גילי חסקיןהפארק הלאומי ילוסטון – סוגיות בשמירת טבע.
כתב: גילי חסקין
ראו קודם: הפארק הלאומי ילוסטון
הפארק הלאומי ילוסטון, הוא לא רק הפארק הלאומי הראשון בעולם, אלא שדה למחקר ולהתלבטות בסוגיות של שמירת טבע.
הקמת הפארק
ב־1 במרץ 1872 חתם הנשיא יוליסס סימפסון גרנט (Ulysses S. Grant) על הצעת החוק להקמת הפארק הלאומי ילוסטון, כ"פארק ציבורי, או אדמת תענוגות, למען בני העם והנאתם"[1]. כך נולד הפארק הלאומי הראשון בארצות הברית ובעולם כולו. החקיקה לא קבעה הנחיות מעשיות של רעיון הפארק הלאומי[2].
נתניאל לנגפורד (Nathaniel Langford) מונה למפקח הראשי הראשון של הפארק ב־1872, וכיהן משך חמש שנים, אך לא קיבל משכורת, מימון או כוח אדם. ללנגפורד לא היו את האמצעים לשפר את איכות הקרקע או להגן על הפארק כראוי, וללא מדיניות רשמית או חקיקה מתאימה הוא לא היה יכול לאכוף את הגנת המקום. גורמים אלה הותירו את ילוסטון חשוף לפגיעת ציידים לא חוקיים, ונדלים ואחרים ששאפו לגזול מהפארק את משאביו הטבעיים. הנטורליסט והמינרולוג ג'ורג' בירד גרינל (George Bird Grinnell). תיעד את הציד הלא חוקי של הביזונים, האייליים, והאנטילופקרות, בשל עורם[3].
לאור ממצאי הדוח נאלץ לנגפורד להתפטר מתפקידו ב־1877, ופילטוס נוריס (Philetus Norris) התנדב למלא את תפקידו, לאחר שנסע ברחבי ילוסטון והתרשם ממנו מכלי ראשון. הקונגרס אישר לבסוף כי מנהל הפארק יקבל שכר ותקציב צנוע לתפעול הפארק. נוריס השתמש בתקציב על מנת להרחיב את הגישה לפארק, להתחיל בבניית הדרכים בו ולבנות מספר מתקני שירות בסיסיים. הוא שכר את הארי יונט (Harry Yount) על מנת שזה יפקח על הציד הבלתי חוקי ועל הוונדליזם בפארק, וכיום, נחשב יונט לשומר היער הראשון של הפארק הלאומי.
חברת מסילת הרכבת הצפונית בנתה תחנת רכבת בליווינגסטון, מונטנה, שחוברה אל הכניסה הצפונית של הפארק בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19, וסייעה בהעלאת מספר המבקרים מ־300 בשנת 1872 ל־5,000 בשנת 1883. המבקרים בשנים אלה נאלצו להתמודד עם דרכים מדורדרות ועם שירותים מוגבלים, ואמצעי הגישה העיקרי אל הפארק היה על גבי סוסים או במרכבות. ב־1908 היה מספר המבקרים גדול דיו כדי לשכנע את חברת מסילת הרכבת יוניון פאסיפיק, לחבר את מערב ילוסטון לרשת מסילות הרכבת.
הציד הלא חוקי והרס המשאבים הטבעיים נמשכו, עד שצבא ארצות הברית הגיע למעיינות החמים הוט מאמות' ( Mammoth Hot Springs,.) ב־1886,. כאשר שירות הפארקים הלאומיים הוקם ב־1916, רוב עקרונות הניהול שנקבעו בידי הצבא אומצו על ידיו, והצבא מסר לידיו את השליטה בפארק ב־31 באוקטובר 1918.
מייסדי ילוסטון לא חשבו על ארץ פראית ולא על שמירת טבע, אלא על מגרש משחקים לאומי רחב ידיים, מקום בילוי בעל ממדי ענק. בשנותיו הראשונות של הפארק, הנאת הציבור קדמה לשמירת הטבע. לכן, כדי להגביר את מספר המבקרים ולהגדיל את מספרם, התירו פקחי ילוסטון ליזמים לבנות בתי מלון, מבלי להתחשב לקרבתו לאתר טבע זה או אחר. כך למשל Old Faithful Inn , נבנה סמוך מאד לגייזר המפורסם. הם היטו מעיינות חמים כדי למלא בריכות רחצה ומילאו את הנחלים במינים לא מקומיים. הם סללו כבישים ופילסו שבילים מבלי להתחשב בנוף. הם סיפקו בידור, כמו מיצגי האכלת דובים, או מפגני תאורה, ששולבו בהתפרצויות של אולד פייטפול, בשעות הערב.
כאשר הוכרז פארק ילוסטון ב-1872, לא היו הנחיות מסודרות לגבי ציד בעלי חיים. בשנים הראשונות, עובדי הפארק, ציידים ותיירים היו חופשיים לצוד כאוות נפשם. הדאגה למבקרים גרמה לרשויות גם לרסן את בעלי החיים ה"רעים". זאבים פומות וזאבי ערבות נחשבו למסוכנים לבעלי החיים ה"טובים": איילים אצילים, כבשי הרים, איילים פרדיים ואנטילוקפרות. בשנת 1883 פרסם משרד הפנים האמריקאי הנחיות, שאסרו על ציד של מרבית בעלי החיים בפארק, אבל אלו החריגו את הזאבים, קויוטים, דובים, פומות וטורפים נוספים.
השמדת הזאבים
הזאבים האפורים היו מטרה מועדפת לציד, משום שנחשבו לטורפים "לא רצויים" ומשום כך מרבית הזאבים האפורים הושמדו בצפון אמריקה כולה.
בשנת 1907, כתוצאה מלחץ של מגדלי בקר החלו להרוג בעיקר קויוטים וזאבים. האמפטיה הציבורית לאייל הקנדי, גרמה לקונגרס ארצות הברית, בשנת 1914, להעניק תקציב שישמש למטרת "השמדת זאבים, נובחניות (Prairie dogs)[4], ובעלי חיים אחרים המזיקים לחקלאות ולאיכרות" באדמות ציבור. אפילו הנשיא טדי רוזוולט (Theodore Roosevelt)[5], שנודע ברחמיו על הדוב שאמור היה לצוד (מכאן השם "טדי בר), טען שהזאבים הינם בעלי חיים "חסרי תוחלת".
הזאב נמנה עם סדרת הטורפים (Carnivora) ועם משפחת הכלביים (Canidae). הזאב הוא למעשה אבי הכלבים המבויתים, שמרביתם עברו תהליכי שינוי מלאכותיים בידי משביחי גזע למיניהם. הדומים לו ביותר הם כלב המזחלות והרועה הגרמני.
במשך דורות סבל הזאב מדימוי שלילי, שבא לידי ביטוי, בין השאר, באגדות ובסיפורים (ראה "כיפה אדומה"…) ובביטויים ("אדם לאדם זאב") וכמעט גרם להכחדתו. הוא הצטייר בעבר (וגם כיום) כחיה מפחידה הטורפת כל יצור הנקרה בדרכה. אם ישאלו טייל עם מי היה מעדיף להיפגש בעובי היער, עם זאב או עם אייל, סביר להניח שיעדיף את האייל. מנתונים שאספה ענת ברוק, בארצות הברית ובאירופה, נראה כי לא קיימת שום עדות על תקיפת אדם על ידי זאבים לפחות בשלושים השנים האחרונות! לעומת זאת קיימות עדויות על ציידים שהותקפו על ידי זכרים של איילי הקורא בעונת הייחום, וניצלו רק בנס.
למרות זאת, תוך מספר שנים חוסלו בשמורות הטבע והיערות הלאומיים של ארצות הברית, 1800 זאבים ו-23000 קויוטים. בשנת 1926 הרגו בסך הכול 136 זאבים, ובאופן זה נעלמה אוכלוסיית הזאבים של ילוסטון. (בעבר נחשב הזאב ליונק שכיח ביותר על פני כדור הארץ. אבל כיום, במקומות רבים בעולם, הוא הוכחד כליל בידי האדם או נמצא בסכנת הכחדה לאחר שהפיתוח העירוני דחק אותו לשטח קטן בהרבה משטח המחיה הדרוש לו.) . מבצעי חיסול נוספים נערכו עד להתערבותו של שירות הפארקים הלאומיים ב־1935. אוכלוסיית הקויוטים שרדה. זאת ועוד, קויוטים שהגיעו לילוסטון לאחר חיסולה של אוכלוסיית הזאבים,
אם לא די בכך, כדי לסייע לאותם בעלי חיים "טובים" , כמו למשל האייל האציל, לעבור את חודשי החורף הקשה, פיזרו להם פקחי הפארק בתחילת המאה ה-20, חציר מעגלות הזנה. בכך שיבשו את תהליך הברירה הטבעית שהיה קיים אלפי שנים. אוכלוסיית האיילים גדלה באופן מהיר וקיצוני, עד שהרשויות חששו מרעב המוני והפכו את הכיוון. בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלו לדלל את האיילים האצילים. במשך העשור השלישי של המאה, צדו אותם בהמוניהם, העבירו אותם למקומות אחרים, או שחטו אותם ואת בשרם תרמו לילידים.
למרות זאת, ציידים מטעם הנהלת הפארק המשיכו לבצע את הנחיות הציד. ובשנת 1926 הרגו בסך הכול 136 זאבים, ובאופן זה נעלמה אוכלוסיית הזאבים של ילוסטון[6]. מבצעי חיסול נוספים נערכו עד להתערבותו של שירות הפארקים הלאומיים ב־1935. זאבי הערבות (קויוטים), שהגיעו לילוסטון לאחר חיסולה של אוכלוסיית הזאבים, הפכו לטורפים הכלביים העיקריים בפארק. אולם, זאב הערבות לא מסוגל להתגבר על בעלי חיים גדולים, והתוצאה של המחסור בטורף על באוכלוסיות הללו, הייתה גדילתן בצורה לא פרופורציונלית, לכדי מגה-פאונה.
כאשר הוחזרו זאבים לפארק ילוסטון במערב ארצות הברית לאחר היעדרות של כ-70 שנה, התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה בכך שהדגימה איך הטבע עובד בהרמוניה ואיזון מופלאים בין צמחים, אוכלי עשב, טורפים, ציפורים ואפילו הרים ונהרות.
הזאבים החלו לטרוף איילים, שעלו במספרם בהעדר טורפים טבעיים. האיילים היוו בעיה משום שהם חיסלו את הצמחייה באזורים רבים ולא אפשרו לעצים, שיחים ועשב לגדול. עם הגעת הזאבים לא רק שהאיילים החלו להצטמצם יחסית במספרים, אלא שהם גם החלו להתנהג באופן אחר ולהימנע מאזורים מסוימים (כמו עמקים או שטחים פתוחים), בהם הם עשויים להיות טרף קל. החזרת הזאבים לפארק גרמה לשינויים משמעותיים במערכת האקולוגית. התוצאה הייתה שמקומות אלו חזרו לעצמם וצמחים מסוגים שונים החלו לגדול ויערות להתפתח. אוכלוסיית האייל האציל קטנה למחצית מגודלה קודם להחזרת הזאבים וכתוצאה מכך חלה התאוששות של עצי צפצפה וערבות שהאייל נהגו לכרסם. העצים והשיחים משכו ציפורים רבות ובונים שמשתמשים בעצים ויוצרים סכרים ובריכות בעבור עוד זנים של בעלי חיים כמו ברווזים, לוטרות, צפרדעים ועוד. הזאבים הגדולים הרגו זאבי ערבות שהיו טורף העל קודם לכן, ולכן היוו תחרות על מזון לזאבים שנוהגים לתקוף אותם. לעומת זאת אוכלוסיות הארנבות והשועלים שהיו טרף עיקרי של זאבי הערבות גדלה[7].
מספר העכברים והארנבות בפארק עלה, דבר שהוביל לעלייה במספר העופות הדורסים, החמוסים, הגיריות והשועלים. טורפי נבלות נהנו מהשאריות של הזאבים, וכך גם הדובים שנהנו במקביל בעלייה בזמינות של פירות היער.
אולי הדבר המדהים ביותר הוא שהזאבים שינו את הנהרות בפארק. גדות הנהרות נשחקו ונסחפו פחות, הנהרות התפתלו פחות ונעו בזרמים רציפים תוך כדי שהם יוצרים יותר ברכות. הסיבה הייתה שעם פחות איילים ויותר צמחייה גדות הנהרות היו פחות מועדים לשחיקה. וכך שינו הזאבים את המערכת האקולוגית ואפילו את המבנה הפיזי של האזור.
הפנמת שמירת הטבע
דילול האיילים האצילים בילוסטון נמשך עד שנות השישים של המאה העשרים. אז התעורר הציבור, שלמד בינתיים לראות את הדברים בעיניים יותר אקולוגיות וקרא לשים לו קץ. ועדה מיוחדת קמה לניהול חיי הבר, פרסמה ב-1963, דין וחשבון, שהפך לאחר מכן למדיניות רשמית: המלצות הדו"ח היו: "סימניו הטבעיים של הפארק, והכוחות שעיצבו אותם, ישתמרו, או במידת הצורך ישוחזרו, עד כמה שאפשר, במצב ששרר במקום כשהגיע אליו האדם הלבן לראשונה. פארק לאומי צריך להיות מזכרת לאמריקה הפרימיטיבית". הדו"ח מתח ביקורת על רשות הפארקים, שפגעה במאגרים של מורשת טבעית, של אותו עולם שעיצב את החיים וקיים אותם. "דובים שמאכילים אותם, הופכים לקבצנים ונהיים מסוכנים. איילים אצילים שמאכילים אותם, מדלדלים את המרעה הטבעי. יחסי הטורף והנטרף בקרב חיות הבר צריכים להיות טבעיים.". האקולוג של הפארק, דון דספיין הסביר כי ":משאבי ילוסטון אינם 20,000 איילים אצילים, או מיליון אורנים, או דוב גריזלי אחד. יש משאב יחידי, והוא המצב הפראי – מזג האוויר, בעלי החיים, הצמחים, רעשי האדמה הפועלים על זה…[יוצרת] מצב של קיום, מצב פראי, שהוא המוצר והוא המשאב שלמענו אנו משמרים את ילוסטון"[8]
האירועים שהתחוללו בין האדם לטבע בילוסטון לימד את הפקחים כי הרעיונות המקובלים של טוב ורע אין להם תוקף לטבע. כך למשל, התפרצויות יוצאות דופן של חיפושית האורן ההררית (Dendroctonus ponderosae), מין המשתייך לתת-משפחת Scolytinae (באנגלית Bark beetle) ממשפחת החדקונתיים שתחום תפוצתה הטבעי במערב אמריקה הצפונית, תרמו להרס הנרחב של חורשות אורן לבן-קליפה[9]. החיפושיות מטילות ביצים ומחדירות פטרייה מחוללת מחלה לעצים מארחים, הכוללים מינים רבים אחרים של אורן, והשילוב בין הזחלים הניזונים מהעץ וההדבקות בפטריות קטלני מספיק על מנת להרוג עצים עתיקים או חולים. אך גם לחיפושית זו יש תפקיד אבולוציוני, שכן בדרך כלל היא מתמקדת בעצים זקנים, מכלה אותם ומאפשרת לעצים צעירים ובריאים מהם, לשגשג. כך למשל, מגפות העין הוורודה (Epidemic keratoconjunctivitis) מכלה עדרים של כבשים קנדיים. אלו, כמו איילים אצילים הגוועים בחורף, הם חלק מהתהליך הטבעי.
ביזונים
מספר הפרטים באוכלוסיית הביזונים בצפון אמריקה היה בעבר בין שלושים לשישים מיליון, כאשר בילוסטון שכן אחד מריכוזי האוכלוסייה הגדולים והיציבים ביותר. בשנת 1902 מנתה אוכלוסיית הביזונים של הפארק חמישים פרטים, אך בשנת 2003 היא כבר מנתה 4,000 פרטים.
, רשויות הפארק פועלות פעמים רבות על מנת לכוון את עדרי הביזונים לתוך הפארק, במקרה שהם נודדים אל מעבר לגבולותיו. במהלך החורף של 1996–1997 עדר הביזונים היה כה גדול, וכאשר 1,079 פרטים יצאו מגבולות הפארק הם ניצודו או נשלחו לשחיטה. פעילי זכויות בעלי חיים טענו כי שיטה זו היא אכזרית מדי, וכי חששם של החקלאים מפני העברת מחלות איננו מוצדק. האקולוגים הצביעו על כך שהביזונים בסך הכול נודדים לאזורי מרעה עונתיים שאינם חלק מהמערכת האקולוגית של ילוסטון רבתי והפכו לאזורי מרעה המתאימים לפרים, כאשר חלקם נמצאים ביערות לאומיים ומושכרים לחוואים פרטיים.
אוכלוסיות הביזון הגדולות ,הן מקור דאגה עבור החוואים, החוששים כי הביזונים החיים בטבע יעבירו מחלות פרים לקרוביהם המבויתים. למעשה, כמחצית מהביזונים בילוסטון נחשפו לברוצלוזיס (Brucellosis), שהיא מחלה חיידקית שהובאה לאמריקה הצפונית, באמצעות פרים אירופיים ועשויה לגרום להם להפלה טבעית[10]. המחלה כמעט ואינה משפיעה על ביזוני הפארק, ומעולם לא תועד מקרה שבו הועברה המחלה מהזן הלא מבוית לזן המבוית. אולם, השירות לפיקוח על בריאות בעלי החיים והצומח (APHIS) הצהיר כי הביזונים הם "מקור סביר" להתפשטות המחלה באוכלוסיית הפרים של ויומינג ודקוטה הצפונית. גם האייל הקנדי יכול להיות נשא של המחלה, וההשערה היא כי הוא זה שהעביר אותה לסוסים ולפרים[11].
מיני הצמחים הפולשים מאיימים לעיתים על המינים המקומיים בתחרות על חומרי מזון. הגם שמינים אלו נמצאים בדרך כלל באזורים שבהם האדם מבקר בתדירות הגבוהה ביותר, כגון ליד כבישים או אזורי תיירות פופולריים, הם התפשטו אף אל פנים השטחים הטבעיים. ראו בהרחבה: סוגיות בשמירת טבע.
אחד הצמחים הפולשים, ברומית הגגות (Cheatgrass), כבר התפשט .הזרעים נכנסים לפארק במכוניות ובנעליים של המבקרים. ברומית הגגות יכולה לשגשג גם בקרקע קשה והיא דליקה מאד. הצמח הזה משתלט אחרי שריפות ומונע מצמחים מקומיים לצמוח מחדש. אם ברומית הגגות ודומיה יתפשטו, זה עלול להשפיע על הביזונים ועל האיילים. הברומית צומחת מהר במיוחד באביב. היא מוצצת את הלחות מהקרקע מוקדם ואז היא נעלמת. לכן, בניגוד לעשבים המקומיים, היא לא מזינה בעלי חיים בקיץ.
באופן כללי, רוב המינים הפולשים מסולקים על ידי עקירת הצמחים מהקרקע או ריסוס, כאשר שתי השיטות עולות כסף וזמן רב[12].
מניעת שריפות
מתברר כי גם שריפות יער טבעיות הן אירוע חיוני לשמירת הטבע. הן מבערות שיחים זקנים וחולים ומחישות את החזרתם של חומרי התזונה לקרקע. אפילו שריפות יער נרחבות, עשויות להועיל לצמחיה לחיות ה בר, משום שהן מאפשרות את צמיחתו של יער חדש ורענן.
שרפה היא מרכיב קבוע במערכות אקולוגיות רבות, וצמחיית ילוסטון הסתגלה אליה במגוון דרכים. לאשוח דאגלס (Douglas fir) יש קליפת עץ עבה המגינה על חלקיו הפנימיים מפני רוב השריפות. אורן מפותל (Lodge pole pine)- שהוא מין העץ הנפוץ ביותר בפארק (כמעט 80% מהעצים) – מתגונן באמצעות אצטרובלים הנפתחים רק בתגובה לחום. זרעיהם מוחזקים במקום על ידי שרף קשיח, והאש גורמת להתכתו של השרף ובאופן זה הזרעים יכולים להתפזר. האש מסלקת את החומר העצי המת, ובכך מגדילה את שטח המחיה של עצי האורן. אורן לבן-קליפה ומינים אחרים נוטים לצמוח באזורים היותר קרים ולחים, היכן שפחות סביר שתתחולל שרפה. גם מינים אחרים ישגשגו יותר באור השמש הניתך על הצלקות השחורות שנפערו ביער. מתברר כיה אש היא זרז. היא חשובה למערכת האקלוגית כמעט כמו הגשם והשמש.
עצי הצפצפה יכולים לצמוח מחדש מהשורשים, וגם אם האש מכלה את העצים הגדלים מעל פני הקרקע, השורשים שורדים ברוב המקרים כיוון שהם מבודדים מהחום. לפי הערכה של שירות הפארקים, יש שריפות באזורי הדשא של ילוסטון פעם ב־20 עד 25 שנים, ואילו ביערות שבפארק יש שריפות פעם ב־300 שנים[13].
המדיניות הנוכחית היא לכבות את כל השריפות הנגרמות על ידי האדם ולהעריך את היתרונות והחסרונות של השריפות הטבעיות ביחס למערכת האקולוגית של הפארק. אמצעי הכיבוי מופעלים אם הוחלט כי האש מהווה סכנה מידית לאדם או למבנים, או שהיא עשויה לצאת מכלל שליטה.
שרפות מבוקרות מוצתות בתנאים שבהם הכבאים יכולים לוודא, כי הן יבערו במקום ובעוצמה שהם יבחרו. שריפות טבעיות יחשבו כשריפות מתוכננות אם יתאפשר להן לבעור לבדן. אולם, במהלך שלושים השנים האחרונות התרחשו 300 שריפות טבעיות שהנהלת הפארק לא התערבה בהן. כמו כן, הכבאים מסלקים עצים מתים ונפולים וסכנות אחרות מהאזורים שבהם האש עשויה לאיים על בני האדם והרכוש, ובכך הם מפחיתים את הסכנה באזורים הללו. התפיסה הראשונית במדיניות ניהול הקרקעות של ארצות הברית הייתה שכל שריפות היער הן רעות. האש נתפסה ככוח הרסני, וחלקה במערכת האקולוגית לא היה מובן. כתוצאה מכך, עד לשנות ה־70, כאשר התפתחה הבנה טובה יותר של השרפה, כל השריפות כובו. מדיניות זו גרמה להצטברות באזורים מיוערים מתים וגוססים, שמאוחר יותר סיפקו דלק לשריפות קשות יותר, ובחלק מהמקרים, לכאלה שלא ניתן היה לשלוט בהן. כתוצאה מכך הוכנו מספר תכניות לפיקוח על האש, ובהן נקבע כי יש לאפשר לאש הטבעית להמשיך לבעור, אם היא לא מהווה איום מידי על החיים או הרכוש.
ההיבט הבעייתי ביותר של הפארק כמערכת אקולוגית הוא היעדר החפיפה בין גבולות חוקיים לגבולות אקולוגיים. אף פארק אינו אי לכשעצמו ואף פארק אינו גדול די הצורך כדי לתפקד כיחידה אקולוגית שאינה תלויה כלל בנעשה מחוצה לה. במקרה של ילוסטון, מייסדיו שרטטו גבולות ישרים כסרגל, הנטויים זה לזה בזוויות ישרות, חוצים רכסי הרים, נהרות ועמקים, ללא כול התייחסות למארג הרציף של הטבע. אולם הצמחים ובעלי החיים אינם מתחשבים בגבולות אלו. עדרים חוצים את גבולות הפארק, בעיקר לשפלה של אגן וויומינג שמצפון לה. המערכת האקולוגית של ילוסטון גדולה פי חמישה משטח הפארק. דובי הגריזלי תלויים במידה רבה באדמות שמחוץ לפארק. שם הם מחפשים שורשים, פירות יער ומיני מזונות אחרים. לפחות מחצית מתחומי מחייתם של הדובים הקיימים כיום בילוסטון, מצויה מחוץ לגבולות הפארק. דובי הגריזלי זקוקים למרחב ולאי הפרעה. בלי אלה הם מתים – לרוב כתוצאה מעימות עם ציידים, רועי בקר, בעלי קרקעות או מכוניות.
השפעת התחממותו של כדור הארץ
חוקרים, מומחים ומנהלי הפארק חוזים שבעקבות שינוי האקלים שצפוי בעשרות השנים הקרובות, הפארק הלאומי הראשון בארה"ב יסבול משריפות עוצמתיות יותר, יערות קטנים יותר, התפשטות של שטחי הערבה נמוכי הצמחייה, נתיבי מים רדודים וחמים יותר וצמחים פולשים רבים יותר. כל אלה עלולים לשנות את מספרם והתנהגותם של בעלי החיים בילוסטון.
הפארק הוא ביתן של כמה מתחנות מזג האוויר הוותיקות ביותר בארה"ב, ונתונים מהפארק והאזור המקיף אותו סייעו למדענים להבין את שינוי האקלים במערב ארה"ב ולעקוב אחריו. מאז 1948 עלתה הטמפרטורה השנתית במערכת האקולוגית ילוסטון הגדולה – שטח של כ-90 אלף קמ"ר, הכולל את הפארק, יערות לאומיים ואת הפארק הלאומי גראנד טיטון – בכ-1.1 מעלות צלזיוס. החוקרים מדווחים שהחורף התקצר בעשרה ימים בממוצע ונעשה פחות קר.
פטריק גונזלס, מדען יערות ושינוי אקלים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אמר: "בהרי הרוקי הצפוניים, השלג הדחוס ירד לרמתו הנמוכה ביותר זה 800 שנה",
מאחר שהשלג הכרחי לקיום האקולוגי של הפארק כפי שהוא, ירידתו מדאיגה את המומחים. הקיצים בפארק נעשו חמים ויבשים יותר, מה שמגביר את הסכנה לשריפות. גם אם יגדל שיעור המשקעים בעתיד, המים יתנדפו מהר יותר, אומר מייקל טרסק, אקולוג שעבד בילוסטון 28 שנים. "כשבתי תהיה זקנה, האקלים יהיה שונה בשבילה כמו שעידן הקרח האחרון שונה בשבילנו", אמר טרסק.
בשנים האחרונות איבדו האיילים שטחי מרעה ,כשקיצים יבשים וחמים יותר קיצרו את מה שהאקולוגים מכנים "הגל הירוק", שבו הצמחים נעשים ירוקים בפרקי זמן שונים בגבהים שונים, מסביר אנדרו הנסן, מומחה מאוניברסיטת מונטנה. כעת יש איילים שנשארים בעמקים מחוץ לפארק, מכרסמים מדשאות, ולאן שהם ילכו, הזאבים ילכו בעקבותיהם. זהו שילוב מעניין מאוד של שינויים בקרקע ושינוי האקלים, שמוביל בוודאות להסטה דרמטית בדפוסי הנדידה, ואלפי איילים צפויים להגיע לשטחים פרטיים[14].
קיצים יבשים יותר פירושם גם סכנה מוגברת של שריפות. התנאים שגרמו לשריפות ב-1988, אז שליש מהפארק עלה באש, עלולים להפוך לדבר שבשגרה. לקראת סוף המאה, "מזג אוויר כמו הקיץ של 1988 ישרור כאן כל הזמן", אמרה מוניקה טרנר מאוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון. "עם התחממות האקלים, השריפות פורצות לעתים קרובות יותר. אנחנו מתחילים לראות יערות צעירים בוערים לפני שניתנה להם ההזדמנות להתאושש.
יערות מצלים על נתיבי המים, וגם הם עוברים שינויים הקשורים לאקלים. רואים בבירור מגמות התחממות בקיץ ובסתיו. זרימת הנחלים והנהרות קטנה עם ההצטמצמות של השלג הדחוס. הדגים מתרכזים כעת באזורים קטנים וצפופים יותר, מה שעלול להוביל לתחלואה רבה יותר. ב-2016, נסגר נהר ילוסטון לדיג לאורך של כ-300 ק"מ בגלל התפרצות של מחלת כליות שהרגה אלפי דגים. זרימה קטנה יותר ומים חמים יותר הם תוצאותיו של האביב המוקדם. תוצאה נוספת היא הפשרת השלגים המהירה, שמשחררת זרמים עזים. ההצפות פגעו בקינון של עופות המים דוגמת הטבלן, השקנאי האמריקאי הלבן והקורמורן המצויץ. העופות האלה מקננים באגמים ובבריכות, וגובה הים בהם עולה ויורד תדירות, כתוצאה משינוי האקלים.
גם מספר הברבורים המחצצרים בילוסטון הולך ומתמעט. בתחילת המאה ה-20 חיסלו ציידים את רוב העופות הגדולים האלה בארה"ב, לאחר שצדו אותם בשביל בשרם ונוצותיהם שהיו אופנתיות אז. כשבעים ברבורים נותרו באזור ילוסטון. חלקם חיו בבי\טחה בתוך הפארק וסייעו לשקם את אוכלוסיית הברבורים הללו ברחבי ארה"ב. כיום חיים בפארק רק שני זוגות של ברבורים מחצצרים, ובשנים האחרונות הם לא הצליחו להעמיד צאצאים.
מערכות אקולוגיות אינן סטטיות, אבל שינוי האקלים משנה בתי גידול במהירות רבה עד כדי כך שצמחים ובעלי חיים רבים אולי לא יצליחו להסתגל היטב – ואפילו לא להסתגל בכלל.
השפעת שינוי האקלים ניכרת באורן לבן הקליפה יותר מאשר על כל עץ אחר בפארק בפרט ובמערב ארה"ב בכלל. חיפושיות האורן ההרריות הרחיבו מאז תחילת המאה ה-21 את התקפותיהם לעצים צעירים ובריאים, כמו גם לעצים עתיקים, והסיבה לכך היא שמאז שנת 2000 האקלים במקומות הגבוהים התחמם דיו כך שהחיפושיות יכולות להתרבות בתוך אורן לבן-קליפה, לעיתים קרובות משלימות מחזור חיים שלם בתוך שנה אחת ובכך לאפשר גידול אוכלוסייה בקצב מעריכי. נופי יערות שלמים, כדוגמת רכס אוולנש (Avalanche Ridge) סמוך לכניסה המזרחית של הפארק הלאומי ילוסטון הפכו לשטחים נרחבים של אורנים לבני-קליפה מתים בגוון אפור[15]. המדענים מייחסים את מגמת התחממות להתחממות עולמית מעשה ידי אדם[16].
ב-2007 העריך שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית שהחיפושיות הרגו אורנים לבני-קליפה על שטח של 2,000 קילומטרים רבועים, וב-2009 עלה האומדן ל-3,200 קילומטרים רבועים, הגבוה ביותר מאז החל הרישום. ההתפרצות של חיפושית האורן הרגה קרוב ל-750,000 אורנים לבני-קליפה במערכת האקולוגית של ילוסטון רבתי בלבד. לפי הערכות, ב-30 השנים האחרונות מתו כ-80% מהאורנים לבני הקליפה בפארק כתוצאה משריפות, פגיעה של החיפושית או זיהום פטרייתי.
אובדן של עצי האורן לבן הקליפה עלול להוביל לפגיעה נרחבת באזור. מין זה של עצים נחשב מין בסיסי ורב השפעה, הממלא תפקיד מרכזי במבנה של המערכת האקולוגית. צמיחתם באזורים חשופים בהרים מאפשרת לצמחים אחרים להיאחז בקרקע. החופה הרחבה של צמרותיהם מגינה על השלג מפני קרני השמש. והם מספקים מזון לציפורים, כמו קיק האגוזים האמריקאי (Clark's nutcracker), [17]שבתורו מעודד נביטה של הצנוברים על ידי כך שהוא מחביא אותם.
הקיק ניזון בעיקר מזרעים באצטרובלי אורנים (צנוברים) ממינים שונים והוא יכול לאכול 1–15 זרעים ביום. הוא שובר את האצטרובלים במקורו וחלק מהזרעים הוא מפזר במגוון אתרים מוחבאים, כנראה כדי שלא יימצאו כולם על ידי סנאים. בעונה אחת הוא יכול להחביא 98,000 זרעים. לציפור זו יכולות זיכרון גבוהות. היא יכולה לזכור 75% מהזרעים שהיא מאחסנת. שאר הזרעים מצליחים לנבוט בהצלחה לאור שיטות האחסון של הקיק.
העצים הללו הם גם מקור מזון חשוב לסנאים, לשועלים ולדובי גריזלי.
כאשר אין הרבה צנוברים, דובים ניזונים ממזונות אחרים, כולל חלקי פגרים של דישונים או צבאים שציידים מותירים מחוץ לפארק. וזה עלול להביא את דובי הגריזלי שבאזור ילוסטון – שבספטמבר נוספו שוב לרשימת המינים שבסכנת הכחדה – לעימות עם בני האדם. "לאובדן עצי האורן יש השלכות מרחיקות לכת על כל המערכת האקולוגית.
היופי היוצא דופן של ילוסטון נוצר כתוצאה מחום וולקני; וכעת חום מעשה ידי אדם הוא זה שעלול להביא לקריסתו.
הערות
[1] ג'ניפר גורהם אקרמן, "הפארקים הלאומיים ילוסטון וגרייט בסין, ארצות הברית", בתוך: אריה ניר (עורך המהדורה העברית), שמורות הפלא של הטבע, ספריית מעריב, תל אביב, 1993, (להלן: שמורות הפלא), עמ'23,
[2] ג'ניפר גורהם אקרמן, "הפארקים הלאומיים ילוסטון וגרייט בסין, ארצות הברית", בתוך: אריה ניר (עורך המהדורה העברית), שמורות הפלא של הטבע, ספריית מער, תל אביב, 1993, (להלן: שמורות הפלא), עמ'23,
[3] Punke, Michael (2007). Last Stand: George Bird Grinnell, the Battle to Save the Buffalo, and the Birth of the New West. Smithsonian Books. p. 102
[4] נובחנית, מרמיטה נובחנית, או נובחנית כלבית (שם מדעי: Cynomys) היא מכרסם מצוי בערבות העשב של צפון אמריקה. הנובחנית היא אחד מסנאיי הקרקע, ומצויה בארצות הברית (בעיקר ממערב לנהר המיסיסיפי), בקנדה ובמקסיקו (בעיקר בצפון המדינה). גודלן הממוצע של הנובחניות הוא בין 30 ל-40 ס"מ (אורך, כולל הזנב הקצר), ומשקלן נע בין 0.5 ל-1.5 קילוגרמים.
שמה של הנובחנית בעברית (וכן באנגלית, Prairie dog "כלב ערבות") נובע מקריאת האזהרה שלה, אשר מזכירה נביחת כלב. השם באנגלית מוזכר ביומני משלחת לואיס וקלארק כבר בשנת 1804, לפיהם גילתה המשלחת "מושבה של החיה שהצרפתים מכנים "כלב הערבות" בשנת 1806 תיאר אותה לואיס בפירוט רב יותר, והתייחס אליה כ"סנאי נובח".שמה המדעי של הנובחנית, Cynomys, לקוח מיוונית ומשמעותו "עכבר-כלב".
[5] תאודור "טדי" רוזוולט הבן (Theodore "Teddy" Roosevelt; 2 1858 –1919) היה נשיאה ה-26 של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית (1901–1909). לפני כן היה מושל מדינת ניו יורק וסגן הנשיא. בתור מנהיג המפלגה הרפובליקנית, היה רוזוולט מנהיג האגף הפרוגרסיבי במפלגה בתחילת המאה העשרים, ונחשב לתומך רפורמות. ראשו חקוק על הר ראשמור לצד ראשיהם של ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ואברהם לינקולן.
[6] Defenders of Wildlife, A Yellowstone Chronology
[7] When wolves return to the wild everything changes
[8] ג'ניפר גורהם אקרמן, "הפארקים הלאומיים ילוסטון וגרייט בסין, ארצות הברית", בתוך: אריה ניר (עורך המהדורה העברית), שמורות הפלא של הטבע, ספריית מער, תל אביב, 1993, (להלן: שמורות הפלא), עמ'24-25,
Diana F. Tomback, Stephen F. Arno, Robert E. Keane, Whitebark Pine Communities: Ecology And Restoration
[10] ברוצלוזיס (Brucellosis, נקראת גם "קדחת מלטה", על שם המקום בו זוהתה לראשונה) היא מחלה הנגרמת על ידי חיידקים מהסוג Brucella המתאכסנים בבעלי חיים, ומדביקים בני אדם (מחלה זואונוטית). המחלה עלולה לגרום להפלות בבעלי חיים, ההדבקה לאדם עלולה לגרום לתחלואה קשה ונגרמת בעיקר על ידי צריכת מוצרי חלב לא מפוסטרים. החיידקים גורמי המחלה מתאחסנים לרוב בצאן ובקר, והדבקה של בני אדם נעשית באופן ישיר, במגע עם הפרשות בעלי חיים, ובעת אכילת בשר נא וחלב לא מפוסטר מבעלי חיים נגועים. (מחלת הברוצלוזיס, אפידמיולוגיה, פתוגנזה, פיתוח תרכיבים ומבט על משק הבקר הישראלי . הקשר בין חיידקי Brucella ובין מחלת הברוצלוזיס נתגלה על ידי אליס קתרין אוונס, בקטריולוגית אמריקאית אשר חקרה את החיידק כבר ב-1917 ופרסמה את ממצאיה בשנת 1927. אוונס קראה למגדלי הבקר לחלב לפסטר את החלב על מנת למנוע התפרצויות של המחלה, אלא שממצאיה התקבלו בספקנות בשל היותה אישה, והעובדה שלא הייתה רופאה. רק לאחר שהממצאים אוששו על ידי חוקרים נוספים התחילו בפיסטור תעשייתי במשקי החלב בארצות הברית
[11] Brucellosis and Yellowstone Bison, Brucellosis, Animal and Plant Health Inspection Service
[12] אנטילוקפרה אמריקנית (שם מדעי: Antilocapra americana) היא מין פרסתן מעלה גירה ממשפחת האנטילוקפריים והיא המין היחיד בסוג אנטילוקפרה (Antilocapra) וממשפחתה, אך בעבר היו במשפחה מינים נוספים שנכחדו עד סוף הפליסטוקן. האנטילוקפרה היא החיה היבשתית המהירה ביותר באמריקה הצפונית, ובריצה למרחקים של כ-800 מטר עשויה להגיע למהירות של 86 קמ"ש. היא החיה המהירה ביותר למרחקים ארוכים, והחיה היבשתית השנייה המהירה ביותר בעולם, לאחר הברדלס, ועשויה לעבור 11 קילומטרים בכ-10 דקות, כלומר, במהירות של כ-66 קמ"ש.
Exotic Vegetation Management in Yellowstone National Park, Nature and Science, National Park Service, February 1, 2006
[13] Fire Ecology, Yellowstone Wildland Fire, National Park Service, October 25, 2006
[14] "ארץ הפלאות אוכלת יושביה: שינויי האקלים מאיימים על הפארק הלאומי ילוסטון", אתר האינטרנט של הארץ
[15] Petit, Charles (בינואר 30, 2007). "In the Rockies, Pines Die and Bears Feel It". New York Times.
[16] Ross Reynolds (ביוני 9, 2015). "Can A Dying Tree Species Be Saved At Crater Lake?". KUOW.
[17] קיק אגוזים אמריקאי (שם מדעי: Nucifraga columbiana) הוא מין של ציפור שיר ממשפחת העורביים החיה במערב אמריקה הצפונית לאורך יערות ואזורים הרריים באמריקה מקולומביה הבריטית בצפון עד לניו מקסיקו בדרום.
אורכו של קיק האגוזים 23–30 ס"מ ומשקלו 130 גרם. הוא בעל גוף אפור בהיר עם עיניים ומקור שחורים וגדולים. מקור זה מעוצב לפיצוח זרעים. הכנפיים שחורות ומעט לבנות בקצוותיהם וכך גם הזנב. הוא מזכיר מאוד את העורבני, אך בעל מקור ארוך וחזק יותר.
בנוסף הוא ניזון מחרקים, פירות ופירות יער שונים ובעלי חיים קטנים וגם מנבלות.