יומן הטיול בניו זילנד – חלק א'

כתב מיכה לבנה, דצמבר 2003

את היומן כתב ידידי ומורי, מיכה (מייק) לבנה, מדריך טיולים, בוטנאי וארכיאולוג, שתרם רבות לחקר ידיעת הארץ ולהנחלתה לאלפים. היה לי הכבוד להיות מודרך על ידו ולהדריך אותו במספר טיולים. בין הייתר, בפטגוניה ובארצות יוגוסלביה לשעבר

ליומן הטיול לקרואטיה, סלובניה ומונטנגרו

מכייון שהיומן הוא גם חוויתי, אבל בעיקר שיטתי, מצאתי לנכון להכלילו בקטגוריה "מסלולי טיול".

אני מקווה ומאמין שהיומן עשוי לסייע למטיילים,לתכנון טיול לניו זילנד.

ראו באתר זה: תולדות המאורים, המאורים ומפגשם עם אירופה.

להרצאה על ניו זילנד

לטיול לניו זילנד

יומן זה, נחלק מסיבות טכניות, לשלושה חלקים.

רצ"ב חלק א'

מבוא אישי

סיכום טיול יכול להיות לאקוני (לוח זמנים, מרחקי נסיעה, שמות האתרים);
יכול להיות אינפורמטיבי (סגנון הכנסיה, גובה ההרים, כמות המים בנחל, שטח האגם ועומקו, תאריכי האירועים באתר);  יכול להיות התרשמותי (ירד גשם אך נהנינו, מדהים, מאכזב, פנטסטי, המדריך המקומי מברבר בלי הרף);

כדי לא לדחות את הכתיבה לאין-קץ נקטתי בשיטה מעורבת, ללא התחייבות לעמוד בדרישותיה של אף אחת מן השיטות. העיקר שזה יזכיר משהו למישהו.

נכתב על-ידי מייק, צנזורה ותיקונים בידי רותי, הוספות ושכחות לפי גילי.

מבוא לניו-זילנד

כאן אנקוט בעיקר בשיטה התרשמותית, אציין חוויות ולא נתונים, ללא התחייבות להזכיר את כל הנקודות החשובות ביותר.

ניו-זילנד היא ארץ אשר:

• האויב הקרוב ביותר נמצא במרחק 1,600 ק"מ ממנה, ואף הוא אויב רק בנושאים חשובים כמו רגבי ושיט מפרשיות, ואחר-כך גם בנושאים משניים כגון מחיר הצמר והיחס לצוללות גרעיניות של מדינה שלישית.
• בעיית המים שלה מצטמצמת לשאלה האם לפתוח את הברז של הממטרה על הדשא כאשר – בקיץ! – לא ירד גשם כבר יומיים תמימים
• ועוד בעיית מים: האם להסתפק בגשר חד-מסלולי באורך 200 מ' בכביש שעוברות בו 10 מכוניות לשעה
• אם תראה בה את הנהג משתעשע תוך נסיעה בכלבלב ומדבר בטלפון – אל תיבהל, זה לא הנהג, שהרי ההגה הוא בצד הלא-נכון.
• הגדֵרות עשויות (לא תמיד) מחוט-ברזל פשוט, ללא קוצים ("תיל").
• המצבות לגיבוריה מנציחות את אלה שנפלו לפני 90 שנה למען המולדת והמלכה, במלחמת העולם הראשונה. עליהם גאוות המדינה, ומי שנפל מאז עשה זאת בטְרֶק.

אבל משהו גם לגבי נתונים, שהרי בשונה ממה שכתוב בספרים מצאתי כי נתוני האורך של ניו-זילנד הם:

היא משתרעת מקו רוחב דרומי 34.40 (כף רינגה) עד 46.64 (בְּלַף), שזה הפרש של 1358 ק"מ בקו צפון–דרום. אבל מפני שזה קצת באלכסון, הרי המרחק האווירי הנכון הוא 1385 ק"מ. ואם נכלול גם את האי סטיוארט (אבל לא את האיים הרחוקים) יהיה המרחק 1475 ק"מ.

להשוואה: ישראל משתרעת מקו רוחב צפוני 33.24 עד 29.42, מרחק של 425 ק"מ. מרחק-הנסיעה בכביש 90 בין אילת למטולה הוא 478 ק"מ.

יומן הטיול

יום ו', 21.11.2003:

טיסה חובקת עולם!

במטוס של אל-על: עוברים מעל ישראל, קפריסין, יוון. באתונה עוברים למטוס של סינגפור אייר, עם דיילות דקיקות ועם שֵׁרוּת מעורר הערצה. המסלול: תורכיה, (עירק?), אירן, (אפגניסטן?), פקיסטן, הודו, אינדונזיה (האי סומטרה), סינגפור.

בסיור באוטובוס בסינגפור זוכים לשילוב מוצלח של הסברים מפי מדריך מקומי ומפיו של גילי. מתחילה לחלחל לראשינו הכרה חדשה לישראלים, שתתגבש ותתחזק ותבשיל אחר-כך בניו-זילנד, בשתי תובנות מיוחדות:

1. חשיבותו של הים בחיי עמים ותרבותם, כלכלתם, אורחות חייהם והלוך מחשבותיהם.
2. שמרכז העולם איננו במזרח התיכון, גם לא בארצות הברית או באירופה. העיתונים מספרים על אירועי ספורט, כלכלה ותרבות – תחרות בין מלזיה ליפן, חידושי תעשיית המחשבים בתאילנד, דיונים בין אוסטרליה לניו-זילנד, מבחר שירים מהודו ומסין. תחזית מזג-האוויר כוללת תחזית לגבי מערב אסיה, ובמונח מערב אסיה הכוונה היא לבומביי… העולם מתרכז במשולש שבין יפן, הודו ואנטארקטיקה.

ביקור בגן סחלבים. יפה ומעניין, אבל רק בדרכנו חזרה ניווכח כי גן סחלבים עשיר הרבה יותר, מגוון ויפהפה ומרוכז – ניצב במרכז הטרמינל של שדה התעופה של סינגפור.

שבת, 22.11.2003:

המשך טיסה.

יום א', 23.11.2003

נחיתה באוקלנד, תשושים ומיוגעים. בית הנתיבות לא יפה כמו בסינגפור, אך יש בו מושבים מרופדים. העובדים מכוונים אותך בסבר פנים יפות, עם סבלנות וחיוך נלבב, יחד עם נוּקְשוּת וחוסר יעילות – מה שילווה אותנו עכשיו 3 שבועות. מתחילים להבחין בהבדלים בתווי הפנים בין מאורי לבין פַּקֶהָה, מופתעים מעט מהשוויון החברתי-מקצועי ביניהם.

כבר במבט מהמטוס הבחנו שאין בעיר כלל בתי-מגורים רב-קומתיים. הכול בתים חד- או דו-קומתיים צמודי-קרקע, והעיר משתרעת על שטח עצום, מישורי ברובו, עם הרי-געש קטנים ותלולים מתרוממים מתוכו פה ושם.

אוטובוס עם מדריך מקומי שמן מעלה אותנו למרומי הר געש צעיר, גבעת עדן, לתצפית. במרכזו לוע מרשים. מסביב צופים אל הרי-געש נוספים, מונים אותם אחד-אחד לשמותיהם.  סגריר, טפטוף בלתי פוסק של גשם קל-בינוני. המדריך המקומי שלנו אינו מתרגש, מטייל אתנו בלי מעיל-גשם או מטריה, נרטב ומתייבש, מזהיר אותנו שתמיד סוערות כאן רוחות עזות. ואכן, הרוח חזקה, פחי האשפה מכוסים במכסים כבדים. גם בדרך, באוטובוס, וגם במבט מהר עדן מתאשר הרושם שכל הבתים צמודי-קרקע. חלק בתי עץ מטופחים ומתוחזקים היטב, חלק בתי לְבֵנִים. הגינות קטנות (בית קרוב לשכנו) ומטופחות מאד. הרגשה של עיר רוגעת, ירוקה, בתים קטנים ושְׁלֵוִים (ויקרים למדי, כנראה). התחבורה נינוחה, תמיד יש נהג העוצר ונותן לנו להשתלב בתנועה או לפנות ימינה (שזה כמו לפנות שמאלה בארץ…), או לחצות את הכביש אם אנחנו הולכים ברגל. מנפנפים יד לאות תודה לנהג, והוא מגיב כאילו זה מובן מאליו, לא מתעצבן.

היום יום א', אך התנועה ברחובות ערה (רחוק מלהיות סואנת), והמדריך מסביר שזה בגלל אירוע סנסציוני. מהו אירוע מסעיר כאן? הגיעה לנמל ספינת התיירות הגדולה בעולם, וכל התושבים יוצאים להזין בה את עיניהם. גם אנחנו.

מנוחה קצרה במלון מרקור, ובמהרה יוצאים לסיור נוסף. מעבורת לרובע דבונפורט ומעפילים (הפעם ברגל..) לראש הר געש נוסף, הר ויקטוריה. תרגיל כושר, ומבחן לראות את כושרם של חבריך – מסתבר שרובם בכושר מצוין. לידנו עברו מכוניות בכביש ללא מדרכה, התחשבו בנו בשלוה וברוח טובה. המלווה המקומי לא עלה אתנו, הוא שמן מדי.

בראש ההר גינון נאה, תצפית נרחבת, ותותח וביצורים ממלחמת העולם השניה (נגד היפנים, כנראה), מה שפוגם בצורת הלוע הקלאסי.

חזרה לסיור במרכז העיר. כאן ורק כאן יש כתריסר רבי-קומות, בתי משרדים של בנקים וחברות-ענק. אך ביניהם משמרים בתים "היסטוריים". מה זה כאן "היסטורי"? כל מה שנבנה לפני 1930. בתים קולוניאליים, שזכו לא רק לשמירה, אלא גם לשיפוץ יקר ברוח המקור.

כל הזמן גשם קל, בדיוק במידה שמתלבטים כל רגע אם כדאי לפתוח מטריה. הכיכר לזכר פרייברג, מלחמת העולם השנייה, סיפורים מכרתים, הנסיך אלברט, המלכה ויקטוריה… אחרי זמן-מה נגמר הכוח להקשיב לסיפורי המדריך המקומי על תולדותיו המרתקים והדרמטיים של כל אחד מן הבניינים, ושל גילי על הרקע ההיסטורי, החברתי והפילוסופי.

ארוחה חגיגית משותפת על חשבון החברה.

יום ב', 24.11.2003

שנת-הלילה פתרה למדי את בעיית הג'ט-לג.

סיור-בוקר באוקלנד, בנסיעה ברחוב היקר ביותר. בתים נחמדים (אך לא הרבה יותר מזה) במחירים אסטרונומיים. כמעט נוגעים זה בזה, מזכיר לי את כפר-ורדים. סגריר, גשם קל. עדיין מתפעלים מהנהיגה: לא רק שאינם מתבלבלים לנהוג בצד ההפוך, אלא שהם גם רגועים, זהירים, אדיבים, ומוותרים לנהג האחר.

מוזיאון הים ואנטארקטיקה, ברמה מוזיאונית גבוהה ביותר, מעניין ומושך. מציצים דרך קירות-זכוכית אל מכלאה ענקית של פינגווינים בשטח של חצי דונם, שחצי ממנו זו בְּרֵכָה (בעומק עד 3 מ', וקיר-הזכוכית פתוח גם לתוך הברכה), החצי השני יבשה מעוצבת כאילו קרחונים. מתקבל רושם שהפינגווינים מרגישים מצוין, גם המבקרים.

ראו באתר זה: אנטארקטיקה; פינגווינים

אחר-כך עוברים במסוע בתוך מנהרה שקופה בתוך אקווריום ענק. סביבך דגים, לא רק מימין ומשמאל, אלא גם מעליך. צפיפות רבה ומִגְוָן יפה של חי ימי – סרטני ענק, דגים, כרישים, במיוחד בַּטִיִּים (כרישים משולשים, חתולי-ים).

משם עוברים לרכב-שלג ונוסעים בתוך אנטארקטיקה (בנוסח דיסנילנד), עוברים חדרים אחדים, כל אחד מהם מציג הבט אחר של אנטארקטיקה: המשלחות, לווייתנים, כלבי-ים, פינגווינים. אחרי שיורדים מהרכב ממשיכים באנטארקטיקה: תמונות, דיאגרמות, סיפורים – הכל משולט בטקסטים קצרים באותיות גדולות. ברקע קולות מתאימים ברמקולים. מסכים עם סרטי-וידיאו. מסכי-מחשב לפעילויות אינטראקטיביות.

משם נוסעים למוזיאון העירוני. 3 קומות: קומה של תרבות חומרית מאורית-פולינזית; קומה של חי וצומח (כללי, לתלמידים, לאו דווקא חי של ניו-זילנד); וקומה של גבורת החיילים הניו-זילנדיים במלחמות לא-להם, צבאות ה-אנז"ק במלחמת העולם הראשונה והשנייה. סיירנו בעיקר בקומה המאורית, מבוא מוצלח לסיור בארץ זו, וכנראה הדבר הכי מוצלח שאפשר להציג מתרבות המאורים, כי במחשבה שניה אין הרבה מה להציג – הם לא הותירו אוצרות אמנות רבים (או שלא למדנו להעריך אותם). כמובן שהמרשים מכל זו סירת מלחמה מאורית.

דגש מיוחד: אנז"ק   (Australian and New Zealand Army Corps) וקרבותיהם בשירות הבריטים . באוסטרליה וניו זילנד, המונח משמש לא רק לציין את הלוחמים במלחמת העולם הראשונה, אלא לכל החיילים האוסטרליים והניו זילנדיים בעת מלחמה. יום אנזא"ק נחגג כל שנה במדינות אלו לזכר החיילים שנפלו במלחמה, בשתי המדינות, ב-25 באפריל – יום נחיתת הכוחות הראשונה בגליפולי בשנת 1915 בחוף, שנודע לאחר מכן כ"מפרץ אנזא"ק".

יצאנו מאוקלנד, והנה שוב מוזיאון – מוזיאון היערנות והקאורי במַטַקוֹהֶה (MATAKOHE). שונה לגמרי, ומוצלח ביותר. למה צריך מוזיאון? כי בטבע נשמרו רק מעט מאד עצי קאורי, וכן מעט עצים גדולים אחרים. הקאורי הוא עץ-מחט (אצטרובלאי) שעליו בכלל לא מחטניים, והוא עשוי להגיע לממדים עצומים: גיל של 2,000 שנה, גובה של 50 מ' ויותר, וגזע בקוטר של 4 מ', ויש אומרים שבעבר הגיעו עצים ממין זה לקוטר של 8 מ', כמו הגדולה בסקוויות.

קאורי Agathis australis. מלך העצים! אוטוכטוני, אנדמי (גדל באופן טבעי רק בניו זילנד). מחטני (אצטרובלני) ממשפחת האראוקריה.

מלבדו יש בניו-זילנד הרבה עצי אראוקריה ממינים שונים בגינות-נוי, מיובאים מדרום-אמריקה.

המוזיאון ממחיש זאת יפה בצורות שונות, וכן מציג את תהליכי הכריתה (ביד!) וההובלה, ואת השימושים בעץ, שהוא יפה גם לבניה וגם לקישוט, לחפצי-נוי ולציפוי קירות. מלבד זה נמצא השרף יפה ומועיל הן לפיסול והן לתעשייה כימית, והפך לענף-יצוא חשוב. גם שרף שהופק מפציעה מכוונת של עצים, וגם שרף מאובן-למחצה, שנקבר בביצות ).

כבר ב-1814 נשלח שרף קאורי ממפרץ האיים לאוסטרליה ולאנגליה בידי משלחות-חקר.

בשנות ה-30 וה-40 למאה ה-19 יוצא קאורי במחיר 5 לי"ש לטון לצורך מרוק – בעיקר לצפון אמריקה, אך גם לאנגליה ולאירופה.

בשנות ה-60 למאה ה-19 נודע לו שם טוב בשוקי העולם, ועולים מאירופה הצטרפו למאורים באיסוף השרף בגבעות של צפון ניו-זילנד. כאשר פחת מלאי השרף שעל פני הקרקע החלו לחפור שרף קבור. כך עלה היצוא מ-1,000 טון ב-1960 ל-5,000 טון ב-1970, ועד לשיא של מעל 10,000 טון, בשווי של 600,000 לי"ש ב-1900.

בין 1870 ל-1920 היה שרף הקאורי מקור-הכנסה עיקרי למתישבים החלוצים של צפון אוקלנד. בשנום ה-90 של המאה ה-19 עסקו באיסוף שרף הקאורי 20,000 איש, מהם 7,000 כעיסוקם הראשי, במשרה מלאה.

על עצי הקאורי

המשך נסיעה. סטייה אל שביל רגלי קצר בתוך יער קאורי נפלא בשמורת וַּאיְפּוּאָה. כן השבילים! כאן נתקלנו בהם בפעם הראשונה: מושקעים מאד, עשויים לנוחיות המטייל ובטחונו (רשת למניעת החלקה) יחד עם שמירת טבע – לעתים עובר השביל לאורך מאות מטרים על גשר-עץ, למנוע פגיעה בטבע. הליכה עד אל פרט אדיר-ממדים בשם טַאנֶה מַהוּטַה (אל היער) או באנגלית פשוט "ביג טרי". מרשים מאד! גם עצם הנסיעה בכביש בתוך היער היא חוויה.

התמקמות בגשם במלון BEACHCOMBER RESORT בפאהיה, מלון פשוט-יחסית, מחוץ לעיירה.

לאוכלים במלון מזומנת הפתעה מאלפת: הבישול לעילא ולעילא, האוכל מוגש בצורה אסתטית וממש אמנותית, אך השרות וההגשה – חובבניים ביותר.

יום ג', 25.11.2003

נסיעה באוטובוס אחר, מיוחד, של חברה המתמחה בחבילות-טיול באזור, עם נהג-מדריך אחר, מעורב מאורי-אירי במוצאו, מתמחה גם בנהיגה בתוך מים, גם בגלישת-חולות, גם בסיפורים ובשירים מאוריים.

נוסעים ממפרץ האיים צפונה, סוטים לעבר שמורת PUKETI, ליער קאורי נוסף. שביל הקאורי (קצר מאד, על גשר-עץ למניעת פגיעה בשרשי העצים, שהם סמוכים לפני הקרקע), השביל נקרא מנגינה-נגינה MANGINANGINA  (כאשר NG זה עיצור אחד), והוא נפלא גם אחרי שהכרנו יערות קאורי מרשימים כבר אתמול. הנהג מנדנד כל הדרך כדרך המדריכים בארה"ב, וגם את האנגלית שלו קשה להבין. הנוף ללא הרים גבוהים, כל האזור גלי-גבעי, אבל הכבישים מתפתלים כל הזמן, אין קטע-כביש ישר, אין אפשרות לעקוף בבטחון. מזל שהתנועה דלה. אם צריך לעקוף – יעשה הנעקף מאמץ לאפשר לך לעקוף.

כל הארץ שדות-מרעה, בנאות-דשא ירביצני. הכבשים מפוזרות באורח שוה, אין שתים קרובות. גם הפרות. אין עדרים קטנים (כמו בנפאל, למשל), אלא לפחות 200 כבשים או 100 פרות בכל חלקה.

נוסעים דרך דאוטלס ביי לקייפ רינגה, מפגש הים הטסמני עם האוקיאנוס השקט. ממגרש החניה הולכים ברגל למגדלור, בתוך שיחיה של מַנוּקַה (עץ-התה). הליכה מרעננת בנוף גבעי עד למגדלור, כמעט הנקודה הצפונית ביותר של האי הצפוני, עם מבט יפה אל  המערבולות שבמפגש זרמי האוקיינוס ועל העץ שנשמות המאורים עוברות דרכו במסען חזרה להוואיקי.

.

תחילה לא הבנו מדוע היינו צריכים להפרד מהנהג ומהאוטובוס שלנו. רק ב-14.30, אחרי האוכל, מתחיל האוטובוס (והנהג) שלנו להראות את נפלאותיו: נוסעים בתוך נחל חולי רחב ושטוח (50–100 מ'), בתוך מים שעומקם 1–10 ס"מ. נוסעים מהר, אסור לעצור, כי אז שוקעים. מתיזים מים ודוהרים. בשולי הנחל – דיונות-חול תלולות מאד. במקום מסויים עולה הנהג על "אי" מורם מהנחל כדי חצי מ', ושם הוא יכול לעצור. שולף מבטן המכונית לוחות-גלישה. כולנו חולצים נעליים, חוצים את הנחל ומטפסים בקוצר-נשימה במעלה הדיונה התלולה והגבוהה. מלמעלה מחליקים במורד התלול על גבי לוח מיוחד, בשכיבה על הגחון כשהראש קדימה. נפלא! כולנו גלשנו בזהירות ועצרנו במדרגה במדרון, מעט לפני הנחל. ואילו הנהג-מדריך ירד בדהרה, חצה גם את המדרגה והמשיך אל מדרון תחתון, ממנו אל תוך הנחל, וחצה את הנחל מתיז לכל עבר, ועלה על המדרון בצד השני, כמעט יבש.

בהזדמנות זאת שמתי לב, כי בסך הכול זו ארץ די נקיה, אך פה ושם אפשר למצוא לצד השביל בקבוק-בירה או פחית או פלסטיק, בניגוד לסינגפור, שהיא נקיה ללא פשרות. (לא פלא. בסינגפור משלמים קנס של 1000 דולר או חוטפים מלקות על השלכת בדל סיגריה או חתיכת נייר).

ירדנו בנחל עד לים, והמשכנו דרומה לאורך הים ב"חוף 90 המייל" – משטח חולי ברוחב של כחצי ק"מ, מוצף בגאות ונחשף בשפל, ואנחנו נוסעים עליו בזמן השפל, מזדרזים לסיים את הנסיעה לפני בוא הגאות. החול די נוקשה, אך פה ושם טובעני, והמומחיות של הנהג שלנו מצדיקה את עצמה. קטע אחד הלכנו ברגל כדי לחוש במו רגלינו את הנוף, וכן כדי לתת לנהג הזדמנות לעשות דאווינים ולנו לצלמו כשהוא נוסע בתוך מי-ים רדודים. סיפורים על סלע המאורים ועל מכוניות ששקעו בחול והשיגה אותן הגאות, ועל תחרויות דיג עם פרסים של עשרות אלפי דולרים – אשרי מי שאלה הבעיות שלו.

חזרה לאותו מלון, BEACHCOMBER RESORT בפאהיה.

יום ד', 26.11.2003

היום נועד לשיא הסיור באי הצפוני – שיט במפרץ האיים. המפרץ ידוע כזירה להתרחשויות מכריעות בתולדות האדם באי – הן המאורים והן האירופים והן היחסים ביניהם. כאן נחתם "חוזה ואיטנגי", ומכאן חוזרת נשמתו של מאורי שמת אל הַוַאִיקִי. המפרץ ידוע גם בנופי-איים, במפרצים, ובצבעי המים במפרצים. אבל… אבל חיכה לנו יום סגריר עם גשם. לפעמים אפילו גשם חזק (עד כה חווינו בארץ זו רוב הזמן רק גשם קל, מנדנד). נוסף לכך מטלטלת אותנו הספינה שלנו, ומשתררת אוירה מדכאת של החמצה ושל זיפת. לכך נוסף עוד מדריך מקומי מעצבן המדבר ללא הרף ברמקולים הזועקים מכל פינה בספינה.

ראו באתר זה: המאורים ואירופה

והנה במהלך השיט מתחיל להתבהר, השמש יוצאת, הצבעים של המים מפגינים את מלוא קסמם, אפילו הסיפורים על כל בניין בכל אי מפסיקים לעצבן, מבינים את החשיבות של המפרץ בתולדות הארץ. רק טלטולי הספינה לא חדלו, והדיילות מתרוצצות עם השקיות המפורסמות. הגענו ממש עד ה"חור בסלע", אך לא העזנו לעבור דרכו בים הגלי.

הפלגנו מאיון לאיון ב"נתיב השמנת" – בציר זה היתה משייטת במאה הקודמת ספינה שאספה את החלב מהמשקים. במהלך השיט גם נחתנו באי אחד (בישוב ראסל, שבו התחילה ההתיישבות הלבנה בניו זילנד), טיפסנו למצפור, אכלנו ארוחת צהרים קלה, ועצם ההפסקה בשיט היתה מבורכת.

אחרי השיט עוד מצפה לנו נסיעה ארוכה ומייגעת לחצי האי קורומנדל, כולל מעבר בלתי-נמנע באוקלנד בשעת עומס-תנועה. אוקלנד משתרעת מחוף לחוף לרוחב כל האי, כך שאין ברֵרה, חייבים לחצותה. בדרך עוד הפסקה בנסיעה, עם שביל-עץ אל עץ קאורי מרשים ועוד אתרים, אך הנהג לחוץ, וממהרים. אבל היער עדיין ממשיך להיות מרשים.

ארוחה קלה בבית-קפה בדרך (פשטידה עם בשר), אחרים הולכים למקדונלד.

שמורת קורומנדל (Coramandel)

לינה במלון פסיפיק הרבור לודג' בטאירואה. חדר גדול, מטבח מצוייד היטב (מי צריך את זה?), מקלחת טובה, נוף נהדר. ישנים כהרוגים.

יום ה', 27.11.2003

בבוקר ראינו מחלון חדרנו את הים משני הצדדים: בצד אחד הים עצמו, בצד אחר מפרץ. השפל חשף שטח נרחב. עד שיצאנו לראות (לפני ארוחת הבוקר) התחילה הגאות, ועקבנו אחרי התקדמות הים, ממש רואים בעין, איזה מטר לדקה!

ארוחה טובה ודומה מאד לכל יתר ארוחות הבוקר, הכל לפי אותה סכמה.

בנסיעה התרשמתי כי העדרים כאן גדולים מעט יותר מאשר בימים הראשונים, בממוצע איזה 200–300 כבשים לעדר, ופעם אפילו עדר של למעלה מ-1,000 כבשים בשדה אחד.

שמורת יער מתחדש על חורבות מכרה זהב שניטש ב-1915. טיול רגלי עם זוג מדריכים מקומיים, קיוי-דנדי ואשתו ג'אן, משוגעים ליער ומאוהבים בו. הדרכה טובה, מצליחים להדביק אותנו באהבתם לטבע הארץ הזאת, עם גם קצת מגרעות, כגון בדיחות-קרש והומור מעשי. גם "זחלים זוהרים" במכרה זהב נטוש. עצי שרך מַמַקוּ, עצי קאורי קטנים ונביטה של קאורי בתוך משטחי טחבים. עץ-התה (מַנוּקַה), שמפיקים ממנו תה, תבלין, תרופות, דבש. הדבש נחשב לתרופת-פלאים לפגעי-עור שאין להם מזור אחר. יתר הצמחים יוזכרו בנספח הצמחים.

ארוחה קרה עשירה שהכינו המארחים שלנו, בחוץ גשם ובפנים אוכלים בעמידה.

נסיעה אל חוף קתדרל קוֹאוּב (Cathedral Cove), מפרצון הקתדראלה – צוקי-חוף מרשימים. בדרך באים מולנו הרבה מקומיים, רובם בגיל בין 20 ל-35, רבים מהם יחפים. המדריך המקומי שלנו מברך כל אחד מהם לשלום בנעימות ובשמחה כאילו הוא היחיד הבא מולו.

לקראת השפל של הערב נוסעים אל חוף החולות החמים, הולכים בגשם, חופרים בחול למצוא מים חמים, מוצאים המון אחרים מתפלשים במים החמים. ההווי האנושי מעניין לא-פחות מתופעת הטבע: המון מקומיים מתחפרים בחוף ושוכבים במים החמים לשפת האוקיאנוס הקר. לינה שוב במלון פסיפיק הרבור לודג' בטאירואה.

יום ו', 28.11.‏2003

אנחנו כבר שבוע מחוץ לבית, יום ששי בניו-זילנד, ויום ששי רצוף של סגריר וגשם קל. אבל רוב הזמן אין גשם, ולפעמים אף יש קצת שמש ופיסות-שמים כחולות.

עוצרים ליד מכרה-זהב וַאִיהִי. זה מכרה פתוח, פעיל, מכתש מלאכותי ענק באדמה.

בקטי-קטי רואים ציורי-קיר על בתים מבחוץ. ג'יין אשתו של קיווי דנדי זכתה בפרס על מפעל חייה לשימור המוראלים שהעיר כה מתגאה בהם.

מקיפים ברגל את הר הגעש מאונגנוּי.

רוטורואה

תצוגת כבשים ברוטורואה – מגעיל כמו קרקס זול.

גן-חיות נחמד ריינבואו ספרינגז. בעיקר חיות מקומיות, רבות מהן הפכו נדירות ואין לראותן בטבע, אלא רק כאן, כמו הקיוי, תוכים שונים והספנודון (טאוטרה), זוחל קדמון עם עין שלישית במצח. בגן נטועים עצים מיובאים, בין היתר עצי סקוויית-החוף (רֶדְווּד) מקליפורניה, שניטעו לפני 70 שנה והם מרשימים בגודלם, צומחים כאן יותר טוב מאשר במולדתם.

שיטוט ברגל ברוטורואה, לאורך האגם. שחפיות, ברבורים שחורים. האם כאן זה היה שחלק מהמטיילים התברברו? הסוף טוב, מוצאים את כולם. נוסעים למלון מילניום. ארוחת ערב משותפת בהגשה עצמית במסעדת ולנטיין. הארוחה טובה, לא מהממת. מבחינה חברתית הארוחה לא הצליחה, רעש ופיזור, לידנו שולחן רועש של מקומיים החוגגים יום הולדת, די מעניין, כנראה נוסח מעורב מאורי-פַּקֶהי, כמו כל המדינה הזאת.

שבת 29.11.2003

היום כל היום לא ירד גשם!

רוטורואה, סיור בפַקַרֶוָּרֶוָּה, אתר הכולל גם ריכוז מגוון של גייזרים שונים למיניהם, וגם שחזור יפה ומאלף של כפר מאורי, עם הדרכה מאורית די טובה. כולל סירת מלחמה מאורית מרשימה, שנבנתה בימינו באמצעות כלים מאוריים עתיקים בלבד. אורכה 25 מ', נחטבה מגזע אחד של עץ טוטרה.

נסיעה אל טֶה וַאִירוֹאַה, כפר קבור שנחשף בידי ארכיאולוגים מתוך אפר וולקני שכיסה אותו בהתפרצות של שנת 1886. הכפר בערך מ-1860, עם השפעות אירופיות מאד, ועם מלון ושירותים לתיירים, שנהרו כבר אז לניו-זילנד ובאו הנה לחזות בתופעות וולקניות, במיוחד ביפי "הברֵכות הוְרודות". בהמשך אותו שביל הולכים למסלול קצר של סיור ביער, כולל מפל קטן נחמד, ויצויין כאן כי עשרות (?) שבילי-יער קצרים שעשינו במהלך הטיול לא הקהו את ההנאה מיער-הגשם הסבוך של ניו-זילנד, אולי אף העשירו אותה. אף שאין להצביע על מקום ורגע מסוימים, הרי היער הוא אחת החוויות העזות ביותר של הביקור בארץ זו (כמו גם מראה הכבשים הפזורות באחו).

חלק יוצאים לטיסות-נוף, היתר מבקרים בגני הממשלה לזכר ביקורו של הנסיך מוֵוילס. גנים נחמדים, במיוחד באווירתם: כר דשא ענק, ובו סובבים בשלוה כתריסר או שניים של אנשים מבוגרים, דומני רובם נשים בגיל 50–60, משחקים קריקט. בכלל, נוסף על שגעון הרגבי מרבים לשחק כאן בחוץ קריקט, גולף ובאולינג.

לסיום מקיפים בשביל את האגם הכחול. גילי יצא לטיסת-נוף, מעל לאי הלבן (White Island) ואת הטיול הזה מדריך הנהג הנאמן שלנו, פיטר, מתוך תחושת-אחריות עמוקה, למרות הקושי הנפשי שלו עם המנטאליות הברדקיסטית שלנו. שעתיים שְׁלֵווֹת ביער גבוה ונפלא, עם הרבה עצי-שרך גבוהים במיוחד, וכן עצים מיובאים שניטעו כאן והגיעו כבר לגובה של 40 מ', בעיקר אורן מונטריי (Pinus radiata). על הקרקע תפרחות המזכירות פרחי פרוטאה או אלמוגים, שנשרו מעצי רֶוַּרֶוַּה (Knightia exelsa), הכלולים אכן במשפחת הפרוטאיים.

בערב – תצוגה וכֵּרָה מאורית. כבר באוטובוס (לא שלנו, אלא של האתר) בדרכנו לכפר המשוחזר מטרטר הנהג בקול דרמטי להכניסנו לאוירה מתאימה. בהגיענו לשם מתברר שאנחנו אחד מתריסר אוטובוסי-תיירים הבאים לאותה הופעה. טקסים, שירה, נגינה וריקודים; מעבר בין מדורות בביתנים שונים עם הווי הכפר, ולבסוף ארוחה המונית בחדר-אוכל ענק בהגשה עצמית, משהו שבין ארוחה מאורית לבין תמחוי המוני ומאורגן להפליא.

חזרה למלון "שלנו", מלון מילניום ברוטורואה.

להמשך קריאה: יומן מסע בניו זילנד. חלק ב'