הזמנה לטיול בחבל דורדון

כתב: גילי חסקין,  03/06/23

תודה לניסו קדם על הדחיפה והעידוד; תודה לאיתן בורשטיין על כל המידע. תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

תודה לסופר והמתרגם אביטל ענבר, על עצותיו במהלך הטיול ובעיקר על ספרו המצוין 'התענוגות של דרום-מערב צרפת'.

ראו באתר זה: תכנון טיול בחבל דורדון:

ראו גם: טיול לחבל לנגדוק –רוסיון,   טיול לפירינאים,     המערות של דרום מערב צרפת.

 ראו גם: אהבה לפריז; המלצה לטיול לפרובנס,    חגיגה בפרובנס;     טיול לעמק הלואר.

לאלבום תמונות מטיול לדרום-מערב צרפת.

הדורדון (Dordogne) הוא אזור בדרום-מערב צרפת, בערך באמצע הדרך בין  עמק הלואר להרי הפירנאים.  בירת המחוז היא פריגו (Périgueux). שטחו 9,060  קמ"ר, בערך כשטח האי קפריסין. זהו אזור לא גבוה, יחסית להרי הפירינאים שמדרומו. רובו בנוי מגבעות מעוגלות, שגובהן כ-500 מ' מעל פני הים. האזור נודע בנופיו היפים, אולם מוקד המשיכה שלו הם אוצרות התרבות שלו, המשתלבים כל כך יפה בנוף. זהו מחוז מסביר פנים, על גבעותיו, החקלאות המגוונת שלו, היערות הנשירים ובתי האבן הנעימים. אבן הגיר מרכיבה את מרבית האזור.

הדורדון נמצא בחבל אַקִיטֵן או אקוויטניה ( Aquitaine), שכולל את כל דרום מערב צרפת[1]. מרחב שהפך להיות חלק מצרפת רק לקראת תום ימי הביניים (במאות 13-15). חלפו מאות שנים עד שמלכי צרפת הצליחו לספח לעצמם את החבל ומאות שנים נוספות כדי להפוך אותו לצרפתי. כשם שלקח למלכי צרפת מאות שנים לכובשו, לקח עוד מאות שנים נוספות ל"תרבת" אותו. כאן ניתן למצוא צרפת אחרת. ארץ שעל קירות מערותיה השאירו אמנים פרה-היסטוריים ציורים, שנועדו לתקשר עם רוחות, בטקסים שמניסטיים, כדי לקבל מהן סיוע במלאכת הצייד.

זו  ארץ של נהרות שמימיהם צלולים; של חלקות חקלאיות מעובדות החריצות, שהופכות את הנוף לתשבץ רב צבעים. מעליהם מתנשאות טירות ומבצרים ששימשו את האריסטוקרטיה הפאודלית, להגנה מפני יריביהם, טוענים לכתר ולעתים מזעמם של צמיתיהם. אקוויטניה היא ארץ של כפרים קסומים, שתושביהם ממשיכים לקיים את אורחות חייהם החקלאיים ובכיכרותיהם ממשיכים להתקיים ימי השוק השבועיים, בהם מוכרים האיכרים את תוצרתם החקלאית. זוהי ארץ זרועת עיירות מדייוואליות שוקקות חיים המהוות מרכזים תרבותיים, כלכליים ודתיים לסביבה הכפרית בה הן נטועות. זוהי ארץ של שבילים מרוצפים, שבהם עדיין הולכים עולי-הרגל העושים את דרכם לסנטיאגו דה קומפוסטלה. אליהם מצטרפים מבקרים סקרניים הבאים לשחזר את מורשת העבר.

ראו באתר זה: דרך עולי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה.

זהו מסע אל העבר הימי-ביניימי של צרפת, שפעמים רבות מוכתרים במושג "חשוכים", לא תמיד בצדק..

שמו של האזור ניתן לו על שום נהר הדורדון, הזורם דרך האזור והוא מקור למים ומשמש גם ליצור חשמל. נהר דורדון  חוצה נופים ותצורות גיאולוגיות מגוונות להפליא יותר מאשר בכל נהר אחר בצרפת. ראשיתו במעיינות הנובעים בנקיקים הגרניטיים של הפואי דה סנסי (Puy de Sancy), שהוא ההר הגבוה במאסיף סנטראל. הנהר נוצר מאיחוד של שני נחלים הרריים: הדור (Dore), שמתחיל בראש ההר בגובה של 1,885 מ'  והדון (Donge), שמתאחד עמו בגובה של 1,300 מ', מעל העיירה Le Mont-Dore. משם זורם הנהר דרך אדמות השפלה הפוריות, ממשיך לזרום בין סלעי הגיר בחבל קוס, ליד סויאק (Soullac) . כעבור 500 ק"מ , סמוך לעיירה אמבז (Bec d’Ambes), הוא מתמזג עם נהר גארון (Garon) ורוחבו עשוי להגיע לעתים לשלושה קילומטר. שני הנהרות יוצרים יחד את שפך הנהר ז'ירונד  (Gironde), הנשפך לאוקיינוס האטלנטי, מצפון לבורדו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, השם לא נוצר מהלחם המילים Doer ו-Donge, אלא שם ותיק, שהגיע מהשפה הקלטית, שבה הוראת הקידומת Dour  או Dour  היא מים. (כך למשל Douro שבפורטוגל). השם הראשון שניתן לנהר ויש לו עדות בכתובים הוא ,Duranius. המופיע בכתביו של המשורר הגאלי – רומי סידוניוס אפולינאריס. לאחר מכן הוא נקרא בשמות נוספים, כמו "דורונוניה" (Dorononia ), במאה השביעית, מזכיר אותו ההיסטוריון הגאלי-רומי, גרגוריוס מטור, בשם Fluvius  ובמאה ה-11 – Dordonia. אגן ניקוזו של הנהר, הוכרז ב-2012, כשמורה ביוספרית על ידי אונסק"ו.

הנהר זורם צפון מערבה, ליד העיר בורדו (Bordeaux), נשפך אליו נהר הגארון (Garonne) והם יוצרים יחד את האסטואר (שפך נהר) של גירונדה  (Gironde). ממעוף הציפור, מתגלה עמק קסום במיוחד, הפעילויות שיצרו הטבע והאדם השתלבו יפה זו בזו. אחד האופנים הטובים ביותר לראות ולחוות את הנהר, הוא בסירות שטוחות גחון, המשייטות לאיטן עם הזרם ומאפשרות למטיילים לראוץ את הצוקים המרהיבים מלמטה, לשוט מתחת לגשרים, ולבחון את ההתרחשויות לאורך הגדות: איכרים, דייגים ונופשים. נופו של עמק הנהר מאופיין בגבעות מעוגלות, עמקי נהרות, מצוקים גירניים מיוערים בחלקם, המנמרים בירוק את הסלע הלבן, מערות, נקיקים, וקניונים, שפע המרחבים הירוקים, הוויסטריה השופעת בצבעי הלילך. כל אלה הופכים אותו ליעד מבוקש למטיילים. האזור התפרסם בכרמים הרבים הנטועים בו וביקבים מהם מייצרים יינות שהם מהמשובחים שבצרפת.

האזור מורכב בעיקר מחבלים פריגור וקרסי. "פריגור" (Perigord) – המערבי, ה"נחשב" והפופולרי יותר, ושכנו המזרחי – חבל קרסי (Quercy), יבש יחסית ובעיקר "פרוע" יותר. יש המקבילים למושג פריגור, את המושג "דורדוניה" – שם המחוז המנהלי, החופף פחות או יותר את חבל פריגור ונקרא כך על שם הנהר, שהוא עורק החיים שלו וגם של חבל קרסי. שני האזורים מהווים מכלול אחד: נהר הדורדון (Dordogne). הוא חוצה תחילה את צפון קרסי ואחר את פריגור, וטיול בין עיירות הנהר, נופיו וטירותיו, כורך את שני האזורים גם יחד.

הרמה בפריגור משוסעת לעומקה על ידי נהר דורדון ונהרות אחרים. לאורך הגדות מגדלים תירס טבק וחמניות, דגנים, תות שדה ועצי אגוז רבים. ביערות צומחים אלונים ירוקי עד, שלרגליהן צומחות פטריות הכמהין.

כְּמֵהִין (באנגלית: Truffle) הוא מונח המתייחס למספר מינים של פטריות מאכל אשר גדלות מתחת לפני הקרקע. בשל הניחוח והטעם הייחודיים של הכמהין הוא מוערך במיוחד במטבחים של מערב אירופה, ונחשב למצרך מזון יקר במיוחד. לכמהין יש צורה מעוגלת, והוא דומה במקצת לתפוח אדמה. יש לו לרוב משטח מחוספס בצבע כהה וגודלו נע בין גודלו של אגוז לזה של תפוח אדמה. נחשבות לפטריות היקרות ביותר בעולם הן בשל טעמן המשובח, הן בשל הקושי הרב באיתורן בטבע, ובעיקר בשל הקושי לגדלן באופן מלאכותי. למציאת הפטרייה משתמשים בחזירים ובכלבים מאולפים, מאחר שאלה נחנו בחוש ריח מפותח דיו כדי לאתרה ולחפור אותה מהאדמה.

חבל קרסי בנוי מרובדים של אבן גיר מתקופת היורה ועליהם צומחים ערערים, עצי אלון וחרוב. הרמה, שמשמשת כאזור מרעה לכבשים, מבותרת על ידי אפיקים וחרוצה בקניונים. בשניהם, הקרקע מנוקבת כמו גבינה שוויצרית, בשניהם מערות לרוב, פלאי טבע ואמנות עתיקה. שניהם כפריים עד מאוד, וכבישיהם צרים ומפותלים. המטייל בהם משתאה למראה הכפרים היפים והמטופחים והאתרים ההיסטוריים רבי הרושם.

בטיול לאורך דורדוניה, יש לעלות לגבעות, לטפס לתצפיות ולרדת אל עמק הנהר, לנסוע בדרכים הצרות של גדות הנהר, לעלות לקצה המצוקים, לנסוע ביערות עבותים ולספוג את ההיסטוריה הסוערת והאלימה של ימי הביניים, שהותירה שרידים מרשימים, המקפלים בין קירותיהם סיפורים עצובים. בטיול ניתן לבקר בטירות מבוצרות, מזכירות את מאבקי הכוח בין האצילים הפיאודליים, את האיכרים הצמיתים שחיו בכפרים שסביבם ואת העבדים. אני מוצא את תוך הטירות מאד דומה זה לזה, אבל הגנים שונים, כמו המיקום, בדרך כלל בנוף מרהיב ובעיקר, הנוף הנשקף ממעל.

דורדון זרוע בנקודות התיישבות, החל מהתקופה הפרהיסטורית. בנוסף למבצרים, טירות, ארמונות, כנסיות, מעוזים ומבצרי מערות, באזור השתמרו מספר כפרים שחומותיהם נותרו כמעט שלמות. לבתיהם גגות שחורים, ולחלקם צריחים קטנים. האזור זרוע בשובכי יונים ובקתות אבן (bories).

.האזור היה מיושב בבני אדם החל מהתקופה הפלאוליתית העליונה, לפני 35,000 שנים. משום כך הוא  עשיר באתרים ארכיאולוגיים, ביניהם מערות ודרגשי סלע, ובהם ציורי סלע מרהיבים, שנודעו בדוגמאות הקדומות ביותר לאמנות אנושית. באזור, בעיקר סביב עמק הווזר (Vezere), מצוי ריכוז גדול במיוחד של מערות ובהן ביטוי רב רושם ליצירותיו של האדם הקדמון. עושר מופלא זה, משווה לאזור צביון של מוזיאון תת קרקעי של התרבות הפרהיסטורית, שאנשי המקצוע מכנים אותה, "פאריטאלית" (Parietal), היינו אמנות "כותלית", משום שצוירה על כותלי מערות. ראשיתו של מדע הפרהיסטוריה, הוא באזזר זה. יתכן שאפשר לשים את האצבע על שנת 1863, כאשר כמה סקרנים נכנסו למערות וגילו עולם ומלואו. ידועה במיוחד מערת לאסקו (Lascaux), שציוריה הועתקו, לאתר סמוך, כדי לשמר אותם והם מפליאים בחיוניות שלהם, בראליסטיקה, בדיוק  ובעושר הדמויות. הם מזכירים את מה שאמר פיקסו על מערות אלטמירה (Altmira), מאותה תקופה, שהן שיא האמנות. "מה שבא אחריה, זה דקדנס". המערה נחקרה על ידי האב אנרי בריי (Henri Édouard Prosper Breuil), כבר בשנת –[2]1940.

בעיר לז אזי דה טאיאק סירוי (Les Eyzies-de-Tayac-Sireuil)  שוכן המוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה. ב- La Roque St. Christophe, נמצא אתר ובו שרידי האדם הקדמון, שחי את חייו בתוך המערות ובין המצוקים. אתרים מחוררים אלו מכונים בשפה מקצועית "טריגלודיטים"[3]. בניגוד למה שנהוג לחשוב. האדם הקדמון בדרך כלל לא חי במערות. אלא באתרים קטורים. המערות שימשו לפולחן, לכן נמצאים שם הציורים. במהלך הסיור הולכים לאורך "מרפסת" (צניר) החצובה בסלע, וניתן להתעכב בעשרים תחנות המשחזרות את מסלול חייו של ההומו סאפיינס- סאפיינס במקום זה (מטבח, ציד, שאיבת מים, מכשירי עבודה ומלחמה ועוד). זהו אתר ארכיאולוגי רב עצמה,  שמספק מידע על אבותינו הקדומים ומרחיב את הלב מרוב יופי. מתברר שהמסורת נמשכת. בימי הביניים בנו בסמוך מנזר המשתלב בסלע באופן יוצא מן הכלל.

לחבל דורדון היסטוריה עשירה, כתוצאה מעמים רבים שעברו וחי בו ומתרבויות רבות שעיצבו אותו. במהלך השנים שלטו כאן עמים רבים, ביניהם הקלטים, הרומאים ואפילו חווה פלישת וויקינגים. בחבל דורדון  השפה המדוברת ביותר היא צרפתית (השפה הרשמית), אולם תושבים רבים מדברים גם אוקסיטנית (Occitan) – שפה לטינית, ממשפחת השפות ההודו-אירופאיות, המדוברת באוקסיטניה. שפה זו נחלקת לשלושה ניבים: גסקונית, המדוברת במחוזות ז'ירונד ולאנד ובדרום מחוז לוט וגארון; לנגדוקית, המדוברת בדרום מחוז דורדון וצפון מחוז לוט וגארון; ולימוזנית, המדוברת במרכז וצפון מחוז דורדון.

אזור פריגור כמו מרבית שטחה של צרפת, היה מיושב על ידי הגאלים. היו אלו בני עם קלטי, שנפוצו אף מחוץ לגבולות גאליה (Gallia). האזור היה חלק מ"גאליה טראנסאלפינה" (גאליה שמעבר לאלפים)[4]. האזור יושב על ידי ארבעה שבטים, ששמם בשפה הגאלית "פטרוקור" (Petrocore). בסופו שלדבר הפך האזור למחוז שנקרא Le Périgord ותושביו נקראו "פריגורדינס" (Périgordins). יש ארבעה "פריגורדים" באזור הדורדון.

• פריגורד הירוק (Périgord Vert). בירתו היא נונטרון (Nontron) ובו בקעות מוריקות, אותם חוצים נחלים ופלגי מים.
• פריגורד הלבן (Périgord Blanc). האזור שסביב בירת האזור פריגור (Périgueux). רובו של האזור הוא רמה גירנית, הייתר הוא בקעות רחבות .
• פריגורד הארגמן (Purple Périgord). בירתו היא ברג'רק (Bergerac) אזור יצור יין מובהק.
• פריגורד השחור (Périgord Noir) האזור שסביב העיר סרלט (Sarlat). צופה לבקעות ווזרה (Vézère) ודורדון. שמו של האזור נובע מקדרותם של יערות האלון והאורן הצפופים ובשל פטריות הכמהין השחורות, שהן סמלו.

האזור הבולט הוא "פריגור השחור", בה ריכוז מוקדי העניין.

רומא כבשה את שוליה הדרומיים של צרפת ב-121-125 לפני הספירה. יוליוס קיסר כבש את שאר חלקיה של גאליה במלחמות הגאליות (51-58 לפני הספירה).

לאחר הכיבוש, שימשה גאליה את הרומאים גם כ"ארץ גזירה" אליה הגלו יריבים פוליטיים, כך לאחר, כשהדיח אוגוסטוס קיסר רומא את ארכלאוס, בנו של הורדוס הגדול ונשיא העם ביהודה, מכיסאו, הגלה אותו לגאליה, בה מת ארכלאוס בשנת 16 לספירה והוא בן 39. בתקופה הרומאית, הפרובינקיה 'גאליה אקוויטניה', כללה את שטח גאליה שבין הרי הפירנאים לנהר גארון. אוגוסטוס קיסר הוסיף לפרובינקיה את השטח שבין הגארון לנהר הלואר ומאז ניתן לאקוויטניה שם נרדף "ארץ שבע הפרובינקיות" (Septem Provinciae). בתקופה זו שטח הפרובינקיה היה בערך שליש מצרפת של היום, וכמעט כל תושביה קיבלו את התרבות הרומאית, (שלא כמו בחלקה הצפוני של גאליה). הפרובינקיות של גאליה שגשגו תחת שלטונה של רומא. נסללה רשת של דרכים ונבנו ערים ובהן מבני ציבור. באזורי הכפר ניבנו חוות גדולות, שהתבססו על עבודת עבדים.  הגאלים סיפקו חיילים ואפילו קיסרים לשליטה באימפריה

בכמה ערים נותרו שרידים לתקופה הגאלו-רומית. בעיקר מגדל ענק חרב בפריגו (  (Périgueux, שנקראה אז  בעבר וסונה. כך גם ממצאים רבים, במוזיאונים השונים לארכיאולוגיה. כמו כן נמצאו מערות  לאורך הדורדון , אשר שימשו את המתקוממים נגד שלטונו של יוליוס קיסר.

הגאלים הושפעו מאד מרומא ותרבותה ונטמעו תוך כמה דורות בתוך האימפריה הרומית ותוך 200 שנה איבדו את זהותם הקלטית. התרבות הקלטית של הגאלים נטמעה אף היא בתרבות היוונית-רומית של הכובשים; לא נותרו ממנה שרידים של ממש, והמעט הידוע מתבסס בעיקר על מקורות רומאיים. במאה השלישית לספירה התעצמה בהדרגה חדירתם של שבטים גרמניים לשטחי גאליה ובמאה החמישית נפלה האימפריה הרומית והוויזיגותים תפסו את האזור. מאותה תקופה ועד סוף המאה ה-18, היה האזור היפה הזה, שדה קרב.

בשנת 507 כבשו את האזור הפרנקים, בעזרת שכירי חרב בורגונדים. כשכלותאר השני (Clotaire II),[5] שמלך עד מותו ב- 629 – חילק את ממלכתו בין בניו ונתן את אקיווטניה לבנו כאריבר השני (Charibert II), אשר קבע את בירתו בטולוז. אולם השליטה הפרנקית, לא הייתה בטוחה, משום שהפרנקים לא העריכו או הבינו את החיים האורבניים והתרבות הרומאית באזור. כשכבשו המורים את האזור במאה ה-8 הם נתקלו בהתנגדות מועטה, אך קרל מרטל (Charlemagne), "הגדול", גירש אותם מהאזור וצירף אותו לממלכה המרובינגית (Merovingian dynasty) [6].

יחד עם זאת, מאמציו של קרל הגדול להחניק את שאיפותיה הלאומיות של אקווטניה נכשלו כליל. במשך מרבית המאה התשיעית, שמרה אקוויטניה על עצמאותה ומתנגדי השלטון הפרנקי יכלו תמיד למצוא שם תומכים לעניינם[7]. הערבים לא היו הפולשים היחידים. הנורמנים לא פקדו רק את החופים, אלא שטו במעלה הנהרות ושמו מצור על טולוז. בין היתר החריבו ערים ובזזו מנזרים[8].

הטיול בדורדון, כמו באקיטניה כולה, הוא מפגש מרתק עם ימי הביניים. היה זה עולם של קהילות איכרים, שהתפרנסו ממרעה ומעבודת אדמה, נוסף על ציד וליקוט ורמת הטכנולוגיה והייצור בה היתה די נמוכה. בכול מקם שלטו אליטות אריסטוקרטיות, שניזונו מעמלם של האיכרים. חלקן היו חילוניות, מורכבות מאנשי מלחמה, המחויבים להמשך השושלת. אחרות היו מורכבות מאנשי דת או נזירים, שהקדישו את חייהם לעבודת הכנסייה. .

אלינור (Eleanor), דוכסית אקוויטניה, נישאה לאדונה הפיאודלי לואי השביעי, מלך צרפת. היא יצאה אתו למסעות צלב, אך ב-1152 גרמה לביטול הנישואים בשל קרבת דם, כדי להינשא ליריבו הגדול של בעלה, הנרי השני מלך אנגליה. היא המשיכה להחזיק בחצר אלגנטית בפואטייה. (בניה, ריצ'רד הראשון (לב הארי) וג'ון, ויורשיהם היו מלכי אנגליה אך גם דוכסי אקוויטניה). מעמדה כשליטת דוכסות אקוויטניה, הפך אותה לאחת הנשים העשיות ורבות העצמה של זמנה.

במאה ה-12 פרחה בדרום מערב צרפת, תנועת הקתרים (מהמילה היוונית 'קתרוס', שהוראתה "טהור"), אשר ביקרה את שחיתותו של הממסד הכנסייתי הקתולי. התנועה פעלה בעיקר בלנגדוק-רוסיון וכונו "אלביגנזים", על שום העיר אלבי (Albi), שהייתה מרכזם. אולם השפעתה ניכרה, גם בדורדון. ב-1209 הוביל סימון דה מונפור (Simon V de Montfort), מסע צלב נגד הקתרים, שעיקרו היה מסע של טבח וביזה וכונה "מסע הצלב האלביגינזי". האפיפיור הבטיח לצלבנים את ארצם של הכופרים ומחל להם מראש על כל מעשה אכזריות שיעשו במהלך מסע הצלב. מסע זה היה מבחינת אות פתיחה ליותר ממאתיים שנים של רדיפות, הרג ועינויים. כשהקתרים מצדם, מגיבים בפעולות גרילה.

ראו באתר זה:מפגש עם הקתרים.

דורדון נמצא על הגבול בין הממלכות האנגלית והצרפתית. במאה ה13, בנו האנגלים והצרפתים, בחיפזון, אך לפי תכנית מגובשת, ערי מצודה (bastide), המתאפיינות בביצורים וברחובות ישרים כסרגל, כדי לעודד את יישובם של אזורים ריקים מאדם.  להבדיל מפרובאנס, שם 'באסטיד' הוא כינוי לחווה, בפריגור, הוראת המונח היא מעוז: יישוב עירוני מבוצר, מעיין "התנחלות" ימי-בניימית, שהקים האציל ששלט בשטח למען שתי מטרות – לפתח כלכלית את האזור סביב היישוב, ולהגן עליו באמצעות חיל-מצב קבוע. בניגוד להיסטוריה של עיירות עתיקות רבות, אשר החלו להתפתח מגרעין של משפחה או של כמה משפחות ויצרו לעצמן מתחם מגורים שהלך וגדל עם השנים, עיירות הבסטיד נבנו באופן יזום. הקמת כמה באסטיד באזור אחד, אפשרה לאדון לשלוט בו כהלכה ו"לרשת" אותו. היו אלו ערים מתוכננות, עם רשת של רחובות מקבילים זה לזה, ומתחם מבוצר. בכול באסטיד כזה, הכיכר המרכזית מוקפת ברשת של רחובות, המקושרים ביניהם בתכנית שתי וערב (גריד). מבנה השונה מאד ממבוך הסמטאות, המוכר בדרך כל מרובעי המגורים המדייוואליים בדרום פריגור, החלו במלאכה מלכי אנגליה באמצע המאה ה-13, ומנגד הציבו מלכי צרפת ואציליהם מאחזים משלהם, כמו חיילים בשחמט. היישובים המבוצרים מילאו תפקיד חשוב במלחמת מאה-השנים. באזור שבין פריגור לפירינאים, קיימות עד היום, למעלה עשרות עיירות כאילו. "עיירת הדגל" של כל הבסטידים, היא מונפזייה (Monpazier ), העיירה השמורה ביותר, עם כנסיית דומינוקוס הקדוש במרכזה ורחבותיה המתכנסים מאחורי קירות עבים.

במלחמת מאה השנים (1453-1337)[9], נלחמו שליטי אנגליה וצרפת על השליטה במדינה, כשהם ממיטים סביבם חורבן. הדוכסיות השונות בצרפת תמכו במי שידו הייתה על העליונה. אחת הסיבות העיקריות להתגייסותם של אנשים לצבא, הייתה הסיכוי לביזה ולקחת שלל. הצבא הצרפתי והצבא האנגלי, חיו על חשבונם של האיכרים. נזקי המלחמה הוחמרו בגלל גלי הרעב והמגפות (במגיפה השחורה, מתה רבע מאוכלוסיית צרפת). הדבר השתקף בצביונו של האזור.

הלחימה במלחמת מאה השנים, אפשרה לאדוארד השלישי מלך אנגליה, להקים את נסיכות אקוויטניה ב-1361, שחבל דורדון היה חלק ממנה וזו הייתה חופשית מתלות בצרפת. אולם עד 1453, הצליחו הצרפתים לכבוש מחדש את האזור. האנגלים הפסידו את אקוויטניה ותוך דור אחד, גורשו מצרפת לחלוטין. ולאחר מכן ההיסטוריה של אקוויטניה, הפכה לחלק מההיסטוריה של צרפת. סיפורי המלחמות ניכרים ממצודות הרבות ומסופרים דרך סמטאות הכפרים. כך למשל, צמד של טירות מבוצרות, שנבנו זו מול זו במאה ה-12, על עיקול של נהר דורדון:  מדרום שאטו דה קסטלנאדו (Château de Castelnaud),  ומצפון שאטו דה ביינק (Château de Beynac) שהיא מצודה, השוכנת על מצוקים תלולים הנישאים מעל הנהר, שלמרגלותיה נבנה כפר מרהיב עין ביופיו. בין אדוני הטירות הללו שררה יריבות היסטורית לאורך עשרות שנים, במהלך המאה ה-15, שיתף רוזן קאסטלו , פעולה עם הצבא האנגלי ואילו ביינק שימשה את הצבא הצרפתי, שלאחר ניסיונות רבים, הצליח לכבוש את קסטלאנו. כיום, כשרואים את הטירות מעוטרות במחרוזת של גנים, קשה לתאר אותן כמעוזים של שליטה וכיעד לכובשים.

החל מהמאה ה -11, נבנו טירות ומבצרים רבים, אך מספר הכנסיות שנבנו, היה גדול עשרת מונים החשובות שבהן היו כנסיות המנזרים הגדולים, שרבות מהן עדיין עומדות על תילן ושמורות היטב, ולעיתים קרובות, אף עדיין בשימוש. חלקן עצמאיות וחלקן מהוות את מרכזיהם של מנזרים. כל מנזר היה עצמאי ובלתי תלוי במנזרים האחרים. אב המנזר היה הסמכות הפנימית העליונה וציפה מהנזירים להישאר במנזר שנדרו בו את נדר הנזירות. המנזרים  החל את דרכם כמקומות התבודדות לאנשים שחיפשו את אלוהים והפכו לממסד כלכלי ופוליטי. הנזירים הבנדיקטים למשל, נתמכו על ידי הענקת קרקע ניכרות, ובכללן כפרים ומשקים, שהניבו תוצאת חקלאית ורנטות שסיפקו מלבוש ומזון לנזירים ומימנו את מלבושי הטקס, את הספרים, את חפצי האומנות וכמובן את בניית המבנים המרשימים[10].

עד לתחילת הופעתו של סגנון הבנייה הרומנסקי, נבנו רוב הכנסיות תוך שימוש בעץ כחומר גלם עיקרי לחיפוי המבנים. אולם, היקף בניית הכנסיות והקתדרלות ברחבי אירופה היוותה זרז ליצירתם של חידושים טכנולוגיים וארגוניים שונים, שבראשם עמד חידוש הבנייה בקמרונות אבן. האדריכלות הרומנסקית ידועה בזכות סגנון הבנייה המסיבי, הכבד והמוצק שלה. סגנון זה מתבטא בקירות עבים, קשתות עגולות, עמודים עבים ומוצקים, הקמרונות המפושקים, המגדלים הגדולים, והקישוטיות בארקדות. הישענות המבנה על הכותרת הרומית, העניקה לו את השם. הכותרת הרומית הייתה מוגבלת ברוחב המפתח שלה, לכן היה צורך לשאת את הקשתות באומנות גדולות ממדים. הקולונדות בתוך הכנסייה היו לרוב בנויות מסדרה של עמודים עבים וביניהם עמודים דקים יותר אשר אינם נושאים את משקל המבנה עצמו. כמו כן היו עושים שימוש בקשתות עיוורות (עמודים בתוך קיר וללא מעבר או חלון). מאפיין נוסף הוא צריחים גבוהים ומעוגלים וגגות מחודדים..

הרושם הכללי הניתן על ידי האדריכלות הרומנסקית, הן בבנייה דתית והן בבנייה חילונית, היא של מוצקות מסיבית וכוח. בניגוד לאדריכלות הרומית שקדמה לה ולאדריכלות הגותית שבאה אחריה, שבהן קשתות ועמודים נשאו את עומס המבנה, באדריכלות רומנסקית, העומס נישא על ידי הקירות או על עמודי תמיכה שהיוו חלק מהקיר. המבנה היה בעל קירות עבים וחלונות קטנים, שהעניקו לו צביון של מבצר. התאים בצורתו לאידיאל של הכנסייה המנצחת. לכל מבנה הייתה צורה מוגדרת היטב ולעיתים קרובות הם היו בעלי תכנית סדירה וסימטרית, שהקנתה להם מראה כללי של פשטות, זאת לעומת המורכבות של המבנים הגותיים שבאו לאחר מכן. בזכות מאפיינים אלה ניתן לזהות את הסגנון בכל רחבי אירופה, למרות הבדלים אזוריים וחומרי בנייה שונים[11].

האדריכלות הרומנסקית נפוצה בכל רחבי אירופה והייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית. התפשטותו ברחבי היבשת מעידה על כך שבתקופה זו כבר נישא מידע בידי סוחרים, אצילים, אבירים ובעלי מלאכה ממדינה למדינה. האדריכלות הרומנסקית מייצגת את התקופה בה אירופה החלה להתאושש מחשכת ימי הביניים אשר התאפיינה בהידרדרות שלטונית, תרבותית וטכנולוגית. חשיבות מיוחדת כאן ניתן לייחס לעלייה לרגל למקומות קדושים שהייתה נהוגה באירופה, ומסלולי עלייה לרגל למקומות כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) שבגליסיה (כיום ספרד), תרמו ככל הנראה באופן מיוחדת להתפשטות הסגנון.

החל מימי הביניים המוקדמים ועד למאה ה-11, לא התקיים פיסול האבן המונומנטלי כנושא ליצירה אמנותית, כי הכנסייה ראתה בפיסול באבן, את אחד מביטוייה המובהקים של התרבות האלילית. בראשית המאה ה-11, החלו להופיע בדרום ובמערבה של צרפת, וכן במקומות מסוימים בספרד, ביטויים פיגורטיביים פיסוליים ראשונים, ששולבו על גבי תבליטי כותרות העמודים. צורת הביטוי וקשת הנושאים של הפיסול הרומנסקי, תואמות את כפילות ישותו של המבנה כנסייתי. הקיום הפיסי והקיום האידיאי של הכנסייה, היו מציאות אחת עבור מעצביה ונושאי הפיסול ויצירותיו שאובים מן המציאות האידיאית והמציאות הפיסית, ללא הפרדה מודעת ביניהם. הפיסול הרומנסקי מקבץ ומציג נושאים מגוונים: ממוטיבים ותכניות כריסטולוגיות ועד דימויי מסכות וחיות, שלא תמיד ניתן לפענחם[12]. דימויים אלו הציגו מגוון של חיות ומפלצות שונות. בנוסף, החלו להופיע גם תיאורי דמויות שלא נועדו לפולחן ולהערצה דתית. הן גם היו חסרות את הקישור לאיקונוגרפיה של הברית הישנה והחדשה. דמויות אלו עוצבו תוך הדגשת האופי החילוני שלהן, על ידי תנוחת הגוף (למשל תיאור הגוף בפרופיל) ובסגנון תיאור אקספרסיבי. בחלק מן הכותרות, מופיעים דיוקנאות של דמות גרוטסקית המעוצבת בקווים חופשיים וסכמאטיים. עיצב השיער של הדמות מעיד על השפעה של דיוקנאות מן התקופה הרומית המאוחרת[13]. העיר פריגור (Périgueux) בירת האזור נודעת בקתדרלה סנט פרונט (St. Front), מן המאה ה-12, שנחשבת לאחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות הרומנסקית בצרפת. שערו של המנזר במואסק (Moissac), הוא מלאכת מחשבת של הרומנסק.

מאוחר יותר, התרחשו מלחמות הדת, בהם נלחמו הקתולים בהוגנוטים (פרוטסטנטים), בסדרה של מלחמות גרילה ומעשי טבח[14]. קתרינה דה מדיצ'י (1589-1519  Caterina de' Medici), אשתו ואחר כך אלמנתו של אנרי השני, ששלטה בצרפת באמצעות בניה (פרנסואה השני, שארל התשיעי ואנרי השלישי), שיחקה תפקיד מרכזי במלחמות הדת, שפיתלו את האצולה הצרפתית ושיסעו את המדינה לגזרים. כיום נותרו רק הסוללות המתפוררות, הטירות וערי המצודה, כדי לספר את סיפור המלחמות. מרבית האתרים הגדולים של האזור, היו נתונים בזמן זה או אחר, למתקפות צבאיות. ברז'רק (Bergerac)  היה החזק מבין מאחזי ההוגנוטים.

בעקבות המלחמות הללו, אנרי הרביעי (1610-1553), שהיה הוגנוט, חזר לחיק הקתוליות (באמירתו כי "מלכות שווה מיסה") ופריגור, חזרה לכתר והמשיכה לסבול משינויים פוליטיים שפקדו את העם הצרפתי, מהמהפכה ועד להתנגדות (Resistance). בתקופה שקטה בסוף המאה ה-15 וראשית המאה ה-16, נראתה התפתחות של אדריכלות עירונית. בעיירות פריגור, ברז'רק (Bergerac) וסרלט נבנו מבנים יפים ביותר. מיעוטם בסגנון גותי ומרביתם בסגנון רומנסק. דורדון היה אחד מ-83 המחוזות שנוצרו ב-1790, במהלך המהפכה הצרפתית. וגבולותיו השתנו במהלך השנים.

במפקד 2019, מנה המחוז 413,223 איש. האוכלוסייה מנתה ב-1851, 505,789 נפשות. אחר כך מספר התושבים הלך וירד, עד שהגיע ל – 373,000 ב-1975. ירידה זו משקפת את הצטמקות האוכלוסייה באזורים הכפריים , כתוצאה מהגירתם של התושבים לאזורים עירוניים ולעבודה בתעשייה. החל מ-1975, החלה מגמת עליה. בין הייתר בשל ההזדמנויות שמספקת התיירות. בשנים האחרונות, האזור עלה על מפת התיירות והוא מושך אליו מבקרים רבים, החל ברומנטיקנים שלבם יוצא אל הטירות הקסומות וכלה בצעירים הצועדים ברגל בהרים ובשבילים המסומנים.

בדורדון יש קהילה של כמה אלפי מהגרים בריטים, שנמשכו אל אורח החיים הצרפתי, האקלים החמים, ובעבר, גם יוקר מחיה נמוך יותר (לא עוד). מרכזו של ה"טרנד" הוא הכפר Eymet, שם חיות מאתיים משפחות בריטיות, מתוך 2,600 תושבים.

למרות ה"עומס" ההיסטורי, זהו טיול שחלקו העיקרי הוא טבע ונוף, בעיקר נוף אנושי. לאזור יש תדמית מתויירת, במדה רבה מוצדקת, אבל ניתן תמיד למצוא פינות חמד שלוות, כמו בכפרים לימייה (Limeuil), בינאק (מקודם ביינק)  (Beynac), לה רוק גאז'ק (La Roque Gageac) ועוד. כל אחד מהם ראוי לשהייה של יום ולהוות ביסס לסיורים בסביבתו.

האזור מלא בעיירות ימי ביניים, בהן רחובות מתפתלים וסמטאות עיוורות שבתיהם בנויים אבן גיר צהבהבה וגגותיהם מקורים ברעפים אדמדמים ועליהן כותבים קופירייטרים יצירתיים, שהזמן בהן "עמד מלכת". הכפרים שוכנים בין חמוקי הגבעות המוריקות וכל בית טובל בירק.  ניתן לטייל בהן וסביבן להתרשם מהיופי, הפרחים הצבעוניים והאווירה הנעימה. חלקן בנויות  בראש צוקים ותחתיהן זורמים נהרות. סרלה (Sarlat) למשל, היא עיירת ימי ביניים, שנדמה שההיסטוריה המודרנית פסחה עליה והשאירה את לבה העתיק תקוע במאה ה-14. היא עברה תהליך שימור בשנות ה-60 של המאה ה-20 בזכות שר תרבות חובב היסטוריה, והיום היא משמשת בעיקר מוזיאון אדריכלי חי, לאלפי התיירים שפוקדים אותה ואת השוק המפורסם שלה. אפשר שעות ללכת לאיבוד בין הסמטאות העקלקלות, עמוסות מעדני המחוז.

ברחבי המחוז כולו ניתן להתרשם ממה שפרנקופילים מכנים: "הגן הפורח", זהו ביטוי ציורי למגע האדם בטבע ובסביבה, שבא לידי ביטוי בחצרות הבתים, במטפסים המשתרגים על הקירות ומרשתים אותם בעורקים ירוקים, בחלקות המטע והשדה, בגדרות החיות החוצצות בין השטחים, בבתי האבן הפזורים על פני הגבעות, בטרסות שנבנו ברוב עמל, בבקתות הרועים העגולות שנבנו לפני כמה דורות, בשיטת הבנייה היבשה. ומעל לכול, בנופים הנפרשים מהמצודות, מאופק עד אופק.

האזור מרושת בנתיבי הצליינים שנעו בימי הביניים מכול רחבי אירופה, אל סנטיאגו דה קומפוסטלה, שבצפון-מערב צרפת, שם קבור השליח יעקב הקדוש. נתיבי העלייה לרגל חרצו את דרום מערב צרפת ולאורכם קמו מבני דת מרשימים, במיטב האדריכלות הרומנסקית. מורשת העבר עדיין נושמת בכפרים שלאורך נתיביהם המפותלים של עולי הרגל. השבילים משולטים ושלטים מפנים לישוב, כנסיה, מנזר או גשר שנבנו לאורכם. החל מהמאה ה-12, אלפי צליינים בשנה, שכונו בצרפתית "לה ז'אקה' (La Jacquets), על שום סאן ז'ק, שמה הצרפתי של סנטיאגו[15].

האדריכלות של האזור מאופיינת במבצרים רבים, ערים מבוצרות מנזרים וכנסיות. העיר רוקמדור (Rocamadour) למשל, נבנתה למרגלות המצוק ונבנו בה כמה מבנים דתיים חשובים, כולל הבזיליקה של סבייאר הקדוש (St. Sauveur) וכנסיית נוטרה דאם. זהו יישוב מדייוואלי צר וארוך, שהכביש העובר דרכו , מאפשר להגיע לאתר הכנסייתי גם מלמטה. כמה מהמבנים תלויים במרומי הסלע, כאילו לועגים לכוח המשיכה. במבט מהרחוב הראשי, למעלה אל המצוק התלול, המבנים, שמעיקים על ראשו של המתבונן, מעוררים השתאות.

חלקו הדרומי של פריגור, אשר ממערב לעמק הדורדוניה, שופע כפרים נאים ,בחלקם באסטידים ועיירות חינניות. סרלט (Sarlat) נודעת במבנים מדייבליים שמורים להפליא, כולל כנסיית מרי הקדושה ואוטל דה גיסון (Manoir de Gisson), מבנה בן המאה ה-17, כעת מוזיאון. הכפר לה רוק גז'אק (Le Roque Gageac) מככב ברשימת הכפרים היפים ביותר בצרפת. הוא נשען על המצוק מעל הנהר ובתיו כאילו מטפסים על הצלע התלולה. בראש ההר, חורשת עצים שגווניה הירוקים מוסיפים לתמונה משנה יופי. הישוב, שאוכלס כבר בתקופה הפרהיסטורית, בוצר בשנת 850, כדי להתגונן מפני פלישות הנורמאנים. גם במלחמת מאה השנים, נחשב ליעד בלתי ניתן לכיבוש.

באזור מתקיימים תנאים אקלימים מיוחדים, המדרון זוכה לכמות הגונה של אור שמש, בעוד המצוק יוצר הגנה מפני הרוחות. תנאים אלו אידיאלים לגידול צמחיה סובטרופית ואפילו טרופית. מבתים ססגוניים  בקדמת העיירה, הנושקים לנהר, פרוס גן אקזוטי, שבהרבה עמל ודמיון, כיסה את המדרון החשוף והלביש אותו בכסות רעננה. בשעות הבקר המוקדמות, נוספים לשפע המראות, גם כדורים פורחים, המאפשרים למטיילים, צפייה על העמק, ממעוף הציפור[16].

לאזור מסורת פולקלוריסטית ארוכת שנים, שקשורה בעיקר לאוכל ויין. כמו כן נערכים כאן פסטיבלים רבים ואירועים תרבותיים נוספים. ידועים ביניהם פסטיבל הכמהין (Truffle Festival) בסרלאט (Sarlat), פסטיבל אגוזי המלך (Fête de la Noix), בקריסה (Creysse), ויריד היין (Foire aux Vins) בברז'רק (Bergerac).

אירוע פולקלוריסט מיוחד הוא חגיגות הפליברה (Felibree), המחיות את מסורת הטרובאדורים: לצורך האירוע בוחרים דמות מרכזית, המאז`וראל, שמקבל את מפתחות היישוב, מכתירים מלכה ליום אחד, מספרים סיפורי בדים, הולכים למיסה חגיגית, ברחובות המקושטים בפרחים מגזרי נייר – ובעיקר, עורכים תחת כיפת השמים משתה למאות אנשים, שמבשלות נשות הקהילה במטבחי בתיהן. לרגל האירוע שוחטים, מבתרים ואוכלים חזיר, שזכה במקומות מסוימים לכינוי "מיניסטר", כאות של מרי היתולי.

האזור ידוע גם במטבח שלו, כולל כמה התמחויות: המפורסם מכולם הוא פואה גרא (Fole Gras), כובד של אווז שפוטם באגרסיביות. הטעם משובח, אך הנושא מעורר התלבטות מוסרית. מאכלים ידועים אחרים הם שוק אווז (Confit de canard), ופטריות כמהין שחורות (Truffe Noire). בנוסף לשלושת יסודות גסטרונומיים אלה, ראוי להזכיר את הטלה של חבל קרסי, הניזון מחלב אמו וממזון טבעי בלבד, גבינות, קאבקו (Cabécous) ורוקמאדור, הערמונים והשמן המופק מאגוזי מלך (Noix) ומעדנים נוספים. לכול אלו יצא מוניטין רע, בשל תרומתם להעלאת רמת הכולסטרול בדם, אך ישנם כפריים חרושי קמטים, שבעצם קיומם, שמים ללעג את הטענה הזאת.

באזור פרוסים שווקים רבים, המוכרים מוצרים מקומיים, כולל גבינה, יין ופירות טריים. ישנם שווקים כלליים, איכריים, או מתמחים במוצר אחד, כמו נקניקים, אגוזים, כמהין בעונתם, פטריות-בר ועוד. מתוך המבחר הגדול מומלץ במיוחד לבקר בשוק של סארלאט, ביום שבת בבוקר, ולסייר בשווקי העיר פריגה. בכפרים רבים ישנם שווקים חינניים, שהפעילות בהם תופשת חלק חשוב בפולקלור של האזור. כך למשל, בכפר בריב-לא-גאיארד (Brive – la- Gaillarde), היינו, בריב האמיצה, שמצפון לטורן (Turenne) הזמר והמשורר זורז' ברסאנס הקדיש לשוק שלו, שיר המספר על קטטה שפרצה בשוק, בין הרוכלות החסונות, בגין בצלים. ז'נדרמים הוזעקו להשליט סדר והרוכלות התאגדו נגדם והיכו אותם. זוהי כמובן אלגוריה למס האנרכיסטי הבסיסי של ברסנס[17].

השווקים המשמעותיים ביותר מתקיימים דווקא בחורף, והם ה'מארשה או גרא' (Marche au Gras), שוק המשמנים, כלומר – ברווזים, אווזים, כבדי אווז וברווז וחלקים אחרים – וגם כמהין. הגרא הוא שוק איכרים, המתקיים באופן מסורתי מאז ימי-הביניים בכמה יישובים, והוא בעצם שיר הלל למכמני הטרואר (Terroir). המלה 'טרואר' מסמנת יותר מכל ייחודיות של מקום מסוים – שטח מסוים בחווה, בכפר, או באזור. ידועה חשיבותו של הטרואר לגידולם של ענבי יין. הפולקלור מספר שהנזירים ידעו לטעום את האדמה ולקבוע על ידי כך את איכותה.  אביטל ענבר מבהיר כי הוראת המילה 'טרואר' היא אדמה בעיקר – תכונות האדמה המסוימת (סוג קרקע, האקלים, מה שגדל שם – ירקות, פירות, בעלי חיים למאכל – והמוצרים המיוצרים מהם, המסורות הסובבות את כל אלה).

מרחקי הנסיעה הם קצרים. אך האטרקציות גדושות כל כך. צפופות כל כך. מתחילים מוקדם בבוקר. כשהכול עדיין רדום עמוק. העובדים בענף התיירות מתבוננים בנו בפליאה. לאט לאט הערפל מתפזר. הצבעים נהיים עזים יותר. השמש שופכת אור רך שהולך ומתחזק במהלך היום. לקראת ערב, קרניים אלכסוניות צובעות את הכפרים בצבעי פסטל רכים ויוצרות תחושה מלנכולית משהו. האזור מרהיב בראשית הקיץ כשהוא זרוע פרחים כשהשקיעה האביבית של צרפת משאירה לנו אור מלטף עד אחרי תשע. האזור מרגש במיוחד בסתיו, כשהעלים נצבעים בשלל של גווני אדום ומעניקים רקע רומנטי לכפרים ולטירות.

הערות

[1] אקיטן או אוקסיטן, הוא אזור היסטורי-תרבותי-לשוןני בדרום מערב אירופה. רובו בשטחי צרפת של ימינו, שבה נפוצה , כשפה שניה,  השפה האורקסיטנית Langue D’oc .משתרע על פני 41,308 קמ"ר, המהווים כ-7.6% מכלל שטחה של צרפת. הוא תחום על ידי ספרד בדרום, חבל מידי-פירנה במזרח, חבל פואטו-שראנט וחבל לימוזן בצפון ומפרץ ביסקיה במערב. בירת החבל היא העיר בורדו וערים חשובות אחרות כוללות את פו, ביאריץ, פריגה ועוד.

[2] האב בריי (Abbé Breuil) היה כומר צרפתי קתולי וחבר במסדר הישועים, ארכאולוג, אנתרופולוג, אתנולוג וגאולוג. הוא הצטיין בתרומותיו לסיווג כלי האבן מהתקופה הפלאוליתית ובחקר אמנות המערות הפרהיסטוריות בעמקי הסום ודורדון, כמו גם בספרד, פורטוגל, איטליה, אירלנד, סין עם פייר טייאר דה שארדן, אתיופיה, סומלילנד הבריטית, ודרום אפריקה

[3] "טרילוגדיטים"  (trōglodýtēs) נובעת מלטינית והוראתה  "שׁוֹכֵן מְעָרוֹת", וזה מהיוונית הוא מונח שבעבר הגדיר שוכני מערות פרהיסטוריים, כמו למשל, חל' ממסה וורדה (Mesa Verde). עם הזמן, הורחב המושג ומגדיר גם אתרים כמו מטאה (Metea) שבדרום איטליה, עמק הגרמה (Göreme) שבקפדוקיה ומטמטה (Matmata) שבטוניסיה, וורדזיה (Vardaiz) שבגאורגיה. בניגוד למה שנהוג לחשוב. האדם הקדמון בדרך כלל לא חי במערות. אלא באתרים קטורים. המערות שימשו לפולחן, לכן נמצאים שם הציורים.

[4] גאליה (Gallia)  הוא שמו ההיסטורי, בתקופת הברזל ובתקופה הרומית, של אזור במערב אירופה החופף בגבולותיו לצרפת המודרנית ולאזורים נוספים ממערב לנהר הריין, בהם בלגיה, לוקסמבורג וחלקים מערביים של שווייץ, הולנד וגרמניה, בין היתר, הם יישבו את המישורים בצפון איטליה, באזור שכונה על ידי הרומאים בשם גאליה קיסאלפינה (הצד הקרוב של הרי האלפים). החלק הנותר של גאליה היה "גאליה טראנסאלפינה" (גאליה שמעבר לאלפים), אלו היו שטחי גאליה שמצפון להרי האלפים ועד בלגיה של ימינו

[5] כלותאר השני (בצרפתית: Clotaire II, בלטינית: Chlotarius II;‏ מאי 584 – 18 באוקטובר 629) ידוע בכינויים "כלותאר הצעיר" ו"כלותאר הגדול", היה מלך האימפריה הפרנקית מהשושלת המרובינגית בין השנים 613–629. כלותאר היה בצעירותו מלך נויסטריה ונשא בתואר של מלך פריז. לאורך חייו נאבק בנחלותיהם של בני אצולה אזוריים ואיחד את פרנקיה לכדי אימפריה מאוחדת. בשונה ממלכים פרנקים רבים אחרים, כלותאר נודע בכך שהיה פעלתן והיה מעורב רבות בענייני המדינה. הוא המלך הפרנקי היחיד, מלבד קרל הגדול, שנשא בתואר "הגדול".

[6] השושלת המרובינגית היא שושלת פרנקית סאלית, ששלטה בפרנקים באזור גאליה העתיקה מאמצע המאה ה-5 עד אמצע המאה ה-8. תקופת שלטונה של השושלת אופיינה במלחמות פנימיות רבות בין ענפיה השונים. במאה האחרונה לשלטונם החלו בני השושלת המרובינגית לאבד את עוצמתם הממשית, שעברה בהדרגה לשרי הבית (שנקראו "מאיורדומוס"), בני השושלת הקרולינגית. הללו לקחו על עצמם את כל סמכויות המלך, שתפקידו הפך לטקסי בלבד וריק מתוכן, והשתלטו על הכס הפרנקי באופן סופי ב-751, עם הדחתו של המלך כילדריך השלישי בידי פפין הגוץ.

השושלת נקראה לעיתים בזמנה "המלכים ארוכי השיער" (בלטינית reges criniti) בשל מנהגם לגדל את שערם, בניגוד לרומאים שהעדיפו תספורת קצרה.

[7] יאן דהונט, ימי הביניים המוקדמים, מהמאה השביעית ועד המאה האחת עשרה, דביר, תל אביב, 1996, עמ' 26

[8]  שם, עמ' 33

[9] מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך בין אנגליה לצרפת, שהחל בשנת 1337 והגיע לסיום בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, כשבתקופה זו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. הסכסוך לא התנהל בצורת לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם בסדרת מערכות נפרדות, כשביניהן תקופות רגיעה שלעיתים היו ארוכות למדי, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש לסירוגין. המלחמה התרחשה כולה על אדמת צרפת, ולעיתים נראה היה שמדובר במלחמת אזרחים צרפתית, כשאנגליה פועלת כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית.

[10] רוברט ברטלט, התהוותה של אירופה, כיבוש, ישוב ותמורות תרבותיות 1350-950, מוסד ביאליק, ירושלים 1993, עמ'260-161 .[11]  Bannister Fletcher, A History of Architecture on the Comparative Method

[12] נורית כנען קידר, האמנות הנוצרית בימי הבינים, מושגי יסוד, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 59-69

[13] כנען-קדר, נורית, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 58.

[14] מלחמות הדת בצרפת היו שורה של התנגשויות בין קתולים לבין הוגנוטים (פרוטסטנטים צרפתים) שנמשכו מ-1562 עד 1598 וכללו מלחמות אזרחים ומבצעים צבאיים. מלבד המאבק הדתי, מלחמות אלה היוו מאבק על השלטון בין בית גיז הקתולי לבין בית בורבון שתמך בהוגנוטים.

[15] אביטל ענבר, התענוגות של דרום צרפת, עמ' 19.

[16] אביטל ענבר, התענוגות של דרום מערב צרפת, עמ' 96-97

[17] התענוגות של דרום מערב צרפת, עמ' 63.