טיול לאורך חופו הדרומי מערבי של הים השחור

כתב: גילי חסקין; ‏31/03/2023

תודה ליובל נעמן על הערותיו.

טורקיה היא יעד קרוב, זול, ומעולם אינו מאכזב.

להרצאה על מזרח טורקיה ; להרצאה על טורקיה הקלאסית

חופו של הים השחור בטורקיה הוא אחד האזורים המלהיבים ביותר מבחינה תיירותית. יש בו את כל החומרים שעושים אזור לטיול טוב: הרי הפונטוס הנופלים בתלוליות אל חוף הים, יערות עד של שדר, אלון, אגוזי אילסר (פינדיק), אשוח, אורנים, אולמוס, אגוזי מלך, אורן היערות ועוד. יש בו אתרים היסטוריים לרוב, ערים מדייוואליות וכמובן אוכל טורקי משובח ואירוח מפנק.

לאלבום תמונות

הים השחור (בטורקית: Karadeniz); הוא ים פנימי, סוג של ים תיכון, השוכן בין דרום-מזרח אירופה ובין אסיה הקטנה. מחובר לים השיש (Marmara) על ידי מצר הבוספורוס, החוצץ בין חלקה האירופאי והאסיאתי של טורקיה. אורכו 1,200 קילומטרים ממזרח למערב, רוחבו המרבי 610 קילומטרים, ושטחו 436,400 קמ"ר (לא כולל ים אזוב). עומקו המרבי 2,206 מטרים. אל הים מתנקזים חלק גדול מנהרות מזרח אירופה, לרבות הדנייפר, הדניסטר, הבוג הדרומי והדנובה. כמו כן, נשפכים אליו נהר הדון אשר זורם מרוסיה האירופאית אל ים אזוב ונהר קובן, הזורם לים אזוב מן הקווקז. לכן כמות גדולה של מים וכן שיעור התאיידות נמוך יחסית, גורמים לכך שמליחות הים השחור נמוכה משמעותית ממליחות הים התיכון. לחופיו המערביים של הים שוכנות רומניה, בולגריה והחלק האירופאי של טורקיה. לגדתו המזרחית שוכנות גאורגיה ואבחזיה ולגדתו הצפונית שוכנות רוסיה ואוקראינה. כל חופו הדרומי הוא טריטוריה טורקית.

היוונים שהתיישבו לאורך חופיו במאה ה-8' לפני הספירה, כינו אותו 'אֵוּקסֵיינוֹס פּוֹנְטוֹס', כלומר, "הים המכניס אורחים", אולי בסגיי נהור, משום שחופיו היו מאוכלסים בשבטים עוינים ליוונים בטרם תהליך הקולוניזציה. בעבר נטו לתת פרשנות לשם המוזר "הים השחור" וניסו להסביר זאת בעננים הרבים המכהים את צבעו הכחול. הסיבה היא מיקומו בצפון. במזרח הקדום המילה "שחור" הייתה כינוי לצפון; "אדום", לדרום; צהוב למזרח ולבן למערב. לכן הים התיכון נקרא "הים הלבן", בערבית ובטורקית.

הישובים מכונסים בעמקי הנהרות ובשפכיהם מקומות בהם עוסקים התושבים בחקלאות שלחיק הים השחור. לא נוח לספנות בהעדר מפרצים סגורים ובגלל רוחות הצפון הסוערות. מי הים השחור וים השיש מלוחים פחות ממי הים התיכון, ולפיכך קיימת זרימה עילית מהים השחור, דרך הדרדנלים לים התיכון, שהקל בעבר על הספנות בכיוון זה.,

רכס הרי הפונוטס, שכיוונו מזרח-מערב (במקביל לים השחור), הינו חלק מהקימוט האלפיני, שהרים את הגוש ההררי לגובה של כמעט 4,000 מטר. קווי שבר אלה עדיין פעילים מבחינה טקטונית ומדי פעם מתרחשות באזור רעידות אדמה חזקות. ההרים גולשים בתלילות לכיוון צפון, מבלי להותיר מישור רחב להתיישבות לחופי הים השחור. רכסי ההרים משתרעים במקביל לחוף הים מנהר סאקאריה שבמערב ועד לגבול גאורגיה במזרח. פסגות רבות מתנשאות מעל לרום של 2,000 מטר ובמזרח – לרום של למעלה מ-3,000 מטר. הגבוהה בהן, הקצ'קאר (Kaçkar) – לרום של 3,931 מטר. הרי הפונטוס בנויים בחלקם בסלעי גרניט וסלעים מותמרים (מטמורפים) עתיקים, בחלקם האחר מסלעי גיר צעירים. כוון הרים רוחבי, דהיינו, ממזרח למערב, אורכם 1,200 ק"מ, רוחב ממוצע – 100 ק"מ. הרכס הוא תוצאה של הקימוט האלפיני ושל שבירה רוחבית. לכן כיוונם של הים השחור וים השיש הוא ממזרח-מערב. עד היום שכיחות רעידות אדמה בקווי השבר.

שלושה נהרות גדולים חוצים את ההרים וזורמים אל הים השחור (סקרייה, קיזיל אירמאק וישיל אירמאק). בעמקי הנהרות עוברות הדרכים אל מרכז אנטליה ובשפכי הנהרות, שוכנים יושבים גדולים יחסית, שתושביהם עוסקים בחקלאות.

הרי הפונטוס נקראים כך על שום קרבתם לים השחור (Póntos Áxeinos) מילולית: "הים המכניס אורחים". יש לציין שהיוונים השתמשו במילה "פונטוס", לתאר גשר ולתאר ים. משום שהים הוא גורם מגשר.

התקופה הטובה  לטיול באזור הן מאי ויוני. אז גם פורחים שיחי הרודודנדרון (Rhododendron) הפונטי בשלל בצעים. ספטמבר הוא חודש נוח להפליא מבחינת מזג האוויר ובאוקטובר מתחיה שלכת מרהיבה.

ניתן לחלק את הסיור לשנים, הפעם נעסוק בחלקו המערבי בלבד, מקיליוס (Kilyos), הנמצא לא הרחק מנמל התעופה של איסטנבול ועד לסינופ (Sinop). כתבה אחרת תוקדש לחלקו המזרחי של האזור, הדרמטי עוד יותר.

יוצאים מנמל התעופה הבינלאומי של איסטנבול (Istanbul Air Port), מזרחה, חוצים את הבוספורוס בגשר מרשים ונוסעים כשלוש שעות לאגם אבנט (Abant), שהוא פנינת נוף, הנמצא לא הרחק מהעיירה בולו (Bolu). האגם, ברום של1328  מטר מעל פני הים. מוקף כולו ביערות ושזור בתי מלון ובתי הארחה. ניתן להצטייד בפירות ולצאת לטיול רגלי סביב האגם. ניתן ללון באחד מבתי ההארחה הרבים שלאורך האגם או בדרך אליו. לחילופין, אפשר לקבוע את בולו כבסיס לטיולי "כוכב".

לחופו של אגן אבנט, נתקלתי במודעה דהויה ומקומטת, המספרת על עיירה עתיקה, בשם מודורנו (Mudurnu), הנמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה משם. לא היססנו. העפלנו בדרך שהתפתחה ביערות של אשוחים, לרום של 1500 מטר והגענו לעיר מקסימה, שדומה וקפאה בזמן. העיר קיבלה את שמה מהנסיכה הביזנטית מודרנה (Modrene). שרידי המבצר הביזנטי, עדיין נראים מעל העיר.

במאה ה-8' התרחש כאן קרב בו השליט הביזנטי קונסטנטין החמישי, דיכא את המפקד המורד ארטבסדוס (Artabasdos). במקום זה ממש, ניצח הקיסר קונסטנטיניוס הגדול (הראשון) ששלט במערב האימפריה, את יריבו, לקיניוס (Licinius). ששלט במזרח האימפריה.

העיירה שוכנת בגיא, מתוכה לאורכו, בתיה משני צדיו, בנויים עץ ומרוחים בטיח, כמיטב המסורת העות'מנית. יד התיירות לא נגעה במקום והוא שומר על צביונו. ניתן לחצות את הנחל, לטפס לתצפיות שונות. במקום אחד הכינו לנו ארוחת בוקר מושקעת במחיר זול להפליא ובמקום אחר, פנתה אלינו אשה והציעה לנו לקטוף מהשזיפים שבחצרה. טורקיה של פעם.

אגם נוסף, מרשים אף הוא, נמצא לא הרחק מבולו שמו גולגוק (Golcuk). זהו אגם קטן יותר, יפהפה, מוקף יערות אף הוא, אלא שהוא מצועצע יותר. אבן שואבת לתיירות טורקית. ועדיין, ההליכה סביבו היא חוויה מענגת. כך גם שתיית תה בבית הקפה הצופה עליו. אפשרות לטיול נוסף: Golcuk Seben Kaya Evleri. זהו אתר הנמצא במפנה הדרומי, היבש יחסית של הרי הפונטוס. יש שם מערכת מערות חצובה בסלע. ניתן לטפס בסולם למערותה עליונות. המערות חפורות בפתחו של קניון, שניתן ללכת לאורכו בהליכה מאד מאתגרת.

במרחק קצר משם, נמצאת שמורת ידוגולר (Yedigöller) מילולית: 'שבעת האגמים'. מקבץ של אגמים קטנים ויפים, הפזורים במורד ושביל עץ מוביל ביניהם. יש שם עושר של צמחיה, המשתקפת במים. עצי אורן שחור, אורן סקוטי, אלונים, תרזה, ערבה ועוד. המקום יפה במיוחד בתקופת השלכת.

לא הרחק משם, נמצא סריגול (Sarigöl) "האגם הצהוב". לא מסומן במפות. יודעי ח"ן מקומיים, יכולים להוביל אליו.

נסענו משם מזרחה, לכיוון סופרנבולו. בדרך עצרנו בעיר הרומית הדריינפוליס (Hadrianopolis), שנחפרת בימים אלו (2022). אחת מערים רבות שנקראו על שמו של הקיסר אדריאנוס במקום נחשפו חמש כנסיות ביזנטיות. בשתיים מהן, המותרות לביקור, ראינו פסיפסים מרהיבים. זו אחת מעשרות ערים בשם זה, שנבנו לזכרו של הקיסר ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. ההיגיון הגיאוגרפי לקיומו של האתר בצומת דרכים חשוב, דומה לזה של סופרנבולו.

ספרנבולו (Safranbolu) היא עיירה טורקית מסורתית, הנמצאת בנפת קרבוק (Karabük), במרחק של כ-225 ק"מ צפונית לאנקרה. 100 ק"מ מדרומו של הים השחור. שמה של העיירה בא מהמילה "ספרן" (Safran), שהוראתה בטורקית זעפרן, עדות להיותה מרכז לגידול ולמסחר בתבלין בעבר. זהו מוצר אידיאלי למסחר. קל משקל, קטן ויקר. זהו תבלין המופק מהצלקת של פרח הכרכום התרבותי (Crocus sativus), מין בסוג כרכום, השייך למשפחת האירוסיים, הפורח בחודשים אוקטובר – נובמבר.

[מוצאו הידוע של הזעפרן הוא צפון הודו (קשמיר), משם נדד והגיע גם לארצות ערב ולאירופה. מרבית הזעפרן בעולם, מיובא כיום מאיראן. תבלין הזעפרן נמכר כאבקה, או בצורתו המקורית – שהיא חוטים כתומים-חומים. מקור השם מהמילה אַסְפַר (أَصْفَر), שמשמעה צהוב בערבית, ומכאן נגזר שם התבלין (זעפרן – زَعْفَرَان).

הזעפרן נחשב ליקר שבתבלינים. מחיר קילו אחד באיכות גבוהה של זעפרן עשוי להגיע לכ-10,000 דולר. מחירו הגבוה של תבלין זה נובע מהקושי הרב בהפקתו, מאחר שכל פרח ממנו מופק התבלין פורח פעם אחת בשנה בלבד, בכל פרח ישנן שלוש צלקות והן נקטפות אך ורק באופן ידני. להפקת ק"ג בודד של התבלין היקר נדרשים כ-70,000 עד 200,000 פרחים. במטבח נהוג להשתמש בו למשל בהכנת ריזוטו איטלקי. הוא מהווה גם מרכיב מרכזי בליקר סטרגה. תבלין הזעפרן משמש גם בהכנת מאכלים פרסיים, בעיקר כתוספת לתבשילים ומרקים שונים, ידועה במיוחד "גלידת זעפרן", המכונה גם "גלידה פרסית"]. השימוש בזעפרן ידוע כבר מימי קדם, הן לצורך בישום, לתיבול ולמרפא ואף ידוע כאחד ממרכיבי הקטורת. בימי הביניים התייחסו לזעפרן כאל סם המשרה אהבה, או כתרופה למחלת הנפילה ולטיפול בכאבי עיניים. עד היום מגדלים זעפרן בכפר Davutobası, הנמצא במרחק של 22 ק"מ מזרחה מכאן. בבזאר המקומי מוכרים זעפרן גולמי, היינו אבקני כרכום ומוצרים העשויים ממנו. בבתי הקפה מגישים תה זעפרן ופודינג זעפרן.

\שמה של העיר יצא לפניה בזכות ריכוז מרשים של מבנים היסטוריים הבנויים בסגנון עות'מאני מסורתי, והעשויים עץ ואבן, שמספרם נאמד ביותר מאלף. ביניהם 25 מסגדים, קבר עתיק, חמישה מרחצאות, שלושה קראוון סאראי (Caravanserai), המכונה גם ח'אן. העיר בנויה בגיא ובתיה הציוריים מטפסים על שני מורדות ההר שמצדיה. כבר בכניסה לעיר בולטים המבנים המסורתיים, חלקם ישנים מאד, עשויים מעץ וחלקם מצופים בטיח. לכולם כמעט חלונות גדולים ובשמותיהם של בתי מלון רבים מופיעה המילה Konak שהוראתה חלון. הרחובות צרים ומפותלים. הם מרוצפים באבן ובמרכזם תעלת ניקוז למי הגשמים. קירות הבתים העות'מאנים המסורתיים שלאורכם, עשויים ממסגרות עץ והחלל שבין קורות העץ מולא בלבנים או בחומר. בקירות הבתים הפונים אל הרחובות לא נקבעו חלונות, ומצדם זה, הם נדמים לחומות.

כמו למקומות רבים באנטוליה, גם לספרנבולו יש שורשים יוונים. שמה בתקופה זו היה Theodoroupolis, היינו "העיר של תאודורוס". זהו שם יווני נפוץ, שהוראתו "מתנת האל". אני תוהה אם יש קשר בינו לבין קבר גדול של תאודורוס, שראינו באתר הארכיאולוגי הסמוך הדריאנופוליס (Hadrianopolis). מאוחר יותר, כונתה העיר Saframpolis, "עיר הזעפרן", שם שמעיד על הסחר בזעפרן, שרווח כבר אז.

היישוב הנוכחי התפתח כצומת מסחרי לאחר הכיבוש הטורקי במאה ה-11', ובמאה ה-13' הוא היה לתחנה חשובה בדרך השיירות שחצתה את אסיה הקטנה ממזרח למערב (ענף של "דרך המשי") ומחוף הים השחור, החוצה את אנטוליה דרומה, עד לים התיכון. מתקופה זו שרדו המסגד הישן, המרחצאות העתיקים ומדרסת גאזי סוליימאן פאשה (Gazi Süleyman Paşa Medresesi), שהוקמו כולם ב-1322.

במאה ה-17' עלתה חשיבותה של העיר והשוק המרכזי הורחב על מנת לענות על צורכיהם של הסוחרים שחלפו דרכה. מתקופה זו (1648-1640), ניצבים בעיר ח'אן הרוחניות, "ג'ינג'י האנה" (Cinci Hanı) שהוא מבנה מרשים, בעל מתאר רבוע ובו 60 חדרי אירוח. ב-1661 נבנה מסגד קפרילי מהמט פאשה (Köprülü Mehmet Paşa Camii) ומספר מבנים נוספים שבהם חנויות, אורוות ומרחצאות. מהעיר יצא Karabaşzade Hüseyin Efendi, שהיה המנטור של הסולטן העות'מני איברהים.

במאות ה-18' וה-19' התבססה בעיירה אוכלוסייה אמידה, שבנתה בה אחוזות ומספר תושביה עלה בצורה חדה. גדול בניה של העיר בתקופה זו היה הווזיר הגדול ספרנבולו איזט מהמט פאשה (Safranbolulu Izzet Mehmet Pasha), שכיהן בתפקידו בשנים 1794–1798.

באותה תקופה כרבע מהתושבים היו יוונים, אך רובם נאלצו לעזוב, במסגרת חילופי האוכלוסין הטרגיים בין טורקיה ליוון, שנקבעו במסגרת הסכמי לוזאן ב-1923, לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1994 הוכרזה העיר על ידי אונסק"ו, כאתר מורשת עולמית.

היישוב הטורקי המקורי השתרע מדרום למצודה, אך הוא שקע במאה ה-15' ובמאה ה-16', ואת מקומו תפס רובע צ'וקור ( Çukur), שהוראתו "החור", בשל מיקומו בחלקה התחתון של העיר. במרכזו נמצאים השוק וסביבו בתי מלאכה. מתארו של צ'וקור הוא משולש הנתחם על ידי שני נחלים. ניתן להיכנס לרדת במדרגות, עד לערוצו הקניוני. במהלך המאה ה-18' התפתחה ספרנבולו מערבה לעבר רובע קרנקיי (Kıranköy) וצפון-מערבה אל רובע באלאר (Bağlar) . קרנקיי הייתה בעבר אזור מגוריהם של היוונים, ושכנו בה בתים שכללו בתי מלאכה בקומתם הראשונה ומעליהם התגוררו בעליהם. במרתפים נעשה שימוש לייצור יין ולאחסון. בבאלאר שהיה לאזור האמיד של העיר, הוקמו בתים בני קומה אחת אשר הוקפו בגנים רחבי ידיים. במקומות רבים מוכרים בשמים וסבונים המיוצרים כאן וברחבי העיר פזורות מגדניות רבות, בהן מוכרים רחת לוקום, מעשי ידי המקומיים. העיר ציורית להפליא. כל פינה היא זווית נהדרת לצילום. כל מבנה מספר סיפור. בשעות הבקר נשקפת תצפית מרהיבה מ-Hidirlik Tepesi.

במסעדות מגישים אוכל טורקי משובח, בניגוד למאכלים התפלים המוגשים במסעדות שלאורך האוטוסטרדה. מצאנו מלון בוטיק מטופח, הנוי בסגנון עות'מני ומחלונותיו נשקף הנוף המרהיב של העיירה.

אפשר וכדאי לצאת לסיור קצר אל הקניון הסמוך Tokatli Kanyonu. ניתן לצפות בנוף ממרפסת זכוכית, לחצות את הערוץ ב"אומגה" ולרדת לסיור רגלי אל הקניון.

במרחק של 15 ק"מ מהעיר נמצא כפר Yoruk, הבנוי בצורה מסורתית מבתי העץ הציוריים. אפשר לבקר במכבסה הציבורית. משם, חוצים את הרי הפונטוס המוריקים צפונה. בראשי ההרים גדלו בעיקר עצי אשוח, נמוך מהם, עצי אורן שחור ולמטה יותר, בעיקר עצי דולב, שעליהם הירקרקים בולטים על רקע הירוק כהה של עצי המחט. אלה יצרו סככה ירוקה מעל הכביש, שבכמה מקומות דומה למנהרה.

17 ק"מ לפני אמסרה, נמצא הכפר ברטין (Bartin), שנודע בעת העתיקה בתור פרתניוס (Parthenios). הומרוס מספר שבני המקום סייעו לטרויינים במלחמת טרויה. במקום נראית דרך רומאית, ברוחב של 5 מטר, שנסללה על ידי הקיסר קלאודיוס. מומלץ לצאת לשיט קצר ויפה בנהר. 4 ק"מ לפני אמסרה, מעל העיר, מוביל שביל יפה ביער אל תבליט של עיט, שנקרא קושקבאסי (Kuskayasi) ומסמל את הכוח של האימפריה הרומאית. את המונומנט חצב שליט ביתניה, לכבודו של הקיסר רְמַאנִיקוּס יוּלִיוּס קְלַאוּדִיאַנוּס (Julius Claudius), ששלט בין השנים 15 לפני הספירה ל-19 לספירה.

תוך פחות משעתיים של נסיעה צפון מערבה מסופרולו (כ-90 ק"מ), מגיעים אל אמסרה (Amasra) -עיר נמל קטנה ויפהפייה, לחוף הים השחור. עיר זו מושכת את העין והלב, הודות למיקומה האטרקטיבי בין שני מפרצים ולמרגלות ההרים ולחופי הרחצה שלה. לנגד עינינו התגלה מפרץ יפהפה, ולאורכו פס מיושב. הצוקים של החוף, רצועת החול המנוקדת בשמשיות צבעונית, החול, הבתים העות'מניים המסורתיים, לשון היבשה המפרידה בין המפרץ הראשי, לזה שמצדה השני, הגשר המוביל אל האי שבו נבנתה המצודה, "אי הארנבות" (Tavşan adası) המיוער והבלתי מיושב, סירות הדייגים. ספינת תיירים שפילחה את המים השקטים. כל אלה יצרו רושם עז.

במאה השמינית לפני הספירה החלה ההגירה הגדולה של היוונים צפונה מזרחה, אל חופי הים השחור, במקביל להגירתם מערבה, למגנה גרקיה (דרום איטליה) ולסיציליה. בעת העתיקה כונה הים ביוונית בשם (אֵוּקסֵיינוֹס פּוֹנְטוֹס) – "הים המכניס אורחים", כנראה בלשון סגיי נהור, המרמז על כך שחופיו היו מאוכלסים בשבטים עוינים ליוונים בטרם תהליך הקולוניזציה. לאחר כמה עשרות שנים, נאמר ש"עד מהרה נשזרו חופי הים המכניס אורחים, בשוליים של בני תרבות". היוונים ביצעו כאן ובדרום איטליה, מה שעשו באסיה הקטנה קודם לכן – קולטוריזציה (תירבות) מקיפה, המזכירה במדה רבה את זו שבצעו הספרדים באמריקה, 2,300 שנה מאוחר יותר. הביטוי הספרותי לתהליך הזה הוא מסע הארגונטים לקולכיס, בעקבות גיזת הזהב.

העיר נקראה בפי היוונים Sesamus והיא מוזכרת על ידי הומרוס, יחד עם ערים יווניות שכנות (Cytorus Cromna), שיחד נקראו Amastris. הגיאוגרף והפילולוג היווני סטפנוס מביזנטיון, מציין בספרו 'אתניקה' ((Ethnica, שהשם "אמסרה", נובע מ-Amastris, אחייניתו של המלך הפרסי דריווש השלישי, שהייתה אשתו של דיוניסוס (Dionysius), הטיראן של העיר הראליה (Heraclea) אשר בביתניה (צפון-מערב טורקיה של היום). תחת שלטון פרס, התפתח בחבל מעמד אצולה, שהחזיק בנחלות גדולות, שאליו היו משעובדים ברמות שונות הכפריים באזור. לימים הייתה העיר חלק ממלכת פונטוס ההלניסטית, שקיבלה מהים השחור את שמה.

[הממלכה הוקמה על ידי מיתרידטס הראשון, בנו של אחד הגנרלים של אלכסנדר הגדול. התפרסמה בעיקר בזכות מלכה האחרון, מיתרידטס השישי, שהיה מאויביה המרים של הרפובליקה הרומית. הוא פלש לחצי האי קרים על פי בקשת היוונים המקומיים, הביס את הסקיתים והוכתר למלך שם. במהלך מלכותו הגדיל את שטח ממלכתו עד למזרחה של יוון, ופתח בשלוש מלחמות כנגד האימפריה הרומית. מיתרידטס הובס סופית בשנת 64 לפנה"ס על ידי פומפיוס הגדול, תבוסה שלאחריה התאבד עקב פריצת מרד נגדו בהנהגת בנו].

בשנת 70 לפני הספירה, נכבשה העיר על ידי המצביא הרומי לוציוס לוקולוס (Lucius Lucullus), במהלך המלחמה הפונטית השנייה. המצביא (והגאוגרף) הרומי פליניוס הצעיר מתאר אותה כעיר יפהפייה. העבר העשיר של העיר בתקופה קלאסית בא לידי ביטוי בעושר של פסלים יוונים, הלניסטים ורומיים, המרוכזים במוזיאון המקומי ובסרקופגים וקורות של מקדשים, הפזורים ברחבי העיר. בתקופה הביזנטית הפך האקרופוליס (העיר העליונה) למצודה. בשנת 830 צרו עליה הוורנגים במסגרתה המלחמה הרוס-ביזנטית. ההיסטוריון Speros Vryonis בן התקופה הכריז ש"שילוב של תעשייה מקומית, סחר ועבודת אדמה, הפכו את העיר לאחת המשגשגות לחופו של הים השחור". הכנסייה הביזנטית שנבנתה באותה תקופה, הפכה ברבות הימים למסגד.

במאה ה-13' החליפה אמסטריס ידיים מספר פעמים. היא הייתה תחילה חלק מאימפריית טרבזון (כשקונסטנטינופוליס נכבשה על ידי הוונציאנים). אחר כך נכבשה על ידי הסלג'וקים הטורקיים וב-1261 לאחר שהשושלת הביזנטית הפלאולוגית שחררה את ביזנטיון, השתלטו עליה הגנואזים, שהצי שלהם, שמר מכאן על המונופול בסחר לאורך הים השחור. השער שבנו למצודה השתמר עד היום. בשנת 1460, שבע שנים לאחר כיבוש קונסטנטינופול, הסתיימה השליטה הגנואזית, לאחר מצור עות'מני כפול: מצור יבשתי בפיקוד הסולטן העות'מני מהמט "הכובש" (פאתיח'") ומצור ימי שהטיל עליה הווזיר הגדול Veli Mahmud Pasha.

עברה הסוער של העיר לא ניכר עליה, לאורך חופי הרחצה שרשרת בתי המלון שמוך החוף ומסעדות הדגים. לאחר תצפיות משכרות חושים, עלינו לטראסה של המלון, לארוחה משובחת והתבוננו במפרץ, בכדור השמש הכתום ששקע בשוליו ובשמים שבערו בכתום עז.

מכאן ניתן להמשיך מזרחה, בדרך המלך, כפי שמורות אפליקציות הניווט. מרתק יותר לנסוע, של בדרך הארוכה, המרהיבה והמתישה, העוברת במקביל לים השחור, דרך פינת החמד Çakraz Plajı, כפר הדייגים Kurucaşile עיר הנופש Cide והמפרץ היפה Gideros, הדרך עוברת במקביל לחופים ומעליהם ומאפשרת תצפיות מרהיבות.

עיר הנמל סינופ (Sinop), הצפונית ביותר בטורקיה, נמצאת במיקום מיוחד, על אי מעוגל, המחובר ליבשה במצר צר, ובולטת לתוך הים השחור, שולטת על הסחר לחופיו. לכן נבנה בה נמל כבר על ידי החיתים. תעודות מהארכיון של בוע'זקוי (חתושש), מספרות על קרב גדול בין החיתים לבין ממלכת Kizzuwatna, שנערך בקרבת מקום. "הים הגדול" שמוזכר שם הוא כנראה הים השחור. מאוחר יותר התיישבו במקום קולכים ( (Colchian, בני מערב גאורגיה של ימינו. לימים נבנתה העיר שוב, בשנת 630 לפני הספירה, על ידי מתיישבים יוונים ממילטוס, בלב אזור שנקרא בפיהם Paphlagonia. מקור השם הוא במינרל בשם Sinopia, שנחצב בקפדוקיה והושט מכאן.

בתקופה זו שגשגה העיר, ששימשה כנמל אליו הובאו הסחורות מעמק הפרת, ואף הקימה מושבות משל עצמה. בשנת 412 לפנה"ס, נולד בעיר הפילוסוף היווני דיוגנס, פילוסוף, מאסכולת הציניקנים באתונה. דיוגנס טען כי כל המותרות רק מפריעים לאדם לממש את ה"חיים הטבעיים" ועל כן הסתפק במועט. הוא אכל רק את המזון הפשוט ביותר ולבש את הבגדים הגסים ביותר, ישן על הרצפה והתקין לעצמו מעון בתוך חבית.. אורח חייו ודעותיו עמדו בניגוד גמור לתרבות השפע והנהנתנות שרווחו באתונה העתיקה באותה תקופה. פסלו ניצב עד היום בכניסה לסינופ.

העיר נהנית ממיקומה למרגלות הרי הפונטוס, בשולי מישור סחף פורה, שכיום גדלים בו בעיקר אגוזי אילסר (פינדיק). סינופ תפסה מקום חשוב בממלכת פונטוס ההלניסטית של מיתרדטס השישי.

בהמשך הייתה סינופ חלק מהאימפריה הביזנטית. עם נפילת האימפריה הביזנטית, לידי הוונציאנים בשנת 1204, הייתה לתקופה קצרה חלק מהאימפריה של טרפזונטס (1214-1204), עד שנפלה בידי הסלג'וקים.

ב-30' בנובמבר 1853, תקף הצי הרוסי את הצי העות'מאני שעגן בנמל סינופ, הטביע כמעט את כל אניותיו ונטרל את סוללות החוף, במה שנודע לימים כ'קרב סינופ'. עקב שריפת האניות התפשטה האש גם לעיר עצמה. ההתקפה הביאה להתערבותן של בריטניה וצרפת, והיא נחשבת ליריית הפתיחה של מלחמת קרים.

בשנת 1877 נבנה כלא שמור במיוחד, בתוך המצודה של העיר. הוא שימש לכליאת מתנגדי משטר עד לשנת 1997. בתקופה זו בכלא זה נכלאו פוליטיקאים ואנשי רוח רבים. הסופר הטורקי רפיק הליט קראיי (Refik Halit Karay, 1888-1965) תיאר ביצירותיו את חיי הכלא.

כיום זו עיר תוססת, שלא נותר הרבה מימי הזוהר שלה, למעט החומות והמצודה. המוזיאון הארכיאולוגי קטן ממה שציפיתי. בית הסוהר העות'מני נמצא בשיפוצים, אך המרינה שלה מושכת יכטות לא מעטות ומבקרים רבים, הנהנים לצפות ממנה על העיר ואלפי צעירים טורקיים שלוגמים בירה להנאתם, נהנים מאווירה משוחררת בהשוואה לדתיות והסגירות של מרכז אנטוליה. לא הרחק ממנה, מתרוממים הרי הפונטוס המיוערים. קרוב לעיר, ברום של 1,600 מטר, ישנן כמה יילות (Yalas) -מגורים זמניים של רועים. כאלו הן Guzfindik ו-Bozarmut, השוכנות בלב כרי הדשא, ברום של 1,350 מטר, והלאה משם, הרי אילגז (Ilgaz), המתנשאים לרום של 2'546 מטר מעל פני הים, ועל מדרונותיהם גדלים יערות עבותים של עצי אשוח. במקום אתר סקי ומלון מהודר.

משם, ניתן להמשיך מזרחה לכיוון סמסון, או להתחיל לחזור. אפשר לשוב ללינה בבולו ולהקדיש את היום האחרון של הטיול לאזור הים השחור. חוצים את נהר סקרייה (שאורכו 1,300 ק"מ), ביקור בצוקים הלבנים המזדקרים מן הים, באזור Kerpe. זהו מפרץ עגול, ובו ריכוז מרשים של סלעי הענק, שכאילו הושלכו מלמעלה על ידי אחד הטיטאנים. בראש אחד הצוקים, קופצים נערים טורקים אל הים, למצהלות חבריהם. ממשיכים לפארק Kilmini, שכולו מפרצים עתירי צוקים וטבלאות גידוד מרשימות.

לקראת סופו של יום, מגיעים ל- Şile (מבטאים בשין ימנית), שלה חוף מרהיב, נמל ציורי, בתים מסורתיים הבנויים על המצוק, ומצודה גנואזית ממול. משמעות השם שילה היא מָיוֹרָן (עשב מרפא). במקום שכן כפר דייגים יווני, החל מהמאה השביעית לפני הספירה.

לחילופין, ניתן לסיים את היום ב-Kilyos, שהוא אזור הבילויים של עשירי איסטנבול (המחירים בהתאם). בסמוך לאתר הנופש, יש מצודה גנואזית, ששופצה בתקופת שלטונו של השולטן מחמוד השני, אך הגישה לשם אסורה, כי מדובר באזור צבאי. משם, קצרה הדרך לנמל התעופה החדש של איסטנבול. אם הזמן מאפשר, עדיף לנסוע לאורך מיצרי הבוספורוס דרומה, עד איסטנבול.