טיול בגאורגיה : פרקי מבוא 

כתב וצילם: גילי חסקין; 31-05-24

הרפובליקה של גאורגיה, המוכרת בישראל גם בשמה הרוסי "גרוזיה", נודעה בעבר גם בשם "גורג'יה" (השם המקומי בגאורגית הוא: საქართველო, בתעתיק עברי: סַכָּרְתְבֵלוֹ Sakartvelo). מבחינה אדמיניסטרטיבית כלולים בה גם הרפובליקה האוטונומית של אֲבחזִיָה, הרפובליקה האוטונומית של אַגַ'רִיָה והמחוז האוטונומי של דרום אוסֶטיה. מביניהם, רק מחוז אג'ריה נשאר בגאורגיה.

ראו: אלבום תמונות מטיול לטושטי וחבסורטי מ-2010

ראו גם  באתר זה:  מסע בארצה של המלכה תמר ;   בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן

גיאוגרפיה של גאורגיה ;

ראו: אלבום תמונות מטיול לגאורגיה, ב-2007

הנחיות לטיול בארצות הקווקז הקטן  ; סטלין – איש הברזל מגרוזיה ; יהודי גאורגיה  ;   גאורגיה בעת העתיקה ;                      גאורגיה בימי הביניים ; גאורגיה בעידן הרוסי סובייטי ; קורותיה של גאורגיה העצמאית ; גיאוגרפיה של הקווקז ;     עמים ושפות בקווקז ;  סכסוכים אתניים בקווקז ; טיול בקווקז הרוסי

גאורגיה היא ארץ של ניגודים: ישן מול חדש, שפע מול מחסור, נדיבות מול עליבות על רקע המלחמות והדרמות הפוליטיות שמשחקות באזור הקווקז משחר הימים ועד ימינו.

גאורגיה, המתוארת לפרקים כחלק מאירופה ולעתים כחלק ממרכז אסיה או מהמזרח התיכון, הייתה מאז ומתמיד צומת דרכים תרבותית וגיאוגרפית. זוהי ארץ עשירה ומורכבת, בעלת תרבות מרתקת, תולדה של אזור הדחוק בין שלוש אימפריות לשעבר, שמרכזן היו: רוסיה, פרס וטורקיה. ההשתלטות הרוסית על הטראנס-קווקז על ידי הצבא האדום ב-1921, גרם לרבים לראות את גאורגיה כחלק אינטגראלי מברית המועצות, אך האמת היא שתולדותיה מושפעות מהמזרח התיכון, וספגה השפעות חיתיות, אשוריות, סקיתיות, קימריות, יווניות, רומאיות, ביזנטיות, ערביות פרסיות, טורקיות, מונגוליות ולימים גם רוסיות

למרות הכול, גאורגיה שמרה על תרבותה, מסורתה, דתה, שפתה ומנהגיה וגם על הסובלנות הדתית: בטביליסי ניתן למצוא בית כנסת, מסגד, בזיליקה גאורגית, כנסיה ארמנית ומקדש זורואסטרי במרחק 15 דק' הליכה אחד מהשני.

ההיסטוריה שלה אוצרת סיפורים על עליית ונפילת אימפריות, של פלישות, של  התכתשויות, מלחמות ומעשי טבח. אך זוהי גם אומה של הישרדות, של טבע נהדר, יופי תרבותי וגסטרונומי. לאחר שהיתה כבולה אל הדוב הרוסי במשך למעלה משבעים שנה משמעותיות, ולאחר אי השקט הפנימי והקונפליקט עם מי שהיתה פעם "אמא רוסיה", גאורגיה מושיטה את זרועותיה אל העולם והעולם מגיב.

מזג האוויר והנופים שבה הם מיזוג בין מזרח למערב. ההיסטוריה שלה היא רשימה ארוכה של אימפריות שעלו ונפלו, של פלישות, של מאבקים, של מעשי טבח ושל מלחמות. אך זוהי גם מדינה ששרדה, מדינה ובה יופי טבעי, תרבותי וקולינארי עוצר נשימה.

גאורגיה, שלפני כמה  עשורים התנערה מהחיבוק הסובייטי החונק,  נפתחת אל העולם, וכשהתסיסה האזרחית במדינה שוככת, מתחיל העולם גם לגלות אותה.  למרות שרמת החיים בה משתפרת, היא עדיין לא עומדת באמות המידה המקובלות במערב ולא מתקרבת לזו שמבקש הממשל להשיג. שירותי התיירות מחוץ לבירה, טביליסי, אינם מפותחים, ורבים מהסחורות והשירותים שנראים מובנים מאליהם במדינות אחרות עדיין אינם קיימים כאן. למרות כל זאת, ולמרות שאזור אחד בצפון המדינה נמצא מחוץ לתחום בשל שליטתם של כוחות בדלניים, עקב פעילות טרור ובשל המוקשים החבויים בשטח, מציגה גאורגיה פנים נעימות וגאות בפני העולם. תרבותה עתיקה וכוללת מגוון של השפעות, תושביה מפגינים שילוב בין המסורתי למודרני!

תעודת זהות

מיקום: החלק המערבי של טראנסקווקזיה.

שטח: 69,700 קמ"ר (מקום 122 בעולם).

גבולות: רוסיה, אוסטיה, ארמניה, אזרבייג'אן

אוכלוסייה:  4,900,961  (מקום 115 בעולם)), מהם כ-87% גרוזינים.

שיעור גידול אוכלוסין: 0.5%- (האוכלוסייה מצטמצמת) – זה לא כולל את ההגירה האחרונה מרוסיה בשל מלחמת אוקראינה.

צפיפות אוכלוסין: 66 נפשות לקמ"ר.

תוחלת חיים: 73 שנה (71 בעולם). יש מיתוסים על אנשים שחיים בגאורגיה עד גילאים מופלגים של 140-150 שנה אך מחקרים רפואיים מפריכים את המיתוס וטוענים שרישומי לידה מוכיחים שמדובר באנשים בני 70 שנה שנראים בני 140 בגלל תנאי חיים קשים.

ידיעת קרוא וכתוב: 99%.

בירה: טביליסי (טיפליס) – 1.3 מיליון תושבים.

חלוקה אתנית: 87% גאורגים, 4.5% ארמנים, 6.3% אזרים, והשאר רוסים, יוונים, יאזידים, אוסטים, אוקראינים ועוד.

שפות: גאורגית (88%), אזרית (6.2%), רוסית (1.2%) ארמנית (3.9%). אבחזית היא השפה הרשמית באבחזיה.

מטבע: לארי. בין 1924-1993 המטבע שהיה בשימוש הוא הרובל, כפי שהיה בשימוש בכל מדינות בריה"מ. לאחר נפילת בריה"מ היה בשימוש הקופון כמטבע זמני עד ללארי שהחליף אותו עד היום.

דת: 83.4% גאורגים אורתודוכסים, 10.7% מוסלמים, 2.9% ארמנים אפוסטלים (קתולים), ואחרים.

על הנצרות הגאורגית, ראה להלן.

ממשל: רפובליקה נשיאותית.

מבנה:

גאורגיה היא ארץ הררית, מגוונת מאד ביחס לשטחה. גאורגיה כוללת אזורים טבעיים מגוונים: ערבות במזרח, הרים חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואזור סובטרופי לח במערב. המורדות הדרומיים והמערביים של הקווקז הגדול והמורדות הצפוניים של הקווקז הקטן. בצפון – רכס הקווקז הגדול הנמתח מהים השחור ועד לגבולה הצפון-מזרחי של גאורגיה עם דָגֶסְטַאן ואזרבייג'ן. שיאיו אֶלְבְרוס (5,633 מ') נמצא ברוסיה, סמוך לגבול גאורגיה. ההרים הגבוהים בגאורגיה גופא הם שָחָרַה (5068) וקאזבֶק (5043 מ'). הקווקז מסמן את הגבול בין אסיה לאירופה.

מדרום לקווקז משתרע אזור נמוך, הנמתח מהאזור הסובטרופי של שפלת הים השחור לבין הערבות היבשות של אזרבייג'ן; רובן מתחת לגובה פני הים. מדרום מתרומם רכס הגבעות של דרום גאורגיה, ארמניה ונגורנו-קרבך, הידוע בתור "הקווקז הקטן" וממשיך לרמת ארמניה. זהו אזור מרעה, יערות מחטניים, כשבדרום ובמערב הופך האזור לחום, מדברי למחצה של מזרח טורקיה וצפון-מערב איראן. רכס נוסף הוא ליחי (Likhi) – רכס סוראם (Surami) – הנמתח מצפון לדרום במרכז המדינה ומחלק את גאורגיה לשני חלקים: שפלת קלְכִידָה (Cochis) על חוף הים במערב, ומחציתו המערבית של אגן נהר קורה במזרח. האזור המערבי – אגן נהרות ריאוני (Riono) ואנגורי (Enguri) נשפכים אל הים השחור. חלק מן האזור מכוסה עדיין ביצות, שבעבר היו קני קדחת. זהו אזור החקלאות הסובטרופית – גידולי גפן, תה, עצי הדר ועצי פרי אחרים, טבק, במבוק, אקליפטוס. האזור המזרחי ההררי, אגן הניקוז של נהר מטקוָוארי (Mtkvari), בעיקר אזור קאחתי (Kakheti) הוא אזור גידול הענבים ותעשיית היין. נהר מטקוָוארי, סיירוס (Cyrus של העת העתיקה), הקורָה Kura)) כפי שהוא נקרא באזרבייג'ן, הוא הנהר הגדול באזור. נובע בטורקיה וזורם אל הים הכספי, כ-150 ק"מ דרומית לבאקו (Baku). היובל החשוב ביותר שלו הוא האראס (Araxe) הוא מתחיל באזור ארזרום (Erzerum) שבטורקיה וזורם מזרחה בין פסגות האררט והארגטס (Aragats), הגבוה בהרי ארמניה. משם, מרבית אורכו בין אירן בדרום לבין המובלעת האזרית נחצ'יואן (Naxivan), ארמניה ואזרבייג'ן בצפון.

בגאורגיה למעלה מ-850 אגמים. הגדול שבהם הוא אגם פָארָאוָאני (Paravani), ששטחו 37.5 קמ"ר (רבע מהכינרת). בדרום – רמת ג'וואחטוי (Javakheti) המתרוממת לאורך הגבול עם טורקיה.

המחצבים העיקריים הם מנגן, בקרבת צ'יאטורה, שמרבציו הם מן העשירים בעולם. פחם באמרטיה (בקרבת טקיבולי וטקורצ'לי); נפט בערבת-שיראק בכאחטיה. מקורות האנרגיה הם הנהרות מהירי הזרם, המשמשים יסוד להקמת תחנות הידרו אלקטריות רבות. בעיקר אזור קאחתי הוא אזור גידול הענבים ותעשיית היין. המזון העיקרי ברמת ג'וואחטוי, לאדם ולבהמה, הוא התירס. העמקים בדרום הם אזורי חיטה וכרמים.

ענפי תעשיה: תעשיה כבדה כפלדה, משאיות וכדומה, טקסטיל, נעלים, מוצרי עץ ויין.

אקלים

האקלים בגאורגיה שונה מהותית בין הצפון והדרום ועוד יותר בין המזרח למערב. הצפון גבוה יותר וקר יותר. המזרח מופרד מהמערב, שנושבות בו רוחות חמות, המגיעות מהים השחור, על ידי רכס ליקחי (Likhi). דבר הגורם לאקלים יבשתי יבש. חם בקיץ וקר מאד בחורף. במשך ששה חודשים הפסגות מכוסות שלג. אקלימו של האזור המערבי – קולכיס – חמים ולח. בקיץ חם ולח מאד. הטמפרטורה השנתית הממוצעת °14. כמות המשקעים השנתית מ-1,500 עד 2,600 מ"מ. הכמות הגדולה ביותר בברה"מ לשעבר. האזור המזרחי ההררי, איבריה, ובעיקר אגן הניקוז של נהר מטקוָוארי (Mtkvari), הוא בעל אקלים יבשתי: עם טמפרטורות קיצוניות בחורף ובקיץ.

חי וצומח

למרות שגאורגיה היא קטנה יחסית, יש בה מינים רבים של צמחים, שהתרכזו בה בשל המפגש בין אזורי אקלים שונים, טופוגרפיה מגוונת של הרים גבוהים ומישורים וכן מסלע מגוון של גרניטים, גיר וסלעים וולקניים. מדובר באלפים רבים של מיני פרחי בר. הצמחייה שונה בין המזרח היבש יחסית, למערב הנהנה מגשמים עזים המגיעים מהים השחור.

גם עולם החי עשיר מאותן סיבות. בגאורגיה חיים מאה מיני יונקים, 330 מינים של עופות וכן מינים רבים של זוחלים ודגים. יש בעולם החי של גאורגיה אלמנטים של חי פלאו-ארקטי (אירו-אסייתי) ואוריינטלי. בגאורגיה חיים שני מינים של שור בר דאגאסטני וקווקזי. סנאים, עטלפים, חפרפרות ומכרסמים אחרים וכן גיריות, סמורים, חתולי בר, דובי גריזלי, חזירי בר, זאבים, שועלים ותנים. בין הציפורים נמנים שלדגים, יונים, עופות מים, שלווים, חוחיות, סנוניות, נקרים, עורב, שחף, אווז, ברווז, זנבתן ועוד. התאו והנמר הקווקזי החלו נכחדים בראשית המאה ה-20' וגם אוכלוסיות של צבועים, עיזי בר וצבאים ממין מסוים, בסכנת הכחדה. מכל מקום, בשנים האחרונות החלו הגאורגים לנקוט צעדים לשימור אותם בעלי חיים הנמצאים בסכנת הכחדה.

העם

הגאורגים נחשבים בין האנשים הנחמדים ביותר על פני כדור הארץ, עם מסורת חזקה של אבירות וקודים של כבוד אישי. חברות היא הערך העליון והיא באה לידי ביטוי בפואמה 'עוטה עור הנמר', שם נמדד ערכו של אדם לא לפי ממונו, אלא לפי מספר חבריו. הגאורגים גאים, מלאי תשוקה, אינדיווידואליסטים ועדין קשורים אחד לשני מתוך תחושת השתייכות למשפחה אחת גדולה.

הגם שמדובר בחברה פטריארכלית עם ערכים שוביניסטיים-זכריים, נשים מוערכות מאד ופסלה של אמא גאורגיה (כַּרתְוְוליס דֶדָה) עומד ומשקיף מעל העיר טביליסי, מסמל את המהות הגאורגית: בשמאלה היא מניפה קערת יין, שעימו היא מברכת את חבריה, ובימינה אוחזת חרב שאיתה היא מאיימת על אויביה.

היסטוריה

אין הרבה מידע על תולדות גאורגיה בעת העתיקה. במוזיאון של טביליסי מוצגים ממצאים חשובים, החל מתקופת האבן (נאוליתית), דרך תקופת הנחושת (כלקוליתית) ותקופת הברזל. כנראה שזה המקום הקדום בעולם בו החלו לייצר מתכות. בעקבות יצירת האימפריה המקדונית-הלניסטית והתפרקותה, קמה אופליסציחה (ליד גורי המודרנית), אולי על ידי על ידי מתיישבים מאסיה הקטנה. בחציבה ניכרת השפעה ברורה של העולם הקלאסי.

במאה הראשונה לפנה"ס השתלט פומפיוס מאגנוס הרומאי על שטחי הקווקז והאזור הפך לאזור גבול ומריבה בין מזרח למערב: פרתים מול רומאים ובהמשך סאסאנים מול ביזנטים. בעקבות הגעת נינו הקדושה מקפדוקיה, הפך המלך מריאן ממצחתה את גאורגיה לנוצרית בשנת 337 ומאז הנצרות היא חלק בלתי נפרד מזהותה של המדינה.

עד לזמן זה קשה לדבר על ישות גאורגית אחת, אלא בעצם על שתי מדינות: איבריה שבמזרח וקולכיס שבמערב. במאה ה-5', הצליח המלך וכטנג גורגאסלי, בן דמותו הגאורגי של המלך ארתור, לאחד את איבריה וקולכיס וזוהי למעשה ראשיתה של המדינה הגאורגית. כמו כן, העביר את חצר המלוכה לבירה החדשה שייסד בטביליסי והנהיג את הכתב המיוחד לארץ זו. הפרסים בהנהגת חְ'וֹסְרוֹ הראשון,[1] החריבו את הממלכה הצעירה ב-533 והשלטון עבר לידיהם של אריסתאווים, היינו, דוכסים פיאודליים מקומיים. במאה השביעית, השתלטו הערבים המוסלמים על הקווקז וייסדו בטביליסי אמירות קטנה, שהתקיימה עד סוף המאה העשירית.

אשוט הגדול (780-826) משושלת בגרטיוני (שמוצאה ארמני), קבל את התואר "קוראפאלאט" (שומר הארמון) מידי הקיסר הביזאנטי. נסיך אחר מהשושלת – באגרט השלישי (975-1014) – איחד שוב את נסיכויות המזרח והמערב לממלכה אחת בשם סכארתוואלו, שמה של המדינה בפי תושביה, עד ימינו אלה.

בראשית המאה ה-11', הגיעו הסלג'וקים הטורקים והשתלטו על אסיה התיכונה ועל מרבית האימפריה העבאסית. הם הביסו את הערבים ואת הביזנטים ולמעשה החלו בתהליך הטורקיזציה של אנטוליה.

המלך דוד הבנאי (1089-1125), מי שהניח את אבן הפינה ל"תור הזהב" הגאורגי, השכיל לאחד את נסיכי הארץ, לשכור שכירי חרב קיפצ'אקים ולגבש כוח צבאי שהצליח להתעמת עם הסלג'וקים ואף לכרות עמם בריתות הגנה זמניות. הוא הצליח בשנת 1122 לקחת את השלטון בטביליסי מידי משפחת ג'אפרידזה המוסלמית ובראייתו האסטרטגית השכיל לנצל את חולשת האסלאם בשל הגעת הצלבנים למזרח הים התיכון.

המלך דוד, בנו ג'ורג' ובעיקר הנכדה תמר (1184-1213), העניקו לגאורגיה צביון דתי ברור, תהליך שנמשך מאז ובכול פעם שהיה אפשר, עד זמננו. המשפחה המלכותית הקימה עשרות כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ (קתדרלת אלאוורדי בקאחתי, סויטיצחובלי במצחתה, מנזר גלאטי ליד קוטאיסי). לתנופת הבנייה הגדולה תרמו גם הפליטים הארמנים שמצאו מחסה בממלכה הנוצרית היחידה ששרדה במרחב. בתקופת השיא הזו כתב שותא רוסטאוולי, שהיה שר האוצר המלכותי ואולי גם המאהב של המלכה תמר את "עוטה עור הנמר". בסופה של תקופת הפאר משתרעת הממלכה הגאורגית מאזורי המזרח של הים שחור עד לקו אֱרְזֶרוּם (שנמצאים היום במזרח טורקיה) ועד לים הכספי ודרומה לתוך ארמניה של ימינו.

הכיבוש המונגולי, לא השפיע קשות על גאורגיה, כפי שהשפיע על שכנותיה. אם כי עמקים עשירים כקאחתי וכארתלי, עברו לשליטתם של הח'אנים המונגולים של פרס. חבל אימרתי שבירתו קוטאיסי (במערב) נישאר עצמאי תחת ענף נפרד של משפחת בגרטיוני. עם שקיעתם של המונגולים בראשית המאה ה-14' עלה לשלטון המלך גאורגי "לאשה", היינו, "המבריק" (1314-1346), שיקם את המערכת החוקתית וחיזק את המערכת הפיאודלית, כדי לעודד את נאמנות הנסיכים לשלטון המרכזי. הממלכה הגאורגית שרדה עד הגעת גיסותיו של טימור לאנג. הטימורידים מסמרקנד ריסקו את הממלכה הגאורגית והפכו אותה למערך של נסיכויות פיאודליות. מכה נוספת ניחתה על הגאורגים עם כיבושה של קונסטנטינופול הביזנטית ב-1453 ונפילתה של קיסרות טרבזון השכנה שמונה שנים אחר כך. מאז מתחילה להתבסס החוויה הגאורגית הקולקטיבית, של מיעוט נוצרי בלב ים מוסלמי.

מעתה ואילך הייתה גאורגיה נחלקת למחוז השפעה עות'מני במערב ואזור השפעה פרסי במזרח. החיים במדינה קטנה, לכודה בצבת של שתי מעצמות מוסלמיות, גרמו לגאורגים לא מעטים להתאסלם. כך למשל האג'רים, החיים בדרום מזרח המדינה ובעיניהם של נוצרים רבים, הם אינם נחשבים עוד לגאורגים. "ימי הביניים" הללו לא היו רק חשוכים כלל ועיקר. בתקופת הזאת התרחשו כמה אירועים חשובים. כך למשל, וכטנג השישי, שהיה עוצר כארתלי בשנים 1703-1711 ואחר כך מלך עד 1723, מינה קבוצת מלומדים לכתיבת ועריכת דברי ימיה של הארץ, חוקק חוקים והקים את בית הדפוס הראשון בטיביליסי. הוא תמך בפיוטר הראשון במסע המלחמה נגד השאח' הפרסי ועם התבוסה נאלץ למצוא מקלט בסנקט פטרסבורג – בירת רוסיה החדשה. בעקבות הלחץ הפרסי פנתה גאורגיה לעזרת השכנה הנוצרית מצפון, והמלך ארקלה השני כרת ברית ידידות עם יקתרינה הגדולה, בשנת 1783. אולם ביום פקודה לא עמדה הברית במבחן: בשנת 1795 בזז הסריס הפרסי אע'א מוחמד חאן חאג'אר את טביליסי.

ב-1801 סופחה גאורגיה לרוסיה, בה שלט הצאר אלכסנדר ה-I. הגאורגים השתלבו לחלוטין במערך האימפריאלי הצארי. מצד אחד בית המלוכה הגאורגי ירד מגדולתו; מצד שני רוסיה הצארית הצליחה להשקיט את הארץ ולשמר עליה כישות מאוחדת.

בניסיונם לבצע "רוסיפיקציה" של גאורגיה, ניסו הרוסים לפגוע בסמל הגאורגי המהותי ביותר, היינו, הכנסייה. הם טייחו בלבן את מרבית תמשיחי הקיר בכנסיות, דבר שהוביל לתסיסה עממית רחבה ולהופעתה של תנועה לאומית. כמו כן, ניסו הרוסים לבטל את לימוד השפה הגאורגית בבתי הספר, דבר שהוליד התנגדות לאומית, בהשפעת אביב העמים האירופאי ובהנהגת בהנהגת הנסיך והסופר אליה צ'אווצ'אוודזה.

הרוסים ניסו להיטיב עם האיכרים בכל רוסיה וגם בגיאורגיה (במקביל לביטול העבדות בארה"ב) ולבטל את מוסד הצמיתות ב-1863. אולם צעד זה גרם דווקא להתרחבות ממדי העוני, מכיוון שהצמיתים לשעבר לא היה ביכולתם לקנות קרקע או שהם נותרו כשברשותם חלקות קטנות מכדי לפרנסם. ככל שהתפתחו הטכנולוגיה והכלכלה, כך גברה גם תחושת הלאומיות. באותה תקופה קמו התנועות הלאומניות של גאורגיה, 'הקבוצה הראשונה', 'הקבוצה השנייה' ו'הקבוצה השלישית', כל אחת יותר קיצונית מקודמתה. ב'קבוצה השנייה' היה חבר בשם יוסיף דג'וגאשווילי, ששינה את שמו לימים ל'איש הפלדה' וברוסית "סטלין".

את הקווקז תקפו העות'מנים במלחמת העולם הראשונה, אך הרוסים הסיגו אותם, אולם רוח הלחימה הרוסית פגה והשלטון הצארי נפל, וכך גם השלטון הרוסי, ורוסיה הגדולה וגרורותיה התפוררו כיחידה מדינית והחלה בה מלחמת אזרחים בה כל מיליציה לעצמה. הראשונים לפרוש מהשלטון המרכזי היו אזורי הפריפריה. אנשי הקווקז הכריזו על עצמם פדרציה עצמאית מהשלטון המרכזי במוסקבה בשנת 1918, אבל עד מהרה התפצלה הפדרציה לשלוש רפובליקות נפרדות: גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן. גאורגיה נפלה לידי הצבא האדום בשנת 1920, לאחר שנכבשה לזמן קצר על-ידי הבריטים בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ואז אוחדה שוב עם שכנותיה ונקראה 'הרפובליקה הסוציאליסטית סובייטית המאוחדת של הקווקז' (TSFSR), אחת החברות הראשונות בברית המועצות. מאז 1936, הייתה "גאורגיה" רפובליקה עצמאית.

במלחמת העולם השנייה היו הגרמנים קרובים מאד. הם כבשו את גרוזני (Grozni) שבצ'צ'ניה והניפו את דגלם על האלברוס, הגבוה בהרי הקווקז ובאירופה, אך לא חדרו לגאורגיה. תחת שלטונו של סטלין שוב שטף גל של לאומנות את גאורגיה, וכתוצאה מכך נשלחו למעלה מ-100,000 מתושבי המדינה לסיביר.

לאחר שהחלודה איכלה לבסוף את מסך הברזל, הפכה גאורגיה למדינה הראשונה מבין הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר, שערכה בחירות רב מפלגתיות, ב-11.11.90. כמה מפלגות יצרו קואליציה שכונתה "שולחן עגול – גאורגיה החופשית". לנשיא המדינה מונה זוויאד גמסחורדיה, בנו של אחד הסופרים החשובים של המדינה. רבים האמינו שלגאורגיה, הדינאמית מבחינה כלכלית, יש את הסיכוי הטוב ביותר להצליח כבר בטווח הקרוב. אולם המדינה הצעירה התקשתה להתמודד עם החבלים המתמרדים, אבחזיה ודרום אוסטיה. גאורגיה הפסידה במלחמתה נגד אבחזיה הפורשת, שנעזרה ברוסיה, ורבע מיליון פליטים זרמו לטביליסי. כתוצאה מהתמוטטות המבנים השלטוניים, הפכו האנרכיה ושלטון בסגנון מאפיה לדרך החיים בגאורגיה למשך תקופת מה. כמו כן, האשימה האופוזיציה הקולנית את גמסחורדיה בשיטות דיקטטוריות. הלשונות הרעים מלחשים כי מאחורי הקלעים עמד אדוארד שוורדנדזה, מי שקודם התפרסם כשר החוץ של גורבצ'וב, מחולל הפרסטרויקה והגלאסנוסט.

שוורדנדזה, שנהנה ממוניטין עולמי ושמינויו הכשיר את הדרך בה סולק גמסחורדיה, שלט כמעט שלטון יחיד, ודומה היה שהוא מצעיד את המדינה לחוף מבטחים. אולם הקצב היה איטי מדי. הגאורגים התבוננו בתסכול בתעשייה הגוועת, במערכת הדרכים המוזנחת ובשכנותיהן הקווקזיות – ארמניה ואזרבייג'ן – שעלו עליהם עשרות מונים בתוצר הלאומי וברמת הפיתוח. לאחר ששוורדנדזה נבחר מחדש ב-2003, הצטברו עדויות מפלילות על זיופים בספירת הקולות. מפגינים חדרו לבניין הפרלמנט, כשהם קוראים לסילוקו של שוורדנדזה. הוא נמלט בדלת האחורית ולמחרת היום התפטר. ההפיכה השקטה כונתה לימים "מהפיכת הוורדים", או "מהפיכת הקטיפה". הנשיא החדש מיכאיל סאקשווילי בן ה-37 שם לו למטרה לכפות את מרות המדינה על החבלים המתבדלים והוא אכן הצליח – הן באג'ריה והן בסוונטי. בעקבות פעילותו הנמרצת, עלתה רמת הביטחון האישי וירדה רמת השחיתות. אלא שמדיניותו הפרו -מערבית לא מצאה חן בעיני הרוסים, שקודם לכן בחשו בקדירה האבחזית וכעת דאגו להבעיר אש באוסטיה. סביר להניח שרצונו של סאקשווילי להצטרף לברית נאט"ו היה לצנינים בעיני הרוסים. היה כאן מסלול התנגשות וודאי. בעוד שהגאורגים רואים את עצמם כחלק מאירופה (גם אם לא ממש בצדק), רואים בהם שכניהם מצפון, חלק ממעגל ההשפעה הרוסי. דבר שניתן להבין לאחר נוכחות רוסית של למעלה ממאתיים שנה בקווקז.

בספטמבר 2006 עצרה המשטרה הגאורגית ארבעה קציני צבא רוסים והאשימה אותם בריגול. הרוסים הגיבו בחוסר פרופורציה, ניתקו את קשרי האוויר, היבשה והים עם גאורגיה.

בינתיים, חלה הסלמה בדרום אוסטיה, שהייתה אובלסט תחת השלטון הסובייטי וכעת שאפה להתאחד עם צפון אוסטיה שבשליטת הרוסים. ניסיונה של גאורגיה לכפות את מרותה הובילה ב-2008 למלחמה חסרת סיכוי מול הרוסים. דבר שרק חיזק את נטייתה הפרו – מערבית.

כלכלה

כלכלת גאורגיה, היסטורית, הייתה מבוססת על חקלאות ותיירות. עמים ותרבויות עתיקות רבות עברו דרך גאורגיה ולעיתים העשירו אותה ולעיתים השמידו את כלכלת המדינה. עד 1833 היה ההילך החוקי בגאורגיה אַבָּזִי, שהוחלף בחסות הרוסית לרובל רוסי. במאה ה-20', הכלכלה הגאורגית הייתה נתונה למשטר התכנון הסוציאלי הסובייטי.

בתקופת ברה"מ הייתה גאורגיה הרפובליקה עם רמת החיים הגבוהה ביותר מבין 15 החברות. הכלכלה התבססה על חקלאות עשירה, הפופולאריות של חוף הים השחור והפיתוח המקומי של הכלכלה הסובייטית

החל משנת 1991, גאורגיה עמדה בפני שינויים רבים, כאשר השיטה הכלכלית הפכה לקפיטליסטית, כלכלת שוק חופשי. כיום הייבוא עולה על הייצוא, והתמ"ג הצטמצם במעט. מאז קבלת העצמאות ירדה רמת התיעוש, בעיקר משום שניתק הקשר אל המחצבים ויעדי המכירה, שהיו ברפובליקות אחרות. שהרי הרוסים דאגו לכרוך את הרפובליקות זו בזו, ועם הבידול התדרדרו גם המסחר והתקשורת. הדבר גרר אבטלה סמויה וסגירת מפעלים. היה גידול משמעותי בהשקעות ממשלתיות. על פי הבנק העולמי, גאורגיה נחשבת כמדינה מספר אחת ברפורמות בעולם, כאשר תוך שנה אחת, קפצה ממקום 112 למקום 37 במונחי "מדד קלות עשיית העסקים" (כאשר רוב המדינות השכנות נמצאות בסביבות מקום 100 במדד הבנק העולמי). לחקלאות הפרטית צפוי כנראה עתיד מזהיר. כפי שאפשר לצפות מארץ כה פורייה. למעט ייצור התה, היצוא לא נפגע. החוות נוטות להיות קטנות ומעסיקות בעיקר את בני המשפחה. כארץ על הציר שבין אירופה ואסיה מצפים להרחבת ולשיפור הדרכים.

לגיאורגיה אין רזרבות נפט משמעותיות, אך יש לה ערך אסטרטגי ממדרגה ראשונה במשק האנרגיה העולמי. מיקומה הגיאוגרפי של גיאורגיה הוא הנכס החשוב ביותר שלה, שכן בזכותו ניתן להעביר נפט מהאזור הכספי הרווי בנפט לאירופה, בתוואי שלא עובר דרך רוסיה או איראן. מרכיב חשוב בכלכלה הגאורגית היא היותה נקודת קשר דרכה עובר נפט גולמי מאזרבייג'ן וקזחסטן לים התיכון (קו באקו-טביליסי-ג'ייהאן). הקו הזה, השני באורכו בעולם, נבנה ביוזמה מערבית להורדת התלות ברוסיה או אירן, כשבדרך פוגעת ברוסיה במאות מיליוני דולרים לשנה, ותורמת לחשיבותה האסטרטגית של גיאורגיה למערב. קו חשוב נוסף הוא מאזרבייג'ן לים השחור והלאה לאירופה (קו באקו-בתומי). גם קו זה עוקף את רוסיה, אך מייד עם פרוץ מלחמת אוקראינה הקו הזה נסגר.

התמ"ג לנפש: $17,100 (2022)

שיעור האבטלה: 12%. אינפלציה שנתית: 12%.

כלכלתה של גאורגיה ידעה שיעור צמיחה שנתי של 10%, שירד בשנת 2008 ל-2.1% בשל המלחמה עם רוסיה, והיעדר השקעות מסיבות ביטחוניות ומסיבות הקשורות למשבר הכלכלי העולמי. החל משנת 2009 ניכרת שוב צמיחה.

המיתוס

לגאורגיה קשורים כמה מיתוסים. ראשית כול, מיתוס פנימי: כאשר אלוהים חילק את העולם היו הגאורגים עסוקים באוכל ובשתייה. כשהתייצבו לפני האל התברר כי חילק את הכול. הם התנצלו על ש"שתו לכבוד אלוהים". האל התרצה והעניק להם את חלקת הארץ ששמר לעצמו.

מיתוס אחר טוען שמצפון, לה, בגדת נהר טרגי (Tergi), או טרק (Terek) חיו האמזונות.

פרומתאוס – הטיטאן שהבריח את האש עבור בני האדם, נכבל בשלשלות להרי הקווקז. אולי לקזבק (Kazbeki) ושם התענה בקור וביובש, כשנשרים אכלו את הכבד שלו, עד ששוחרר על ידי הרקלס.

קולכיס – ארץ גיזת הזהב. אותה גיזה תוארה כבר במאה ה-1' לפנה"ס על ידי הגיאוגרף היווני סטראבו. הוא כתב על הטכניקה לסינון עפרות זהב מהנהרות בעזרת צמר כבשים (פליס) וחלק מזקני גאורגיה ובעיקר בחבל סוונטי עדין מכירים את השיטה שהפכה גיזות למוזהבות (קולחתי נמצאת היום במערב גאורגיה). לקולכיס שעל הים השחור הפליגו יאסון ושנים עשר הארגונטים – ביניהם הרקולס ואורפאוס – לחפש את גיזת הזהב. ההרפתקאות שעברו בדרך היו כאין וכאפס לעומת המשימות שהטיל עליהם מלך קולכיס, שלא שש לוותר על הגיזה המפורסמת. את המשימות הצליחו הארגונטים לבצע בזכות אהבת מדיאה ליאסון. אבל אהבת מדיאה הביאה רק אסונות: היא בגדה באביה, רצחה את אחיה, וכשנעזבה על ידי יאסון, הרגה את כלתו ואת בניה שלה ונעלמה במרכבה רתומה לדרקונים.

שפה

מדובר בשפה קשה ללימוד. שלוש השפות של הגרוזינים: גאורגית, סוואן ומינגרלולאז שייכות לשפות האיבריות-קווקזיות. בגלל הגירת שבטים אל המדינה ומחסומים טופוגרפיים טבעיים שהביאו לבידוד, הקארטוואלים העתיקים התפתחו בצורות שונות. גאורגית מודרנית מדוברת ברחבי המדינה אך שפות אחרות נמצאות בשימוש באזורים אחרים של המדינה. בנוסף לשלוש השפות המקוריות יש דיאלקטים מקומיים. סטראבו כתב שבעיר דיאוסקוריוס (סוחומי) שעל גדות הים השחור היו בני שבעים שבטים מתאספים יחד בשוק היומי "כולם מדברים שפות שונות משום עקשנותם ואכזריותם שבגינה הם חיים בקבוצות מפוזרות ללא מגע אחד עם השני".

גאורגיה השתמשה באלפבית היווני ובאלפבית הארמי, לפני שאימצה את האלפבית הגאורגי, שאינו דומה לשום אלפבית אחר בעולם. נראה שהאלפבית הגאורגי התפתח סביב המאה ה-5' לפנה"ס כנראה בהשפעה ארמית. אחרי ההתנצרות במאה ה-4' לספירה הכתב עבר שינוי תחת השפעה יוונית. הכתובת הכי עתיקה בכתב גאורגי נמצאה במדבר יהודה (430 לספירה) וכתב היד הכי עתיק נמצא במנזר סנטה קטרינה בסיני (864 לספירה). העמידות של השפה הגאורגית לאורך ההיסטוריה הפרועה הוא הפקטור היחיד לזהות את הישרדות העם הגאורגי. מתוך למעלה מ-70 עמים שונים שחיו בטראנס-קווקז, רק לגאורגים הייתה שפה כתובה משלהם לפני בוא הרוסים במאה ה-19'.

המסורת האוראלית הגאורגית עברה בבלדות, שירים, אגדות ומשלים. ראשית הספרות הכתובה במאה ה-5'. ליתר דיוק, מהחצי הראשון של המאה ה-5' לפנה"ס. באותה תקופה נוצר האלפבית הגאורגי בצורתו הראשונה – כתב חוצורי (או כתב הכנסייה) – הכולל 38 אותיות. ממנו התפתח במאה ה-12' כתב מְחֶדְרולִי (או כתב הכנסייה), המקובל אף היום.

דת

בשנת 327, הוכרזה הנצרות האורתודוכסית המזרחית כדת הרשמית של המדינה בממלכה הגאורגית העתיקה של איבריה. המסורת מספרת שהדת הגיעה לגאורגיה בסביבות 330 לספירה כשנינו הקדושה מקפדוקיה ריפאה את המלכה האיברית נינה ממחלה מסתורית. בעלה הזורואסטרי, המלך מיריאן ה-III, התנצר בעת מסע ציד, כשהייתה לו התגלות. יש הטוענים שהכנסייה במצחתה, העמוד המרכזי בה הגיע ונעמד במקומו אחרי התערבות אלוהית. גם הצורה של הצלב הגאורגי האורתודוכסי, צלב הגפן, מתייחס לנינו הקדושה, שלפי המסורת לקחה שני ענפי גפן וקשרה אותם עם שערה משערות ראשה. הנצרות בגאורגיה החליפה אמונות פגאניות, שהיו מבוססות על פנתיאון אלילים יוונים במערב המדינה, ואמונה זורואסטרית, פרסית, במזרחה ועוד תרבויות מאזור אנטוליה.

להבנת קבלת הנצרות בגאורגיה צריך להתייחס לכך שלמעשה גאורגיה הפנתה פניה לעבר המערב והאמונה בכנסיה האורתודוכסית הרחיקה אותם מהעולם הערבי ומפרס. בסוף המאה ה-5' המלך וחטנג גורגסלי קידם את בישוף מצחתה למעמד של בישוף כללי, מה שנתן לכנסיה האיברית אוטונומיה מסוימת. עד המאה ה-7' הכנסייה האיברית התלבטה בין שתי דוקטרינות בנוגע לאנושיות ולאלוהיות אצל הצלוב ולבסוף בחרה באחת, בעוד ארמניה נשארה בשנייה. כשרוסיה פלשה לגאורגיה, בתחילת המאה ה-19', הכנסייה איבדה את עצמאותה. הפטריארך הקתולי הודח מסמכויותיו ומאז החליטה הכנסייה האורתודוכסית בכל עניין. ב-1917 נבחר פטריארך חדש. במהלך שלוש השנים הבאות, במלחמת האזרחים הכנסייה תמכה במנהיג המנשביקים – נוה זורדאניה. אולם עם ניצחון הבולשביקים, נאלצה הכנסייה להצהיר אמונים להם ואחרי התערבות סטלין הוכרה שוב עצמאותה של הכנסייה האורתודוכסית הגאורגית, כמו הרבה מבנים דתיים אחרים של דתות אחרות. בתקופה הקומוניסטית, עד לרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב, נהרסו או הפכו בתי כנסייה לאולמות קונצרט או מוזיאונים. בשנת 1988, כתוצאה ממדיניות החדשה של הקרמלין, החלו לבנות ולשפץ כנסיות גאורגיות ברחבי גאורגיה. לכנסיה הגאורגית יש כוח חילוני וספיטוראליסטי גם יחד בחיי המדינה.

הגאורגים היו בדרך כלל סובלניים כלפי דתות ועמים אחרים. יש בה מבני קודש של כל בני הדתות וקהילות יהודיות בקוטאיסי וטיביליסי, אם כי בעקבות המלחמה באבחזיה והקשיים הכלכליים, רבים מיהודי גאורגיה עלו לישראל.

באוטונומיות של אג'ריה ואבחזיה רבים המירו דתם לאסלאם עוד מאז ימי העות'מנים. קהילות של מוסלמים אג'ארים חיות גם ברחבי גאורגיה. כמו כן, יש בה ריכוזים קטנים של אזרים וארמנים. כנסיות ארמניות מפוזרות בגאורגיה והן נבדלות במספר דברים מאלו הגאורגיות האורתודוכסיות.

אמנות וארכיטקטורה

הארכיטקטורה היא הביטוי הנעלה ביותר לאמנות הגאורגית. היה בהם בגאורגיה רצון לבנות מונומנטים לאומה, לתקווה ולאמונה, שנתקלו בכובשים לאורך כל ההיסטוריה. 1,300 שנות ההיסטוריה האחרונות הביאו ליצירת אמנות בדרגה המעוררת כבוד. האמונה הכבירה הותירה בגאורגיה, פי כמה מבני קדושה מרשימים מאשר מבנים חילוניים, ודרכם ניתן לעקוב אחרי פריחת הארכיטקטורה הגאורגית, אם כי האלמנטים שבבסיסם זהים. במשך שנים, האמנות והארכיטקטורה הגאורגיים נחשבו כביזנטיים או כמושפעים מהמסורת הארמנית. זו כנראה טעות שמקורה בנוסעים בני המאה ה-19' שפגשו באמנות הגאורגית ולא הבחינו שמדובר ביצירות בעלות זיקה עצמאית. מלומדים כיום מזהים את האלמנטים המיוחדים של מבני קדושה גאורגיים, כגון רצפה עגולה עוד מהתקופה של האלף הרביעי לפנה"ס. מבנה זה התפתח לצורת הדרבזי (Darbazi), שנמצא בשימוש עד היום.

דרבזי (מפרסית: Darvāze, "שער", כמו Door באנגלית) הוא מונח המשמש בגיאורגיה לתיאור חדר עם מבנה גג ייחודי, מסוג "כיפת סנונית", שנמצא באדריכלות הביתית המסורתית של אסיה הקטנה ודרום הקווקז. המאפיין המרכזי הוא קמרון פירמידלי (Gvirgvini), הנתמך על עמודים, עם פתח מרכזי בחלקו העליון, המשמש כחלון וארובת עשן.[2]

אלמנט גאורגי נוסף, הוא המעבר מקירות מרובעים, לכיפה בצורת כוורת. בסופו של דבר, שתי צורות גדולות של מבני קדושה התפתחו בגאורגיה: מבנה בעל כיפה מרכזית והבזיליקה. צורת הבזיליקה הגיעה לגאורגיה דרך העולם ההלניסטי והרומאי. ההטמעה שלו בגאורגיה והמזיגה עם השפעות סוריות ומסורת מקומית, נמצאת במספר מבנים חילונים: שווקים, מועצות עיר, אולמות קהל. לבזיליקה יש שתי צורות בגאורגיה: אחת בעלת שלושה מעברים, ללא האגף הרוחבי של הכנסייה (זה היוצר את צורת הצלב – AXIS) ובמקום זאת, מעוצב מרכז אולם כנסיה באמצע ובצדדים, באותם הגבהים, מכוסים בתקרת גמלונים.

צורה נוספת של בזיליקה, שהתפתחה בסוף המאה ה-6' וקיימת רק בגאורגיה, היא בזיליקת שלושת הכנסיות. גם לה אין אגף רוחבי, אך האולמות שיוצאים מן האולם המרכזי, אינם מחוברים אליו בתקרת גמלון, אלא מופרדים על ידי קירות, הנפרצים בעזרת דלתות. למרות ששלושת האולמות מחוברים בקשתות, אין ביניהם קשר, הם 'נפרדים' ויוצרים שלוש כנסיות 'נפרדות'. בנוסף, החדר המרכזי גבוה פני שנים יותר מהשניים האחרים.

כנסיות עם כיפה מרכזית הופיעו בגאורגיה והחלו מתפתחות, רבות מהן אינדיבידואלית, אך תמיד על פי אותו מבנה בסיסי. המעבר מקירות מרובעים לתקרה מעוגלת הושג עם המצאת הסקווינץ', אותה זווית שהולכת ומתרחבת כלפי הכיפה מהחדר המרובע או רב הצלעות. בגאורגיה הצליחו להגיע לרמה די מתקדמת עם הסקווינץ'. וריאציות שונות של כיפת הכנסייה החלו מופיעות במאות 6'-7'. לדוגמא כיפת תלתן המכסה מבנה מרובע (לדוגמא הכנסייה ב-Dzeveli-Gavazi).[3]

תור הזהב של התרבות הגאורגית הגיע לקיצו עם פלישת המונגולים במאה ה-13'. המבנים החשובים ביותר ששרדו את הפלישה הם בפרובינציה Samtskhe, שהייתה תחת שליטת משפחת גאורגיקלי. מנהיג השבט – סארגיס גאורגיאקלי, הצליח איכשהו לעבור לצד המונגולים ולבנות במאה ה-13' את מנזר (Zarzma) ולו כנסיה המקורה בכיפה גדולה. דוגמה זו ועוד בודדות מלמדות אותנו שהפריחה היצירתית שגאורגיה זכתה לה במאות 10'-13', שקעה. למרות ניסיונותיהם של הגאורגים לסלק השפעות זרות מהארכיטקטורה, הרי שאלמנטים פרסים הפכו לחזקים החל במאות 15'-17'. לבנים הפכו לחומר בניה במקום אבן וסידור הלבנים כך שירכיבו איזושהי תבנית. הגאורגים העתיקו את התבנית ממבני קדושה מוסלמים לנוצרים. בפרובינציה של קאחתי יש מספר דוגמאות מצוינות למבנים ארכיטקטוניים המושפעים מהאסלאם. מצודת גרמי (Gremi) ומגדל הפעמונים של נינוטסמינדה (Ninotsminda) מראים כיצד האדריכלות הגאורגית הושפעה מהסגנון הפרסי.

כשגאורגיה אוחדה עם האימפריה הרוסית במאה ה-19', הסגנון הניאוקלאסי הגיע לטביליסי בהסתערות מיסיונרית. מגדל הפעמונים בן ה-3 קומות בקתדרלת סיאוני מ-1812 הינו הדוגמה העתיקה ביותר לכך. מכל מקום, התרבות הגאורגית הייתה חזקה מדי מלתת לרוסים להישאר אדישים אליה ולהיצמד לסגנון הקלאסי הבלתי מתפשר שלהם. מפותים על ידי הקסם הקווקזי יצרו הרוסים בני כלאיים שנמצאים בטביליסי.

במהלך המאה ה-20', נבנו מספר רב של מבנים מוניציפליים בסגנון סובייטי. אחד מהם לדוגמא, הוא המשרד לכבישים ראשיים בטביליסי.

ספרות ושירה

המסורת האוראלית הגאורגית עברה בבלדות, שירים, אגדות ומשלים. אחרי התפתחות הכתב כותבים עממיים פרחו בגאורגיה. היצירה הכתובה המוקדמת ביותר הידועה לנו, היא מהחצי הראשון של המאה ה-5' לפנה"ס. דוגמה כתובה זו כה מפותחת, כך שאין ספק שהיה גם מה שקדם לה.

בשנת 470 לספירה, כתב טצורטאוולי גאורגיייקוב יצירה בשם "מות הקדושים של שושניק הקדוש", המלמדת על מסורת פרה-נוצרית. בשש המאות הבאות, הכתיבה אופיינה ביצירות דתיות, כשהכותבים עצמם היו מעורבים גם בתרגום התנ"ך קודם לכן. המאה ה-12' היא התקופה הקלאסית לספרות הגאורגית הימי-ביינימית. הרבה מאותה ספרות חילונית חולק דמיון עם ספרות מוסלמית של אותה התקופה. אגדות פרסיות נכתבו מחדש בגאורגיה: "שאחמנה" על ידי פירדאוסי. הרבה מהיצירות הטובות של התקופה שייכות לכותבי החצר כגון שותא רוסטוולי – הדמות האהודה בתרבות הגאורגית ומיסד השפה הגאורגית הספרותית. עבודתו הכבירה – "עוטה עור הנמר" נחשבת ליצירה הלאומית, מוקד לתרבות גאורגיה ובסיס לתודעה הגאורגית הלאומית בתקופות הארוכות של שלטון זר. כנראה שרוסטוולי כתב גם יצירות אחרות, אך הן לא השתמרו. מדענים מגאורגיה, שביקרו בירושלים ב-1960 חיפשו את קברו (לפי המסורת הגאורגית), אך מצאו רק תמונה שלו. הקברים שבחצר לא נבדקו ויתכן שהוא אכן קבור שם. הפואמה "עוטה עור הנמר" מכילה 1,600 בתים, כל אחד בן ארבע שורות מחורזות, בעלות 16 הברות ומשקל קבוע. עלילת הסיפור ארוכה ומפותלת. מלך ערבי זקן – רוסטואן, המליך את ביתו החכמה והיפה – טינאטין לחברת מועצת בית המלוכה. ביתו מאוהבת באווטאנדיל, מפקד הצבא של אביה. יום אחד כשהמלך ומפקד הצבא צדו, הם ראו אביר לבוש בעור נמר נסחף בזרם. ניסיונותיהם לדובב אותו לא עלו יפה ולבסוף הוא נעלם. המלך התעצב מאד ובתו שראתה את סיבלו, הטילה על אהובה לצאת ולמצוא את אותו אביר המסתורי בכל מחיר. אווטאנדיל מקבל את פקודת אהובתו ויוצא לדרך. אחרי תלאות רבות הוא עולה על עקבות האביר ופוגש בו. האביר מספר לו את סיפורו: הוא נסיך ומפקד צבא מלך הודו – פארסאדאן. הוא מאוהב בבתו של מלך הודו – נסטאן-דארגאורגיאן. המלך מצידו נחוש להשיא את בתו למלך חורזאם ובכך גם לתפוס את כס המלכות. הנסיכה דארגאורגיאן שכנעה את אהובה לרצוח את מתחרהו, אך נענשה בחומרה על אהבתה אליו והוגלתה מהודו. טאריאל לא הצליח להגיע אליה לפני שנחטפה ונואש מלמצוא אותה לעולמי עד. הוא עזב את הודו ויצא לגור במערה, שם מצא אותו אווטאנדיל. שני האבירים מתחברים ויוצאים יחד למצוא את הנסיכה החטופה. אחרי מעללים והרפתקאות הם מאתרים את הנסיכה החטופה שבויה ביער בקאחתי. שניהם, יחד עם אביר נוסף בשם פרידון, מצליחים להשתלט על המבצר ולשחרר את הנסיכה. מנצחים הם שבים אל מולדתם. היצירה נכתבה במנזר המצלבה בירושלים, כשהיה שייך לגאורגיה. היצירה משקפת ללא ספק אידאלים בני הזמן של אבירות, גבורה ואהבה ותורגמה ללשונות רבות. סגנונו של השיר הושפע מהספרות האפית הפרסית ורקעו קרוב יותר לאסלאם מאשר לנצרות. גפונוב המתרגם לעברית, נולד בחצי האי קרים ב-1934 ובנערותו משפחתו עברה לקוטאיסי, שם למד בתיכון. הוא למד עברית באופן עצמאי ושלט בה מופלא. הוא עבד כעורך עיתון של מפעל תעשיה בעיר ותרגם את 'עוטה עור הנמר' בשעות הפנאי. לארץ הגיע חולה בשנת 1972 ומת לאחר שנתיים. התרגום זיכה את כותבהו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. מכל התרגומים בעולם, הוא היחיד שתרגם את התוכן והחריזה, תוך שהוא שומר על מבנה של 16 הברות במשקל של 4,4,4,4 או 5,3,5,3.

במאה ה-13' פלשו לגאורגיה המונגולים ואחריהם טימור לנג, ורק לאחר מותו של טימור במאה ה-15', ההתחדשות הלאומית יכלה להתחיל. אך לפני המאה ה-16' הספרות לא פרחה. היצירה המפורסמת הבאה המשיכה ברוח הפטריוטית של קודמתה "עוטה עור הנמר" ובאה לידי ביטוי ביצירה 'אומאניאני' המגלגלת את מאורעותיו של נכדו של האביר טאריאל. היא נכתבה במאה ה-17'.

שירת המאה ה-16' חידשה הרבה מקשריה עם היצירות המוסלמיות האוריינטליות. המלך טאימוראז ה-I, מדינאי ומשורר בן המאה ה-17' היה מעריץ גדול של שירה פרסית. הוא גדל בחצרו של שאה עבאס ותירגם יצירות רבות מפרסית לגאורגית. למרות חיבתו לתרבות פרסית, הוא סבל בחצר המלכות אישית ופוליטית ויצירתו 'מות הקדושים של קטהואן' מתאר את סיבלה של אימו תחת ידו של השאח'.

בתחילת המאה ה-18', המלך וחטנג ה-VI היה מרכז החיים האינטלקטואלים בגאורגיה. שליט מונרכי, משורר וחילוני, אסף וערך הרבה יצירות היסטוריות ואף כתב גם מספר יצירות משל עצמו. הוא גם הדפיס את הספרים הראשונים בגאורגיה ב-1709.

מזרח גאורגיה סופחה לרוסיה ב-1801. ביה"ס לספרות של הרומנטיקנים בא לשיא ביטויו ביצירה בת המאה ה-19' של אלכסנדר שאוושאוואדזה. יצירתו מביעה את מורת רוחו העמוקה מאובדן עצמאותה של גאורגיה. הסופר קונסטאנטין גאמסאחורדיה חושף את ההיסטוריה הגאורגית ביצירותיו "ידו של הבונה הגדול", "דוד הבונה", "חטיפת הירח". הם עדיין פופולריים ברחבי גאורגיה.

המוסיקה הגרוזינית הצמיחה שורשיה למן האלף השלישי שלפני הספירה. קיימים ממצאים ארכיאולוגיים שנותנים תוקף לדבר, כגון חליל בעל 3 קנים, העשוי מעצם השוק של ברבור (במאות ה-15' וה-16' לפנה"ס). בתקופה העתיקה כבר נעשה שימוש בכלי נגינה כגון: חליל בעל 7 קנים, נבל, חמת-חלילים, בנדורה, תופים ועוד.

שירי-עם גרוזינים הם שנמצאים במוקד הדיון. כתבי-יד שמקורם במאה ה-8' וה-9' לפנה"ס מעידים על קיומם של שירי עמל, מארשים וכורלים בגאורגיה. בצלילים המיושנים ובמלל הפגאני של השירים ששרדו עד עצם היום הזה יש כדי לחזק עובדה זו.

ציור

הציור הגאורגית פרח בימי הביניים בעיקר בין המאות 11'-13'. ציור לאומי התפתח עם גילוי חומרים כתובים על חיי הקדושים הגאורגים ובמקביל בעקבות קשרים עם מדינות שכנות. מהמאה ה-14' שלט הסגנון הביזנטי. במאות ה-16' וה-17' ניכרות השפעות פרסיות בפורטרטים החילוניים של הפטרונים. במאה ה-19', כשרוסיה פלשה לגאורגיה והכנסייה הגאורגית האורתודוכסית איבדה את כוחה לטובת האותודוכסיות הרוסית, הרבה מציורי הפרסקו נצבעו לבן ונפגמו, משאירים רק מקום לדמיין מה היה שם קודם. הכנסיות של אטני סאוני, אודאבנו, גאלטי, וארדזיה, טימוטס אובאני, קינסטויסי ונקרסי הן הדוגמאות הטובות ביותר לציורי הקיר.

פיסול

פסלי פיגורות נחשבו של כופרים על ידי הכנסייה האורתודוכסית ולכן מעולם לא שגשגו בגאורגיה. מכל מקום, ניתן לראות נטיות אמנותיות בעבודה עם אבן, בפאסדות של מבנים ומזבחות. גילוף באבן התפתח בד בבד עם עבודת נפחות. מקורם עוד אצל התושבים הקדומים, שכבר הם הגיעו לרמות גבוהות של עבודה נהדרת. קשרים עם העולם היווני ההלניסטי תרם להתפתחות העבודות. האיחוד המוקדם של מוטיבים נוצריים עם עבודה פגאנית בא לידי ביטוי בפסלים מעניינים בני המאה ה-5'. במאה ה-6' ניתן לראות השפעות סאסאנידיות פרסיות. המזבח שנמצא בכנסיה הגאורגית הפך להיות נקודת התייחסות להצבת פסלים החל בימי הביניים המוקדמים. במאות 11'-13' ציורי קיר החלו הופכים פופולריים ותופסים את מקום הפסלים, שנדחקו לחזית המבנה. פסלים מונומנטליים הם בהחלט מאפיינים את האמנות הגאורגית של המאה ה-20', במיוחד שווה להציץ בפסלים "אמא גאורגיה" (כַּרתְוְוליס דֶדָה) ועוד.

עבודות מתכת

עבודות הפרזול בגאורגיה נחשבות לאחד ההישגים הגדולים. המצוינות והמשובחות שבעבודות הקווקזיות אלו הולך אחורנית עוד לאלף ה-3' לפנה"ס. מחפירות במערות קבורה אנו יודעים שאבות הגאורגים עבדו במיומנות בהיתוך וריקוע, היו נפחים מעולים ועשו תבליטים, כשהם משתמשים בחומרים כבדיל, ברונזה וכדומה. החגורות והתכשיטים בני 2,500 שנה שנמצאו, מעוטרים בעלי חיים פנטסטיים, דומים מאד לעיטורים סקיתים שנמצאו מאוחר יותר. דוגמא לתכשיטים גאורגיים מאותה תקופה, מציגים רמה טכנית גבוהה וסטנדרטים גבוהים. ניתן למצוא עיטורים בצורת גרגירים, תחרה, פיליגרמים, בעגילים, שרשרות, טבעות ותליונים, עליהם תלוי כל מה שניתן היה למצוא בעולם העתיק. יש דוגמאות רבות לעבודות יפהפיות מימי הביניים.

אוכל ומשקה

הגאורגים טוענים שהם אוכלים הרבה כדי להיות חזקים. אבל דומה שהם פשוט אוהבים את האוכל שלהם. הלחם המקומי – כרתולי-פורי טעים במיוחד וגם החאצ'-פורי – בצק עם גבינה. המאכל הלאומי הוא החאנגאלי, משהו דומה לפירושקי הרוסי. גבינות לבנות קשות מצוינות, עראקה, הוא אלכוהול בטעם פירותי, מעין שנאפס (בטעם תותה = תות, מומלץ). המטבח מאד מתוחכם ומגוון. במטבח של קולכיס ניכרת נגיעה מזרח תיכונית. המנות הקלאסיות מבוססות על בשר (כבש, בקר או חזיר), עוף ודג, שקדים, אגוזים, חציל, שזיף, תירס, רימון, כוסברה, עדשים, בצל ירוק, פלפל חריף, מנטה ובזיליקום. אף מנה לא חריפה.

השולחן הגאורגי מאופיין בשפע. שפע של צלחות, קערות, קעריות, סירים ומחבתות מלאים כל טוב. לידם יין, שמפניה, לימונדה ומים. יין ילווה כל ארוחה, צהרים וערב. בשל הקשר הרוסי ארוך השנים, גם מקומה של הוודקה לא נפקד והיא תעזור להחליק את המזון. בכול אירוע, דתי, משפחתי, או התכנסות לסיפור סיפורים, ילווה בהרמת כוסית של יין.

נינו הקדושה מקפדוקיה, התקינה את הצלב שלה מענפי גפן, שקשרה זה לזה בשערות ראשה. אין ספק שהסיפור מחובר למסורת ארוכת הימים של גידול ענבים והפקת יין. הגאורגים אומרים ששתיית יין היא מבורכת. כל שכרות אחרת היא מהשטן. כנראה שראשית הפקת היין בעולם, החלה בגאורגיה. קשור במקצת לסיפור על נוח שתיבתו נחה בהרי אררט הסמוכים לקווקז.

בגאורגיה מגדלים למעלה מ-500 זני ענבים ומיצרים מהם באופן מסחרי כ-60 יינות שונים, חלקם מפורסמים ונחשבים ברחבי העולם. רוב היינות מקבלים את שמם מהאזור ממנו הופקו. היינות המשובחים ביותר מיוצרים בקאחתי, אימרטי וראחה לחקומי. גם אבחזיה מייצרת יין מצוין במיוחד בגאלי, גודאוטה ובסוחומי. ברוב היינות שיעור האלכוהול 10-12 אחוז. למרות חיבתם העמוקה ליין, הגאורגים לא רואים השתכרות של ממש בעין יפה. מנשים לא מצפים לקיבולת זהה לזו של הגברים ובהחלט ניתן לומר שגבר, זכרותו עומדת למבחן לפי קיבולת האלכוהול שלו.

גאורגיה טרם פיתחה מודעות פמיניסטית. הגבר המארח תמיד ישב בראש השולחן בתפקיד הטאמאדה – זה שמנהל את הרמת הכוסיות. אשתו או בתו יגישו את המזון ואולי לא יהיה להן גם זמן לשבת לסעוד. אף אורח לא ייגע במזון, טרם שהטאמאדה יברך וישתה בעצמו. אחר כך נהוג לחזור על הברכה ולשתות, לפי סדר הישיבה סביב השולחן.

בדרך כלל שותים לכבוד השלום, לסיבת ההתכנסות, למארח, לאבות ולאבותיהם, למולדת הגאורגית, לחברים, לזכר של אלה שהלכו לעולמם (על פי רוב תוך שפיכת יין על לחם), לחיים, לילדים, לנשים (ואז נשות הבית – גם אם הן טורחות במטבח צריכות להגיע ולקבל את הברכה). לכל אחד מהאורחים (לפעמים אישית ולפעמים לכולם יחד). הכוס המסכמת תהיה לכבוד הטאמאדה והאחרונה חביבה, למסע מוצלח חזרה הביתה ומפגש עתידי עם הנוכחים. ברוב הבתים יש קרן איל או עז, הקרויה "חאנצי" (Khantsi). הקרן תגיע אל השולחן במהלך הארוחה מלאה יין ותוגש אל אורח הכבוד. עליו לשתות אותה עד תום.

חגים

טביליסובה ("יום טביליסי", יום א' האחרון של אוקטובר) הוא חג שנוסד על ידי המדינה לחוג את יסוד טביליסי. רוב החגים הגאורגים המקוריים המסורתיים קשורים ללוח השנה של הכנסייה האורתודוכסית. חלק גדול נחגג רק בכפרים מסוימים, אחרים אין להם תאריך מדויק. בימי החג, הכפריים עורכים ארוחה גדולה שתבוא לאחר הביקור בכנסיה ותיערך בכיכר המרכזית. אורחים מזדמנים אף הם מוזמנים בדרך כלל. תאריכים: 26.5 יום העצמאות, 3.3 יום האם, 1.1 ראש השנה, 7/1 כריסטמס האורתודוכסי, 21/3 הנרוואז הפרסי, 9.4 יום הניצחון על הנאצים, ועוד חגים לאומיים. בסוונטי, חגים אחרים, לא בימי החג הנוצריים.

תיירות

הרוסים כינו את האזור Za-Kavkazye (מעבר להרי הקווקז) והפכו אותו לאתר נופש לעלית הרוסית. גן עדן של פסגות מושלגות, חופים טובלים בשמש, פרדסים שופעי פרי ויין מתוק. לאורך כל ההיסטוריה נחשקו הנשים הגאורגיות על ידי הרוסים.

בין 1921-1991 אי אפשר היה לטוס ישירות לטביליסי בלי לעבור קודם במוסקבה או לנינגרד והטיול חייב היה להתארגן דרך 'אינטוריסט' אותו ארגון תיירים ממשלתי. חופש תנועה, שינויים בלוח הזמנים ויצירת קשר עם מקומיים, היו קרוב לבלתי אפשריים. היום הכול השתנה. גאורגיה דוהרת קדימה אל הקפיטליזם.

גאורגים רבים מתלוננים שאין מספיק תשתיות לתיירים ומאידך, תיירות יכולה להכניס הרבה כסף למדינה. לתייר הרפתקן מזדמנת בדיוק בגלל אותה סיבה, ארץ לא מקולקלת, אינטימיות נעימה של אכסניות, ואפשרות להציץ בגאורגיה האותנטית. הקודים לפיהם הגאורגים חיים הם הכנסת אורחים, נדיבות וחברות. לטייל לבד עם רכב בגאורגיה יכול להיות עסק לא פשוט. מצב הכבישים לא מזהיר, השילוט בגאורגית ונהגים רבים נוהגים כעדר של מופרעים. מאידך גיסא, כבר אין בעיה של אספקת דלק ובכל מקום יש "בבושקה" שעומדת ליד שתי חביות בפתח ביתה והיא תשמח לתדלק. משנה לשנה נפתחים עוד בתי מלון ובתי הארחה.

כיום נחשבת גאורגיה ליעד אטרקטיבי עבור תיירים, וענף התיירות הוא אחד משני גורמי ההכנסה העיקריים לקופת המדינה, לצד החקלאות. בשנת 2012 רשמה גאורגיה את הצמיחה הגדולה ביותר בתחום התיירות, כאשר רשמה עלייה של כ-39 אחוזים במספר התיירים המגיעים ממדינות זרות, והמספרים הגיעו ל-3.2 מיליון תיירים.

תיירים רבים נוהרים אל המדינה לאורך כל חודשי השנה, אך על פי המלצות רבות, התקופה האטרקטיבית ביותר לטיול לגאורגיה מבחינת אקלים ומזג אוויר, היא בין החודשים יוני לספטמבר הסיבה לכך היא שמדובר בחודשים חמים יותר ביחס לשאר השנה ונוחים למטייל. בתקופת הסתיו מתקיימים פסטיבלים שונים במדינה, אירועים תרבותיים אחרים, וכן זוהי תקופת הבציר. בחורף עיקר הפעילות התיירותית בגאורגיה מתמקדת באזור ההררי של המדינה, שם יורדים שלגים ונפתחים אתרי סקי.

אזורים כמו סוונטי שפעם היו מעבר לכף רגליהם של התיירים, זכו לעדנה. גם מחוזות עלומים כטושטי וחבסורטי, יודעים יותר ויותר מבקרים.

הערות

[1] חְ'וֹסְרוֹ הראשון נודע עד היום באיראן כ"נשמה הנצחית" (אָנוּשִׁירְוּאַן), מגדולי המלכים הסאסאנים היה בנו של המלך קבאד הראשון (488–531), ומבין בניו, למרות שלא היה הבכור, הוא היה המוצלח ביותר, ולכן הועדף. הוא מלך בין השנים 531–579, ונחשב למלך הסאסאני הגדול ביותר.

[2] הארכיטקטון הרומי ויטרוביוס (המאה 1' לפנה"ס) כוללת ב-De architectura שלו תיאור של בית קולכיאני, אב הטיפוס העתיק של דרבזי.

[3] בכפר קוומו בולניסי (Kvemo Bolnisi) (מאה 6') הוא דוגמה מצוינת. גרסה מתוחכמת נוספת ניתן לראות ב Nekresi (מהמאה 7'.