גדות במלחמת ששת הימים וישובי הנגב המערבי והגליל העליון במלחמות זמנננו. היו לא מעט שנים שמרבית חיילי הסיירות היו בני קיבוצים. היתה אפיזודה שמפקד סיירת צנחנים ושלושת מפקדי המחלקות שלו הגיעו מקיבוץ אחד, עין חרוד. כמעט 20% מהנופלים במלחמת יום הכיפורים היו בני קיבוצים, שהיוו 3% מהאוכלוסייה כולה. אמנם, שיעורם בקרב המתנדבים ובקרב הקצינים ירד, אך עדיין שיעור הנופלים במלחמת לבנון השנייה, מקרב בני הקיבוצים, היה גדול לאין ערוך משיעורם באוכלוסיה. כל ההסתייגויות, הפוליטיות, המנטאליות והחברתיות, שעשויות להיות מחיי הקיבוץ, ראוי להעניק להם את הכבוד הראוי. הקיבוצים הטביעו את חותמם על החקלאות ועל התעשייה; לא רק בבתי הקברות הצבאיים. לאורך עשרות שנים הם היו, כפי שהגדיר פעם יצחק בן אהרון, גם בית וגם דגל.

הכותבת מתארת את העבודה במשק כסיוט ולא מוצאת כף זכות לחברה, שגם בשנים של גאות הבורסה, חינכה את נעריה להאמין שהעבודה איננה רק צורך, אלא גם ערך. כך למשל היא כותבת: "כולם ידעו שעבודה חשובה מלימודים, חשובה יותר מכל דבר…", אבל כדי שלא יחשדו בה בהערכת ייתר חלילה, היא מוסיפה במרירות: "אנחנו ניתנים להחלפה, היא לא". לא מצאתי אצלה הערכה, שלא לדבר על השתאות  מכך שאנשי הקיבוץ העניקו קדושה לערכי ההתיישבות, עבודת האדמה והציונות המעשית. גם במובן זה הם לא היו חילונים, כיוון שהיו ערכים מסוימים שהם היו מוכנים להיהרג עליהם.

נאמן מציירת בלשונה הקולחת כיצד בבית הספר ובמוסד החינוכי לא למדו דבר ובו זמנית מזכירה את הצלחות חבריה בקורס הטייס, כולל בשלב הלימודים שבו. אפשר היה לצפות ממנה שתנסה לפענח את הקשר בין הדברים ואולי היתה מגיעה למסקנה שבכול זאת למדו שם משהו, גם אם קשה לכמת אותו במונחים של בתי הספר העירוניים. נאמן, כמו ענברי, כותבת על ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, את הנטייה לרכושנות, להורות, לקינון. שניהם כותבים על היומרה לעצב אדם חדש. אצל ענברי הניסיון שנכשל מוצג כטרגי ואצל נאמן מוצג כנלעג.

על הקיבוצים נכתב לא מעט. דומה והראשון היה משה שמיר, עוזב קיבוץ אף הוא, שכתב בחוש אבחנה חד ומדויק על החברה שאמרו עליה פעם שלכול ארץ ישראל יש ניחוח אחר בזכותה. עמוס עוז תיאר ב"מקום אחר" חברה אנושית מיוחדת, בביקורת מהולה בהרבה אהבה. איש מהם אינו חש כ"ניצול קיבוץ". אפילו לא מוריס פוליטי, שכתב ב"גדרות-המלך", על המאבקים האישיים והאידיאולוגיים בחברה הקיבוצית בשנות החמישים מנקודת מבטו של עולה המתקשה להסתגל לחיי שיתוף.

אף אחד מאלו לא נרתע מביקורת; וודאי שלא עמיה לבליך שבספרה "קיבוץ מקום", ניתחה את החברה הזאת, את הניסיון החברתי המרתק הזה, על סף שנות האלפיים, מנקודת מבטה של פסיכולוגית-חוקרת.  אולם "היינו העתיד", הופך את הקיבוץ לחבורה מגוחכת. נראה שהחברה הקיבוצית, נעה כמו החברה הישראלית כולה, כמטוטלת. פעם התייחסו הקיבוצניקים אל עצמם, כאל בני אלים ואילו כעת, בעיקר מאז שירדו ממעמדם הרם, נעה המטוטלת לצד ההפוך וחיש קל התפשטה אופנה אחרת, ההופכת אותם למושא ללעג. האופנה החדשה הזאת משתלבת היטב שיח הקרבני של התרבות הרווחת כאן, המעודדת אנשים לתפוס את עצמם כקורבנות חסרי ישע של הוריהם.

כשיענקל'ה רוטבליט כתב את "בלדה לעוזב קיבוץ" ב-1970, הוא הלך, במובן מסוים, נגד הזרם. הקיבוצים היו עדיין אז בשיא פריחתם ואמונתם ונחשבו ל"בון טון"  בתרבות הישראלית. כששר "הוא עוד ישוב" והתכוון ל"הוא לא ישוב" יצא נגד חברה חזקה שעיני הציבור כולו נישאו אליה. מאז חלפו ארבעה עשורים ומדובר בתנועה שהשמצות נגדה הפכו לבון טון, בעיקר בקרב עוזביה.

חמי רודנר, זמר מצליח, מתראיין מעת לעת ומציג את קיבוצו גבעת ברנר כחממה של סוטים ומתעללים. כך גם התערוכה "לינה משפחתית", שאצרה טלי תמיר והקיצוני שבהם, סרטו של דרור שאול "אדמה משוגעת". זהו סרט מעוות, תרגיל לא מוצלח בביבליותרפיה, או לייתר דיוק "פילמוגרפיה", בו בנה של אישה שסבלה ממחלת נפש מציג קיבוץ שלם כאטומים, מרושעים, ושטופי זימה. ככלל, אנשים המטילים רפש בבית בו גדלו, אינם נאמנים עלי. "היינו העתיד" אינו לוקה בשנאה עצמית כ"אדמה משוגעת", אבל משתלב היטב בפסטיבל הרחמים העצמיים של יוצאי קיבוצים. הוא לוקה בחוסר אהבה, חוסר כבוד ולטעמי גם בחוסר איזון.

ראו גם באתר זה: אדמה משוגעת