גילי חסקיןהאינקה: דת
פרק שישי בסדרה: תרבות האינקה – עבר והווה.
כתב: גילי חסקין
קובץ זה הינו חלק ממאמר מקיף: האינקה – עבר והווה, שמטעמי נוחות חולק למספר סיכומים
ראה קודם: האינקה: דרכים וחקלאות
ראו גם, באתר זה: ילדי השמש של פרו
ייתכן מאד וקיים קשר בין דתם של עמים לבין האקלים בו הם חיים. [האם מקרה הוא שעם ישראל, שחי בשמש היוקדת של קדמת אסיה דיבר על אל "שבצל כנפייך אחסה" (תהילים כ"ז 2) וברוסיה הקפואה בחורף, סטלין היה "שמש העמים"?]. כנראה שקיים קשר בין האקלים הקר באנדים לבין הערצת והאלהת השמש. לצד השמש עבדו, אם כי במידה פחותה, את הירח והכוכבים; מה שהוביל ליידע רחב באסטרונומיה ומן הסתם לעיסוק באסטרולוגיה.
בני האנדים פגשו את אליהם בכל מקום, השמש, הברק והכוכבים היו האלים הגדולים, בשדה, אמת המים, המעיין, ההר ממול, הסלעים הגדולים . מפלי המים, מפולות השלג ופסגות ההרים; את כולם כיבדו במנחות. האדם שפך צ'יצ'ה (משקה חריף מתירס מותסס) על השדה ועל העדר, קבר את מנחותיו באדמה בה גידל את יבוליו וגם דיבר עם האלים ועם המומיות של אבותיו הקדמונים. האנדיני יכול היה לפנות אל האל, לבקש, להתייעץ, לשאול, ואף לקבל תשובות במקום. הוואקה (אתר פולחן או כול דבר מקודש) דיברה אליו דרך הכוהן ועזרה לו להתמודד עם היומיום, עם היקום.
העיר הקדושה מאצ'ו פיצ'ו (Machu Pichu) היתה מלאה במקדשים למים, לאדמה, לפומה ולקונדור.
השמש:
כאמור, עבדו לכל כוחות הטבע, אך הרבה יותר מכל, עבדו לשמש, "אינטי" – (Iiti) בקצ'ואה – אב כל חי. ישנם היסטוריונים הטוענים כי מלכתחילה הצטמצמה דתם של המוני העם בפולחן של כוחות מאגיים, סמלי טבע ורוחות האבות. לדעתם, נדחקו פולחנים אלו מפני פולחן השמש, במצוות השלטונות. לכבוד השמש, בעונות שנתיות וחקלאיות שונות, נערכו טכסי פוריות וטכסי כפרה. חג חשוב היה "יום הקיץ" (היום הארוך בשנה), שבו הגיעה השמש לשיא גובהה ברקיע. על הר גבוה היו מרכזים את קרני השמש במראת מוקד ומבעירים בהן מדורה, שעליה שמרו במשך כל השנה "בתולות השמש", שכנראה היו גם פילגשי האינקה. בחדשי החורף, עת הצללים הולכים ומתקצרים, עם התקדמות השמש צפונה, היה זה רק טבעי לחשוש, כי היא תיעלם לעולמים וישאיר את בני האדם לקפוא מקור ומרעב. למרבית המזל, מדי שנה, ב-21 ביוני, היום הקצר בשנה, נהגו "לקשור" את השמש לעמודי אבן מיוחדים, שהזדקרו לשם כך במקדשים, שנקראו אינטיווטאנה ;(Iituhuatana)) מילולית: המקום בו נקשרה השמש. יש לציין בהקשר זה כי השמש משמש יסוד חשוב בתרבותם של עמים רבים, כמו למשל המצרים (רע) והאצטקים. תנועות השמש, הירח וכוכבי הלכת שיקפו את עלילות האלים. הם סייעו לחזות גורלות, את עונות השנה ואת הפעילות החקלאית, כפי שבמרכז לוח השנה המצרי הקדום עמדה הופעתו של כוכב סיריוס, שסייעה לחשב את מועדי הצפת הנילוס.
[השווה עם הסיודוס: "בעלות אוריון הגדול, שלח את עבדך לחבוט את זרעיה הקדושים של דמטר. אחר כך תן מנוחה לעבדייך, פרוק עול משווריך. אך עת יגיעו אוריון וכוכב הכלב לאמצע השמים, וארקטורוס יראה את איילת השחר וורודת האצבעות, בצור את האשכולות המלאים, הבא את יבולך הביתה. ועת ישקע אוריון הגדול, דע כי באה עת לחרוש כיאה וכיאות, יצאה השנה ומתה"].
עם הזמן, הפחד פן השמש תיעלם, הוליד חג של אור ואש, הדומה במוטיבים רבים, לחג המולד או לחנוכה, שגם הם נחגגים ביום הקצר בשנה (בחצי הכדור הצפוני), ומקורם באותו פחד טמיר, פן השמש תיעלם. לא לחינם החג החשוב באנדים הוא ה"אינטי ראיימי", חג השמש של האינקה, הנחגג מדי שנה ב- ,24/6, סמוך מאד ליום הקצר ביותר של השנה.
לה פאז שבבוליביה, בוערת באלפי מדורות של שמחה בלילה זה, מאותה סיבה. בתקופה זו של השנה, כאשר הצללים היו חוזרים ומתארכים, היתה לכולם סיבה טובה לשוב ולחגוג. לייתר דיוק, מדובר כאן בסמל חשוב, סמל "אור היום" המיוצג על ידי השמש; אור שניתן במתנה לבני האדם כדי להדריכם אל העולם השמימי. הספרדים סברו בטעות כי מדובר באל שמש של ממש, אם כי סביר להניח שגם החקלאים הפשוטים של האינקה, לא עשו את האבחנה הדקה הזאת. בעבר ערבבו החוקרים את אל השמש עם הישות העליונה, וירה קוצ'ה. כנראה שאל השמש – "אינטי"- כמו אלת הירח, הוא בנו של האל הבורא, וירה קוצ'ה.
וירה קוצ'ה:
כאמור, הישות העליונה. "וירה" שפירושו שומן ו"קוצ'ה" שפירושו מים, הם האלמנטים היוצרים את החיים בעולם. ייחודו של וירה קוצ'ה הוא שבניגוד לאלים אחרים לא ניתן לצפות בו, אלא רק בהתגלמותו החזותית – השמש. אם כי, למרות זאת, טוענים האינדיאנים, שבעבר הופיע בהתגלות אנושית, כאל בהיר בעל זקן בלונדיני. לאחר דיון תיאולוגי ארוך וממושך שהתקיים בימיו של האינקה התשיעי קאפאק יופאנקי, הגיעו המלך ויועציו למסקנה כי וירה קוצ'ה חשוב יותר מן השמש בעיקר משום שהשמש נעלמת מדי יום ואילו וירהקוצ'ה נמצא עמם תמיד. לקראת סוף המאה ה-16 כותב סאראמיינטו דה גמבואה (Saramiento de Gamboa)[1], שעל פי המקומיים, ברא וירה קוצ'ה את העולם ללא אור, ללא שמש, ירח וכוכבים. אלו נבראו מאוחר יותר, יחד עם הים והיבשה (מה לפיכך כלל אותו עולם?) בסוף הבריאה הופיעו בני האדם שנבראו בצלמו ובדמותו של הבורא עצמו. הספרדים (למשל סיאזה דה לאון) מזכירים בכתביהם את מקדש וירה קוצ'ה בקוסקו, שם לפי המסורת, גרם וירה קוצ'ה להתפרצותו של הר געש. מכל מקום, וירה קוצ'ה היה האל ששלח את מאנקו קאפאק ומאמא אוקלו להקים את התרבות הגדולה בעמק קוסקו. היה זה אל נערץ, שלפי המסורת, הגיע מן הים לפני שנים רבות, לימד את האנשים לבנות מאבן, לעבד את האדמה, שב אל הים ממנו בא והבטיח שיחזור. כאשר נחתו הספרדים בחוף הפרואני, היו האינדיאנים משוכנעים כי חוורי הפנים המזוקנים הם שליחיו, מלאכיו של וירה קוצ'ה. זו כנראה אחת הסיבות שמאה ושמונים ספרדים כבשו ארץ הגדולה, פי שניים וחצי מספרד. כמו במקסיקו, שם המתינו האצטקים לאל הלבן קצלקואטל, וטעו לראות בספרדים את שליחיו; גם כאן המיתוס גרם, או לפחות סייע, להחרבת הממלכה.
הרעם:
במסורת האינקה מוזכר הרעם כשליחו הישיר של השמש. נוכחות הרעם או ה"אינטי אילאפא" (Inti Illapa) היתה מאד מורגשת באנדים, לכן עבדו אותו בהערצה ובפחד. יצירת מגע עם אל הרעם, ע"י קורבנות, נעשתה רק במקומות גבוהים. פאצ'קוטי אינקה אימץ את הרעם כאל המגן האישי שלו, הוא אימץ אותו כ"גוונקי" שפירושו שומר, "אח".
הירח:
היה חשוב מאד לחישובי תאריכי חגים ופסטיבלים. אלת הירח, מאמא קילא (Mama quilla) נתפסה כהשלמתו של אל השמש הזכרי. הקאויה, אשתו ואחותו של האינקה, היתה נציגת הירח עלי אדמות. בקוסקו היה קיים מקדש מיוחד לפולחן הירח ובו היו משרתות כוהנות מיוחדות. הכוכבים נתפסו כילדי השמש והירח ולמגיני הבריאה. לכל מין מבעלי החיים היה כוכב שהוקדש לו, כשהחשוב שבהם והמסמל את כולם בעבודת הפולחן היה הכוכב נוגה. אלוהויות מרכזיות נוספות היו פארה אל הגשם, אמא-ים שנערצה על ידי הדייגים, ופאצ'ה-מאמא, אמא-אדמה, אם כל חי, שנערצה על ידי האיכרים ולפיכך על כולם. בראשי ההרים משלו האפוס (Apus) ישויות ששלטו על כל הנעשה באזורם. כמו כן עבדו בני האינקה את האואקס ,(Huaca אז כמו היום. אואקס הם מקומות קדושים הפזורים ברחבי הממלכה. שם כולל לפסגות הרים, שאדם אינו יכול לחדור אליהם (סקה), ארמונו החתום של המלך המת, שדות קרב, מערות, מעיינות ומחצבים. כנראה שאין גבול למספר האואקס שהאנדים יכולים להכיל. כאשר האינקה כבשו כפר כלשהו, הם הביאו אליו את האואקס שלהם, שהכפריים קיבלום בשמחה. החוקר ברנרד קובו טוען שלאורך האימפריה נמתחו קווים דמיוניים והאאוקאס נמצאו לאורכם. קוסקו נמצאת במרכזם של קווים אלו. לפסגות ההרים שנקראו סקה (Seque) נודע משנה קדושה; בתור שכאלו לא היה צורך לבנות עליהן מקדשים, כל אחת מהן היא מקדש בפני עצמו. (כשם שהפסגות בנפאל הן מקודשות ואיש אינו מהין לטפס על ה- Macchapuchare וטנזינג נורגאי, שותפו של הילארי לכיבוש האוורסט טען שהיתה זו עלייה לרגל…). ייתכן שעבדו להרים משום שקיבלו מהם מים לשדותיהם. באנדים יש לא מעט מקומות, בעיקר בגבהים של מעל 5,600 מ', ששימשו כמקומות דתיים טקסיים ולעתים אף הוקרבו בהם קורבנות (ראה להלן). באזור קניון הקולקה (Colca) שליד אריקיפה, נהגו אנשים לקשור את ראשי ילדיהם, כדי לעוות את צורת הגולגולת ולדמותה להר. ייתכן מאד כי ה"אינטי ווטנה", האבן הבולטת בכל מקדש כמעט, כפי שהוזכר קודם לכן, שימשה כסמל לנקודה הקדושה. רבים סוברים כי בעזרת אבן זו חישבו הקדמונים את היום הקצר בשנה ואולי גם תאריכים חשובים אחרים, אולי בגלל שמו שפירושו: "קושר השמש". אולם, לדעת מרבית החוקרים המודרניים, היא קשורה יותר לפסגה הקדושה מאשר לפולחן השמש או לחישובים אסטרונומיים. קיום הפולחן היומי ליד האבן היווה תחליף לטיפוס קשה אל הפסגה המקודשת. כמו בדתות רבות אחרות, היו קיימים בין האינקה לבין אליהם, יחסים מוכרים של "קח-תן". פאצ'ה- מאמא האפוס והאווקס יכולים להצמיח יבולים טובים ולהבטיח את פריונם של בעלי החיים, לדאוג לצורכי הקהילה ולהגן עליה, אך הם עלולים היו להיות רעבים ולהתכעס, לכן יש לתת להם מה שמגיע להם, מנחות ולעתים קרבנות. מקום של כבוד היה שמור לאורקל – מגידי עתידות שהביאו את דבר האל. האצילים לא היו מעיזים לצאת לדרך לפני שקבלו את ברכתו. האורקל החשוב ביותר גר בפאצ'אקאמאק (Pachacamac) אשר בחוף הפסיפי, ליד לימה של ימינו; אורקל מפורסם אחר היה אפו-רימאק ,(Apo Rimac) שגר בנהר האפורימק, ליד קוסקו והעניק לו את שמו. האורקל היה גזע עץ שקושט בבגדי אשה [ייתכן שהמנהג הקדום הזה קשור למנהג האינדיאני של ימינו להלביש את הצלב בבגדים]. כמו בדודונה שביוון, האורקל לא דיבר ישירות אל מבקש העצה, אלא דרך כהן אשר פירש את תשובותיו, שניתנו דרך איוושת הרוח בעלים. כיום, מרכז הפולחן המסורתי שבפאצ'קמאק קרוב מדי ללימה, "הספרדית", הזרה משהו, אך לקניון האפורימאק שמורה עד היום, מסורת של קדושה. מגידי עתידות מדרגה נמוכה יותר היו הפקו – (Paco) כאלו שלפי האמונה, נפגעו מברק ונותרו בחיים. הפקו היו נוהגים לגלות את הסיבה למחלות; חלקן הסתייעו בניחוש תוך פענוח האותות המתגלים בעלי הקוקה, אחרים פנו לאלים במישרין. בחברת האינקה, כמו בחברות המאיה והאצטקים, הבחינו בין הכוהנים שהיו משרתי האלים הגדולים ובצעו את הטכסים העיקריים, לבין בעלי מקצוע אליהם פנו לצרכי הפרט, כגון לטכסי ניחוש או לצורכי ריפוי.
פאצ'אקמאק
אחד האלים החשובים של תרבויות החוף היה האל (פצ'קמאק (Pachacamac או בורא היקום. כמו אלים רבים באנדים, הוא היה אל בעל שתי פנים. עבור תרבויות החוף הוא היה האל הבורא, נותן חיים כוח וצמיחה, ומנגד, היה גם האל הממית, הורס ומפרק. כאשר נכנס הכובש פיזארו למקדשו של פצ'קמאק, ליד העיר לימה. הוא פסע בלוויית הכוהנים המקומיים, חולף על פני דלתות זהב והיכלות מפוארים בציפייה למצוא מטמון זהב גדול. לבסוף, להפתעתו הרבה, גילה בתוך מערה, דמות פשוטה עשויה עץ[2].
פצ'ממה – אלת היקום או האדמה
את הפולחן לפצ'ממה, אלת האדמה, עשו בעיקר החקלאים, פולחן אשר היה מקושר עם הפריון הכללי, פריון השדות, העדרים והמשפחה. על כן, בני האינקה, כאימפריה חקלאית ציינו פולחן זה בחגיגות גדולות וביציאת מלך האינקה לשדות בתאריכים של תחילת הזריעה או תחילת הקציר והאסיף. את הממקוצ'ה, הים הגדול, עבדו בעיקר הדייגים של אזור החוף, אלו שחיו מן הים וביקשו את הפריון בצורה של שלל דייג שייתפס ברשתות.
אמרו (Amaru) הנחש, שוכן מחילות וסמל העולמות התחתונים. כוחות ההרס אשר נועדו להרוס על מנת שיהיה אפשר לברוא מחדש. זהו אינו בהכרח צד שלילי או אפל כפי שהיינו עלולים להבין אותו, או כפי שראו אותו הנוצרים שעסקו בהשמדת אלי האדמה בכנותם אותם פולחן השטן. הכוונה היתה לכוח האחראי לקיום ההרמוניה בדיוק כמו הכוחות העליונים, השמימיים. אלו האחרונים אחראים להרס בסופות וברקים וגם לבריאה ולהתחדשות לאחר שכוחות ההרס עשו את שלהם. באותה מידה הכוחות התחתונים הורסים ברעידות אדמה ובוראים בפריון השדות, העדרים ובחיי בני האדם.
ברק אפיק מסביר בעבודת המוסמך שלו כי, על מנת לשמור על האיזון היה צורך בשני הכוחות, היה צריך לדאוג להרמוניה בין הכוחות, לעיתים במחיר כבד וכך נשמר האיזון. כל הפרה של ההרמוניה יצרה קטסטרופות, מעין זעקה של היקום על הצורך בתיקון. ברגע שהעולם לא היה מאוזן, פעלו הכוחות השונים על מנת לאזן אותו. כך, על פי האמונה האנדינית, כאשר לא נשמר האיזון הטבעי והחברתי של היקום, פעלו כוחות הרסניים אשר בקעו ממעמקי בטן האדמה בניסיון ליצור מחדש את ההרמוניה הדרושה לקיום העולם. הופעת הנחש נתנה לאדם אמונה בקיומם של הכוחות העל טבעיים אשר דאגו (גם אם לעיתים בצורה הנראית לאדם לא הגיונית או הרסנית) לשמור על ההרמוניה של היקום. בניגוד לכוחות העליונים השמימיים אשר לא התחלפו ונותרו בעינם שם בשמיים, הכוחות התחתונים אימצו אלים חדשים או כוחות חדשים, כמו האל פצ’קמאק ובבוא היום גם ישו הנוצרי בצורה מסוימת.
לסיכום, המערכת הדתית האנדינית מורכבת משלל אלים וואקות מקומיות, ומאלים בוראים המקבלים צורות, פנים ושמות שונים בכל אחד מהאזורים על פי המיתוס ומספרו. חוסר הבהירות בהבנת הכותבים הספרדים את התפיסה הדתית האנדינית הקשתה על זיהוי האלים וההבחנה ביניהם, כל שכן על ניסיון לשחזר את המערכת הדתית האימפריאלית. בפועל, השמש הוצג כאביהם של בני האינקה וכאל האימפריאלי ומכך גם הפולחן החשוב שניתן לו. האל הבורא, ווירקוצ'ה, ככל הנראה אל קדום שבני האינקה אימצו והכירו בכוחו, מזוהה לעיתים עם השמש, עם גיבור תרבות אנדיני או הוצג כאל מופשט השולט אף על השמש. נוסף על כך היו אלים שמיימים חשובים כמו הירח, הברק, הקשת בענן וכוכבים שונים. האל פצ’קמאק, האל הבורא של תרבויות החוף, הוא דוגמא לאימוץ אלים על ידי האינקה. כאשר הללו הבינו כי מדובר באל חזק השולט באזורים רחבים, הוסיפו אותו למערכת האלים הממלכתית ו"מינו אותו" לאחראי על רעידות האדמה והרי הגעש. בעולמות התחתונים שלטה הפצ'ממה, אלת היקום או האדמה. הפצ'ממה היתה ממונה על שמירת האיזון ביקום, על כוחות ההרס אך גם על כוחות ההתחדשות, על כן היתה גם אלת הפריון. הרים רבים היו אלים חשובים בממלכה, כמו למשל ההר וונקאורי, הר שהיה גם מגינם של מלכי האינקה.
וואקות – אתרי הפולחן
תפקידה החשוב ביותר של הוואקה היה בעולם החקלאי-עונתי, עולם הקיום של אנשי האנדים. אימפריית האינקה השתמשה ברבים מהחגים כדי לחזק את הקשר שלה עם הנתינים ומכך נובע גם את שליטתה בהם. במושגים שלנו הריטואלים של הפסטיבל הם אזרחיים- דתיים או חברתיים-דתיים. הריטואלים נועדו לחזק את הקשר בין האל לקהילה כמו גם את הקשרים החברתיים בתוך הקהילה, שהיו כה חיוניים בעולם החקלאי-אנדיני. יצא מכך כי בהיבט האימפריאלי, חוזקו הקשרים בין הקהילות לאימפריה, ובין השליט האזורי לראשי הפרובינציה ומכך גם עם מלך האינקה. קובו ציין את מספרם הרב של המקדשים ואתרי הפולחן בקוסקו ובשאר אזורי הממלכה והוסיף כי "מלבד הוואקות הגדולות להן היו מקדשים מסודרים או מבנים, היו וואקות רבות בהרים, בקניונים, במעיינות ומקומות נוספים, אשר להם לא היו מבנים כלל. במקרה הטוב היתה שם בקתה היכן שהמבקרים ושומרי הוואקה התגוררו". בניגוד לכנסיות הנוצריות, המבנים של הוואקות לא שימשו כמקום פולחן לקהילה או למבקרים. הפולחן בדת האנדינית נעשה באוויר הפתוח על כן המבנים בהן היו הוואקות, כונו מקדשים ולא כנסיות. המקדשים החשובים ביותר של הממלכה היו Coricancha, מקדש השמש של קוסקו, Copacabana, המקדש של אגם טיטיקקה, Tiahuanacu בדרום האגם, Pachacamac באזור החוף המדברי של לימה.
יצא מכך כי היו אלים גדולים וחזקים, כפי שראינו בפרק הקודם, ותחתם בהירארכיה כמות עצומה של וואקות. היו וואקות מקומיות ואחרות אימפריאליות, אשר גם להן הירארכיה סבוכה אך מוכרת לכוהנים האחראים בקוסקו ולמשפחות האחראיות על הפולחן[3
דיסק הזהב:
במקדש השמש קורינקאצ'ה אשר בקוסקו ובמקדשים נוספים עמדו דיסקי זהב גדולים. דיסקים קטנים שימשו גם לקישוט. הם סימלו את דיסק הזהב היושב בלבו של כל אדם. האינקה ראו בו "אש פנימית" המייצגת תכונות אנושיות חשובות. להשקפתם, העולם הוא תוצר של שלש מתנות שמקורן באש ומסמלות תכונות אנושיות ברוכות,ומתוארות בשלושה צבעים: אדום שסימל אהבה; צהוב שסימל חכמה ויידע וכחול שסימל כוח ועבודה. לא רחוק מהעיר פונו, שלגדת אגם הטיטיקקה, בגובה של 4,000 מ', נמצא השער של אראמומורו .(Aramumuro) מתושבי המקום מספרים שמי שייכנס דרך השער יגיע לתעלה תת קרקעית, שתוביל אותו אל הנקודה שבאגם, שם הסתירו כוהני האינקה את דיסק הזהב. המיסטיקנים הפרואנים מאמינים כי שכבת העילית של האינקה, ששלטה על רוב המידע ההיסטורי, פוליטי, דתי ואזוטרי, בחרה שלא להעביר את המידע על מקום המצאו של דיסק הזהב לבני עמם ולכובשים. הם מאמינים כי לדיסק הזהב היו תכונות על טבעיות: באמצעותו היה ניתן לחזות את העתיד, לרפא מחלות, לשלוט בכוחות טבע ועוד. את הדיסק הביא לאמריקה הדרומית שליח מעולם אחר בשם אראמורו, שליח מייבשת מו, ייבשת עתיקה שרמת המודעות של תושביה גבוהה ביותר. כאשר נחרבה ייבשת זו, החליטו תושביה להעביר פיסות של מידע ליבשות אחרות. זוהי כמובן איננה אמת היסטורית. זהו מיתוס. מיתוס, להבדיל מהיסטוריה, הוא חוויה שטרם אומתה.
מספרים מקודשים:
המספרים המקודשים עבור האינקה היו שלוש וארבע (גם אצלנו: שלושה אבות וארבע אמהות). גם כפולתם, 12, היתה מספר מקודש (כמו בעולם הקלאסי וכמו בקדמת אסיה). כך שהמדינה היתה ארץ ארבעת המחוזות והיקום (ראה לעיל), הורכב משלושה עולמות. כך למשל היו שלושה איסורים חמורים: לא תגנוב, לא תשקר, לא תתעצל. גם חמש היה מספר קדוש – ארבע רוחות השמים והמפגש ביניהם (מזכיר את ה"חמסה" ואת חמשת "ארכאן אל אסלאם").
היקום:
על פי תפיסת האינקה, מורכב היקום משלושה עולמות:
- עולם הפומה – העולם הארצי, ההווה בו חיים כולם; עולמם של האנשים הפשוטים, נקברים באדמה, ללא חניטה.
- עולם הנחש – עולם העבר, עולם חוכמת הנסתר. העולם אליו מגיעים האצילים והחכמים יותר, נקברים באדמה ללא חניטה.
- עולם הקונדור – עולם העתיד, עולמם השמימי של האלים. עולם אליו יגיעו המלכים; לכן במותם הם נחנטים ואינם נקברים, כדי שיגיעו לעולם זה. שלושת העולמות מופיעים, בוורייציות שונות, בארכיטקטורה, בדרך כלל בשלש מדרגות עיטוריות. ביטוי אחר לשלושת העולמות, במשמעות קצת שונה, הוא: העולם בו אנו חיים –
העולם העליון- ינק פצ'ה – (Yanac Pacha) אליו יגיעו אנשי המוסר, והעולם התחתון, השרוי בקרה – אוקו פצ'ה (Ucu Paccha) אליו יגיעו החוטאים. במרוצת השנים, התערבבו עולמות אלו עם מושגים נוצריים והאינדיאני מערבב אותם עם עולם נוכחי, גן עדן וגיהינום. כך למשל, ביום הדין האחרון, ייחלק ישו את בני האדם לינק פצ'ה ואוקו פצ'ה….
הקונדור:
לגדול העופות ביבשת שמור מקום מיוחד בפולקלור האינדיאני, בדאייתו המרשימה הוא מסמל חירות, חופש ועוצמה, מקור להערצה ולהזדהות. הילידים באנדים משתמשים בנוצותיו עד היום. לא לחינם, מהווה מנגינת " מעוף הקונדור"El Condor Pasa) ,) כמעט המנון לאומי, הן בבוליביה והן בפרו. בכמה כפרים באנדים, כמו למשל בכפר אקונגטה, נחגג "יום הקונדור" ב- 29/7 מדי שנה: לוכדים קונדור בבקעה רחבה, כשהפיתיון הינו סוס מת (לזכר גורלו המר של אטוואלפה). במסגרת אירועי החג נותנים לקונדור, המסמל את האינדיאנים, להילחם בפר המסמל את הספרדים. (בג'אווה שבאינדונזיה מתנהל קרב דומה בין טיגריס לבופאלו).
קדושת המלכים המתים:
למלכים התייחסו כאל אלים, במיוחד לאחר מותם. גופותיהם נחנטו במקדש החניטה אשר בקנקו ,(Quenco)יובשו בגובה של 4000 מ' ונעטפו במנטות – אריגים יפים, דמויי חצאית – (זו כנראה הסיבה שישו מופיע כאן בתמונות, כשהוא לבוש חצאית במקום גלימה) והונחו במקדש השמש אשר בקוסקו. בחגיגות הדתיות היו נושאים באפיריון את המומיות של המלכים הקדמוניים. אנתרופולוגים פרואנים טוענים שדובר כאן במערכת דתית כפולה, בה ההמונים סגדו למלך כאל, בעוד האריסטוקרטיה סגדה רק לוירה קוצ'ה, כאל עליון, לא נראה ובלתי מוחשי, והתייחסה לפולחן המתים כאל "אופיום להמונים".
קורבנות:
בכל האירועים החשובים היו מקריבים קורבנות. בחגיגות הציבוריות בהן נכח האינקה עצמו, הועלו על המזבח מינים שונים ורבים של קורבנות. סוגים שונים של קורבנות התקבלו על ידי האלוהויות השונות ו"אואקאס" השונים. הקורבנות נקבעו על פי חשיבות האירוע, בדרך כלל לאמות וחזירי ים, לעתים עופות שונים. תפקיד חשוב בפולחן שמור ללאמה ,(Llama) שהיתה בהמת קורבן מקובלת. לכבוד האינקה היו מוקרבות מדי בקר לאמה לבנה ומדי ערב לאמה שחורה. בטכס הלוויה של נכבדי האינקה היו שוחטים מספר לאמות, שנקראו בשמותיהם של קרובי וידידי המת. קורבן זה בא במקום קורבן האדם שהיה נהוג באירועים כאלו בתקופות קדומות. לאמה שחורה שימשה לעתים קרובות שעיר לעזאזל, שהיו שולחים להרים בשעת מגיפה או רעות אחרות. נוהג זה רווח בקרב הילידים בבוליביה ובפרו עד המאה הקודמת.
קורבנות אדם:
בין הקורבנות השונים, שהוקרבו בחגים השונים, היו גם קורבנות אדם, אולם הללו היו נדירים, שלא כבפולחן השמש של האצטקים במקסיקו. הבנים הבכורים מבני האינקה היו נפדים מידי הכוהנים על ידי קורבנות אדם משבויי מלחמה ועבדים. מדי שנה נערך במקדשים החשובים של האינקה טקס בו הוקרבו שני ילדים בכל מקדש. גם כשאינקה חדש היה עולה לשלטון היה נערך לכבודו טקס הקרבת ילדים (קפקוצ'ה). מספר הקורבנות לא ידוע; החוקר Kendall מעריך שבאירוע כזה הוקרבו כמאתיים ילדים, מספר מופרך לדעת רבים. הילדים שהוקרבו היו בדרך כלל בני עשר. הבנים ניתנו כחלק מהמסים שהיו התושבים חייבים לממשלה, והבנות נבחרו מבין אלו שהתחנכו במנזרי השמש. יש לציין כי גם בתולות השמש הוקרבו לעתים לאלים (ראה לעייל). בכתבה ב ,N.G-מיוני 1996 מסופר על גופת נערה שנקברה לפני כ- 500 שנה. היא הוקרבה לאל ההר של ,Nevado Ampatoאך נמצאה ללא סימני אלימות, שהיו מוכרים מקורבנות האינקה. האינקה שלטו באזור זה בשנים 1533-1450 וייתכן מאד שהוקרבה סמוך לבואם. כנראה שסוממה, או הושקתה בכמות הגונה של צ'יצ'ה טרם הקבורה. חואן דה בטנחוס ,(Juan de Betanjos))ספרדי שהתחתן עם נסיכת אינקה. הוא מתאר הקרבה של ילדים וילדות בזוגות, שהיו מלובשים במיטב בגדיהם ונקברו חיים!!! הצבע ששלט בבגדים היה אדום. יש לציין כי לצבע האדום היתה משמעות טקסית בעיני האינקה (הם נהגו לצבוע גם את פניהם בצבע אדום).
על סמך מחקר השוואתי לתרבויות אחרות, נראה לי שיש לקשור את הקרבת קורבנות האדם אל החקלאות, שהיתה ציר מרכזי סביבו סבבו החיים. כך היה בפולחן המולך השמי, בהשלכת הבתולות אל הנילוס במצריים הפרה שושלתית ובתרבות המוצ'יקה שבחוף הפרואני. אך טבעי הדבר, שהאדם יתבונן בעץ אותו הוא מגדל ויחוש עמו הזדהות. כעץ הוא נובט (נולד), מכה שורשים, כורע ומת. לכן, כשבנו חולה, הוא גודע אילן צעיר, כדי להעביר כח מן האילן אל הנער. הגיון זה פועל גם להיפך, כאשר הוא טומן זרע בקרקע הוא שוחט עולל, כדי להחיש את ניצוץ חייו אל הזרעים.
מעבודת המאסטר של ברק אפיק למדנו כי פעם בכמה זמן , היה מלך האינקה מודיע על קיום פולחן הקפקוצ'ה. הרצים היו יוצאים לכל מחוזות הממלכה ומודיעים על צו המלך. אנשים אספו מכל טוב ועלו לרגל לקוסקו כדי להעלות מנחה למלך האינקה ולאלי הממלכה. הטובין שנשלחו לא היו תוצר פרטי אלא פרי השדות של האינקה או הוואקות, מוצרי מכרות האינקה, אריגים עבורם סיפק האינקה צמר וכהנה טובין אשר דרשו את עבודתו של בן האנדים. כך היה מקובל לשלם למלך, בימי מילואים ובעבודה קשה. כל נציג אזורי היה אוסף את המנחות על פי הנדרש ועולה עימם לקוסקו. בקוסקו הבירה ערכו חגיגות גדולות של אכילה ושתייה שנמשכו ימים רבים, כאשר כל האלים של הממלכה הוצגו לראווה בכיכר המרכזית. המלך עבר ונתן מתנות רבות לאלים שהגיעו מרחבי האימפריה. הוא גם קיבל את המנחות הרבות שהגיעו עם הנציגים האזוריים ובעזרת מערכת הפקידות המשוכללת חילק את המנחות על פי צרכי האלים, והפוליטיקה האימפריאלית. המנחות כללו אריגים יקרים, כסף, זהב, עלי קוקה, תירס, נוצות צבעוניות, צדפות, לאמות בצבעים שונים, ומספר רב של ילדים וילדות. לאחר תום החגיגות הגדולות, החלו בהקרבת הקורבנות. את הקורבנות החשובים ביותר, הלאמות והילדים נתנו לאלים הגדולים והחשובים של האימפריה. חלקם הוקרבו במקדש השמש של קוסקו ואחרים הוקרבו באתרי פולחן שהיו פזורים לאורך מערכת של קווים קדושים דמיוניים שיצאו ממקדש השמש לכוון ארבעת המחוזות של הממלכה, אך לא יצאו מהגבולות של אזור קוסקו. ילדים נוספים הובלו על ידי הכוהנים למקומות שונים באימפריה שם היו מערכות קווים קדושים דומים לאלו שיצאו ממקדש השמש של קוסקו, הרים מקודשים, או מקדשים לאלים אשר האינקה רצה ביקרם. כל אל, ולו הקטן ביותר באימפריה, קיבל פולחן ומנחות בטקס אדיר ממדים זה. חלק מן המנחות שבו לאותו אזור ממנו באו כדי להיות מוקרבים לאלים המקומיים, לאחר שקודשו לכך על ידי המלך וכוהניו. חלק נכבד מתפקידה של הקפקוצ'ה היה לבסס את כוחו ומעמדו של האינקה כשליט עליון. לכן גם הקורבן נערך בזמנים הרלוונטיים כמו לידת אינקה יורש, הכתרת המלך או מותו של המלך. נוסף על כך, הקורבן המיוחד הזה גם ביסס את מעמדם של השליטים האזוריים מול העם עליו הם שלטו, כמו גם מול המלך שנתן להם את הלגיטימציה לשלטון זה. לשם כך הוא הביא את הדוגמאות של השליטים האזוריים שנתנו בעצמם קורבן את ילדיהם.
כוהנים:
בראש ההיררכיה הדתית עמד הכהן הגדול שנקרא "אויאלאק אומה" (Uillac Uma) לדעת קובו השתווה בכוחו כמעט לאינקה עצמו. האימפריה חולקה מבחינה דתית לעשרה מחוזות שבראש כל אחד מהם עמד כהן – ה"אטון אוליקה" ( Hatun Uillica) מתחת לאלו עמדו הכוהנים הפשוטים, ה"יאנא אוליקה" .(Yana Uillica)) הכוהנים הגברים ניהלו את מרבית הטקסים הדתיים, כאשר הכוהנות ניהלו את עבודת הירח והיו בעלות תפקידים חשובים גם במקדשי השמש. לכוהנים הגברים הותר להקים משפחה. על הכוהנות נאסר הדבר באיסור חמור. כוהנת שבאה במגע מיני, היתה חייבת מיתה.
הגות: לא ידוע אם היתה לאצילי האינקה איזו חשיבה פילוסופית; לא ידוע גם על הגות מעבר לדת. מכל מקום, אחת המטרות של כל אדם בן תרבות זו היתה להגיע למצב של טוקויימונאנויו ,(Tukumuymananuyu) שפירושו "ישות מלאה באהבה", אולי אפילו הרמוניה עם הטבע, וסמלו באומנות הוא הקוליברי היונק את הצוף מהפרח. [מטיילים בני זמננו מעידים כי כאשר הם נותנים למחשבות ולהרהורים המלנכולים להוליך אותם בסמטאות קוסקו, אייקוצ'ו או קחמרקה, הם חשים את אותו אידיאל אינקאי ושרידיה של התרבות מצליחים לחלחל אל נשמתם].
[1] ראו באתר זה: מבוא לתרבת האינקה
[2] MacCormack Sabine & Ann Arbor. “Processios for the Inca: Andean and christian ideas of human sacrifice, communion and embodiment in early colonial Perú", in Archiv fur Religionsgeschichte Saur Munchen, Leipzig 2000, p/ 57