הנסיך הקטן בחולות הסהרה

כתב: גילי חסקין

ארג שבי (Erg Chebbi), הדיונות של מרזוגה (Merzuga) שבדרום מרוקו. סמוך לגבול אלג'יריה. ים של חולות, גבעות בצורת סהרונים, שגובהן 150 מ', מתרוממות בבת אחת, בולטות בצבען הזהבהב מעל המישורים. מעבר להם, מישורי הענק, זרועי החמאדות, שהעניקו למדבר הזה את שמו "סחרה", היינו, "מדבר הסלעים". הגיאוגרפים יטענו שמדובר בערבות הפרה-סהריות ולא במדבר סהרה גופא, שנמצא כמה עשרות ק"מ מדרום לנו, אך אלו לדעתי, דקדוקי עניות. אפשר כאן לחוש את המדבר, כמעט ללא הפרעה חיצונית, למעט כמה טרקטורונים, שהגיעו משום מקום וקרעו את הדממה בנהמת מנועים פולשנית.

החוויה התחילה ערב קודם, כשגלשנו מהרמה הגירנית של מילדט (Midelt), אל נאת המדבר של תפיללת. אין הכוונה לכמה תמרים ומעיין, או לנקודת של חיים בלב הישימון, אלא לפס ירוק ועבה יחסית, עשרות ק"מ של תמרים. מעבר חד בין החום הצחיח, לבין העמק המוריק. הגבול שבין הארץ הנושבת לבין המדבר, או "בין המזרע לישימון", בלשונו הציורית של אברהם ריפנברג, אינו קבוע ועומד, אלא משתנה על ידי המלחמות שבין השבטים הנודדים, העולים על היישוב, לשסות את התבואה, ובין החקלאים המגינים על אדמתם.

נוסעים ונוסעים ועורק החיים הזה מתפתל וזורם כמו הפלג שמשקה את תמריו, עד שנאת המדבר הזאת נגמרת בחולות. בשום מקום. המים שהשקו אותה נמוגים לתוך הסהרה.

לינה במלון דמוי קסבה, ארמון מדברי, שבנוי מלבני חומר ומקנים (גסב). נראה כמו פנטזיה של "אלף לילה ולילה".

טיול גמלים בשעת בקר, עם אור ראשון.  יפה לדעתי יותר מאשר בזריחה. ספינות מדבר מגושמות המטילות צל יפהפה על הדיונות. משחק מילים אומר שאם הגמל הוא ספינת המדבר, הרי המדבר הוא ים הגמל והספינה היא גמל הים….

גלים של חולות זהובים מתרוממים בהפתעה מעל המשורים מכוסי האבן. ברברים לבושים בכחול, שמנסים לתת למבקרים אשליה של הטוארגים; הלורדים הכחולים של הסהרה, שהיו קוטלים בחציהם את הנוסעים בדרכי השיירות. הצבע הכחול בולט ביופיו מעל הגלים הזהובים של הדיונות. עד שאני שואל את עצמי, מה זה משנה אם אילו באמת טוארגים או לא?

סיור בקסבה של ריסני (Rissani), היושבת על חורבותיה של ממלכת סיג'ילמאסה (Sijilmassa), שפרחה במאות ה-8 עד ה-14, בשל שליטתה על סחר השיירות אל אפריקה. מכאן יוצאות דרכי המדבר אל טימבוקטו שלגדת נהר הניז'ר. 52 ימים רכיבה על גבי גמל.

ראו באתר זה: טימבוקטו – העיר שבקצה הסהרה.

ריסאני היא עיר מבצר, שמרבית סמטאותיה מקורות בעץ המעניקות ליושביה מפלט מהחום היוקד של הקיץ ומצינת הלילה, שהוא החורף של המדבר. באר גדולה מעבר לחומות, דלתות עץ גדולות נפערות בקירות הבוץ ומכניסות את המטייל לבתי מידות, שהפכו לחניות שטיחים. אריגים יפהפיים בשלל דוגמאות, בספקטרום רחב של צבעים, נזרקים בתנועות סיבוביות, לעינינו ומסחררים אותנו לרגע.

ארוחת צהרים של מאדפונה: בשר טחון, בתוך בצק, האפוי בתנור אבן ציבורי.

חזרה אל הדיונות. אל המדבר. אל מה שמכונה בעברית ישימון, ציה, ערבה או ציון (צ' בפתח). דממת אלוהים אדירה. האיכויות המעודנות ביותר של הטבע נעדרות כאן. לא טיפות גשם הנוחתות על עלים, לא רחש של מים מפכים, לא שלל גוונים של ירוק. שממה פראית. המדבר רציני, קודר, מחוספס ודוחה בתחילה. אך יש בו כוח נצחי; כאוס אומר שירה, יגון ובדידות מלאי עוצמה, אור מלא הדר.

חיים גורי היטיב לתאר את התחושה:

"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה,

צהוב להם מידי, שקט שאפשר להשתגע

יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה

אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות

אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה

ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו

אלה, יישארו כאן".

בעל ספר דברים כתב: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (ח', 15). לעומתו, ניקוס קזנצאקיס, התפייט: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים". יש משהו רומנטי בשקט והריק של המדבר: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּה  (הושע ב' 17).

בטיול הג'יפים של אחר הצהרים, חלפנו על פני מטוס זעיר, דמוי פייפר. האסוציאציה ראשונה היתה כמובן "הנסיך הקטן", של אנטואן דה סנט-אכזופרי (Antoine de Saint-Exupéry), שהיה טייס, סופר, משורר ועיתונאי צרפתי. בעקבות חציית האוקיינוס האטלנטי בידי צ'ארלס לינדברג, ניסה אכזופרי, לטוס מפריז לסייגון, תוך יומיים בלבד. הוא עשה זאת עם חברו המכונאי אנדרה פרבו, ב-29 בדצמבר 1935. נאלצו לבצע נחיתת אונס בסהרה הלובית, בשל תקלה טכנית.

הם נאלצו ללכת ברגל שלושה ימים, בתנאים קשים של חום ויובש. במהלך הליכה קשה זו, שקע אכזופרי בהזיות ושיווה לנגד עיניו, דמות של ילד קטן. יתכן שהיתה זו אולי דמותו של  אחיו הצעיר פרנסואה, שמת ממחלה בגיל צעיר. הזיות אלה היו כנראה הבסיס לספרו הנודע 'הנסיך הקטן': "כ"ךְ חָיִיתִי לִי לְבַדִּי לְלֹא אָדָם כְּרוּחִי, שֶׁאֶפְשָׁר לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ כָּרָאוּי, וְכָךְ עָבְרוּ עָלַי הַיָּמִים עַד שֶׁנִּפְגַּע מְטוֹסִי בִּתְאוּנָה בְּמִדְבַּר סַהֲרָה. הַדָּבָר קָרָה לִפְנֵי שֵׁשׁ שָׁנִים וְזֶה עִקַּר הַמַּעֲשֶׂה: בִּמְנוֹעַ הָאֲוִירוֹן שֶׁלִי חָל קִלְקוּל וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ עִמִּי לֹא מְכוֹנַאי וְלֹא נוֹסְעִים, נִסִּיתִי לַעֲשׂוֹת בְּכֹחוֹת עַצְמִי אֶת מְלֶאכֶת הַתִּקּוּן הַקָּשָׁה. הָיְתָה זוֹ בִּשְׁבִילִי שְׁאֵלַת חַיִּים אוֹ מָוֶת, כִּי כַּמּוּת הַמַּיִם שֶׁהָיְתָה בִּרְשׁוּתִי לֹא הָיְתָה מַסְפֶּקֶת אַף לִשְׁבוּעַ יָמִים. בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן נִרְדַּמְתִּי עַל הַחוֹל בְּמָקוֹם נִדָּח הַמְרֻחָק כְּאֶלֶף מִילִין מֵאֲזוֹרֵי יִשּׁוּב. בּוֹדֵד הָיִיתִי יוֹתֵר מִסַּפָּן שֶׁסְּפִינָתוֹ נִטְרְפָה בְּלֶב-יָם וְהוּא נִשָּׂא עַל גַּבֵּי רַפְסוֹדָה".

מובן שהסיפור אינו סיפור תמים, והסופר הנערץ יצר את המפגש הדמיוני כדי לבחון ולבקר את החברה האנושית בה הוא חי ופועל. דמות הנסיך משמשת לטייס ולקורא מראה נאמנה לבחינת ליקוייה של האנושות וערכיה. זהו  ספר שנכתב כביכול עבור ילדים, אך אוצר בתוכו חכמת חיים, שיכולה להתאים גם למבוגרים. הספר תורגם לעברית ב-1952 על ידי אריה לרנר, שנטל לעצמו את חרות המתרגם ביד רחבה. מפי אבי עופר למדתי, כי כמה ביטויים מפורסמים שהפכו בתרבות הישראלית, לנכסי צאן ברזל, בכלל לא נכתבו במקור הצרפתי. כך למשל: "פגשתי אותו בלב המדבר", "יפה שקיעת שמש ללב עצוב", "קול הנפילה" אשר "לא נשמע בגלל הקול הרך", ולבסוף התקווה "שירווח להן קצת ויפוג צערן": לעניות דעתי, תרגומה המעודכן  והנאמן יותר למקור של אילנה המרמן (1993), פחות מרגש ואולי זהו רק כוחו של הרגל. ,

סנט אקזיפרי עצמו יצא ב-31 ביולי 1943', במלחמת העולם השניה, שירת סנט אקזיפרי כטייס מבצעי.  למרות שהיה כבר בן 44, מבוגר מאוד ביחס לעמיתיו, נאבק סנט-אכזופרי שיותר לו להמשיך ולבצע טיסות מבצעיות. מפקדיו התירו לו לבסוף לבצע משימה אחת אחרונה: איסוף מידע על תנועת כוחות גרמניים בעמק נהר הרון לקראת מבצע דרגון, פלישת בעלות הברית לדרום צרפת. הוא המריא ב-31 ביולי 1944 מבסיס בקורסיקה ומעולם לא נראה שוב. כעבור יותר מחמישים שנה התגלו שרשרת הכסף שלו, ולאחריה מטוסו, במימי הים התיכון. ככל הנראה הופל מטוסו בידי טייס גרמני.

התגובה הראשונה שלי למראה המטוס הזעיר היתה: " אָנָּא… צַיֵּר לִי כִּבְשָׂה!". ואכן, המטוס נותר כאן מצילומי הסרט "הנסיך הקטן".

נזכרתי בבנות השכבה, בטיולי נוער המושבים, שהיו שולפות את הספר בטיולי המדבר וקוראות ממנו. סיפורו הקסום של אנטואן  דה סנט-אכזיפרי ממשיך להוות עד ימינו מעין ממנו שותים בצמא מיליוני ילדים ומבוגרים ברחבי העולם. לכאורה  – סיפור ילדים תמים ועצוב, אך למעשה – משוקעות בו ממיטב מצוקותיו והגיגיו של האדם הבודד בעת החדשה.

הסתכלתי במטוס הזעיר, בחולות, בצמחים הבודדים שהיו פזורים בערוצים  ודמיינתי את הנסיך הקטן מבקש: "תצייר לי כבשה". בין הייתר, ביטא אכזופרי, באמצעות הנסיך הקטן את אהבתו למדבר: כָּאן מִדְבָּר, – הִסְבִּיר הַנָּחָשׁ – וְאֵין בְּנֵי-אָדָם יוֹשְׁבִים בְּמִדְבָּרוֹת. את כמיהתו לנאת המדבר, מקום בו אפשר להינצל מהמקום נורא ההוד ועתיר הסכנות: "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים". במקום אחר אומר הנסיך הקטן: "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו".

יש משהו עצוב בשקט, בדממה ובתחושת האינסוף של המדבר.

מחשבותי נשאו אותי אל "הנסיך הקטן", של יהונתן גפן:

הַנָּסִיךְ הַקָּטָן מִפְּלֻגָּה ב'

לֹא יִרְאֶה עוֹד כִּבְשָׂה שֶׁאוֹכֶלֶת פֶּרַח

וְכָל שׁוֹשָׁנָיו הֵן קוֹצִים כָּעֵת

וְלִבּוֹ הַקָּטָן קָפָא כַּקֶּרַח"

ההשראה לשיר היה  חייל, שכינויו היה "ציפציף", עקב מראהו הצנום וגובהו הנמוך, ששירת לצד יהונתן גפן, ונהרג מאש כוחותינו, באחד מאימוני הקיץ. כעבור שלושה עשורים סיפר גפן: "הוא לא היה צריך להיות שם! הוא היה ילד קטן שכותב שירים ומתעלף אחרי ריצה של 200 מטר. תמיד במסעות האלונקה הוא היה על האלונקה, משום שהיה כל כך קל, ורק בעיניו העצובות ראינו שהוא כל כך כבד, כל כך לא במקום שלו, עד שבבוקר אחר הוא שוב נישא על אלונקה, והפעם על אמת, ובפעם האחרונה". השיר פורט בעצמה על העצב הקולקטיבי של הישראליות, ומחזק את תחושת העצב, בכמה ביטויים מהספר, שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי והפכו להיות לחלק מהדרמה של השכול.

המשכנו משם, הגענו לדיונה יפהפייה. הרחק משאון המטיילים, הרחק מנהמת הג'יפים. העדות היחידה לציוויליזציה היה קוליס שהשאיר אחריו טרקטורון, שחרץ בגסות את המרחב הבתולי לאורך כל הדורות, אנשים פרשו אל המדבר. טעם החירות הוא בשיכרון המרחבים.

יש משהו מכשף בבדידות שהמדבר משרה: "הֵיכָן בְּנֵי-הָאָדָם? – שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי בּוֹדֵד בְּמִדְבָּר זֶה…– אֶפְשָׁר לָחוּשׁ בְּדִידוּת גַּם בְּקֶרֶב בְּנֵי-הָאָדָם, –אָמַר הַנָּחָשׁ".

טיפסנו על דיונה, רק כדי לגלות שאחריה מתרוממת עוד דיונה, גבוהה ממנה ואחריה עוד אחת. הכול היה נקי כל כך. טהור כל כך. חשנו את החול מלטף את רגלינו היחפות, . התבוננו בסהרונים שיצרה הרוח, סיפרנו משלי ערב, והמתנו לשקיעה. כמו הנסיך הקטן אוהב לצפות בשקיעת השמש, לכן הוא מזיז את כסאו ואינו מניח לה לשקוע. עוד רגע, עד השמש נצטבעה בכתום, שהתפשט והכתים גם את העננים, עד שהבעירה את השמים ונעלמה בפאתי מערב.

כפי שאמר הנסיך הקטן: "יפה שקיעת השמש ללב עצוב".