גילי חסקיןנתן זך, אדם רגיש ומשורר מוערך כתב שיר שפורסם לפני מספר ימים ב"ידיעות אחרונות: "גם אני מסתנן". בשיר הוא משווה בין הוריו, שנמלטו ארצה מאימת הנאצים למהגרי עבודה מסודאן ומאריתריאה.
הסופר דוד גרוסמן הכריז כי "אני רואה אתכם עכשיו, עשרות האלפים, ואני נבוך ומתבייש שהגענו למצב הזה. ישראל לא יצרה את הבעיה הזאת, אבל יש בעיה עכשיו שצריך להתמודד איתה ולפתור אותה בצורה אנושית". שימו לב שהוא מדבר על "עשרות אלפים". האם המדינה היחידה בעולם שהיא מדינת היהודים, שכבר כעת, שיעור הלא יהודים בה עובר את החמישית, האם פתרון אנושי הוא הכנסתם של עשרות אלפי עובדים זרים? האם מדינה השומרת על גבולותיה, בצורה פחות נחושה ממדינות אירופה, היא זו שגורמת לגרוסמן להתבייש?
הוריו של זך ברחו מאירופה שכולה היתה דם ואש ותימרות עשן. גרוסמן השווה את מדיניות מדינת ישראל לשואה. לא פחות. מהגרי העבודה, לעומת זאת, הגיעו לכאן ממצרים. הם הסתננו לכאן מארץ בה לא היה איום על חייהם. הם באו לשפר את איכות חייהם. פליטים מגיעים במשפחות. אלו הגיעו רווקים.
עשרות אלפי האריתריאים, למשל, אינם זכאים להגדרת פליט. פליט הוא מי שנמלט מסכנת מוות במדינה במצב מלחמה. הם נמלטו ממציאות חיים קשה ומדינה דיקטטורית ונחשלת, אך לא מסכנת מוות. קשה באפריקה. אין מייאשת כמותה. העולם המערבי קורץ וישראל במיוחד. היחידה בעולם הזה, שיש לה גבול יבשתי עם אפריקה.
אל תשלו את עצמכם שהתופעה נגמרה עם בניית הגדר שאין לי שם מדויק לקרוא לה מאשר "הגדר הטובה". הם ימשיכו להסתנן מירדן ואולי גם מסוריה. כל מהגר בלתי חוקי שנשאר, קורץ לשלושה אחרים שיתפתו אף הם לנסות את מזלם.
קל מאד להיות נתן זך. קל מאד להתייפייף, בידיעה שיהיו אחרים שיעשו למענך את העבודה השחורה, כלומר, שיצילו את המדינה מעצמך. מאנשים כמוך.
פליטים לא מתעקשים על תל אביב דווקא. בדרום תל אביב התפתחה בשנים האחרונות מדינה בתוך מדינה. מאות העסקים שלהם, מקומות הבילוי שלהם, הכנסיות, המועדונים ועוד ועוד. שכונות דרום תל אביב הופקעו מתושביהן והפכו למדינה זרה. הם לא יעזבו אותה מרצונם ולא ילכו לקטוף מלונים בערבה. אם יתנו להם רישיונות עבודה מסודרים הם רק יישארו פה ביתר קלות.
מהגרי העבודה, שנכנסו לארץ שלא כחוק, תוך הפרת ריבונותה, תוך איום על שנוי הצביון שלה, מפגינים נגד המקום שקיבל אותם בעל כורחו. אחד מהם הרחיק לכת, הוא לא הסתפק בבקשת רחמים, אלא הכריז: "נגמרה לנו הסבלנות". אותי למשל, עד להפגנה האחרונה, מתנגד רך, הם הפחידו ממש. הם לא מבקשים, לא מתחננים, הם לוחצים על הממשלה שתאבד שליטה. מוזר ככול שיישמע, אותם עבריינים (אכן, עברו על החוק) נתמכים במאבקם הבלתי צודק בעליל, עם אזרחי המדינה. לא היו בין התומכים אנשי שכונת התקווה ולא כאילו שנמלטו מהתחנה המרכזית. רובם ככולם מצטחצחים מול מראתם המוסרנית ושבים הביתה, לשכונות הלבנות לעת עתה. לא ברור לי מה רוצים ניצן הורביץ וזהב גלאון? קראתי כול מילה שכתבו בנושא. בין המסרים ההומניים לא הצלחתי למצוא פתרון אחד שאינו כניעה. שאינו ויתור על זהותה של המדינה, על זכויותיהם של אזרחיה. מה יקרה לדעת ח"כי השמאל אם המדינה תתקפל? איזה איתות זה יהיה. ראו למה הביאו אותי מהגרי העבודה? לא רק לחשש גדול, אלא לשכך שאני שמח שמי שמטפל בעניינם הוא גדעון סער, אדם שאני מתנגד חריף לדעותיו המדיניות, אך המציאות הישראלית המתעתעת וההפקרות של המחנה שלי, גורמים לי לתמוך בו.
אני נגד גזענות, אני נגד הכללתם של המהגרים כ"רוצחים", אנסים ופושעים, גם אם רבים מביניהם הם כאילו. אני חושב שצריך להתייחס אליהם קודם כל כבני אדם. אני חושב שיש למצוא דרך לקבוע מכסה שתשאיר את חלקם בארץ, במקום העובדים הזרים שמפרנסים את חברות כוח האדם, אבל יש לקבוע קוו אדום ברור!
שימו לב שאילו שקוראים להיפרדות המבורכת מהפלסטינים, בין הייתר בטענה שהם רוצים לשמור על ישראל כמדינה יהודית, תומכים בהכנסת מאות אלפי מסתננים ארצה. הייתי שמח לשמוע את האדונים הנכבדים הללו ואת ארגוני זכויות האדם השונים נוקבים במספר מקסימלי, שאחריו, יעמדו גם הם ויעצרו בגופם את המסתננים. פליטים. אחרים מלהיכנס ארצה. עד היום לא מצאתי נפש רחומה כזאת.
אני שותף לדעותיהם המדיניות של גרוסמן וזך. אני בעד להיפטר מהשטחים לשלום. בעד חזרה לגבולות 67, עם תיקוני גבול קטנים והחלפת שטחים; מכונה "שמאלן" בשיח הפוליטי הרדוד. מדוע, אדם כמוני, "שמאלן" לצורך העניין, שמאמין שאין להפלות בין יהודים לערבים, או אנשים בעלי נטיות מיניות שונות, מדוע אני צריך להיות הקפיטן שיסכים שאנייתו תטבע. על האנייה הזאת יש מקום למספר מסוים של נוסעים. הקפיטן, היינו, ממשלת ישראל לדורותיה, קיבל לכאן אלפי מהגרים אפריקאים, חלקם בכוח "חוק השבות" וחלקם בכוח "חוק הכניסה לישראל". את חלקם הגדול היא לא קיבלה מתוך אידיאולוגיה, אלא משום שלא עמדה בלחצים. היא משלמת עבור כך מחיר לא פשוט (בדקו את מספר מקרי הסעד, האלימות במשפחה, הפשע). זהו לטעמי מחיר ראוי, אבל מחיר גבוה. איני מצטער על כך, אני אפילו מאמין שבטווח ארוך ההגירה הזאת תשתלם. אבל מה שרלוונטי לדיונינו שמדינת ישראל קיבלה במונחים יחסיים, יותר מכל מדינה מערבית אחרת. האם לא ראוי שמישהו יצעק "די"?
הוויכוח כאן אינו בין יפי נפש למכוערי נפש. לא בין ליברלים לגזענים. אלא בעד מי שרוצה שהספינה הזאת תמשיך לשוט.