גילי חסקין
כתב: גילי חסקין; 16/03/2019
ראו קודם: תולדות המשטר הצבאי בארגנטינה וניקוי האורוות
להרצאה: טיול בדרום ארגנטינה ודרום צ'ילה – פטגוניה.
טיול לארגנטינה עוסק בעיקר בפלאי הטבע של פטגוניה, ביופי של הרי האנדים, בשפעת המים של מפלי איגווסו. אבל כדאי לדעת מה מטריד את הארגנטינים ומה הם מרגישים לגבי הקורה בארצם. מטבע הדברים, טיול בארגנטינה, אינו מתמקד בבעיות האקטואליות, אבל חשוב שהמטייל יכיר אותן.
הבעיה העיקרית המעסיקה את המערכת הפוליטית בארגנטינה, היא הבעיה הכלכלית אחת הבעיות המרכזיות היא, שמדובר בכלכלה המבוססת על יצוא של חומרי גלם. אותו דגם כלכלי שאפיין את אמריקה הלטינית מראשית תקופת הקולוניאליזם הספרדי: המושבה או המדינה הדרום אמריקאית מספקת חומרי גלם, קונה מוצרים מוגמרים והערך המוסף נותר באירופה. מחיר הנפט העלה והוריד את ונצואלה (אף שהתמונה לא עד כדי כך פשוטה). ברזיל ובעיקר ארגנטינה אומנם גיוונו קצת את הכלכלות שלהן, אבל עדיין לשלוש הכלכלות יש מעט מאוד להציע וההכנסה העיקרית שלהן, למרות תהליכי התיעוש, נובעת מיצוא של חומרי גלם.
ברזיל עשירה בחומרי גלם. יש לה נפט, עץ, מתכת וקפה. ארגנטינה לעומת זאת, מתבססת למעשה על יצוא תוצרת חקלאית: בשר, בעבר דגנים וכיום בעיקר סויה. חלק משמעותי מחוסר היציבות הכלכלית של המדינות הללו קשור למורשת הקולוניאלית שלהן ולאופן שבו התפתחו הכלכלות לאחר שהושגה העצמאות. לדברי רענן ריין, סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב ופרופסור להיסטוריה ספרדית ולטינו-אמריקאית, הכלכלות הללו התבססו על ענף אחד או שניים, דבר שחשף אותן באופן ניכר לתנודות במחיר המוצרים החקלאיים או המכרות, וגם יצר מצב של שיתוף פעולה מאוד הדוק בין אינטרסים של אוליגרכיה מצומצמת, לבין אינטרסים כלכליים מחוץ לאותן מדינות. הרבה מהטלטלות הפוליטיות של המאה ה-20 הן ביטוי לניסיון לקרוא תיגר על אותה ברית כלכלית של קבוצות שהחזיקו גם עוצמה פוליטית, שמצדו עורר תגובת נגד של אותן אליטות, שלא רצו לוותר על הפריבילגיות"[1].
פרופ' לאונרדו (ליאו) ליידרמן (Leonardo Leiderman);[2] מזכיר במאמרה של שלומית לן[3], כי "העליות והמורדות בהיסטוריה של ארגנטינה הושפעו רבות מהמחזוריות של מחירי הסחורות בשוקי העולם. השנים הטובות הן כאשר מחירי החיטה, הסויה, התירס והבשר – מוצרי הייצוא של ארגנטינה – עולים, ואז יש גידול בהכנסות היצואנים ועלייה ביתרות המט"ח במדינה". תמונת הראי היא המשברים בכלכלה שהתחילו בירידת מחירי הסחורות בעולם, כמו שקרה למשל במחצית השנייה של שנות ה-90.
הזמנים הקשים והמשבריים היוו בדרך כלל קרקע פורייה לצמיחתו של פופוליזם " וממשלות פופוליסטיות, כגון אלה של הזוג קירשנר, יצרו בעצמן את המשברים הבאים, שכן הן נהגו בחוסר משמעת תקציבית, תוך גידול עצום בחובות הממשלתיים והאצה חדה של האינפלציה".
מנגד, מסביר ד"ר מאוריסיו דימנט, רכז יחידת אמריקה הלטינית במכון טרומן ומרצה באוניברסיטה העברית[4], במאמרה של לן, שהוזכר לאייל, כי ההסתכלות על המנהיגים הדרום אמריקאים מהשמאל, כעל פופוליסטים שבמקום להשקיע את ההכנסות מהשנים הטובות של התנודות בפיתוח הכלכלה השקיעו אותם – כמו לדוגמה הוגו צ’אבס בוונצואלה – בהטבות מפליגות לעם כדי לצבור פופולריות, היא כנראה פשטנית מדי. המנהיגים הדרום אמריקאים אינן מטומטמים. הם למדו באוקספורד ובוושינגטון, על ברכי הניאו-ליברליות, ויודעים לקרוא אנגלית. אלא שהצרכים שם גורמים להם לקשר אחרת בין הפוליטיקה לכלכלה ובמילים אחרות: כאשר במדינות כמו ארגנטינה או ברזיל יש שני מדדי עוני – קו העוני, וקו העוני המרוד שכולל "אנשים שמדלגים מחוסר ברירה על ארוחות, עד רעב ברמה אפריקאית, קשה לחשוב על קרן הדורות הבאים".
הוא מוסיף וכותב כי "כאשר מחירי הנפט או הסויה היו בשמיים, לא הייתה ברירה אלא להשקיע בתכניות חברתיות, ולטפל בעוני פירושו לא להתעסק בגירעון בתקציב או בטווח הארוך, אלא לחלץ אנשים מהעוני עכשיו. אבל כך לא מגיעים לצמיחה כלכלית, וכאשר המחירים הללו יורדים וצריך לקצץ, לא יכולים. היו משברים כלכליים חריפים גם בארצות הברית וגם באירופה, אבל באמריקה הדרומית, העומק של העוני משנה את כללי המשחק ולא מאפשר באמת לצאת ממשברים כאלה".
אם ישאלו את מאדורו (נשיא ונצואלה), לולה דה סילבה (נשיא ברזיל לשעבר, היום בכלא) או את כריסטינה פרננדס קירשנר, אם הם פופוליסטים, הם יאמרו שכן – שהם שמים את העם במרכז ולא את המספרים. זה מסביר למה הפופולריות שלהם הייתה גדולה. הבדיחה על קירשנר הייתה, שהיא כל-כך אוהבת עניים, לכן היא משאירה אותם עניים. כי לתת לאנשים סבסוד, אבל לא לבצע מודרניזציה של הכלכלה או כניסה תחרותית לשוק העבודה, אולי משפר קצת את ההווה של אנשים, אבל משאיר אותם באותו מצב – רחוק משוק העבודה, ובלי אפשרות לצאת מזה.
פרופ' מריו בלכר, לשעבר נגיד הבנק המרכזי של ארגנטינה (כיום דירקטור באי.די.בי מטעם בעל השליטה, אדוארדו אלשטיין), מסביר כי "חלוקת הכנסה לא שוויונית יש בהרבה מקומות. אבל כאשר בצד הנמוך שלה יש עוני קשה, זה מגביר את חוסר היציבות הפוליטי ואת התנודות החריפות". בלכר חווה על בשרו את חוסר היציבות הזאת, כאשר מונה בתחילה לסגן נגיד הבנק המרכזי של ארגנטינה וב-2002 לנגיד הבנק, כשתוך כדי כך התחולל עוד אחד ממאבקי השלטון, במהלך החודש לפני עזיבתו, חוללו הפרוניסטים 1,200 שביתות". בלכר התפטר חודשים ספורים לאחר מכן, על רקע חילוקי דעות עם שר האוצר. הוא היה הנגיד השלישי שהתפטר באותה שנה.
בבואנוס איירס יש בממוצע ארבע הפגנות כל יום זו חברה בטלטלה מתמדת. בארגנטינה אוהבים להפגין ולמחות בצורה המונית. לא תמיד זה מעיד על אופוזיציה חזקה, שבארגנטינה היא דווקא מפולגת. אבל ארגטיני יכול להצביע בעד מישהו ולמחרת לצאת להפגין נגדו.
כוחם העצום של האיגודים המקצועיים, נולד אי שם בתקופת הנשיא המיתולוגי חואן דומינגו פרון. זה החליט "לאחד את האיגודים המקצועיים וליצור גוף שהוא גם איגוד מקצועי וגם כוח פוליטי, חלק מהמפלגה. לישראלים זה קצת מצלצל מוכר – כמו ההסתדרות של פעם, אבל הכלכלה הישראלית אף פעם לא הייתה תלויה כל-כך באיגודים המקצועיים כפי שזה בארגנטינה, שבה כל מפעל ומפעל תלוי באיגודים, ואלה מצדם קשורים קשר בל יינתק לפוליטיקה".
ארגנטינה היא חלק מה"מרקוסור: (Mercosur – Mercado Común del Sur; "השוק המשותף הדרומי") – גוש מסחרי אזורי בדרום אמריקה שחברותיו הראשיות הן המדינות ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי, אורוגוואי וונצואלה (שהוצאה ממנו לאחרונה). בוליביה, צ'ילה, קולומביה, אקוודור ופרו הן חברות-משנה[5]. שוק משותף זה הוקם ב-30 בנובמבר 1985, אולם שמו ניתן לו רק ב-26 במרץ 1991 עם החתימה על אמנת אסונסיון. השוק נמצא בהתפתחות מתמדת, וכיום הוא יצרן המזון הגדול בעולם. מטרתו היא הסרת ההגבלות על סחר חופשי ותנועת אנשים וסחורות בין המדינות המרכיבות אותו. גוש זה נחשב, עד לפני זמן מה לברית הכלכלית החזקה ביותר באמריקה הלטינית
אולם הבלוק הזה סבל בשנים האחרונות מצניחה גדולה מאוד. הבלוק השני הוא "הברית הפאסיפית", שכוללת ארבע מדינות: מקסיקו, קולומביה, פרו וצ'ילה. אם מסתכלים על הייצוא המצרפי של שני הגופים האלה, הברית הפאסיפית – למרות שהיא חדשה יחסית ועם פחות תושבים – עקפה לפני שנתיים לראשונה את המרקוסור ומאז זה מחמיר".
זוהי תקופה סוערת מאוד עבור החלק הדרומי של יבשת אמריקה, בעיקר במשולש הארצות ונצואלה, ארגנטינה וברזיל. בעשרים השנה האחרונות, ובעיקר בעשור האחרון, הכלכלות משולבות, בעיקר אלה של ברזיל וארגנטינה. אם מדינה אחת נפגעת, היא מדביקה את האחרות כמו במגיפה.
הניגודים של הארץ הזאת מעוררי השתאות: רחובות רחבי ידיים בסגנון בירה אירופית, מסעדות יוקרה בפורטו מדרו, בתי קפה של הבוהמה, חנות הספרים אתנאו (Ateneo) שנחשבת ליפה ביותר בעולם אוכלוסייה משכילה מאד. ומצד שני, שכונות עוני, דלות . מצבה הכלכלי של ארגנטינה הורע מאד בשנים האחרונות.
ברחובות בואנוס איירס נראות משפחות של חסרי בית, מתארגנות ללינה ברחוב. בכמה מקומות נחסמים רחובות צדדיים בשברי רהיטים, ויוצרים שכונת עוני מאולתרת.
החברה הארגנטינאית, בעיקר זו של בואנוס איריס, היא חברה מעט "דיס-אינטגרטיבית". כול אחד עוסק בענייניו בלבד. תחושת הקולקטיב מתבטאת בכדורגל ובעת השמעת ההמנון, אבל לא ברמה היומיומית. תושבים רבים מקרינים תחושת ניכור ומשיכת כתף של התושבים שמצבם טוב יותר, כאשר משוחחים עמם אודות הנעשה במדינה
בבחירות 2015 ניצח בבחירות בארגנטינה, מאוריסיו מאקרי (Mauricio Macri); הוא נולד בטנדיל שבפרובינציית בואנוס איירס, ב- ב-8 בפברואר 1959). מקארי הוא בן לאיש עסקים איטלקי שהיגר לארגנטינה והפך לאחד מעשירי המדינה. הוא סיים תואר ראשון בהנדסה אזרחית באוניברסיטה הקתולית של ארגנטינה. ב-24 באוגוסט 1991 נחטף באישון לילה מביתו על ידי כנופיה של יוצאי המשטרה הפדרלית וסוכנות הביון הארגנטינאית, הוא הוחזק במשך 14 יום בתיבה קטנה במרתף, עד ששוחרר לאחר תשלום כופר על ידי משפחתו[6].
בעבר כיהן כראש עיריית בואנוס איירס[7]; כיהן כנשיא קבוצת הכדורגל בוקה ג'וניורס[8] וכחבר הקונגרס הלאומי הארגנטינאי. מאקרי עומד בראש מפלגת "Propuesta Republicana" (PRO), שייסד ב-2005. הוא התמודד לנשיאות בראש הברית הפוליטית "קמביימוס" (Cambiemos), קואליציית ימין-מרכז שכוללת בנוסף למפלגתו, גם את מפלגות "הברית האזרחית הרדיקלית" ואת "הברית האזרחית". הוא הושבע לתפקיד הנשיא ב-10 בדצמבר 2015.
שמו של מאקרי עלה במסגרת פרשת מסמכי פנמה באפריל 2016[9]. מן המסמכים עולה כי בין השנים 1998-2009 הייתה בבעלותו ובבעלות משפחתו חברה באיי בהאמה, ומאקרי לא הצהיר על נכסים אלו בזמן היותו ראש עיריית בואנוס איירס. בתגובה טען דוברו כי הוא לא היה בעל נכסים בחברה אלא רק חבר במועצת המנהלים[10].
עם כניסתו לתפקיד, החל מאקרי בביצוע שינויים מקיפי לכת בתחום הכלכלי: בוטל הפיקוח על שער הפזו, הורד שיעור מס ההכנסה, מונה נגיד חדש לבנק המרכזי והובטחו מקורות מימון לארצו מקבוצת בנקים בינלאומיים למימוש התוכניות הכלכליות[11]
בתחום יחסי החוץ ציין מאקרי שבכוונתו לבטל את הברית הפוליטית עם ונצואלה ולפעול להוציאה מגוש המרקוסור על רקע הפרת זכויות האדם של משטר ניקולאס מאדורו[12]. הוא ציין כי יכונן ברית אסטרטגית עם ברזיל ויחזק את הקשרים עם מדינות אמריקה הלטינית המתונות יותר, חברות הברית הפאסיפית: מקסיקו, צ'ילה, קולומביה ופרו[13].
כמו כן ציין כי בכוונתו לחזק את יחסי ארגנטינה-ארצות הברית, להפחית את הרטוריקה האנטי-אמריקאית שהייתה נהוגה במדינה ולפעול יחד עמה במלחמה בסמים[14]. בנושא יחסי ארגנטינה-הממלכה המאוחדת ציין כי בכוונתו למתן את העוינות סביב המחלוקת על איי פוקלנד. בתחום יחסי איראן-ארגנטינה ציין כי בכוונתו לבטל את כוונתה של קודמתו, כריסטינה קירשנר, להקים ועדה משותפת עם איראן "לחקר האמת" של הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה[15]. בית המשפט העליון בארגנטינה הכריז לא מכבר שההסכם עם איראן על החקירה המשותפת אינו חוקתי. עד כה, נמנעה ממשלת ארגנטינה מהמהלך, לכאורה בשל הסכמים בין הנשיאה היוצאת קירשנר לבין ממשלת איראן. דבר שגרר את ההכרעה בנושא ודחה את החקירה. עם עליית ממשלת הימין של מאקרי, הדברים החלו להשתנות.
שר המשפטים הארגנטינאי הרמן גאראוונו התבטא בפברואר 2019 בנושא חקירת הפיגוע שהתרחש בשנת 1994 ואמר כי הממשלה תוכל לחקור עצמאית את הפיצוץ בבניין הקהילה היהודית שבו נהרגו 85 בני אדם. עם כניסתו לתפקיד מומשה הבטחה זו[16].
שופט פדרלי בארגנטינה קבע ב-27 לדצמבר 2017 כי התובע המיוחד אלברטו ניסמן (Natalio Alberto Nisman), שנמצא ירוי בינואר 2015 בדירתו, נרצח ולא התאבד[17]. ניסמן, שהאשים את הנשיאה לשעבר כריסטינה פרננדס דה קירשנר, בטיוח חקירת הפיגוע בבניין הקהילה היהודית ב-1994 והקשר של איראן לפיגוע, נרצח שעות ספורות לפני שהיה אמור למסור עדות בנושא בפרלמנט הארגנטיני.
ניסמן טען שקישנר ניהלה משא ומתן חשאי עם איראן במטרה להימנע מהענשת האחראים לפיגוע. לדבריו, כך קיוותה הנשיאה לקדם את היחסים המסחריים עם איראן: עסקות שבמסגרתן תייבא ארגנטינה נפט מהרפובליקה האיסלאמית, ותייצא לה דגן. לפי כתב האישום שגיבש ניסמן, מוחסן רבני (Mohsen Rezaee), נספח התרבות האיראני בבואנוס איירס לשעבר, ועלי פלחיאן, שר המודיעין האיראני לשעבר, נמנו עם החשודים במתקפת הטרור ב-1994.
עוד טען ניסמן שאיראן ביצעה את הפיגוע הרצחני בבואנוס איירס כדי להעניש את הנשיא קרלוס מנם, בגין השעיית שיתוף הפעולה הגרעיני בין שתי המדינות. לדבריו, ברגע שהוחלט לבצע את הפיגוע, המטרה שנקבעה הייתה יהודית.
הנשיאה ושר החוץ זייפו את חפותה של איראן במטרה לשרת את האינטרסים הפוליטיים, המסחריים והגיאו-פוליטיים של ארגנטינה", טען ניסמן בזמנו. בשנת 2015, כאמור, נמצא ניסמן מת בשלולית של דם בביתו בבואנוס איירס באותו יום שבו היה אמור להעיד בשימוע בדלתיים סגורות בפרלמנט ולהסביר את האשמותיו הקשות נגד הנשיאה ומקורביה. ההתנקשות בניסמן, שזעזעה בשעתו את ארגנטינה והוציאה מאות אלפים לרחובות.
בפסיקה שאורכה 656 עמודים כתב השופט, ג'וליאן ארקוליני, כי יש הוכחות מספקות ולפיהן מדובר ברצח. מדובר בפעם הראשונה שבית משפט בארגנטינה קובע באופן רשמי כי ניסמן נרצח.[18]
בתחילת דצמבר 2017 הגיש השופט הפדרלי קלאודיו בונאדיו (Claudio Bonadío) כתב אישום נגד הנשיאה לשעבר פרננדס דה קירשנר (Cristina Fernández de Kirchner) והוציא נגדה צו מעצר בגין ניסיון לטייח את תפקידה של איראן בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. קירשנר מכהנת כיום בתפקיד סנאטורית, ואם הרשויות בארגנטינה רוצות לעצור אותה הדבר יחייב את הקונגרס להצביע על הסרת חסינותה. כתב אישום וצו מעצר הוגשו גם נגד הקטור טימרמן, לשעבר שר החוץ של ארגנטינה תחת ממשלה של קרשנר.
בתחום יחסי ארגנטינה-ישראל שוחח מאקרי לאחר בחירתו עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, והבטיח כי יחסה של ארגנטינה לישראל ישתנה מעתה לחיוב, וכי שיתוף הפעולה בין שתי המדינות צפוי להתרחב. כשהיה מאקרי, ראש עיריית בואנוס איירס, הוא ביקר בארץ במסגרת כנס ראשי ערים שיזם משרד החוץ. במהלך הביקור נפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. הזוג קירשנר רב-הכוח הוביל קו שלילי כלפי ישראל והקהילה היהודית בארגנטינה – מגמה שהתחזקה במיוחד בימיה של הנשיאה. היא תמכה במהלכים שהובילו הפלסטינים בזירה הבינלאומית וטיפחה קשרים אסטרטגיים בין בואנוס איירס לטהרן. כבר במהלך מסע הבחירות שלו, הבטיח מאקרי לשנות כיוון[19].
"הקשרים עם ארגנטינה צפויים להשתפר רבות בעקבות ניצחון מאקרי", אמר ל-nrg דיפלומט ישראלי הבקי בזירה הפוליטית במדינה הלטינית. בישראל שבעי רצון לא רק מכך שלשלטון יעלה נשיא בעל עמדות אוהדות יותר, אלא גם משום שניצחונו של מאקרי מחליש את ההשפעה האיראנית בארגנטינה בפרט ובאמריקה הלטינית בכלל.
בתחום כלכלת הפנים, תומך מאקרי בכלכלה חופשית יותר הכוללת מדיניות תמיכה בעסקים פרטיים וביטול הפיקוח על מטבע החוץ[20]. במסגרת קמפיין הבחירות לנשיאות הציג את תכנית "אפס העוני" שמטרתה לפתור את בעיית 14 מיליון העניים במדינה. על פי התוכנית תורחב התמיכה של הביטוח הלאומי לילדים ולקשישים ויינתנו מיליון משכנתאות מסובסדות על מנת להבטיח מגורים בטוחים לכל. תכנית נוספת שהציג עוסקת בפיתוח כלכלי של אזור צפון ארגנטינה, האזור הנחשל יותר במדינה. תכנית זו כוללת השקעה של כ-16 מיליארד דולר בתשתיות, בנייה של מאות אלפי יחידות דיור ומתן הטבות מס ותעסוקה.
המצב הכלכלי הקשה בא לידי ביטוי בעליית מפלס הפשע: בראשית 2019 ירו שני צעירים במהלך שוד בתייר שוודי – וגרמו לכך שיצטרכו לקטוע את רגלו – רק כדי לשדוד את הסלולרי שהחזיק. כעת, עם קשר ישיר או בלי, הרחובות מלאים בשיטור עירוני. בכל קרן רחוב ניצבים זוגות-זוגות של נערות ונערים ביישנים שנראים בקושי בוגרי תיכון, כשהם מצוידים באפוד ואקדח. ומכיוון שהאיום הוא בגנבים זוטרים, זה אכן די מספיק כדי לייצר תחושת ביטחון.
שלומית לן, במאמרה ב"גלובס" 'מ-19 בפברואר 2019, מתארת, בצורה חיה, את המחזות הללו, הנגלים לעיני המבקר, שלוש וחצי שנים לאחר עלייתו לשלטון של מאקרי, אשר. עורר תקוות גדולות , לפחות אצל כלכלנים מהזרם היותר ליברלי. הוא הבטיח, להביא אתו לארגנטינה עידן חדש של שקיפות, של ניעור השחיתות, ובעיקר של זרם השקעות זרות שאמור היה להזרים חמצן לכלכלת המדינה. הזרם הזה לא הגיע, ולפחות כפי שזה נראה כרגע, המטוטלת הכה אופיינית לאזור הזה שוב נטתה לצד השני.
בינתיים, נראים בשכונות של בואנוס איירס, אנשים שמחכים לסגירת המאפיות, כדי לבוא ולאסוף את הלחם שלא נמכר – וגם במקרה הזה, לא מדובר על הדמויות הרגילות של קבצנים, אלא על אנשים "מהיישוב", מי שפעם הוגדרו בני המעמד הבינוני. מחיר מוצרי המזון עלה מאוד, לצד העלאת מחירי החשמל, הגז והמים שנבעה מצמצום הסובסידיות של המדינה.
ד"ר אפרים דוידי, מומחה להיסטוריה ופוליטיקה של אמריקה הלטינית במאה ה-20 באוניברסיטת תל אביב מסביר כי העוני אינו חדש כאן, אלא בא בגלים. התופעה הזאת של לינה בפתח בנקים בליבה של בואנוס איירס הייתה קיימת בעבר, אחר כך ירדה בצורה מאוד משמעותית, ועכשיו חזרה. כשיוצאים החוצה, לעיירות הפרובינציה, המצב גרוע בהרבה והמראות הרבה יותר קשים: עוני שמתבטא בלבוש, באנשים חסרי שיניים. מאקרי עלה בקולות של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, אבל היום קשה למצוא אנשים שמספרים בקול שהצביעו עבורו. פה ושם מתנוססות כרזות שאומרת "מאקרי = עוני. מאבק!".
אחת התופעות הבולטות בארגנטינה היא היעלמותו של מעמד הביניים. כך למשל, בשנות ה-50 וה-60, רוב היהודים השתייכו למעמד הביניים. אבל ככל שהשנים עברו, הקיטוב החברתי הפך משמעותי יותר, גם עבור היהודים. היום יש יהודים עניים, שנעזרים במרכז יהודי שמחלק ארוחות צהריים או מקבלים שקיות אוכל בבית הכנסת.
כלכלת ארגנטינה תלויה מאד בזו של ברזיל. תעשיית המכוניות – התעשייה הכמעט יחידה של ארגנטינה – בנויה באינטגרציה כזאת שבכל פולקסווגן יש משהו שעשו בברזיל ומשהו שייצרו בארגנטינה, ולכן התלות היא ממש בלתי סבירה. זו הסיבה שהנשיא מאקרי מזדרז לחלות את פניו של הנשיא החדש והאולטרה-ימני של ברזיל, זָ'אִיר מֶסִיאָס בּוֹלְסוֹנָארוּ (Jair Messias Bolsonaro), מאקרי הליברלי נראה מעודד מידידו החדש שזכה לכינויו "טראמפ של ברזיל", על אף השוני הניכר בעמדותיהם. כיוון שהכלכלות כה שלובות זו בזו, ההבטחה לשיפור כלכלי בברזיל שנושא אתו בולסונרו – שכרגע היא עוד בגדר הבטחה קצת עמומה – מקרינה מידית על תקווה לשיפור במצבה הכלכלי של ארגנטינה[21].
בספטמבר 2018 העלה הבנק המרכזי של ארגנטינה את הריבית לרמה של 60% – הגבוהה בעולם. המהלך לא הצליח לעצור את צלילת הפזו שאיבד 50% מערכו לעומת הדולר מתחילת השנה. לאחרונה הודיעה הממשלה בבואנוס איירס על שורת צעדים תקציביים דרמטיים. הצעדים שעליהם הכריזו הנשיא מאוריסיו מאקרי ושר האוצר ניקולאס דוכובני נועדו להראות נכונות מצד ארגנטינה לעמוד במשמעת תקציבית חמורה יותר כדי שקרן המטבע הבינלאומית תאיץ את תוכנית הסיוע בהיקף 50 מיליארד דולר שאותה היא הבטיחה ביוני[22].
ההידרדרות במחיר הפזו, יחד עם האינפלציה שהסתכמה ב-2018 בכמעט 50%, לא צופה טובות, ואם המצב הזה יימשך, ייתכן שהמדינה האומללה הזאת, שכבר הכריזה שמונה פעמים על חדלות פירעון, תיאלץ לעשות זאת פעם נוספת.
התוכנית המקורית של מאקרי, שעמדותיו הכלכליות קרובות לאלה המקובלות במערב, הייתה לבטל מסים שבעיניו האטו את הכלכלה, ולהשלים את מה שחסר באמצעות קיצוץ הסובסידיות הנרחבות שמספקת המדינה לאזרחיה בתעריפי חשמל, מים וגז והקטנת המגזר הציבורי. התקווה הגדולה הייתה למשוך השקעות זרות למדינה, אבל למרות כמה צעדים שנקט, כמו ביטול המס על הייצוא, הזרים לא נראים באופק. בצר לו, הפך מאקרי לפני כמה חודשים לנשיא שחתום על הלוואת החילוץ הגדולה ביותר שנתנה אי פעם קרן המטבע הבינלאומית – מעל 57 מיליארד דולר בפריסה של שלוש שנים.
בארגנטינה, שלה יש היסטוריה לא מעודדת עם הלוואות כאלה, המהלך לא עבר בשקט. רבים מהאזרחים תולים בהלוואה קודמת של קרן המטבע – שכמובן, כמו הפעם, לוותה בתנאים שונים של הגבלות וצנע – את המשבר הענק שחוותה המדינה ב-2001, והם בהחלט יצאו לרחובות בהמוניהם.
בהלוואות בפני עצמן אין בעיה. אבל להלוואות של קרן המטבע יש משמעות לא טובה גם מבחינת הדרישות שנלוות להן, וגם בשל העובדה שלפחות עבור השמאל זהו ביטוי של אימפריאליזם, ושל הדרך שבה שולטת לכאורה ארה"ב באמריקה הלטינית
בינתיים, ארגנטינה הלווה לא הצליחה לשפר את כלכלתה. יו"ר קרן המטבע הבינלאומי, כריסטין לגארד, צופה כי גם בשנה הבאה תירשם בכלכלת ארגנטינה האטה של 1.7% ואולי רק ב-2020 יתחילו לראות את האור. אלא שלמאקרי אין זמן. ריח בחירות באוויר (באוקטובר 2019), והנשיא צריך צעדים נחושים.
אחד המהלכים שהוא מנסה להעביר כעת הוא צו "נחיצות וחירום" להשבת נכסים שהושגו בכספי שחיתות וסחר סמים, מהלך שמלווה בסלוגן הקליט "זה שעשה את זה, ישלם על זה".
הצו הזה – שאותו הוא אינו מצליח בינתיים להעביר כי יש לו קונגרס לעומתי – גורם לערוצי הטלוויזיה שלועגים למאקרי להקרין את הסלוגן על תמונתו ולהוסיף מתחת, בסוגריים ("חוץ ממני").
מאקרי הוא בן לאחת מהמשפחות העשירות במדינה, שעל-פי טענות שונות חייבת למדינה כספים רבים, כאשר באחד הגלים הליברליים הופרט הדואר של ארגנטינה ועבר לחברה של המשפחה. בגל הנגדי הדואר הולאם חזרה ולמשפחה נותר חוב למדינה שלגבי גובהו מתנהל ויכוח. ויש כאן עוד לא מעט סיפורים, חלקם מדויקים יותר וחלקם פחות, על קשרי ההון-שלטון של משפחת הנשיא. כך או אחרת, השחיתות היא נושא כאוב במדינה.
כאשר מדברים עם אנשים ברחוב על ההרעה במצב הכלכלי, יש להם בדרך כלל הסבר אחד: "מעלים מחירים כי הפוליטיקאים גונבים הכול לכיס שלהם". הם אומרים את זה כמעט בלי כעס, כמשהו שהוא מעין כוח טבע שכבר התרגלו אליו. הם גם לא מבחינים בין שלטון לשלטון.
מאקרי מבחינתו נחוש להראות שהוא נלחם בשחיתות שאותה, על-פי תפיסתו, מבטא בעיקר הצד השני של המפה הפוליטית בראשות כריסטינה קירשנר, הנשיאה הקודמת. מלבד הצו מעורר המחלוקת שהוציא, הוא מוביל כעת על רקע הבחירות מהלך נוסף: הורדת גיל האחריות הפלילית. ארגנטינה, כמו ברזיל שכנתה, הגיעה כבר לרמה שבה הביטחון האישי מוטל בספק. ולא מדובר על פשע מאורגן ומתוחכם אלא על גנבים קטנים, לעתים גם בגיל. עוד סממן למצב כלכלי גרוע.
ארגנטינה של מאקרי מאופיינת בהאטה כלכלית, פסימיות עסקית וחוסר יציבות פיננסית. בתנאים כאלה, זה יהיה מאוד מאתגר עבורו להיבחר לקדנציה שנייה. ככה זה בכלכלה בארגנטינה, כמו בריקוד הטנגו שלהם – לפעמים המדינה הולכת צעד אחד קדימה, ומיד אחר כך עושה שני צעדים לאחור
2019 היא שנה קריטית לארגנטינה על רקע הבחירות באוקטובר. נראה כי ממשלת מאקרי הנוכחית היא סבירה מאוד ומלאת כוונות טובות. הטעות העיקרית שלו הייתה שאת הצעדים הקשים והנועזים הוא דחה לאורך זמן, וחלק מהם הוא ביצע בשנה האחרונה, קרוב מדי למועד הבחירות.
הערות
[1] ראו בהרחבה בספרו: תת ייבשת בטלטלה.
[2] ליאו ליידרמן נולד ב- 1951, קורדובה, ארגנטינה. הוא, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב וכלכלן ראשי של בנק הפועלים. היה ראש חטיבת המחקר בבנק ישראל. בסוף יולי 2013 נבחר כמועמד לנגיד בנק ישראל, אך כעבור יומיים הסיר את מועמדותו.
[3] שלומית לן, "ארגנטינה בלוז: הסיפור העצוב של מעמד הביניים הארגנטינאי", גלובס, 19-2-19
[4] חוקר פוסט-דוקטורט באוניברסיטת העברית בירושלים. רכז יחידת אמריקה הלטינית במכון למחקר ע"ש הרי ס 'טרומן למען קידום השלום, עמית הוראה בחוג ללימודים רומאניים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטת עברית ירושלים. יועץ אקדמי של התכנית ללימודים האיבריים- אמריקה הלטינית והמזרח התיכון בבית הספר לתלמידי חו"ל ע"ש רוטברג.
[5] למקסיקו ולניו זילנד מעמד של משקיפות. משנת 2009 שותפה גם ישראל לפעילותו של הגוש.
[6] Argentina Finds a Kidnapping Ring of Policemen, ניו יורק טיימס, 8 בדצמבר 1991
[7] התמודד לראשות עיריית בואנוס איירס וזכה ב-2007 וב-2011.
[8] בתקופתו זכתה הקבוצה שש פעמים באליפות הליגה, ארבע פעמים בגביע ליברטדורס, פעמיים בגביע הבינייבשתי ובתארים נוספים.
[9] השחקנים הראשיים בשערוריית מסמכי פנמה אתר ICIJ מתאריך 4 באפריל 2016
[10] Here are the famous politicos in ‘the Wikileaks of the mega-rich’ אתר fusion, מתאריך 4 באפריל 2016
[11] סוכנויות הידיעות, המטבע של ארגנטינה קרס ב-30% בעקבות ביטול הפיקוח על שערו, באתר TheMarker, 17 בדצמבר 2015
[12] Argentina's Macri Says Will Seek Venezuela Suspension From Mercosur, ניו יורק טיימס, 23 בנובמבר 2015
[13] הברית הפאסיפית (Alianza del Pacífico) היא התאגדות סחר בין מספר מדינות באמריקה הלטינית. המדינות החברות בברית הן צ'ילה, מקסיקו, פרו, קולומביה וקוסטה ריקה. התוצר המשותף של מדינות הברית הפאסיפית הוא כ-3 טריליון דולר ומהווה כ-40% מהתמ"ג של יבשת אמריקה הלטינית. בכך הן יוצרות את הכלכלה השישית בגודלה בעולם, המרכזת 50% מהסחר של היבשת ו-26% מההשקעות הזרות ביבשת (מעל ל-70 מיליארד דולר). הנשיא המכהן של הברית הוא (נכון ל-2014) נשיא קולומביה חואן מנואל סנטוס. מטרת הארגון היא קידום סחר חופשי בין המדינות החברות בברית, כמו כן הקלת התנאים ליצירת מסחר כגון ביטול הצורך בויזה במעבר בין המדינות ועוד. ב-2013 הצטרפה ישראל כמשקיפה לברית.
[14] ויקיפדיה: מאקרי
OPPENHEIMER: La política exterior de Macri, elnuevoherald, 17 בנובמבר 2015
[16] חדשות 2, ארגנטינה ביטלה את ההסכם עם אירן – ותחקור לבדה את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית, באתר mako, 13 בדצמבר 2015
"Muerte de Nisman: la media hora que es un agujero negro en la causa" [Nisman's death: the half-hour which is a black hole in the case]. Infojus Noticias (in Spanish). Ifnojus Noticias. 11 February 2015. Retrieved 8 July 2015. El médico de Swiss Medical…no tenía dudas de que se trataba de una muerte violenta…
[18] מותו של ניסמן לא היה יכול להיות התאבדות", נכתב בפסיקה, שגם האשימה את עוזרו לשעבר של ניסמן, דייגו לאגומרסינו, בסיוע לרצח. לאגומרסינו הואשם כי השאיל לניסמן את האקדח ששימש את הרוצח, אולם לטענתו ניסמן ביקש ממנו את האקדח כדי להגן על עצמו ועל משפחתו.
[19] . אריאל כהנא, "נשיא ארגנטינה: היחס לישראל ישתנה לחיוב", באתר nrg
[20] שירות כלכליסט, נשיא ארגנטינה החדש: אבטל את הפיקוח על המטבע, באתר כלכליסט, 23 בנובמבר 2015
[21] שלומית לן, "ארגנטינה בלוז: הסיפור העצוב של מעמד הביניים הארגנטינאי", גלובס, 19-2-19
[22] רן אברמסון, "ארגנטינה הולכת לצנע אחרי ש־60% ריבית לא בלמו את צניחת הפזו", כלכליסט, 3-918
יפה. מעניין ביותר.
תודה
מתי המבחן?
מרתק!
מקווה לעידכון