ביקורו ומחקרו של קפטן קוק בניו זילנד

כתב: גילי חסקין 01-01-25

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

קובץ זה יכול להביא תועלת למטיילים בני זילנד, אבל גם בטיול לאיי פולינזיה ובטיול לאוסטרליה.

ראו קודם, באתר זה: מסעו של אבל טסמן;  מסעותיו של קפטן קוק.

ראו באתר זה: ניו זילנד- המלצות לקריאה

להרצאה על ניו זילנד

קפטן ג'יימס קוק, אחד מגדולי חוקרי הימים הבריטיים, ערך את מסעו הראשון לניו זילנד בשנת 1769 , במסגרת משימתו לחקור את דרום האוקיינוס השקט. קוק היה האירופאי הראשון שהקיף את ניו זילנד וערך מיפוי מקיף של קווי החוף שלה, מה שתרם רבות להבנה הגאוגרפית של האזור.

רקע

ב-1768 נבחר ג'יימס קוק, שהיה אז בן 41, לעמוד בראש משלחת אסטרונומית, שיצאה לצפות במעברו של כוכב הלכת נוגה על פני השמש, במטרה לחשב על פיו את המרחק שבין השמש לכדור הארץ. לשם כך צורף למסע האסטרונום צ'ארלס גרים (Charles Green).

מטרה נוספת של המסע הייתה לחקור את היבשת הדרומית האגדית, ששיערו שקיימת בדרום האוקיינוס השקט, טרה אוסטרליס (פירוש המילה הוא ארץ דרומית)[1].

לקוק הוקצתה ספינה קטנה, אורכה 33 מ' ומשקלה 368 טון, שזכתה לכינוי "אניית הוד מלכותו אנדוור" (HMS Endeavour), שהוראת שמה "מאמץ"". האנייה כוסתה עץ ממולא במסמרים נגד תולעי עץ טרופיות וצוידה ל-18 חודשים.

יחד עמו יצאו להפלגה אנשי מדע בראשות ג'וזף בנקס (Joseph Banks; 1820-1743), שהיה באותה העת הפטרון החשוב ביותר של חקר הטבע[2], שלימים נתמנה נשיא 'החברה הגאוגרפית המלכותית'[3] והשתמש בעושרו כדי לקיים את קהילת המדענים. הוא הביא עמו את דניאל סולאנדר (Daniel Charles Solander), חוקר טבע ראשי, שהיה תלמידו של חוקר הטבע השבדי לינאוס (Carl Linnaeus)  [4]. האנדוור הפיגה מפליימות' ב-26 באוגוסט 1678, בתקן מלא של 94 איש. בנקס הביא עמו שני ציירים: את סידני פרקינסון, (Sydney Parkinson), שהתמחה באיור של צמחים ובעלי חיים, כדי שייעשה רישומים של הדגימות שלו[5] ואת אלכסנדר בוקן (Alexander Buchan), כדי שיצייר ציורי נוף[6]. היו אתו גם שרטט מפות מיומן ושמו הרמן שפורינג (Herman Spöring) וארבעה משרתים שידאגו לצרכיו, שניים שחורים ושניים לבנים[7].

הם הביאו עמם את כלי הציור שלהם, רשתות דיג, צעצועים עבור "הפראים", חומרים כימיים, מכלים לשמירת הדוגמאות ושני כלבי גרייהאונד, שנועדו לעזור במסעות הצייד. קוק הקפיד על בריאות אנשיו ובמהלך המסע לא מת איש מהם מצפדינה, הישג יוצא דופן באותם הימים. מסלול המסע לא היה ידוע לו מראש, ונקבע על פי פקודות סודיות חתומות במכתבים שנפתחו רק במהלך ההפלגה[8].

קוק שייט לאורך החוף המזרחי של דרום אמריקה, חצה את מיצר מגלן, שט באוקיינוס השקט והגיע לטהיטי ב-10 באפריל 1767 .

ראו באתר זה: איי החברה בפולינזיה הצרפתית..

נשות טהיטי היו ידועות בנדיבותן המינית. אלו הוכחו כתקפים גם בידי אנשי ה'אנדוור', ששליש מהם לקו במחלות מין שונות. ללא הצלחה ניסה קוק לעצור את התהוללות הבשרים, שעל פי כל הידוע הוא לא נטל בה חלק, לא בטהיטי ולא במקומות אחרים.

כשניסה להתוודע למנהגי אנשי טהיטי, למשל האיסור שהוטל על נשים לאכול בנוכחות גברים, נתקל במילה חדשה שהושמעה באוזניו שוב ושוב: "טאבו"[9].

טהיטי רם מעלה, בשם טופאיה (Tupaia), ביקש להצטרף למסע יחד עם משרתו, מתוך רצון להתרחק מטהיטי, להתחבר מחדש עם האי רייאטאה (Raiatea), שבאיי החברה (Society Islands) ולחלוק את הידע שלו עם האירופאים. קוק לא התלהב, אך ג'וזף בנקס, הבוטנאי הראשי במשלחת, נעתר לבקשתו ולקחם תחת חסותו בתקווה שיוכל להחזיק בבן טהיטי "כמוצג נדיר, כדרך ששכני מחזיקים אריות או נמרים".  בסופו של דבר הושיט טופאיה סיוע רב ערך בניווט ובגיאוגרפיה[10].

אחרי יציאתו מטהיטי עבר קוק בבורה בורה (Bora Bora), כדי לאפשר לאנשי צוותו להתאושש באקלים נעים בטרם ימשיך הלאה.

ב-9 באוגוסט 1769, כשהותיר מאחוריו את איי החברה ((Society Islands) , התחיל להוציא לפועל את הפקודות שקיבל: להפליג דרומה מטהיטי, לקו הרוחב 40, דרום, כדי לגלות את היבשת הדרומית הגדולה (Terra Australis Incognita), אולם הם לא גילו  דבר מדרום לטהיטי, פרט לים סוער, רוח וסערות. אחרי שהגיעו לקו רוחב 40 מעלות דרום, לא גילו שום סימן ליבשה. הם הפליגו במזג אוויר סוער מאד, בתקווה להגיע ליבשה הדרומית, כפי שניתן היה להבין מיומנו של אבל טסמן. האזור נודע מאז בשם "הארבעים הרועמים" –  קוו רוחב, שהרוחות הנושבות בה, מקיפות את חצי הכדור הדרומי, מבלי להיתקל ביבשה כלשהי.

בנקס תיעד ביומנו את גודל השעה: "הפלגנו שוב ללב ים, בחיפושינו אחר המקום , שאליו ינחו אותנו יד הגורל, או ידו של טופאיה"[11].

ראו באתר זה: מסעו של אבל טסמן

ב-6 באוקטובר 1769 בערב, ניקולס יאנג, בן ה-14, הצעיר שבמלחי האונייה, שעמד בראש התורן, זיהה יבשה. בשל תנאי התאורה הלקויים בשעה זו, התעוררו חילוקי דעות אם אכן כך, אבל בשעות הבקר, התגלתה באופק, ארץ נהדרת ובה יערות ירוקים ועמקי נהר, גבעות ורכסי הרים נשאים מעליהם. קוק קרא לאחד הכפים " יאנג ניק הד" (Young Nick's Head). בנקס רשם ביומנו, כי "הכול מסכימים כי זו היבשת שאנחנו מחפשים".  היבשת הייתה כמובן ניו זילנד. בכך היו חברי המשלחת לקבוצה השנייה של אירופאים שהצליחה בכך (אחרי אבל טסמן ההולנדי ואנשי צוותו, שעשו זאת למעלה ממאה שנה קודם לכן, בשנת 1642).

קוק ומספר אנשי צוות ירדו לחוף ב-7 באוקטובר, בנקודה בצפון-מזרח האי הצפוני, בסמוך לעיר גיזבורן (Gisborne) של היום. הילידים שצפו מהחוף באנייה המתקרבת, ידעו על הזרים העומדים להגיע, עוד פחות מכפי שהאנגלים ידעו על הילידים. למעשה, קרוב לוודאי שמאז שמתיישבים פולינזים התיישבו במקום בין שנת 800 ל-1200 לספירה, במשך 600 שנה ויותר, לא הגיע שום אנייה מהים הפתוח אל האי הצפוני. קוק ציפה למגע הזה עם הילידים בכיליון עיניים. גילוי ארצות חדשות ועמים חדשים היה חלק מתפקידו, אבל עבור המאורים שפגש, רגע בואם של האירופאים היה מוזר יותר מכפי שהשכל המודרני מסוגל לקלוט. לפי סיפורים שסופרו שנים מאוחר יותר, חלק מהמאורים חשוב שמפרשיה התפוחים של הספינה הם כנפיה של ציפור ענקית. אחרים ראו שלושה עצים מיתמרים מקרקעית האנייה וחשבו שזו אי צף.

קוק קרא לו  "מפרץ הדלות" (Poverty Bay), משום שהוא וצוותו לא הצליחו להשיג מזון, מים או אספקה חיונית במהלך שהותם שם. השם שיקף את האכזבה שחשו מהנחיתה במקום. הפגישה הראשונית עם המאורים הסתיימה בצורה בלתי נעימה ביותר, בעימות ובהרג של אחד המאורים. לוחם מאורי חטף חרב מאחד האנגלים וכשניסה לברוח עם שללו הורה קוק לירות בגנב שניסה לברוח עם שללו, "ירייה קטנה". קליע רסס המיועד לציד ציפורים. אולם לאחר שהגנב נופף בחרב בהתרסה, הורה קוק לרופא האנייה, לירות בו כדי להרוג. בדרך כלל קוק לא נהג בפזיזות. כשהוקף באנשים חמושים הוא נסוג וכשהילידים לא הגיבו לניסיונות הפיוס שלו הוא איים עליהם וביצע את איומיו. בדרך כלל ירה יריית אזהרה, שנועדה לפצוע ולהפחיד. רק כשאמצעי זה נכשל, ירה כדי להרוג (רק בהוואי איבד את השליטה על עצמו, דבר שהוביל למותו). ברגע שהתכתשות הסתיימה, הוא נהג בכבוד בגופת המת, עטף אותה בחרוזים ובמסמרים ועזב למקום אחר.

משם הפליג קוק דרומה, אחר כך שינה את דעתו, פנה לאחור והמשיך לאורך החוף, צפונה.

במפגשים הבאים מול המאורים הילידים קיבלו את פני האנגלים בריקוד המלחמה "האקה". כפי שכתב סגן ג'ון גור ((John Gore: "הם קפצו בקצב אחיד מימין לשמאל ולאחור, נופפו בכלי נשקם, וגלגלו את עיניהם. כל זאת בלוויית שירה חזקה וצרודה, שלדעתי נועדה לעודד זה את זה ולהפחיד את אויביהם". בנקס מתאר את ה"פאטו פאטו" (Patu Patu), כאלות עשויות מאבן או עץ קשיח, הקשורות לפרק היד ברצועה[12]. כלי נשק אחרים כללו חניתות באורך של ארבעה וחצי מ', חצים בעלי חודים משוננים, או נושאי עוקצים של דג ארסי, ו"גרזני מלחמה" עשויים מעץ קשה, ששויף ללהב חד ונחרצו בו חריצים, שנועדו להרים חתיכות מהגולגולת המנופצת. כמו כן, הם היו מיומנים מאד בהשלכת אבנים. פניהם מכוסי הקעקועים של הלוחמים הגבירו את הרושם האכזרי שעשו. פארקינסון, צייר האנייה, מתאר מערבולות של עיגולים וקווים סביב העיניים והפה. הוא צייר גם את שערם של הגברים, שהיה קשור בפקעת על קודקודם, בנוסח המזכיר את זה של מתאבקי סומו.

מפגשים כאילו הובילו לאירועי אלימות שבמהלכם נהרגו בין ארבעה לחמישה מקומיים. שלושה מאורים נוספים נהרגו בהתנגשות נוספת ב-15 באוקטובר. ביומנו קוק מבטא צער על כך שנכשל בקיום תוכניותיו להימנע מנפגעים בקרב המקומיים שיגלה במהלך מסעו. בהמשך הפלגתו לאורך החוף, הגיע לכף המזרחי ביותר של ניו זילנד והפליג לתוך מה שנקרא "מפרץ השפע" (Bay of Plenty). אזור זה היה נקודת מפתח במסעו של קוק, והוא העניק לו שם המשקף את הרשמים החיוביים שקיבל מהמקום. שם המפגש עם המאורים הסתיים באופן שלו יותר. הילידים שסחרו עמם אפשרו לאירופאים לאסוף מים ומזון. כאשר טופאיה, שהבין את שפתם של בני המאורי, משמש בתפקיד חשוב כמתווך בין הצדדים. קוק גילה שהמאורים הם אכן לוחמניים, אך ניתן לכונן עימם יחסי מסחר. הילידים תמהו שבספינה היו רק גברים. ביומנים האנגליים מוזכרים מקרים רבים בהם המאורים משישו  את חזותיהם ומפשעותיהם של הלבנים , בחפשם הוכחה לכך שהם גברים. כשגבר אנגלי ביקש לקנות שירותי מין בסחר חליפין הוצע לו נער. מתברר שהמאוחרים סברו שהמלחים הם הומוסקסואליים, כיוון שלא היו על האנייה נשים וילדים.

בשנת 1769 הייתה ניו זילנד מלאה שבטים שלא הפסיקו להילחם זה בזה. לפיכך הופעתה הפתאומית של "וואקה" (סירה) מלאה גברים, רובם צעירים, עוררה בקרבם את החשש מפני שפיכות דמים וביזה., עוד לפי שהאנגלים ירו אפילו ירייה האחת. להבדיל מטהיטי, שם מלאה ה"מלכה" פוריאה תפקיד חשוב: היא ונשים אחרות, תיווכו במגע הראשון בין המלחים לתושבי האי. בניו זילנד, לעומת זאת, פגשו האנגלים רק לוחמים חמושים, מכף רגל ועד ראש, שהתגרו בהם עם הפאטו פאטו (אלות) שלהם ואיימו עליהם עם ריקוד ה"האקה". אי ההבנה, הזרות ההדדית ומין הסתם גם הטסטוסטרון של שני הצדדים, גרמו לאלימות שפרצה אחר כך.

ראו באתר זה: המאורים ומפגשם עם אירופה.

האנדוור הפליגה צפונה ובהמשך עגנה על מנת לערוך תצפית אסטרונומית למעבר כוכב חמה על פני השמש, שנערך ב-9 בנובמבר. מקום העגינה נקרא על ידיהם "נמל כוכב חמה" (Port Mercury).

נער מאורי בשם טי הורטה (Te Horeta)), שהיה בעת ההיא בערך בן 14 , צפה באנייה המתקרב ונותר מספיק זמן בחיים, כדי שיוכל לספר על רשמיו למתיישבים שבאו בעקבות קוק. הוא יצא עם בני שבטו ללקט צדפות. זקני השט חשבו שהאנייה באה מעולם הרוחות. ואז ירדו ממנה יצורים חיוורים, שחתרו בכלי שיט קטנים, שגבם מופנה אל החוף. למראה זה, הניד זקן השבט בראשו ואמר: "האנשים הללו הם שדים, עיניהם קבועות בעורפם".  רובם ברחו ליער, למעט הלוחמים. אולם הסקרנות גברה על פחדם של הילידים. הם ממשו את הבגדים של הלבנים והתפעלו מהעיניים הכחולות של כמה מהם. אחד השדים הצביע במקל ההליכה שלו כלפי מעלה, נשמע קול רועם מחריד והבזיק ברק. ציפור מתה נפלה על הקרקע. אחר כך רצה אחד הלוחמים המאורים לעשות עסקת חליפין עם המבקרים, אבל הוא חטף את הבגד מידיו של השד ונמלט מבלי לתת בתמורה את גלימת עור הכלב שלו. מטה הליכה הבזיק שוב והלוחם נפל כשחור פעור בגבו. השבט קבר אותו בבגד שלקח מהשד, אבל מפני שהוא עצמו היה אשם במותו, לא היה צורך בנקמה. הוא התרשם מאד מדמותו של קוק , שנתן לו מסמר, אותו ענד כקמע. באותו יום רחוק, עשו נדיבותו של השד הראשי, שלוותו ושליטתו העצמית רושם רב על טי הורטה ועמיתיו. בשפתם היתה אמירה שהתאימה לתיאור אדם כמוהו: "E kore te rangatira e ngaro i te kāinga maha"  "איש אציל אינו הולך לאיבוד בהמון"[13]. האמרה משקפת את הערכים המאוריים המכבדים את המנהיגות, האצילות והיכולת להתבלט בייחודיות גם בסביבה מורכבת או בין רבים.

מאורי זה היה האחרון שנהרג בידי צוותו של קוק במסע. אחרי שהעלו את דגל הממלכה על ראש תורן והכריזו באופן רשמי על פורט מרקורי כשטח האימפריה, הפליגו מן המפרץ ב-15 בנובמבר.

מיפוי חופה של הארץ החדשה הייתה משימה אדירה. 'אונדוור' שינתה כיוון שוב ושוב במהלך כמה שבועות וקוק נאבק באיתני הטבע. הספינה המשיכה צפונה ועגנה במפרץ האיים (Bay of Islands). בצפון האי הצפוני, שם הקים קשרים ראשונים עם חלק מהשבטים המאורים, תוך הבנה של התרבות והשפה שלהם. לאחר מכן הקיפה את הקצה הצפוני של האי. בחג המולד, כבר עבר קוק את הכף וגילה מחדש את "איי שלושת המלכים" (Three Kings Islands), שאותם גילה לראשונה אבל טסמן, בלילה השנים עשר של שנת 1643.

ב-12 בדצמבר 1769, הגיע החוקר הצרפתי ז'אן–פרנסואה–מארי דה סורוויל (Jean-François-Marie de Surville) , מגלה ארצות צרפתי מהמאה ה-18[14], עם הספינה "סנט ז'אן-בטיסט" (Saint Jean-Baptiste),  לחוף הצפוני – מזרחי של ניו זילנד[15].

הוא הפליג ממש ליד Hokianga  , שבחוף הצפוני מערבי של האי הצפוני. הוא מצא את החוף מאד לא מתאים לעגינה, לכן הפליג צפונה. ב-16 בדצמבר 1769 הקיפה ספינתו את הכף הצפוני (North Cape) והמשיכה דרומה. הוא עבר דרך אזור בו ה'אנדוור' של קפטיין קוק, עברה יום או יומיים קודם לכן. אך השניים מעולם לא נפגשו .

הוא עגן באזור שנקרא היום "מפרץ דה סורוויל" (Surville Bay), בחוף הצפון-מזרחי של ניו זילנד.. דה סורוויל חיפש מזון ומים עבור צוותו החולה, והשתמש באסטרטגיות דיפלומטיות עם הילידים המאורים. עם זאת, לאחר תקריות אלימות, היחסים הידרדרו והוא עזב את האזור[16].

מיפוי החוף המערבי של האי היה קשה לא פחות ממיפוי החוף המזרחי ובשלב מסוים נסחפה "אנדוור" רחוק כל כך לאחור,  ויומיים תמימים שטה רק כדי לחזור למקום שממנו יצאה. בסופו של דבר נראה הר גבוה וקוק קרא לו הר אגמונט (Mount Egmont)[17], על שמו של ג'ון פרסיבל, רוזן אגמונט (John Perceval, Earl of Egmont), שהיה הלורד הראשון של האדמירלות הבריטית באותה תקופה.

ב-22 בינואר הוביל קוק טיול רגלי לפסגת גבעה סמוכה. מן הפסגה צפה קוק בבירור במצר בין שני האיים.

ב-31 בינואר קוק הגיע למפרץ המלכה שרלוט  (Queen Charlotte Sound), שנמצאת בקצה הצפוני של האי הדרומי, נקודה שישוב אליה במסעותיו הבאים באוקיינוס השקט[18]. הוא השתמש במפרץ כבסיס לתיקון הספינה ולחקר האזור. הוא קרא למפרץ על שם המלכה שרלוט, אשתו של המלך הבריטי ג'ורג' השלישי, לכבודה של הממלכה הבריטית. קוק הכריז על בעלותו של הכתר הבריטי על מפרץ המלכה שרלוט ועל האיים הסמוכים. זו הפעם האחרונה שבה קוק הכריז על בעלות בריטית על חלק כלשהו של ניו זילנד.

ה'אנדוור' הפליגה משם ב-5 בפברואר  וחקרה את המפרץ., בו צפה קוק קודם לכן. אנשי הצוות גילו כי למעשה הוא מעבר ימי בין האי הצפוני שמיפו, לבין גוש יבשה אחר מדרום לו. הם הבינו במהירה כי מדובר בשני איים. דבר שלא היה ידוע קודם. ככל הנראה בנקס הוא שעמד על כך שהמצר ייקרא על שמו של קוק (Cook Strait). וכנראה קוק הוא זה שעמד על כך, שאי גדול על פניו חלפו לאחר מכן, ייקרא "האי של בנקס" (Banks Island), אם כי בהמשך התברר שאין זה אי כלל, אלא מצר צר מחבר אותו לייבשה.

כאשר יצאו מן המצר, ה"אנדוור" המשיכה משם צפונה במטרה למפות את קטע החוף הנותר בצד המזרחי של האי. בכך הושלם המסע סביב האי הצפוני של ניו זילנד (נגד כיוון השעון). לאחר מכן חזרה הספנה על עקבותיה , כדי לבחון את האי הדרומי ולמפותו. קוק החל למפות את החוף המזרחי של האי הדרומי, תוך חיפוש מתמיד של טרה אוסטרליס. האנדוור הקיפה את דרום האי סטיוארט (Stewart) . ב-10 במרץ ובכך הוכח אף לבנקס , שהיה תומך נלהב של תאוריית היבשת הדרומית, כי האי הדרומי איננו חלק מיבשת שישית. משם קוק המשיך במסעו צפונה אל עבר החוף המערבי של ניו זילנד, ללא עגינה ב-27 במרץ הגיע בחזרה לצפון האי. בכך הושלם המסע סביב האי הדרומי (עם כיוון השעון).

ב-1 באפריל 1770, לאחר חודשים של חקר ומיפוי קווי החוף של ניו זילנד, עזבה ספינתו של קפטן ג'יימס קוק, האנדוור (Endeavour), את האי הצפוני בדרכה מערבה, לכיוון אוסטרליה. לאזור היבשה האחרון שראו קראו "כף ההפרדה" (Cape Farewell)[19], שם שניתן לו על ידי קוק כדי לציין את הרגע שבו הם עזבו את ניו זילנד"[20].

המיפוי של האי הדרומי היה מדויק למדי, בדומה למיפוי של האי הצפוני, אך עם זאת היו בו טעויות משניות אחדות. כך ההיסטוריון ג'פרי בלייני (Geoffrey Blainey)[21] מצביע על כך שחצי האי בנקס (Banks Peninsula) הוגדר כאי[22] ובאופן הפוך האי סטיוארט שבדרום הוגדר כחצי אי. לטענתו, הדבר נבע מתוך מחסור בזמן. ההיסטוריונית מרגרט קמרון-אש (Margaret Cameron-Ash) חלוקה על טענתו זו וסבורה כי קוק מצא כי מצר ים מפריד בין האי סטיוארט לאי הדרומי, אך בחר להסתיר תגליתו זו מטעמים צבאיים וקולוניאליסטיים. ההיסטוריון הימי גרנוויל אלן מאוור (Granville Allen Mawer) דווקא מצדד בדעתו של בלייני וטוען כי מדובר בשגיאה ותו לו. עיקר מאמציו של קוק היו בגילוי הקצה הדרומי ביותר של ניו זילנד. לדידו, התנאים לא היו מיטביים לשם חקר מעמיק בעניין הימצאותם או היעדרם של מצרי ים.

קוק הקדיש ששה חודשים להקפת 2,400 המיילים (3,862.41 קילומטרים.) של חופי שני האיים. הוא היה הראשון שהוכיח שניו זילנד אינה חלק מיבשת דרומית גדולה, אלא ארכיפלג המורכב משני איים עיקריים. קוק הפך את ניו זילנד לחלק מהמפה הגאוגרפית המדויקת של העולם, וסיפק מידע חיוני להפלגות עתידיות.

מסעו היה אבן דרך במחקר הביולוגי והגאוגרפי של האוקיינוס השקט, והשפיע על מדענים וחוקרים במשך דורות. הוא לא רק חשף את ניו זילנד לעולם האירופאי אלא גם הניח את היסודות להבנת הטבע והתרבות המקומית. מסעו של קוק פתח את הדלת להתיישבות ולשליטה בריטית בניו זילנד במאה ה-19.  המסע מסמל את תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה של ניו זילנד, עם השפעות עמוקות על תושביה הילידים ועל המעצמות האירופאיות.

הערות

[1] : רעיון זה של יבשה מאזנת מתועד כבר בתקופתו של מקרוביוס, פילוסוף רומאי בן המאה ה-5, שעשה שימוש במונח "אוסטרליס" על גבי מפותיו.

אלכסנדר דארלימפר (Alexander Dalrymple) , הידרוגרף סקוטי של הצי הבריטי היה משוכנע שיש ייבשת דרומית ש"היתה נחוצה מדרום לקו המשווה", במקביל לאירואסיה. יבשת שתהיה תחליף למושבות האמריקאיות המרדניות".

דלרימפל, אשר בחן את יומני המסע הימיים של אנשי חברת הודו המזרחית הבריטית, מצא במהלך תרגום מסמכים ספרדיים שנתפסו במנילה ב-1752 תיאורי מסעות, שהובילה אותו לפרסם את "האוסף ההיסטורי של מספר מסעות ותגליות בדרום האוקיינוס השקט בשנים 1770-1771" (Historical Collection of the Several Voyages and Discoveries in the South Pacific Ocean in 1770–1771

[2] בנקס נולד בלונדון, לוויליאם בנקס שהיה חבר בבית הנבחרים הבריטי ואדם אמיד, ושרה, בתו של ויליאם בייט. כילד נהג לשוטט במרחבי לינקולנשייר ובטיולים אלה פיתח את ההתעניינות בטבע, בבוטניקה ובהיסטוריה. למד באיטון קולג' החל משנת 1756, ובאוניברסיטת אוקספורד החל מסוף 1760. לימודיו באוניברסיטת אוקספורד לא התמקדו כמקובל בלימודים הקלסיים אלא בעיקר במדעי הטבע. הוא השתוקק ללמוד בוטניקה ולצורך כך שילם מכספו לבוטניקאי מקיימברידג' כדי שייתן סדרת שעורים באוניברסיטת אוקספורד.

בשובו ממסעו הראשון של קוק, הביא לאירופה לראשונה מספר רב של מינים, בהם האקליפטוס, השיטה והמימוזה. כיום קרויים על שמו 80 מינים. כמו כן קרויים על שמו האי בנקס בקנדה, וחצי אי בניו זילנד. בנקס היה נשיא החברה המלכותית במשך 42 שנים (1820-1778), יותר מכל אדם אחר

[3] החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע  (The  Royal  Society  of  London  for  the  Improvement  of  Natural  Knowledge), הידועה בקיצור בשם "החברה המלכותית" (The Royal Society), היא אגודה מדעית הפעילה ברציפות מאז שנת 1660, ומשמשת כאקדמיה למדעים של בריטניה. היא מהווה את אחת האגודות המדעיות הוותיקות והמשפיעות ביותר בעולם. מייסדי החברה המלכותית היו חברים באגודה חשאית שעסקה מאז 1646 בקידום דעותיו של פרנסיס בייקון. בין מייסדיה ראוי להזכיר את כריסטופר רן, רוברט בויל ורוברט מוריי. האגודה נהנתה מתמיכתו הרשמית של בית-המלוכה האנגלי ששוקם באותה שנה, ומטרתה הרשמית הייתה לקדם את הלימוד הניסיוני במדעי הטבע.

[4] ארולוס ליניאוס (בלטינית: Carolus Linnæus‏; 23 במאי 1707 – 10 בינואר 1778), או בשמו השוודי קארל פון לינה (בשוודית: Carl von Linné,), היה בוטנאי, רופא וזואולוג שוודי; מייסד שיטת המיון המדעית המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה.

[5] פרקינסון היה צייר ומאייר מדעי ממוצא סקוטי, שהתמחה באיור צמחים ובעלי חיים. הוא נשכר על ידי ג'וזף בנקס כמאייר מדעי לתעד את הדגימות הבוטניות והזואולוגיות שנאספו במסע.  פרקינסון יצר מאות רישומים מדעיים של צמחים, בעלי חיים ונופים שראו במהלך המסע. רישומיו שימשו מאוחר יותר בסיס לציורים מדעיים מפורטים.  הוא היה האמן הראשון שתיעד את הצומח והחי של אוסטרליה וניו זילנד ברישומים מפורטים.

יצירתו כללה תיעוד של צמחיית טהיטי, ניו זילנד ואוסטרליה, וכן איורים של המאורים בניו זילנד והאבוריג'ינים של אוסטרליה.

פרקינסון מת במהלך המסע בשנת 1771, ככל הנראה מקדחת במלזיה, אך עבודתו המשיכה להשפיע רבות על עולם המדע. רישומיו של פרקינסון היו מהתיעודים הראשונים של הצומח והחי של האוקיינוס השקט, והוא נחשב לאחד מאמני האיור המדעי המובילים של זמנו.

[6] בוקן היה צייר נוף ודיוקנאות סקוטי, שהתמחה בתיעוד נופים ומראות תרבותיים.

תפקידו העיקרי היה לתעד בציורים את הנופים והסביבה הטבעית של המקומות שגילו, כמו טהיטי, ניו זילנד ואוסטרליה.

הוא התרכז בציורים שיתנו לקהל האירופאי מושג על הטבע הפראי והלא נודע של האזורים החדשים.

בוקן סבל ממחלה קשה ןמת במהלך המסע באי טהיטי בשנת 1769, מה שהותיר את תפקידו המרכזי בתיעוד הנופים ללא ממשיך רשמי.

[7] שפורינג נולד בפינלנד, שהייתה אז חלק מהממלכה השוודית, בשנת 1733. הוא היה רופא, שרטט ומדען מוכשר.

הוא שימש כאסיסטנט לג'וזף בנקס, הבוטנאי הראשי במשלחת, ותמך בתיעוד המדעי ובארגון הדגימות שנאספו במהלך המסע.

כאמן ומשרטט, הוא עסק ברישום מפות ובתיעוד חזותי של נופים, ממצאים בוטניים ובעלי חיים שנאספו.

שפורינג שיתף פעולה עם קפטן קוק בתיעוד ושרטוט מפות של המקומות שבהם ביקרו, כולל חופי ניו זילנד ואוסטרליה. הוא תרם רבות לדיוק במפות שנעשו במהלך המסע,. המפות שנעשו בעזרתו נחשבות בין המדויקות ביותר לתקופתו. מה שהפך אותן לשימושיות להפלגות עתידיות. שפורינג תרם לתיעוד הממצאים המדעיים שנאספו על ידי בנקס וצוותו. הוא עזר לקטלג דגימות בוטניות ובעלי חיים, ויצר רישומים מדויקים שלהם. הוא גם תיעד את התרבות המקומית של המאורים בניו זילנד והאבוריג'ינים באוסטרליה. שפורינג היה ידוע ביכולותיו המגוונות ובתרומתו לשגרת החיים על הספינה, כולל שימושו ברקע הרפואי שלו.

שפורינג מת  במהלך המסע בשנת 1771, ככל הנראה ממחלה, כאשר הספינה הייתה בדרכה חזרה לאירופה. מותו היה אבדה משמעותית למשלחת, שכן תרומותיו המדעיות והמעשיות היו קריטיות להצלחת המסע.

שפורינג מוערך כיום כאחת הדמויות הפחות מוכרות, אך המשמעותיות, בצוותו של קוק. תרומתו משקפת את שיתוף הפעולה הרב-תחומי שהוביל להצלחת המסע.

[8] דניאל בורסטיין, המגלים, הגילויים החשובים על העולם והאדם מאז ימי קדם ועד ימינו, , כתר, ירושלים, 1990, עמ' 223

[9] טאבו – איסור חברתי כנגד שמות, חפצים, פעולות, אנשים ושיחה בנושא מסוים, אשר נחשבים כלא-רצויים בחברה או בתרבות מסוימת. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.

[10] טופאיה (Tupaia) היה כוהן דת, מנהיג רוחני ונווט פולינזי מהאי טהיטי. נולד באי רייאטאה (Raiatea) שבאיי החברה, אך נמלט לטהיטי בעקבות עימותים פוליטיים.

הוא היה ארי (’Ari), מנהיג רוחני ופוליטי, ושימש ככוהן דת בכיר (Tohunga) במקדש מרה הגדול באיי החברה. טופאיה שלט באומנות הניווט הפולינזי המסורתי, שהתבססה על קריאת כוכבים, זרמי מים, צבעי שמיים וסימנים טבעיים אחרים. הוא הכיר את המפות המנטליות של אזור רחב מאוד בדרום האוקיינוס השקט, כולל טהיטי, רייאטאה, והאיים הסובבים.

. טופאיה היה דמות יוצאת דופן, ששילב בין ידע מסורתי, יכולות ניווט מדהימות, וחוכמה פוליטית. הוא תרם רבות להבנת התרבות הפולינזית ולשיתוף הפעולה בין צוות המסע לבין ילידי האיים באוקיינוס השקט.

טופאיה הדריך את האנדוור באיי החברה ובאזור האוקיינוס השקט. הוא הכיר את נתיבי המים ואת מיקומם של איים רבים. הוא עזר לצוות האירופאי להתגבר על אתגרים ניווטיים באזור שאותו הם לא הכירו. טופאיה שימש כמתורגמן ומתווה דרך במפגשים עם ילידי האיים השונים, כולל בני המאורים בניו זילנד. הוא הסביר את התרבות הפולינזית לקוק ולצוות, וסייע להם להבין את מערכת האמונות והחוקים החברתיים של האיים. טופאיה שיתף פעולה עם האמנים והמדענים בצוות, כולל ג'וזף בנקס וסידני פרקינסון, כדי לתעד את תרבותו, המיתולוגיה והניווט המסורתי של האוקיינוס השקט. טופאיה חלה במהלך המסע, ככל הנראה ממחלת הצפדינה (סקורבי), שנבעה ממחסור בוויטמין C. הוא מת  בבטאוויה (כיום ג'קרטה, אינדונזיה) בשנת 1770, לפני שהספיק לחזור לארצו.

[11] טנוי הורביץ, קווי רוחב כחולים, מסע עכשווי בעקבות התגליות של קפטין קוק, , הוצאת אריה ניר, תל אביב, 2002, עמ' 100

[12] ה"פאטו פאטו" (Patu Patu) הוא כלי נשק מסורתי של המאורים בני ניו זילנד. מדובר בסוג של אלה קטנה, העשויה לרוב מעצם, עץ קשה או אבן ירקן (Pounamu), והיא שימשה בקרב קרוב. הפאטו היה כלי נשק אישי וחשוב בטקסים ובקרבות, והוא גם היה סמל סטטוס. קצהו שטוח ומחודד לעיתים, והוא עוצב כך שיהיה קל לאחיזה ולשימוש מהיר. הפאטו שימש לעיתים קרובות ככלי לניהול קרבות פנים מול פנים ולהגנה עצמית.

[13] קווי רוחב כחולים, עמ' 104

[14] מסעו של סורוויל התרחש במקביל למסעו המפורסם של קפטן ג'יימס קוק, אך הוא פחות ידוע, אף על פי שגם הוא הגיע לחופי ניו זילנד ותרם למיפוי האוקיינוס השקט

[15] מסעו של סורוויל התרחש במקביל למסעו המפורסם של קפטן ג'יימס קוק, אך הוא פחות ידוע, אף על פי שהגיע לחופי ניו זילנד ותרם למיפוי האוקיינוס השקט. כבר כתבת את זה בהערה 14

[16] סורוויל מחקתי מילה המשיך במסע לכיוון דרום-מזרח אסיה. המסע היה קשה מאוד: דה סורוויל איבד את מרבית אנשיו בגלל צפדינה ותנאי מזג האוויר הקשים. דה סורוויל טבע למוות בשנת 1770 ליד חופי הפורטוגלים בהודו, לאחר שספינתו ניזוקה והייתה זקוקה לעגינה דחופה. מותו נחשב לסוף טרגי למסע שהותיר תרומות צנועות אך משמעותיות לחקר האוקיינוס השקט.מחקתי מילה לא ברורה מסעו של דה סורוויל מדגים את המאבק בין מעצמות אירופה לחקור ולשלוט באוקיינוס השקט.

[17] בשנת 1986, השם הרשמי של ההר שונה להר טאראנקי / הר אגמונט (Mount Taranaki / Mount Egmont), כהכרה בכבוד למורשת המאורית. הוא מקום בעל חשיבות רוחנית רבה עבור המאורים, והוא נחשב לאחד ההרים הקדושים בתרבותם ההר מהווה יעד פופולרי עבור מטיילים, מטפסי הרים וצלמים, בזכות נופיו היפהפיים ושבילי ההליכה הרבים הסובבים אותו.

הוא ממוקם בתוך הפארק הלאומי אגמונט, אשר עשיר בצמחייה ייחודית ונופים דרמטיים.

[18] מפרץ המלכה שרלוט הוא מפרץ ימי מרהיב הממוקם באי הדרומי של ניו זילנד, באזור מרלבורו סאונדז (Marlborough Sounds). הנמצא בצפון-מזרח האי הדרומי, במערכת מפותלת של מפרצים, מצרים ואיים הידועה בשם מרלבורו סאונדז.

המפרץ מחובר לים טסמן ומהווה נמל טבעי מוגן.

המפרץ מתאפיין במים כחולים עמוקים, גבעות ירוקות ושפע של חיים ימיים.

אורכו כ-40 ק"מ, והוא מוקף באזורים הרריים וצמחייה טבעית.

[19] כף ההפרדה הוא הנקודה הצפונית ביותר של האי הדרומי של ניו זילנד.

הוא נמצא בחוף המערבי של האי הדרומי, סמוך למפרץ טסמן (Tasman Bay). האזור מתאפיין בצוקים דרמטיים, דיונות חול ומים כחולים. השם "כף ההפרדה" ניתן על ידי קוק מכיוון שהיה זה המראה האחרון של יבשה לפני שהפליגו לים הפתוח בדרכם לאוסטרליה. כיום הוא חלק מאזור מוגן מבחינה אקולוגית ומשמש יעד לתיירות ונופש.

[20]  מסעות ששנו את העולם, עמ' 162.

[21] ג'פרי בלייני (Geoffrey Blainey) הוא אחד ההיסטוריונים המובילים והידועים ביותר באוסטרליה. הוא נולד ב-11 במרץ 1930 נולד בוויקטוריה, אוסטרליה ותרם רבות להבנת ההיסטוריה של אוסטרליה ושל העולם, עם דגש על הכלכלה, החברה והתרבות של האזור.

הוא למד היסטוריה באוניברסיטת מלבורן, שם הצטיין בלימודיו והחל את הקריירה האקדמית שלו. בלייני נודע כאדם בעל סקרנות אינטלקטואלית רחבה, שהובילה אותו לעסוק בנושאים מגוונים כמו כלכלה, גאוגרפיה, תעשייה ותרבות.

בלייני פרסם יותר מ-40 ספרים העוסקים בנושאים שונים, כולל:

• היסטוריה של אוסטרליה: הוא תיאר את ההיסטוריה של המדינה מהזמנים הקדומים של האבוריג'ינים ועד התקופה המודרנית.
• כלכלה ותעשייה: ספריו מדגישים את התפתחות תעשיית הכרייה והחקלאות באוסטרליה. שהיו גורמי מפתח בהתפתחות אוסטרליה כמדינה מודרנית
• גאוגרפיה תרבותית: ספריו מתמקדים גם בהשפעות הגאוגרפיה על ההתפתחות החברתית והכלכלית של אוסטרליה

.בלייני טבע את המונח "הריחוק הטיראני" (The Tyranny of Distance), שמתאר את ההשפעה של בידודה הגאוגרפי של אוסטרליה על ההיסטוריה שלה. הוא טען שהמרחק מאירופה ומארצות הברית עיצב את הכלכלה, התרבות והמדיניות של אוסטרליה.  כלכלה ותעשייה

[22] חצי האי בנקס (Banks Peninsula) הוא חצי אי בולט בדרום-מזרח האי הדרומי של ניו זילנד, המתפרש לתוך האוקיינוס השקט. מוקם כ-80 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר כרייסטצ'רץ' (Christchurch). הוא בולט לתוך האוקיינוס השקט, ומקיף מספר מפרצים ונמלים. חצי האי הוא תוצאה של שתי התפרצויות געשיות גדולות שיצרו לועות שהפכו למפרצים: מפרץ אקרואה (Akaroa Harbour) ומפרץ לייטל (Lyttelton Harbour).

לפני הגעת האירופאים, האזור היה מיושב על ידי המאורים, שניצלו את המשאבים הימיים העשירים של חצי האי. הוא נודע בשם Te Pātaka o Rākaihautū, שמשמעותו "המחסן של Rākaihautū", בהתייחס לשפע המזון באזור.

בשנת 1770, קפטן ג'יימס קוק זיהה את חצי האי במהלך מסעו, אך חשב שמדובר באי נפרד וקרא לו בשם "Banks Island" לכבודו של הבוטנאי ג'וזף בנקס, באמצע המאה ה-19, חצי האי היה יעד להתיישבות צרפתית, בעיקר באזור אקרואה. עם זאת, הבריטים הצליחו להקדים את הצרפתים וכבשו את האזור כחלק מניו זילנד הבריטית.

חצי האי הוא בית למגוון רחב של צמחייה טבעית ובעלי חיים, כולל דולפינים מהמין הקטור (Hector's Dolphin), דולפין ייחודי לניו זילנד. באזור יש שפע של ציפורים מקומיות, יערות טבעיים וצמחייה ייחודית.