טיול בעקבות השומר באצבע הגליל

.

ראה גם:גדוד העבודה ; זרם הפועלים בעליה השניה ; השומר  ;  משפחת שטורמן ;  הקיבוץ החשאי ב'הגנה' ;  הקרב בתל חי ; הבניית המיתוס  של תל חי  ; אצבע הגליל ;

ארגון 'השומר' הוקם בימי העלייה השנייה, בשנת 1909 בכפר תבור, ומטרתו טיפוח כוח מגן עברי והעברת השמירה מידי שומרים ערבים לידי שומרים יהודים. ארגון 'השומר' הינו אחד המרכיבים באתוס הציוני, אם כי להבדיל ממקרים רבים אחרים, הוא היה למיתוס כבר לאחר הקמתו. כיבוש השמירה היה בין היעדים שחלוצי העליה השנייה הציבו לעצמם. השלטון העות'מני הסתפק בשמירה על הביטחון והסדר בערים הגדולות ובדרכים המרכזיות, אולם בפנים הארץ היתה נהוגה שיטה של חסות. יישובים רבים נאלצו לשלם דמי חסות לתקיפים מקרב הערבים, ואף שגייסו שומרים ערבים או צ'רקסים, לא היו בטוחים, שכן לא אחת שיתפו אלה פעולה עם הגנבים.

מצב זה, לא התקבל על דעתם של העולים, בעיקר מן הפעילים במפלגת 'פועלי ציון', שהיו מעורבים קודם לעלייתם ארצה, בארגוני ההגנה העצמית היהודית ברוסיה. ראשוני היוזמים היו ישראל שוחט ויצחק בן צבי (שהיה פעיל בארגון ההגנה העצמית בעירו, פולטבה), וכן פעילים נוספים: יחזקאל חנקין, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי, מניה וילבושביץ (שנישאה אחר-כך לישראל שוחט) ועוד. כמו-כן השתתפו בהתארגנות עולים יוצאי קווקז, בהם: יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ ואחרים.

בסוכות 1907 כינסו ישראל שוחט ויצחק בן צבי ביפו קבוצה בת ששה-שבעה חברים, עימם יסדו ארגון הגנה סודי בשם 'בר גיורא' (כשמו של שמעון בר גיורא, שלחם ברומאים). מטרת הארגון היתה להקים בארץ כח מגן יהודי שישמור על המושבות ויגוייס מבין חברים בתנועת הפועלים. סיסמת ארגון בר גיורא היתה: 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום' (מתוך שירו של יעקב כהן – 'ביריונים').

לאחר הקמתו של ארגון 'בר גיורא' התקבצו אנשיו וכן פועלים נוספים שהצטרפו אליהם בחוות סג'רה, שהשתייכה ליק"א. קבוצה זו התארגנה בתוכה כקומונה – או כלשונם 'קולקטיב'. עבודת החקלאות בחווה ניתנה לקבוצה בתנאי אריסות. מטרת הקבוצה היתה להוכיח כי פועלים יהודים יכולים לעבוד עבודה חקלאית באופן עצמאי, ללא משגיחים. ניסיון זה נעשה ביזמתה של מניה וילבושביץ. במקביל לפעילות הקולקטיב החלה הקבוצה ליזום גם את 'כיבוש השמירה'. תחילה קיבלו חברי הקולקטיב רשות להעסיק שומר מטעמם במקום השומר הצ'רקסי בחווה. חברי 'בר גיורא' קיבלו על עצמם במקביל גם את המרעה ומאוחר יותר גם את שמירת המושבה סג'רה. בשנת 1908, הועברה לאחריותם גם השמירה בכפר תבור (מסחה).

מהפכת התורכים הצעירים וההסלמה הלאומנית שבאה בעקבותיה גרמה לאנשי ב"ג להקים ארגון שמירה גלוי, בשם 'השומר'. בפסח תרס"ט (אפריל 1909), קיים 'השומר' את אסיפת היסוד בכפר תבור.

1912 יכולה להיחשב כשנת השיא בפעילות השומר: פעולותיו חבקו את הארץ כולה וישראל שוחט סבר שהגיעה העת לעשות צעד נוסף קדימה. הוא שיגר תזכיר לוועד הפועל הציוני, בו ציין כי השומר אינו ארגון מקצועי של שומרים, אלא מהווה יסוד לארגון הגנה כלל-ארצי, שאת חלקו הפעיל יהוו אנשיו, בעוד שחיל המילואים שלו יבוא מקרב ציבור הפועלים והאיכרים. בהמשך תזכירו הציע להקים בכל יישוב "קבוצת הגנה תמידית" שבראשה יעמוד ועד, וכל הוועדים הללו יקושרו ביניהם על-ידי מרכז אחד. "מטרתנו אינה זמנית, שנולדה לרגל מקרה של רגע, " הדגיש שוחט בתזכירו, "כי אם מטרה היסטורית גדולה… אנו מצידנו נכונים להקדיש את זמננו, כוחותינו ועבודתנו לטובת ההגנה. "

מספרם הכללי של חברי וחברות 'השומר' לא עלה על 90-80 איש. 'השומר' ראה את עצמו כחלק אורגני מתנועת העבודה, וככזה חיפש דרכים לשלב בין השמירה לעבודה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ 'השומר' לרדת למחתרת. עם שינוי הנסיבות הביטחוניות והפוליטיות בארץ, לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, הוקם ביוני 1920, ארגון 'ההגנה'.

השומר היווה, אפוא, את המסד להגנה. ב-13 שנות קיומו (כולל תקופת בר גיורא) הוא תרם רבות לחישול היכולת ורצון ההתגוננות של היישוב היהודי הקטן. בשנים הבאות ניתקו עצמם רוב ותיקיו מן הפעילות בהגנה ומספר שנים אף פעלו במסגרת ארגון-מגן חשאי משלהם בשם "הקיבוץ". ותיקי השומר לא הסתגלו לתנאים החדשים, ולהיקף הרחב יותר של הכוח הנבנה להגנת היישוב בשנות המנדאט הבריטי.

למאמר מורחב בנושא השומר – לחץ כאן

בחלקו הראשון של הטיול, נעסוק בעיקר בניסיונות התיישבות של 'השומר, נושא שנחקר ביסודיות על ידי פרופ' יעקב גולדשטיין[1]'.

השאיפה להתיישבות חקלאית היתה מעקרונות היסוד של 'בר-גיורא' ו'השומר'. לאורך כל שנות פעילותם נעשו מאמצים למציאת מקום מתאים ליישובם של חבריהם. בהתאם לכך, הטיל 'בר-גיורא' על חבריו חובה לעבוד שנה בחקלאות, ו'השומר' קבע את זכותו של כל חבר לעבוד בחקלאות לאחר שתי שנות שמירה. לפי צבי נדב, באספת היסוד של 'השומר' בכפר-תבור הוחלט לפעול באמצעות חברת יק"א כדי למצוא מקום להתיישבות חבריו. המקום בו היה מדובר אז, היה בינת-אל-ג'באל – אדמות בית-קשת של ימינו[2].   על-פי סעדיה פז, ראשיתו של החלום עוד בימי 'הקבוצה האינטימית' בשפיה, ב- 1906, שחבריה חלמו על הקמת יישובים דוגמת אלה של הקוזאקים מגדות הוולגה והדון[3].  גם אלכסנדר זייד מעיד, שבימי 'הקולקטיב' בסג'רה, ב-1908, ואחר-כך בכפר-תבור, עסקו חבריו רבות בבעיית ההתיישבות בחורן, שעליה הסתכלו כמו על התיישבות לוחמים בנוסח הקוזאקים על הסץ'[4].

 יש כאן אפוא מגמה קבועה וברורה, אלא שבמתח בין האתגרים הביטחוניים לבין מגמת ההתיישבות גברו הראשונים. יחד עם זה, השאיפה לעבור מחיי שמירה לחיים המושתתים על עבודה חקלאית, קיננה בעוצמה רבה אצל חלק ניכר מהמייסדים; וככל שעיסוקם בשמירה הלך והתארך לשנים, כך התגברה שאיפתם זו. ראשי המגמה הזו היו מנדל פורטוגלי, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד וצבי נדב, בעוד שאת המגמה ה'ביטחונית' הנהיג ישראל שוחט. הביטויים העזים ביותר המגלים את הייאוש מהשמירה כדרך-חיים ואת הגעגועים להתיישבות, מצויים במכתביו של מנדל פורטוגלי לאשתו. במכתב משנת 1912, מימי השמירה ברחובות, מספר פורטוגלי שאיננו רוצה לעזוב את השמירה, שמא כל המפעל שהוא וחבריו פיתחו יתמוטט. זאת אף-על-פי ש'אני נוכח שהשמירה משחיתה את האיש ומכניסה דמורליזציה בחייו'. לכן הפתרון הינו 'ליצור מושב של שומרים, אשר שם תהיה חלקת אדמה ומשק ביתי לכל אחד מבעלי המשפחות'[5]. במכתב אחר כותב פורטוגלי: "הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים. מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקוזקים, שהיו יוצאים מכאן ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשים"[6].

מנדל פורטוגלי שאף למושב קואופרטיבי-שומרי, שחבריו יחיו מהמשק ולא מהשמירה. הוא רצה במשק אינטנסיבי, שיוכל לספק עבודה לא רק לגברים, אלא גם לנשים. במושב הזה יקבלו החברים משכורות שוות, וכן ייהנו במידה שווה מהרווחים[7]. דעות דומות, ובצורה לא פחות חריפה, מצויות בזיכרונותיו של צבי נדב, שגם הוא התלונן על חיי השמירה, שחבריו קצו בהם מפני שאלה נתנו להם 'הרגשה של חיים בלתי-פרודוקטיביים ואי-סיפוק תמידי'[8]. לעומת אנשי המגמה ההתיישבותית, סבר ישראל שוחט, שאת מושב השומרים העתידי יש להשתית על כלכלה של גידול בהמות וזאת כדי שהנשים יוכלו לטפל במשק, בעוד שהגברים ימשיכו לעסוק בשמירה. לכן שלל את משק הפלחה והעדיף עליו את הרפת וגידול הסוסים[9].

יש להניח, שכל עוד היו אנשי 'השומר' צעירים ורווקים ונושא השמירה היה בו מהחידוש האפוף רומנטיקה, גבר הקו 'הביטחוני' על ההתיישבותי. לזה יש להוסיף, אולי, את ההצלחה שהאירה פניה לאגודה עד 1913, שלכאורה הצדיקה את הדרך הראשונה, אם כי החלה להתגלות שחיקה מדאיגה. עם התבגרותם של השומרים והקמת המשפחות, נעלם, לפחות לגבי הוותיקים, היסוד הרומנטי-אקזוטי המושך שבשמירה, והתחילה התביעה העיקשת למימוש ההחלטות הישנות על ההתיישבות, שלאורך השנים שולם להן מס- שפתיים בלבד. עם הכישלונות משנת 1913 (עזיבת המושבות בדרום הארץ, יציאת שוחט ללימודים בתורכיה ועוד), גברו עוד יותר הדרישות והלחץ להקמת מושב-שומרים, ומוסדות 'השומר' החליטו מחדש להקימו. לשם כך נבחרה ועדה, שחבריה חיפשו מקום מתאים למושב המתוכנן. הוועדה ביקרה בבני-יהודה ובחיטין-ארבל. ההצעה השנייה משכה יותר את לב חבריה, בגלל הזיכרונות ההיסטוריים שאפפו את המקום והנוף הנפלא הנשקף ממנו. ואולם ההצעה נפלה בגלל חוסר מים, חוסר יכולת לרכז את האדמות להיקף מתאים להקמתו של יישוב בר-קיום והטיב הירוד של האדמות. חלק מהאנשים גם נרתע מקרבת המקום לטבריה[10].

השאיפות של מ' פורטוגלי, צ' נדב, י' גלעדי וא' זייד לא היו נחלת כל חברי 'השומר'. החלוקה בין חסידי הקו 'הביטחוני' לבין חסידי המגמה ההתיישבותית היתה לפי ריכוז המאמץ, דגשים וקביעת מרכז הכובד של חייהם. אף צד לא שלל את המגמה האחרת, אך הפיצול למגמות היה קיים. ביטוי חריף, המלווה בתרעומת מרה לגבי ההבדלים, נתן אלכסנדר זייד בכותבו, שרבים מחבריו הסתלקו מרעיון ההתיישבות, אף שהדבר נקבע בקווי היסוד של האגודה. 'ישראל שוחט עצמו הסתלק מרעיון ההתיישבות בתל-עדשים ונסע לתורכיה ללמוד משפטים'[11].

כידוע, נעשה ניסיון להקים מושב-שומרים בתל-עדשים (תל-עדש), שעל אדמותיה עלו אנשי האגודה כקבוצת-כיבוש באוקטובר 1913. ניסיונות נוספים להקמת יישובי-פועלים ויישובים של אנשי אגודת 'השומר' נעשו בגליל העליון המזרחי בשנים 1916-1917. הכוונה ליישובים: חמארה-כפר בר-גיורא (כפר ב"ג)-כפר-גלעדי (1916), טלחה-טיון (1916-1917), איילת-השחר (נג'מת א-צובח, 1916-1918) ומחניים (1917). ענייננו בשני היישובים הראשונים בעיקר, ובמידת-מה באיילת-השחר. יישובים אלו היו מטיפוס חדש לגמרי מבחינה חברתית-כלכלית. הם הוקמו על-ידי אנשי הזרם הפועלי, בני העלייה השנייה, שבאו לבנות את משקיהם על יסוד של חיים קולקטיביים. נוצר כאן פרדוקס מעניין: הבעלות על הקרקע היתה של יק"א ועיקר המימון הגיע ממנה, חברה ששורשיה והאוריינטציה הכלכלית-חברתית שלה היו קפיטליסטיים; בעוד המתיישבים החדשים היו בעלי השקפת-עולם סוציאליסטית-שיתופית.

תצפית על הרי הלבנון, החרמון, עמק עיון (כיום בלבנון, לשעבר אדמות מטולה) ואצבע הגליל.

תאור בן הזמן על ראשיתה של מטולה:

"… נראה כי רק בעבודת האדמה בארץ הזאת, הקדושה ליהודים – [תהיה] תשועת ישראל; כי רק על האדמה הקדושה הזאת יוכל היהודי להיהפך מסוחר לאיכר ולחיות במנוחה חיי יושר פשוטים, וכל חפצנו ותקוותנו … כי יִרְבֶּה מספר האיכרים היהודים העובדים את אדמת הקודש בזיעת אפם, וחיים על יגיע כפיהם ביושר וצדקה… צפונה מצפת … בנחלת שבט דן לפנים (=בעבר), קנו עושי דבר הנדיב… כפר 'מתולה'. הכפר הזה הוא… 600 מטר מעל לפני הים… פה מעיינות… יוצאים בבקעה ובהר. בעמק הזה ייקוו כל ממי מקורי הירדן… ממזרח נשקף החרמון בהדר גאונו… "[12].

תחנה מס 2: מטולה: מגורי השומרים.

ראשיתה של המושבה מטולה – באדמות שרכש הברון רוטשילד בשנת תר"ן – 1890 בכפר אומטולה, שהיה בבעלותו של ערבי נוצרי מצידון בשם ג'בור בֵּיי. על אדמות אלה התיישבו בסוף המאה ה- 19 חקלאים דרוזים, שהצליחו לשכנע את ג'בור בֵּיי לתת להם לחיות על אדמותיו במעמד של אריסים. אך לאחר שלא קיימו את התחייבויותיהם, החליט ג'בור בֵּיי את אדמות אומטולה.

יהושע אוסובצקי, נציגיו של הברון רוטשילד, שביקש לקנות אדמות להתיישבות היהודית בארץ, רכש את הקרקעות. אך לא היה די בהליך החוקי; עדיין המתין לו המכשול הגדול: תפיסת הקרקעות מידי האריסים הדרוזים, שעסקת המכירה לא שינתה את עמדתם, והם המשיכו לשבת במקום ולעשות באדמות כרצונם. לאחר שנודע להם על מכירת האדמות לנציג הברון, הם פרסמו ברחבי הגליל אזהרה קצרה וברורה: "כל מי שיעז לחדור לכפרנו לשם דיון בקשר לרכישת אומטולה – דמו בראשו". מספרים  שיהושע אוסובצקי ועוזרו, נכנסו לכפר אומטולה רכובים על שתי סוסות יפות ומרשימות. הם עברו את הכפר בדהירה מהירה – ועצרו בפתח ביתו של השייך, ראש הכפר. הפולקלור המקומי מספר כי אומץ לבם של שני הרוכבים היהודים הדהים את תושבי הכפר ושבה את לבם. מכול מקום, לאחר משא ומתן החליטו התושבים להכיר בבעלותו של אוסובצקי על האדמות, וההסכם ביניהם נחתם בסעודת פיוס גדולה ובהכרזה על "אחווה ורעות" בין תושבי הכפר למתיישבים היהודים שיבואו[13]..

המתיישבים היהודים הראשונים הגיעו לאומטולה, כדי להקים "מושבת עובדי אדמה". אלה התחילו לעבד את האדמות לצדם של הדרוזים, שהמשיכו לעבוד במקום על פי ההסכם עם אוסובצקי תנאי החיים והמגורים היו קשים, והמושבה הייתה מרוחקת מאוד מכל יישוב יהודי. כדי להגיע מיישובים במרכז הארץ לאומטולה – היה צורך להפליג מיפו לְבֵּירוּת, משם – לצידון, ומצידון צריך היה לרכוב על גבי בהמה כשמונה שעות עד למושבה החדשה…

המתיישבים היהודים באומטולה עסקו בגידול גפנים, שסיפקו ענבים ליקבים שהקים הברון רוטשילד במושבות זיכרון יעקב וראשון לציון. המתיישבים זרעו חיטה ומיני קטניות, וגם רכשו ציוד חקלאי. למרות תנאי החיים הקשים נראתה ההתחלה מבטיחה, גם בזכות גשמי ברכה שהניבו יבולים טובים. שיתוף הפעולה עם הדרוזים כלל עזרה הדדית, וגם הרתיע שודדים מלתקוף את המושבה החדשה.

המצב השתנה בשנת תרנ"ה – 1895, עם פרוץ המרד הדרוזי נגד הטורקים. הדרוזים מאומטולה נענו לקריאת המרד, נטשו את הכפר והצטרפו למלחמה בטורקים. התכנית של אוסובצקי להפוך את אומטולה להתיישבות משותפת דרוזית-יהודית ירדה לטמיון, ועל ההתיישבות הצעירה העיקה בעיה מידית של כוח אדם לעבודות החקלאיות. מתיישבי אומטולה יצאו בקריאה דחופה לפועלי המושבות להצטרף אליהם כדי לחזק את ההתיישבות במקום, לסייע בעבודה החקלאית ולהציל את היבולים. קריאתם נענתה, וביום ה' בסיוון תרנ"ו – 1896 הגיעו למקום כ- 60 איכרים יהודים, מרביתם מן המושבות ראשון לציון וזיכרון יעקב. ויום זה, שבו הפכה אומטולה למושבה יהודית, נקבע כיום ייסודה, והיא גם זכתה לשֵם עברי חדש – מטולה[14].

החיים במושבה היו קשים מאוד, והאיכרים במטולה התמודדו עם בעיות של עוני, מחסור ומחלות – וגם עם תנאי מגורים קשים: הם התגוררו בבקתות עלובות עשויות חומר. הברון רוטשילד, שרכש את אדמות המושבה, המשיך לתמוך במושבה, והוא שלח אליה אגרונום צעיר ומבטיח בשם אהרן אהרונסון[15] שאותו מינה לתפקיד המנהל החקלאי של המושבה. בהדרכתו של אהרונסון למדו האיכרים שיטות חקלאיות מודרניות של טיפול וטיפוח גידולים מסוגים שונים. אהרונסון גם נתן הוראה להרוס את בקתות החומר שבהן גרו האיכרים ולבנות במקומן "בתים חדשים ומרווחים". וכך, בעזרתו של מהנדס יהודי מצרפת, נבנה הרחוב הראשי (והראשון) במטולה, והמושבה הפכה מכפר עלוב למושבה מסודרת ומודרנית, שכללה בתים לאיכרי המושבה וכן מבני ציבור – בית ספר, בית כנסת, בית לרוקח של המושבה, בית למיילדת ועוד. ריחוקה של המושבה מיישובים אחרים ונטישת הדרוזים את הכפר גרמה בעיות ביטחון קשות למושבה: האיכרים סבלו מהתנכלויות השכנים הדרוזים, שגנבו את יבולי המושבה והתקיפו את איכרי המושבה בנשק. בין איכרי המושבה היו נפגעים, והיו גם כאלה שהתייאשו ועזבו. אך מרבית האיכרים נשארו במקום עם משפחותיהם, ובתמיכתו של הברון רוטשילד הקימו כוח הגנה מקומי כדי להדוף את ההתקפות ולצמצם את ההתנכלויות והגניבות.

במלחמת העולם הראשונה (תרע"ח – 1918) כבשו הבריטים את צפון ארץ ישראל מידי הטורקים, ואזור "אצבע הגליל" עבר לשליטת הצרפתיים (בני בריתם של הבריטים במלחמה). הכוחות הצרפתים המעטים שהיו במקום לא הצליחו להגן על יהודי מטולה ונאלצו לפנות אותם מפני הפורעים הערבים. לאחר שש שנים (תרפ"ד – 1924) עבר האזור לשלטון המנדט הבריטי.

במטולה נעוצה למעשה ראשיתו של כפר-גלעדי

בשלהי 1913 החל תהליך התפנותו של 'השומר' מאזורי יהודה ושומרון והתרכזותו המחודשת בגליל. תהליך זה התגבר כתוצאה מהמלחמה שפרצה ב–1914 והלחצים הכלכליים והפוליטיים שבאו בעקבותיה. הנסיגה והקיפאון בעשייה הביאו, כדרך הטבע, להתגמדותו של החזון. חלק ניכר של השומרים נאלץ להתרכז בתל-עדשים, בהעדר מקומות עבודה או שמירה. בסיר הלחץ החברתי-כלכלי של היישוב הקטן רבו החיכוכים, הטינות, האיבות וחוסר הסובלנות של האנשים זה כלפי זה ; ואלה, בסופו של דבר, הביאו לפיצול בדעות ובמגמות. התגבשה קבוצה, שרצתה לשים את הדגש בפיתוח ההתיישבות, ובעיקר בביצורו של תל-עדשים כיישוב המיוחל של 'השומר'. אחרים ראו את העיקר בהמשך המאבק על השמירה. המגמה השלישית דרשה המשך הקו ה'ביטחוני'- אקטיביסטי, למרות המגבלות. הקבוצה ה'משקית', בראשותם של שמואל הפטר וחיים שטורמן, טענה שאין המקום מסוגל לשאת על גבו המשקי את כלל חברי 'השומר', וכי יש לדאוג קודם לביסוסו. ויכוח זה הובא להכרעה באספה ביבנאל והוכרע נגד דעתה של קבוצת גלעדי. כתוצאה מכך נאלצה זו לעזוב את תל-עדש ולקבל את השמירה בכפר-תבור[16].

קבוצת גלעדי, שעסקה בשמירה בכפר-תבור, סבלה מתנאי-חיים קשים ביותר במקום. לאור מציאות חייהם העגומה ובלי שום תקווה לשינוי המצב, עלתה התוכנית להתיישבותה של הקבוצה כפתרון יחיד למצבה. באותה עת היה מעמדו של 'השומר' בירידה. האפשרות להשגת שמירה היתה מעורפלת; תנאי השמירה בתקופה המלחמה היו בלתי-נסבלים ; החזרה לתל-עדשים היתה חסומה; והיחסים בין קבוצת גלעדי לבין תושבי כפר-תבור הידרדרו לשפל[17].  הפנייה להתיישבות, עם כל המורכבות שבדבר, היתה אפוא המוצא היחיד והמכובד שהיה לקבוצה.

בגלל מצבו הקשה של היישוב בזמן המלחמה, נקטו המוסדות מדיניות של שמירה על הקיים בלבד, בלי שום יכולת הרחבה. אין פלא אפוא שתוכניתה של קבוצת גלעדי נתקלה בהתנגדות כללית, שכללה גם את מפלגת-האם שלה, 'פועלי-ציון'. בסופו של דבר גברו נימוקיו של גלעדי, והתוכנית להתיישבותם אושרה. במכתבו של גלעדי למוסדות מפלגתו ולקפא"י (קופת פועלי ארץ-ישראל, שסייעה לפועלים), נימק: "כידוע אנחנו חברי הקבוצות הגענו לידי הכרה מכבר שאין לנו שום עמדה בארץ עד שנתיישב ישיבת קבע על האדמה, לעבוד עבודה עצמית ולחיות מהעבודה".

ואמנם, לאחר משא-ומתן שנערך במרחביה בין גורמים מפלגתיים שונים הוחלט, שקפא"י תסייע בהקצאת כספים לקבוצות שיתיישבו בגליל[18]. הקרן הקיימת הציעה לגלעדי להתיישב בכינרת, מרחביה או חיטין, תוך נכונות לתמוך בכ-10.000 פרנק. גלעדי פסל את כינרת ומרחביה, אך היה מוכן לבדוק את ההצעה של חיטין, בתנאי שאדמות הקרן הקיימת במקום ירוכזו ותינתן למתיישבים תוספת-קרקע וצריף למגורים[19].  פרשת חיטין חשובה, מפני שהיא מראה, שלמרות האידיאולוגיה של התיישבות בספר, קבוצת גלעדי היתה מוכנה להתיישב גם ב'עורף'. ורק בגלל סיבות מעשיות, ולא אידיאולוגיות האופציה של חיטין לא מומשה.

לאחר הכישלונות חזרה הקבוצה לשאיפה הראשונה, להתיישב בחורן על אדמתה של יק"א (שהיתה במקורה אדמתו של הברון רוטשילד), ובכך להגשים את החלום הישן שבוטא עוד בשנת 1907 על-ידי מייסדי 'בר-גיורא'. לצערם של חברי הקבוצה לא היה אפשר לבצע את הדבר, מפני שבזמן המלחמה נותק הקשר עם הנהלת יק"א שישבה בפאריס, ואילו הפקידות המקומית לא היתה מוכנה לקבל בעצמה החלטות חשובות. אולם חיים קלווריסקי, הפקיד הראשי של יק"א בגליל העליון, לקח על עצמו את האחריות והציע לישראל גלעדי ולחבורתו להתיישב באזור זה. ממבחר ההצעות של קלווריסקי בחרו אנשי גלעדי באדמות חמארה (מעין-ברוך של היום), שהיו בבעלות יק"א, ואנשי מטולה לא עיבדו אותן.

בשנת 1916 עלתה קבוצת גלעדי לגליל העליון, תוך אמונה שהתקציב להתיישבותה יסופק על-ידי יק"א, המשרד הארץ-ישראלי וקפא"י. תוכניתו של גלעדי היתה ליישב באזור ארבע קבוצות במקביל: בחמארה, טלחה (תל-חי), מחניים וכן בנג'מת א-צובח (איילת-השחר), שבאותה שנה החלו בה ניצני ההתיישבות[20].

קבוצת השומרים גרה תחילה במטולה ולקחה על עצמה גם את שמירת המושבה. הדבר הכביד עליה, כי היה על חבריה ללכת מרחק רב מדי יום כדי להגיע לאדמתם, ובערב לשוב למטולה.

תחנה מס' 3: מפל התנור, שם ניסו חברי 'השומר' להתנקש בחייו של יוסף לישנסקי.

תחנה מס' 4: בית הראשונים, כפר גלעדי.

הקיבוץ הוקם במלחמת העולם הראשונה, ביום 21 באוקטובר 1916, על אדמת יק"א. שאיפת המייסדים, שהיו שומרי מושבות, הייתה להתיישב על גבולות הארץ, במקומות מסוכנים ביותר. לפיכך בחרו בגבעה זו בקרבת גבול הארץ. צריף הראשונים התנוסס למרחוק ונקרא בפי הערבים "התחשיבה", וסימל את היישוב בשנותיו הראשונות. האמונה הייתה אז שגבולות הארץ נקבעים בהתאם לתחומי ההתיישבות. תחילה חשבו לקרוא ליישוב "גבעת-השומר" אבל בסוף הוחלט על השם "כפר בר-גיורא". עם מות חברם, ישראל גלעדי, בשנת 1918, קראו ליישוב בשמו.

כפר גלעדי כמו תל חי, חמרה ומטולה, היה חלק מההתיישבות החדשה בתחילה המאה ה-20 באצבע הגליל. לאחר מלחמת העולם הראשונה נמצא היישוב בתחילה בתחום המנדט הצרפתי על סוריה, מאוחר יותר תוקן הגבול ואזור אצבע הגליל צורף למנדט הבריטי על ארץ ישראל. במלחמת העולם הראשונה, עת חיפשו הטורקים את אנשי ניל"י, הם אסרו את כל הגברים במקום והיישוב ניטש. הוא נעזב פעם נוספת בעקבות אירועי תל חי. בשנות ה-20 הצטרפו לקיבוץ אנשי גדוד העבודה.

במהלך שנות השלושים והארבעים שימש כפר גלעדי כתחנת מעבר מרכזית למעפילים שעלו לארץ דרך סוריה ולבנון. העולים דרך לבנון הוסתרו תחילה בכפר גלעדי, הועברו לאילת השחר, משם לראש פינה ולאחר שצוידו בבגדים מתאימים ותעודות נשלחו לחיפה.

נסייר בחצר כפר גלעדי, שהיא גדולה לאין ערוך מהחצר המפורסמת של תל חי, ונספר את סיפורו של "הקיבוץ החשאי בגדוד העבודה". נראה את מקום הסליק של "הקיבוץ", שנתגלה מחדש רק בשנות התשעים של המאה.

מכפר גלעדי נלך לבית הקברות של 'השומר'.

נבקר בקבריהם של ראשי 'השומר' ובפסל האריה השואג.

הליכה רגלית בדרך הפסלים לחצר תל חי.

 משם לחצר תל חי. נספר בקצרה את סיפור תל חי וננתח את מקומו באתוס הישראלי.

ראשיתו של הסיפור בקבוצת הרועים.

ההתחלות בתחום כיבוש המרעה, בשילוב עם 'השומר', נעשו עוד בימי סג'רה, בשנים 1907/8; אך הקמתה של אגודת 'הרועים' בעלת אידיאולוגיה של כיבוש המרעה ויצירת אלמנט של רועים יהודים, יצאה לפועל רק בשלהי שנת 1914 במושבות הגליל התחתון. בשנים הבאות נעשו ניסיונות לגבש קבוצות של רועים יהודים, שלקחו על אחריותן את העדרים של המושבות בית-גן וכינרת, וכן עדר-עיזים שניתן לטיפול במושבה מצפה. כל הניסיונות הסתיימו בכישלון, במידה רבה כתוצאה מהצטברותם של גורמים אובייקטיביים. בשלהי 1915 ובשנת 1916 התפרקה למעשה אגודת 'הרועים', ואיש איש פנה לדרכו. בכך נחתם הפרק האינטנסיבי ביותר בחייו של גוף זה, אך החזון של כיבוש המרעה המשיך להעסיק לא מעטים.

לאחר התפרקותה של התנועה מצאו כמה משרידי הרועים מקלט בתל-עדשים. השהות המשותפת במקום כה קטן ואינטימי הביאה להמשך ההידברות ולהעלאת תוכניות לחידוש הפעילות. בתל-עדשים צמח כנראה הרעיון לקבץ את הרועים בנקודת-יישוב משלהם.

על רקע זה באה הצעתו של ישראל גלעדי לרועים, להצטרף לקבוצתו העולה לגליל העליון ולהתיישב שם. יוזמתו של גלעדי, שהועלתה גם באספה השנתית השמינית של 'השומר' שנערכה ב-29 באוגוסט 1916 בתל-עדשים, זכתה למענה חיובי. שתי הקבוצות, זו של גלעדי וזו של הרועים, היו במידת-מה חריגות ב'השומר', ולא ייפלא שמצאו שפה משותפת. כך החלה פרשת העלייה לגליל העליון המזרחי וההתיישבות בטלחה-טיון[21].

עלייתם של הרועים לגליל חלה באוקטובר 1916 במקביל לזו של קבוצת גלעדי. קלווריסקי העמיד לרשותם, למשך חודשי החורף, את החצר של טלחה, ואילו עיקר האדמות הפוריות שנמסרו להם היו בטיון, בדרך למטולה. לכן ניתן לקרוא לקבוצה בשם קבוצת טלחה-טיון או 'קבוצת הבצל', על שם הגידול המרכזי בו עסקו בחורף של 1916/17.

הערבים קראו למקום בשם "טלחה". אדמותיו נרכשו על-ידי פקידי הברון כהרחבה לאדמות מטולה; אך השטחים היו רחוקים מהמושבה, ולכן התקשו איכריה להגיע אליהם ולעבדם באופן סדיר. באין ברירה, הם יצאו לשטח לימים מרוכזים ונשארו בו ללינה. נראה, שלפני הקמתה של החצר נהגו איכרי מטולה לישון במערות המצויות באזור.

היוזמה לבנייתה של החצר היתה של קלווריסקי, והיא הוקמה בשני שלבים : התחלת הבנייה היתה בשנת 1907, וההרחבה נעשתה בשנת 1908[22]. כשהושלמה, הקיפה החצר שטח של 45 X 45 מ', ובתוכה היו שני מבנים ששימשו כאורוות, סככות, מתבנים וחדרים לכלי-עבודה. כן היו בה שני חדרים למגורים.

בשנים הראשונות שירתה החצר את צרכיה של קבוצה בת שישה איכרים ממטולה, שעיבדו במשותף את אדמותיה של טלחה. משנת 1913 ואילך, לאחר שקבוצת האיכרים התפרקה, ישבו בחצר משגיח ושומר ערבי ומשפחתו. ב – 1914 הגיע לאזור ויינשטיין, נציגה של קבוצת 'חובבי-ציון' מהעיר קרמנצ'וג ברוסיה, שחיפש אדמות עליהן יוכלו אנשי קבוצתו להתיישב בבוא הזמן, ועד אז להכשיר את האדמות על-ידי הכנת תשתית. ויינשטיין יצר קשר עם קלווריסקי, וזה העמיד לרשותו את אדמות טלחה, כולל החצר. מייד הוחל בעבודות להכשרת האדמות וניטעו עצי-אקליפטוס רבים. הוקמה משתלה לעצי תפוז, זיתים ועצים נשירים והוחל בגידול בצל. עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם קבוצת קרמנצ'וג. ויינשטיין עבר למטולה והמקום נעזב. האיכר גולדברג ממטולה מונה כמשגיח על המקום, ובתוקף תפקידו שהה בחצר רוב ימות השבוע. סמוך לחצר התיישבה גם משפחתו של חאג' עבדאללה, שקיבל על עצמו להשגיח על המקום. לכאורה הוא היה שייך לקבוצת קרמנצ'וג, אך מכיוון שהקשר איתה נותק והמקום היה עזוב, הסכים קלווריסקי למסור את טלחה באופן זמני לרשותה של קבוצת הרועים[23].

עם העלייה לטלחה-טיון חל מפנה באידיאולוגיה של הרועים. עתה לא דובר עוד על כיבוש המרעה במשק היהודי, או על יצירתו של שבט בדווי-יהודי נודד, אלא על הקמתו של יישוב המושתת, לפחות בשלב ראשון, על חקלאות. חלומות המרעה נדחו לשלב מאוחר יותר.

קבוצת הרועים הראשונה שעלתה לגליל כללה חמישה אנשים: יוסף חריט, אריה אברמזון, גרשון פליישר, נחמה זייצר (זר-ציון) והצעיר ליפא ליטמן. המבוגר בחבורה היה בן 24 והצעיר היה בן 16. פרשת קבוצת הרועים בטלחה-טיון נמשכה כמעט שנה, מאוקטובר 1916 ועד קיץ 1917. ואולם נסיון יחיד זה להקים יישוב של רועים על בסיס חקלאי, שרק בשלב שני יפתח את המרעה – נכשל כשלון חרוץ.

הגורמים שהביאו לכישלון הניסוי בטלחה-טיון נעוצים בעיקר בתחום הכלכלי והחברתי: מבחינה כלכלית לא נעשתה שום עבודה מכינה, שהביאה בחשבון את הצרכים הכלכליים של המתיישבים. מצבם של הרועים היה גרוע מזה של קבוצת גלעדי, שיחסית- דאגה מראש לתשתית תקציבית. אמנם ערב העלייה לגליל הובטח לרועים תקציב משלושה גורמים – יק"א, המשרד הארץ-ישראלי והסתדרות פועלי הגליל – אך הם לא עמדו לרוב בהבטחתם, והכספים הגיעו באיחור וטיפין-טיפין. יתר-על-כן, להבדיל מקבוצת גלעדי שיכלה להתבסס על ההכנסה מהשמירה. לא היה לרועים שום מקור-הכנסה נוסף: גם הטבע התאכזר למתיישבים. בהתחלת חורף 1916 ירדו גשמים רבים, שהפריעו להכנת השדות לזריעה, ומפברואר 1917 חלה עצירת גשמים, שפגעה קשות ביבולים המצופים. על-פי עדותו של יוסף חריט, ירד הגשם האחרון באמצע פברואר 1917. התוצאה היתה כשלון בגידולי הפלחה. לכישלון החקלאי תרם לא מעט חוסר הידע החקלאי של המתיישבים. הם לא הכירו את טיב הקרקעות שנמסרו להם ואת תנאי המקום. כל הגורמים הנזכרים הביאו למצב כלכלי בלתי-נסבל. והמתיישבים סבלו כל תקופת שהותם בטלחה חרפת-רעב ממש, שגרמה לחולשה גופנית ולמחלות.

לא פחות חשוב היה הקרע החברתי שפרץ בקבוצה הקטנה, שהיה פרי של התנגשויות אישיות ועמדות אידאולוגיות שונות. קרוב לוודאי, שהמצב הכלכלי הבלתי-נסבל ותחושת הכישלון תרמו להגברת החיכוכים והסכסוכים, שהביאו בסופו של דבר להתפרקותה של הקבוצה ולעזיבת המקום. בקיץ 1917 שוב התרוקנה החצר של טלחה.

בקיץ 1918 קבעה מחלקה של חיילים תורכים את בסיסה בחצר. תפקידה היה להשגיח על מצבור המספוא, שהושג על-ידי קצירת חציר-הבר וייבושו באמצעות הבדווים של החולה, שצוו לעשות כך על-ידי התורכים.

בספטמבר 1918 פינו התורכים את החצר, וקבוצת פועלים, חברי ההסתדרות החקלאית בגליל, התיישבה בה. אלה קראו למקום תל-חי. הקבוצה מנתה כ – 12 איש, אך רובם נשרו בשלהי 1918 ובתחילת שנת 1919, עד כי באביב 1919 נשארו בתל-חי שני גברים ושתי נשים בלבד. כתגבורת למקום שלחה ההסתדרות החקלאית שישה פועלים מפתח-תקוה. 'במצב זה קידמה תל-חי את האירועים הסוערים שקרו בגליל העליון בשלהי 1919.

על פי אניטה שפירא – חרב היונה.

פרשת תל חי, שהסתיימה במותם של טרומפלדור וחבירו יכולה לשמש דגם להתפתחותו של מיתוס ולשפוך אור על הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים של אומה שלמה[24]. מבחינה עובדתית לא היתה פרשת תל חי עניין שהיישוב היהודי היה צריך להתפאר בו.  הגדודים העבריים למשל, על חמשת אלפי חייליהם תופסים מקום שולי באתוס הציוני ביחס להתכתשות קטנה בין יהודים לערבים  בנקודה נידחת בצפון הארץ.

בהתאם להסכם סייקס-פיקו, היה הגליל העליון המזרחי, מיסוד-המעלה וצפונה, כלול בתחום השלטון הצרפתי, ובו היו ישובים עבריים: המושבה הצפונית מטולה והישובים כפר גלעדי, חמארה ותל חי, שאוישו על ידי אנשי השומר וסתם פועלים.מנקודת ראות ציונית היה האזור בעל חשיבות רבה, משום שבו היו מצויים עיקר מקורות המים של הירדן. הערבים שאפו להכליל את האזור הזה בתחום השלטון הערבי, שמרכזו היה בדמשק, ולפיכך פתחו בפעולות איבה נגד הצבא הצרפתי ונגד הכפרים הנוצריים שבאזור. איכרי מטולה, איכרים בעלי משפחות ומיושבים בדעתם,   נטשו את מושבתם. ואילו אנשי כפר גלעדי ותל חי החליטו להישאר ולהתגונן. הם פנו בבקשות דחופות אל ראשי היישוב לשלוח להם אספקה, , מזון ובעיקר תגבורת. הפניות לא נענו, אלא בצורה זעומה. עזרתם הגיעו מעט מתנדבים מדרום הארץ וביניהם יוסף טרומפלדור, שנתמנה למפקד המגינים. בהתקפות הערבים,  נהרגו שני חברי תל חי. נשרפה חמארה, נקודת-יישוב קטנה וחדשה, שהוקמה אך באוקטובר 1919. קומץ המגינים נסתגרו בחצר תל חי והדפו את כל ניסיונות ההתקפות. "וועד הצירים" ניער את חוצנו מכול העניין והוועד הזמני של יהודי ארץ ישראל לא גילה תושייה רבה. אנשי המרכז והימין ביישוב ראו בסיפור מזימה של השמאל להגביר את כוחו.

ב-ו במארס 1920 (י"א באדר תר"ף) הקיפו המוני ערבים חמושים את חצר תל חי ומנהיגיהם דרשו  לבדוק אם אין חיילים צרפתיים מסתתרים במקום. ניתנה רשות למספר ערבים להיכנס לחצר. כתוצאה מאוסף של אי הבנות,  התפתח במקום קרב יריות. מיד הצטרפו המוני הערבים שצרו על החצר מבחוץ, והתחוללה מערכה כבדה. טרומפלדור נפצע בבטנו ובדרך לכפר גלעדי מת. עוד חמישה מהמגינים נפלו במערכה[25].  לאחר שהאש פסקה, נתברר שאין סיכוי להוסיף ולהחזיק מעמד מול אלפי התוקפים הערבים. בהפוגה הקלה נטשו המגינים את תל חי ועברו אל כפר גלעדי. לאחר הערכת המצב הוחלט כי גם אנשי כפר גלעדי יעזבו את המקום. בלילה עברו כולם לשטח הממשל הבריטי. בדרך הם פגשו את שיירת העזרה שארגנו נציגי הפועלים.

המיתוס של תל חי החל להיווצר עוד טרם האירוע, כאילו מראש יוחדה אותה נקודה שבצפון הפרוע של ישראל , לשמש סמל, מעל לחשיבותה הממשית.  חודשיים לפני ההתנגשות ביקר ביפו אהרון שר ומסר לפרסום מאמר ב'קונטרס', ביטאונה של אחדות העבודה, ובו ביקש סיוע לנקודות בצפון. מן המאמר נזכרת שורה אחת, שהפכה לאחד המרכיבים הבולטים שבאתוס הציוני: "את המקום אין עוזבים. על הבנוי אין מוותרים"[26]. ב-1 בפברואר 1920 נהרג שר בעת שחרש בשדות[27]. בדיון שנערך בוועד הזמני של היישוב  בשאלה אם להגן על תל חי וכפר גלעדי או לסגת מהן, כבר נמצאו רוב מרכיבי המיתוס. מנהיגי הפועלים כמו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין הסכימו עם ז'בוטינסקי, שטען שאי אפשר להגן על הנקודות, אך טענו שהמשמעות הסמלית של נטישתן חמורה יותר מאשר אם יתחולל שם קרב.  הם טענו כי הדרך היחידה בה היהודים יכולים להבטיח את זכותם על הארץ, היא על ידי "עמידה קשת עורף ונואשת, מבלי הבט אחורנית"[28].

במאמר של הפועל הצעיר שדיווח על האסיפה נכתב: "המקום ששם קרקע עברית רווייה מזיעת עובדים עבריית ובדמם. המקום הזה קדוש ואין לנו רשות לעזבו"[29]. מיד לאחר י"א באדר החלה המיתולוגיזציה של האירוע. מעטים היו התיאורים העובדתיים שהתפרסמו. מה שקבע היה עצם העובדה ששה פועלים, "הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום", כפי שנאמר ב"יזכור" שחיבר ברל כצנלסון בעקבות הקרב, נפלו על משמר המולדת". המושג "מולדת" לא היה שגור עד אז בכתבים הציוניים, עד תל חי. אם בודקים את העובדות הפשוטות של מעשה תל חי היה זה כישלון על פי כל קנה מידה. מההיבט הציבורי – העזרה לא הגיע בזמן והמגינים נעזבו לגורלם. מההיבט הערכי של "אם ניסוג מתל חי, ניסוג עד המדבר- הרי נסוגו מכול האזור. גם לגבי קביעת הגבולות לא היה לפרשה כל השלכות: מנקודת ראות פרקטית היה היגיון בדברי ז'בוטינסקי או וועד הצירים שהעריכו כי המצב המעורער באזור הוא זמני ולפיכך יש לסגת זמנית עד שאפשר יהיה לשוב בחסותה בריטים.  על פי קנה המידה המבצעי – ההתנגשות היתה חמורה מבחינת מספר הקורבנות, אך אלו נגרמו בעיקר בשל ביש מזל ומהשתלשלותם של מאורעות שהערבים והמגינים לא ציפו להם. אך לכול אלו לא היתה כול משמעות בגיבושו של המיתוס. מקץ שנה אחת בלבד , לקרב בתל חי, נכתב ב"הפועל הצעיר: "אנשי תל חי הולכים ונעשים מיתוס, מפני שמפעלם הופך ונעשה מציאות"[30]. גליקסון, יהודי מתון ולימים עורך הארץ, כותב: בדמם היקנו לנו אתה רי הגליל". התפיסה שההגנה על תל חי והנפילה עליה הקנתה ליהודים את הזכות על גבות הצפון, מופיעה עתה לראשונה, לא כהנמקה רציונאלית, הנשענת על ראיות מדיניות, אלא כהנמקה סנטימנטאלית, המתייחסת לעובדות, שהיהודים חזרו והתיישבו בנקודות שננטשו ושאצבע הגליל נכללה בתוך תחומי המנדט הבריטי, מאששות את השפעת תל חי.

תל חי היתה גם למקום של פולחן. על קברם של טרומפלדור וחבריו הוקמה גם מצבה יחידה במינה, אריה שואג, המסמל את גור אריה יהודה. היה זה מקרה ראשון בהיסטוריה היהודית של יצירת פולחן חילוני על קברם של גיבורים.

לאחר נפילתם של טרומפלדור וחבריו נעזבה חצר תל-חי, ובעקבותיה ננטש הקיבוץ השכן כפר-גלעדי. בחורף 1920/21 שוקמה תל-חי, שנעשתה ליישוב עצמאי לצד כפר- גלעדי, וכמוהו הצטרפה ל'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור'. בשנת 1925, על רקע הקשיים הכלכליים והחברתיים של שני היישובים, החליטו כל חברי כפר-גלעדי ורוב חברי תל-חי על איחוד הקיבוצים. המיעוט (בתוכו בלט אלכסנדר זייד) שהתנגד לאיחוד, נשען על תמיכת הסתדרות העובדים הכללית. זו, בראשות מזכירה דוד בן-גוריון, השתמשה בפולמוס שפרץ במאבקה ב'גדוד העבודה', וכן במעוז האחרון של שרידי חברי 'השומר' לשעבר בכפר-גלעדי. ידה של ההסתדרות היתה על העליונה. עם תום המאבק ופירוקו של 'גדוד העבודה' התבטל הקיום העצמי של היישוב בתל-חי.

מתל חי נמשיך דרומה, אל המושבה סג'רה. רוב המחקרים על העלייה השנייה מדגישים שסג'רה היתה ערשם של "בר-גיורא" ו"השומר" ובה נוסדה השמירה העברית. אך סג'רה היתה גם ערש הקולקטיב ההתיישבותי הראשון בארץ וזה הודגש פחות. היוזמת היתה מניה וילבושביץ והרעיון הבלתי שגרתי שלה היה לאפשר לקבוצת פועלים לנהל אורח חיים קולקטיבי ולעבד את אדמות חוות סג'רה במשותף. צורת החיים בקומונה היתה ידועה לה מנעוריה ברוסיה, עת חייתה כחצי שנה בקומונה במינסק.

"באותם ימים סידרנו במינסק קומונה קטנה, כתריסר חברים וחברות. פה עשיתי את נסיוני הראשון לחיות חיי שותפות… היינו משכימים קום ומתחילים בשמחה בעבודה, מי בשטיפת הרצפות, מי בהכנת ארוחת בוקר קלה… את כל אשר לנו מסרנו לקומונה. כלומר את השכר שהשתכר כל אחד בעבודתו, וגם מהחסכונות שהבאנו מהבית. היה משהו בחיי הצוותא שרומם את כולנו. אני אהבתי את העבודה המשותפת. נעם לי לעשות כל דבר בקומונה. הרגשתי שהאדם מתעלה כאשר הוא עובד לא רק למען עצמו, כי אם למען הכלל."

בראשי המאה העשרים עסקה מניה בתכניות ליישוב אדמות הגולן על-ידי חבורת לוחמים החיים בשותפות. ב-1907 נסעה לארצות הברית, שם הקדישה זמן רב למסע בקומונות.

 כשחזרה ארצה הצליחה להשפיע על קראוזה, מנהל החווה החקלאית בסג'רה, ליישם את הרעיון של שוב של אריסים יהודים שיעבדו את האדמה במשותף. כך צמח הקולקטיב בסג'רה. שותף ליצירה היה הגרעין שהתגבש מסביבו של ישראל שוחט, שחיפש דרך למימוש חלומו – ארגון של שומרים, הערוך כמִסדר הנכון לכל משימה. הוא ראה בקולקטיב שהתארגן תחנה בדרך לגיבוש המִסדר, בעוד מניה ראתה בקבוצה מסביבו אנשים העשויים להגשים את משאת-נפשה. השתתפו בקולקטיב כ- 18 אנשים. הקולקטיב החזיק מעמד שנה אחת, אף שמבחינה כלכלית היה מוצלח. מניה ארגנה אחר-כך קבוצת חורשות, שקיבלה על עצמה את הפלחה של סג'רה.

בימי סג'רה החלו להסתמן קווי-המיתאר הברורים של 'השומר' בעתיד, אופי המִסדר על הנהגתו האיתנה. מקומה של מניה בארגון זה לא היה דומה למקומה של שרה אהרנסון בניל"י, או אפילו של רבקה שרתוק בארגון הגימנזיסטים; לאחרונות היה אופי רומאנטי למדי, מוקד של אהבה וקרבן. מניה לא טיפחה מיתוס של מוות ואהבה למרות מסירותה והרפתקנותה. שלא כמהפכניות אחרות היתה מניה לוחצת על החלוצים להקים משפחה, ללדת ילדים. קו-אופי זה לא התאים לדמויות של נשים, המהוות מרכז למִסדרים וקבוצות-מחתרת. אף כי במשך שנות נישואיה לישראל שוחט היו עליות ומורדות, היא היתה האם של הארגון, ומהפכנותה לא גרמה לה לעמעם את רגישותה לאנשים ובעיותיהם.

אם יוותר זמן, נבקר גם במסח'ה, במקום בו הוכרז על הקמת 'השומר', בערב פסח 1909,