חגיגה בפרובאנס – פרקי יומן

כתב: גילי חסקין

ראו גם באתר זה : תכנון טיול בפרובנס;  הזמנה לטיול בחבל דורדון ; טיול בלנגדוק רוסיון;  טיול בפירינאים ;   געגוע לפריז ;    טיול לעמק הלואר ;    קורסיקה  ;

ראו גם, כתבה באתר של YNET: התענוגות של פרובאנס

ראו : אלבום תמונות מטיול לפרובאנס

פרובאנס. נתח ים־תיכוני של צרפת. ארץ של ניגודים והשלמות בין הים התיכון להרי האלפים.  חבל ארץ מיוחד באורח חיים עצל ונהנתן, שפיתח מסורת, שפה וספרות משלו. האזור זרוע במונומנטים מרשימים מהתקופה שחבל ארץ זה היה פרובינציה רומאית ומכאן שמו.

אנחנו נוחתים במארסיי.  הציוד מוכנס לרכב השכור ואנו רצים לבלוע את העיר.  יש בה פסיפס אנושי ים־תיכוני מוכר וחדש. ערב רב של מהגרים, בני כל הלאומים כמעט של הים התיכון.  כוורת אנושית של בני אדם שיצרו בה סלנג מיוחד, "לינגווה פרנקה", שיש בו ערבית, מלטזית, איטלקית ואפילו צרפתית.  למרות קסמה האפל וחושניותה, התיירים. ממהרים לברוח מכאן.  כך חשבתי גם אני, עד שנתתי לה צ'אנס וכעבור שעה קלה לא רציתי לעזוב.  ככר הפראדו, פסלו של דוד, טיילת קנדי הצמודה לים, אשכולות המתרחצים על החוף הסלעי, הנמל הגדול וכמובן שאטו ד'איף (Château d'If), בו כלא אלכסנדר דומא את גיבוריו, 'הרוזן ממונטה כריסטו' וה'איש בעל מסכת הברזל'. מקום פנטסטי שהיווה זירה לאגדות, מזימות ותככי חצר.  היום מסתיים, כמו אצל תיירים רבים בבּוֹיָאבֶּס, מרק דגים של דייגים עניים שהפך כבר מזמן לתבשיל גורמה. הפלפלת, השום והזיתים, בשילוב עם הדגים שניצודו בים התיכון, מרכיבים את מה שהפך לסמלו של המטבח הפרובנסלי

פרובאנס היא ארץ של ניגודים והשלמות, בין הים להרים.  שעה אחת של נסיעה מפרידה בין שחייה בים התיכון, לבין החלקה על השלג.

ממערב חובק אותה נהר הרון, מדרום הים התיכון, על חופי הרחצה שלו, ממזרח גובל החבל באלפים ומטפס אל מדרונותיהם ובצפון הוא מגיע עד גבול גידול עצי הזית והפקת השמן. בפרובאנס ישנם אתרים גדולים, עם עוצמות של ארכיטקטורה ומושגים בתרבות העולמית, החל ממבנים רבי עצמה שבנו הרומאים באורנז' ובארל, ועד לכפרים שבוצרו כדי לעמוד בפני מתקפותיהם של שודדי הים הסרצניים (המוסלמים). אך בנוסף להם ישנה פרובאנס שמעבר לאתרים.  זוהי ארצם של גיבורי הקולנוע ז'אן דה פלורט, ומרטין גר, דמויות שהעבירו דרך סיפורן גם את אווירתו של המקום.  הפנינים התיירותיות מוכרות לכולם, כמו התיאטרון הרומי באורנג' ובארל, אביניון עם ארמון האפיפיור וכמובן הכפר המדהים בו-דה-פרובאנס, אך לי זה לא הספיק. טיול הוא יותר מגשר ותיאטרון.  טיול הוא גם כפרים עתיקים התלויים על גבי מצוקים, דרכים צרות ומפותלות, ריחות של רוזמרין, אזוביון הצובע בעונתו את הנוף בגווני כחול, פרחי השיטה, המוסיפים גוון של צהוב, עדרי הצאן שבשדות, הנחלים, והחורשות.

מהגבעות המדיפות ריח של עשבי תיבול, דרך טורי הגפנים הסדורים בסך, על רקע רכס האתרים ההיסטוריים ועד לנמלים הנוצצים בהן עוגנות יאכטות מפוארות, ספק אם יש אזור בצרפת, המצית את הדמיון, כמו פרובנס. זהו חבל ארץ של נקיקים צרים, קניונים עמוקים, מישורי מלח של ביצות, אמנות על כל צעד ושעל  וחופים שטופי שמש.

פרובאנס יפה כמו ציור של ואן גוך, שישב בארל ולא ידע את נפשו מעצמת היופי, או אולי כמו ציור של פול סזאן שהעדיף את אקס דה פרובאנס האלגנטית.  היא אכן מחוז היופי והאמנים. גם מארק שאגאל, אלברטו ג'אקומטי ואחרים, התפעמו מהטבע, האור, הריחות והצבעים.

אמנם פרובאנס ובעיקר הריוויירה, היא שם נרדף למותרות, לזוהר ויעדו האולטימטיבי של החוג הנוצץ.  אולם פרובאנס היא גם כפריים פשוטים המעבדים את שדותיהם בשיטות מסורתיות, שבילים מרוצפים באבנים ושרידי עבר אילמים. בכיכרות הכפרים, תחת עץ הדולב, משחקים פטנאק (Petanque) , עם כדורי מתכת וגולת עץ קטנה.

נסענו לאורך נהר הרוֹן (Rhône), מדרום לצפון.  התחלנו בארל (Arles)  – עיר רומית עתיקה, שהקים יוליוס קיסר, בצומת הדרך הרומית שהוליכה מאיטליה לספרד ונתיב המים של הרון. העיר מבורכת בשרידים רומיים עתיקים, עליהם למדתי ונבחנתי לפני שנים.  אני בשרידים, מציג בפני רחלי את אותלו בתיאטרון, נלחם עם הלודרים באמפיתיאטרון ורחלי מושכת אותי אל השוק הענקי, ספק חגיגה פרובנסאלית שוקקת טעמים, צבעים, קולות וניחוחות וספק אלג'יריה, עם טובין מצפון אפריקה ומוכרים ברברים שהגיעו לכאן מהרי האטלס. בשווקי פרובנס עולים באוויר ריחות של שומר, מלונים וסלרי, שומים, בצל וורדים. אך  לצד מיטב התוצרת החקלאית, מוצגים גם פרחים, מלאכת יד, ענתיקות. ריכוז של מרקות, קולות וריחות. מארל של התקופה הרומית, המשכנו ביום המחרת, אל ארל של ימי הביניים, כמו כנסיית סינט טרופים (Saint Tropihim) והמנזר הצמוד לה.  רחלי התייחסה ליצירות האומנות כמו ילד שגילה עולם חדש.  להפתעתי היא איננה מקטרת אפילו בצחוק מגודש הציורים והפסלים.  עיניה הגדולות נותרו פעורות בעניין, גם כאשר, בכוחות אחרונים, קינחנו במוזיאון ריאטו (Reato) לאומנות.

מארל יצאנו דרומה אל ביצות הקמרג (Camargue), שנוצרו בחולות סביב שפך הרון לים התיכון. חמושים במשקפות צפינו בעופות מים, בפָרֵי ענק המגודלים לצורכי קורידה, בסוסי בר לבנים ובצמחייה צפופה ומגוונת. זהו גם אחד ממרכזי הצוענים באירופה ומשמש כאתר כינוס שנתי שלהם. ראינו כמה מהם, סביב עגלה ישנה.  ילדים רעבים, נשים שולחות מבטי תאווה, גברים מחוטטי פנים.  רחוק כל כך מהדימוי הרומנטי שמיוחס להם בספרות.

באזור שמצפון מזרח לארל משתרע הרכס של האלפיי, "האלפים הקטנים".  גובהם המוחלט איננו גדול, אך הם מזדקרים בתלילות מעל פני הסביבה.  הגבעות המצודדת הללו הן יעד מושך למטיילים.  גלשנו בחמוקיהן כשאנו מתבוננים בהשתאות בנשרים החגים מעל לראשנו.  גדלים שם עצי משמש לרוב, באוויר עומד ניחוח שיחי הלימונית, עצי זית מנקדים את העמקים וטלאים פועים ברכות בכרי הדשא.  מסלולי ההליכה מובילים אל צוקים תלולים, עצים גבוהים וכפרים קטנים. בשעת ערב ישבנו במסעדה נהדרת שנבנתה בטחנה עתיקה, בלבו של שאטו לה רגאלידו.  כאן נדדו משוררי האהבה בימי הביניים ושרו באוזני האצילים את שיריהם.  כאן ממש נוצר הז'אנר הזה של השירה שנקרא "טרובאר".  שירה ששפתה היתה בניב לָאנגדוֹק ועסקה, איך לא, באהבה, אך באהבה שאין סיכוי לממשה.

בקר רגוע בפנסיון שרצפת העץ שלו חורקת, קרואסון אמיתי ללא גוש בצק בלבו ואנו נוהגים בדרכים מתפתלות אל הכפרים הנמצאים ממזרח לפונוי.  הכפר מורייס נחשב לייצרן שמן הזית הטוב בצרפת. בלאמאנון (Lamanon) גדל עץ דולב ענק, המכונה "הענק של פרובאנס" ותושבי הכפר טוענים כי הוא הגדול בעולם. מוכר מבוגר, בחנות קטנה, שיתף אותנו בסודם של עשבי התיבול, ובעיקר בתערובות המכונה "הרב דה פרובנס", שכל בעל מקצוע מכין לעצמו, במינונים שרק הוא מכיר: אורגנו, פטרוזיליה, קורנית, מרווה, אזוב, טרגון ולבנדר. תערובת שמוסיפה את הטעם המיוחד המיוחד לדגים, לבשרים ולמרקים. יש המוסיפים לה תימין, בזיליקום, מיורן (אזוב תרבותי), צתרה, זרעי שומר ועלי דפנה.

אגאלייר (Eyguie'res), הוא כפר יפה שהפסגה, המתנוססת מעליו מקנה לו משנה רושם. המשכנו מעט צפונה כדי לצלם את הכפר ב"תמונת הפוסטר" שלו, עם כרמי הזיתים מלפנים ופסגת האלפיי ברקע. טעמנו מעט יין ביקבים שבכפר, לייתר דיוק, מעט בכול יקב,  אני סועד עמה ארוחה בלתי נשכחת בביסטרו ד'אגאלייר שבמרכז הכפר. בכל פעם שאני שומע את המילה "פרובאנס" אני שוב מחליק צדפות במורד הגרון ולוגם מיין האפיפיורים.

בקצה המערבי של הרכס, על מצוק, דומה לקן נשרים, שוכן הכפר לה בו דה פרובאנס, לטעמי אחד האתרים היפים בצרפת.  לה בו נבנה בראש צוקים לבנים, החולשים על העמקים ועל הגיאיות שמסביב.  זהו כפר ציורי בתוך חורבות מבצר.  מבוך שוקק חיים של רחובות מתפתלים, סמטאות עיוורות, בתי מלון זעירים ומסעדות.  ובתווך, המבצר, שהוא עדות אילמת לימי הביניים. בכפר מצאנו מאות סאנטונים, היינו, צלמיות קרמיקה של קדושים נוצריים.  הנפוץ ביותר הוא דגם הדיר בבית לחם שם נולד ישוע הנוצרי, שלושת המאגים מארץ מזרח ועוד קדושים, כמו גם גיבורי תרבות, כגון ואן גוך, איב מונטן, ז'ראר דפרייה וז'ורז' ברסאנס.  בעיקר ברסאנס.  שאנסונים. נזכרתי בתשובתו לבתו, שבקשה שהיא מסתפקת באהבה אחת גדולה בחייה. הוא ענה לה: "בתי, ביקשת יותר מדי"…

קולו העמוק של ז'ורז' מוסטאקי ניגן במקלט רדיו מרוחק. קיטש, אבל נהדר.

רומנאן (Romanin) הוא כפר הבנוי למרגלות מצוק גירני מרשים. נסענו אליו בזכות היקב המופלא שבנה ז'אן אנדרה. זהו מפעל חדש שהוקם בעשור האחרון של המאה ה-20, על שרידי יקב ישן שהתנוון. המקום מכונה גם "קתדרלת היין" לא רק בגלל צורתו, אלא בעיקר בשל חרדת הקודש בה מתייחסים בעליו למוצריו. שיטת הגידול מכונה "ביו דינאמית" ומחולליה מאמינים בהתאמה בין ניצול הקרקע לגרמי השמים.

ואל ד'אנפר (Val d'Enfer), "עמק השאול" שלרגלי לה-בון, הוא גיא פראי, עטור צוקים גירניים ובהם מערות ומחילות, שם גרו – אליבא ד'מיסטראל, דנטה ומשוררים אחרים –  מכשפים רעים ופיות טובות. ז'אן קוקטו (Jean Cocteau) צילם כאן את סרטו 'צוואתו של אורפיאוס'. עבור משוררים וסופרים, ציירים ונוסעים דמתה פרובאנס לפנטזיה הנשית של כל גבר. גבעות רכות וחושניות, מחליפות גוונים כזיקית, עשירות בטעם וניחוח.

צפונה-מזרחה ללה בו, מעברו השני של רכס האלפיי, נמצאת העיירה סאן-רמי-דה-פרובאנס (Saint-Re'my). זוהי עיר עתיקה ששורשיה נעוצים בתקופה הרומית והיא מיטיבה לשמר את מסורות פרובאנס. דבר ראשון בקרנו בכנסיית סן מרטן שנבנתה בסגנון רומנסקי. מהמבנה העתיק נותר רק מגדל הפעמונים, שמתנשא מבין גגות הכפר. מבעד לערפילי הבוקר נראה המגדל אפוף מסתורין. קרני השמש הגוועות של שמי בין הערביים משרטטות את צלליתו בדיוק מרבי. במרכז העיירה נמצא הבית שבו נולד הרופא והמשורר מישל דה נוסטר-דאם, הלוא הוא נוסטרדמוס. בסן רמי ובכפרי הסביבה פועלים ויוצרים עשרות ציירים. הגלריות הרבות בהן בקרנו מתערבבות בזיכרוני עם אלו שרצינו לראות ולא הספקנו. השמות הגדולים מתערבבים גם הם. פאבלו פיקאסו, אנרי מאטיס, פייר-אוגוסט רנואר, אמדאו מודלייני….

הם לא סתם נמשכו לפרובאנס. לא רק בגלל האוכל, לא רק בגלל היין ולא רק בגלל השקט. דומה והם באו לכאן בזכות. בזכות מה? פרובאנס – אדמתה, הפרחים, הפירות, שיחי התבלין, האמנים, האומנים, סוחרי העתיקות, הבדים ובעיקר הצבעים. מצהוב החמניות של ואן גוך לסגול של האזוביון, משלל צבעי הירקות ועד לגווני האדום של הסלים הארוגים, מהחום לגווניו של הרעפים ועד לגוני האוקרה של הבתים. הכתום של הקלמנטינות והדלעת, הצהוב של החיטה, הירוק הכסוף של הזיתים, הירוק של צמרות הברושים, הסגול של החצילים שבחלונות הראווה, של האינדיגו, האירוסים, המרווה והרוזמרין. השחור של השוורים, האפור של שער הזקנים, הלבן של השומים ושל הסוסים והתכול המיוחד של השמים.

צפונה לארל, לאורך הרון, ומערבה מסן רמי, משני עברי הרון, נמצא צמד הערים טרסקון-בוקר (Tarascon-Beaucair), המכונות גם "בודה ופשט של פרובאנס", על שום מיקומן המיוחד. שמה של טרסקון מקורו במיתוס, המתאים מאד להווי רווי האגדות של פרובאנס.  זקני המקום יודעים לספר על מפלצת מאיימת בשם זה, שהיגרה לכאן ממזרח הים התיכון והפילה חיתתה על האזור, עד שהקדושה מרתה, הפטרונית של טרסקון, הצליחה לחסלה.  בטרסקון "חי" טרטרן הגוזמאי השורשי, גיבורו הבדוי; של הסופר אלפונס דודה (Alphonse Daudet). העיר הקימה בית להנצחת טרטרן ההזוי, שהוא סמלה ומקור גאוותה.  אם כי האתר החשוב ביותר בעיר הוא הטירה המרשימה בת המאה ה-14, שם שכן הרוזן רנה (Rene), שהיה מלך פרובאנס, לוחם ופטרון האומנויות.  זוהי טירה עצומה המתנוססת מעל נהר הרון, וחפירים עמוקים חוצצים בינה לבין העיר.  בטירה, שהשתמרה באופן יוצא מן הכלל יש אוספים מעניינים של שטיחי קיר ושל כלי חרסינה.  במרומי העיר בוקר, שמעבר לנהר, מתנשאת טירה עתיקה שברחבתה מתקיים מופע של עופות דורסים שאולפו בידי ציידים מקומיים.  בוקר היתה ידועה במהלך ההיסטוריה ביריד הענק, שמשך אליו סוחרים, בדרנים, עבריינים ופרוצות.  הכסף שזרם כאן העשיר את פרנסי העיר, הוליד חווילות הדורות וגם את הכנסייה המרשימה.

אביניון (Avignon) שעל גדת הנהר היא עיר עתיקה, מתוירת מאד, קוסמופוליטית, עתירת אמנות ואמנים, עם דימוי שבלוני המורכב מארמון האפיפיורים הענקי, הגשר ההרוס והפסטיבל ההמוני גדוש התיירים. כל כך שבלוני ושחוק עד שהיתה לזרא בעיני כל אלו המחפשים את פרובאנס "האמיתית".  אבל אביניון היא הרבה יותר ממושא חלומות של תייר זה או אחר.  אביניון היא "רומא של צרפת", אחת מבירות הנצרות בימי הביניים. נודעה בעולם כמקום גלותם של האפיפיורים, בימי הקרע הגדול בכנסייה הקתולית.  העיר העתיקה, שעל שפת הנהר, נראית כמשטח ענק של גגות רעפים, מוקף חומה, ממנו מתנשא צוק גבוה ועליו בנוי ארמון האפיפיורים. כל סמטא מובילה בסופו של דבר אל החומות.  החומות, שנשתמרו היטב, הן ביצורים מאסיביים, עם חרכי ירי, עמדות תצפית, שביל קישור ושאר פריטי ההגנה הנחוצים. סביב הצוק שתולים גנים מטופחים ותחתיו מתפתלות סמטאות העיר העתיקה.  ארמון האבירים, בעל עשרות האולמות נחשב, לדעת רבים, ל"בית המגורים היפה בעולם".  במקום מתקיים סיור בעשרים אולמות, כאשר המדהים ביותר הוא הגראן טינאל (Gran Tinal) או אולם הנשפים. ברחבה העצומה של הארמון מתנוססת קתדרלת נוטר-דאם-דה-דום (Doms) שנבנתה במאה ה-12 והיא המבנה העתיק ביותר ששרד בעיר. לה פטי פאלה (Le Petit Palais: הארמון הקטן) הוא מבנה ששימש את חשמני העיר וכיום הוא אחד המוזיאונים החשובים של ימי הביניים באירופה.  הגשר ההרוס הנמתח למרגלות החומה הוא גשר סן-בנזה (Saint-B'enezet), שחיבר את אביניון לפרבר היוקרתי שבנו לעצמם החשמנים, מעברו השני של הנהר.  הגשר הונצח בשיר הילדים 'סיר לה פון ד'אביניון'.  אביניון היא פחות פרובנסיאלית ויותר קוסמופוליטית, עתירת אמנות ואמנים. הגשר ההרוס, הכיכרות המוצלות, בתי הקפה הקטנים הם פחות ים תיכוניים ויותר צרפת האירופית.  באביניון עולה ניחוחה של אירופה, שמכאן היא נראית ישנה וטובה.