תולדות שינג'יאנג' ("דרך המשי")

ערך: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: גיאוגרפיה היסטורית של תורכסטן (טורקסטן).

האויגורים – תושבי שינג'יאנג'. מרקו פולו

 

אזור שינג'יאנג' במשך דורות לא היה חלק אינטגראלי מסין. בסין העתיקה האזור היה ידוע כ"שין" (Xiyn) או כ"אזורים המערביים", שם זה נהיה שכיח כמסמכים הסיניים, לאחר ששושלת האן סילקה משם את השיונגנו[1] והפכה לשליטת המקום, כדי לאבטח את המסחר לאורך דרכי הסחר, שלימים יקראו "דרך המשי". מבחינת האויגרים, האזור נקרא "שרקי טורקסטן" ("Sharqi Turkistan) שפירוש: "האדמות המזרחיות של הטורקים". גם הנוסע האיטלקי, בן המאה ה-13, מרקו פולו, התייחס למרחב הזה כאל חלק מ"טורקסטן". לאחר ששושלת צ'ינג (Qing) המנצ'ורית כבשה מחדש את האזור ב-1759, הוא קיבל את כינויו "שינג'יאנג", שם שכלל תחילה את כל האזורים שהיו שייכים בעבר לסין, נכבשו על ידי צבאות אחרים ו"שוחררו" על ידי הצ'ינגים. אבל בתקופה מאוחרת יותר שם זה התייחס אך ורק לצפון-מערב שינג'יאנג בלבד. בשפה האויגורית, "שינג'יאנג" נחשבת כמרכזית יותר מאשר צפון-מערבית.

ההיסטוריה של שינג'יאנג' מתועדת מאז האלף השני לפני הספירה. בשטח זה שלטו ההאנים, המונגולים, האמפריה המונגולית, החאנות המונגולית של דזונגריה ושושלות תורכיות. על פי ההיסטוריון  ג'יי.פי. מאלורי (Mallory ) והפילולוג ויקטור ה. מאייר (Victor Henry Mair) , הסינים תיארו את קיומם של "אנשים לבנים בעלי שיער ארוך" או את אנשי הבאי (Bai) בשאן האי ג'ינג  (Shan Hai Jing) , מילולית: "מעבר להרים ולימים", שחיו מעבר לגבולם הצפון  מערבי.

באותו אזור של אגן טארים נמצאו מומיות שמורות של אנשים בני האלף השני לפני הספירה, שיש להם מאפיינים של לבנים, כולל שיער בצבע בלונדיני או אדמדם, המומיות   (Tarim mummies) מוצגות היום במוזיאון אורומצ'י (וחלקן בתערוכות נודדות ברחבי העולם). באותה תקופה נדדו במרחב שבטים לא מעטים ממוצא הודו אירופאי, שהתמקמו באסיה התיכונה, כך למשל שבט היואז'י  (Yuezhi) , שיתכן שהם הגיעו אף עד מסדרון גנסו . דוגמא נוספת לשבטים שאכלסו את האזור היא תרבות האורדוס  Ordos)) מזרחית ליואנז'י, אך משרידי שלדים נלמד שהיו בעיקר מונגולואידים. ההתייחסות הראשונה ליואז'י הנודדים הייתה בשנת 645 לפנה"ס על ידי גואן ז'ונג  (Guǎn Zhòng ) בכתביו המוכרים ה"גואנזי". הוא מתאר את היואז'י או "ניוז'י", כעם שחי בצפון-מערב, וסיפק לסינים אבני ירקן (ג'ייד)[2], מההרים אשר בגנסו. כבר בתקופת עתיקות נודעה חיבתם של שליטי סין לאבן הירקן. כבר בימי קדם החלה אספקת המוצר היקר מאגן טארים ולכך קיימות עדויות ארכיאולוגיות רבות. כך למשל, כל אבני הירקן שנמצאו בחפירות בקברו של פוהאו משושלת שאנג, של האלף השני לפני הספירה, נמצאו למעלה מ-750 ממצאים עשויים מג'ייד, כולם הובאו מחוטאן (Khotan) שבשינג'יאנג המודרנית. החל מאמצע האלף הראשון לפנה"ס, היו היואז'י מעורבים במסחר באבני ירקן, שצרכניהם העיקריים היו שליטי סין. שבטי הנוודים של תרבות היואז'י מתועדים היטב בחיבורים היסטוריים, בעיקר במאה הראשונה והשנייה לפני הספירה, בחיבורים ההיסטוריים, שנקראו "חיבורי ההיסטוריון הדגול" "או שיג'י (Shiji)", ונכתבו על ידי סימה צ'יאן (Sima Qian ). עפ"י דיווחים אלה:

"היואז'י הגיעו במקור מהאזור שבין צ'יליאן (Qilian) או "ההרים השמימיים" (Tian Shan) ודונהואנג, אבל אחרי שהובסו על ידי השיונגנו, הם עברו הרחק למערב, מעבר לדיואן, שם הם תקפו וכבשו את אנשי דקסיה  (השם הסיני לאזור בקטריה) והקימו את חצר מלכם על גדותיו הצפוניות של נהר הגואי [אוקסוס]. חלק קטן מאנשיהם שלא יכלו לעשות את הדרך מערבה מצאו מקלט בקרב הציאנג הברברים שבהרים הדרומיים, שם הם היו מוכרים כיואז'י הפחותים."

 

לפי דיווחים אלה, היואז'י "פרחו" במשך תקופתו של הקיסר הסיני הגדול הראשון צ'ין (Qin Shi Huang ), וחלק גדול מהזמן הם היו עסוקים בסכסוכים עם השבט השכן שיונגנו ששכן צפון-מזרחית להם. יש חוקרים אויגורים הטוענים כי  האויגורים  המודרניים הם צאצאים של האויגורים הטורקיים וכן של הטוכארים שקדמו לטורקים (והם ה"יואז'י"). הם היו בעלי שיער ועיניים בהירות יחסית והיו להם גם תכונות ומאפיינים קווקזואידים אחרים, שהם לא נפוצים בקרב האויגורים. בחינה גנטית מודרנית מצביעה על כך שלילידים המקומיים הייתה רמה גבוהה של דנ"א שמוצאו מאירופה. למרות זאת, בשנת 2009, שאריהם של אנשים שנמצאו באתר ב-Xiaohe נבדקו גנטית. המחקר מצא כי בעוד שהיו שרידי דנ"א הדומים לאלה הנמצאים באירופה המערבית, רכיב הדנ"א הדומיננטי היה דווקא ממוצא מזרח אסייתי – דבר המצביע אולי על החלפה של קבוצה אתנית קודמת. המיקום הגיאוגרפי שבו קרתה "ההתערבבות" אינו ידוע. נכון להיום, Xiaohe הוא המקום שבו נמצאו שרידי האנשים העתיקים ביותר באגן טארים.

מבדיקות DNA אנו למדים שכבר בקרב אנשים קדומים אלו יש עירוב של אנשים הודו אירופאים ומונגולואידים, לדוגמא, אפילו בנות ובנים שהם ממוצא מעורב של לבנים ומונגולואידים לבסוף התמזגו עם הטורכיאנים, דבר שלא מאפשר לבנים טהורים בקרב האויגורים.

 

פליניוס הזקן מדווח על תיאור מוזר של ה- Seres (השם הרומי של התושבים של צפון-מערב סין) שנמסר לו משליח מטאפרובאנה (Taprobane) , כפי שנקראה אז סרילנקה,  לקיסר קלאודיוס, המוסר כי "הם כולם עברו את הגובה האנושי הרגיל, יש להם שיער פשתני, ועיניים כחולות, ויש להם צליל מוזר ביותר בדיבורם", יתכן שדיווח זה מתייחס לתושבים הלבנים של אגן טארים.

 

בתחילת שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה), האזור נמצא תחת שליטת השיונגנו, עם נוודים חזק שבסיסו היה במקום שהיום נמצאת מונגוליה. במאות השנייה לפנה"ס, הקיסר וודי  שלח את ז'אנג צ'יאן (Zhang Qian), למסע מערבה, שהוביל  לעשרות שנים של מאבק בין השיונגנו לבין סין ההאנית, על השליטה באזור; דבר שלבסוף הסתיים בהצלחתה של סין. בשנת 60 לפה"ס, סין ההאנית הקימה את "מפקדתה" באזורים המערביים בווליי (Wulei) – סמוך ללונטאי המודרנית – כדי לתצפת ולשלוט על כלל האזור שגבולו המערבי היה בפמיר. זה היה הסימן הראשון לשלטונה של סין במרכז אסיה, השלטון הסיני ההאני המשיך להתפשט נערבה. אגן טארים והממלכות האינדו-אירופאיות נכנסו תחת שלטון שושלת האן והושפעו מהקיסרים הסיניים ומתרבותם.

במהלך ההתקוממות של וונג מאנג  (Wang Mang) בסין, המדינות הנמצאות בשטח ה"מפקדה" מרדו וחזרו להיות תחת שלטון השיונגנו ב-13 לספירה. במהלך המאה שאחרי זה סין ההאנית ניהלה מספר מסעות אל תוך האזור, על מנת לבסס מחדש את שלטונה בין השנים 74 – 76, 91 – 107 והחל משנת 123 והלאה. לאחר נפילת שושלת האן (220), האזור המשיך להיות תחת השליטה של צאו וויי (תקופת "שלוש הממלכות", עד ל-265) ושושלת ג'ין המערבית (החל משנת 265)

 

שושלת ג'ין המערבית נכנעה לגלי פלישה של נוודים מהצפון בתחילת המאה הרביעית. הממלכות קצרות הימים שלא היו קשורות לשושלת האן , ששלטו בצפון מערב סין, כולל ליאנג המוקדמת והמאוחרת, ליאנג המערבית וצ'ין, כולן ניסו לשמור על השליטה באזור, ברמות שונות של הצלחה. לאחר האיחוד מחדש הסופי של צפון סין, תחת אימפריית וויי הצפונית,  הצליחו אלו לשלוט דרום מזרח שינג'יאנג. על החלק המערבי של האזור שלטו מדינות מקומיות כקשגר, חוטאן, קוצ'ה וצ'רצ'ן  (Cherchen ). בעוד שהאזור המרכזי מסביב לטורפן נשלט על ידי הקארא הוג'ה (Qara-hoja) הנקרא גם גאוצ'אנג (Gaochang).

בשאר שינג'יאנג שלטה ליאנג הצפונית, ששלטה גם על חלק ממה שהיום הוא מחוז גנסו, מזרחית לשינג'יאנג'.

 

 

בסוף המאה החמישית, הטויוהונים (Tuyuhun Kingdom) וראוראנים (Rouran) צברו כוח בדרום ובצפון שינג'יאנג בהתאמה, והשליטה הסינית שוב אבדה. במאה השישית הטורקים החלו לעלות במחוז אלטאי, וחיו תחת שליטת הראוראנים. בתוך מאה הם הביסו את הראוראנים והקימו אימפריה טורקית רחבת ידיים, שכללה את רוב מרכז אסיה מעבר לימת אוראל במערב ולנהר באיקל במזרח.

היתה זו ההתארגנות המדינית הראשונה של העמים התורכיים. פדרציה של עמים תורכיים. פירוש המלה "טורק" בטורקית עתיקה היה  "חזק". ההתארגנות הזו הונהגה על ידי בומין קאגאן (Bumin Qaghan), שיחד עם בניו, הוריש את קונפדרציית הנוודים של רוראן (Rouran), בתור הכוח העיקרי לאורך "דרך המשי". 

 

משמעות המילה Gök היא "שמים בתורכית ולפיכך "גוקטורקים" אמור להיות "טורקים שמימיים". זה תואם ל"פולחן החוק שניתן משמיים", שהיה מרכיב עיקרי בתרבות האלטאית הפוליטית לפני שהועבר לסין. באופן דומה, יכול להיות כי שמו של השבט השליט "אשינה", נגזר מן המונח של ה-  SAKA (סקיתים) של ממלכת חוטאן Kingdom of Khotan)) ל "כחול כהה". כמו כן יתכן והשם נובע משבט טונגוזי המקורב לאייסין.

מוצאם של השליטים הגוקטורקים הוא משבט אשינה, שבט ממוצא לא ברור שחי בפינה הצפונית של אסיה הפנימית. לפי ספר שושלת ג'ו (Book of Zhou) וההיסטוריה של השושלות הצפוניות, אשינה היה ענף של השיונגנו ולפי ספר הסוי וטונגדיאן (Tongdian = אנציקלופדיה סינית מן המאה ה-8), הם היו "ברברים מעורבים" מפינגליאנג (Pingliang). ספר סוי מדווח כי כאשר הקיסר טאייוו שליטה של צפון ויי (Northern Wei) סילק את ליאנג הצפוני של ג'וקו מוגי'אן ב-18 באוקטובר, 439, נסו 500 המשפחות של אשינה לחאנאט הרוראני. בתוך האאנאט הרוראני בעל האוכלוסייה המגוונת, הגוקטורקים חיו מצפון להרי אלטאי במשך דורות, הם עסקו בעבודות מתכת. לטענת החוקר דניס סינור (Denis Sinor), עלייתם לעמדות כוח ייצגה "מהפכה פנימית" בתוך הקונפדרציה, ולא כיבוש מבחוץ. לפי צ'רלס הולקומב, האוכלוסייה הטוג'ואית Tujue))  הקדומה הייתה מגוונת למדי ושמות רבים של שליטים גוקטורקיים אינם אפילו טורקיים.

בשנת 583 הגוטורקים התחלקו לחצאים מערביים ומזרחיים, כאשר שינג'יאנג עומדת תחת החלק המערבי. בשנת 609 לספירה, סין בהנהגת שושלת סואי ,הביסה את טויוהון דבר שאילץ אותו למצוא מחסה בהרי צ'יליאן.

 

 

החל משנות ה-620 ו-630, אימפריית טאנג הסינית ניהלה שרשרת של מסעות נגד הטורקים. חלקו הדרום מזרחי של שינג'יאנג נמצא תחת שטח החסות של האנקסי  ( (Anxi), שמשמעותו "המפקדים המביאים שלום למערב". בשנת 657, אילץ צבא טאנג אילץ את הגוטורקים להיכנע וביסס את השליטה הסינית על אגן טארים. בשנת 662 פרץ מרד והטיבטים פלשו לסין.  צבא טאנג נשלח להשתלט על המצב, אך הוא הובס על ידי הטיבטים בדרום קשגר. לאחר ניצחונם, השיגו הטיבטים שליטה על כול האזור וכבשו סופית את קשגר בשנת 676-8 ושמרו על שלטונם עד ל-692, אז סין נשיגה מחדש את השליטה על כל דרום שינג'יאנג, ושמרה על כוח במשך 50 השנים הבאות.

ב-728, שוב טיבט פלשה במרד שכונה "מרד אנשי (Anshi)" , כבשה את יונאן ובזזה את בירת טאנג בשנת 763. באותו הזמן האימפריה האויגורית השתלטה על צפון שינג'יאנג, כמו גם על חלקים נרחבים של אסיה המרכזית כולל מונגוליה, שהייתה מקור האימפריה שלהם.

 

באדיבות 'שביל הדרקון'.

 

האימפריה האויגורית השתרעה מהים הכספי ועד למנצ'וריה ונמשכה מ-745 ל-840. לאחר התבוסה הסינית לערבים בקרב טאלאס (לייתר דיוק, תיק"ו לא מכובד), בשנת 751, השתלטה המלוכה האויגורית השתלטה על צפון שינג'יאנג, כמו גם על חלקים של אסיה המרכזית. באותה תקופה שושלת טאנג הסינית החלה לסגת ממרכז אסיה. באיאנצ'ור חאן (Bayanchur Khan) כבש במהירות את אגן טארים, שהיה פגיע באותה תקופה.

שרשרת של מרידות, שהגדולה שבהן הייתה אן לושאן, הכריחה את הקיסר הסיני לפנות לבאיאנצ'ור חאן לעזרה. מאחר שהוא ראה בכך הזדמנות להתערב בענייניה הפנימיים של סין, המלך הסכים, הכניע מספר מרידות וניצח את הצבא הטיבטי הפולש מדרום. כתוצאה מכך, האויגורים קיבלו מסין שי, ובאיאנצ'ור חאן קיבל את הנסיכה נינגו בת הקיסר, לאישה.

בשנת 762, טנגרי בוגו, נסיך אויגורי מקומי שכרת ברית עם שושלת טאנג,  פתח במתקפה נגד הטיבטים. הוא כבש עבור קיסר טאנג את בירת המערב לואויאנג. המלך טנגרי בוגו פגש בכוהנים מניכאים שהגיעו מאירן בזמן מתקפה זו, והמיר את דתו למניכאיזם, דת שהפכה להיות הדת הרשמית של האימפריה האויגרית.

 

ראו באתר זה: הדת המניכאית

בשנת 779, התפתה טנגרי בוגו (Tengri Bögü), להסתות של סוחרים סוגדיאנים, ותכנן פלישה לסין, כדי לנצל את חילופי הקיסרים שם. אולם דודו טום בגהא טרחאן התנגד לתכנית זו, מאחר שהוא חשש שהתרבות האויגורית תיטמע אל תוך התרבות הסינית.

בשנת 840, השבט הקירגיזי  (שבט טורקי הקרוב לאויגורים), פלש מצפון בראש כוח שמנה בערך 80,000 פרשים. הם בזזו את הבירה האויגורית אורדו באליק Ordu Baliq)) ושרפו אותה לחלוטין. כמו כן תפסו את הח'אן האויגורי קורביר Kürebir)) וערפו את ראשו. משם המשיכו להשמיד ערים אויגוריות אחרות, לאורך שטחי האימפריה. המלך החוקי האחרון של האויגורים היה אוגה Öge)), שנרצח בשנת 847, לאחר שבילה את שש שנותיו כשליט במלחמות עם הקירגיזים ובתומכי יריבו אורמיזט, אחיו של קורביר. הפלישה הקירגיזית הרסה את האימפריה האויגורית וגרמה לגלות של העם האויגורי במרכז אסיה

 

הממלכה הטיבטית והממלכה האויגורית שקעו באמצע המאה התשיעית. לאחר שממלכת האויגורים במונגוליה נרמסה על ידי הקירגיזים ב-840, ענפים של שרידי האויגורים התבססו בקוצ'ה (קאראחוג'ה) ובבשבליק ליד טורפן ואורמצ'י המודרניות. המדינה האויגורית התקיימה בשינג'יאנג עד למאה ה13, למרות ששליטיה השתנו מדי פעם לאורך התקופה הזו.

החאנות של קארא חאניד עלתה במהלך המאה ה-9 מקונפדרציה של שבטים טורקיים שחיו בסמירצ'יה, טיאן שאן המערבית (קירגיסטן המודרנית) ומשינג'יאנג המערבית (קשגריה). לאחר מכן הם כבשו את טרנסאוקסניה. הקאראחנידים הורכבו בעיקר משבטי הקרלוקים, צ'יגילים והיגהמה. בירת ממלכת קאראחניד הייתה בלסגום שעל נהר הצ'ו (קירגיזטן), ולאחר מכן גם סמרקנד וקשגר. הקארא-חנידים התאסלמו. זו היתה השושלת הטורקית הראשונה שהתאסלמה, בעוד שמדינה האויגורית במזרח שיאנג'יאנג המשיכה להיות מניכאית, אך בקופה מאוחרת יותר הפכה לבודהיסטית. דת נפוצה נוספת בממלכה הייתה הנצרות הנסטוריאנית.

ראו גם, באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים

ב-1132, שאריות של האימפריה החיטאנית ממנצ'וריה נכנסו לשינג'יאנג, בעודם נסים מהמתקפה של ג'ורצ'נס (Jurchens)   לתוך סין. הם הקימו ממלכה בגלות, ממלכת קארא חיטאן, שהפכה לשליטה של אגן טארים, גם בחלקים שבהם שלטו הקארא-חאנידים וגם בשטחים שנשלטו על ידי האויגורים, במהלך המאה הבאה.

 

לאחר שג'נגיס חאן  איחד את מונגוליה והחל בהתקדמותו מערבה, המדינה האויגורית באזור טורפן-אורומצ'י הציעה בתבונה לכרות ברית עם המונגולים בשנת 1209, כאשר היא מספקת מיסים וחיילים למאמצים האימפריאליים המונגוליים. בתמורה, המלכים האויגורים המשיכו לשלוט במדינתם. לעומת זאת, האימפריה המונגולית בראשות ג'ינגיס חאן כבשה את קארא-חיטאן בשנת 1218. מאחר שהקארא-חיטאנים האמינו באסלאם, המונגולים נתפסו כמשחררים באזור קשגר. לאחר שהאימפריה המונגולית התחלקה לממלכות קטנות יותר, שינג'יאנג, אשר נשלטה בעיקר על ידי החאנות של צ'אנגאטאי, אחת המדינות היורשות של האימפריה, הייתה מוקד למאבק ביניהם לבין שושלת יואן, השלטון היורש שהתבסס במונגוליה ובסין.

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי

לאחר מותו של קזן חאן בשנת 1346, ממלכת צ'אגאטאי, אשר כללה את מזרח ומערב טורקסטן, התחלקה לממלכה המערבית (טרנסאוקסיאנה) והחצי המזרחי (מוגוליסטן). הכוח בחלק המערבי עבר לידיהם של מספר שליטים שבטיים, הידוע מכולם היה שבט הקאראונים  Qara'unas)). החאנים שנבחרו על ידי השליטים השבטיים היו שליטי-בובות. במזרח, טוגהולוג טימור (1347 – 1363 Tughlugh Timur), הרפתקן מסתורי מבית צ'אגאטאי, הפך לשליט המונגולים הנוודים והמיר את דתו לאסלאם. במהלך שלטונו, המוגולים המירו את דתם לאסלאם והפכו למזוהים יותר ויותר עם הטורקים. בשנת 1360 וב-1361, הוא פלש לחצי המערבי בתקווה לאחד מחדש את הממלכה. בשיאם, הצ'גאטאים שלטו על האזור שמנהר האירטיש בסיביר ועד לגהאזני באפגניסטן ומטרנסאוקסניה ועד לאגן טארים.

מוגוליסטן כללה אדמות מיושבות במזרח טורקיסטן ווכן שטחי נוודים בצפון טנגרי טאג. השטחים המיושבים היו מוכרים באותה תקופה %