זכרונות ממלאווי

כתב: גילי חסקין; ‏05/08/2024

תודה ליובל נעמן על הערותיו. תודה לגיל מנדלסון עבור הארגון. תודה לאירית רבינוביץ, עבור ההתלהבות, השלהוב, ההשראה והקשרים שרקמה.

ראו קודם, באתר זה: מלאווי – לבה החם של אפריקה.

ראו גם:  מבוא לטיול באפריקה; לטייל באפריקה.

ראו גם, באתר זה: טיול למדבר דניקיל באתיופיה,  טרק להרי סימיאן באתיופיה, יומן הטיול בארץ האומו,  מבט על אוגנדה, זכרונות מאוגנדה, טיול לאוגנדה – שוויץ של אפריקה,  רשמי מסע מרואנדה,  טיול לזמביה , טיול לממלכת לסוטו;  דרך הגנים בדרום אפריקה, טיול לקייפטאון, טיול אל הקארו הדרום אפריקאי,   מסע בצפון קניה, רשמי סיור במדגסקר – כתבה ראשונה; רשמי סיור ממזרח מדגסקר, רשמי סיור מדרום מדגסקר ; חוויות ורשמים מכף ורדה, הקרנבל בכף ורדה, טרק בהרי האטלס ; יומן הטיול בסנגל, טיול לחוף הזהב בגאנה, טיול ללבה הפועם של גאנה, הפתעה בבורקינה פאסו, טיול לטוגו, טיול לבנין ; טיול להרי באלה. טיול לאתיופיה הקלסית, מסע בארץ הבמברה במאלי, ערי הבוץ של מאלי ; שיט על הניז'ר. מסע לארץ הדוגון במאלי ; טימבוקטו שבקצה הסהרה, טיול ספארי בקניה, ספארי בטנזניה ; זנזיבר – אי העבדים.

לאלבום תמונות ממלאווי

יצאנו למלאווי.

למה להגיע למלאווי? התשובה הנכונה ביותר היא זו שנתן ג'ורג' מאלורי (George Mallory), לשאלה "למה אתה רוצה לטפס על האוורסט?": "כי הוא שם".

קניה וטנזניה מבטיחות ספארי משובח, אוגנדה נופים מרהיבים, אתיופיה היסטוריה עשירה ועוד. על מלאווי לא ידענו דבר. חור שחור, אולי נכון יותר לכנות אותה "חור כחול", על שם האגם הגדול שבלבה. אחד הידועים שבאגמי השבר המזרח אפריקאי. הקופירייטרים של משרד התיירות המקומי, מכנים אותה "ליבה החם של אפריקה". מעת לעת שמעתי על מטיילים שחזרו משם. רובם עצרו לחופיו, בדרכם בין מוזמביק לטנזניה. לפני מספר חודשים פגשתי את אירית רבינוביץ, שהקדישה שנים לא מעטות לארץ ולאנשיה. היא החלה את דרכה כתרמילאית בתחילת שנות העשרים של חייה, עד שטיפלה באנשים שנסעו עמה במשאית ונפצעו בתאונת דרכים שעברו יחד, התארחה בכפר, נתקלה בסבל המקומי, שגרם לה להפסיק את הטיול ולהקדיש את זמנה להאכלת ילדי אפריקה. מאז קשרה את נפשה בגורל המדינה, התאהבה בתושביה והצליחה להדביק בהתלהבות גם אותי.

נסענו.

טיסה ארוכה דרך אדיס אבבה הביאה אותנו אל בלנטייר (Blantyre), המרכז הכלכלי של המדינה. עיר בה פועלים מפעלים רבים, מה שהופך אותה לבירה התעשייתית של מלאווי. מלבד התעשייה, הכלכלה המקומית מסתמכת על מסחר. העיר נוסדה על ידי מיסיונרים של הכנסייה של סקוטלנד ב-1876 ונקראה על שם העיירה בלנטייר שבסקוטלנד, מקום הולדתו של מגלה הארצות והמיסיונר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון.

נחתנו בנמל תעופה אפור למראה. מאובק, ריח חריף של זיעה חמוצה. למרות שכבר אחר הצהרים, האור האפריקאי בוהק בעצמה. הכול כאן חזק, שונה ומעט מרתיע. עבורנו הוא קצת מוכר, אך מכה בעצמה בעיני האירופאים. בחוץ חלפנים, רוכלים. אנו ממהרים להחליף כסף עם בחור גדל גוף, שבילדות טופל על ידי אורית, מבזבזים זמן רב על החלפת כרטיסי סים. מקבלים המחשה מיידית על הקצב האפריקאי.

מראות העיר אינם מרנינים, כפי שמוכר ממרבית הערים האפריקאיות. בתי העיר צמודים לקרקע. כמה בהם בני כמה קומות. בניה פשוטה. לכולם אין שום תחכום אדריכלי. טיח משוח ברישול. הקירות מוכתמים במים. הכול צפוף, דחוס. תעלת ביוב פתוחה לצד הכביש. נשים אופות משהו על גחלים, מוכרות צ'יפס מיובש, או רוכנות על קערת כביסה. בשלב זה, אין טיפה של אקזוטיקה ביבשת האקזוטית. בניגוד לבריטים, שהגיעו הנה בתקופה הקולוניאלית באוניות ועל גב סוסים, בנסיעה ארוכה שהרגילה אותם לשינויים, המטוס ניתק אותנו מהמציאות הארץ ישראלית היישר למציאות האפריקאית. מעבר חד מכה בחושים בעצמה.

עוצרים בשוק מקומי, דומה לעשרות או מאות שווקים אחרים: צפיפות, גודש של סחורות, ערמות של מוצרים, המוני אנשים, שפע של צבעים. אדום, צהוב, כתום, ירוק וכחול, מתערבבים בשחור. לייתר דיוק כמה גווני שחור – קפה טורקי, קפה עם מעט חלב, קקאו ועוד. במלאווי כמה קבוצות אתניות, רובן שייכים לעמי הבנטו (Bantu) שהגיעו לכאן לפני כאלפיים שנה. יש לציין, כי "בנטו" אינו הגדרה של שבט ספציפי, אלא כינוי למעל ארבע מאות קבוצות אתניות שונות באפריקה, מקמרון ועד לדרום אפריקה, המאוחדות על ידי משפחת שפות משותפת (שפות הבנטו), ובמקרים רבים גם מנהגים משותפים. למרות שמרבית עמי הבנטו, המשיכו בדרכם דרומה, כמה קבוצות נשארו במלאווי של היום ויצרו שבטים המתבססים על אבות קדמונים משותפים.

נוסעים בנוף של גבעות. תחילה לא מרשים במיוחד. בהדרגה הנוף הולך ומוריק, עד שאנו נתקלים במרבדים רקומים של מטעי תה גזומים כהלכה, אסתטיות, מקוטבת למה ראינו עד עתה. יורדים לשוטט מעט במטעים, מתרשמים משפע הירק ומהחיוכים של התושבים.

נסיעה קצרה צפונה ולנגד עינינו מזדקר, בבת אחת הר מולנג'ה (Mulanje). הוא מתרומם בבת אחת מגובה של 600 מטר לכמה פסגות ענקיות. זהו הר מִשְאָר (Inselberg), שנוצר על ידי חדירת מאגמה לקרום כדור הארץ לפני כ-130 מיליון שנה. ההר נראה כחומה בצורה, אימתנית. מטיל מורא.

הגענו ללודג' סימפטי. טובל בירק. מובלעת קולוניאלית. מאפשר למטייל לנוח מעט מהמועקה שאפריקה יוצרת לפעמים.

הגובה הטופוגרפי (1500 מטר) מורגש. קרירות נעימה באוויר. יושבים במרפסת, לוגמים בירה מקומית צוננת הנקראת "קוצ'ה קוצ'ה" (Kucha Kucha). שקיעה ראשונה. באפריקה, כמו באפריקה, כדור שמש לוהט צובע את השמים במעגלים של כתום וורוד ונעלם חיש קל. כמעט ללא דמדומים.

עם שחר, שמיכה דלילה של ערפילים מרחפת על פני הגבעות שמסביב, נותנים תחושה של ציור סוריאליסטי.

התחלנו ללכת במרומי ההר, שהתרומם בתלילות מעל שדות התה. החלנו לטפס בשביל נוח, כשמולנו מזדקר ההר, שצורתו כצורת שד. גם אלה שנדו בראשם נוכח האסוציאציות ה"כחולות" שלי, נאלצו להודות שאני צודק. מעת לעת נראו אנשים מקומיים, נושאים על גבם ערימה של עצי הסקה. בימים הבאים נראה רבים כאלה. את המחיר משלם היער ובעצם כולנו. לאחר כשעה וחצי של הליכה, הגענו למפל מים, הנשפך לבריכה טבעית גדולה, מוקפת בבולדרים ענקיים של גרניט. האמיצים קפצו למים הקרים. האמיצים מאד שחו עד למפל. הייתר הסתפקו בבריכות הצדדיות, שם המים הרדודים יחסית התחממו בקרינת השמש. המשכנו לטפס בשביל תלול למדי, עד לבריכה טבעית נוספת.

הנוף מן ההר פחות מרשים מהנוף של ההר. מבט לכיוון הפסגות הנישאות אל על וקוראות תיגר. פסגת סאפיטווה (Sapitwa) שבראש ההר, היא הנקודה הגבוהה ביותר במלאווי. מתנשאת לרום מרשים של 3,002 מטר מעל פני הים, ומציעה נופים פנורמיים של הנוף שמסביב. אך נאלצנו לוותר. ההגעה לפסגה דורשת יומיים נוספים של הליכה.

סיימנו את היום בסיור בשדות התה. המראה הפראי של גוש סלעי היסוד, המתנשא מעל השדות הירוקים והמטופחים, היה מרהיב, מה גם שהגענו בשעה הנכונה. קרניים אלכסוניות של שמש שטפו את ההר והשדות באור רך, ואלו זהרו לעומתנו. כדי להשלים את התמונה האקזוטית, הופיעו כמה קוטפות תה, כשסלי נצרים גדולים על ראשיהן.

את יום המחרת פתחנו בביקור במפלים הקטנים שליד המלון. מקום מרשים. פחות מבחינת המים – יותר מבחינת העוצמה של סלעי השחם והצמחייה העבותה שמסביב. לאחר כחצי שעה של נסיעה, עצרנו מול חצר בית ספר, כשנחיל של ילדים ונערים בתלבושת אחידה נהר לעברינו. הם נראו כאגם רוחש בשפע של צבעים. אירית זינקה בהתלהבות מהמיניבוס, ידיה מונפות אל על והיא רוקדת בתזזית, כשכל הילדים מקיפים אותה בשירה אדירה. שערותיה הבלונדיות המתבדרות על הרקע השחור היו מראה סוריאליסטי. אירית, לימדה אותן לשיר "לכובע שלי" בשפתם. אילן לימד אותם לשיר "אל המעיין" ואני לימדתי אותם לשאוג בגרון ניחר "בושה"…. במחשבה שניה, מיותר. עדיף ללמוד מהם ועליהם וללא ללמד אותם. אחר כך באה חלוקת המתנות הבלתי נמנעת. מדוע לא? הרי אין להם. לא נותר לי אלא להיזכר בכפרים הנידחים באנדים, בילדים החביבים, שתוך כמה קבוצות של מטיילים, הפכו למעיקים. נפרדנו מהם כשהם מנופפים בידיהם והם שרים בשפת הצ'יצ'ווה (Chichewa), כשאירית מתרגמת לנו: "האיש הלבן נוסע לבית שלו".

נסיעה צפונה. מראות אפריקאים "קלאסיים": רוכבי אופניים עמוסים לעייפה, עשרת בני אדם הולכים לצד הדרך, דוכן פירות, מיניבוס מתפקע מנוסעים. נערות נושאות קערות פלסטיק גדולות על ראשיהן. מישהי מכופפת את הגב בזווית ישרה, כפי שרק אפריקאיות מסוגלות. נשים נושאות ערמות עצים. תכונה סואנת ובו זמנית שקטה. אנחנו שולפים מצלמות. כמה מבקשים מאיתנו שלא לצלם. המדריך המקומי מנחה אותנו לבקש רשות. כשאנו עושים זאת, אנו נתקלים פעמים רבות בתשובה חיובית, אולם אז ניצב האובייקט כדוגמן קפוא, כאילו מתבקש לשאת נאום לאומה.

עצירה נוספת על גשר החוצה נחל. ירידה לערוץ כדי להתבונן בנשים הכובסות, אחת מהן חשפה חזה צעיר ורענן… דמויות של כמה מהן משתקפות במים – חגיגה של צבעים. אני מניח שלהן זה נראה פחות אקזוטי מאשר לנו. הן מכבסות ואנחנו מצלמים – הפעם בשיתוף פעולה מצדן. אנחנו מחליפים חיוכים ונפנופים לשלום. עדיין, שייכים לעולם אחר, זר, עשיר. עזרתה הסמלית של אירית בכיבוס בגדים, לא תשנה את התחושה – אולי ההיפך. אירית מחלקת להן תחתוני נשים. מספרת שיש ביניהן שיסכימו לשכב עם גבר זר תמורת זוג תחתונים. ועדיין, האם הרפלקס המותנה של המבקר האירופאי הוא מיד לחלק תשורות למקומיים? נדיבות או אדנות? השאלה תישאר פתוחה.

הגענו לרמת זומבה (Zomba plateau), שהיא הריאה הירוקה של מלאווי. זוהי רמה געשית עתיקה. ההר הגבוה ביותר בה הוא פסגת זומבה (Zomba Peak) המתנשאת לרום של 2,087 מטר מעל פני הים. מרבית שטחה של הרמה מכוסה בעצי אורן מקסיקאי (Pinus patula), נטוע כמובן. האורנים ניטעו לצורך ייצור עץ. כריתת יערות חמורה עקב הביקוש הרב לעצי הסקה באזור, מהווה בעיה אקולוגית רצינית.

אכלנו ארוחת פיקניק משובחת לשפת אגם מולונגוזי (Mulunguzi), שצבעו כחול עז. הלכנו על הסכר שיצר את האגם, ממנו צפינו בשפע גווני הכחול, שקרני השמש עשו בהן להטים. טיפסנו טיפוס תלול מאד דרך שדות ההר, כשבדרך פגשנו אנשים נושאים עצים על גבם, או מנסרים גזעים עבים. טיפסנו אל ראש ההר, עד שהאגם נראה זעיר. המדרונות מכוסים באֶבְרָנִית הַנֶּשֶׁר, שרך שצבעו ירוק עז. השרך הובא הנה על ידי הבריטים, יחד עם האורנים. כיום הוא צמח פולש שפגיעתו רעה. על ההר מגדלים פירות כמו תותים, פירות יער צהובים ופטל שחור לצורך השוק המקומי. ביניהם "תות הימאלאי",שנקרא בשפתם "מולגונזי", אשר הובא לכאן מהודו על ידי הבריטים, כדי להעניק למקומיים עוד מקור מזון. צפינו על רמת זומבה ועל הרי הגעש המבצבצים ממנה. מולנו קלדרה ענקית. לוע של הר געש שהתמוטט פנימה ופער מכתש גדול.

בדרך עברנו על פני אגם צ'גווה (Chagwa) הקטן והכחול, שמסופר כי מי שצלל במימיו מעולם לא יצא. יונאס, המדריך המקומי הבקי והדעתן, שמכיר אישית כמה מקרים מצערים, הציע שמדובר במערבולות או בבוץ. הגוויות שצפו המים, לא סיפרו דבר… התבוננו בנוף ממצפה הקרוי על שם המלכה ויקטוריה, שיצאה לסיור ארוך אצל הנתינים ברחבי האימפריה שלה, בה השמש לא שקעה מעולם. בתקופה הקולוניאלית תוארו נופיה של הרמה כ"נופים הטובים ביותר באימפריה הבריטית". הגזמה פראית. המראה נאה, אך נראה שהכותב לא ראה הרבה נופים ברחבי האימפריה, או שהיה ספוג ויסקי משובח. הליכה נעימה עד למפלים קטנים וקסומים, הגולשים מסלעי הבזלת. זו העת להירגע במלון. תחושה קולוניאלית.

בערב, דיון נוקב סביב השולחן. אני מספר על ביתוק בתוליהן של ילדות באמצעות ביצה המוחדרת לנרתיקן. על נערות, שמיד לאחר קבלת הווסת הראשונה, נמסרות לגבר המכונה "צבוע", שתפקידו "לנקות מהן את האבק", היינו להכשיר אותן לקיים יחסי מין. החברים מזועזעים. מנגד עולה טענה לגבי זכותנו לשיפוט תרבותי. הדיון מתפתח וגולש לשאלת המילה הגברית, שהגיעה אלינו מאפריקה, מסלקת ממנו את העורלה, שנחשבת למרכיב נשי, קלה יותר לעיכול. המילה הנשית "לא עוברת בגרון". בני הבנטו, כמו מרבית עמי אפריקה, כורתים את הדגדגן של הילדה, הנחשב לשריד גברי, שבלעדיו היא אשה מושלמת.  הניתוח האכזרי, על המועקה הנפשית שהוא גורם, שלא לדבר על בעיות חמורות של זיהום, מוצג במערב כאמצעי למנוע מהאשה הנאה מינית, שלא תהיה לה מוטיבציה לבגוד בבעלה. יש כאן לדעתי בלבול בין סיבה לתוצאה. בני הבנטו, כמו מרבית עמי אפריקה, כורתים את הדגדגן של הילדה, הנחשב לשריד גברי, שבלעדיו היא אשה מושלמת. גם תיאור זה נתקל בזעזוע. גם המילה היהודית, שהגיעה אלינו ממצרים ולשם מאפריקה, נובעת מסיבות דתיות רוחניות ולא מסיבות בריאותיות, כפי שנוהגים לצייר אותה. סביר להניח שאברהם אבינו אל קרא מחקרים מתקדמים על סרטן הרחם. מה הבדל בין מסורתי לבין פרימיטיבי? כנראה ש"מסורתי" זה אני. "פרימיטיבי" הוא האחר.

הדבר מזכיר את גישתו המתנשאת משהו של הפילוסוף ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל (John Stuart Mill;‏ 1806 –1873)  בספרו "ההיסטוריה של הודו הבריטית" שיצא לאור ב-1813, הוא מתאר את הודו, בגישת אנתרופולוגיה יוניליניארית (בעל מסלול התפתחות אחד), אנגלוצנטרית, בה בריטניה בראש והודו בתחתית. הוא רואה את התרבות כמתקדמת ומפגרת על פי סולם חד-קווי, בו גם על פי התועלתנות הליברלית, המפגרים יתקדמו עם הזמן לעבר המתקדמים. הוא לא סופר מסורת ואושר כמרכיבים בעלי חשיבות, וודאי שאינו יודע לכמת אומנות מסורתית, דתות שונות משלו, הכוח של המשפחה, ושאר דברים. אפילו השימוש במילים "פיגור" ו"קידמה" מתייחסים ליונילינאריות באופן המחשבה המקובעת . קולוניאליזם הוא שליטה על האחר, שנתפס נחות יותר, ומכאן ההצדקה לאותה השליטה.

אחד הביטויים המרשימים להתבוננות האירופים בילידים ,מצויה ביצירותיו של רודיארד קיפלינג Rudyard Kipling 1865-1936). רבים מסיפוריו חושפים טפח ממחשבתם של לבנים על שחורים, בעיקר שירו "משא האדם הלבן" (The White Man’s Burden) משנת 1899, שנכתב לציון יובל לשלטונה של המלכה ויקטוריה . נראה כי המשורר והסופר שזכה בפרס נובל, הזדהה בכל ליבו עם עמדתם של אלו שסברו, כי ההשתלטות של הלבנים על ארצות רחוקות, מוצדקת ומוסרית.

פרידה מהלודג' המפנק. תצפית על הגבעות המיוערות. עופות מדלגים על ענפי האראוקריה. כמה ציפורי שיר מדלגות מענף לענף. בולט ביניהם הקלאו (מקור-קרן) על מקורו המכופף. הבנות פושטות על הדוכנים, המציעים "צ'וחעס" לתיירים, בעיקר גילופים מעץ. מישהי אפילו קנתה משהו שהיא צריכה… גלשנו מרמת זומבה הקרירה והמיוערת, למישורים המאובקים קמעה. עצרנו ליד שוק שבועי ענק, שכולו מערבולת של צבעים, כוורת רוחשת של אנשים, כמעט ללא קול. מוכרי נעליים בשלל צבעים, בגדים, כלי בית, תרנגולות, כלי עבודה, ירקות. המוכרים מתבוננים בנו במבטים סקרניים. מישהי מעירה בתקיפות לאחד מאיתנו על הצילום. רואים בו עוד ניצול אירופאי, כאילו לא די לנו בסחר העבדים ובקולוניאליזם. ממשיכים לנסוע. עוצרים ליד בית מלאכה לייצור לבנים. ילדים מקיפים אותנו. אירית מחלקת להם מתנות, שהביאה עמה. בינינו מתנהל הוויכוח המוכר, האם איננו מצווים לחלק משלנו לאלה שאין להם? אני סבור אחרת. מרגיש שלא בנוח מול הלבנים העשירים המחלקים לילידים מתנות. טוען שאנחנו מחנכים אותם שזר הוא ארנק מהלך. המטיילים נתקלים בילדים המנופפים להם לשלום – הם מחלקים להם מתנות. הילדים מצפים למתנות מהמבקרים הבאים. בהמשך הם מבקשים. אחר כך דורשים, תובעים ואז המטיילים מקוננים ש"קלקלו אותם". הנושא יהיה מוקד לדיון לאורך כל הטיול.

ממשיכים לנסוע. לאורך הדרך נראים פרחים בוהקים בוורוד. עצי באובב מפוזרים במספרים גדולים. ענפיהם העירומים נותנים תחושה של עצים הפוכים. אלה קדושים עבור האפריקאים, אם כי במקום מסוים ראינו באובב כרות. כנראה שהמצוקה התגברה על המסורת.

ראו אתר זה: שדירת עצי הבאובב.

הגעה ללודג' פשוט מאד. פשוט מדי. בקתות צנועות מפוזרות ביער. תנאים ספרטניים משהו. הפיצוי היא המיקום לגדת הנחל. מולנו שוחה היפופוטם, בצד נראית אנטילופת מים (water buck). בבונים מתרוצצים, נלחמים זה בזה וחוטפים לנו לחם מהצלחות.

אחר הצהרים נסענו ללגונה של נהר השייר (Shire). שום דבר ביער היובשני של הלודג' לא הכין אותנו למראה הזה של מים שקטים, צמחיית סוף פורחת, סירות דייגים זעירות, שבבואותיהן נשקפות במהופך מן המים. סביב הלגונה, עומדים עצי באובב, שגם במצב רגיל נראים כששורשיהם כלפי מעלה. כעת, כשהם משתקפים במים, קשה לדעת מה למעלה ומה למטה, היכן שמים והיכן מים, מעיין "ורטיגו" מענג. הלגונה עטורה בעצי דקל שגזעם גבוה ולבן, עָסוּסִים (סוּקוּלֶנטים) ענקיים ממשפחת החלבלוביים; עצי "הנקניקיות" הנקראים כך על שום צורת פרותיהם. מכיוון שמדובר בנהר שעלה על גדותיו, צמחים רבים שהוצפו, נראו כגדלים בתוך המים. כמות גדולה של שיחים צפים, סירת דייגים. חלקם חותרים, אחרים פורשים רשת, מעט מהם אולי מעלים משהו ברשתם. זה היה מראה שומט לסת. בבואתם של אלה גם אלה משתקפת בשלמות במימי הלגונה. קריאות התפעלות נשמעו מכול עבר. קשה להחליט לאן להסתכל. היכן שלא תביט תחמיץ משהו. במים הרדודים, ממש לפנינו, נראים היפופוטמים. רק ראשיהם מבצבצים מעל המים.

לעתים הם רובצים במקבץ של ארבעה יחד. קרוב אלינו ממש, פילים מבוססים במי אפסיים, מניעים באיטיות את אוזניהם, מעלים עשב בחדקם. אחד מהם חסר חט אחד, מעניין היכן איבד את השני. תנינים מסתווים היטב. ניצבים ללא תנועה. אך כשאנו מתקרבים, הם מזנקים ממקומם במהירות ונעלמים במים.

ראו באתר זה: הפיל ; היפופוטם ; תנינים

על אחד העצים נראה

עיטם קולני, בולט בגבו החום, חזהו הלבן ומקורו הצהוב. לגדת הנחל נראה עדר קטן של אימפלות, בולטות בצבע חום אדמדם על רקע הירוק. להקה של לבניות עפה מולנו וממלאת את האוויר בכתמים לבנים שנעלמים מיד. מטס של קורמורנים, הבולטים במעופם המסורבל, כמו ברווזים שתנועתם כבדה. שני מגלנים מהדסים לשפת הלגונה. אנפות פוסעות אף הן במים. אנפת גוליית ניצבת ללא נוע, ממתינה לטרף. במקום אחר נראות אנטילופות מים, על צבעיהם החום אפור והחזה הלבן. חסידה שחורה, אנפת סוף, אנפה ארגמנית, נשרים, קורמורנים. קשה לדעת איזו הפתעה תתגלה מאחורי השיחים, או על אחת הצמרות.

בבוקר המחרת יצאנו לספארי בשמורת ליוונדה (Liwonde). זו אינה סוואנה, אלא יער של "עץ הפרפר" (Mopane), הנקרא כך על שום צורת עליו. בנוסף, גדלים כאן הרבה דקלים ועצי באובב מרשימים. גם גזעים גדולים של Moaning tree.

אין כאן את העדרים הגדולים של ארצות הספארי המובהקות, אבל ראינו עדרים קטנים של אימפלות, בעיקר עדרים של נקבות, בהנהגת זכר שקרניו כצורת נבל, המשגיח עליהן ממעל. ראינו קבוצות של אנטילופות מים, הניכרות בעיגול הלבן שמשורטט על אחוריהן.

צפינו בכמה פילים מקרוב, קודו (Kudu) זכר על קרניו המסולסלות, נקבות, שפסים משורטטים על גופן, סנאים ובבונים. חזירי יבלות מכוערים למדי, שאפם תחוב בקרקע וזנבם מתנוסס כאנטנה. חזיר סבך בהיר עור. מרשימים מכולם היו הפילים. ארבעה פילים בשורה, מהם שני "פילפלונים". זכר גדול מהדס בהילוך איטי ורב און. זכר אחר התקרב לרכב, קרוב מדי, אוזניו מופנות לאחור. חדקו מורם, אות להסתלק. החלק של העופות היה עשיר יותר. עיט לוחם (Martial eagle) ונשר הדקלים (Palm-nut vulture), קלאו (Hornbill) ולו מקור דמוי קרן שפע. ראינו קלאו אדום מקור וקלאו אפור. מולנו סחררו במעופן ציפורים אורגות, שרקרק ירוק להפליא ועוד. חוויה מיוחדת היו שני קלאו קרקע, שצבעם שחור ולהם זפק אדום. נחשבים לנדירים.

שפת הלגונה הייתה מחזה מרנין: קודם כל הדקלים העומדים בשטח המוצף ומשתקפים במימיו. ערפילים השוברים את הקווים הישרים של העצים. גם עולם החי היה עשיר יותר: היפופוטם, קורמורנים, מינים רבים של חסידה פשוקת מקור. מגלנים, חסידה צהובת מקור, אנפה לבנה, לבנית, שלדג, פרפור, יאורית. אכן, ראינו כבר גיחות ספארי עשירות יותר ועדיין, היה יפה. סופו של היום הוא מכת מחץ. הבזק של יופי בדמות מימי אגם שמקבלים צבע וורדרד לקראת שקיעה. השמים הופכים מכתום לאדום – דומה שצמרות הדקלים בוערות באש. עוד רגע וגם המים מאדימים לגמרי, כמעט כמו לבה רותחת. צילום אחרון של אנפה לבנה על רקע אדום והעלטה השתררה. רק הירח המלא בער בצבע כתום…

מבחינת עושר של מינים ופרטים זהו ספארי צנוע מאד ביחס לשמורות של קניה, טנזניה, אוגנדה וזמביה. אבל בכול מקום נראה משהו – קסם אפריקאי במיטבו. הערב יורד מהר באזור הטרופי. כדור השמש מאדים וצונח אל המים בהדרגה. בבואתו משתקפת במים. פס זהוב מחבר בין שני הכדורים הבוערים. סירות הדייגים ממהרות לשוב בטרם יעלם האור. ממול נראה ירח מלא, ככדור וורדרד. עוד כמה רגעים ושני כדורי חמה נבלעו במים. בחוף המתינו לנו השייטים בסירות הקאנו הקטנות, מוקפים בילדים סקרנים. צבע המים הפך לוורדרד לרגע קצר של זהב. רק עלינו למשאית וכבר השתררה עלטה. זה הזמן להתרווח בלודג', להזמין ג'ין עם טוניק, להאזין לקולות הלילה.

אחרי ארוחת הערב, מופע של מחול טקסי הנקרא "גולה-וואמקולו" (Gule wankulu). רקדנים מחופשים למפלצות, רוקדים במהירות מסחררת לקול הלמות תופים כדי שגם חוש השמיעה יקבל את שלו. גודש עצום של מראות וחוויות.

היום הבא נפתח בזריחה מעל הלגונה, שהיא בעצם התרחבות עונתית של נהר השייר. האגם נעור לנגד עינינו. קורמורנים, אנפות, שלדגים, פרפורים, חסידות, יאוריות, מגלנים, קופים על צמרות העצים. עשרות היפופוטמים, המנקדים את המים בטיפות חומות. פילים על החוף. סירות דייגים במספר רב, השתקפויות מושלמות. האגם מחליף צבעים מרגע לרגע. אין רגע דל. כאילולכבודנו, הסתובב היפפוטם בין הבקתות של הלודג'. ניסנו לחשוב מה יקרה אם הטנק הזה ירוץ לעברנו.

נסיעה צפונה. עצירה בעיר השוק מנגוצ'י (Mangochi) כדי להצטייד. חנויות כל-בו עם מעט היצע. לכלוך. הזנחה. אפריקה על פניה הפחות זוהרות. אנו מתרוצצים מחנות לחנות, ממשיכים עם אשה מקומית, חברתה של אירית, שהגיעה עם בתה המאומצת. דרכה שומעים סיפורי זוועה על סוחרים בילדות גם בימים אלה ממש. השתיים חביבות להפליא למרות ריח הזיעה החמוץ המתפשט בחלל הרכב. נסיעה חדגונית למדי. עצירה להפסקת צהרים בלודג' מהודר במקוקולה (Club Makokola), עם בריכת שחייה גדולה וחוף חולי לבן. בר משקאות ליד המים. חוויה קולוניאלית מושלמת. ניגוד בולט למנגוצ'י. אפריקה על קצוותיה. זו לנו הפעם הראשונה שאנו צופים באגם מלאווי, ששמו יצא למרחוק לתהילה.

"עמק השבר הגדול" (שנקרא בעבר "השבר הסורי-אפריקאי"), עובר במלאווי מצפון לדרום ויוצר את אגם מלאווי (Lake Malawi) – הנקרא גם אגם ניאסה (Nyasa). האגם נמצא במרחק של 350 ק"מ דרומית לאגם טנגניקה (Tanganyika) – אף הוא אחד מאגמי הבקע הגדולים. אגם מלאווי נקרא לפעמים "אגם לוח השנה", מכיוון שאורכו במיילים הוא כ-360 (כמעט כמספר ימי השנה). שטחו 29,600 קמ"ר (לשם השוואה, שטחה של מדינת ישראל הריבונית הוא 22,072). האגם הוא השלישי בשטחו באפריקה והתשיעי בשטחו בעולם והוא שוכן בשטחן של המדינות מלאווי, מוזמביק וטנזניה. הנהר הגדול ביותר הנשפך את האגם הוא רוהוהו (Ruhuhu), בעוד שנהר היחיד היוצא ממנה, הוא השייר (Shire), הזורם דרומה, עד לשפכו אל נהר הזמבזי (Zambezi) – 400 ק"מ משם, במוזמביק.

עצירה באתר בשם Mwala Wa Mphini. השם מתורגם ל"סלע המסומן בצלקות מסורתיות" משפת הצ'ווה. זהו סלע ענק שצבעו חום אדמדם ועליו חריטות מוזרות. רבים מאמינים שזהו סלע קדוש בעל כוחות ריפוי מיוחדים. לפי אחת הדעות, מדובר בבליה טבעית. אני בספק. מאמין שמדובר במעשה ידי אדם. כאשר מלאווי קשיש שומע את המילה "מפיני" בשפת הצ'יצ'ווה (Chichewa) הוא חושב בעיקר על החתכים שמרפאים מסורתיים, הידועים כ"אסינג'אנגה" (Asing’anga), עושים כדי להחדיר צמחי מרפא ישירות למחזור הדם או לשם קמעות הגנה, ולכן חתכים דומים בכיוונים מנוגדים ושונים בהתאם ל"טיפול". ה"שריטות" מזכירות קישוטים שעיטרו בעבר את פני המקומיות. יתכן שמדובר באתר בו התבצע פולחן שמאניסטי. אין עדויות כתובות שיכולות לאושש או להפריך תיאוריה זו או אחרת.

שקיעה מעל העיירה קייפ-מקלייר (Cape Maclere). כדור שמש לוהט גולש בין חמוקיהן של גבעות הגרניט.

העיירה היא למעשה שורה של בתים משני צדי של רחוב מאובק. הלודג' בו לנו, הוא שורה של בקתות עץ ליד המים. אווירה של סיני משולבת עם זו של קרלה בדרום הודו. האגם מאדים בגוונים מכושפים. דייגים אחרונים שבים לחוף. קסם אפריקאי. הכניסה לחדרים פחות מלהיבה. הזנחה, לכלוך, תחזוקה גרועה. אורית ואני יצאנו לראות מלון אחר לא רחוק, עם חדרים מרווחים ונקיים יותר, אך ללא טיפת אווירה. מזכיר מתנ"ס. לאחר התלבטות, החלטנו בעד האווירה.

מתעוררים מול האגם. המראה המכושף מחפה על ה"ג'יפה" של המלון. חדרים גרועים ואווירה קסומה. ניסינו להוזיל את הטיול והלכנו רחוק מדי. מתרכזים בחן המקום. מישהו אמר שמדובר באווירה של ברזיל על סטרואידים. אור ראשון. סירות דייגים על המים. המים אפורים תחילה, כמו השמים. אט אט, מקבלים אלו גוון כחול ואלו גוון תכול. עשרות ילדים, נערים ונשים שוטפים כלי פלסטיק צבעוניים.

הסוחר הפורטוגלי קנדידו קרדוסו (Candido José da Costa Cardoso) היה האירופאי הראשון שביקר באגם בשנת 1846. חוקר הארצות הסקוטי, דיוויד ליווינגסטון (David Livingstone), היה איש המערב הראשון שתיאר את אגם מלאווי, אליו הגיע ב-17' בספטמבר 1859. על כן כינויו בפי דוברי אנגלית רבים הוא "אגם ליווינגסטון". הוא עצמו קרא לו "אגם ניאסה" [שמשמעו בשפת לומווה (Lomwe), "אגם"]. ליווינגסטון הוא זה שהעניק לכפר צ'מבה את השם "קייפ-מקלייר", על שמו של חברו הטוב, תומס-מקלייר. שם נוסף, שהעניק ליווינגסטון לאגם, הוא "אגם הכוכבים". השם הגיע מאורות הפנסים שהשתקפו מסירות הדייגים בלילה ונצצו על פני האגם כאילו היו הכוכבים בלילה מאוחר יותר, לאחר שחווה את הגשמים הבלתי צפויים והאלימים ביותר, ששוטפים את האזור, הוא התייחס אליו גם כאל "אגם הסערות". מאוחר יותר תבעה האימפריה הבריטית. חזקה על רוב השטח סביב האגם והקימה במקום את המושבה ניאסלנד (Nysaland). פורטוגל השתלטה על חופיו המזרחיים של האגם.

לאט לאט גם הרחוב הראשי מתחיל להתעורר. אנחנו בנוהל חופשה. מתנייעים לאט. הולכים לבקר בכפר, שעצי באובב רבים גדלים בין בתיו. מבקרים את אמה המאמצת של אירית, שחנכה אותה כשאירית גרה פה וטיפלה בילדי הכפר. אשה שנכדיה נטשו אותה, עד שהחלה לקבל כסף מאחד מבניה שהיגר לאנגליה והם נזכרו לפתע בסבתם. אירית משאירה לה כיסא גלגלים שסחבה עבורה. אנו מצלמים ומצטלמים עבור התורמים. היה זה ביקור מרגש עבור האם ובתה המאומצת. הולכים לאורך הכפר, בכול מקום מזהים את אירית וקוראים לה "איריתי". אנו הולכים לאורך הכפר, עם כסא גלגלים נוסף, אף הוא תשורה למי שזקוק לו. אנשי הכפר מתבוננים בנדבנים עם הכיסא. אין עוררין לגבי טוב הלב, אם כי לטעמי הוא מוחצן מדי.

אנו מתבוננים בתושבים. הם אינם ממהרים לשום מקום. האירופאי הוא עבדו של הזמן. הוא חייב לכבד אותו למען קיומו. אצל האפריקאים תפישת הזמן חופשית, גמישה ופתוחה יותר. הם משפיעים על הזמן, על מהלכו ועל עיצובו. אירופאי חש עצבנות כשהוא נאלץ להמתין למשהו. הוא מציץ תכופות בשעונו ומחשב כיצד יכלה את הזמן. לאפריקאים יש כישרון, סיבולת וחושים מיוחדים, להתמודד עם המתנות, בחוסר תנועה. במה שאנו מכנים "אפטיות". נכון יותר לומר, השלמה.

ביקור במקום בו עמדה כנסיה ישנה, שהיה פעם רצון לשפצה, אך הרעב הגדול של ראשית האלף השלישי "הצמיח" קברים רבים נוספו וחנקו אותה עד שקרסה. מבקרים במטחנת התירס ובבית הספר. בדיוק ביום זה מחלקים את תוצאות הבחינות. ביום רגיל, בית הספר הומה אדם. אנחנו מתבוננים בתכונה, במורה המחלק את הדפים הלבנים, בנערים המתגאים בציוניהם. המורה הציע שניתן פרסים למצטיינים. אירית חילקה להם עטים ומזכרות עד שהבחנו שכמה ילדים שואלים את טפסי הבחינה המצליחים, מחבריהם…. רמאות או שרידות?

אנחנו נכנסים לשיעור ורואים את תהליך הלמידה. מתבוננים בהשתאות בסדר, בנימוסים, במשמעת. כל מורה בעולם המערבי היה מתקנא. אני פחות אוהב את השירה ששרו לכבודנו. גם לא סבור שאנו ממרומי עושרנו וצבענו, צריכים לשאת באוזניהם נאומים נמלצים על יכולתם להצליח. אני מעדיף להתבונן בהם. כמה שיותר מהצד.

אנו ממשיכים לשוק, לשכונות העניות יותר, עד לריכוז של הדייגים, המתקנים את רשתות הדיג הצבעוניות. אחרים פורקים סחורה. במקום אחר מוכרים דגים, שעדיין מפרפרים. הרבה תכונה ללא שאון – מעין המולה שקטה. חגיגה של צבעים. עוברים דרך ריכוז של בקתות, על גגותיהם דגים מיובשים. ביניהם גדלים עצי באובב. צפינו במפרץ בעל חוף לבן; ממרומי גבעת שחם בלוי וקינחנו בלודג' מפנק. עם בירה מול הים.

בלודג' שלנו, אין פינוק, אך מזומנת בו ההצגה הכי גדולה. הרבה פעילות של דייגים. כמה מהם מעמיסים קייקים על סירה גדולה, מטפסים עליה מכול עבר והאשכול האנושי מפליג לדרכו.

אגם מלאווי הוא האטרקציה ב"הא הידיעה" של מלאווי. זהו ביתם של יותר מיני דגים מכל אגם אחר בעולם. רבים מהם בעלי גוני צבעים רבים. עיקרו של המדגה בדגי הצ'מבו (Chambo), אחד מארבעה מינים ממשפחת האמנוניים, וכן קמפנגו (Kampango), שהוא שפמנון ענק, המגיע לאורך של מטר וחצי. דגים מהווים ענף יצוא ראשי במלאווי, אולם אוכלוסיות הדגים באגם נמצאות בסכנת הכחדה, בגלל דיג-יתר וזיהום. באגם חיה אף אוכלוסיית חלזונות גדולה, מרביתה אנדמית, שחלקם נושאים את טפילי מחלת הבילהרציה. עקב דיג-יתר של אמנוניים הניזונים מן החלזונות, התרבתה אוכלוסיית החלזונות. חברתה של אירית קנתה למעננו, במרפאה מקומית, את כדורי פרזינקוונטאל (Praziquantel) שמחסלים את תולעי הבילהרציה.

אחר הצהרים, יצאנו לשיט בקייקים, עד לאי מיוער הנמצא במפרץ. הזדמנות טובה לראות את קייפ-מקלייר מן הים, את המפרץ העגול המיוער. לא יגייסו אותנו לנבחרת השיט, אבל נעים להפעיל קצת את הגוף. שמש נבלעת במים. אגם מצטבע באדום. דומה ובכול ערב, השקיעה שונה במשהו מזו של יום האתמול. אנחנו לא מתרגלים לקסם. החושך משתרר במהירה.

יום המחרת היה עבורי שיאו של הטיול. יצאנו בבוקר צפונה, לחופו המערבי של האגם.

לאחר כרבע שעה של הפלגה, ביקרנו בבית הספר התיכון שהקימה אירית. בכפר קייפ-מקלייר, יש שלושה בתי ספר יסודיים, בהם לומדים יחד כאלף תלמידים. בתיכון יש מקום לשישים תלמידים בלבד בתוכם, אחד יוצא מדי שנה ללימודים גבוהים. איזה סיכוי יש לייתר?

המשכנו לכפר Msaka. זהו כפר דייגים יפהפה ולא נגוע. עני מאד. אך באורח פלא, העוני אינו מכה בעיניים. למעט קריאת "Njala", מאחד הבתים שסיפרה על רעבונו של הקורא. נזכרתי בסיפורה של אירית, שלפני שנים רבות, שכרה חדר בכפר קייפ-מקלייר, והתקשתה להירשם, בשל קריאות Njala של ילד, שלא ידעה אז את פישרן. רק בבוקר, כשמצאה אותו מת, הבינה לחרדתה שגסס מרעב. לאורך הכפר עוברת דרך חולית, עליה פוסעים גברים בלבוש צבעוני, נושאים משאות על גבם ונשים נושאות על ראשן. הכפר ציורי, יפה, ולאורכו, בכל חצר כמעט, פרושות רשתות, עליהם פרושים דגים לייבוש. באוויר נישא ריח כבד. ריח של גוף צרוב בקרני השמש של דגים מתייבשים בשמש, של בשר צלוי על האש, ושל בשר מבאיש ושל קסווה נצלית. בין העוברים ושבים, נער לבקן, הבולט בבעיו הביהרים, המתריסים בעליבותם על רק שפעת צבאי החום והשחור. נערים אלו אף פעם אינם משוטיים לבדם. תמיד עם עוד אנישם, שמא ייחטפו, בין אם על ידי כאילו הסבורים שצבעם מלמד על קללה שהוטלה בם ובסביססתם ובין אם על ידי סוחרי אברים, שיפוקיו מגופם תרופות מסורתיות.

אני מתבונן באירית, האוהבת ואהובה על המקומיים. במקום אחד מסייעת לנסר עץ או נושאת כד מים על ראשה. אני תוהה אם היא באמת משתלבת. האדם הלבן הוא תמיד מין פולש נצחי. גם אם יכבס, אם יחפור ויבנה בית ספר, הוא לעולם זר מתערב ולעתים גם מטריד. בניגוד לנו, המעווים את פנינו נוכח מראה לא נעים או מעקמים את אפינו כשתוקף אותו סרחון, לתושבי המקום יש כוח סיבולת. הם אינם יראים מפני יתושים, אמבות, עקרבים ונחשים. הם מתנהגים בטבעיות ובנינוחות. צעדיהם מותאמים לריתמוס האפריקאי.

לאורך הדרך צפינו בעצים העוטרים את האגם, ראינו לבניות ממינים שונים, פטישן, אך את תשומתה לב העיקרית משכו העיטמים הקולניים (Sea Eagles), שהפגינו בפנינו תצוגת תכלית. השייטים הכירו אותם בשמותיהם. אחד מהם היה משליך לים דגיג שכפיש עץ מוכנס לגופו, כדי לגרום לו לצוף. עיטם היה מזהה אותו, עט לעברו במעוף מרשים ותופס אותו בטופריו. לא בדיוק שמירת טבע, אבל מרשים.

בכפר Kasankha הלכנו ברחובות המאובקים, עד שהגענו לעץ גבוה, שהטיל צל ענק, שם חווינו מופע של ריקוד גולה-וואמקולו (Gule Wamkulu), מילולית "ריקוד גדול". זהו ריקוד פולחני ומסתורי, שנחגג על ידי אנשי הצ'ווה במהלך אירועים משמעותיים, כדי לכבד ולהרגיע את הרוחות. גולה-וואמקולו מבוצע בפסטיבלים בתום הקציר ביולי, אך ניתן לראות אותו גם בחתונות, הלוויות חשובות (למשל, מותו של צ'יף). בהזדמנויות אלו, רקדנים לובשים תחפושות ומסכות עשויות עץ וקש, המייצגות מגוון גדול של דמויות, כגון חיות בר, רוחות מתים, סוחרי עבדים וכן דמויות עדכניות יותר. כל אחת מהדמויות הללו מגלמת דמות מסוימת, לרוב רעה, המבטאת צורה של התנהגות לא נכונה, ומלמדת את הקהל ערכי מוסר וערכים חברתיים. דמויות אלו מבצעות ריקודים באנרגיה יוצאת דופן, מבדרות ומפחידות את הקהל כנציגי עולם הרוחות והמתים. לטקס יש חשיבות תרבותית ורוחנית משמעותית והוא מוכר כאחד הטקסים המסורתיים המורכבים ביותר באזור. זהו למעשה חלק מטקס שמאניסטי, בו הרוקדים מהווים מעין "אנטנה אנושית" ומקבלים לתוכם את רוחות הטבע.

אפריקה עשירה בטקסים כאלה. ראיתי כמותם בטוגו, בנין וסנגל. עולמם הרוחני של האפריקאים עשיר, מורכב וספוג אמונה דתית עמוקה. באופן פשטני ניתן לומר כי הם מאמינים בקיומם של שלושה עולמות שונים זה מזה ובו זמנית קשורים זה לזה. עולם אחד הוא העולם המקיף אותם. בעולם זה יש סלעים, מים, אדמה ואוויר וגם יצורים חיים: צמחים, בעלי חיים ובני אדם. עולם אחר הוא עולם האבות, אלה שמתו, אך לא עברו לגמרי מן העולם. אבות אלה ממשיכים להשתתף בחיינו במובן מטפיזי, משפיעים עליהם ואפילו מעצבים אותם. לכן, גם אם לא מדובר בפולחן אבות, יש להקפיד על יחסים טובים עם האבות הקדמונים. זהו תנאי בסיסי לקיום. העולם השלישי, הוא עולמן של הרוחות. אלו נמצאות כל מקום. קיומן עצמאי והן משפיעות על חיינו.

מעל לכול, נמצאת ישות עליונה, קיום עליון, שהמיסיונרים זיהו אותו עם האל המקראי, גם אם אין לו סגולות מוסריות כמו אלו המוזכרות במקרא. במקומות רבים באפריקה נראות כתובות כמו "אלוהים נמצא בכול מקום". אמרות של מקומיים, שבאופן פורמלי הם נוצרים ובנוסף מחזיקים בדת האבות, דברים שונים ומשלימים. אולם בדתות של בני הבנטו, ששבטי מלאווי קשורים אליהם, יש גם אל שלו אופי אדיש. זו ישות מרוחקת שאינה מתערבת בענייני העולם הזה. מכיוון שכך, הנוכחות שלו בפולחן מוגבלת. הכוחות הפעילים הם האבות הקדומים, שלעתים קרובות נועצים בהם באמצעות מדיומים, שבמצב של טראנס מתקשרים איתם ישירות. רוחות המתים או רוחות אחרות, יכולות להשתלט גם על המדיום, על כן יש צורך לפייס אותן ולהקריב להן מנחות.

מטבע הדברים מרבית הריקודים הפולחניים עוסקים ברוחות ובקשר שלהן אל בני האדם. פולחנים רבים נועדו לטיהור החברה, הקולקטיב, ממצבים שונים של טומאה, שנגרמו בעקבות הפרה מכוונת או שגויה, של הסדר.

מקור תופעת הגולה-וואמקולו הגיע מאימפריית הצ'ווה (Chewa) הגדולה של המאה השבע-עשרה במלאווי, זמביה ומוזמביק של ימינו. הרקדנים רעולי הפנים מייצגים את רוחות אבותיהם של השבט. הטקס מתאפיין בתלבושות, מסכות ומופעים משוכללים, שלכל אחד מהם יש משמעות סמלית. המסכות שלבשו הרקדנים מייצגות את הרוחות, חיות או דמויות שונות בהתאם לתקופה. הריקוד עצמו מתאר נושאים של פוריות, חקלאות, היררכיה חברתית והעל-טבעי.

גולה-וואמקולו הייתה כת סודית, שבה תורגל ריקוד פולחני. הוא בוצע על ידי חברי אחוות ניאו (Nyau), אגודה חשאית של גברים. בתוך החברה המטרילינית המסורתית של הצ'ווה (בה זכויות הקניין והקרקע עוברות בירושה דרך האם). חברה שבה גברים נשואים מילאו תפקיד שולי למדי, מצאו בניאו אמצעי לביסוס משקל נגד וגורם לסולידריות בין גברים בכפרים שונים. אסור לדעת מי הם המציגים ובטח שאסור לגלות איך הם מכינים את המסכות. מאמינים מי שמגלה סופו למות. זו הסיבה שאנתרופולוגים עדיין יודעים מעט מאוד על זה. הרקדנים מתכוננים שבועות מראש לקראת הטקס. הם מגלפים מסיכות ומכינים תלבושות בסתר. המסכות מיוצרות בעבודת יד מעץ, עורות של בעלי חיים ובד. כל מסכה מייצגת רוח של אבות שעברו מהעולם, או רוחות פרא, שטרם הגיעו לכדור הארץ, או רוחות פרא.

ראו באתר זה: אירועי טראנס

בתקופה הקולוניאלית דוכא הריקוד הטקסי ונדחק לשוליים, כאשר מיסיונרים אירופיים כפו את הנצרות ואת ערכי המערב על התושבים. עם זאת, למרות המאמצים של האירופאים, תושבים רבים, גם אם קיבלו על עצמם את הנצרות, לא זנחו את אמונתם הישנה. הגולה-וואמקולו הצליח לשרוד תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי על ידי אימוץ כמה היבטים של הנצרות. בעשורים האחרונים חלה התעוררות של עניין בתופעה וכיום ישנם מאמצים לשמר ולקדם את המורשת התרבותית של אנשי הצ'ווה.

לגולה-וואמקולו יש כוח מיוחד בחברה. יש להם אישור להדריך ואפילו להרוג, מבלי לקבל עונש. המשטרה מבינה שאם אדם מת בגלל גולה-וואמקולו, זה אות שהרוח נכנסה בדמות ולכן אין לכלאו כפי שאי אפשר לכלאו נחש שהכיש, תנין או אריה, כך גם אי אפשר לכלוא רוח שנכנסה לתוך מסיכה.

הריקוד הפולחני מתבצע בדרך כלל בלילה. זהו פולחן ליודעי ח"ן בלבד. היה זה מופע שאורגן עבורנו אבל לא היה זה מופע תיירותי במלוא מובן המילה. הודות לקשריה של אירית עם המקומיים, הריקודים נערכו ברחבת הכפר. המוני אדם, בעיקר ילדים, התקבצו כשהם מתבוננים בנו בסקרנות. המתופפים הלהיבו את הקהל ואותנו בתיפוף קצבי. נשים מקומיות רקדו באופן ספונטני, בקצב אפריקאי.

הרקדנים הגיעו כשהם לבושים בתלבושת מיוחדת ובמסכות מרהיבות, חלקן בדמות של אירופאים. הקהל פחד מהם ופחד מפגיעתם. עם כל תנועה שלהם לעבר הקהל, הילדים נמלטו באימה. כל אחד מהרקדנים הופיע ברחבה לאחר שרקד ברחוב. אחד מהם, המגלם את המוות, הטיל אימה כשהוא מצחצח חרבות. כל רקדן בתורו רקד במחול סוער, בקצב הולך ומסתחרר, כשהוא מעלה אבק ומעיף אבנים קטנות למרחוק. לעתים הצטרף למחול שוטה הכפר וגורש משם בחבטות. ראינו חמישה רקדנים, כל אחד בלבוש שונה, כל אחד הפגין יכולת ריקוד ווירטואוזית. הם רקדו באקסטזה, מנותקים מהסביבה ואולי גם מעצמם. הם התעלמות לחלוטין מהאבנים הקטנות שעפו לצדדים ומהאבק שהעלה המחול המסחרר. הם נראו כנתונים במצב פסיכו-פיזי אחר.

ראו באתר זה: אירועי טראנס בפולחן ובפולקלור

היה מפעים. אחרי ארוחת פיקניק של שפמנונים על האש, שבנו לקייפ-מקלייר, דרך סלעי השחם ומעוף העיטמים.

בשעת בקר מוקדמת טיפסנו על Nkhunguni mount. הר המזדקר מעל קייפ-מקלייר. בדרך עברנו ליד מצבה המציינת את המיסיונרים הראשונים – אלה שתרמו לבריאותם ולהשכלתם של המקומיים, אך גם פעלו באופן נמרץ לבער את אמונתם ה"פרימיטיבית". בהמשך סלעי גרניט ענקיים, בולדרים אדירים שיצרו מחסה דמוי מערה, שעל קירותיו צוירו נושאי תרבות קדומה, סירות דייגים. כנראה עדות לטקס שמאניסטי. המשכנו לטפס, כשאנו מגירים זיעה. הטיפוס עצמו אינו קשה, אך החום והלחות מכבידים. משקפי השמש מתכסים תכופות באדים. המדריך המקומי מזהיר שלא להסיר את המשקפיים, המגינות על העיניים לטענתו, מיריקות של נחשים… פגשנו את עץ ה-Mpoloni (Steganotaenia araliacea), המבטיח הגנה למי שנושא את עליו בכיסו.

טיפסנו לרום של 860 מטר, כ-400 מטר מעל פני האגם. שם צפינו בגוף המים הענקי, אך האובך מיסך חלק מהצבע הכחול. יצר גוון "חלבי" משהו.

המדריך המקומי הינו הצ'יף של האזור. ירש את התפקיד, לא מאביו, אלא ממשפחת אימו. קוו מטריליני ברור. ככל שירדנו כך התחזק והתעצם הצבע הכחול ונהיה עמוק יותר. כמאה מטר מתחתינו התגלתה "נקודת הלוטרות" מצבור של סלעי גרניט ענקיים, שעצים גדלים על חלקם. ירדנו לסלעים ממש. השילוב של הבולדרים הענקיים, שצבעם חום, המים שצבעם כחול עמוק, העצים הגדלים מתוך הסלע והרקע הצהוב-ירוק, היה מפעים.

אחרי הפסקת צהרים, יצאנו לשוט לאי תומבי (Thumbi island), שממול קייפ-מקלייר. באי גדלה צמחיה צפופה, אין בו שבילים וקשה לפלס בו את הדרך. אכן, אין באי ערך מוסף, לכן הקפנו אותו בספינה, חווינו את שפע הירק, בשעת אחר הצהריים. לא נמנענו מ"צייד" העיטמים הקולניים. ניצלנו את הזמן לטבילה באגם. המים נעימים לרחצה.ארוחת 'בר בי קיו' על מדף סלע וחזרה למלון.

אצנו לבית הספר, שם התקיימה תפילה, שאורגנה על ידי אירית וחברתה המקומית, שהצליחה לאסוף אנשים לא מעטים, על ידי קריאה ברמקולים. תפילה לעצירת הרעב במלאווי והפסקת המלחמה בישראל. אנחנו תרמנו את חלקנו בתפילה חילונית, בשירה של נעמי שמר, "לו יהי". התפילה הייתה קצרה מכפי שציפיתי, אבל הריקודים שנלוו לה הפכו אותה לאירוע משמעותי.

למחרת, יצאנו בטרם שחר צפונה. הכפר עדיין נם. אני מסכם לעצמי מקום קסום, שראוי לקצת פחות זמן. משנן את השיעור שאומר, ש"יישאלו למה ולא ישאלו מתי". נסיעה שגרתית ולא מסעירה. עצירה לשירותים. קור מפתיע. אני מתבונן דרך החלון, נוף של סוואנה מתחלף בנוך של יער יובשני למחצה, עצי שיטים עומדים, חלבלובים דמויי מנורה, תמונות אפריקאיות אפורות. שווקים מלוכלכים ועמוסים גם אם גדושי צבעים. אפילו עמוסי צבעים. הרבה שקי ניילון לבנים מלאים בתפוחי אדמה, בטטות ו-יאם. ערמות של פחם. אפריקה חסרת התקווה.

למרבה ההפתעה, עצירה מיוחדת הייתה בסופרמרקט של ללילונגווה הבירה. מעין אי מערבי להפליא בתוך הסחי שמסביב. המקום נקי, מצוחצח, מבחר שלא היה מבייש סופר מרקט יוקרתי בארץ. הצטיידות, פינוקים ששכחנו את טעמם, כגון גלידה ומיצי פירות. ניסינו למצוא מקום לפיקניק. שטחים נקיים ומוצלים היו קרובים מדי לכפר. שטחים מוצלים מבודדים היו מלאי קוצים ועשבים, עד שמצאנו מקום שנראה גם נקי וגם ריק מאדם. אי משם הופיע בעל קיוסק שחשבנו כנטוש ומכר בירה קרה. עצרנו לארוחת פיקניק משותפת ונעימה. אחר הצהרים, הפתעה: שוק צבעוני ומסודר להפליא. ירקות ופירות בשורות ישרות. ערמות בגודל אחיד. עושר של צבעים, ניקיון, טיפוח, ניגוד בולט לשווקים העלובים שראינו בדרך. המסחר מתנהל בשקט, בחיוכים. שעת בין הערביים עושה עמנו חסד. אור רך מעצים את הצבעים. זהו השוק היפה שראיתי באפריקה. קשה היה להתנתק מהפנטזיה הצבעונית.

לצערנו, הנסיעה התארכה והתארכה. עבודות בכביש, פקקים, משאיות איטיות שמתחו את הדרך ואת עצבינו. השעה האחרונה הייתה הקשה ביותר. אחרי 14 שעות של נסיעה הגענו למלון בעיר מזוזו (Mzuzu). מלון שבמקום אחר, בטיול אחר, היה נחשב ל"בסדר". אך כעת, נראה כארמון. מעברים חדים.

אפריקה מלאה חוויות מזדמנות. בעצירת הצטיידות בסופר נקלענו לחבורת צעירים מקומיים שמחאה כפיים במעגל ועודדה צעירים מקומיים שרקדו בה לפי תורם. גם אנחנו לקחנו חלק בחוויה, אבל התקשינו לעמוד באתגר שהציבו המענטזים המקומיים. הקצב זורם להם בעורקים ותנועותינו לידם נראות מגושמות משהו. המשכנו לכפר מפוטה (Mafita), שבנוי על שלוחה הררית. אל הכפר מובילה ירידה תלולה ועלייה תלולה עוד יותר. בדרך עולה מולינו קבוצה של נשים. על ראשיהן, טסים גדולים עמוסי בננות.

בכפר חיים בני הטונגה (Tonga) והטומבוקה (Tumbuka). המדריך המקומי לקח אותנו לביתו, שם נערכה תצוגת תכלית של תיפוף וסטנדאפ שלו עצמו. בבית חי אביו, שהוא הצ'יף של הכפר. בניגוד לשבטי הצ'ווה בהם ביקרנו קודם לכן, קו הירושה כאן הוא פטריארכלי, כלומר, הירושה וגם השליטה, עוברים מאב לבנו (הם היו עד לא מזמן בעלי קו ירושה מטרוליני). על החוויה האותנטית העיב נאום "שנור" של המדריך, שקרא מתוך דף מסמך אומלל המתאר את חייו הקשים ואת מחלתו של בנו. דבר שעורר בנו תחושה של אי נוחות, בלשון המעטה. חשתי שבטני מתכווצת. ברור לנו שיחסית למקומיים אנחנו עשירים מופלגים. אבל אף אחד לא אוהב שמתייחסים אליו כאל פרה חולבת. כמה חבר'ה לקחו חלק בנטיעת עצי מנגו ובננה. למרות שאינם זקוקים לעזרתנו, יש יתרון במפגשים כאלה. התיירים חווים את חיי הכפר מקרוב והמקומיים מפנימים שהחיים במערב אינם כה מושלמים, אחרת לא היו שוכני הארצות העשירות מחפשים את הפשטות שבארצות המתפתחות. ירדנו למקור המים המצומצם. למרבה הפתעה, מדובר היה בשלולית קטנה. הכפר ללא חשמל, ביוב או מים זורמים, אבל התרשמנו שהמקום שמח. חוויה מרנינה הייתה מפגש עם מקהלת הכנסייה, שבדיוק ערכה חזרות בהן לקחנו חלק. נשמע שם רפרטואר מגוון ומרשים של קולות, שתזמרו יחד בתזמון מרשים.

נסענו לעיירה ניקיטה-ביי (Nikita Bay), משם יוצאות ספינות המשנעות מצרכים לאי ליקומה (Likoma), השוכן סמוך לחוף המזרחי של האגם. האי הזה, כמו האי צ'יזומולו (Chizumulu), יושב על ידי מיסיונרים סקוטים מניאסילנד. איים אלה נותרו עד היום בשליטת מלאווי, אף שהם שוכנים בתחום המים הטריטוריאליים של מוזמביק.

בנמל פורקים שקי תירס, שמהווה מרכיב מרכזי בסל המזון המקומי. פועלים עולים על הסיפון, מעמיסים שק כבד על גבם, עוברים בצעד מהיר על פני קורה המשמשת כגשר מאולתר, ואצים לפורק אותו במחסן וחוזר חלילה. שוטטות בשוק. ארוחת דגים במסעדה מקומית, באווירה מתאימה לזו של השוק. ערכנו תצפית מרנינה ממרפסת הלודג', המשקיפה על האגם. מקום שמעניק למטייל, אפשרות לברוח לרגע מאפריקה, על חלקיה הקשים ולהנות מקסמה.

לקראת ערב נסענו לכפר מרוחק. המדריך המקומי העריך שמדובר ב-45 דקות של נסיעה, אולם זו התארכה והתארכה. אחרי כמעט שעתיים, ירדנו לדרך עפר רבת מהמורות. סבלנותי הלכה ופקעה. בכול פעם הוא בישר לי שמדובר ב"עוד עשר דקות". ברור היה לי שהוא מנחש, מה גם שלא חדל מלשאול שתי נערות מקומיות שאספנו בדרך. לרגע שקלנו להמשיך רגלית, אך איש לא ידע לומר לנו בכמה זמן מדובר. מה גם שלא היה לרכב מקום להסתובב. חששנו שהמיניבוס לא יעמוד בתנאים הקשים. מה עושים אם נתקעים כאן? בדיעבד, הדרך רבת המהמורות, על סימני השאלה שעוררה, תרמה להבניית החוויה. בסופו של דבר עצרנו בשום מקום והלכנו בעלטה. בשלב מסוים החלה להישמע הלמות תופים שהלכה והתחזקה. הגענו למקבץ של בקתות ולצדן עשרות נשים מקומיים שרקדו בקצב מסחרר ומדבק כאחד. הרופאה המסורתית הזמינה אותנו לקבלת פנים בביתה הדל, אליה הצטרפו כמה נשים לבושות כאחיות, מעוטרות בצלבים. סינקרטיזם מובהק.

סמוך לביתה של הרופאה נמצא טמפירי (Temphiri), בית כפרי בו מתגוררים המטופלים. שם שכבו על הרצפה מספר פציינטים, שייתכן ונואשו מהרפואה המערבית, או לא התנסו בה. רוב המטופלים הן נשים הסובלות מצורות שונות של מחלות נפש. הן מטופלות במשך מספר שבועות או חודשים על ידי המרפאים העממיים.

הזמינו אותנו לשתיית Tobwa, משקה עשוי מדוחן, שמסייע להתחבר לאירוע. המראה דוחה מעט אך הטעם מפתיע לטובה. לא נקטר, אבל סביר. הרופאה שענדה אצעדות פעמונים לרגליה וחגורת בטן עמוסה בפעמונים, ניצבה במרכז החדר. אנשים השתחוו לה והיא החלה לרקוד בקצב הולך וגובר. גבר צעיר כרע ברך, נגע באצבעות רגליה ואחר כך שרטט צורות גיאומטריות רבועות. לא ברור לגמרי מה תפקידן בפולחן זה, אבל אצל רוב האוכלוסיות באפריקה המזרחית אפשר למצוא ניחוש בשיטות גיאומטריות מופשטות. משתמשים בו כדי להגיע להחלטות מסוג בינארי (כן. לא). כאמצעי לחיזוי העתיק, או לאתר את מחולל הנזק. עיקרו של הטיפול הוא מחול וימבוזה (Vimbuza) – ריקוד ריפוי פופולרי בקרב בני טומבוקה. זוהי התגלמות חשובה של הנגומה (Ng’oma), מסורת ריפוי הנמצאת בכל רחבי אפריקה דוברת הבנטו (Bantu), שאנשי המערב מכנים "רופא אליל". הוא אינו מכשף, המקלקל את היחסים שבין בני האדם, אלא בא כדי לתקן אותם. שורשי הנגומה, שמשמעותה "תופי הייסורים", עמוקים מאד בתולדות הבנטו. לא לחינם, מזכיר המחול את טקסי הקנדומבלה של באהיה שבברזיל, או של הסנטריה שבקובה, שאף הם מקורם בעמי הבנטו.

לאחר שמגלים את סיבת המחלה, יש לרפא אותה ולמנוע הופעה חוזרת שלה. תרופות ופעולות המביאות מרפא מכונות "בוונגה" (Bwanga), בלשון בנטו. האפריקאים מכירים את הסיבות למחלות ולפגעים יודעים כיצד לטפל בהן. אם נותנים לאדם תרופה, או מתקינים סד לרגלו השבורה, זה נתפס כמעש של עזרה ראשונה ואין בו כדי לתקן את הפגע. שורשה של כל מחלה הוא ביחסים עם הרוחות וכדי לרפא אותה יש לשקם את המרקם המסורתי של היחסים בין האדם, לאבות ולרוחות, שמן הסתם השתבש.

הוימבוזה הוא ריקוד פולחני, שמאניסטי, המסיע לרופאה, שהיא סוג של שמאנית, להתחבר לרוחות ובעזרתן לרפא.

ראו באתר זה: שמאניזם.

נשים וילדי הכפר יצרו מעגל סביב המטופל, אשר נכנס לאט לטראנס, ושרים שירים לקריאת רוחות עזר. הגברים היחידים המשתתפים הם אלה המתופפים מקצבי תוף ספציפיים לרוחות. למטרה זו היא רקדה בסערה, באקסטזה, עד שרעדה כולה. דומה שנכנסה בה הרוח ממש כן. היא חוללה בעיניים עצומות, אחוזת טראנס. היא התחברה לרוחות של הוימבוזה. מן הספרות למדנו, שלעתים, המטופלים עצמם נכנסו לטראנס, או לפחות לדיסוציאציה (ניתוק), וכך יכלו לבטא בעיות נפשיות, באופן שהתקבל והובן על ידי החברה הסובבת. השירה והתיפוף משתלבים ליצירת חוויה עוצמתית, המספקת מרחב למטופלים "לרקוד את מחלתם". הרפרטואר המתרחב תמידית של שירים ותיפוף מורכב, והווירטואוזיות של הריקוד הם כולם חלק מהמורשת התרבותית העשירה של בני טומבוקה.

טקס הריפוי הנוכחי של הוימבוזה, הגם ששורשיו עמוקים, התגבש באמצע המאה התשע-עשרה, כאשר התפתח כאמצעי להתגבר על חוויות טראומטיות של דיכוי, והוא השתכלל עוד יותר כריקוד ריפוי תחת הכיבוש הבריטי, למרות שנאסר על ידי מיסיונרים נוצרים. עבור בני טומבוקה, לוימבוזה יש ערך אמנותי ופונקציה טיפולית המשלימה צורות אחרות של טיפול רפואי. הוימבוזה עדיין מתורגלת באזורים כפריים בהם חיים בני טומבוקו, אך היא ממשיכה להתמודד עם דיכוי מצד כנסיות נוצריות והרפואה המודרנית. ניתן לעתים לראות מחול וימבוזה כמופע לתיירים, אך הודות לקשריה רביה השנים של אירית עם המקומיים, זכינו לטקס אותנטי להפליא. אחרי שהשמאנית חזרה על הריקוד, בסגנון שונה מעט, הזמינה את אורית ואחר כך אותי להצטרף אליה. חשתי שהקצב מדבק, מסעיר. לא הגעתי כמובן לרמת הסחרור שלה. אבל חשתי את עצמי מובל בסערה. היה קשה להתנתק. בדרכנו חזרה למיניבוס, נפרשה מעלינו כיפת שמים זרועת כוכבים, שבלטו על הרקע השחור, ביופי שקיים רק באפריקה.

האם היה שווה לנסוע את כול הדרך, כדי לראות את הטקס?

לדעתי, רק לסקרנים במיוחד. עבורי זו הייתה חוויה מטלטלת.

למחרת חיכה לנו עוד יום ארוך ומתיש של נסיעה. למעט קטעים פוטוגניים מזדמנים, כמו עדר עזים ליד המים, פרות ליד הבאר ועוד כמה מראות "תנכ"יים". ירדנו מהכביש הראשי ונסעו בדרך עפר לכיוון האגם, כדי לנוח בצוותא מן הטיול. במקום המתינה לנו אשה שממידותיה ומלבושיה ניתן היה להבין ששייכת לשכבה כלכלית שונה לחלוטין מאשר מרבית האנשים שפגשנו. האנגלית המשובחת שבפיה הבהירה שהגענו לעולם אחר. סבלים נשאו את הציוד על ראשם, כשהם מבוססים במים. ריח של הרפתקה באוויר.

אחרי כעשרים דקות של הפלגה, הגענו לארכיפלג Marelli ובו שלושה איונים, שהמרכזי שבהם נקרא "נאנקומה" (‏Nankoma Island). באי, כמו קן נסתר, שוכן "לודג' הזברה הכחולה", על שום הדגים, שצבעיהם מפוספסים בכחול. האי מוקף בקנים ובעצים שהוצפו במים, סביבו כמה סלעים גדולים, שעצים גדלים גם עליהם. בנוסף לצמחיה הטבעית ניטעו באי עצי באובב ונשתלה במרחביו גינה טרופית מפותחת. נמסר לנו שהאי הזה מועדף על נשיא המדינה. לא התפלאנו. קיבלנו ביתנים גדולים, שכל אחד מהם משקיף לאגם. מול חדרנו, על העץ, בנה פטישן (Hamerkop) את קינו הענק. מצאנו עצמנו בחוויית גן עדן.

מה עשינו שם? לא הרבה: צפייה בציפורים, שיט בקאנו, הליכה ברגל סביב האי, שם חלפנו על פני שני עצי באובב שהתחברו לעץ ענק. תצפית מראש ההר על הנוף תוך לגימת מים קרים מצידנית שהונחה שם קודם על יד צוות הלודג'. מפגש עם לטאות נילוס צבעוניות להפליא. שחייה. בהיה באגם ובדייגים החותרים בו, אגב שתיית קפה והאזנה להמיית היונים, על רקע שמים ורודים בטרם זריחה, "הורדת השמש" (Sundown) עם כוס משקה, כשהשמים מצטבעים באדום של שקיעה, מסג' מפנק. ניגוד רב עצמה לחוויות הדרך. זמן גם למפגש חברתי, טיפולי שרירים אצל בקי, מדיטציה אצל סיגל. בוקר אחרון בטיול, הסנפת השקט. עוד מעט מתעוררים מהחלום. בראשית הייתה אפריקה.