תולדות איבריה בימי הביניים

ההיסטוריה של חצי האי האיברי, מפלישות הגרמנים ועד הקמת פורטוגל

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: תולדות איבריה בעת העתיקה

ראו גם : הרצאה על ספרד – בעקבות תרבויות ודתות 

            הרצאה על פורטוגל 

מכיוון שפורטוגל נוצרה למעשה רק במאה ה-12, וספרד התגבשה רק במאה ה-15, לא יהיה זה נכון להתייחס אליהן כאל ישויות נפרדות. לכן נתייחס כאן אל "איבריה".

בראשית המאה החמישית לספירה, פלשו השבטים הגרמניים – האלאנים, הוונדלים[1] והשוואבים –  בזזו את איבריה כולה והגיעו בכיבושיהם עד צפון אפריקה. היו אלה חלק מהפלישות הברבריות שאפיינו את סוף עת העתיקה ותחילת ימיה ביניים ושונו בלא היכר את המפה הפוליטית של אירופה. לא ידוע הרבה על ראשיתם של הגרמאנים. מוצאם לוט בערפל. מעדויות ארכיאולוגיות אפשר להסיק שבסוף תקופת הברזל הם אכלסו את דרום שוודיה, את חצי האי יוטלנד ואת צפון גרמניה. במאות האחרונות לפני הספירה, הם ישיבו את אזור הים הבלטי ובמאה הראשונה לפני הספירה, התקדמו אל נהרות הריינוס והדנובה, לאזורים שנשלטו על ידי הקלטים.

יוליוס קיסר היה הרומאי הראשון שהתייחס אליהם בהרחבה, בחיבורו "מלחמת גאליה"[2], שנכתב בשנת 51 לפני הספירה. הריינוס היה הגבול בין הגרמנים לקלטים וקיסר עמד על ההבדלים ביניהם הוא מתאר את אמונתם בשמש, האש והירח, את עיסוקם בציד ובאימונים צבאיים, את ההקפדה על תומתם המינית, עד גיל בוגר ועוד[3]. קיסר הוא הראשון שתיאר את הגרמנים כחיות פרא והציגם כאויב המסוכן ביותר של המדינה הרומית. בשנת 98 לספירה, השנה שבה עלה הקיסר טריינוס לשלטון, פרסם ההיסטוריון טקיטוס, את חיבורו "גרמניה" הוא שרטט מפה גיאוגרפית של ההתיישבות הגרמנית ועמד על ההבדלים שבין השבטים[4].

הגותים שייכים למשפחת העמים הגרמניים שמוצאם מסקנדינביה. בשל גידול באוכלוסין הם נדדו משם ובשנים 200-150 התיישבו באזור שמצפון לים השחור. משם יצאו לפשיטות שוד על הפרובינקיות הרומיות שמעבר לדנובה. בשנת 238 בזזו את הפרובינקיה הרומית מויסיה (Moesia) התחתית ודרשו כסף רב תמורת נסיגתם. כחלק מההסכם שנחתם עמם, החלו הגותים לשרת בצבא הרומי. כתוצאה מהצלחה רומית בגבול הדנובה, בשנות ה-40 של המאה השלישית, הפסיקו הרומאים להעביר לגותים את התשלום המגיע להם ואלו פלשו בשנת 250 לשטח האימפריה הרומית. כתוצאה מההרס הרב שהותירו אחריהם הגותים, הם נאלצו לפלוש בכול פעם למקומות חדשים ורחוקים יותר. בשנות ה-60 פלשו ליוון ולאסיה הקטנה ("גלטה"), אך בסופה של הפלישה הובסו על ידי הקיסר הרומי קלאודיוס גותיקוס (Claudius Gothicus) , שנקרא כך על שום ניצחונותיו על הגותים. בשנת 271 שוב הובס הצבא הגותי, בידי הקיסר אורליאנוס (Aurelianus). בעקבות תבוסתם זו, חדלו הגותים מלפלוש לשטחי האימפריה. הניצחון הרומאי הביא להיערכותם מחדש של השבטים והעמים הגרמנים בשטחי האימפריה הרומית ומחוצה לה; היערכות שבעטיה בא הפילוג בקרב הגותים לשני מחנות מוכרים: הוויזיגותים, כלומר הגותים המערביים, או "הגותים האצילים" והאוסטרוגותים, כלומר "הגותים המזהירים"[5]. בשנת 332 נחתם הסכם בין הגותים לקיסר קונסטנטינוס והם הפכו לבני ברית לרומא.

בשנת 376, בעקבות הפלישה ההונית[6], צבאו הצבאות הויזיגותים על שטחי האימפריה הרומית שלאורך הדנובה. הקיסר ולנס (Valens), קיבל אותן לשטחי האימפריה ואף העניק להם אדמות בתמורה לשירותם הצבאי, אולם שחיתות המידות והיחס המתנשא של פקידי הצבא הרומי, הביאו למרד ויזיגותי. בעקבות ניצחון הגותים בקרב הדריאנופוליס, בשנת 378, שבו הביסו את הצבא הרומי והרגו את הקיסר ואלנס (Flavius Iulius Valens Augustus), הם קיבלו את מבוקשם והורשו להתיישב בשטחי האימפריה. ההסכם הבטיח לרומאים שירות צבאי סדיר של הוויזיגותים ואילו הויזיגותים שוחררו מדאגות פרנסה, מכיוון שקיבלו לידיהם אדמות. אולם ההסכם לא החזיק מעמד. זמן קצר לאחר מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון, פלשו הוויזיגותים בראשות אלאריך הראשון (Alaric), ליוון ואיטליה ובשנת 410 כבשו את העיר רומא. הירונימוס (מאבות הכנסיה), השאיר אחריו תיאור מזעזע של החורבן, תוך השוואה לתיאור חורבן ירושלים במקרא. נפילת רומא והשוק הברוטלי שערכו בה הגותים עוררו גלי זעם, זעזוע וחרדה בכול רחבי האימפריה. הגותים כבשו את דרום איטליה, התקדמו אל גאליה, נוצחו על ידי הקיסר קונסטנטיוס (Constantius) והקימו ממלכה שבירתה טולוז[7].

האלנים היו נוודים שחיו בדרום מזרח רוסיה, במאות הראשונות לספירה, לאחר הקמת האימפריה האוסטרוגותית באוקראינה, נעו האלנים מערבה והתיישבו בין הדון לוולגה, עד אשר הגיעה הפלישה ההונית והדפה אותם מערבה.

השוואבים (Suevi) ישבו כבר במאה הראשונה ממזרח לריינוס, באזור שווביה ובעבות נדידת העמים באירופה, שמקורה בפלישה ההונית, נדחפו גם הם מערבה ובמקביל לוונדלים, חצו את הריינוס, בשנת 406.

במשך שלוש שנים, כבשו הוונדלים את גאליה ובזזו אותה, יחד עם בעלי בריתם, האלנים והשוואבים, עד אשר בשנת 409 חצו את הפירינאים ועברו לשטחה של איבריה. הם שדדו אותה במשך שנתיים, עד אשר התיישבו בה. חלק מהוונדלים והשוואבים התיישבו בגליסיה. אחרים התיישבו בבאיטיקה (Baeitica). האלנים התיישבו בלוזיטניה (Lusitania).

הקיסר הרומי הונוריוס שנבצר ממנו להגן בנשק אפילו על אדמת רומא עצמה, שיחד את הוויזגוטים של דרום מערב גאליה, ללכוד מחדש את חצי האי, למען האימפריה[8].  הם הגיעו בכמה מסעות אל איבריה, תקפו את מושבותיהם של האלאנים ושל הוונדלים ובשנת 420 כבשו את מרבית שטחה.

הסוואבים נשארו בגליסיה. הוונדלים והאלנים, בפיקודו של גונדריך (Gunderic), נעו לדרום חצי האי האיברי .אז גם חל המיזוג בין העמים והאלנים נטמעו בוונדלים[9]. אנדלוסיה נקראת על שמם ומכאן השם הערבי לחצי האי האיברי "אל אנדלוס".

בשנת 475, בהנהגתו של המלך הויזיגותי אווריך (Euric), הכריזו הויזיגותים על עצמאות ממלכתם וניתקו כל קשר עם האימפריה הרומית. אולם הם לא הסתפקו רק בגאליה. במשך כל המחצית השניה של המאה ה-5, הרחיבו את גבולות ממלכתם דרומה, עד אשר שלטו בכול שטחו של חצי האי האיברי, למעט מובלעת בצפון מערב חצי האי.

ממלכת הויזיגותים יצרה דגם דומה לדגם האימפריאלי. הן בתחום גביית המסים והן בתחום החוק. ה"ברוויאריום של אלריך", נחתם בשנת 506, בידי בנו אלריך השני, נערך במתכונת הקודקס של תאודוסיוס ומשקף את נורמות החוק הרומי. נראה היה שהממלכה הוויזיגותית ניסתה להעביר לתושבים את המסר, שהסדר הישן והמקודש, עתיד להימשך. הוויזיגותים גם בנו מבנים מרשימים, כך למשל, כנסית סאו ז'ורז'ה בליסבון, כך גם הקתדרלה בטולדו .

בחצי האי הפירניאי התה הפרדה ברורה בין הרומאים לוויזיגותים, בשל ההבדל הדתי – הרומאים היו קתולים והגותים היו אריאנים[10].  עם נפילת הממלכה האוסטרוגותית בשנת 561, היתה איבריה הוויזיגותית, הממלכה הגותית האחרונה שנותרה על כנה. בשנת 587 עבר המלך רקרד (Recared) הראשון לנצרות הקתולית. חוקי ועידת טולדו, מן המחצית הראשונה של המאה השביעית, מעידה כי שכבת העלית התעצבה מחדש. ההבדלים האתניים הישנים נעלמו, כך גם הלבוש והמנהגים הוויזיגותים. גם הברוויאריום של אלריך איבד מתוקפו והוחלף בקוקדס החוקים הוויזיגותי. מעבר זה מסמל את הסינתזה ההיספנית-רומית – גותית.

לויזיגוטים היתה השפעה רבה על האוכלוסיה. פרובינציה גוטלוניה, מכאן "קטלוניה". יש הבדל רב בין הקטלנית, לפורטוגלית לקסטיליינית. עד הפלישות הגרמניות, עברה איבריה תהליך של רומניזציה. כולם דיברו אותה לטינית, ללא דיאלקטים. כך למשל, איזידורוס מסביליה כתב איטימולוגיות על אומנות הנאום[11]. השבטים הגרמניים שדיברו שפות שונות, יצרו את העירוב הזה, שממנו נולדו שפות שונות.  בשנת 585 כבשו הויזיגותים את ממלכת הסוובים ואיחדו את חצי האי תחת שלטונם[12].

הממלכה הויזיגותית חדלה להתקיים בשנת 711, עם הכיבוש המוסלמי של חצי האי.

אחר מותו של המלך הוויזיגותי ויטיזה ( Wittiza), ששלט בשנים 710-702, החלה בממלכה הוויזיגותית מלחמת ירושה בין המלך הנבחר רודריק רודריק (Roderic)[13], לבין בניו של המלך המנוח. בערך באותה עת הושלם הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה. הפרובינציה הביזנטית "אפריקה", נכבשה ,לרבות בירתה קרתגו. השבטים הברברים של צפון אפריקה, הצטרפו בהמוניהם לחיילות הערבים.  מושל צפון אפריקה מוסא אבן נוסייר ביקש לנצל את חולשתם של הוויזיגותים ולפלוש לחצי האי האיברי.

מעבר ללהט הדתי אשר המריץ את הכוחות המוסלמים לכבוש את העולם והתשוקה לבזוז את אוצרות אירופה, ניתנו הסברים פנימיים לאירועים שאפשרו למוסלמים לכבוש את איבריה, כמעט ללא התנגדות. גורמים דתיים נוצריים האשימו במפלתם של הוויזיגותים את המלך ויטיזה, אשר בנוסף להתנהגות הפרטית ההוללת שלו, אילץ את הכמורה המקומית להינשא למרות האיסור שהטילה הכנסיה הקתולית. אחרים האשימו דווקא את המלך רודריק, על כך שאנס את בתו של יוליאנוס, מושל סאוטה (Ceuta),. כתגובה לכך הזמין יוליאנוס את כוחותיו של טאריק, על מנת לנקום ברודריק, ואף שלח ספינות שיעבירו את הכוחות המוסלמים לתוך חצי האי[14]. גורמים אחרים מאשימים את המלך הוויזיגותי אקילה, בנו של המלך ויטיזה, ששלט בחלקים מצפון האי, בכך שרצה להחזיר לעצמו את המלוכה ולכך הזמין את טאריק על מנת להשמיד את כוחותיו של רודריק[15]. יש הטוענים כי שטאריק הוזמן דווקא על ידי יהודי איבריה, שסבלו מרדיפת הוויזיגותים בחצי האי, וראו בשלטון המוסלמים תחליף טוב יותר. אפשרות נוספת היא שפלישת המוסלמים לא הרתיעה את המקומיים, ואולי אפילו התקבלה בברכה על ידם, בדיוק כפי שקרה בפלישות הרומאים, היוונים והפיניקים לפני כן[16].

בסוף המאה השביעית מושל טנג'יר המצביא טארק אבן זיאד , ברברי שהתאסם, נשלח לספרד על ידי מוסא אבן נוסייר, המושל הערבי של אפריקה, בראש כוח פלישה שמנה כעשרת אלפי חיילים, רובם ברברים, מיעוטם ערבים[17]. הוא נחת במקם הנושא את שמו "ההר של טארק", ומכאן גיברלטר. המלך רודריק, שהיה עסוק במרידות בצפון האי, איחר להגיע אל הפולשים המוסלמים. עד להגעתו של הצבא הוויזיגותי, הצליח טאריק לאסוף כמות של כעשרת אלפים לוחמים[18]. הכוחות הוויזיגותים המותשים שהגיעו מהצפון , כדי לעצור את הפולשים המוסלמים, לא היוו כל בעיה עבור צבאו של טאריק, שהביס אותם בצורה מוחצת נהרג בקרב גואדאלטה (Guadalete), שהתחולל ב-19 ביולי, והרג את המלך רודריק. להפתעת כוח הפלישה הקטן, הוא נתקל בהתנגדות מועטה.  פרט לעייפותם הפיזית של הוויזיגותים, היתה נטישה המונית של חיילים של שדה הקרב, לאחר בגידה של אצילים ובעלי דרגות במלך, דבר שתרם לניצחון המורים. הקרב למעשה מוטט את הצבא הוויזיגוטי התבוסה הובילה למסע הכיבוש של כל חצי האי עם כעשרת אלפים חיילים בארבע שנים בלבד. המוסלמים בהתנגדויות קטנות, ברמה המקומית בלבד.

טאריק ראה שספרד פנויה, והחליט להתקדם לקורדובה. בדרך ניצח כוח ויזיגותי נוסף, והחליט להתקדם לכיוון הבירה הוויזיגוטית, טולדו, אשר אותה כבש ללא התנגדות משמעותית. המושל של טוניס, מוסא איבן נוסייר התמלא קינאה על הצלחותיו של טאריק. ביולי 712 חצה את המייצרים עם כוח של 18,000 מוסלמים, ערביים ברובם, במחצית השנייה של 713 נפגשו מוסא וטאריק, באזור טולדו. מוסא כבש את סרגוסה, והספיק לשלוח כוחות ראשוניים לדרום-מזרח צרפת (אשר גם הייתה חלק מהממלכה הוויזיגוטית). ברוב האזורים הנוצרים נכנעו ללא קרב.

לסרטון הסברה על טאריק אבן זיאד

מוסא איבן נוסייר ככל הנראה עזב את ספרד בסוף 714, והגיע לדמשק ב-715. השלטון נשאר אצל בנו של מוסא – עבד אל-עזיז, אשר נרצח בשנת 716. עם מותו של עבד-אל-עזיז ניתן לסמן את סוף תקופת הכיבושים בספרד[19]. המוסלמים חצו את הרי הפירינאים לאזור צרפת של היום ואף כבשו את נרבון (Narbonne), אך נבלמו ב-732 קרב טור (Bataille de Tours; הידוע גם כקרב פואטייה (Bataille de Poitiers), מול כוחות הפרנקים בראשותו של שרל מרטל (Charles Martle), ב-10 באוקטובר 732.

הערבים כינו את האזור הכבוש בשם "אל-אנדלוס" (Al-Andalus), היינו, "ארץ הוונדלים" , צורפה לריבונות של החליף האומיי, שישב בדמשק. העיר קורדובה הוכרזה כבירה. במהירות בזק איבריה הופכת למוסלמית. למרות מספרם הקטן יחסית הם שולטים בחצי האי. בדרום מתיישבים מוסלמים ממצרים ולאורך החוף – סורים (אל מע'רב אל אנדלוס – מערב אנדלוסיה) ברברים מתיישבים במרכז.

לא כל חצי האי האיברי היה בידיים מוסלמיות ומשך כל תקופת השליטה המוסלמית בחצי האי האיברי נותר אזור בצפון חצי האי (אזור הבסקים וגליסיה) אשר נותר בשליטה נוצרית וממנו יצאה בהמשך ההשתלטות הנוצרית המחודשת על חצי האי, אך התשתית השלטונית והצבאית של המוסלמים חלשה על שטחים משמעותיים יותר מהשטחים עליהם שלטו המלכים הויזיגוטים.

הערבים בשלב זה לא ייחסו חשיבות גדולה לחצי האי האיברי בין השנים 714 ו-756 הייתה אל-אנדלוס מחוז בח'ליפות אומיה, ונשלטה בידי הואלי (המושל) של צפון אפריקה ששכן בקיירואן. החליף האומיי שלח לאזור שורה של מושלים, אנשי מנהלה ומתיישבים. אלו החליפו את שכבת המינהל הוויזיגותית ויצרו מבנה חברתי חדש, שבו מוסלמים, בעיקר ממוצא ערבי, היו השכבות העליונות. בתחילה הייתה עיר הבירה סביליה, וכעבור זמן קצר עברה לקורדובה.

המוסלמים נקראים באירופה "סרצנים", על שם רוח השרקייה. הם שינו את המרקם החברתי באיבריה, כמו בסיציליה ובדרום איטליה. אבל המנצחים לא רדו במנוצחים. הפקיעו קרקעות רק מאילו שיצאו נגדם והמסים שהטילו לא היו גדולים ממסי המלכים הוויזיגותים. הם העניקו לאיבריה חירות של דת ופולחן. רבים מהם נישאו לנשים מקומיות.

נוצרים בעלי מעמד שרצו לשמור על מקומם בחברה, התאסלמו וידועים כ"מוּוַלַדוּן בערבית, או Muladíes בספרדית.. וכך גם רבים מפשוטי העם, שרצו להימנע מהמיסוי הכבד שהוטל על לא מוסלמים. אלו שהחליטו לשמור על דתם, זכו לחופש פולחן. המוזרבים (mozarabs), הנוצרים אשר שמרו דתם וחיו תחת המוסלמים. מטקסטים שונים רואים שעל-אף ששמרו את דתם, נוצרים אלו העריצו את התרבות המוסלמית. אם כי, מעת לעת, פרצו רדיפות דתיות.

תקופה זו התאפיינה בסכסוכים פנימיים בין המוסלמים, הן בין משפחות האצולה הערביות לבין עצמן והן בין הערבים לבין הברברים, שחשו מופלים לרעה. המרד הברברי דוכא בסיוע כוחות סוריים. עם תום המרד, נשארו הסורים בספרד ותרמו עוד לחוסר היציבות הפוליטית. הסכסוכים בין המוסלמים הקלו על התהוותו של מוקד ההתנגדות הנוצרי בהרים הקנטבריים שבצפון ספרד.

היעדר המניע הדתי המובהק ורעיון מלחמת הקודש בולט בכרוניקות שנכתבו במאה ה-8. בכרוניקות הללו לא מוזכרים המוסלמים כאויב ואין ביטוי לרעיון של רקונקיסטה (Reconquista), כיבוש מחדש, כאקט דתי, או מעשה מידי נצרך[20]. רק בכרוניקות של המאה התשיעית (כגון הכרוניקה של המלך אלפונסו השלישי 866–911) ניתן כבר למצוא יסודות של מוטיבים דתיים בתוך תפיסת הרקונקיסטה – דבר  שיתעצב כאידאולוגיה של ממש רק בסוף המאה האחת-עשרה במקביל לגיבוש רעיון מסעות הצלב[21]. קרב קובאדונגה (Batalla de Covadonga) שנערך בשנת 722 היה הניצחון הראשון של כוח נוצרי על כוח מוסלמי בחצי האי האיברי ויש הרואים בו את ראשית הרֶקוֹנְקִיסְטָה. הקרב ניטש בין כוח של ממלכת אסטוריאס (Austurias) הצעירה, בפיקודו של האציל הוויזיגותי דון פליו (Pelayo), לכוח של בית אומאיה בפיקודו של אל-קמה[22].

ראו: סרטון הסבר על קרב קובאדונגה

קרב קובדונגה היה הניצחון הראשון של הנוצרים על המוסלמים. הניצחון הנוצרי מונצח במזבח של קבדונגה. בעבר, הופיע הקרב על שטר של 10000 פזטות). קרב קובדונגה הוא סמל, גם אם לא רב חשיבות מבחינה צבאית. בעקבות הקרב הפכה ממלכת אסטוריאס, שעד אז הייתה אוסף כפרים וכוחות גרילה מפוזרים, לישות הגאופוליטית הנוצרית הראשונה בחצי האי האיברי מאז נפילת הממלכה הוויזיגותית. מלכי אסטוריה הגיעו בפשיטותיהם עד ליסבון.

הרקונקיסטה היא אמנם כותרת לתקופה אחת מסוימת, אך היא אינה מתארת תופעה אחידה מבחינת האידאולוגיות, המניעים והמטרות שמקופלות תחת הביטוי. גישות שונות נעות בין ההנחה שהרקונקיסטה כרעיון הכיבוש מחדש הייתה קיימת כאירוע אחד ואחיד שהתמשך על פני המאות, לבין הנחה הרואה בה רעיון בסיסי שעלה במאה השמינית ושפותח והונע לכיוונים שונים עם תנועת הדורות והשינויים החברתיים והמבניים בחצי האי האיברי. המניעים המרכזיים נעים על הציר שבין אידאולוגיה דתית טהורה, לבין תפיסת שייכות טריטוריאלית[23].

לנוצרים, נדרשו 500 שנים להשלמת הרקונקיסטה, מעת שהחלו להשיב מלחמה שערה. תהליך הדרגתי זה הביא להקמתן של ממלכות נוצריות קטנות, שהלכו והתעצמו ככל שהתקדמו הנוצרים דרומה. מסע הכיבוש המתמשך התקדם באיטיות. ברצלונה שוחררה בשנת 801, טולדו ב-1085. לא היתה זו התקדמות ישירה. היו גם פלישות מוסלמיות. כך למשל, ב 997 תקפו גדודי ברברים את סנטיאגו דה קומפוסטלה והרסו את הכנסיה, למרות האמונה בכוחו של סנטיאגו מטמורס ( Mata Moros= הורג המורים). הקרב שהכריע את עתידה של איבריה, התרחש מאוחר הרבה יותר: קרב לאס נאואס דה טלוסה (Las Navas de Tolosa) בשנת 1212 [24]. אולם קרב קובדונגה נחרת במנטליות האיברית.

ראו סרטון: קרב לאס נאבאס דה טולוסה.

ספרד המוסלמית, שמלחמת אחים התישה אותה, נאלצה לסגת מצפון חצי האי. בין המאה ה-תשיעית למאה האחת עשרה, הפריד בין הנוצרים למוסלמים, קו גבול שנמשך בין קוימברה לסרגוסה ולאורך הנהר אברו. אל-חכם (796-822), בנו של הישאם האומיי, התמודד לראשונה מול התקוממויות של הנוצרים שהתאסלמו. אלה מחו על כך שהשלטון התרכז רק בידי הערבים מבית אומיה. מרידות אלה, בערים סרגוסה, טולדו ומרידה, דוכאו בסיוע צבא שכירי חרב שהורכב מברברים ומעבדים אירופאים.

עם עליית בית עבאס לשלטון בשנת 750 וטבח הצאצאים האחרונים לבית אומיה, הצליח אחד הנסיכים האומיים, עבד אל רחמן , להימלט אל חצי האי האיברי ונהיה מושל בקורדובה. החליף העבאסי אל מנצור שלח צבא נגדו, אך הוא הביס את הכוח הפולש. עבד א-רחמן השני (822-852), השכיל לפתח את המנהל הציבורי, את הכלכלה ואת האמנות באמירות, ולהקים ערים אחדות, ביניהן מורסיה ומדריד. הוא עסק גם בדיכוי מרידות ובמלחמות בנורמנים ובאסטוריאס. הדרום המוסלמי שגשג ברוב עושר, פיוט ושכיות חמדה. עבד אל רחמן השני התמודד עם מרידות בקרב נתיניו ועם פשיטות נורמניות על חופי ארצו ועם ניסיונות לפלישה מאסטוריאס, אך מצא לו משאבים לפאר את קורדובה והיתה מרכז שגשוג ורווחה ביבשת אירופה

קורדובה היתה לאחת הערים החשובות בעולם המוסלמי. האדריכלות, המדע והאומנויות פרחו, כאשר המוסלמים אימצו את הישגי היידע הקלאסי. חלק מההישגים אפשר לזקוף לזכות היהודים, שהיו סוכני תרבות מוצלחים.

המוסלמים פיתחו מאוד את תחום ההשקיה, ובכך אפשרו חקלאות באיכות גבוהה. בנוסף, הובאו לספרד לראשונה מוצרי חקלאות שלא היו מוכרים באזור, והתאימו מבחינה אקלימית: תפוזים, אורז, קנה-סוכר, כותנה. יחד עם זאת, המוסלמים השפיעו רבות על התחזקות העירוניות מול הכפריות. בכלל, האסלאם הינה דת אשר מתקשרת יותר לחיים העירוניים. בעוד אצל הויזיגוטים הודגש הנושא הפיאודלי, אצל המוסלמים הושם דגש על המנהל העירוני. הושם דגש על התנהלות חוקית, בהיבט התנהלות אזרחים ("שוטרים" בשווקים שרואים שהכול כשר). הוקמו תשתיות לינה לסוחרים עוברים – משאב אשר אפשר ועודד את גידול הערים. השלטון עודד את היצירתיות – הובנה חשיבות האומנות, הספרות, ההתפתחות האינטלקטואלית.  כתוצאה מהקמת צי צבאי, עלה רעיון הצי הסוחר. אפשר סחר עם טוניסיה ומצרים[25].

עבד אל רחמן השלישי (912-961) הוא דמות השיא בשושלת אומיה הספרדית. הוא הצליח להתגבר על ניסיונות מרידה של טולדו וסביליה, הדביר את הפאודלים הערבית , הדף את הפלישות מנווארה. ב-929 הכריז על עצמו ח'ליף, ובכך התנער מהסמכות הסמלית של הח'ליף מבגדאד. הוא נטל לעצמו את התואר "אל חליפה, אל נאזיר, ל דין אללה", היינו, הח'ליף מגן דת האלוהים. הוא עשה זאת בין היתר כדי להפגין את התנגדותו לשאיפותיהם של הפאטימים, שהתהדרו אף הם בתואר ח'ליף, לספח את אל-אנדלוס לתחום שלטונם. במקביל כבש את מלייה (Melilla) ואת סאוטה בצפון אפריקה, וניהל מלחמות עם הנוצרים בצפון. תקופתו של עבד א-רחמן השלישי, נחשבת לתור הזהב של אל-אנדלוס, הן מבחינת הכוח הצבאי והן מבחינת התרבות והאמנות; קורדובה הייתה העיר הגדולה באירופה (אולי חוץ מקונסטנטינופול), עם 100,000 תושבים. חצרו של החליף היתה המהודרת באירופה. שגרירים של הקיסר הביזנטי, מלכי גרמניה, איטליה וצרפת, שהו בקורדובה באופן קבוע. אוכלוסייתה בירה מנתה חצי מיליון נפש. היו בעיר 21 פרברים, 50 ספרית ו-300 בתי מרחץ ציבוריים. עשרת אלפי פועלים עמלו במשך עשר שנים, על הקמת ארמונו המפואר, שהיה עטור באגני זהב, עמודים מגולפים, גני נוי ובריכות עם דגים[26].

השגשוג התרבותי נמשך בתקופתו של אל-חכם השני (961-976), בנו של עבד א-רחמן השלישי. הוא בנה את הספרייה הגדולה במערב, בת 400,000 כרכים, ששימשה גם כמרכז תרגום של הקלסיקות היווניות והלטיניות לערבית. במקביל שמר על עוצמתה הצבאית של אל-אנדלוס, ובלם את התקפות הנורמנים. תקופתו התאפיינה בהאצלת סמכויות גוברת והולכת לווזיר ולראשי הצבא.

אל-חאכם השני השכיל להפיק טובות הנאה מאותן יובל שנים של חריצו ובהיותו חופשי מסכנות חוץ ומרידות מבית, פיאר את קורדובה וערים נוספות בנה מסגדים, מכללות, בתי חולים, שווקים, מרחצאות ובתי תמחוי לעניים. את ניהול הממשלה הפקיד בידי ראש השרים, היהודי חסדאי אבן שפרוט[27].

בנו הישאם השני (976-1013), שירש את החליפות בגיל 10, לא זכה כלל לשלוט למעשה; הוא שימש כסמל חסר סמכויות, בעוד השלטון המעשי היה בידיו של הווזיר הגדול אל מנצור (כינויו של מחמד בן אבי עאמר). אל-מנצור (981-1002) הקדיש את מרבית זמנו ואת המשאבים הכלכליים למסעות ג'יהאד נגד הנוצרים (למעלה מחמישים, לפי אחד המניינים). בסוף המאה העשירית התדרדרה איבריה לתוהו ובוהו . השטחים שכבש אל מצור לא נותרו ברשות המוסלמים זמן רב, שכן לאחר מותו פרצה מלחמת אזרחים בין תומכיו של החליף לבין משפחתו של אל-מנצור. המדינה האומיית באיבריה התקיימה עד תחילת המאה ה-11. בין 1009 ל-1031 הביאה שורה של ח'ליפים חלשים, יחד עם התפרצויות של כמה מרידות (כך למשל, בשנת 1012 כבשו הברברים את קורדובה והרסו אותה), לפירוקה של המדינה האומיית.

תקופת האנרכיה באל-אנדלוס, שידועה בשם פִתְנָה הביאה בשנת 1031 לנפילתו של החליף האחרון, הישאם השלישי, ולהתפוררות החליפות למספר רב של ממלכות קטנות ופלגניות. ספרד המוסלמית התפוררה לעשרים ושלוש ערי מדינה, שהיו שקועות בתככים והתפתחו ממלכות טאיפה (Reinos de taifas) – השם שניתן בהיסטוריה של ספרד לממלכות מוסלמיות קטנות שנוצרו בעקבות התפוררות הישויות הפוליטיות הגדולות. הטאיפות היו נתונות במאבקי כוח בלתי פוסקים, שהביאו עד מהרה לחלוקת השטח בין חמש ממלכות עיקריות, שמרכזיהן היו בסרגוסה, בדחוס, טולדו, גרנדה וסביליה. למרות שהממלכות הקטנות היריבות, שלעתים לא עלו בגודלן על זה של עיר-מדינה, החלשות בהרבה מהמדינה האומיית, תקופת הטאיפה, היתה תקופה של פריחה במדעים ובאומנות, כאשר כל אחד מהשליטים מנסו להגדיל את היוקרה של חצרו מול זו של יריביו. ריבוי השלטים יצר גם גיבוי של פטרוני אומנות ומדע. כך שאמנים, סופרים, משוררים ומשענים, היו יכולים למצוא שליט שיפרוש עליהם את חסותו. הטולדו הכריזה ב-1035 על אי תלותה בקורדובה וגרנדה שגשגה תחת שלטונו של ראש השרים, רבי שמואל הנגיד שכונה בפי הערבים " אבו אסחאק אסמאעיל בן א–נע'רילה", שכיהן בתפקידו משנת 1038 ועד 1073 [28]. כך קמו בנוסף הממלכות קסטיליה ולאון. מאוחר יותר הופיעו בזירה גם ממלכת נווארה, ממלכת אראגון וממלכת גליסיה.

המלחמות בין הטאיפות שיחקו לידיהן של הממלכות הנוצריות של חצי האי האיברי, שהפכו את חלקן לווסאליות והשיתו עליהן מיסים כבדים[29]. אבל ההיסטוריון של האדריכלות ג'ון ברוקס, מצייןכי "למרות ההתנוונות הכללית של המדינה המסודרת, מבחינה פוליטית וצבאית, התרבות יוצאת הדופן בעושרה ובמקוריותה, עדיין המשיכה להתפתח במשך התקופה האחרונה של השלטון המוסלמי בספרד". ורכן, רבות מהדוגמאות המפורסמות שלה יצירה האנדלוסית השייכות לתקופה זו: בין אלו אפשר למנות את המסגד הגדול של קורדובה, את מגדל חירלדה בסביליה, את האלקזר של סביליה וארמון אלהמברה שבגרנדה. רישומה של ההשפעה הזאת, ניכר בספרד ובפורטוגל עד היום. מביןה מרכיבים הללו אפשר למנות את אריחי החרסינה המעוטרים (Azulejos), את הסטוקו, את עמודי השיש המגולפים את המזרקות ואת עיטור הפילטרסקו.

אולם ההדר של אל-אנדלוס המוסלמית ניכר לא רק במבנים ובעיטורים. בתקופת עבד אל חאכם השני נבנו עשרים ושבע בתי ספר בהם לימדו בחינם. בימי שלטונו הפכה האוניברסיטה של קורדובה, לאחת המובילות בעולם ומשכה אליה סטודנטים מוסלמים, נוצרים ויהודים. עבודותיהם של רבים מהוגי הדעות של אל אנדלוס תורגמו ללטינית ונפוצו באירופה, יחד עם חיבורים בפרסית. תרגומים אלו היו צינור דרכו הגיע הידע הקלאסי אל מערב אירופה. גם העולם הערבי מוסלמי הושפע מהתרבות האנדלוסית. כך למשל, פעל בקורדובה המשורר והפילוסוף יהודה הלוי (1075–1141 בקירוב ).

לא ניתן להזכיר את הפילוסופיה המוסלמית ללא אבן טופאיל (או בשמו המלא- אבו בכר מוחמד אבן עבד אלמלכ אבן מוחמד אבן טופייל אל-קאיסי אל-אנדלוסי שהיה איש אשכולות מוסלמי- אנדלוסי, סופר, פילוסוף, תאולוג, רופא ווזיר. שימש כמזכירו האישי של שליט גרנדה, ומאוחר יותר כוזיר ורופא החצר של אבו יוסוף יעקוב, המלך של שושלת המווחידון. כחלק מתפקידו כרופא, פרסם בחייו כמה ספרי רפואה חשובים וכמו כן עסק גם באסטרונומיה ופרסם ספרים אף בתחום זה. מת במרקש שבמרוקו, בשנת 1185 [30]. פילוסוף מפורסם עוד יותר הוא אבן רושד, ה הידוע בשפות אירופיות בשם Averroes ונחשב ל"סוקרטס ערבי"[31]. אחריו פעל בקורדובה הרמב"ם, שכונה, בערבית מוסא אבן ממיימון, שהיה רופא, הוגה דעות ופילוסוף.

בתחום הרפואה, פעל באנדלוס, אל זהרווי, בשמו המלא אַבּוּ אלְ-קַאסִם חַ'לַף בְּן אלְ-עַבַּאס א-זַּהְרַאוִיּ, שכתב חיבורים רבים על גוף האדם ומוכר באירופה כאַלְבּוּקָסִיס (Albucasis). נחשב לאחד מגדולי הרופאים והמנתחים בתקופת ימי הביניים ומתואר כ"אבי שיטת הניתוח (כירורגיה) המודרנית[32]. אבן זוהר הידוע בעולם המערבי בשמו הלטיני ("Avenzoar"), היה רופא ומשורר בספרד, יליד סביליה, בן למשפחה של שישה דורות של רופאים. הוא היה בן זמנו של אבן רושד ומקורב אליו, ונחשב למקור סמכות חשוב ביותר במשך מאות אחדות של שנים. היה חסיד של מחקר רפואי קליני וניסוי מעשי. הרמב"ם מרבה להסתמך עליו בעיסוקו הרפואי. אבן חאזם העשיר את השירה הערבית הרומנטית בפואמה "טואק אל חממה" (טבעת היונה).

המחצית השנייה של המאה האחת-עשרה, מתאפיינת בהיחלשות המוסלמים, התעצמות הממלכות הנוצרית בחצי האי וחיבור מחדש למוסד האפיפיורי ולממלכת הפרנקים שבצרפת, הכיבושים הנוצרים מקבלים אופי של מסע צלב דתי ולא רק של כיבוש שטחים על בסיס זכות ושייכות קודמת. המסגרת הדתית כולה עוברת סטנדרטיזציה על ידי האפיפיוריות המערבית וישנה הצפה של מהגרים, עולים לרגל ומבקרים נוצרים מערביים. הנוכחות הנוצרית החדשה בחצי האי האיברי נושאת עמה חיזוק פרקטי בדמות כוח עזר צבאי וכן חיזוק רוחני בהביאה את בשורת מסעי הצלב וגאולת הקרקעות מידי הכופרים המוסלמים[33].

חולשתם המדינית של המוסלמים בספרד הגיעה לשיאה בכיבוש טולדו בשנת 1085 בידי אלפונסו השישי מלך קסטיליה ולאון. מאורע זה הביא לפלישתם של המוראביטון לספרד. אלה איחדו תחת שלטונם את כל החלק המוסלמי של חצי האי האיברי, ובכך הביאו לקיצה את תקופת הטאיפות הראשונה. ממלכת לאון נשלטה על ידי אלפונסו השישי (שם גרמני, כמו הנרי, לואי, קרל, אלברט).  תחת שלטונו של אלפונסו, התקרבה ממלכת לאון לשאר הממלכות האירופיות ובמיוחד לממלכת צרפת. בוועידת בורגוס, בשנת 1080 הוחלף הפולחן המסורתי המוסערבי, בפולחן הרומי-קתולי.

אלפונסו לחם במוסלמים, ובשנת 1085 כבש את העיר טולדו. לאחר מכן המשיך אלפונסו דרומה, וכבש את מרבית ספרד, תוך שהוא מגיע לשערי גרנדה. הוא הוביל את הכיבושים בעזרתו של המצביא הקסטיליאני אל סיד קמפאדור (El Cid Campador), שאישיותו מגלמת יותר מכול את השחרור הנוצרי. הוא היה לוחם מיומן. בשנת 1085 כבש את טולדו וב-1094 את וולנסיה, למרות שהעיר נפלה מחדש על ידי המוסלמים לאחר מותו ושוחררה שוב רב ב-1238. נחשב לגיבור לאומי בספרד וקבור בקתדרלה אשר בבורגוס (Burgos).

בשנת 1086 הוזמן יוסוף בן תאשפין ,על ידי נסיכי ממלכות הטאיפה יורשי ח'ליפות קורדובה, להגן על נסיכויותיהם מפני הממלכות הנוצריות של צפון חצי האי האיברי – קסטיליה ולאון. אבן תאשפין הביס את הקסטיליאנים בקרב א-זלאקה[34], אך נאלץ לשוב לאפריקה כדי לדכא מרידות שפרצו שם, כך שקסטיליה כמעט שלא איבדה שטחים למרות שרוב צבאה הושמד. ב-1090 הוא שב לאיבריה, כדי לספח את ממלכות הטאיפה לאימפריית המוראביטון. רוב תושבי איבריה תמכו בו, בגלל נטל המיסים הכבד שהשיתו עליהם נסיכי הטאיפה. גם חכמי הדת במערב ובמזרח יצאו כנגד האדישות הדתית של נסיכי הטאיפה ותמכו בהפלתם. הם הוציאו פתווה הנותנת הכשר דתי ומוסרי לסיפוח. עד לשנת 1094, סיפח יוסוף אבן תשפין את רוב ממלכות הטאיפה המרכזיות למעט סרגוסה. הוא לא הצליח לשחרר שטחים מוסלמיים מידי הנוצרים למעט ולנסיה, אך הוא הצליח להאט את תהליך הריקונקיסטה שצבר תאוצה לאחר התפרקות ח'ליפות קורדובה ופיצולה לממלכות הטאיפה.

ב-1095 , חיתן אלפונסו את שתי בנותיו, אוריקה (Urraca) ותרזה (Teresa). אוריקה היתה בת המלכה ותרזה היתה בת הפילגש. המלך לא הפלה אף אחת הן. חיתן אותן עם שני בני דודים ממשפחת בורגון. קבע שבעלה של אוריקה – אנרי (Henry) דוכס בורגונדיה (Burgundy) – יהיה אפוטרופוס על בעלה של תרזה – אנרי מלורן.

מאוחר יותר מסר אלפונסו השישי, את השליטה על דוכסות פורטוקלה לחתנו אנרי (אנריקה בפורטוגל (רוזנות זו, שנהנתה ממידה נדיבה של אוטונומיה, אף כי הייתה כפופה לממלכת לאון, הייתה הגרעין העוברי לממלכת פורטוגל. אנריקה הנהיג את החבל מתוך שאיפה לזכות באוטונומיה מלאה. עם מותו בשנת 1112, רוזנות פורטוקלה נהנתה מעצמאות רבה יותר. עתה, שלטה הלכה למעשה אלמנתו, תרזה מלאון, על רוזנות פורטוקלה. היא שימשה כעוצרת, בהיות בנה אפונסו אנריקש  (Afonso Henrique) קטין. מדיניותה של תרזה דמתה לזו של בעלה: חיזוק מרקם החיים ברוזנות וחתירה לעצמאות מלאה. תרזה עיטרה עצמה בתואר "מלכה", תוך שהשתדלה להתמודד עם המשברים הדיפלומטיים החריפים אליהם נקלעה הרוזנות. היא הרחיבה את שטח הרוזנות, אבל לא השתחררה מכפיפותה לקסטיליה. השפעתם של האצילים הגליסיים בענייני הרוזנות הייתה רבה ואלה גרעו ממעמדה, צמצמו את כושר השפעתה, ובמידה רבה הכתיבו לה את אופן האצלת הסמכויות בניהול ענייני הרוזנות. עם הגיעו של אפונסו אנריקש לגיל 14, הוא עוטר כאביר וסיגל לעצמו מנהגים מלכותיים. מעמדם המועדף של האצילים הגליסיים אצל תרזה, כשברקע אדישותם המופגנת של האצילים ואנשי הכנסייה ברוזנות, הכשירו את הזירה למרד ברוזנת תרזה, בהנהגתו של בנה אפונסו אנריקש. בשנת 1128, הובסו חילותיה של תרזה בקרב סאו מאמדה (São Mamede), והיא נאלצה לגלות מהאדמות בהן שלטה במשך 15 שנים.

בעיתוי זה, הכריז אפונסו אנריקש על עצמאותה של רוזנות פורטוקלה ועתה הפכה זו לממלכה עצמאית.  בירתה היתה גימארש (Guimarães). אלפונסו השביעי מלך לאון וקסטיליה לא השלים עם אובדן השליטה על פורטוקלה. אי לכך, נאלץ אפונסו להמשיך בלחימה נגד חילותיו של אלפונסו ובמקביל ניהל גם מערכה נגד המורים בדרום. ב-25 ביולי 1139 ניצח את המורביטון באואוריקה (Ouruque) והוכרז בשדה הקרב כמלך פורטוגל, "אפונסו הראשון". כך, נוסדה רשמית ממלכת פורטוגל, תחת מלכות השושלת הראשונה של הענף הפורטוגזי של בית בורגונדי הצרפתי.

אפונסו פנה לאפיפיור אינוקנטיוס השני, בבקשה להכרת הכס הקדוש בממלכתו שאך נוסדה. האפיפיור נענה בחיוב והכריז על הכרתו בפורטוגל כממלכה קתולית עצמאית. בשנת 1143 הכיר אף מלך קסטיליה, בעצמאותה של פורטוגל. הצדדים חתמו על חוזה זאמורה (Zamora), בו הושג השלום והוסכם על קץ הלחימה. במשך מאות שנות קיומה, השכילה פורטוגל לשמר את ריבונותה ולהגן עליה באופן פעיל.

החלטת האפיפיור אוגניוס השלישי ((Eugene, לאפשר מסעי צלב כחלק מהמאבק בכופרים, הכניסה את המלחמה במורים – הרקונקיסטה למעגל הלחימה וכיעד למסע הצלב השני[35].

חשיבותו של מסע הצלב הזה לאירופה, אינה פחותה מזו שלמזרח הצלבני. המסע, שבא בעקבות התמוטטות מערך ההגנה הצלבני בצפון מזרח סוריה (בשטח טורקיה של ימינו), העמיד את מחוגי השעון ההיסטורי באירופה, עצר את מהלך ההתפשטות הטבעית של עממיה, ליכד מחדש את אירופה בתפישת המכנה המשותף: האמונה הנוצרית וגייס את בניה, למחנה מיוחד, השם פעמיו מזרחה. ב-1 בדצמבר 1145 הוציא האפיפיור בולה (bulla), הקוראת למסע צלב. איגרת זו ביססה את תורת "זכויות הצלבנים" בדורה ובישרה את עלייתה של תורת האינדוליגנציות (כתבי המחילה) בעתיד[36].

בראש המערכה בחצי האי האיברי עמד המלך אלפונסו השביעי, מלך קסטיליה, שבשנת 1144 הגיע לקורדובה. בעזרת כוחות פיזאנים וגנואזים, שחברו לצבא של קסטיליה כצלבנים, הצליחו הספרדים לכבוש את עיר הנמל אלמירה, השוכנת על חוף הים התיכון בחודש אוקטובר 1147[37]. בדצמבר 1148, לאחר מסע מלחמה נגד איחוד האמירויות המוסלמיות, נכבשה טורטוסה (Tortosa) בתום מצור בן חמישה חודשים. בשנת 1149 כבשו הספרדים, תחת פיקודו של רמון ברנגר הרביעי (Ramon Berenguer), רוזן קטלוניה, בסיוע הצלבנים האיטלקים את העיר ליידה (Lleida) ותפסו את השליטה בנפת טרגונה (Tarragona) ומחוז קטלוניה שבצפון ספרד.

כיבוש ליסבון

במהלך אביב 1147 נאסף בנמל דרטמות (Dartmouth) שבדבון, צי שגודלו לא פחות מ-150 אניות ועליו כעשרת אלפים חיילים מכל רחבי אנגאליה וסקוטלנד אך גם מארצות השפלה, פלנדריה, נורמנדי ואף מאזור הריינלנד. אנגאליה של מסע הצלב השני הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים הידועה בשם "האנרכיה". משום כך סטפן, מלך אנגאליה לא נטל חלק במאמץ הכל-נוצרי והפיקוד על הגייס האנגלי ניתן למספר אצילים . הפיקוד על הגייס הקונטיננטלי היה בידי ארנולד מארשהוט אחיינו של גוטפריד מבויון עובדה שקשרה את הצלבנים לממלכת ירושלים בעבותות מיוחדים.

בניגוד לסיפור הנפוץ על היסחפות הצי הצלבני לחוף הפורטוגזי מצביע המחקר ההיסטורי העדכני[38]. על קשרים בין מנהיגים של הצי לבית המלוכה הפורטוגזי שהחלו במצור כושל על ליסבון בשנת 1142, ומאמץ מרוכז של אפונסו הראשון, מלך פורטוגל ושליחים מטעמו שהביאו להסטת הצי ממטרתו הראשונה – ארץ הקודש. חמש ספינות הגיעו לפורטוגל במסע מזורז בן חמישה ימים. שאר הצלבנים יצאו ביום ה-19 במאי 1147 ונחתו על החוף הפורטוגזי, ביום 16 ביוני.

המצור על ליסבון נמשך מיום 1 ביולי עד ליום 25 באוקטובר במהלכו התגונן חיל המצב המוסלמי בגבורה מול ההתקפות המשולבות של הצלבנים, שכללו הפעלת מכונות מצור ומגדלי מצור, תקיפות מהים וחפירת מנהרות מתחת לחומה אך התקשו להתמודד עם הרעב והמחלות שהשתוללו בתוך העיר הנצורה ועם עריקות מצד אזרחי העיר שהיו מוכנים לקבל את עול הנצרות על מנת להציל את נפשותיהם – הצלבנים כרתו את ידיהם ושלחו אותם חזרה אל חומות העיר ושם מצאו העריקים את מותם.

בשלבים האחרונים של המצור מול התמוטטות מערך המגנים והידלדלות מספרם הלכו התקפות הצלבנים והתגברו, הצבא האנגלי בנה טרבושות – מכונות מצור שהפגיזו את חומות העיר וביצוריה בקצב של שמונה סלעים בדקה ובמהלך חודש ספטמבר, כרו הגרמנים מנהרה חדשה מתחת לחומה המזרחית וביום ה-16 באוקטובר נפערה פרצה ענקית בחומה ומגדל מצור חדש הוסע אליה. בלילה של ה-19 באוקטובר נערך טקס דתי בו בורכו מכונות המצור על ידי כמרים והצלבנים ניסו לפרוץ אל תוך העיר. במהלך היומיים הבאים השתוללו קרבות עקובים מדם סביב הפרצה ומגדל המצור במהלכם הוברר למגינים כי אבדה כל תקווה והם פתחו בשיחות על תנאי כניעה. הצלבנים שחששו כי הזכות לטבוח את חיל המצב ולבזוז את אוצרות העיר, שהייתה שמורה לחיילים בעת כיבוש העיר בכוח הזרוע, תאבד להם, התפרעו בניסיון למנוע כניעה מסודרת של העיר. ביום 24 באוקטובר נחתם הסכם הכניעה והצלבנים נכנסו לתוך העיר, מיד לאחר שמצודת העיר נמסרה לידי הצלבנים החלו חמשה ימים רצופים של ביזה במהלכם נאנסו נשות העיר וגברים נרצחו, החרב לא פסחה על האוכלוסייה הנוצרית המקומית שחיה בשיתוף פעולה עם השליטים המוסלמים של ליסבון.

בעוד חלק מהצלבנים מתיישבים בליסבון, גדודים נוספים חברו לצבא הצלבני במצור המוצלח על טורטוסה (Tortosa). מיעוטם יצאו בחודש פברואר אל ארץ הקודש להשלים את חלקם במסע הצלב – כפי שתכננו מלכתחילה, והגיעו בדיוק בזמן להשתתף במצור הכושל על דמשק. רוב הצלבנים נשארו בפורטוגל ולא המשיכו לארץ ישראל.

שקיעתו של שלטון המוראביטון באמצע המאה ה-12 הותירה חלל שלטוני, שהתמלא שוב בממלכות טאיפה. תקופת הטאיפות השנייה הסתיימה ב-1157, עם פלישת המוואחידון, שתפסו את מקומם של המוראביטון בצפון אפריקה. מאפיין חשוב נוסף, שקרה בתקופה זו הוא פריחת כתות צופיות, שנתפשו כחתרניות וגם הן אפשרו את עלית המורביטון מצפון אפריקה והשתלטותם על חצי האי (1095) והנהגת משטר צבאי ריכוזי ואחריהם את השתלטות המווחדון הפנאטים, דבר שהפך את המאבק נגד הנוצרים למלחמת קדש – משני הצדדים. ממלכות הטאיפה חזרו לתקופה שלישית, לאחר תבוסתם של המווחדון בקרב לאס נבס דה טולוסה (Las Navas de Tolosa) ב-1212. רוב ממלכות התקופה השלישית נכבשו עד מהרה בידי הנוצרים; הממלכה היחידה שנותרה על כנה לאורך זמן הייתה ממלכת גרנדה.

ראו באתר זה: מרוקו תחת שלטון השושלות הברבריות

להמשך קריאה:

תולדות פורטוגל בין עצמאות לשקיעה.

הערות

[1] הוונדלים עזבו את מולדתם העתיקה בדרום סקנדינביה ובצפון חצי האי יוטלנד במהלך המאה הראשונה לפני הספירה והתיישבו לחוף הים הבלטי. במאה השניה לספירה, הם נדדו דרומה והתיישבו מצפון לדנובה וממערב לממלכה הוויזיגותית שהשתרעה על כל דאקיה (Dacia), בין הדנובה לדנייסטר. הוונדלים פלשו למטרות שוד וביזה לפרובינקיות הרומיות שמעבר לדנובה וכן לממלכה הויזיגותית. עד לראשית המאה החמישית הם לא איימו ממש על קיומה של האימריה הרומית, אולם בעקבות הפלישה ההונית, הם נדחפו מערבה וב-31 בדצמבר 406 חצו את נהר הריינוס הקפוא, סמוך לעיר מיינץ (Mainz). באותה עת הצטרפו אל הוונדלים שני עמים, קטנים יותר וידועים פחות: האלנים והסואבים. (Ludwig Schunidt, Historir drs Vandals, Paris, 1953). תודה למרסל על המובאה.

[2] . גאליה (בלטינית: Gallia) הוא שמו ההיסטורי, בתקופת הברזל ובתקופה הרומית, של אזור במערב אירופה החופף בגבולותיו לצרפת המודרנית ולאזורים נוספים ממערב לנהר הריין, בהם בלגיה, לוקסמבורג וחלקים מערביים של שווייץ, הולנד וגרמניה. באזור זה ישבו בתקופת האימפריה הרומית הגאלים, שהם עם קלטי, אשר התפשטו אף מחוץ לגבולות גאליה. גאליה נכבשה על ידי יוליוס קיסר בשנים 58 – 50 לפנה"ס וסופחה לאימפריה הרומית. מלחמתו של יוליוס קיסר עלתה בחייהם של גאלים רבים, ורבים אחרים נמכרו כעבדים. הגאלים שנותרו הפכו לחלק מהאימפריה הרומית. בירת גאליה בימי הרומאים הייתה אופידום בשם לוגדונום (כיום ליון). לאחר הכיבוש, שימשה גאליה את הרומאים גם כ"ארץ גזירה" אליה הגלו יריבים פוליטיים, כך לאחר שהדיח אוגוסטוס קיסר רומא את ארכלאוס נשיא העם ביהודה מכיסאו, הגלה אותו לגאליה, בה מת ארכלאוס בשנת 16 לספירה והוא בן 39.

במאה השלישית לספירה, פלשו לאימפריה הרומית שבטים גרמאניים והביאו לנפילתה. בין הפולשים היו גם הפרנקים, שהתיישבו בגאליה. בעקבות כך, נטמעו התושבים הגאלים בתוך אותם השבטים.

המושל הגאלו-רומי העצמאי האחרון היה סיאגריוס, שאת ממלכתו כבש קלוביס הראשון. "גאליה" נשאר שמה של צרפת בלטינית, במקביל לחלופות: "Francia" ו-"Francogallia".

[3] יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, ספר שישי, פרק כ"א.

[4] טקיטוס, חיי אגריקולה, תרגמה שרה דבורצקי, ירושלים, תשכ"ה, ספר חמישי, פרקי י', עמ' 224-229

[5] Wolfram, The History of the Goths, pp. 24-25

[6] ההונים היו קונפדרציה של שבטי נוודים, שהתקיימה החל מהמאה הראשונה לספירה ועד המאה השביעית. שטח מחייתם השתרע על פני מזרח אירופה, הרי הקווקז ומרכז אירופה. מקום הופעתם המתועד הראשון היה ממזרח לנהר וולגה, ממנו נעו מערבה, ומשנת 370 לערך הם החלו לבסס את אחיזתם והשפעתם על מרבית יבשת אירופה. הצבא ההוני התבסס על חיל פרשים מהיר, שעיקר לוחמיו היו קשתים רכובים. ההונים הגיעו לשיא כוחם בתקופת שלטונו של המלך אטילה. משנת 445 ועד מותו הפתאומי בשנת 453, פלשו ההונים תחת פיקודו לשטחי האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הביזנטית, בזזו אותם, ואילצו את שני חלקי האימפריה הרומית לשלם להם סכומי כסף נכבדים תמורת שקט לאורך הגבולות.

הפשיטות של ההונים נועדו בדרך כלל למטרות שוד וביזה, ולא להשתלטות על שטחים ולהתיישבות בהם. הן היו הרסניות בעיקר לאימפריה הרומית המערבית, שכוחה נחלש מאוד בעקבות תבוסה במלחמת אזרחים עם האימפריה הרומית המזרחית. הפשיטות ההוניות הותירו את האימפריה הרומית המערבית חלשה וחבולה. כתוצאה מכך, תוך עשורים ספורים לאחר הפלישות ההוניות היא כרעה  תחת לחץ השבטים הגרמאניים.

ההונים מעולם לא הכו שורשים, לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית שלטונית על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. כתוצאה מכך, עם מות אטילה והתפוררות הכוח הצבאי המלכד, התמוססו הישגיהם הטריטוריאליים והאימפריה התפוררה. צאצאיו של אטילה המשיכו לשלוט בחלקים שונים של ערבות מזרח אירופה עד סוף המאה השישית, ושליטים הנושאים שמות האופייניים לראשי שבטים הוניים שלטו באזורים שונים בקווקז, עד תחילת המאה השמינית לספירה. (ראו בהרחבה: E. A. Thompson: A History of Attila and the Huns (London, Oxford University Press, 1948)).

הדּוֹגְמָה הנוצרית ראתה באטילה ובהונים שוט שבאמצעותו מעניש אלוהים את עובדי האלילים, הכופרים והחוטאים. תוך זמן קצר יחסית הם נותרו כזיכרון קולקטיבי אירופאי המקביל למלחמת בני אור בבני חושך, והשם "הונים" נחרט בזיכרון כתיאור של המון ברברי הזורע הרס וחורבן.

[7] אורה לימור ויצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 211-212כרך א',

[8] ויויל דוראנט, תולדות התרבות , הוצאת ניומן, תל אביב, תשכ"ה, סדרה ד', כרך א עמ' סדרה ד', עמ' 409.

[9] אורה לימור ויצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003, עמ' 214.

[10] האריאניות הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 – 336; האריאנים האמינו שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות האורתודוקסית לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים וקדמונים באותה מידה, ועל כן הוקעו ככופרים. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה, שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי זה, כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס. (ואלה ז'ראר, הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 90-91).

[11] איזידורוס הקדוש מסביליה (560 – 4 באפריל 636) היה בישוף, תאולוג, ומלומד ספרדי-רומאי מהתקופה הויזיגותית. נודע בזכות ספרו אטימולוגיות, שנחשב לאחת האנציקלופדיות הראשונות. הוכרז כדוקטור של הכנסייה, ולעיתים נחשב לאחרון אבות הכנסייה.

[12] Roger Collins, Visigothic Spain 409-711 (Blackwell Publishing: Carlton, Australia, 2004), page 136

[13] רודריק הוא אחד מ"ששת המלכים" המתוארים בתמשיח קיר אומיי (שצויר בין 710 ל-750), בקצר אמרה, בירדן של ימינו.

[14] הטרגדיה הרומנטית ‘All’s Lost by Lust’, 'מפלה בגלל תשוקה', שנכתבה על ידי הסופר האנגלי וויליאם ראולי. במחזה, שהוצג בשנת 1619 ופורסם בשנת 1633, עוסקת בפרשיה זאת. מסופר כי המלך התאהב בנערה בשם יסינטה, בתו של יוליאנוס (ג'וליאן) – אחד ממפקדי הצבא. . כאשר יסינטה לא נענתה לחיזוריו, שלח רודריק את יוליאנוס להילחם במֻורים, המוסלמים שבאו להילחם בו, את יסינטה אנס ושם בשמירה בארמון. בשלב מסוים יסינטה הצליחה לברוח מהארמון אל אביה בשדה הקרב, וסיפרה לו על האונס. יוליאנוס כרת ברית עם מולי מוזמן, מנהיג המורים, על מנת לנקום ברודריק. מולי מומן התאהב גם הוא בנערה וביקש את ידה, יסינטה ויוליאנוס סירבו, ובעקבות כך מולי מומן בגד ביוליאנוס, עיוור אותו וכרת את לשונה של יסינטה. הטרגדיה מסתיימת בסצנה בה מולי מומן נותן לכאורה ליוליאנוס להתנקם בו, ושם חרב בידו. יוליאנוס מנסה לדקור את מולי מומן, אך זה מעמיד בפניו את יסינטה, וכך גורם ליוליאנוס לדקור ולהרוג את בתו שלו (Schelling, Felix Emmanuel. English Drama. New York, E. P. Dutton, 1914, p. 139., ).

[15] Michael Frasseto, The Early Medieval World- From The Fall of Rome to the Time of Charlemagne (ABC-Clio: .California, 2013), page 471

[16] .John Gill, Andalucia a Cultural History (Oxford University Press: New York, 2009), page 72

[17] יש מקוורת הנוקבים במספר של 7000 חיילים בלבד

[18] iras Alkhateeb, Lost Islamic History- Reclaiming Muslim Civilization From the Past (Hurst and Company: .London, 2014), pages 53-54

[19] https://meast.fandom.com/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93

[20] ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 31.

[21] רון ברקאי, עמ' 58.

[22] מעט מאוד ידוע עליו פרט להשתתפותו בקרב זה

[23] ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 3.

[24]  קרב שנערך בתאריך 16 ליולי 1212. בין קואליציה איברית נוצרית שכללה את קסטיליה בהנהגת המלך אלפונסו השמיני, נווארה של סנצ'ו השביעי, אראגון של פדרו השני ופורטוגל של אפונסו השני, לצד אבירים מתנדבים מספרד וצרפת. הם נלחמו נגד חליפות המוואחידון. שושלת מוסלמית ממוצא ברברי שמרכז שלטונה היה במרוקו ושלטה באותה תקופה גם בחלק הדרומי של חצי האי האיברי. בראש המואחידון עמד החליף מוחמד א- נאצר.

הקואליציה הנוצרית בפיקוד אלפונסו השמיני. הפתיעה את מחנה המוואחידון. סנצ'ו השביעי מלך ארגון שבר את הגנת המחנה המוסלמי. לפי מקורות מהתקופה סבלו המווחידון ממאה אלף נפגעים. בעוד לנוצרים היו רק 2000 אבדות. הח'ליף א- נאצר ברח משדה הקרב ומת במרקש כמה חודשים אחר כך.

[25] https://meast.fandom.com/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93

[26] ידין רומן וחן חקלאי, "חצר החליף פורחת" בתוך: חן חקלאי (עורכת), מטרופוליס אנדלוסיה, עמ' 43-47

[27] חסדאי אִבְּן שַׁפְּרוּט (915 – 975,) היה מדינאי, שתדלן ורופא יהודי ושימש בתפקידים בכירים בחצר השליט עבד אל רחמן השלישי. כשהכיר עבד אל רחמן את כישרונו וחכמתו של חסדאי הוא החליט למנותו לתפקיד מתורגמן ולאחר מכן לתפקיד הממונה על סחר החוץ. חסדאי היה אחראי להכנסת סכומים נכבדים לממלכה, והוא פיתח את סחר החוץ בצורה משמעותית. בזכות הצלחתו בתפקיד הממונה על סחר החוץ, חסדאי קודם לתפקיד יועץ דיפלומטי בכיר. במסגרת תפקידו החדש נפגש חסדאי עם שגרירים זרים רבים. הוא גישר בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ושכנע את המושל הנוצרי לכרות ברית עם השליט אל רחמן, ולאחר מכן גם שכנע את אל רחמן להתחיל במשא ומתן שהביא בסופו של דבר לכריתת ברית בין חלקי ספרד. כריתת הברית שיפרה את מצבה של ספרד הנוצרית, שהייתה כה מיושנת עד כדי שאזרחים נוצרים ויהודים, היגרו לחלקה המוסלמי באופן עקבי.

מכוח מעמדו פעל חסדאי למען יהודי ספרד ויהודי ארצות אחרות. הוא פעל גם למען ספרד כולה: הוא קידם שלום בין ספרד המוסלמית לספרד הנוצרית, ותרם לפיתוח כלכלתה.  פעילותו למען הקהילה היהודית סייעה במיצובה של ספרד כמרכז תרבותי ותורני ליהודים. הוא הזמין חכמים מבבל ומאפריקה הצפונית וסייע בהקמת ישיבות בספרד. בין החכמים שתמך בהם נודעים במיוחד מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, שניהם בלשנים ומשוררים נודעים (א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, כרך א', עמוד 112, הוצאת ספרים קריית ספר בע"מ).

[28] מחשובי המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים. שימש גם בתפקידים פוליטיים בכירים בעיר-הממלכה (טאיפה) של גרנדה שבספרד המוסלמית; נתמנה לשר האוצר ולשר הצבא, ובשיא הקריירה הפוליטית שלו שימש כווזיר הגדול, משרה השנייה בדרגתה רק למלך גרנדה.

[29] מונטגומרי ואט ופייר קאקיה, תולדות ספרד האסלאמית, תרגם עמנואל קופלביץ, הוצאת כרמל, ירושלים, 2017.

[30]חיבורו המפורסם ביותר של אבן טופייל הוא הרומן הפילוסופי "חי בן מקיץ" (במקור: חי אבן יקט'אן)  העוסק בהנהגת החברה והנהגת המדינה הרצויה. הוא טוען כי שליט המדינה הרצוי, צריך להיות איש מעלה שיעמוד בסף דרישות מוסריות ופילוסופיות גבוהות ביותר, כך שכנראה שאיש כזה אינו בנמצא. בהיעדר מנהיג ראוי, כל חברה בהכרח תהיה חברה קלוקלת, ולכן ממליץ חי בן מקיץ לפילוסופים ולמבקשי האמת, לפרוש מן החברה- ולחיות חיי התבודדות, שרק הם יוכלו להביאם אל האמת המוחלטת.  הספר זכה לפרסום רב והייתה לו השפעה עמוקה על הספרות הערבית ועל הספרות האירופאית במשך שנים ארוכות והוא המשיך להיות רב-מכר רב השפעה במערב אירופה, גם במאות ה-17 וה-18.

[31] אבן רושד ידוע בפרשנותו לאריסטו ובהפרכת ביקורת הפילוסופיה של אל ע'זאלי, תהאפת אל פלאספה – מפלת הפילוסופים), שבו הוא מנסה ליישב את הסתירה שמציג אלע'זאלי בין הידע האלוהי שהועבר דרך הנביאים לבין התפיסה הפילוסופית. הרבה ממשנתו של אבן רושד השפיעה על חיבוריו של תומס אקווינוס.

[32]  Mohamerd Amin Elgohary, Al Zaharawi: the Father of Modern Surgery, Annals of Pediatric Surgery, 2 2, April 2006, עמ' 84

[33] Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 24

[34] יוסוף בן תאשפין נענה לקריאתם לעזרה, של שלושה ממנהיגי אל-אנדלוס וחצה את מצר גיברלטר לאנדלוסיה, עם 7,000 לוחמים מהמוראביטון. הוא הצעיד את צבאו לצפונה של אל-אנדלוס עד שהגיע אל א-זלאקה. שני המנהיגים החליפו ביניהם מסרים לפני הקרב. יוסוף בן תאשפין הציע אחת משלוש האפשרויות לאויבו: להתאסלם, לשלם מס גולגולת (בערבית ג'יזיה) או להילחם.

אלפונסו השישי בחר להילחם במוראביטון. הקרב החל ביום שישי עם שחר בהתקפה של הקסטליאנים. על פי מקורות מתקופה זו, אבדותיו של אלפונסו היו עצומות (יותר מ-59,500 מתים). רק 100 אבירים הצליחו לשוב לקסטיליה. אלפונסו השישי שרד בקרב, אך איבד את רגלו. שדה הקרב מכונה א-זלאקה (מערבית "מדרון חלקלק") משום שהלוחמים החליקו במשך כל הקרב בשל הכמויות האדירות של הדם שנשפך באותו יום. מספרי הלוחמים והאבדות המופעים במקורות מתקופה זו כנראה מוגזמים מאוד. הצבא של קסטיליה כלל כנראה כ-14,000 איש, כולל כ-2,000 אבירים רכובים. לפחות מחצית מצבא זה אבד. המלך הפצוע ורוב האצילים שרדו את המפלה, אף שחלקם נהרגו,. גם בצד השני היו אבדות כבדות, בייחוד אצל המוסלמים המקומיים בפיקודם של דאוד איבן עיסה, שמחנהו נבזז בשעות הראשונות של הקרב, ושל אל-מותאוואקיל איבן אל-אפטז מושל בדחוס. מושל סביליה אל-מועתמיד נפצע בקרב הראשון אך הגבורה שהפגין שמשה דוגמה ללוחמיו והם התלכדו סביבו ברגעים הקשים של ההתקפה הקסטליאנית ..

[35] מסע הצלב השני הוא מסע צלב שיצא מצרפת ומגרמניה אל ארץ ישראל ונערך בין השנים 1147 – 1149. "מסע הצלב השני" הוא כינו שהתקבל בהיסטוריוגרפיה ואין לו הצדקה מבחינה היסטורית, שכן בין שנת 1095 לשנת 1147 יצאו מזרחה מסעים רבים. הסיבה העיקרית למסע הייתה כיבוש רוזנות אדסה בידי האמיר הטורקי זנגי בשנת 1144. ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145 ונוהלו בעיקר על ידי הכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות טורקים וסלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש. בהגיעם לארץ עלו צלבני מסע הצלב על דמשק והטילו מצור על העיר – שנכשל כישלון מחפיר. באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש. כשלונו המוחלט של מסע הצלב השני עורר גל ביקורת בקרב אנשי דת ואצילים באירופה, הכאה על חטא, הטפת מוסר ולראשונה – ספקות לגבי צדקת הקיום של ממלכת ירושלים.

[36] יהושע פרוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, חלק א', עמק 251-252

[37] Riley-Smith, Jonathan (1990). Atlas of the Crusades. New York: page 48

[38] God's War: A New History of the Crusades. Belknap Press 2006 page 310