אטלנטיס – היבשת האבודה – חלק א'

המיתוס של אטלנטיס – מהדיאלוגים של אפלטון, עד לדרך לעולם החדש.

כתב: גילי חסקין, ‏13/11/2017

תודתי לגדעון ביגר על הערותיו המלומדות.

קובץ זה רלוונטי במידה רבה לטיול לאיים האזוריים, לטיול באיי יוון (סנטוריני וכרתים) ולמי שמתעניין במסעות הגילויים של המאות ה-15 וה-16.

מדובר היא באי אגדי גדול, עשיר, מאוכלס ומאורגן למופת. המוזכר בכתבי הפילוסוף היווני אפלטון. מיקומו כמתואר בכתבים היה "מעֵבר לעמודי הרקלס" (כלומר ממערב למצר גיברלטר), מנקודת המבט היוונית, היינו, באוקיינוס האטלנטי. לפי דבריו, צבאות האי הזה, כבשו את לוב ואת מצרים ואף עלו על אירופה, אך נהדפו על ידי צבאה של אתונה הקדומה. כעבור זמן נהרס האי בהתפרצות של הים ומאז, לפי אפלטון, אין לעבור במרחבי האוקיינוס המאיים..

הסיפור על אטלנטיס מופיע בדיאלוגים שהתנהלו בין מורה לתלמידו. אפלטון, שהיה גם מספר סיפורים מיומן, תיאר את ביקורו של המדינאי היווני סולון,[1]  אצל כוהני העיר סאיס שבמצרים, במאה ה-6 לפני הספירה. אליבא דאפלטון, כוהן מצרי מופלג בשנים, הפליג בהסבריו על תרבות מפותחת שהתקיימה כ-9,000 שנה לפני זמנו (כלומר כ-11,600 שנה לפני זמננו), והייתה מתקדמת בהשוואה לכל תרבות אחרת בתקופתה. כך תיאר אפלטון,  בדיאלוג "קריטיאס" (Critias): "והיה אי ששכן לפני המיצר שאותו אתם מכנים בשם עמודי הרקולס. אותה תרבות כבשה את כל עמי המזרח התיכון, למעט תושבי אתונה, ורשמה הישגים טכנולוגיים מרשימים. יש חוקרים שטענו שבהחלט יתכן, כי כוהנים המצריים אמנם סיפרו לסולון סיפורים דומים לאלה שתיאר אפלטון, אבל עשו זאת רק כדי לקנות את ליבו, בכך שיצרו לאתונאים תדמית הרואית.

אפלטון הסביר כי באטלנטיס התגוררה קלייטו (Cleito), אהובתו בת התמותה של אל הים פוסיידון, והאל בנה לה ארמון על גבעה בלב האי, והקיף אותו בחגורות מגן של ים ויבשה. הוא ברא מעיינות של מים חמים וקרים, מחצבים ואבני חן, עצים, שיחי בושם, פירות ומגוון בעלי חיים, שרעו במישור הפורה. בגן העדן האבוד הזה נולדו לנאהבים המיתולוגים חמישה זוגות של תאומים. לבכור, אטלס, העניק פוסידון את המלוכה, והאי נקרא על שמו.

פוסידון עיצב את הקרקע שלו באופן סימטרי מאוד:

"ובשברו את הקרקע הקיף את הגבעה שעליה התגוררה סביב־סביב, ויצר רצועות של ים ואדמה בזו אחר זו, גדולות יותר וקטנות יותר, זו מקיפה את זו; והיו שם שתי רצועות יבשה ושלוש רצועות ים, שאותן כאילו חג במחוגה החל ממרכז האי, ומרחקן מהמרכז היה שווה לכל כיוון, כך שאיש לא יוכל לחדור לאי, שכן לא נשמע אז על ספינות ועל נוסעים והוא עצמו, בהיותו אל, לא היה כל קושי בידו ליצור סידורים מיוחדים למרכז האי, והוא הוליך שני זרמי מים מתחת לפני האדמה ועשה שנבעו כמעיינות. אחד – שמימיו חמים, והאחר – שמימיו קרים, ועשה שכל מגוון הפירות יעלה בכמות מעל לנדרש…".

אטלנטיס (מילולית: האי של אטלס) היתה ליבה של מעצמה ימית גדולת ממדים, שטווח השפעתה השתרע "בים התיכון: בלוב עד בואך מצרים, ובאירופה עד לטירניה" (ארץ האטרוסקים באיטליה)[2]. בנמליה עגנו ספינות בנות שלושה משוטים על כל ציודן… והנמל הגדול מכולם שהיה עמוס כלי שיט וסוחרים שהגיעו מכל חלקי תבל". תושביה כחולי הגלימות התגוררו בערים שגגותיהן זהובים, והיו האוכלוסייה העשירה והמאושרת עלי אדמות. שגשוגה של אטלנטיס נמשך כל עוד שמרו אזרחיה על מידותיהם הטובות, והקפידו למלא את החוקים, שהעניקו להם האלים. אך "משמלאו בצע של עוול וכוח שלטון", הפכו חומרניים, חמדנים ושאפו לכבוש את הארצות השכנות[3]. אולם הגיע יום נקם ושילם. בא זמן של רעמים ושיטפונות שמעולם לא היו כמות והאי האטלנטי טבע בים ונעלם. זעמו של זאוס, אבי האלים, החריב את היבשת ברעידת אדמה או התפרצות הר געש, וזאת בשל חמדנות ואנוכיות של תושביה. כך היה לסיפור אטלנטיס, גם לקח מוסרי.

דיווחיו של אפלטון על מה שכונה לימים "סיפור המסתורין הגדולים ביותר בהיסטוריה", גררו  פרשנויות לרוב. יש הטוענים כי אפלטון ביקש להדגים באמצעותם את רעיון המדינה המושלמת. אחרים סבורים כי הייתה זו תעמולה פרו־אתונאית נטו. אפלטון, שלא נודע כממשיל משלים, אלא דווקא כפילוסוף, הדגיש שוב ושוב שהדיאלוגים שלו אינם פרי הדמיון, אלא עובדות לאשורן.

לפי דבריו של אפלטון, אטלנטיס הייתה אי באוקיינוס האטלנטי. בהמשך אף הורחבה תאוריה זו לטענה שמקורן של כל התרבויות המודרניות הוא בתרבות אחת, שבאי עתיק, במרכזו של אוקיינוס זה. אלטון  הוסיף וכתב בדיאלוג "טימיאוס"  (Timaeus), כי אי אפשר לעבור באוקיינוס ולחקור אותו, משום שעם שקיעת האי, התמלא האוקיינוס ברפש החוסם את נתיבי הים.

היכן נמצאת "אטלנטיס"?

זו שאלה שהעסיקה רבים. החיפוש אחר אטלנטיס, מתרחש בגבול בין המיתוס למדע, באזור הדמדומים שבין הדמיון למציאות. הועלו מספר השערות באשר למיקומה האפשרי. אף אחת מהשערות אלה אינה מבוססת על ממצאים מדעיים כלשהם.

עוד בתקופה העתיקה ובייתר שאלת בימי הביניים, נחלקו סקרנים בדבר, אם אטלנטיס האפלטונית היא אך משל, או שמא אגדה שביסודה מונח גרעין של איזו מציאות היסטורית?

סיפור אטלנטיס היה נושא למחלוקת כמעט מהיום שבו פורסם. אינטלקטואלים בולטים בתקופה הבתר-קלאסית התייחסו לנושא בכתביהם.

פלוטארכוס (Plutarch ;46-120 לספירה) סיפר על יבשת כזו, הקרויה "סאטורניה"( Saturnia) , ועל אי באוקיאנוס הקרוי "אוגיגיה" (Ogygia). האי הזה, לדבריו, מרוחק כחמישה ימי שייט ממערב לבריטניה. הומרוס הזכיר אף הוא את אוגיגיה, הפעם כמקום מגוריה של הנימפה קליפסו. ההיסטוריון הרומאי מרקלינוס (Ammianus Marcellinus c. 325 –c. 395) כתב שהאינטליגנציה של אלכסנדריה התייחסה להרס כאל עובדה היסטורית ותיאר שורה של רעידות אדמה: "לפתע פתאום, בתנועה חדה ואלימה אחת, פערה פיות עצומים וכך בלעה לקרבה חלקים מהקרקע, כמו שבים האטלנטי, לחופה של אירופה, נבלע אי גדול". ההיסטוריון האלכסנדרוני  טימגנס (Timaeus; Timagenes 345-250 BC) תיאר את סיפורם של תושבי גאליה העתיקה, כי פעם פלשו לארצם אנשיו של אי ששקע, וכן סיפר שחלק מהגאלים עצמם האמינו שהם באו מארץ רחוקה הנמצאת בלב האוקיאנוס. דיאודורוס סיקולוס  (Diodorus Siculus) הסיציליאני, כתב בפרוטרוט על מלחמה שנערכה בין האמזונות לבין עם הנקרא “אטלנטיואי”. האמזונות באו מהאי הספרה שבמערב, הנמצא בבצת טריטוניס, שנעלמה, לדברי דיאודורוס במהלך רעידת אדמה וחלקים ממנה, הפונים אל עבר האוקיאנוס, הופרדו זה מזה[4].

המיתוס על אטלנטיס מזכיר במידת מה את האגדה על אי הפיאקים, המוזכר ב"אודיסיאה", שאנשיו נהגו באודיסאוס בהכנסת אורחים ומזוהה עם קירקרה (קורפו). בימי הביניים, רווחו אגדות דומות על "איי המאושרים"[5], האי האגדי של אבלון (Avalon – "אי התפוח"[6], שבאיים הבריטיים; שמיקומו המסורתי ליד תל Glastonbury שבוויילס[7]. התל מצוי באמצע מישור סומרסט, הוא בעצם  לשון יבשה המוקף משלושת צדדיו על ידי הנהר ברו (Brue). בערך בשנת 300 לפני הספירה היה התל מוקף באגם, ועליו היה ממוקם יישוב קלטי. במהלך השנים ירדו פני המים, אולם התל נותר מוקף ביצות עד ניקוז הביצות בסוף ימי הביניים המהווה מקום קבורתו של המלך ארתור. על פי המסורת הוולשית הקדומה, האי שבים המערבי, הוא גן העדן הארצי שלהם. דוגמאות נוספות הן "האי ברזיל" (Hy-Brasil)[8], "האי הירוק" שממערב לאיים ההיברידים[9], "האי של ברנרד הקדוש" ועוד.

היוונים קראו לים שמעבר למצרי גיברלטר "ים אטלס" ("הים האטלנטי", או במינוח המודרני: האוקיינוס האטלנטי) וזאת כייוון שלראייתם, במעבר המוליך מהים התיכון  לאוקיינוס, מיצר גיברלטר של היום, שכן הטיטן אטלס, שנשא על כתפיו את כדור הארץ (מכאן גם השם "הרי האטלס", לרכס ההרים שבצפון אפריקה). זה גם שמו ומקומו של האי בסיפורו של אפלטון. לפי אפלטון הוא התקיים שם בעבר הרחוק. במהלך ההיסטוריה היו שהחשיבו סיפור זה לעובדתי, והיו ניסיונות רבים לאתר את אטלנטיס המקורית.

סיפורים ומיתוסים רבים נקשרו בשמה של אטלנטיס, היבשת האבודה. מי לא התחקה אחר עקבותיה?  חוקים ומדענים, הרפתקנים ושרלטנים, הוזים ומיסטיקנים, מגלי ארצות וחוקרים.

הסופר וקצין המודיעין האמריקני צ'ארלס ברליץ (Charles Frambach Berlitz, 1913 – 2003) כתב מספר ספרים אודות אטלנטיס, אותה כינה "סיפור המסתורין הגדול ביותר בהיסטוריה". בספרו "מסתורי אטלנטיס"  (The Mystery of Atlantis) טען שסיפור אטלנטיס אמתי והוא הגיע לפרשנות הזאת לאחר מחקר גאופיסי, ספרותי. וארכיאולוגי. בספר, שיצא לאור ב-‏1969 ציטט 270 השערות שונות על מיקומה האפשרי של היבשת האבודה. הוא עצמו מיקם אותה במשולש ברמודה, שם פועלים עדיין הגבישים רבי העוצמה של אטלנטיס, ומשבשים את מכשירי הניווט של המלחים והטייסים, החולפים באזור [10]. לדבריו, קבוצת עיתונאים אנגלים בחרה פעם את עלייתה המחודשת של אטלנטיס אל פני הים, כסיפור החדשות הרביעי בחשיבותו, לפני שיבתו של ישו עלי אדמות. בספירת מלאי שערך אדווין ראמג' (Edward V. Ramage), עורך הכרך המדעי "אטלנטיס – אגדה או עובדה?"[11], מצא שב-150 השנים האחרונות בלבד נכתבו למעלה מ-2,000 ספרים ו-10,000 מאמרים בנושא[12]. לחובבי הז'אנר, קיים אתר אינטרנט בשם Atlatipedia , המעלה לבקרים רעיונות חדשים לבקרים.

כוחו של המיתוס היה כה גדול, שעוד בראשית המאה ה-17 כתב הפילוסוף פרנציס בייקון (Sir Francis Bacon, 1726-1561) את ספרו "אטלנטיס החדשה" (1627) ומיקם אותה באוקיינוס השקט, במקום בו נמצאים איי שלמה[13]. בן זמנו,  אולוף רודבק (Olof Rudbeck; 1630 – 1702), שהיה מדען באוניברסיטת אופסלה, ניסה להוכיח שאטלנטיס, אותה "כינה "עריסת התרבות" היתה בשבדיה של היום[14].

היינריך שליימן Heinrich Schliemann 1822 –1890) ), ארכיאולוג חובב ואיש עסקים ממולח – מי שחשף בשלהי המאה ה-19 את שרידיה של טרויה, שנחשבה עד אז לאגדה –  התעניין בערוב ימיו, במציאת עדות לקיומה של אטלנטיס. הוא קיווה שגם היא, כמו טרויה, תהפוך ממיתוס לממשות. לפי עדות נכדו, פאול, שליימן הסב השאיר אחריו אגרטל ובו לוחות חרס, עצמות וחפצי מתכת. על האגרטל – שלטענתו נחשף בטרויה- היה רשום בפניקית, "מהמלך קרונוס באטלנטיס".

הנכד שהיה בעל חושים לתקשורת, הצליח לעורר עניין תקשורתי כשטען שסבו המהולל חקר כלי ברונזה מטיוואנאקו (Tiwanaku) שבבוליביה, מפה עתיקה ממוזיאון סנט פטרסבורג ברוסיה, ארונות קבורה ממצרים הקדומה ומטבעות מצפון אפריקה. מיותר לציין שאף אחד מהחפצים האלה, שלטענתו קשורים זה בזה ומקורם ביבשת האבודה, לא הועמד מעולם לבדיקה מדעית. למרות זאת, הוא הצליח לעורר סנסציה כשרמז שהסב העדיף שלא לפרסם את מה שיידע, כדי לשמור על התעלומה[15].

במאמר שפרסם בניו יורק ב-1912, הוסיף ואמר, שאסף מידע רב, על אטלנטיס, כאשר התעמק בקריאת קודקס טרואנו (Troano Codex) , אחד משלושת הספרים שנותרו מתקופת המאיה, בשבתו במוזיאון הבריטי. אמנם, קודקס טרואנו מעולם לא היה במוזיאון הבריטי, אלא ב"מוזיאון האמריקות" אשר במדריד[16]. אולם טעות זאת, כמו טעויות אחרות (מיקם את שער האריות המיקני בכרתים, במקום בפלופונז), לא פגעו בדרמה שחולל[17].

דומה ויש בסיפור זה את כל המרכיבים הדרמטיים לסרט בנוסח אינדיאנה ג'ונס: פיענוח טקסטים בכתבים עתיקים, אוצרות סודיים, רמזים על-טבעיים ומסעות מחקר בארצות אקזוטיות. אטלנטיס היא אולי אחת הדרמות המסתוריות ביותר בהיסטוריה.

אטלנטיס הילכה ועדיין מהלכת קסם. עד כדי כך, שוויליאם גלדסטון, (William Ewart Gladstone, 1809 –  1898), שהיה ראש ממשלת בריטניה בתקופה הוויקטוריאנית, ניסה להעביר החלטה בפרלמנט להקציב מקורות כספיים לחיפוש אחר אטלנטיס[18]. הנסיך כריסטיאן מדנמרק, בן ה-79, שטען שהוא צאצא של לייף אריקסון, הוויקינגי, נבחר ב-1938 לעמוד בראש "נסיכות אטלנטיס", אגודה שהקימה קבוצת מדענים בני ארצו בראשית המאה ה-[19]20. בצרפת שגשגו, בין שתי מלחמות העולם, ארגונים כ"ידידיה של אטנלנטיס", שייסד פול לה קור, מו"ל ועורך המגאזין הפופולרי "אטלנטיס", ו"החברה למחקרים אטלנטיים"[20].

איגנציוס דונלי (Ignatius L. Donnelly), חבר הקונגרס האמריקאי ממניסוטה, הרבה לעסוק בכך[21].  בספרו "אטלנטיס – מיתוסים של העולם מלפני המבול" (Atlantis: The Antediluvian World), שיצא לאור בשנת 1882 ונדפס מאז במהדורות רבות, בנה תיאוריה לפיה היתה אטלנטיס התרבות הראשונה עלי אדמות. באטלנטיס יצר האדם את הכלים הראשונים, ובה המציאו את הכתב והברזל. דונלי ראה באטלנטיס את הכוח שכבש מושבות ויצר תרבויות לחופי האוקיינוס האטלנטי, בים התיכון, באמריקה, ואפילו בהודו ובחלקים שונים של אסיה המרכזית; גרסא קדומה של בריטניה האימפריאלית בה חי. הוא נסחף בהתלהבות וקבע כי העמים ההודו-אירופאים והשמים, הגיעו מאטלנטיס. אם כך, גם האלים המופיעים במיתולוגיות היוונית, השמית, הקלטית, הגרמנית ואפילו ההודית, היו המלכים והגיבורים של היבשת האבודה. דונלי התייחס לשקיעת אטלנטיס כאל עובדה היסטורית, שהונצחה באגדות המבול, והיה סבור שהמיתוסים השונים הם גרסאות מיתולוגיות לקיצה של האימפריה[22].

דבי הירשמן מעירה, כי  למרות הטעויות וההגזמות הנלהבות,  למעט אפלטון, דונלי, היה  האדם שהשפיע יותר מכל על ההתעניינות בנושא. אטלנטיס, כפי שהיא מוכרת לאנשים בעולם המודרני, היא לא האי שתיאר אפלטון בכתביו, אלא היבשת האבודה שברא דונלי מערבוב של מיתוסים וקטעי מידע אתנוגרפי, פנטסיות בלשניות ונתונים סיסמוגרפיים[23].

לטענתו, התפרשה התרבות האטלנטידית משני צדיו של האוקיאנוס האטלנטי. הוא ניסה לבסס את השערתו, על השוואה שערך בין המדעים, האומנויות, האמונות הדתיות, המנהגים והמסורות הנהוגים בקרב עמים שונים, בשני צדי האוקיאנוס האטלנטי, כמו גם השוואה בין כשפים, אמונות ברוחות ובשדים, מסורות גן עדן, דמיון של סמלים (כמו הצלב, הענך המצרי וצלב הקרס), מנהגי קבורה וחניטה, ברית מילה, זאת ועד, דונלי טען כי המיתולוגיה היוונית קשורה להיסטוריה של אטלנטיס  ושואבת ממנה את השראתה. לדבריו, האלים והאלות היווניים, שנולדו, אכלו, שתו, עשו אהבה, אנסו, גנבו ומתו היו מעין זיכרון משובש של מעשי שליטי אטלנטיס[24].

דונלי טען שאימפריית אטלנטיס הפרה־היסטורית התפשטה על פני כל העולם. רוב עבודתו התמקדה במעקב אחר אגדות, השפעות ואפילו שרידים אטלנטידיים, בפרט בפרו, בקולומביה, בבוליביה, באמריקה התיכונה, במקסיקו ובעמק המיסיסיפי. כמו כן, חיפש דונלי שרידים באירלנד, בספרד, בצפון אפריקה, במצרים ובפרט באיטליה שלפני התקופה הרומאית, בבריטניה הגדולה, במדינות הבלטיות, בחצי האי ערב, במסופוטמיה ואפילו בהודו. מבחינתו, מדובר היה ב"אימפריה ששלחה את זרועותיה מהאנדים להינדוסטן. בשוקיה נפגשו התירס האינדיאני (דורה צהובה) של עמק המיסיסיפי, הנחושת של ימת סופירייר, הזהב והכסף של פרו ושל מכסיקו, תבליני הודו, הבדיל של וויילס,  הענבר של הים הבלטי, החיטה והשעורה של יוון, של איטליה ושל שווייץ…". לעתים קרובות, בנסותו להוכיח את התיאוריה שבה האמין בהתלהבות רבה כל כך, בנה דונלי קווי דמיון תרבותיים וגזעיים שמאז הוכחו כלא נכונים[25].

דונלי חיבר בהתלהבות בין אטלנטיס למיתוס של אטצלן (Aztlán), המקום המיתי ממנו הגיעו האצטקים[26]. גם המאיה תיארו בטקסטים המקודשים שלהם את היבשת שבה חיו פעם כגן עדן, "מקום בו לבנים ושחורים חיו בשלום", עד שהאל הורקן (הוריקן) התכעס והציף את הארץ. כשהכובשים הספרדים סיירו לראשונה בוונצואלה הם מצאו יישוב שנקרא "אטלאן", שתושביו, אינדיאנים בהירי עור, טענו כי אבותיהם היו ניצולים מיבשת שטבעה[27]. מיסטיקנים ורומנטיקנים יכולים להצביע על עדויות אלו כעל הוכחה שאבותיהם של המאיה, האצטקים ועמים אמרינידים אחרים הגיעו מאטלנטיס. מי יודע, לפי גישה זו, גם קצלקואטל (Quetsalcoatel), האל הבהיר המזוקן של מקסיקו וירקוצ'ה (Viracocha) שעומד בראש הפנתיאון של המאיה, שבצרוף מקרים מוזר שניהם הגיעו מן הים, אולי הגיעו מאטלנטיס?

רוברט גרבס (Robert Graves), בספרו "המיתולוגיה היוונית" (The Greek Myths), שיצא לאור ב-1955, טוען שאטלנטיס היתה האי הקטן פארוס (Pharos), ששכן בגדה המערבית של דלתת הנילוס. מולו בנה אלכסנדר מוקדון את אלכסנדריה ומאוחר יותר הם חוברו יחד על ידי מזח שאורכו 1200 מ'. לימים נבנה שם המגדלור המפורסם של אלכסנדריה[28].

הארכיטקט האמריקאי רוברט סרמסט (Robert Sarmast), טוען שמחקריו, בהם השתמש בסונאר רב עצמה, גילו את שרידי אטלנטיס, בקרבת קפריסין, בעומק של 1500 מ'[29].

אלברט הרמן (Albert Herrmann; 1886 – 1945)), היסטוריון וגיאוגרף גרמני, כתב כמה תיאוריות על מיקומה של אטלנטיס ובעיקר סבור היה שאטלנטיס הייתה בתוניסיה. הוא ביסס חלק ניכר מהתיאוריה שלו על אפשרות של תרגום מוטעה של מה שאמרו כוהני סאיס במצרים לסולון. לדבריו, יש שם בלבול במידות האי הענק ויש לחלקו בשלושים , דבר הנותן את מידותיה המדויקות של תוניסיה[30].

הכומר הגרמני יורגן ספאנוט Jürgen Spanuth)), פרסם ב-‏1954 ספר הממקם את אטלנטיס בים הצפוני, בשפך הנהר אלבה (Elbe) [31], מזרחית להלגולנד (Heligoland). דיווחים על בניינים שקועים במקום, מוכרים מזה זמן רב. לפי התיאוריה זו אטלנטיס הייתה בירתה של אימפריה צפונית. ספאנוט סבר שכמה סלעי ענק על קרקעית הים הם הם שרידי אטלנטיס. הוא אף ארגן משלחות מחקר תת ־ימיות, שמצאו, לדבריהם, שרשרת של קירות מקבילים, העשויים כולם מסלעי ענק, מתקופת הברונזה. לדבריו, אם נחשב את מידות הקירות האלה, על בסיס סקאלה מוקטנת (כמו בתיאוריה של הרמן), הן מתאימות לדיווחו של אפלטון[32].

הארכיאולוג  בריוני קולס (Bryony Coles) חקר את דוגרלנד (Doggerland)   שנמצאת תחת פני הים הצפוני .הנקודה הגבוהה שלה מבצבצת ב- Dogger Bank, שם נמצאו כמה שרידים פרהיסטוריים. בעידן הקרח האחרון, כשהים נסוג, הופיעה דוגרלנד ונמתחה בין החוף המזרחי של בריטניה של היום, לחופי הולנד, דנמרק וצפון גרמניה של ימינו. גשר היבשה הזה היה מיושב. אך כשהיקום התחמם שוב, הים שב והציף את דוגרלנד והפריד את "חצי האי הבריטי" מהיבשת[33]. ב-1998 הוא הצביע על דוגרלנד, כמיקומה האפשרי של אלטלנטיס[34]. בתיאוריה זו תמכו כמה כותבים נלהבים, כמו למשל Jean Deruelle, בספרו "אטלנטיס המגליתית"[35].

ויליאם וורן (William Fairfield Warren (1833–1929), פרופסור לתיאולוגיה מאוניברסיטת בוסטון, כתב ספר בו קידם את התיאוריה שלו, שעריסת האנושות נמצאת בקוטב הצפוני[36]. בעבודתו זו מיקם וורן את אטלנטיס שם, כמו את הר מרו , (Mount Meru) שנמצא במרכז הקוסמולוגיה ההינדית, האי המיתי אוולון (שהוזכר לעייל), גן העדן המקראי והיפרבוארה (Hyperborea), האי של ענקי הצפון, מן המיתולוגיה היוונית. וורן האמין כי מקומות מיתיים אלו הם זיכרונות פולקלוריסטיים מהמקום הצפוני בו נוצרו בני האדם[37].

החוקר הבריטי פאול דונאבין (Paul  Dunbavin) טוען  במחקר פסבדו מדעי, שבים האירי היה קיים אי גדול  והאי הזה הוא אטלנטיס. הוא טוען שחלק גדול מהתרבות הנאוליתית של אירופה, זו שהקימה את המגליתים הגדולים, נשטפה למעשה על ידי עליית הים, בסביבות 3100 לפנה"ס[38].

אחת ההצעות הפופולריות למיקומה האפשרי של אטלנטיס היא באיים האזוריים, הנמצאים במרחק של 1500 ק"מ, דרומית-מערבית לחוף הפורטוגלי. יש המציעים כי איים אלו הם פסגות הריה הגבוהים של אטלנטיס. כך טען גם פאול שליימן, וכך הציע איגנציוס דונלי שנזכרו לעייל. יש לציין שאם יש ממש בסיפורו של אפלטון, הי האיים הללו, הם האפשרות המציאותית ביותר.

המלומדים היוונים, הרומאים והאלכסנדרוניים כתבו על איים גדולים באוקיינוס האטלנטי, אבל איש מהם לא הפליג מעולם מעבר ל"עמודי הרקולס". הפניקים יושבי קרתגו – ה"פונים" בפי הרומאים –  היו הימאים היחידים בעולם העתיק, שעברו את מצרי גילברטר והפליגו אל מרחבי האוקיינוס.

ראו באתר זה: קרתגו

הם שמרו בקנאות על סוד נתיבי הסחר. יתכן שמשום כך תרמו לדמוניזציה של האוקיינוס האטלנטי, על קשיי השיט במרחביו ועל המפלצות השוכנות בו.  מאמציהם של הפיניקים לחסום את האוקיינוס בפני אומות יורדות ים, סייעו לאבות הכנסייה להפכו ל"ים הדין", שמחוץ לגבולות העולם המיושב של הדוגמה הנוצרית. אולי זו אחת הסיבות למיתוסים שנקשרו במרחביו.

כשגילו הספרדים  את האיים הקנריים, במאה הארבע עשרה, נדהמו הגואנצ'ים (Guanches) שחיו שם[39], לגלות כי קיימים בני אדם אחרים מלבדם. הם היו משוכנעים שכל האנושות נכחדה באסון נורא ורק הרים אחדים (באיים בהם חיו הם עצמם) נשארו מעל לפני המים. בתרבותם החומרית של תושבי האיים הללו היה עירוב של תחכום רב ושל פשטות שנותרה כשריד לתקופת האבן. הם חנטו את מתיהם, בנו בתים מאבנים מסותתות להפליא, צבעו את הקירות באדום, בלבן ובשחור, בנו אמצעי מגן גדולים ומעגליים, השתמשו ברשת מפותחת של תעלות השקיה, טבעו כתובות קעקע על עורם, יצרו חפצי קדרות דומים לאלה של האמרינידים ילידי אמריקה , וכתבו באלפבית משלהם. שפתם המדוברת, שאבדה בינתיים, הייתה כנראה קרובה לזו של הברברים בצפון אפריקה ואולי גם לזו של עמי הטוארג (Tuareg) של מערב אפריקה  שנחשבים אף הם,  לעתים, לניצולים אפשריים של אטלנטיס. האנתרופולוגית דבי הירשמן, במחקרה שפורסם במגזין "מסע אחר", טוענת כי השבטים הברברים של צפון אפריקה שימרו מסורות על יבשת מערבית, מולדתם של בתי האב ה"אטרנים" ו"אטלנטואי"[40].

החוקר לואיס ספנס (Lewis Spence) שכתב מספר ספרים על אטלנטיס, מציע שהאיים הקנריים, האיים האזוריים ומדירה הם שרידים אפשריים של יבשת קדומה זו[41]. מבחינה טופוגרפית, קיים דמיון לתיאורי אפלטון בחלק מהאיים שבאוקיאנוס האטלנטי. הוא הזכיר סלעים שחורים, לבנים ואדומים – ואפשר לראות עדיין סלעים וולקניים בצבעים הללו פזורים בין סלעי האיים האזוריים, האיים הקנריים ואיים אחרים באוקיאנוס האטלנטי. האקלים הסוב- טרופי ואספקת הפירות הגדולה מתאימים לאיים הקנריים, למדירה ולאיים האזוריים, ואילו ההר טידה (Teide) , המזדקר מעל הרמה המרכזית באי טנריף, יכול להיות ההר שתיאר אפלטון. אורי קציר, שחקר את המיתוס של אטלנטיס, וכתב עליו בסדרה של בלוגים שפורסמו במגזין האלקטרוני "האייל הקורא", מדגיש שאפלטון מדווח גם על מעיינות חמים וקרים שנוצרו באטלנטיס מקלשונו של האל פוסידון. מעיינות כאלה עדיין קיימים באיים האזוריים[42]. יש לציין כי השבטים הקלטים של ספרד וצרפת האמינו שאבותיהם הגיעו מלב "הים המערבי", בגלל אסון טבע שהשמיד את ארצם.

בהקשר זה אפשר להזכיר את האי המיתי "אנטיליה" (Antillia) . היה זה אי רפאים, שנודע בעידן התגליות של המאה ה-15. בני התקופה האמינו שהאי שוכן באוקיינוס האטלנטי, מול חופי פורטוגל והרחק מהם. האי כונה גם Ilha das Sete Cidades בפורטוגלית ו– Isla de las Siete Ciudades בספרדית. המקור הוא באגדה איברית מזמן הכיבוש המוסלמי של היספניה ב-714, לפיה, על מנת להימלט מאימת המוסלמים, עלו בשנת 714, שבעה בישופים ויזיגוטים עם מאמיניהם על אניות והפליגו מערבה באוקיינוס האטלנטי, עד אנטיליה. שם יסדו שבע ערים.

האי הופיע בפורטלנו (מפת נמל), ששרטט Zuane Pizzigano , כאי שמתארו ריבוע גדול, וסומן אחר כך ברוב המפות של המאה ה-15. אי זה, נמצא  במקום המיוחס בדרך כלל לאטלנטיס, ומעוצב על פי תיאורו של אפלטון.

כשיצא קולומבוס למסעותיו היו ברשותו מפות כאלו, כמו למשל mapa branco ששורטטה ב-1436. אפילו במפת טוסקנלי (Paolo dal Pozzo Toscanelli) המפורסמת, שנתנה לקולומבוס השראה, כוללת איים אלה הנמצאים "מנגד", היינו, מול מיצרי גיברלטר. בחילופי מכתבים שהתנהלו בין קולומבוס לטוסקנלי, עשר שנים לפני שיצא לדרכו, כתב לו האחרון  מכתב והציע את אנטליה כמקום חנייה בהפלגה להודו[43].

ראו באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה

אחרי 1492, לאחר שצפון האוקיינוס האטלנטי הפך לנתיב שיט ומופה בייתר יסודיות, הלך האי ונעלם,. בסופו של דבר התגלגל שמו לאיים האנטיליים הספרדיים שבים הקריבי.

גם אם נבטל את הרעיון שאנטיליה היא אטלנטיס. אולי האגדה הזאת צמחה בעקבות המיתוס של אטלנטיס? אולי האגדה היוונית על ההספרידות, שלפי אחת הסברות חיו באיי האושר או וקשורות לאטלס[44], אף הוא נובע  ממסורת אטלנטיס?

קובץ זה חולק לשנים מסיבות טכניות בלבד.

להמשך קריאה: המיתוס של אטלנטיס – חלק ב'

הערות

[1] סולון 638 – 558 לפנה"ס) היה מדינאי, משורר, מחוקק וארכון (שליט) אתונאי. נחשב אחד משבעת חכמי יוון.

סולון נולד באתונה למשפחה מהמעמד הגבוה, עסק בחיבור שירים ליריים, אך צבר את מירב כספו בסחר. בשנת 594 לפנה"ס בעיצומו של משבר חברתי באתונה, הוא נתמנה לארכון הפוליס. עם כניסתו לתפקיד פתח בשורה של רפורמות רבות. בתחום הפנים ביצע שינויים מרחיקי לכת, שכללו מעבר לשיטת שלטון חדשה של שלטון המבוסס על הון במקום ייחוס – טימוקרטיה. בין המעמדות הונהג מס מדורג, ויכולת מדורגת בנשיאת עול השלטון, כאשר לבני המעמד הגבוה יכולת להיבחר לכל המשרות. בין הרפורמות שהנהיג: ביטול עבדות לכלל תושבי הפוליס, שמיטת חובות, ואיסור על הלוואות בשעבוד גוף, כדי שלא יחזור מצב של עבדות. בתחום המשפט הוא הנהיג שוויון בפני החוק. הוא ביצע מספר שינויים בחוקה האתונאית: ביטול החוקה של דרקון, שהייתה נוקשה ביותר, וקבעה עונש מוות כמעט על כל עבירה, וקביעת חוקים חמורים פחות, המשלבים יסודות יותר דמוקרטיים במשטר האוליגרכי של דורו. סולון נחשב לאחר מותו כאחד ממנהיגי אתונה החשובים והמוערכים ביותר. את כל הרפורמה שלו ביצע ללא כל מעשה אלימות. אולם הרפורמה של סלון לא הצליחה לייצב את המדינה האתונאית, והאנרכיה המשיכה גם לאחר שלטונו. (אריסטו, מדינת האתונאים, ‫ ירושלים, הוצאת מאגנס, 2006).

[2] "האי הזה היה גדול יותר מלוב ומאסיה גם יחד, והוא הוביל לאיים אחרים. מאיים אלה יכולת לעבור את כל היבשה הנגדית, שהקיפה את הים האמתי, שכן ים זה, הנמצא בין מיצרי הרקולס, אינו אלא נמל, ויש לו כניסה צרה, אבל אותו הים האחר הוא ים אמתי, והארץ המקיפה אותו – בצדק תיקרא יבשה."

[3] . דבי הירשמן, "אטלנטיס-תעלומת הייבשת האבודה, המגזין האלקטרוני של "מסע אחר" : https://www.masa.co.il/article/%D7%90%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A1-%D7%AA%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%91%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/ להלן: דבי הירשמן.

[4] אורי קציר, "אדמה אבודה, "האייל הקורא http://www.haayal.co.il/story_2047

[5] The Happiness Island Growler – http://gta-myths.wikia.com/wiki/Happiness_Island_Growler

[6]  אבלון (באנגלית: Avalon; מקלטית: Abal, תפוח) הוא אי אגדי הממוקם באיים הבריטיים. על פי הפולקלור הבריטי, ביקר ישו באי, יחד עם יוסף הרמתי ובמקום זה נבנתה הכנסייה הראשונה בבריטניה. כיום משייכים את מיקום שרידי גלסטונברי עם אבלון.

[7] Matasović, Ranko, Etymological Dictionary of Proto-Celtic, Brill, 2008, p. 23

[8] האי ברזיל, Hy Brasil, Hy Breasil, Hy Breasail, Hy Breasal, Hy Brazil, I-Brasil)), הוא אי רפאים, שנמצא באוקיינוס האטלנטי, מערבית לאירלנד. המיתוס האירי מספר שהוא מוסתר בערפילים, למעט יום אחד, פעם בשבע שנים, אז הוא נראה, אך בלתי ניתן להגעה (Hy Brasil" A Dictionary of Celtic Mythology. James McKillop.University Press, 1998.).

[9] . האי הירוק (The Green Island) הוא אי צף ששבו שוררת עונה אחת בלבד. העצים תמיד פורחים ונושאי פירות. אי זה נשטף בגלי הכסף של האטלנטיס הכחול. לעתים הוא מופיע בחוף המערבי של אירלנד, לעתים בסמוך לאיים ההברידיים.

[10] Trevor Palmer, Perilous planet earth: catastrophes and catastrophism through the ages, 2003, p. 316

[11] Ramage, Edwin S. Atlantis, Fact or Fiction?. Indiana University Press..

[12]  דבי הירשמן, "אטלנטיס-  תעלומת הייבשת האבודה,. המגזין האלקטרוני של " מסע אחר" : https://www.masa.co.il/article/%D7%90%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A1-%D7%AA%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%91%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/

[13] Francis Bacon, New Atlantis and The Great Instauration, Jerry Weinberger, ed., (Wheeling, IL: Crofts Classics, 1989), xxv–xxvi, xxxi.

1. Weinberger, "Science and Rule in Bacon's Utopia: An Introduction to the Reading of the New Atlantis," The American Political Science Review, Vol. 70, No. 3 (Sep. 1976), pp. 865–885 (875).

[14] King, David. Finding Atlantis: A True Story of Genius, Madness, and an Extraordinary Quest for a Lost World. Harmony Books, New York, 2005.

[15] Dr. Paul Schliemann , HOW I FOUND THE LOST ATLANTIS, THE SOURCE OF ALL CIVILIZATION

http://www.sacred-texts.com/atl/hif/hif06.htm

[16] Museum of the Americas. Spanish: Museo de America

[17] http://atlantipedia.ie/samples/schliemann-paul/

[18] http://atlantipedia.ie/samples/gladstone-william-ewart/

[19] http://atlantipedia.ie/samples/principality-of-atlantis/

[20] דבי הירשמן, שם

[21]  Donnelly, Ignatius L. (March 2003). The Atlantis Blueprint: Unlocking the Ancient Mysteries of a Long-Lost Civilization. Kessinger Publishing.

[22] Donnelly, Ignatius (1882). Atlantis. The Antediluvian World (Paperback (2006 reprint) ed.). Echo Library. p. 1

[23] דבי הירשמן, שם

[24] אוקי קציר, שם, איגנציוס דונלי, שם

[25] אורי קציר, האייל הקורא

[26] Donnelly, Ignatius L. (March 2003). The Atlantis Blueprint: Unlocking the Ancient Mysteries of a Long-Lost Civilization. Kessinger Publishing.

[27] דבי הירשמן שם

[28] Smith, Sir William (1952). Everyman's Smaller Classical Dictionary. J. M. Dent & Sons Ltd. p. 222.

[29] Sarmast, R., 2006, Discovery of Atlantis: The Startling Case for the Island of Cyprus. Origin Press, San Rafael, California.p.195

[30] Vidal-Naquet, Pierre (2007). The Atlantis story: a short history of Plato's myth. University of Exeter Press. pp. 120–121

[31] . נהר הנובע בהרי קרקונושה בצפון מערב צ'כיה וזורם צפון מערבה דרך גרמניה עד שנשפך לים הצפוני הוא אחד הנהרות העיקריים במרכז אירופה עם אורך של 1,170 ק"מ. מקור שמו של נהר האלבה הוא ב"älv" שמשמעותו "נהר" בשפות סקנדינביות. החל מ-1842 לספירה שימש נהר האלבה כנתיב מים לאניות סוחר, וניתן להגיע באמצעותו אף עד פראג. נהר האלבה מחובר במערכת תעלות לאזורי תעשייה בגרמניה, לנהר האודר, לנהר הריין ולים הבלטי.

[32] Spanuth, Jürgen (2000-11-01). Atlantis of the North. Scientists of New Atlantis.

[33] Coles, B.J. 1999 Doggerland's loss and the Neolithic. In: B. Coles, J. Coles and M. Schon Jorgensen (eds) Bog Bodies, Sacred Sites and Wetland Archaeology, 51-57. WARP Occasional Paper 12. Exeter.

[34] http://atlantipedia.ie/samples/tag/doggerland/

[35]  Jean Deruelle,  L'Atlantide des mégalithes Broché –1999

[36] The Cradle of the Human Race at the North Pole (1885)

[37]  "Paradise Found: Part Fourth: Chapter I. Ancient Cosmology and Mythical Geography". Sacred-texts.com. Retrieved 2017-07-12.

[38] Paul  Dunbavin

, Atlantis of the West:  The Case For Britain's Drowned Megalithic Civilization, Carroll & Graf Publishers (2003),

[39] הגואנצ'ים (Guanches) היו התושבים המקוריים של האיים הקנריים ושפתם הייתה אחת השפות הברבריות. במאה ה-15 נכבשו האיים בידי הספרדים, הגואנצ'ים הוטבלו לנצרות, נטמעו בתוך הספרדים ואיבדו לגמרי את שפתם ואת תרבותם.

 [40] ,דבי הרשמן שם.

[41] Lewis Spence , The Problem of Atlantis, 2002

[42]  אורי קציר, "אגדה אבודה" http://www.haayal.co.il/story_2047

[43] על המפה שלו מצויות סין והודו לחופו המערבי של האוקיינוס האטלנטי, כשאנטליה ואיים אחרים הם אבני הדרך הימיות ביניהם

[44]  המטלה האחת עשר של הרקלס היתה להביא את תפוחי הזהב, עליהם שמרו בקנאות ההֶסְפֶּרִידּוֹת .לפי המיתולוגיה היוונית, ההספרידות הן נימפות המשגיחות על גן מבורך בפאתי מערב של העולם. הגן נמצא, על פי מקורות שונים, בהרי ארקדיה שביוון, ליד הרי האטלס שבלוב או באיי האושר על שפת האוקיינוס. [על פי המשורר היווני סְטֵסִיכוֹרוֹס ביצירתו "שירת גֶרְיוֹן", והגיאוגרף היווני סטרבו, בחיבורו "גאוגרפיקה" (ספר שלישי), נמצאות ההספרידות בטָרְטֶסוֹס שבדרום איבריה (ספרד). המשורר היווני הסיודוס מספר, כי שמה הקדום של קדיס (Cádiz) היה "אֶרִיתֵיָה", כינוי נוסף של ההספרידות. אחרים קובעים את מקום גן ההספרידות באזור הנמצא בין טנג'יר ולאראש (Larache) שבמרוקו].