נובוסיבירסק – בנתיב הרכבת הטרנס סיבירית

נובוסיבירסק (Novosibirsk) שעל דרך הברזל

כתב: גילי חסקין

תודה לניסו קדם ולחברת "אדמה" שאפשרו טיול זה.

ראו באתר זה: טיול לרוסיה

להרצאה על מסע ברכבת הטרנס סיבירית

למצגת מטיול ברכבת הטרנס סיבירית

נוֹבוֹסִיבִּירְסְק היא עיר מרכזית בדרום-מערב סיביר, ומרכז מחוז בשם זה. אוכלוסייתה, מונה יותר ממיליון וחצי תושבים היא מכונה לעתים "בירת סיביר" ו"שיקגו הסיבירית", בשל היותה המרכז האדמיניסטרטיבי והכלכלי של המחוז הפדרלי הסיבירי.

העיר קמה בלב סיביר, באמצע הדרך בין מוסקבה לוולדיווסטוק, כדי להסב תשומת לב ופיתוח ללב המדינה. בתחילה נקראה העיר "נובו-ניקולייבסק", על שם הצאר ניקולאי השני. בשנת 1925 הונחה התשתית לעיר הקומוניסטית ושונה שמה ל"נובוסיבירסק".

נובוסיבירסק היא עיר שפותחה על ידי הקומוניסטים על מנת לפתח אזור תעשייה ועיר אקדמית בסביבה נוחה. תחנת הרכבת של העיר היא אחת המפוארות בנתיב הטראנס סיביר והעיר משמשת גם כמרכז תרבותי חשוב, ובה בית האופרה ובית ספר רב מוניטין למוסיקה ולבלט.

עקב מיקומה, מאופיינת נובוסיבירסק בתנאי אקלים יבשתי קיצוני ביותר. קיץ לוהט של כ־35 מעלות צלזיוס ולעומתו חורף מושלג וקר במיוחד, עם מינוס 35 מעלות צלזיוס בממוצע. ההבדלים הקיצוניים ביותר שנמדדו, בין הטמפרטורה הגבוהה לנמוכה ביותר, היו 88 מעלות צלזיוס. נובוסיבירסק נוסדה בשנת 1893 , במקום בו תוכננה לעבור הרכבת הטרנס- סיבירית . ראשיתה בכפר קטן בשם  Krivoshchekovskaya שנוסד ב- 1636 והתפתח בסוף המאה ה 19 לעיר במפגש של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית עם הנהר הסיבירי הגדול אוב (Ob).  שמה הראשון היה Novonikolayevsk (Новониколаевск), לכבודם של ניקולס הקדוש ושל הצאר ניקולאי השני. הגשר על נהר אוב הושלם ב-1897. עריה של סיביר, בדומה לעריה של קנדה, התפתחו בעקבות מסילת הברזל. טרם הנחת מסילת הברזל העיר מנתה אלפים ספורים של תושבים וכיום היא העיר השלישית בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה וסנט פטרבורג).

מעבר לנהר, ממזרחו, על גדתו המרוחקת, מבעד לערפיח, מבליח פרבר מתועש, שכולו מעשנות ובלוקי דירות נמוכים שנבנו בזמנו של חרושצ'וב. האוב, זורם בשלווה צפונה, לעבר האוקיינוס הארקטי. השיפוע מתון מאד, הנהר יורד רק ארבעה ס"מ לכל קילומטר. הוא מתמלא בדרכו בפסולת תעשייתי ובשמני מכונות רעילים, שמכסים אותו בשכבה שמנונית שמונע ממנו לקפוא בחורף. כאשר נחפרה התשתית לרכבת התחתית של נובוסיבירסק, לא ניתן היה לחפור מתחת לנהר האוֹבּ, עקב רוחבו ועומקו. לכן חוצה הרכבת התחתית את הנהר תוך שימוש בגשר עילי.

הגענו לכאן ברכבת, מהעיר אומסק. שקשוק גלגלים חדגוני, עיקש, שיותר ויותר קשה לשאתו. אני חש עצמי שבוי בקרון אחוז השאון, כמו בכלוב מרעיד. במסע, במרחבים הגדולים והחדגוניים הללו, אובדים לעתים ממדי הזמן. הנסיעה מזרחה, לאורך מסלולה של דרך הדואר הישנה, שנקראה "טראקט" (Sibirsky trakt). היא היתה הסנונית הראשונה שבישרה על הגעתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית. בשנות השישים של המאה ה-18 נמתחה הדרך מהרי אורל, שבגבולה של סיביר עם אירופה ועד לאוקיינוס השקט, בואכה יפן. באותם זמנים, המסע פוקק העצמות, בכרכרה או מזחלת, היה עלול להתארך עד שנה. הרהרתי במסעות של צ'כוב, בכרכרה מאורכת, בעלת גלגלים גדולים, כשגופו מיטלטל מצד לצד והוא יורק דם. הרכבת הטרנס סיבירית, לבטח בזו שנסענו בה, (יש רכבות באיכויות ובמחירים שונים), היתה נסיעה קלה עשרת מונים ובכול זאת חשתי מותש. הרהרתי בו, בצ'כוב, שקוע בדיכאון עמוק, מתבונן בגשם שלא פסק מלרדת, יום ולילה. הוא עלה על מעבורות שפילסו דרכן בזהירות בנהרות שמימיהם עלו על גדותיהם, מצמץ בעיניו נוכח גושי הקרח שעפו מולו.

ראו באתר זה: מסע בעקבות אנטון צ'כוב.

כעת, אנו מתקדמים מהר יחסית, בקול רועם, לכיוון העיר השלישית בגודלה ברוסיה, רכבות חלפו על פנינו מדי כמה דקות, על מסילת המשא העמוסה ביותר בעולם. נושאות עמן פחם ועפרות ברזל. תוך כדי בהייה ביערות ובאפרים , אני מהרהר במסעו של בלז סנסדרס וביצירתו "הפרוזה של הרכבת הטרנס – סיבירית". בפואמה הזאת שנכתבה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, מתאר סנדרס מסע בכיוון שלנו ממש. האם גם מבטו ננעץ באותו כפר נידח שהתגלה לעינינו לכמה רגעים?

ראו באתר זה: הפרוזה של הרכבת הטרנס סיבירית.

הנסיעה אל העיר עוברת בערבות המישוריות. "ערבה" שהיא מילה עברית נרדפת לישימון, היא תרגום לא מוצלח של המילה "Steppes", מושג שלא קיים בארצנו הקטנה – מישורים עשבוניים ענקיים. זוהי ארץ חקלאית של חיטה, עם יערות אינסופיים המכונים "טייגה", עם פיסות חיים קטנות כמו עגלה רתומה לסוס, או בקתה קטנה מעשנת לצד המסילה בלב היער. הבתים הכחולים או הירוקים של המרחבים הרוסיים, עם תריסי העץ המשוחים בצבעים עזים, נראים לא רע מבחוץ, אך קודרים וצפופים מבפנים. מביאים לידי ביטוי את הנדסת האנוש הרוסית. האנשים שחיים שם נראים כמו תקועים בעידן אחר. אנטון צ'כוב [1]שנפגש עם אנשי סיביר שמעבר להרי החושך של אורל, בשנת 1890 כתב לאחותו: "בלילה, כשתיכנס לבית שישנים בו, לא יעלה באפך לא ריח של חיות ולא הריח הרוסי. אמת, אשה זקנה שהושיטה לי כפית ניגבה אותה על אחוריה, אך לעומת זאת לא יגישו לך תה ללא מפה. האנשים אינם מגהקים ואינם פולים כינים מראשם בנוכחותך. כשיכבדו אותך במים ובחלב, לא יתחבו אצבעותיהם לתוך הכוס"[2]. צ'כוב גם העיד כי האווירה בסיביר, למרות הפושעים הרבים, בטוחה הרבה יותר ממקומות אחרים. יחד עם זאת, בשנות החמישים והשישים תיארו נוסעים כי ברוסיה ובכלל זה סיביר, כולם שומרים על כולם. צבא של אנשים שומר על מכוניות, בתים, אנשים, גינות, גידולים חקלאיים, חיות משק. אלפי גברים היו עסוקים בפיקוח, תצפיות, אבטחה והשגחה. לשמור שגברים אחרים לא יגנבו את מה שהופקד בידיהם. לא חשתי בכך. הרגשתי בטוח.

ירדנו בתחנת הרכבת הגדולה ביותר בסיביר. תחנה ענקית שלצדה אלומה של מסילות ברזל, ארבע עשרה במספר. זו לצד זו. קולין ת'ברון, שתיאר את מסעו כאן בספר מרתק, כתב שהעיר הזאת היא התגשמות חלומו של כל קלסטרופוב ממוצע. כל מי ששונא צפיפות, יפרח כאן. רחובותיה משתרעים בין קילומטרים של בלוקים למגורים וגושי בני סטליניסטים, חסרי כל חן. מבנים מגולמניים, מונחים באופן מגושם על אומנות גסות למראה. בלוקים של דירות נמשכים לאורך קילומטרים מונוטוניים. האנשים, נראים כאילו אבודים במרחב. התחושה הכללית בעיר היא כמו זו של המרחבים הסיביריים אחידות אין סופית[3]. העיר הזאת היא הענק התעשייתי של רוסיה. המרכז של המטלורגיה (לעשיית מתכת) הכבדה וייצור של מכשור מכני, של כנסי סחר בינלאומי ויזמויות משותפות.

צ'כוב, שמעולם לא הוגלה, שיבח את יופיין של חלק מהערים שראה. אני לא ראיתי בסיביר ערים יפות. האם ערי סיביר אכן יפות?

לטעמי צריך הרבה אופטימיות כדי להתבטא כך. הסיפור מאחורי נובוסיבירסק מרתק. עיר שהוקמה בשום מקום, התפתחה להיות כרך. מרכז למוסיקאים, אומנים ומשענים. יופי? מסופקני.

ההתיישבות הראשונה על מפגש האוֹבּ ואירטיש היתה במאה ה־16. בני השבטים חאנטי ומאנסי, ציידים, דייגים ורועי איילים דוברי דיאלקטים שונים, נהגו להגיע למקום בקיץ כדי להחליף סחורות ומידע.

היו מקומות בהם הועברה עיר הבירה לליבה אל הפריפריה, כדי להאיץ את פיתוחה. כך עשה אטאטורק לאנקרה, כך בנה קוביצ'ק את ברזיליה וכך עשו הקזחים שהעבירו את בירתם מאלמטי לאסטנה שבלב הערבות. אך, עם כול הכבוד לסיביר, הרוסים לא העלו בדעתם לעזוב את הבירה הליבה ההיסטורית. רוב האוכלוסייה גרה ממערב להרי אורל. רוסיה חיה בין מוסקבה לסנט פטרבורג. את גדילתה והתפתחותה של נובוסיבירסק, ניתן לזקוף, לבד ממיקומה האסטרטגי, גם לעברה (הגליה) של אוכלוסייה אל העיר, במסגרת מדיניות "העברת האוכלוסין" של המשטר הסובייטי, בתחילת שנות הארבעים. האוכלוסיות שהוגלו היו "מסומנות" כמתנגדות בפוטנציה למשטר, ובהן גם אוכלוסיית עיירות יהודיות רבות מליטא וממדינות בלטיות נוספות. כתוצאה מהעברת האוכלוסין התפתחה בנובוסיבירסק קהילה יהודית גדולה.

הקהילה היהודית בנובוסיבירסק מונה 12,000 נפשות. מטוס חברת התעופה הסיבירית, שהמריא ב-4 לאוקטובר 2001 מישראל, והתרסק בים השחור, היה אמור להגיע לעיר נובוסיבירסק שבסיביר. ויקטור בן כנען, ראש הנציגות של הסוכנות היהודית בנובוסיבירסק, סיפר ל-ynet על המקום: "נובוסיבירסק היא עיר בת שני מיליון תושבים – השלישית בגודלה ברוסיה, והקהילה היהודית בה מונה 12,000 יהודים. זו עיר בעלת חתך השכלה מעל הממוצע, עיר של אוניברסיטאות. הקהילה היהודית פה היא פעילה מאוד".

לאחר ההתרסקות שיבח ויקטור בן כנען, את ההתארגנות המהירה של הקהילה והשלטונות: "אני חייב לציין שברגע ששמעו פה על האסון היתה התארגנות מהירה מאוד ומפתיעה מאוד מבחינת הרוסים. 15 ניידות של עזרה ראשונה נשלחו לשדה התעופה לטפל באנשים שהמתינו שם לקרובים שלהם והיה חשש שיתמוטטו". הוא הוסיף ואמר: "ראש העיר והפמליה הבכירה ביותר של העיר הגיעה לשדה, שם הוקצה חדר מיוחד לממתינים בבית הנתיבות. העירייה גם ארגנה הסעות משדה התעופה הביתה לאנשים שקרוביהם נהרגו". גם הסוכנות היהודית שלחה צוות של חמישה אנשים לשדה ורופא. מרבית הנוסעים שהיו על המטוס היו יהודים, למרביתם היו דרכונים ישראלים והשאר היו יהודים ללא דרכון ישראלי.

בפברואר 1990, הוענק לנובוסיבירסק תואר של עיר היסטורית ומרכז המדע והתרבות של סיביר. בשנת 2000 נערך ארגון מחודש על המבנה הפדרלי של רוסיה והנשיא ולדימיר פוטין, חתם על צו להקמת המחוז הפדרלי הסיבירי, אשר נובוסיבירסק הפכה לבירתו. בתחומי העיר נמצאת תחנת ממסר ושידור הגדולה ברוסיה, ששידרה במשך שנים מתחנת "קול רוסיה" ושידורים אחרים, עם יכולת שידור לתחומי דרום אסיה והמזרח התיכון. כמו כן נמצאת בעיר אוניברסיטת נובוסיבירסק, הנחשבת כאחת האוניברסיטאות הרוסיות הטובות, וסמוכים אליה מכוני מחקר בעלי שם.

כשהגענו לעיר דבר ראשון, רצנו לראות את נהר האוב. כמו ערים רבות בסיביר, גם נובוסיבירסק שוכנת לחופו של נהר. האוב הוא אחד הנהרות החשובים בסיביר וברוסיה. אורך הנהר אובּ-אירטיש 5,410 ק"מ והוא הנהר השביעי באורכו בעולם, והנהר הגדול של סיביר המערבית. הוא הנהר המערבי מבין שלושת הנהרות הסיביריים הגדולים, הזורמים לאוקיינוס הארקטי (האחרים הם ינסי ולנה). עם הגשרים הארוכים החוצים אותו הוא משרה על נובוסיבירסק משהו מניחוחן של ערים אירופיות היושבות על גדות נהרות, אבל איכשהו הניחוח מתפוגג ברגע שמתרחקים מן הגדה.

ספיקתו של האוב היא כ-12,500 מ"ק לשנייה. הנהר מתחיל בהרי אלטאי בגבול רוסיה-מונגוליה על ידי חיבור של הנהרות קטון וביה. ליד העיר חנטי-מנסייסק בחבל טיומן שברוסיה, מתחבר האוב עם יובלו המרכזי אירטיש. משם ממשיך ונשפך לים קרה[4] ויוצר את "שפת אוב", כך הם מכנים את האסטואר של הנהרכ-800 ק"מ בערך לפני השפכו לים, מה שהופך אותו לאסטואר הגדול בעולם. בשנת 1956 בנו סכר על הנהר, שיוצר את אגם אוב, האגם המלאכותי הגדול ביותר בסיביר, לא הרחק מהעיר.

במהלך הסיור התבוננו במלון נובוסיבירסק, שלו שמונה מאות, שמונים ושמונה חדרים, שדומה והאדריכל השתדל להרחיק ממנו כל סממן חמים או אנושי. מבקרים במוזיאון לטבע, ובכיכר הגדולה, עליה חולש פסלו של לנין. כיכר שנותן למבקר בה תחושה של ריק ענק. לצדה, בניין האופרה הענק, גדול יותר מהבולשוי של מוסקבה; שנחשב לאחד הגדולים והמפוארים בעולם ולו כיפה של קשקשי כסף. אחד האתרים המפורסמים הוא כנסיית "העלייה לשמים" שנבנתה מעץ ב -1913 ולאחר המהפכה הפכה לאסם תבואה. ב-1944 היתה הכנסייה אחד האתרים הראשונים ברוסיה כולה, בהם ניתן היה לקיים טקסים דתיים. המקומיים מצביעים בגאווה על אי תנועה, שחישבו ומצאו שבו נמצא בדיוק המרכז הגיאוגרפי של רוסיה. יש בעיר הזאת משהו קפוא, גם בקיץ הלוהט. מאובן. ביקור בשוק המרכזי של נובוסיבירסק משול לנסיעה לכדור פורח, היישר לאסיה התיכונה. מרבית המוכרים כאן הם ממוצא אוזבקי, קירגיזי או קזחי, שצובעים את האפרוריות במעט אקזוטיקה.

מחוץ לעיר נמצא מוזיאון הרכבות הקטור ובו מוצג אוסף של קטרים וקרונות, ששמשו למטרות שונות. היו בהם שתפקדו כבית חולים נייד במהלך המלחמה. היו שהובילו אסירים פוליטיים אל סיביר והיו שנועדו לנוסעי המחלקה הראשונה בראשית המאה ה-20. מוזיאון מרתק שאינו דומה לשום מקום. ההיסטוריה של כיבוש הספר הסיבירי, דרך שינוע האיכרים לאדמות החדשות ועד להתארגנותה של רוסיה במזרחה, בין הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ועד למבצע ברברוסה. כל אלו מומחשים דרך הרכבות.

יש מקומות אליהם נוסעים לבקר בשל המראה שלהם, או עבור האנשים החיים בהם. יש מקומות אליהם נוסעים בגלל הסיפור שמאחוריהם. בקבוצה זו אפשר להכליל את נובוסיבירסק ובעיקר את הקריה האקדמית המפורסמת שלה.

באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, עלה לשלטון ניקיטה ח'רושצ'וב ויחד עמו קם לתחייה החזון של עיר המוקדשת למדע. בשנת 1957 יזם המתמטיקאי מיכאיל לברנטייב (Mikhail Lavrentyev), את הקמתו של סניף אקדמיה למדעים של ברית המועצות בנובוסיבירסק. זהו מוסד מדעי רוסי בכיר הממומן על ידי הממשלה. מטרת האקדמיה היא לרכז בתוכה את הטובים שבאישי המדע ברוסיה, כדי לטפח ולקדם פעילות מדעית, לייעץ לממשלה הרוסית בפעולות הנוגעות למחקר ולתכנון מדעי בעלי חשיבות לאומית, לקיים מגע עם גופים מקבילים בעולם ולפעול בייצוג המדע הרוסי במוסדות ובכינוסים בינלאומיים, מתוך תיאום עם גופי הממשל.

הרעיון האוטופיסטי הזה היא אמור לפתור את סוגיות המדע התיאורטי ויחד עם זאת, להרחיב את היכולות המדעיות של ברית המועצות ולרתום אותם לשירות הטכנולוגיה והכלכלה, תוך ניצול המשאבים העצומים של סיביר. באמצעותם, כך היה נדמה, תוכל ברית המועצות להתפרץ קדימה ולהותיר מאחור את המערב.

לברנטייב (1900, קאזאן – 1980, מוסקבה) נמנה עם המתמטיקאים הסובייטים הבולטים. על תרומתו המדעית והציבורית לברנטייב קיבל פעמיים פרס סטלין, פרס לנין, חמש פעמים עיטור לנין, תואר גיבור העמל הסוציאליסטי ועיטורים נוספים. הוא הכריז: "סיביר תהפוך למרכז המדע. לא רק של ברית המועצות, אלא של העולם כולו".

הרעיון הפנטסטי הזה היה אמור לקרום עור וגידים במרחק של 32 קילומטרים דרומית לנובוסיבירסק, בעמק של הנהר אוב, שכונה "העמק המוזהב". היוזמה קיבלה תמיכת הממשל הסובייטי ובעקבות כך הוקמו תוך שבע שנים, החל מ-1958, שלושים וחמישה מכוני מחקר, לרבות אוניברסיטת נובוסיבירסק. דבר שהעניק לעיר משנה פיתוח. ארבעים אלף מדענים, מנהלים ובני משפחותיהם, נהרו לחמש עשרה אקדמיות למחקר, שנפתחו כמעט בבת אחת. סביבם צמחה אקדמגורודוק (Akademgorodok) – עיר עטורת גנים ופארקים ובה בתי ספר, מרכולים, אוניברסיטה, חוף מלאכותי שנבנה לצד מאגר מים ואפילו מסלולי סקי שהוארו בלילה.

כאן, במפגש הערבה עם הטייגה, צמחה לה חירות זמנית ומשכרת, הרחק מעינם הפקוחה של מנגנוני המפלגה אשר במוסקבה. אקדמגורודוק נהייתה המוח של רוסיה. היא משכה אליה המוני מדענים צעירים, חלקם דִּיסִידֵנְטים, רבים מהם מסיביר גופא. קריית המדע החדשה פתחה תחומי מחקר שהיו אסורים בעבר. קמו כאן מכונים לפיזיקה גרעינית, להידרודינמיקה ולכלכלה. בתוך היער קמו אקדמיות שהתמחו בתחומים כמו גיאולוגיה מיכון ומתימטיקה מופשטת. המכון לתרמופיזיקה התמחה באנרגיה הגעשית שטמונה מתחת למעבה האדמה הקפואה ומכון פיזיולוגי שחקר את התאמתם של בעלי חיים וצמחים לאקלים הסיבירי הקשה. לברנטייב מייסד המקום ראה לנגד עיניו תקשורת בלתי רשמית בין המוסדות השונים, שתייצר הפרייה הדדית. ואכן, ברוח חזונו, היו כאן פריצות דרך בפיזיקה, בביולוגיה ובמדעי המחשב. הושגה התקדמות בהתאמה האקלימית של משק החי, בעיקר של כבשים. פתחו חומרים ביוכימיים לדרבון של גידול החיטה. היה כאן פרוייקט של שימוש באור מלאכותי כדי להגדיל את פוריותם של חורפנים ושועלים. היו כאן הבטחות שנשמעו אז יומרניות וכיום פנטזיונריות, כמו זו שבסוף שנות ה-80 של המאה העשרים, תחמם אנרגיה גרעינית, שטחים גדולים של סיביר, ממערכת של חימום מרכזי ותציף ערים ארקטיות בחורף, באור יום מלאכותי. היו שהבטיחו שינויים דרמטיים, שיהממו את העולם ויהפכו את סביר לאידיאלית למגורי אדם. הרוח האופטימית שנשבה כאן ומכאן הבטיחה למספר שנים שעיר המדע הזאת, גם אם נראתה בדיונית, תמלא את הבטחתה.

אבל אז, עם נפילתו של ח'רושצ'וב, החל פיקוח אידיאולוגי הדוק. המדע נכבל אל התעשיה ואולץ להראות תשואות כלכליות ישירות. הלהט דעך, הזוהר עומם. אולם, יתכן והריאקציה וההגבלותה חמורות שהביאה עמה, באו מאוחר מדי. אנשים שעבדו באקדמגורוק הם אלו שיצרו את גרעין החשיבה, שהצמיח את הפרסטרויקה. אולם, למרבה האירוניה, דווקא למהפכה של גורבצ'וב היו תוצאות כאוטיות לגבי אקדמגורוק. הברזים שנסגרו, התקציבים שחדלו מלהגיע, החריבו את הכוח המניע של המכונים של המקום. לא הגיע כסף לציוד חדש. מה שהגיע הספיק בקושי לתשלום משכורות. הפרופסורים של העיר האוטופיסטית חשו שהמדינה התנתקה מהמדע, כפי שהתנתקה בעבר מהכנסיה. מדענים רבים פנו לעסקים, שם הם יכולים להרוויח פי כמה. המבריקים שבהם נסעו לגרמניה ולארצות הברית. ב-2009 האוניברסיטה קיבלה מהמדינה מעמד של אוניברסיטת מחקר לאומית, דבר שמאדיר את שמה ומעמדה בעיני הממשל שעשוי להגדיל את תקציבהּ.

הערות

[1] סופר רוסי. מיד עם עוזבו את מחוז רוסטוב בונולד וגדל והגיעו למוסקבה, ב-1879, פתח בקריירה כפולה של רפואה וכתיבה. בעודו סטודנט לרפואה כתב קטעים קומיים קצרים כדי לסייע בפרנסת אמו, אחותו ואחיו. אף שרשימות קלילות אלה (שתחילה ראו אוד בעיתוני הומור במוסקבה) אינן נחשבות מבחינת איכותן הספרותית – הן שהקנו לצ'כוב את מיומנותו בכתיבת הסיפור הקצר, שהשפיע על סופרים באותו ז'נר ברוב הארצות האחרות. עד 1886 כבר ביסס את מעמדו כסופר חשוב, אף כי לא זנח כליל את הרפואה. בסיפוריו הבשלים של צ'כוב מתרחשים אירועים טרגיים בטון מינורי, כחלק מחיי היום-יום. אי-הבנות ולא-אירועים שולטים בעלילות סיפוריו – ולאו דווקא התרחשויות מוגדרות, וכך משתנה מושג ה"עלילה" אף הוא. לא פעם מסוננים אירועי הסיפור דרך מודעותה של דמות יחידה, זרה לחיי משפחה "רגילים". במיוחד נודע צ'כוב בזכות תיאור החיים בערים קטנות ברוסיה או בחשיבתם הפרובינציאלית של עירונים וולגריים. כל פרט בסיפוריו חשוב: גדר אפורה וגבוהה או תיקן במרק, יש להם ערך שאינו סימבולי בלבד, אלא ריאליסטי. שני האופנים הללו מתמזגים אצל צ'כוב, שחי בתקופה של אסכולות סגנוניות קוטביות: הנטורליזם והסימבוליזם. בסיפורים מאוחרים, ארוכים יותר, הוא מדגיש את השיבוש שהכניס התיעוש לחיי הכפר. במונח זה מצביעות כמה מיצירותיו לכיוון המהפכה; אך צ'כוב מתנגד תמיד לעמדות פוליטיות קלות. כשדמויותיו מדברות על עתיד ורוד, מלאים דבריהן (בהקשר שבו הם נאמרים) אשליה עצמית, ומרמזים על מלכודת מסוג חדש.

[2]  בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה "צ'כוב" מאת הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat). היא תורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר ויצאה לאור בשנת 1989 בהוצאת עם עובד. תודתי לצור שיזף על ההפניה

[3] קולין ת'ברון, בסיביר, הוצאת כנרת, 2002

[4] ים קארה (ברוסית Ка́рское мо́ре) הוא ים שולי של אוקיינוס הקרח הצפוני מצפון לסיביר. הוא מופרד מים ברנץ במערב על ידי מצר קארה ונוביה זמליה, ומים לפטב במזרח על ידי הארכיפלג סברניה זמליה. הגבול הצפוני של ים קארה מוגדר גאוגרפית על ידי קו הנפרס מקייפ קוהלסאט שבגרהם בל, ארץ פרנץ יוזף לקייפ מולוטוב, הנקודה הצפונית ביותר בקומסומולטס, סברניה זמליה.

ים קארה קפוא במשך למעלה מתשעה חודשים בשנה, והנהרות הגדולים הנשפכים אליו הם האוב, היניסיי וטימיר. מרבצי נפט וגז טבעי התגלו בים קארה, אך עוד לא נעשו בו קידוחים נרחבים.