גילי חסקין
כתב: גילי חסקין; 18-06-24
תודה ליובל נעמן, על הערותיו ותוספותיו.
שושלת מינג מאד נוכחת בטיול לסין. המטייל מבקר באתרים רבים, החל מהחומה הגדולה וכלה בעיר האסורה. ברחבי סין כולה, המטייל מבקר באתרים רבים שנבנו בתקופה זו.
שושלת מינג הייתה שושלת קיסרים, ששלטו בסין במשך 276 שנים, מ-1368 ועד 1644, (ועוד 39 שנים בדרום סין עד לסיום הכנעת טאיוואן)[1]. הייתה זאת השושלת האחרונה של קיסרים ממוצא סיני אתני (בני האן).[2] ימי שלטונה היו ברובם תקופה של יציבות ושפע לסין. תחת שלטון שושלת מינג הייתה קרויה סין "אימפריית מינג הגדולה", כמו בימי שושלת האן (206 לפני הספירה ועד 220 לספירה) ושושלת טאנג (618-907 לספירה). למעשה "מינג הגדולה" היא התכנסות יואן הענקית לחלק הסיני בלבד, הכולל את מזרח סין הנוכחית, בתוספת חלק גדול של מזרח סיביר. אולם שטחי החסות שלה אכן כללו ממלכות סמוכות, והשפעתה עליהן הייתה גדולה. בניגוד ליואן קודמתה, שהייתה אימפריה רב לאומית, מינג הייתה ממלכה לאומית קטנה יותר, אך מרוכזת ו"סינית" יותר.
ראו באתר זה: שושלת טאנג
הייתה למינג השפעה מסוימת באסיה התיכונה (טורקסטן). כמו כן השפיעה על קוריאה, ואזורים במונגוליה היו אזורי חסות שלה, עליהם הוטלו מיסים. בדרומה שלטה חלק מהזמן על אנאם (צפון וייטנאם) וצפונה של מיאנמר של ימינו. שטחה של האימפריה בשיאה, היה השטח הגדול ביותר שעליו שלטו קיסרים ילידי סין אי־פעם (עד סיפוח טיבט 1950), כ-6,500,000 קילומטרים רבועים (2/3 משטחה היום)[3]. בתקופת שושלת מינג, נהנתה סין מיציבות יחסית, במשך 276 שנה. בימי מינג התחדש כוחו של הקונפוציוניזם, המנהל הורחב וחוזק, המסחר והתעשייה התפתחו והעיור גבר. חל עידון וגיוון בתרבות הערים. הדפוס שוכלל, החינוך הורחב ועמו גברו ההתחרות על משרות הציבור והמוביליות החברתית. בראשית המאה ה-17', הגיעה אוכלוסיית סין ל-130-150 מיליון נפש[4].
קודם להקמת שושלת מינג שלטה בסין שושלת יואן (Yuan), ששליטיה ממוצא מונגולי היו מצאצאי קובלאי ח'אן. עליו מספר מרקו פולו.
ראו באתר זה: מרקו פולו
הסיבות לשקיעת שושלת יואן ולנפילתה לבסוף:
- אפליה כלפי הסינים האתניים בני האן וקידום מונגולים וחווי ממרכז אסיה על פניהם.
- הצפת השוק בכסף, שהביאה לגידול של אלף אחוז באינפלציה, בזמן מלכותו של חְװֵי-דְזונְג (Togon-temür), הכגן (קיסר) האחרון משושלת יואן.
- המשבר החמור בחקלאות, עליית הנהר הצהוב על גדותיו והצפות נרחבות כתוצאה מהזנחה של מפעלי ההשקיה.
- הממשל הורה להכריח מאות אלפי אזרחים להשתתף בבניית סכרים והגבהת גדות הנהר הצהוב בשל שיטפונות קשים. מרידות היו גם על מונופול המלח הממשלתי. בתגובה פרצו משנת 1340, מרידות במקומות שונים בסין[5].
חשוב מכל: המגפה השחורה, שהמיתה באמצע המאה ה-14', כשליש מתושבי סין, וטרפה את כל קלפי המשטר הישן, ביוצרה אנרכיה וכאוס, עם חיבור לדת ולכך שסר חינו של בעל מנדט השמיים על המדינה.
בראש אחת מחבורות המורדים, עמד בן למשפחת אריסים ענייה ממזרח סין המרכזית בשם ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג (Zhū yuánzhāng, 1328-1398). הוא למד בצעירותו במנזר בודהיסטי ובשל מצוקה כלכלית, נשלח מהמנזר לקבץ נדבות. ב-1352 הצטרף לאחת מקבוצות המורדים הרבות הקשורות ל"מצנפת האדומה" – סניף של אחווה סינית סודית, של אינטלקטואלים בודהיסטים, המכונה "הלוטוס הלבן". הוא התחתן עם הבת המאומצת של אחד ממנהיגי המרד, גְווֹ דְזְה-שִׂינְג. לאחר שזה נלכד והוצא להורג ב-1356 הפך ג'ו יואנג'אנג למנהיג קבוצת המורדים[6]. בהדרגה השיג עליונות על קבוצות המורדים האחרות ובסופו של דבר, תוך כדי מאבקים ממשוכים, גם על הצבא של שושלת יואן.
באותה שנה כבש ג'ו יואנג'אנג את הבירה הדרומית נאנג'ינג ובהדרגה הרחיב את שליטתו על כל עמק הנהר יאנגדזה[7]. בהמשך הוא כבש את הבירה של יואן – ח'אנבאליק, היא בייג'ינג של ימינו. הוא לא מיהר להכריז על עצמו כקיסר והסתפק בתואר מושל מקומי. במקום לרדוף אחרי תארים, התמקד ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג בביצור העצמה הצבאית, הכלכלית והמנהלית של המשטר שלו. כמו יריביו, הוא זימן לחצרו מלומדים בכירים והעניק להם משרות וכיבודים, על מנת שייסיעו בבניית התשתית האזרחית של המשטר החדש[8]. אנשי רוח לא היססו להתייצב במחנה המורדים, הן משום ש"הצו השמיימי" (מנדט השמים), הצדיק התקוממות כנגד שליט שסר חינו מהשמיים. שנית, המלומדים ידעו שפערים חברתיים אינם מוחלטים והאביון של היו יכול להפוך למלך מחר ובנסיבות מסוימות מותר לחצות את הקווים ולשרת אדם ממוצא נחות יחסית. שלישית וחשוב מכול, המלומדים היו חדורים בתחושת שליחות. מבחינתם, התייצבות לימינם של מנהיגי מרד, הייתה כלי מרכזי ל"תירבות" של המורדים ולניתוב המרד לעבר דפוסים פוליטיים המקובלים על העילית המשכילה. בנכונותם לשרת את מי שאתמול היו אריסים, דייגים, חיילים פשוטים, או אפילו עבריינים, ידעו המלומדים, כי יש בידיהם הזדמנות לעצב את מדיניותם הכלכלית, החברתית והמנהלית של אדוניהם החדשים, ברוח המשנה הקונפוציאנית. מבחינת המורדים, שיתוף העילית המשכילה במחנה שלהם, היה תנאי הכרחי במעבר מהשלב ההרסני של המרד, שבו אלימות נתפשת כמוצדקת, לשלב של שיקום הסדר הפוליטי החדש.
בשנת 1368 שקעה החצר המונגולית במאבק הרסני נגד בכיר מצביאיה קורו טימור והשושלת נותרה חסרת אונים כנגד הכוחות הסינים המגיעים מדרום. בספטמבר 1368, בהתקרב הכוחות הסיניים בראשות הגנראל סו דא, לבירה המונגולית ח'אנבאליק, בחר הקיסר חְװֵי-דְזונְג לחמוק מן העיר ללא קרב. השלטון המונגולי בן מאה שנה הגיע לסיומו[9]. עתה היה נהיר לכולם כי ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג נתמך על ידי שמיים. הוא הורה להרוס את הארמונות של שושלת יואן עד היסוד ושינה את שם העיר ל"בֵּייפִּינְג" (מילולית "שלום צפוני")[10].
באותה שנה (1368) ייסד ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג בנאנג'ינג (בסינית "הבירה הדרומית"), שושלת קיסרים חדשה בשם "מינג" (בסינית "זוהרת") ונטל לעצמו את התואר הקיסרי "חונְגְ-ווּ", שהוראתו "לחימה נרחבת". שישה עשר קיסרי שושלת מינג היו בני משפחת ג'וּ. השושלת הבליטה את הזיקה שלה לדרום ולכוח היאנג (למרות ששמה מורכב מהסימניות שמש ירח, כלומר יין-יאנג). היא אמורה הייתה לסייע בחיסול השלטון המונגולי בצפון, משכנו של כוח היין (Yin). בסוף שנות מלכותו, עלה השלטון להיות בידיו בכל סין המערבית. לאחר שדחק את המונגולים עד סיביר. ממלכתו של ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג השתרעה על שטח שגודלו כמחצית משטחה של אירופה היבשתית. בהשראת שושלת טאנג (המאות 7'-10'), חילק ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג את הממלכה לחמישה-עשר מחוזות. הגבולות של מרבית המחוזות בסין כיום, מקורם בחלוקתה של תקופת מינג.
הקיסר חונְגְ-ווּ הצהיר שהשמיים בחרו בו להנהיג את סין, כביטוי לרצונם המפורש, שהוא ישיב למרחב "כל אשר מתחת לשמיים", את הסדר הכלכלי, החברתי והמוסרי הראוי. הוא נבחר לנקות את סין ממנהגיהם של הנוכרים, להבטיח רווחה וביטחון לאיכר הקטן ולהחזיר לסין את תפארתה.
הקיסר נאבק במשך שני עשורים, נגד שרידי נאמניה של השושלת המונגולית. הוא שלח את מצביאיו אל המדבריות הצפוניים ופעל נגד חבל יונ'נאן, שנשאר בשליטה מונגולית עד 1382 ונתפס על ידי קברניטי מינג כאיום אסטרטגי על בטחון המדינה. ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג אימץ את המדיניות המונגולית, בנכונותו להרחיב את שלטונו אל מעבר לסין גופא, וכמו קודמיו, הגדיר את הפריפריה הקרובה – דרום מזרח אסיה, יפן וקוריאה – כשטחים שבהם לא תהיה שליטה ישירה של סין. שושלת מינג פעלה להשיג הכרה בינלאומית וחידשה את הקשרים עם מנהיגי אנאם (צפון וייטנאם), גוריאו וצ'וסון (קוריאה), מורומצ'י (יפן) סומטרה, ג'אווה ואחרים. אלו מיהרו לשלוח את נציגיהם לנאנגינג ונוכחו כי סין אינה דורשת מהם כפיפות מעשית, אלא סמלית בלבד.
מינג ככלל, לא הייתה מעצמה כובשת, ולא הייתה בעלת כוח רב ושאיפות טריטוריאליות. כבר בתחילת שלטונו הכין קיסר מינג הראשון, חונגוו, הוראות שישמשו כהנחיות לדורות הבאים. הוראות אלו כללו את התובנה שהמדינות המצויות מצפונה של סין הן מסוכנות ומהוות איום למשטר מינג ולעומתן המדינות המצויות מדרום לסין אינן מהוות איום. יתר על כן, הוא קבע כי היות שהמדינות בדרום אינן מהוות איום – אין להתקיפן. ועדיין, למרות או אף בשל הנחיות אלו, סבלו המשטרים במדינות מדרום לסין משאיפות התפשטות של שושלת מינג במהלך המאה הבאה. מינג הגיבה למשברים בארצות השכנות, בעיקר בנזיפות ותוכחות.
תקופת מינג מתחלקת לחמישים השנים הראשונות ולשאר התקופה. בעשורים הראשונים הצבא החזק של סין כבש את השטח מידי יואן. בתקופתו של הקיסר יונג-לה (קיסר מינג השלישי) נבנתה העיר האסורה בבייג'ינג והוא העביר לשם את בירתו, הוא שיפץ את התעלה הגדולה, הקים את החומה הסינית הגדולה ואת מתחם קברי מינג, כבש את מחוז יונ'נאן ואנאם והקים את צי המסחר הגדול ביותר בעולם עד מלחמת העולם השנייה. בחלקה השני של מינג הפכה סין לחלשה, מסתגרת אך יציבה. יעילותה כפטרון העל של השליטים המקומיים התערערה במהירה. גם סחר החוץ איבד את חשיבותו. הוא הוגבל לשלוש ערי נמל והיקפו צומצם. בניגוד למונגולים, שאפה סין להגביל את המגע המסחרי עם העולם החיצון, למינימום האפשרי, דבר שגרם לאכזבה בקרב שליטי דרום מזרח אסיה ואלו צמצמו את מגעיהם עם מינג. הקיסרים המאוחרים מצידם, השתדל למזער את המגעים התרבותיים עם הנוכרים למינימום ההכרחי. השלטון היה מסויג ביחס לקבוצות אתניות לא האניות והשתדל להטמיע אותן בתרבות הסינית. הגיוון התרבותי שאפיין את שושלת יואן, חלף מבלי שוב.
הקיסר המייסד עלה לשלטון עם מחויבות ברורה לשים קץ למשבר הכלכלי שרושש משקים זעירים. הוא היה נחוש לתקן את מגרעות שושלת יואן, לשקם את החקלאות, להשיב אדמה לאיכרים שנפלטו ממנה ולהקים בסיס מס יציב לשלטונו, מבלי להקשות על המשקים הזעירים. הוא גייס צבאות של פועלים לעבודות כפייה כמו שיקום כבישים, תעלות וסוללות, ולשיפוץ ובנייה של כ- 41,000 מאגרי מים. מניעת רעב הייתה לאחד הקווים המנחים של שלטונו כקיסר (אולי בשל הטראומה שחווה, כשאמו מתה מרעב). הפסקת מלחמות הפנים, נתנה בידי הקיסר הזדמנות לעבד מחדש קרקעות שננטשו ולישבן מחדש באיכרים שנפלטו מאדמותיהם בימי הקרבות, בעיקר בצפון סין, שנפגע קשה מהקרבות במונגולים. במקביל, הטיל מסים כבדים בדרום העשיר, מעבר לנהר יאנגדזה.
לעתים האכלוס מחדש נעשה בכפייה, בפרט, אבל בדרך כלל עודדה המדינה את האיכרים, לעבד אדמה נטושה בדרכי נועם, קרי באמצעות תמריצים חומריים, כגון פטור חלקי ממסים, אספקת דגנים לזריעה, חלוקת כלי עבודה ובהמות ועוד. כמו כן, הקיסר תיגמל את מי שעברו לאזורים דלילי אוכלוסין, עם קרקע ראויה לעיבוד. הממשל הורה להם לשתול עצי פרי, לרבות תות (להאכלת תולעי משי). מיליארד עצים נשתלו בתקופת שלטונו, חלקם יועדו לבניית ספינות, שכן לשושלת מינג בראשית דרכה היו שאיפות ימיות נכבדות. השושלת החלה ליהנות משקט ומשגשוג.
הקיסר ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג היה חשדן כלפי פקידים-מלומדים לא פחות מאשר קובלאי ח'אן, אבל מסיבות שונות : הם היו משכילים ממנו, השתייכו לרוב למעמד חברתי גבוה משלו, ונטו להיות יהירים. הוא לא אפשר ל"ג'נג-יוּאוּ", היינו, 'חברים עם מחלוקות', להצטרף לשורות חצרו. הוא קיים את הטקסים הקונפוציאניים, אך אסר את פרסומם של כתבים קונפוציאניים 'בעייתיים' כמו אלה של מנציוס, שקראו להרוג שליטים עריצים. היה לו יחס אמביוולנטי אל העילית המשכילה. באופן מוצהר הוא דבק בערכים הקונפוציאניים שדוכאו במאה שנות שלטון יואן. הוא ראה במלומדים את מייצגיהם המסורתיים של הערכים הללו, אבל הוא ניסה למזער את כוחם החברתי והפוליטי. בימיו ולאורך תקופת השושלת כולה, התחזקה סמכותה קיסר ונהייתה אוטוקרטית עוד יותר. כבר ב-1380 חיסל הקיסר את תפקיד המזכירות ואת היועץ הראשי, כמו גם את ראש הממשלה, וריכז בידיו את קביעת המדיניות. "החצר הפנימית" הייתה לכוח מכריע בשלטון. בתוך "החצר הפנימית" נאבקו הפקידים המלומדים בסריסים וכן נאבקו פקידים מלומדים אלה, שכונו "מזכירים", עם "החצר החיצונית". הסריסים תפסו תפקיד חשוב בחקירה, בגבייה, ניהול ופיקוד צבאי. עם גידול השפעתם, נאלצו המדינאים לשתף עמם פעולה. מספרם גדל מ-10,000 ל-70,000 בסוף ימי מינג. הסריסים באו משכבות החברה הנמוכות, חופשיים ממוסר קונפוציאני ותלויים לחלוטין בקיסר. לעתים היו קיסרים חלשים, כלי שרת בידי סריסים מושחתים. בוטל האיסור על בני מעמד הסוחרים לקחת חלק בבחינות והמוביליות החברתית הגיעה לשיאה. הצבא הלך וגדל. שורות הצבא מולאו במגוייסי חובה ובשכירי חרב.
הקיסר ירא מפני ערעור על סמכותו ורגיש לפגיעות בכבודו. הוא הוציא להורג עשרות אלפי פקידים-מלומדים וגנרלים, כולל בעלי-ברית לשעבר, באשמת כל דבר, משחיתות ועד בגידה. האיבה שחש ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג כלפי פקידים-מלומדים הביאה אותו, כשתים-עשרה שנה אל תוך כהונתו, לבטל את תפקיד ראש הממשלה ולרכז תחתיו את הסמכויות הצבאיות והאזרחיות גם יחד[11].
הקיסר ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג (שלט 1368–1398), ניסה לבנות מערכת חברתית שכלליה נוקשים, הבנויה מקהילות כפריות עצמאיות, שנועדה להבטיח ולקיים מעמד קבוע של חיילים עבור השושלת. בשירות האימפריה הוקמו צבא גדול שכלל בין כמיליון חיילים, למעל לשני מיליון חיילים[12]. המספנות בלונגג'יאנג (Longjiang shipyard) שליד נאנג'ינג היו הגדולות בעולם בתקופתן. הוא התרכז בביסוס הממשל, דיכוי אגודות הסתר, שיקום מפעלי ההשקיה והקמת מערכת הגנה. ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג ביסס משטר שבו מכלול הסמכויות הפוליטיות ירוכזו למעשה – ולא רק להלכה – בידי הקיסר. הוא ארגן מחדש את המנגנון המנהלי ודיכא בזרוע חזקה כל קבוצה שהייתה עלולה לקרוא תיגר על הקיסר העתידי. הגם ששושלת מינג תוסיף לשלוט בסין כ-270 שנה, החלטתו להציב את הקיסר במוקד קבלת ההחלטות, סופה שתוביל לממשל קלוקל ולהתפשטות נגע השחיתות[13].
ספר החוקים שניסח ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג גזר עונשים כבדים על פקידים מושחתים. את עורם של פורעי-חוק בכירים שומה היה לפשוט לאחר הוצאתם להורג ולהציג לראווה. מתוך מודעות למשבר שנוצר בעקבות הנפוטיזם של הפילגש יאנג גווי-פיי מימי שושלת טאנג, אסר ג'וּ-יְוֵּאנְגָ'אנְג, על מינוי קרובים של קיסריות ופילגשים לתפקידים רשמיים. במקביל עשה מאמצים לרסן את פזרנותם של פקידי הארמון, תוך הגבלתם של מִשתים רשמיים לארבע מנות ומרק אחד בלבד (נוסחה שאותה יאמצו מנהיגים מודרניים כמו דֶנְג שְׂיָאופִּינְג ושׂי ג'ינפּינג בקמפיינים שלהם כנגד בזבזנות פקידותית[14]. לאחר הכתרתו, קיבל את הכינוי "חונְגְווּ". הוא ניסה להגיע לחברה שוויונית יותר. דאג לעניין, כפף את העשירים לחוקים. ביטל את העבדות והחרים את אדמות עשירם לטובת רפורמה אגררית, החכיר אדמה לאיכרים עניים, העניק להם זרעים, כלי עבודה ועודד אותם להתיישב בצפון.
ג'ו-די, או בשמו הקיסרי "יוּנְג-לֶה" ('אושר נצחי'), עלה לשלטון בשנת 1402, לאחר תקופה קצרה בה שלט אחיינו. מרכז כוחו היה בצפון, ושם גם היו אויביו החיצוניים, בעוד שהכוח הפנימי שהתנגד לו שלט בדרום, ולכן העדיף לבנות את שלטונו בצפון. הוא יצא לפשיטות לתוך מונגוליה כדי לייצב את ממלכתו. הוא שיפץ את התעלה הגדולה שנסתמה בינתיים, על מנת שיוכל להעביר מטענים של גרעינים לכוחות שבצפון, ב-1421 העביר את בירתו מנאנג'יג למרכז השלטון הדרומי של השושלת הקודמת, ח'אנבליק, היא בייג'ינג של ימינו.
לא היה פשוט להעביר את הבירה מהדרום העשיר צפונה. יונג-לה שיגר כוחות צבא שיסייעו לאסירים ולאיכרים להפריח את השממה שמסביב לבירה החדשה ישנה ולשתול דוחן, חיטה, שעורה ודוּרָה לצד ירקות כמו לפת, גזר וכרוב. הוא גייס ציירים ומשוררים שיהללו את יופיו של הצפון. צוותים של אלפי פועלים גררו דוברות לאורך התעלה הגדולה שאך זה שופצה, שעליהן העמיסו את כל הציוד הנדרש כדי להקים את הבירה החדשה. יונג-לה הורה על שיפוץ והרחבה של חומת סין הגדולה (שהוזנחה בתקופת שושלת יוּאן), ולבנות אותה לראשונה מאבן, וליצור מגדלי שמירה ושערים, כדי להגן מפני פלישות של מונגולים ושבטים צפוניים אחרים[15], וחשוב אף יותר מזה – לעצור את בריחת משלמי המסים ההאנים, המהווים גם כוח אדם לגיוס לצבא ועבודה.
יוּנְג-לֶה בנה את העיר האסורה, שתהיה מקום מושבם של עשרים וארבעה קיסרים משתי שושלות, מעתה ועד תום תקופת הקיסרות. הוא חידש את שיטת הבחינות הקיסריות, שהיוו תנאי לקבלת תפקיד בשירות המדינה. הוא סיפח את צפון וייטנאם ולראשונה מאז המונגולים, היווה איום על יפן. תקופתו הייתה הראשונה והאחרונה בהיסטוריה, שבה סין הייתה מעצמה ימית, ללא מתחרים, בים סין הדרומי ובאוקיינוס ההודי. מפקד הצי שלו היה סריס מוסלמי בשם ג'נג חה (Zheng He), שפיקד על שבעה מסעות ימיים בין 1405 לבין 1433 וביקר בג'אווה, סרילנקה, הודו, ערב ומזרח אפריקה. בכול אחד מהמסעות הללו השתתפו עשרות ספינות ענק ונטלו בהם חלק עד שלושים אלף מלחים. אלו היו הספינות הגדולות בעולם של המאה ה-15' ועלו באופן משמעותי בגודלן על הקרוולות המאוחרות של קולומבוס ומגלן. הוא הביא עמו מנחות מארצות זרות, החל מג'ירפה, ועד זכוכית מגדלת תוצרת וונציה. הוא נמנע מלהפעיל כוח צבאי למעט נגד שודדי הים היפניים. למרות עוצמתו האדירה של הצי שלו, העדיף ג'נג חה לקיים מסחר הוגן[16].
זמן קצר לאחר מותו של יונג-לה, השמידו הסינים את הספינות והמספנות וחדלו הסינים לשגר שייטות צי להפלגות גדולות אל מעבר לים. חוקרים רבים בסין ובעולם מצביעים על אירוניה מרה בכך שסין הפסיקה במו ידיה את בניית הצי הימי, זמן קצר לפני שאירופה המתעוררת פנתה אל הים והחלה לבנות את יסודות האימפריות הימיות שלה.
ב-1428 השלימו הסינים עם עצמאות וייטנאם, טיבט, קוריאה וטורקסטן, קיפלו את חילות המצב שלהם ממונגוליה, והסתגרו מדרום לחומה הגדולה. הקמתה מחדש של החומה סימל את התכנסותה והסתגרותה של סין, את הוויתור על המגננה האקטיבית וההתקפית שננקטה בראשית ימי השושלת ואת המעבר להגנה נייחת ופסיבית, שתאפיין את שושלת מינג, עד לשלהי תקופת שלטונה[17].
הקיסר לא סמך יותר מדי על הפקידות והפקיד את הקהילות הכפריות על השומה, על הגבייה ועל העברת הכסף לשלטון. הוא תבע מן הכפריים להתארגן לשלטון עצמי בכול מיני שטחים. הגדיל לעשות יותר מכול אחד אחר, בטיפוח בתי ספר יסודיים.
הממשל בתקופת שושלת מינג חידש מנהגים מהמורשת של בני האן: בתחום הדת חזר הקונפוציוניזם להיות דת המדינה הרשמית. בתחום החינוך הוקמו מחדש אקדמיות פרטיות רבות ללימודים קלאסיים – "שׁוּיְוֵּאן" (Shūyuàn), מוסדות שנסגרו בתקופת שלטונה של שושלת יואן, והן היוו מקור לפריחת הספרות, השירה והציור כפי שמעידות היצירות הרבות ששרדו עד ימינו. בנוסף, בתקופת מינג, שוכללה שיטת הדפוס המבוססת על אותיות מיטלטלות עשויות עץ וספרים רבים הודפסו במספר עותקים רב. המסחר והתעשייה התפתחו ומגמת העיור התגברה.
אנשי הרוח של ימי מינג התגודדו באקדמיות פרטיות רבות והניחו ספרות מחקר ענפה. עד לסוף המאה ה-16' כבר נפוצו ספרי לימוד לציור, כדי לאפשר לכול מי שניחן ולו במעט כישרון, לצייר "לפי הספר". הצייר צונג צ'י צ'אנג (1555-1636) הכריז שרק אדם ממושמע ומתורבת יכול לבטא בציור דבר בעל ערך. את זה הוא יוכל לעשות על ידי ביטוי אמת פנימית, בהפשטות פשוטות, על ידי שלמותן של תנופות המכחול שלו. היו משרפות חרסינה ממלכתיות ופרטיות, וייצרו בהן אלפי כלי חרסינה נאים, ביניהם קערות, ספלים, קנקנים ואגרטלים, שצבעיהם כחול-לבן. אחר כך נוצרו שם כלים דקורטיביים עוד יותר, עם זיגוג של אמייל בשלושה צבעים ואחר כף אף בחמישה צבעים.
תקופת מינג, בדומה לתקופת סונג הדרומית, נודעה כתקופה שוקקת מבחינה עירונית, מסחרית ואמנותית. חידושים טכנולוגיים משמעותיים הונהגו בתחומי אריגת המשי, ההדפסה וההוצאה לאור, לרבות המצאת סְדַר הדפוס. בשנת 1584 המציא הנסיך-המתמטיקאי ג'וּדְזָאי-יוּ (1536-1611) את שיטת 'הכוונון המושווה' לכוונון כלים מוזיקליים, כעשור לפני פיתוחה של שיטה דומה באירופה[18].
בימי מינג הקים המיסיונר הישועי מטאו ריצ'י מיסיון קתולי בבייג'ינג (1601) המיסיון פעל גם אחרי מות ריצ'י (1610) ועד סוף ימי מינג הוטבלו קרוב ל-28,000 סינים לנצרות. ריצ'י למד סינית מדוברת וקלאסית, וכן למד את "ספרי המופת". הוא זכה בהוקרת המלמדים הסינים, אם כי הם התרשמו יותר מהשכלתו החילונית מאשר באמיתות הנצרות[19].
ראו באתר זה: הישועים.
בתקופת שושלת מינג, הרופא לִי שְׁה-גֶ'ן, קיבץ את אסופת "הבֶּן-צָאו גָאנְגְ-מוּ" הבסיס לרפואה הסינית המסורתית. זו כללה מרשמים ליותר מ-11,000 תרכובות, שבהן נעשה שימוש ב-1,892 מרכיבים. בין השאר הוזכרה בה הלענה המתוקה (Artemisia annua) – הצמח שממנו מפיקים ארטמיסינין – תרופה נגד מלריה שפיתחה הכימאית טוּיוּאו-יוּאו, ושעליה זכתה בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה בשנת 2005[20] אף על פי כן, החלה סין, שעד אז ניצבה בחוד החנית של המדע והטכנולוגיה, להשתרך מאחורי המערב. הפיזיקאי התיאורטי וֶן-יוּ'אֶן צ'ייֵן כתב בספרו The Great Inertia : " אין שום אומה אחרת בעולם שהתמודדה עם מרידות איכרים כה רבות, שחוותה על בשרה מלחמות אזרחים כה רבות, שניצבה בפני פלישות כה תכופות; ויחד עם זאת, אין שום אומה אחרת בעולם שהיטיבה לשמר כך את תרבותה האופיינית […]. סין המסורתית נותרה ככלל סביבה פוליטית-אידיאולוגית הומוגנית ומסוגרת. אי-פתיחותה, היא שדיכאה את יצר החקר העיוני, החיוני כל כך לפיתוח מדעי[21]. גם לקונפוציוניזם שפרח בתקופת מינג יש השפעה מכרעת על העצירה ההתפתחותית והנסיגה המדעית בהשוואה לפריחה האירופית במחקר ובגילויים, ובכיבוש עולם באותה תקופה.
הופעתו של מעמד ביניים בעל אמצעים ואנין טעם הובילה לעלייה בביקוש לסחורות משובחות מן הסוג שנפוצו בחצר הקיסרית, כמו עבודות קלוּאָזוֹנֶה ולכה, רקמה בחוטי זהב, רהיטים מהודרים וכלי קרמיקה. קדרים החלו לחתום על קנקני החרס שלהם, רוקמים הוסיפו את חותמם האישי לבד עליו רקמו, ומגלפֵי אִיחָד (ירקן) חרתו את שמותיהם על גבי יצירותיהם[22].
התבססותו המתמשכת של מעמד ביניים משכיל הביאה לפריחה גם בעולם הספרות. כמה מן הרומנים הסיניים המפורסמים ביותר, אשר מיזגו סגנונות ספרותיים רשמיים עם ספרות מקומית, פורסמו בתקופת מינג — פעמים רבות תחת פְּסֵידוֹנִים (שמות עט), שכן הכתיבה הספרותית לא נחשבה כצורת ביטוי מכובדת. "רומן שלוש הממלכות" פורסם בתקופה זו. השילוב של היסטוריה, מיתוס ואגדה שהציע תפס את מקומה של האמת ההיסטורית בתודעה הציבורית, ושיווה לדמויות כמו צָאו צָאו נופך מעט נבזי, בעוד שיריביו תוארו כמופת לכבוד ולגבורה.
רומן גדול נוסף מהתקופה הוא "המסע למערב", המוכר גם בשם "קוף" תיאור בדיוני, המשלב אלמנטים על-טבעיים של מסעו של הנזיר המיתולוגי שׂוּאָן-דְזָאנְג להודו, להביא טקסטים בודהיסטיים מקוריים לסין. לאורך הרומן מתלווים אל הנזיר חזרזיר מדבֵּר, עוף-חול, נסיך הדרקון וקוף בעל תכונות אנושיות. הרומן הוא שילוב מבדר של מיתולוגיה, דאואיזם, בודהיזם, קונפוציאניזם וסאטירה[23].
גם הרומן הקלאסי (אחד נוסף מבין ארבעת הרומנים הקלאסיים) "גדת המים" נכתב בתקופה זו. זהו רומן הרפתקאות בסגנון סיפורי רובין הוד. הספר מבוסס באופן רופף על סיפוריה של קבוצת שודדים אמיתית מתקופת שושלת סונג.
מאפיין נוסף של תקופת מינג, הוא נסיגה משמעותית בכול החזיתות וויתור על שטחי הפריפריה. כך משל, הקצה המערבי של החומה הגדולה של מינג הוא מעבר ג'יא-יו-גואן ("גבול העמק הפורה"), בנקודה הצרה והקלה להגנה של פרוזדור הא-ש'י בגאנסו של היום. מאות קילומטרים מזרחה מהקצה המערבי של החומה של תקופת האן. משמעות ההחלטה שלא להאריך את החומה מעבר לג'יא יו –גואן, הייתה ויתור סופי על השליטה – הרופפת בְּלָאו הֲכִי שהייתה למינג באחדות ממלכות "האזורים המערביים". במקביל ויתרה מינג על השליטה בצפון-מזרח ואיבדה את שליטתה בטיבט.
אחד הדימויים החזקים של סין המסורתית בעיני המערב היה זה של ארץ מסוגרת המסרבת לקיים מגע תרבותי, קל וחומר פוליטי כלשהו, על ישויות חיצונית. אולם תדמית זו, שהתגבשה במהלך המאות ה-18' וה-19' מעולם לא הייתה מדויקת. אפילו בתקופות של הסתגרות יחסית, כמו בשושלת מינג, מאמצע המאה ה-15' ועד לשלהי המאה ה-16', המשיכה סין לקיים קשרים דיפלומטיים, צבאיים, מסחריים ותרבותיים, עם מגוון היישויות באסיה ולימים גם באירופה. עם זאת, אין ספק שהמגמה המתוארת, לעייל, של מזעור המגע עם העולם, הפכה לאחד המאפיינים הבולטים של שושלת מינג ואשר תעצב לימים את דפוס היחסים בין סין לבין העולם המערבי.
כאשר הגיע מַטֶאוֹ רִיצִ'י לחצר הקיסרית ב-1598, אחיזתם של הסריסים בשלטון הייתה איתנה. עול המיסים והשחיתות הביאו להתפרצותן של מהומות ברחבי הממלכה. "מלחמת אימג'ין" בת שש שנים כנגד הדאימיו היפני טויוטומי הידיושי בשטח חצי האי הקוריאני, רוקנה את משרד האוצר מנכסיו. על פי יונתן ספנס ובהגזמה רבה, בשיאה, היו תחת שליטתה של שושלת מינג "שטח רב יותר, ערים גדולות יותר, צבאות גדולים יותר, ספינות גדולות יותר, ארמונות גדולים יותר, פעמונים גדולים יותר, יודעי קרוא וכתוב רבים יותר, אנשי דת רבים יותר וייצור נרחב יותר של ספרים, כלי קרמיקה, מוצרי טקסטיל וחניתות מאשר בכל מדינה אחרת בתבל דאז"[24].
יחד עם זאת, סבלה מחשבת מינג מהנוקשות הנאו קונפוציאנית, שחוזקה וגובשה באמצעות שיטת המבחנים. המדינה ששלטה על שיטת המבחנים, כיוונה את ההוראה והמחשבה והתוצאה הייתה אחידות סתגלנית וחסרת דמיון. הנהירה לרכישת ידע אקדמאי, עודדה יצירת אסופות ואנציקלופדיות. המפורסמת מביניהן היא 'יונג-לה דא-דיין' (האנציקלופדיה הגדולה של הקיסר יונג-לה), שחוברה בתקופת קיסר מינג השלישי, בין 1403 ל-1407 בהשתתפות יותר מ-2000 מלומדים ולה 11,095 כרכים (פחות מ-400 מהם שרדו) וכללה מידע על ההיסטוריה, על הממשל, המוסר, המדע, הגיאוגרפיה, החקלאות, המלאכות ועוד. גם האמנות סבלה מאותו שיתוק יצירה. ציירי מינג הגדולים היו דווקא המלומדים החובבים ובעיקר בני הדרום, המרוחקים מהשפעת החצר. כנגד זה, עודדה חסות הקיסרים, את תעשיית החרסינה[25].
עד לשנת 1487 הספיקה שושלת מינג להחליף עשרה קיסרים, שהאחרון שבהם הוא הונְג-דזי (שלט בין 1487 – 1505). הונג-דזי היה שליט יוצא דופן, ולא רק משום שהיה הקיסר המונוגמי היחיד בהיסטוריה של סין. כמושל קפדן מינה רק אנשים מוכשרים לחצרו ועודד תרבות דיון. במקביל ריסן את כוחם של הסריסים, נלחם בשחיתות והשליט סדר בכספים הממשלתיים. לרוע המזל בנו יחידו, הקיסר גֶ'נְג-דֶה (שלט בין 1505 – 1521), התגלה כנהנתן וכפזרן. הוא נהנה לפרוץ לבתיהם של אנשים במסווה, ו'צד' נשים צעירות כה רבות להרמון שלו, שחלקן מצאו את מותן ברעב מפאת מחסור במזון[26].
כהונתו של ג'נג-דה ידעה התקוממויות רבות. חקלאים התקשו שוב לעמוד בתשלומים לגובֵי מיסים מושחתים, ואחדים אפילו נאלצו למכור את בנותיהם, לסרס את בניהם, לעבוד בעבודות מסוכנות במכרות לא חוקיים או לפנות למעשי שוד. כפריים עניים רבים עשו את דרכם אל ערי החוף המתפתחות, שכלכלתן הייתה מבוססת על שוד ימי, אשר בשלב מסוים היה אחראי לכמחצית מהכנסותיה של הקיסרות ממיסים. לצד עבודה ברציפים, אפשר היה למצוא תעסוקה במפעלי טקסטיל, נייר ופלדה[27].
בשנת 1514 הגיעו סוחרים פורטוגליים לחוף סין ושלוש שנים אחר כך הגיעה משלחת פורטוגלית רשמית לסין. אולם יהירות הפורטוגלים והשוד הימי שלהם, עוררו את חשדות סין והקשר נותק ב-1522. עד סוף המאה ה-16' הצליחו הפורטוגלים להקים תחנת סחר בחצי האי הזעיר מָקָאוֹ, כשבתמורה שילמו לסינים מה שהם כינו 'דמי שכירות', ומה ששושלת מינג כינתה 'תשורה'. הסחר תרם להופעת מינים חדשים של צמחים ובעלי חיים שמקורם ביבשת אמריקה. כך למשל הגיעו התירס, העגבנייה, הבטטה ופלפל צ'ילי לסין, שהשלים את הפלפלת ממטבח סצ'ואן, שהוא צמח סיני מקורי.
ראו באתר זה: האימפריה הפורטוגלית
הממשל עודד את האיכרים, לגדל גידולים חדשים ככותנה, אגוזי אדמה, תירס ובטטה, שאפשרו ניצול קרקע שלא הייתה מתאימה לגידול אורז. היבולים בעלי כושר ייצור גבוה דוגמת תירס ותפוח אדמה, שצמצמו את הרעב ההמוני וזירזו את הגידול באוכלוסייה. הפורטוגלים היו היצואנים הגדולים הראשונים של תה לאירופה, שאותו כינו בשמו הקנטונזי, צָ'ה; ההולנדים, שהחלו לייצא תה ממחוז פֿוּ-גְ'ייֵן בתחילת המאה ה-17', קראו לו Thee, בהתבסס על ההגייה הפוּג'יאנית של המילה — וכך התקבלה המילה 'תֶּה'[28].
הגידול במסחר בין סין לבין פורטוגל, ספרד והולנד, יצר ביקוש חדש למוצרים מסין וגרם לייבוא נרחב של כסף ממכרה איוואמי גינזאן ביפן ומאמריקה התיכונה, באמצעות הגליאון של מנילה[29]. שפע המתכת גרם לשינוי במערכת הכספים של כלכלת מינג, שבה שטרות הכסף, שהיו אמצעי התשלום המקובל, סבלו מהיפר-אינפלציה חוזרת ונשנית והאמון בהם אבד.
במחצית השנייה של המאה ה-16' נחלשה קיסרות מינג. החלו מאבקי סיעות בחצר וכוח הסריסים גדל. מאבקים אלה החלישו את יעילות המינהל ופקידים בכירים ובני משפחת הקיסר, ניצלו לרעה משאבים כלכליים, צברו רכוש קרקעי רוב ומכיוון שהיו פטורים ממס, פגעו בהכנסות האוצר. ב-1639 היו הוצאות ההגנה גדולות פי עשרה מאשר בראשית ימי השושלת ומסים כבדים הוטלו על איכרים החייבים במס.
גָ'אנְג ג'וּגֶ'נְג, ראש הממשלה בפועל בתקופת שלטונו של הקיסר ה-12', לונְגְצִ'ינְג (שלט 1567–1572) ניסה לערוך רפורמות ודרש הכפפה מוחלטת לצווי הממשלה, בהתאם לגישתו הלייגליסטית ובמשך כעשור שנים בלם את השחיתות, שיקם את האוצר ושימר את הסדר בגבולות. אולם לאחר מותו לא החזיקו תיקוניו מעמד. הקיסר שהיה מגמגם ולא חכם במיוחד, התעלם מחובותיו. תככי החצר וסריסיה בזבזו את כספי האור והשחיתו את המינהל.
נפילת שושלת מינג
מינג, שבהיסטוריוגרפיה הסינית עומדת בשורה ראשונה ביחד עם האן וטאנג כשושלות מפוארות, הייתה כושלת למדי. למרות מסעותיו המפוארים של ג'אנג-חה, כתבי האנציקלופדיה הגדולה של יונגלה, הניאו-קונפוציוניזם של הגנרל וההוגה יאנג ואנגמינג, הרומנים האייקוניים שנכתבו ועוד הישגים יוצאי דופן, תקופת ההסתגרות והשקיעה של מינג הסינית במקביל לתנופת הפיתוח ההגותי, הספרותי, הגיאוגרפי, המכאני והצבאי של ארצות אירופה בתקופה המקבילה, אמנם השאירו את סין וגרורותיה כמרכז העולם הדמוגרפי, אך פתחו פער אדיר בין העולם הרץ קדימה במהירות, וסין המסוגרת, המפגרת והשוקעת.
למרות האמור לעיל, ניתן לומר בראיה לאחור, שמינג לא הופלה על ידי שושלת אחרת, כי אם קרסה מעצמה בעקבות חולשתה. בסוף דרכה לא הייתה למינג זכות קיום, או על פי הטרמינולוגיה הסינית, היא איבדה את מנדט השמיים, בכך שעקב ניהול כושל עזרה הקיסרות בהבאת אסונות טבע שתרמו להתמוטטותה. אותה קיסרות גדולה של ג'ו-די – קיסר מינג השלישי, הלכה והסתגרה, צמחה דמוגרפית לכדי חוסר יכולת מלתוסיאני,[30] נחשפה למערב בתנאי נחיתות, נוהלה על ידי קיסרים, שמרביתם (אולי פרט לוואנלה) לא היו כשירים, התמודדה שלא בהצלחה בשחיתות שלטונית, ובדומה לתקופת "מאה שנות השפלה" (Bǎinián guóchǐ 1839-1949), סין התגלתה במערומיה.
בשנות ה-90' של המאה ה-16', תקפה יפן את סין על אדמת קוריאה. סין, כדי לתמוך במדינה הוסאלית שלה בקוריאה, שלחה כוחות לקוריאה, שהותקפו על ידי טיוטומי הידיושי, השליט הצבאי של יפן. הדבר גרם להחלשת הצבא, ואנשי הצבא, שמעמדם עבר בירושה – התנוונו. בסין היה מצב כלכלי גרוע והתקדמות טכנולוגית מועטת, ריבוי אוכלוסין וערעור מצב האיכרים. התנובה החקלאית הצטמצמה בשל שינויי האקלים המכונים "עידן הקרח הקטן", ובמקביל שינויים במדיניות המסחר של היפנים והספרדים, גרמו להפסקה מוחלטת של אספקת מתכת הכסף לסין, שהפכה אז חיונית לחקלאים, כאמצעי תשלום המיסים.
החל משנות ה-20' של המאה ה-17', חלו נקודות שפל בכמה תחומים: לאחר שלטונו הארוך וסופו המזעזע של הקיסר וואנלי (1563–1620), הקיסר טיאן-צ'י, הילד האנאלפבית וחסר כושר ההחלטה, נתן את ניהול הארמון לסריס החצר ווי ג'ונגשיין (1568-1627), הידוע לשמצה, שקיבל כוח דיקטטורי כמעט. הוא יצר לעצמו קליקה והיה בעל כל הסמכויות הקיסריות. מי שניסה לעמוד מולו הייתה סיעת "דונגלין" – חבורת מלומדים שבזו לשחיתות וקראו לטוהר מידות. ווי טבח בהם וחיסל מאות פקידים. יורשו ואחיו הצעיר של הקיסר, צ'ונְגְגֶ'ן בן ה-16, הגלה את ווי ג'ונגשיין למחוז אַנחְווֵי, שם התאבד האחרון. הנזק שנגרם למערכת השלטונית בתקופת קיסרותו של בנו, טיאן-צ'י היה בלתי הפיך. השילוב של הכישלונות בחקלאות, שיטפונות ומגפות, גרם לסדרה של מרידות שהתבססו על עקרון אובדן "מנדט השמים". בשנות ה-30' של המאה ה-17', לִי דְזְה-צֶ'נְג, רועה צאן ועובד כפיים עם שאיפות קיסריות, הוביל קבוצת מורדים למסע הרס, שבסופו נכבשה בייג'ינג והתאבדו בני המלוכה, כשהם מותירים ללי דזה-צ'נג את הממלכה ואת אויביה המנצ'ורים מצפון, שתוך כחודשיים הכניעו אותו והקימו קיסרות חדשה..
לנפילת מינג תרם מאוד המשבר הכלכלי, בשל השינוי בערך הכסף בסין. בשנת 1571 הוקמה נגסאקי ביפן, כנמל פורטוגלי המקשר את יפן לסין ולעולם, ובאותה שנה נוסדה מנילה, ששימשה נמל מסחר המקשר את סין לאימפריה הספרדית. 25 שנה קודם, לכן נוסדה פוטוסי (Potosi), לצד ההר סרו-ריקו (Cerro Rico) באלטו-פרו (Alto Peru) הספרדית (בוליביה), והחלה הפקת מתכת הכסף שהגיעה לכ-80% מיצור הכסף בעולם. עד אז המסחר בסין התנהל בשטרות נייר, באורז ובמטבעות נחושת. הדפסה לא מבוקרת של שטרות נייר בסין גרמה לאינפלציה דוהרת ובסין החל ביקוש למטבעות כסף. כיצרנית הזהב הגדולה בעולם, מתכת זאת ככל הנראה לא זכתה להערכה כמו מתכת הכסף. עם הגעת הכסף לסין, ובשל יחסי הסחר לטובת סין, החל לזרום כסף לנמלי סין בתמורה למשי, פורצלן וזהב.
בתקופת הקיסר וואנלי (1580) יצא "חוק השוט האחד",[31] שקבע שלא ניתן עוד להשתמש בסחורה לתשלום מס, ויש לשלם מס בכסף. הצעד נועד בעיקר לפשט את הקוד הפיסקאלי המורכב על פי חוק מינג, על ידי העברת רוב המחויבויות כלפי השלטון המרכזי – ממסי קרקע ועד לחובות העבודה של האיכרים – לתשלום אחד במטבעות כסף. יחידת גביית המס שונתה מאורז ושטרות נייר לכסף, דבר שהוביל לעלייה ביבוא הכסף לסין מדג'ימה בשוגונות טוֹקוּגאוַוה (יפן) דרך מקאו ומאמריקה הספרדית דרך מנילה ומקאו. עד לראשית המאה ה-17' מתכת הכסף עברה בקצב הולך וגובר לסין, שהייתה יבואנית הכסף ויצואנית משי ופורצלן לעולם. ערך השוק של הכסף בהשוואה לזהב בטריטוריית מינג היה כפול מערכו במקומות אחרים כגון אירופה.
פיליפה IV מלך ספרד (מלך: 1621–1665) שהיה צריך לממן מלחמות יקרות נגד הרפובליקה ההולנדית, המלחמה עם צרפת והסכסוכים בפורטוגל ובקטלוניה, החל לפעול נגד הברחות בלתי חוקיות של כסף מספרד החדשה ופרו, לסין. בכך גרם לזרם מתדלדל של כסף לסין. אנשים החלו לאגור מטבעות כסף, שהתייקר ככל שהצטמצמה בהדרגה אספקתו לשוק הסיני, דבר שאילץ את היחס בין ערך הנחושת לכסף לירידה חדה. בשנות ה-30' של המאה ה-17' הייתה מחרוזת של אלף מטבעות נחושת שווה לאונקיה של כסף. עד 1640 הסכום הזה יכול להגיע לחצי אונקיה ועד 1643 רק שליש אונקיה. עבור האיכרים פירוש הדבר היה אסון כלכלי, שכן הם שילמו מסים בכסף תוך כדי מסחר מקומי ומכירות יבול בעבור נחושת. יש לציין שלמרות המס הקל יחסית בתקופת מינג, שהחל בכ-3.3% מהיבול וירד לכ-1.5%, וכך גם על סחר חוץ, גביית המס עלתה בין 1577-1642 מסך של 85 טון כסף לשנה ל-850 טון בשנה,[32] במדינה בה הכסף מגיע מבחוץ! אולם ירידת ערך הכסף שהייתה הבסיס הפיסקאלי של שושלת מינג, שחקה את יכולות הממשל, מכיוון שהכנסותיה של סין ממסים ירדו ברציפות במונחים של כוח קנייה. לכך יש להוסיף שלסין אמנם הגיעו בהערכה שמרנית כ-150 טון כסף בשנה מנגסאקי, מנילה וספרד, אולם הם הגיעו לערי המסחר במזרח סין ופחות לתוך ליבה של סין, דבר שהעלה את ערכו של הכסף בפריפריה. חיילי הספר שלא קיבלו את משכורותיהם עברו לצד המורדים, וכך גם אנשי הפריפריה שקמו על המרכז להפילו. היסטוריונים העלו תיאוריה לפיה מחסור במתכת הכסף גרם למרידות ולנפילתה של שושלת מינג.
לקראת סיומה של תקופת מינג, רעידת האדמה בשאאנש'י משנת 1556, הקטלנית ביותר בעולם בכל הזמנים, הרגה כ-830,000 בני אדם. ב-1624, נקברה ש'ודזואו (Xuzhou) במטרים עומק של חול, בשיטפון של הנהר הצהוב, ונהרסה כליל.
שיטפון הנהר הצהוב ב-1642 או "שיטפון קאיפנג" היה אסון מעשה ידי אדם. קאיפנג (Kaifeng) ממוקמת על הגדה הדרומית של הנהר הצהוב, שנוטה להצפות אלימות שלו לאורך ההיסטוריה. בתקופת שושלת מינג המוקדמת, חוותה העיר שיטפונות גדולים בשנים 1375, 1384, 1390, 1410 ו-1416. עד אמצע המאה ה-15', המינג השלים את שיקום מערכת בקרת השיטפונות של האזור והפעיל אותו בהצלחה כללית במשך למעלה ממאה שנה. השיטפון של 1642, לעומת זאת, לא היה טבעי, אלא ביוזמת מושל מינג של העיר, בתקווה להשתמש במי השיטפונות כדי לשבור את המצור בן ששת החודשים שספגה העיר, מפני מורדי האיכרים בראשות לי דזה-צ'נג. ההגנות נגד שיטפונות נפרצו בניסיון להציף את המורדים, אך המים שפרצו לעיר לא מצאו מקום להיפלט, ובכך הרסו את קאיפנג. לפי דיווח אחר, המורדים בפיקודו של לי דזה-צ'נג התכוונו להשתמש בנהר כדי להציף את הכוחות הנצורים, בבוקעם פרצה בחומות העיר. גם המגינים וגם לי ניסו להשתמש בנהר הצהוב אחד נגד השני. המגנים ניסו לפרוץ את החומות ולשטוף את צבאו של לי, בעוד שלי עשה את אותו הדבר כדי להציף את העיר ולהרוס אותה. לי ניצח. ב-8' באוקטובר 1642, אנשיו של לי בקעו את הסכרים והנהר צהוב שעלה על גדותיו בגשם השוטף, פרץ והציף את העיר קאיפנג דרך הסוללות המוחלשות בשני מקומות. כ-300,000 מתוך 378,000 התושבים נהרגו בשיטפון ובעקבותיו אסונות פריפריאליים כמו רעב ומגפה.[33]
ראו באתר זה: הנהר הצהוב
המגיפה הגדולה של 1633-1644, התפשטה ברחבי סין מג'ג'יאנג להנאן. רישומים היסטוריים מצביעים על כך שיותר ממחצית מהאוכלוסייה בצפון ג'ג'יאנג חלתה ב-1641, ו-90% מהתושבים המקומיים מתו ב-1642. ב-1643 הגיעה המגפה לשיאה, והמיתה יותר מ-200,000 בני אדם בבייג'ינג בלבד, המהווים 20%-25% מהאוכלוסייה המקומית.
בכלל, רעב הפך נפוץ בצפון סין בתחילת המאה ה-17' בגלל מזג אוויר יבש וקר יוצא דופן שקיצר את עונת הגידול – השפעות של אירוע אקולוגי גדול יותר הידוע כיום בשם 'עידן הקרח הקטן'.
בשלושת העשורים האחרונים של מינג, מחלות, אסונות טבע ומעשי ידי אדם, רעב ושודדים החריבו את אוכלוסיית סין. מגפות הרגו חלק ניכר מהאוכלוסייה בערים ברחבי סין מ-1640 עד 1642. כשהאזורים הכפריים נפגעו מרעב, איכרים נטשו את בתיהם במיליונים, שודדים השתלטו על שטחים. חלקים שלמים מהאזור הכפרי במרכז סין ננטשו. גניבה וקבצנות על ידי איכרים רעבים הפכו נפוצים בערים, וקניבליזם התפשט בכל רחבי הדרום מוכה הרעב. ספר "ההיסטוריה של מינג", אחד מתולדות השושלת הרשמיות, תיעדו מעשים קניבליים, ועל פי הספר הם מתקבלים כבלתי נמנעים בתקופות רעות. "כאשר הם מונעים לעבר סכנות, אילו אפשרויות יש להם?" הוא שאל באופן רטורי על הרעב ב-1611, שבו אנשים "מכרו את בנותיהם ובניהם ואכלו את נשותיהם וילדיהם". כאשר ב-1641, צפון סין נפגע ממחלות, גופות נגועות במגפה היו המזון היחיד שהיה זמין לניצולים. בצורת אדירה בשנת 1636 פגעה בהואנגפי בתוך סדרה של אסונות טבע. נטישת שדות, ארבה ורעב התפשטו בכל רחבי הארץ. המישורים הכפריים נפגעו על ידי שודדים ומורדים. פליטים מורעבים, יתומים שאיבדו הורים ממחלות כמו גם שליחי דואר וחיילים ששכרם לא שולם, הפכו למורדים ב-1642 בכל רחבי סין.
גידול האוכלוסייה בסין הוביל למספר מתים הרסני עקב רעב ומזג אוויר קר, בצורת ושיטפונות. קליפות עצים, עשבים וכל דבר מתכלה נאכל על ידי אנשים בשנת 1637 בג'יאנגש'י ברעב העצום. המגיפה האדירה החריבה את דרום ז'ילי (ג'יאנגנאן, אזור שנגחאי) מ-1641 עד 1642 ופגעה באזור פעמיים, הותירה גופות מהמחלה בכל רחבי ז'ילי והמיתה 9 מתוך 10 ברחבי צפון ג'אג'יאנג, לאחר שהתפשטה לשם דרך התעלה הגדולה מצפון-מערב סין. בשל האובדן והנטישה של אנשים, יבולים לא טופחו, מה שהחמיר עוד יותר את הרעב. האזורים העירוניים של נהר היאנגדזה, דרום מזרח וצפון-מערב, נפגעו כולם מרעב עצום, כאשר האזורים המייצרים תבואה איבדו את הפריון. המרידות פרצו. רעב פגע בהאנגג'ואו מ-1640 עד 1642, המית 50% מהאוכלוסייה, אילץ את העניים לאכול גלמים ותולעי משי. במספר מחוזות רק שלושה מתוך עשרה שרדו, כאשר הנאן נפגעה ממגיפה ב-1641.
אסונות כאלה אך מוכיחים את אבדן מנדט השמיים של שושלת מינג. רעב, לצד העלאות מסים, עריקות צבאיות נרחבות, ירידה במערכת הסעד, ואסונות טבע כמו הצפות וחוסר יכולת של הממשלה לנהל כראוי פרויקטים של השקיה ובקרת שיטפונות, גרמו לאובדן נרחב של חיים. השלטון המרכזי, מורעב ממשאבים, יכול היה לעשות מעט מאוד כדי למתן את ההשפעות של אסונות אלה. תקופת שפל כפי שתוארה כאן, מקבילה בחומרתה לתקופת מרד טָאיפּינְג והמגיפה השחורה, ועולה עשרות מונים על תקופות הקפיצה הגדולה קדימה ומהפכת התרבות.
בתחילת 1644 הטיל לִי דְזְה-צֶ'נְג מצור על הבירה. העותק המקורי של אנציקלופדיית יונג-לה היה רק אחד מני כתבים חשובים רבים שנשרפו במהלך העימות. בייג'ינג נפלה לידיו של לִי דְזְה-צֶ'נְג. הקיסר האחרון של שושלת מינג, הקיסר צ'ונְגְגֶ'ן (שלט 1627–1644), המית את נשותיו ואת בנותיו כדי שלא תיפולנה לידיהם החמדניות של לי דזה-צ'נג וכוחותיו. או-אז נמלט הוא עצמו אל 'גבעת הפחם' המלאכותית שמצפון לעיר האסורה ותלה את עצמו באבנט של משי. לי דזה-צ'נג הכריז על עצמו כקיסר של שושלת חדשה וקצרת ימים. איכרים קמו על בעלי האדמות שלהם והרגו אותם, עניים בזזו והציתו את בתיהם של עשירים, משרתים התמרדו, חיילים התקוממו והאנרכיה פשתה[34]. זו הייתה ההזדמנות של בני המאנצ'ו להתערב בנעשה בסין והם עברו את החומה הגדולה במעבר שאנחאי שעל חוף הים המזרחי, כבשו את בייג'ינג והביסו את לִי דְזְה-צֶ'נְג ועלו לשלטון כשושלת צ'ינג. עוד שנים רבות נמשכה המלחמה בין צ'ינג המנצ'ורית לתומכי מינג, והוכרעה סופית בהכנעת טאיוואן ב-1683.
לפיכך, כמעט בדיוק אותן הסיבות שהפילו את שושלת יואן, הפילו גם את מינג: גידול באינפלציה, משבר חמור בחקלאות, עליית הנהר הצהוב על גדותיו והצפות נרחבות, ומגפה קטלנית ביותר, כולם טרפו את כל קלפי המשטר הישן, ביוצרם אנרכיה וכאוס, שהוכיחו שסר חינו של בעל מנדט השמיים על המדינה.
כבר בעשורים הראשונים של המאה ה-17' מנהיג מנצ'ורי בשם נוּרחָאצ'י איחד תחתיו שורה של שבטים ג'ורצ'ניים וייסד את שושלת ג'ין המאוחרת ששלטה בסין, תוך הכנעת המונגולים. הוא הורה על יצירת אלפבית חדש המבוסס על הכתב המונגולי, שאליו תירגם את ספרי החוקים הסיניים ומדריכים צבאיים, לצד "רומן שלוש הממלכות". בנו השמיני ויורשו, הוֹנג טאיג'י, העניק לבני ג'ורצ'ן את השם 'בני מאנצ'וּ' כדי להדגיש את הניתוק מעברם השבטי, ובשנת 1636 החליף את שמה של שושלת ג'ין לשושלת צ'ינג – השושלת 'הצלולה' או 'הטהורה'. הוא חילק את בני מאנצ'ו לשמונה קבוצות, או 'ניסים', שלכל אחת מהן נס בצבע אחיד או מוקף שוליים (כמו צהוב, או צהוב מוקף אדום, לדוגמה). אלה שימשו כצורת התארגנות צבאית, מדינית וחברתית. הוא כבש את פיוניאנג וסיאול בהכניעו את ממלכת צ'וסון הקוריאנית ואת מונגוליה כולה, בהופכו אותן למדינות חסות. הגנרל הסיני וו-ּסָאנגְווֵי (1612-1678), פתח את שעריו לטובת צבא של בני מאנצ'ו, שהבטיחו לדכא את המרד של לי דזה-צ'נג. וזאת אכן עשה יורשו. הונג טאיג'י הכריז על בייג'ינג כבירת שושלת צ'ינג, אולם מת בטרם השיג זאת. כמחליפו מונה בנו בן השש של הוֹנג טאיג'י, תחת השם הקיסר שׁוּן-גְ'ה שמת בגיל 22 מאותה מגפה שחורה שעדיין לא הסתיימה בסין, בפנותו את הכס לבנו, הקיסר קָאנְגשִׂי – מגדולי הקיסרים של סין. המלחמה בין מינג לצ'ינג נמשכה לאורך מרביתה של המאה ה-17' וגבתה כ-25 מיליון קורבנות בעולם בן היו כ-600 מיליון איש – מוות של כ-4% מהאנושות דבר ההופך את המלחמה הזאת לאחת הקטלניות בעולם – הרבה יותר ממלחמות העולם של המאה ה-20'. לכך יש להוסיף את תופעת "המינימום של מאונדר" – כשבעים שנות קיפאון עולמי בין 1645-1715, כחלק מתקופת הקרח הקטנה, שבתורה קטלה מיליונים בראשית תקופת צ'ינג.
ההערכה היא כי בתחילת תקופת מינג חיו בסין פחות מ-60 מיליון נפש[35], ובראשית המאה ה-17' הגיע גודל אוכלוסיית סין ל-130–150 מיליון[36]. אין פלא לכן שבמאה ה-19', תקופת השקיעה של שושלת צ'ינג שבאה אחרי שושלת מינג, שבה האוכלוסייה הסינית לרחוש איבה לשליטים המנצ'ורים ה"זרים" שהתבטאה בסדרת מרידות נגד הממשל, והופיעה בגלוי דרישה להשבת שושלת מינג לשלטון. למרות שמשפחת ג'ו, משפחת קיסרי מינג, הושמדו ברובם על ידי קיסרות צ'ינג, נותרו בסין אנשים המיוחסים למשפחה זו, והאחרון בשורת צאצאי מינג ,הוא ג'ו רונגג'י (Zhu_Rongji) – ראש ממשלת סין 1998-2003.
הערות
[1] שושלת מינג לא נכנעה ביום אחד ולא בשנה אחת. מעוזי הנאמנים למינג, המשיכו להחזיק בדרום, גם נוכח התקדמות שושלת צ'ינג
[2] ההגדרה "האן" כמוצא אתני זו הבנייה ללא בסיס. בני האן הם ערב רב של מוצאים אתניים המתאפיינים בתרבות מתכנסת, במקום מחיה משותף, במשפחת שפות דומה במקצת, ובהיסטוריה אמיתית ומומצאת שאוחדה, דבר שהופך בני מוצאים שונים ומגוונים לישות אתנית מתכנסת אחת.
[3] Turchin, Peter; Adams, Jonathan M.; Hall, Thomas D (December 2006). East-West Orientation of Historical Empires Journal of world-systems research.
[4] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים וחמש, עמ' 874.
[5] Gascoigne, Bamber (2003), The Dynasties of China, a History, Carrol & Graf Publishers,
[6] Ebrey, Patricia Buckley (1999), The Cambridge Illustrated History of China, Cambridge: Cambridge University Press.
[7] Bamber Gascoigne (2003), The Dynasties of China, a History, Carrol & Graf Publishers, Carroll & Graf Publishers, p. 151.
[8] יורי פינס, גדעון שלח, יצחק שיחור, כל אשר מתחת לשמים, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' (בטלפון), עמ' 1140. (להלן: כל אשר מתחת לשמים).
[9] כל אשר מתחת לשמים, עמ' 1149 בטלפון.
[10] Naquin, Susan (2000). Peking: Temples and City Life, 1400–1900. Berkeley: University of California press. p. 119. I.
[11] לינדה ג'יווין (2022), ההיסטוריה הכי קצרה של סין, כנרת, זמורה דביר בע"מ, עמ' 107. (להלן: ההיסטוריה הכי קצרה של סין).
[12] Patricia B. Ebrey,Anne Walthall (English 1982), East Asia: A Cultural, Social, & Political History, Cambridge: Cambridge University Press. p. 229.
[13] ההיסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 107.
[14] ההיסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 108.
[15] ההיסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 110.
[16] Dreyer, Edward L. (2007). Zheng He: China and the Oceans in the Early Ming, 1405–1433. Library of World Biography. New York: Pearson Longman
[17] כל אשר תחת השמים, עמ' 1389 (בטלפון).
[18] Jacques Gernet (1982), A History of Chinese Civilization, p. 441
[19] Vincent Cronin, The Wise Man from the West, Random House, 2011
[20] היסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 115
[21] Wen – yuan Qian (1985), The Great Inertia : Scientific Stagnation in Traditional China, Croom Helm, London, pp. 90, 25.
[22] היסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 115
[23] דן דאור, בדרך אל האור – 'קוף' מאת וו צ'אנג־אן: תרגום: ניצן ויסמן: אלישר, כותרת ראשית, 24 באוקטובר 1984 ; אריאנה מלמד, האמת נמצאת אי שם, באתר ynet, 10 באפריל 2003` שירי לב-ארי, אגדה סינית קלאסית בעברית, באתר הארץ, 15 ביולי 2008
[24] Jonathan D. Spence (1990), The Search for Modern China, pp. 44 – 45.
[25] האנציקלופדיה העברית, עמ' 876.
[26] ההיסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 117.
[27] Jacques Gernet (1982), A History of Chinese Civilization, pp. 425 – 26
[28] ההיסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 118. ראו גם, באתר זה: התה.
[29] הגליאון של מנילה (בספרדית: Galeón de Manila) היה כינוין של ספינות סוחר ספרדיות, אשר חצו פעם או פעמיים בשנה את האוקיינוס השקט בנתיב המסחר ממנילה שבאיי הודו המזרחית הספרדיים (בפיליפינים של ימינו) לאקפולקו במלכות המשנה של ספרד החדשה (במקסיקו של ימינו), אם כי השם השתנה בהתאם לנמל המוצא ממנו הפליגה הספינה. הנתיב נחנך ב-1565, אז גילה הנווט הספרדי אנדרס דה אורדאנטה את הדרך לחצות את האוקיינוס השקט ממערב למזרח, ונמשך עד 1815, כאשר מלחמת העצמאות של מקסיקו שמה קץ לנתיב הסחר של ספינות הגליאון. הגליאון של מנילה היווה את הדוגמה הראשונה ליצירתו של נתיב סחר גלובלי אמיתי, כאשר היווה חוליה משלימה לנתיב הסחר של צי האוצר הספרדי, אליו הועברו סחורות שמקורן בסין דרך האוקיינוס השקט, מקסיקו, הים הקריבי ומשם אל אירופה. (Spate, O.H.K. The Spanish Lake: The Pacific since Magellan, Volume I. National Library of Australia Cataloguing-in-Publication entry)
[30] קצב גידול אוכלוסייה מהיר, עם כושר נשיאה מוגבל וללא יכולת התאמה. גורם להתפוצצות אוכלוסין וחורבן כללי.
[31] yi tiao bianמשמעותו שילוב מיסים שונים לתשלום אחד מרוכז.
[32] Moloughney, Brian, and Xia Weizhong. (1989). Silver and the Fall of the Ming: A Reassessment. Papers on Far Eastern History (Canberra) 40:51-78.
[33] מבחינת היהדות בסין, המבול הזה הביא לסיום "תור הזהב" של היישוב היהודי בסין, שהתקיים בעיר זו בין 1300–1642 בערך. האוכלוסייה היהודית הקטנה של סין, המוערכת בכ-5,000 איש, התרכזה בקאיפנג. המבול הרס את בית הכנסת ואת רוב הספרים שאין להם תחליף לקהילה.
[34] ההיסטוריה הכי קצרה של סין, עמ' 122.
[35] צ'ארלס האקר (1979), סין עד 1850- היסטוריה קצרה, תרגום: ארי אבנר, הוצאת דביר, עמ' 144.
[36] צבי שיפרין, "סין, היסטוריה; שושלת מינג", האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 874–875.