מבוא לתרבות המאיה

תרבות המאיה באמריקה התיכונה:  מקורות, תיחום גיאוגרפי ושלד היסטורי

כתב: גילי חסקין

תרבות המאיה תופסת חלק חשוב בטיול למקסיקו או בטיול לגואטמלה. בניגוד למקסיקו, המתהדרת בקיומן של תרבויות רבות, כגון הטוטנקים, האולמקים, הזפוטקים, האצטקים ועוד, הרי גואטמלה מתגאה בתרבות המאיה לבדה. לתרבות המאיה חלק חשוב בטיול לבליז ועוסקים בה גם בטיול להונדורס ובטיול לאל סלבדור.

ראו באתר זה: טיול לאל סלבדור

ראו גם: סיור בעקבות תרבות המאיה. עלייתה ונפילתה של תרבות המאיה.

  מהי תרבות המאיה?

'מאיה' – כינוי לקבוצות אתניות קרובות בלשונן, שישבו במשך כ-2,500 שנה, בחבל ארץ נרחב (ששטחו 325,000 קמ"ר) של אמריקה התיכונה, ויצרו שם תרבות מפותחת. ניתן לשחזר בעיקר את התרבות החומרית. מרבית ההיסטוריה של תרבות זו איננה ידועה.

המאיה הייתה תרבות הומוגנית שעלתה, פרחה וירדה במרכז במזו-אמריקה (Meso-america) – אזור הכולל את מקסיקו ואת אמריקה התיכונה) ונחשבת לחשובה בכל תרבויות תקופת האבן בעולם )אם נתעלם משליטתם בצורפות וייצור תכשיטי זהב). באזור של יערות עד ותנאי חיים קשים, נוצרה תרבות מפותחת על ידי עם שלא הכיר את הברזל ולא את השימוש בגלגל. זהו העם שביית וטיפח את התירס, אשר נתפס כאלוהות ולעתים כחלק מן האדם עצמו. זה העם שביית את האבוקדו. תרבות זו הושפעה מהאולמקים שקדמו להם, מהטֶהוֹטיהוּאָקָן והטוֹטָנָאקים (אולי גם מהזפוטקים) בני זמנם, ולבסוף מהטוֹלְטֶקים, שבמקומות מסוימים אף התמזגו עמם.

ראו באתר זה: האולמקים.  ;  טהוטיהואקן ;  זפוטקים.

המאיה מכונים גם "עם החידות". קשורות בהם תעלומות רבות:

• כיצד התפתחה תרבות זו?
• מדוע נעזבו ערי המאיה?
• מהו פתרון כתב החרטומים?
• כיצד חישבו, ללא מכשירים, את תנועת גרמי השמים?

בהערכת המאיה נסחפו חלק מן החוקרים להגזמות. כך למשל כתב החוקר אריק תומפסון (J. Eric S. Thompson – 1898-1975):

"הם היו מצטיינים ביושרם, בטוב לבם, בסבלנותם ובניקיונם. הסבלנות חשובה בעיניהם מהכוח. הם דתיים מאד, מתונים ובעלי חוש חברתי. לעולם אינם תובעים יותר מן המגיע להם ונזהרים שלא לקפח את זולתם.  ללא ספק יצרו המאיה את התרבות הגבוהה והעמוקה ביותר מבחינה אינטלקטואלית. הם לא המציאו שום דבר בעל ערך שימושי. הם היו גאונים בתחום הלא מעשי, אך נכשלו בעניינים מעשיים. היתה להם תפיסה אחרת לגבי המועיל והמעשי. היתה בעיניהם חשיבות ממשית לחקר סדרי עולם, להבנת המשטר האלוהי הגוזר את דינו של כל אדם."

גילויים חדשים, שנחשפו רק בשנות השמונים של המאה העשרים, מגלים כי בניגוד למיתוס, לא היו המאיה עם שוחר שלום ושהמלחמה מלאה תפקיד מפתח בתרבותם. כיום מסכימים המומחים, שהלחימה מלאה תפקיד מפתח בתרבות המאיה. השליטים מצאו סיבות להשתמש בעינויים ובקורבנות אדם בכול הזדמנות – החל מטקסים דתיים ועד אירועי ספורט וחנוכת מבנים.

חלק מן המידע אודות המאיה, בא מתרבויות אחרות, אם כי עדויות אלו מעמידות את החוקר בפני בעיה: אמרינידים ("אינדיאנים") אינם בנויים לספר היסטוריה. "אני ראיתי" עלול להתערבב עם "סבי סיפר לי". יש לזכור, שחלקם מסר לספרדים מידע מתוך אימה. גם הספרדים מסרו מידע שנועד, מן הסתם, לשרת את השקפת עולמם, אודות נחשלות ה"אינדיאנים".

למאיה היה מעין כתב חרטומים, שעדיין לא פוענח לגמרי (ראה להלן), שמשנה לשנה, עם התפתחות המדע המודרני, תורם יותר ויותר ידיעות.  ב-1843 התפרסם ספרו של החוקר ג'ון לויד סטיבנס (John Lloyd Stephens), "אירועי מסעות באמריקה התיכונה, צ'יאפס ויוקטן" (Incidents of Travel in Yucatan). הספר חשף מידע על התרבות האבודה של המאיה, והפך לרב מכר בארה"ב ובאירופה. בספר זה מתאר סטיבנס באופן ציורי, את האתר שזוהה אחר כך כקופאן (Copan) שבהונדורס של ימינו: "היא עמדה לפנינו, כמו סירת מפרש מנותקת באמצע האוקיינוס, תרניה חסרים, שמה מחוק ואין איש שיאמר לנו מאין באה, למי היתה שייכת, כמה זמן ארך מסעה, או מה גרם לאובדנה".

ספרים חשובים נוספים הופיעו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ביניהם קטלוג ארכיאולוגי של אתרי המאיה, שפרסם החוקר האנגלי אלפרד מאודסליי (Alfred P. Maudslay), וקובץ מאמרים ורישומים של האמריקאים טאובר ומילר (Mary Miller and Karl Tauber.) מאוניברסיטת הארוורד. מניחים שהמצבות הקיימות באתרי המאיה, מהוות רק אחוז אחד ממה שהיה. חלק מהמידע שפגשו החוקרים הראשונים (ולמזלנו תיעדו במצלמות) נשדד ואבד אף הוא. באוגוסט 2002 נודע על חשיפתם של ארבעה אתרים חדשים של בני המאיה בדרום בליז. שניים מן האתרים לא נבזזו מעולם, דבר שסיפק לחוקרים שפע של רמזים, להשלמת פתרונה של החידה הגדולה: מי היו בני המאיה וכיצד ומדוע קרסה הציוויליזציה שלהם באורח כה קטסטרופלי, סביב שנת 900 לספירה?

חקר המאיה הפך החל מאמצע המאה ה-19, לאחד התחומים הפופולריים ביותר בתחום המחקר הארכיאולוגי

מבנה פיזי

בני המאיה היו בני הגזע המונגולואידי, נמוכי קומה וחסונים. ראשיתם של המאיה בשבטי נוודים ברכיצפאליים (בעלי ראש פחוס), שהתיישבו באזור סמוך ל-1,000 לפנה"ס והתערבבו בשבטים דוליכוצפאליים (בעלי ראש מוארך). קיים הבדל פיסי בין תושבי צ'יאפס (Chiapas) שהיו ארוכי גולגולת לתושבי יוקטן שהיו עגולי גולגולת. האחרונים היו בעלי  אף נשרי, עיניים מלוכסנות ו"כתם מונגולי" (מעל עצם העצה, שנעלם אצל העולל בגיל שלוש לערך). יש הגורסים, כמו הפילולוג האמריקאי הרצל כורש גורדון, כי השבטים המונגולואידים זכו גם לביקורים של  בני הגזע הקווקזואידי (אולי שמיים) שהגיעו מאזור הים התיכון אחרים, כמו פרופ' נחום מגד, סבורים שפקדו אותם גם נגרואידיים (אפריקאים) שהגיעו ממערב אפריקה, בדרך לא ברורה.

הופעה חיצונית

בני המעמדות הגבוהים טיפלו בצורתו החיצונית של הילד, כדי להבדילו מפשוטי העם. את ראשו לחצו על מנת שיהיה שטוח (בדומה לדה פורמציה של גולגלות שנעשו בידי נושאי תרבות נסקא בחוף הפרואני). כתוצאה מטיפולי "יופי" שעשו בתינוקות, התפתח אף נשרי ומצח חד.  ההורים ניקבו את אוזניו ונחיריו של הילד הרך, ועם הזמן הרחיבו את הנקבים. את השיער, שהיה שחור ומבריק, גידלו ככתר, ולשיער נקשרה מראה עגולה. מרכז הגולגולת גולח.  העור קועקע, והם דאגו לפזילה של הילדים. עיקר המלבוש כלל פריזומה, מעיין אבנט בד רחב המקיף את המותניים ומתחבר בין הרגליים ולו שני קצוות תלויים מלפנים ומאחור. נשים לבשו קוב – מלבן בד ארוך, צבוע ורקום. הגברים נעלו לרגליהם קוול – סנדלים עשויים מעור טפיר (שם מדעי: Tapirus. הוא סוג של יונק דמוי חזיר, יחיד במשפחת הטפיריים.). המלך נבדל במראהו החיצוני בשל קעקוע פניו ועיצוב אפו בחומר, דבר שהעניק לו צורה של מקור ציפור. בשערו היו קלועים קישוטים שונים. באוזניו עגילים כבדים, ובאפו טבעת ג'ייד. בנחירו השמאלי היתה אבן טופז יקרה. את ראשו עיטרה מקלעת עץ ופניו היו מקושטות בנוצות ירוקות של הציפור המלכותית קצאל.

ראו באתר זה: הקצאל.

היסטוריה

אפשר לעקוב אחר תולדותיהם מבניין עירם הראשונה ועד לימי הכיבוש הספרדי, אך טרם נמצאו עקבות מראשיתה של התרבות. בשלב הידוע לנו, תרבותם כבר היתה מפותחת.  קיימים חילוקי דעות בקשר לתאריכים.

החוקרים המערביים הביאו עמם  תיארוכים  היסטוריים, שהתאימו יותר לאירופה:

1."התקופה הפרה-קלאסית" – התקופה שמ- 1,500 לפנה"ס (אולמקים) ועד לשנת 150 לספירה.

2. "התקופה הפרוטו קלאסית" – התקופה שבין 150 ל- 300 לספירה.
3. "התקופה הקלסית המוקדמת" – התקופה שבין 300 – 600 לספירה.
4. "התקופה הקלסית המאוחרת" – התקופה שבין השנים 600 – 900 לספירה.
5. "התקופה הבתר קלאסית": המאה העשירית לספירה, אז ניכרות כבר השפעותיהן של תרבויות ממרכז מקסיקו.
6. "התקופה הפוסט קלאסית": מתחילה בשנת 1,000 בערך, עם כיבוש האזור על ידי הטולטקים. הם שלטו על המאיה 250 שנה, ותקופה זו מכונה 'מאיה-טולטק'.

חלק מן החוקרים, בעיקר חוקרי האומנות, מחלקים את תקופת המאיה ל"קיסרות הראשונה", החופפת לתקופה הקלאסית, ולקיסרות השנייה", שהיא עידן התבססות המאיה במישורים של צפון גוואטמלה ויוקטן.

תחום גיאוגרפי

תרבות המאיה כיסתה את מה שמוכר היום בתור גואטמלה והאזורים הסמוכים של מקסיקו (קינטאנה רו, יוקטאן, קאמפצ'ה, חלק מטבאסקו ומזרח חבל צ'יאפאס), הונדורס, בליז ואל סלבדור. זהו מלבן שאורך צלעו שמצפון לדרום הוא 900 ק"מ. מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית הוא מתחלק לשלושה חלקים:

א. רכס ההרים והרמה של צפון אמריקה התיכונה.

ב. מישורי אל פטן (El Peten) שבצפון גוטאמלה, הנמשכים בבסיס המלבן בדרום יוקטן.

ג. מישור הגיר של חלקו הצפוני של חצי האי יוקטן.

ארץ המאיה עשירה בתירס, קקאו וכותנה. המאיה חיו הן ברכס הגעשי של אמריקה התיכונה’ שם חצבו בזלת בהרים וייצרו ממנה ומאובסידיאן כלי נשק וכלי עבודה’ והן במישורי הגיר של יוקטן, שמסלעיו חצבו את האבנים לבניית עריהם. ניתן להגדיר את החבלים גם בצורה אחרת:

א. דרומי – רמות גוואטמלה, מערב אל סלבדור ורצועת החוף הצרה שלרגלי ההרים.

ב. מרכזי – חבל טאבאסקו (Tabasco) המקסיקני שהשתרע עד מערב הונדורס.

ג. צפוני – חצי האי יוקטן.

יש לציין, כי החלוקה המשולשת] תואמת את התהליך ההיסטורי. בחלק הדרומי ישבו קבוצות חשובות כגון הקיצ'ה ((Quiche. היה זה פרוזדור לנדידות עמים בתקופה שהחוקרים מכנים "פרה-קלאסית". בחלק המרכזי הגיעה התרבות לשיא גיבושה. כאן פרחו האדריכלות ושאר האומנויות, כאן מקור הקירוי בקשת המדורגת, וכאן נקבעו השיטות לקביעת מהלך הזמן. החבל הצפוני התפתח במה שכונה לימים "התקופה הקלאסית", במקביל לחבל המרכזי. האדריכלות, הכתיבה, לוח השנה ותפיסת הדת – דומים.  בחבל הצפוני גובשה לשון המאיה המקורית.

שורשים

התקופה המכונה "פרה-קלאסית", נמשכה משנת 1,500 לפנה"ס עד שנת 317 לספירה.  בתקופה זו פורחת תרבות האולמקים במפרץ מקסיקו, ולעומתה תרבות חקלאית שעיקרה גידול התירס, באזור ההררי של גוואטמלה. הידיעות על התרבות הפרה-קלאסית מועטות מאד.  גילויים חדשים מצביעים על קשר מפתיע בין עמים שישבו הרחק זה מזה.  כנראה שהיה קיים ביניהם קשר.  חלק מההישגים המיוחסים למאיה, ראשיתם כבר בתקופה זו.

התגבשות

כבר לפני 3,000 שנה, חיו ראשוני המאיה בשפלות של אמריקה התיכונה.  בתקופה זו היו להם הישגים תרבותיים מעטים יחסית. הם גרו בבקתות בנויות אדובה (לבני חומר בלתי שרופות), גידלו תירס ואת צמח הקאסווה (Cassava שורש עמילני), צדו איילים וחזירי בר, דגו בנהר ופיטמו כלבים למאכל. אם כי, כבר בתקופה זו נחשפו מבני ציבור ואפילו סאונה – בית הזעה שתפקידו היה לרחוץ את הגוף, לסלק כאבים וחום גבוה. הם צברו יידע רב לגבי צמחי תועלת ביער הגשם הטרופי ובשוליו.

התגבשות התרבות התרחשה סמוך לשנת 300 לפנה"ס. במקביל לזו של טהוטיהואקן (Tehotihuacan) וכמו של הזפוטקים (Zapotec).  פריחתה של התרבות היא במה שהחוקרים האירופאים כינו "התקופה הקלאסית", דהיינו, בין המאה השלישית לפנה"ס ,למאה התשיעית לספירה.

בתקופה זו אירעה כאן התרחבות תרבותית מסחררת: נבנו ערים גדולות, התפתחה ארכיטקטורה של מבני ציבור, עוצב הגלגל (כאמצעי קישוטי בלבד), התפתחו אסטרונומיה, תעשיית קרמיקה ועבודת צורפות. יחד עם התפתחות הקרמיקה, התפתחה גם אומנות הציור, ושיאה במקדשי בונמפק (Bonampac). נראה כאילו התרבות הובאה מעולם אחר. בעבר היו החוקרים משוכנעים כי היתה זו תרבות שוחרת שלום. הם הסיקו זאת מכך שערי המאיה היו פרוזות, ומשום שכמעט ולא נמצאו כלי נשק. בשנים אלו נתחוללו תמורות דתיות והתווספו יסודות מוסריים חדשים.  התקופה הקלאסית לא שינתה את תנאי החיים הבסיסיים של תושבי המקום.  החקלאות לא זכתה להישגים מרשימים. תחומי תרבות אחרים התרחבו.  יש סימנים לסחר עם אזורים מרוחקים.  נבנו ערים ביער הגשם הטרופי ובהן מקדשי כוהנים ומצפי כוכבים. כאלו הן: בונמפאק (Bonampac), ישילן (Yaxilan), קיריגווה (Quirigua), טיקאל (Tikal), פיידרס נגראס (Piedras Negras) ופלנקה (Palenque).

שקיעה

שקיעתה של התרבות באה בסוף המאה התשיעית.  לא ברור מה גרם לעזיבה המונית של ערי המאיה. סיבות אפשריות הן: רעידת אדמה, שינויי אקלים, מחלות, כיבוש, מלחמות אזרחים, סיאוב וניוון, מחסור במזון וכו'.  לדעת החוקר אריק תומפסון, הכבידו הכוהנים את עולם בבניין מקדשים מפוארים ובהטלת מסים שונים, עד שלבסוף העם התמרד, התרעם על הכוהנים שעסקו בחישובים אסטרונומיים וזנחו את פולחן הפוריות. אולי משום כך זנחו את עריהם והיגרו למולדת חדשה. התרבות שהתפתחה מנפילת התרבות הקלאסית ועד נפילת המעוז האחרון של בני המאיה בידי הספרדים ב- 1697 מכונה "התקופה הפוסט קלאסית".

הגילויים החדשים מעלים סברה, כי הגורם העיקרי להתמוטטות ערי המאיה היו המלחמות.  אחרי שנת 250 לספירה, הסלימו ההתנגשויות בין ערי המדינה היריבות, והפכו למלחמות אכזריות בהיקף מלא, שגרמו להרס הערים ולנטישתן. הארכיאולוג ארתור דמארסט (Arthur Demarest) מטנסי, חוקר האתר דוס פילאס (Dos Pilas), מחלק את ההיסטוריה של האזור לשתי תקופות: לפני 761 לספירה ולאחריה. לדבריו, עד אז היו המלחמות רק קרבות מוגבלים, שנועדו להשתלט על שטח ובעיקר לתפוס שבויים לצורך הוצאות להורג, פומביות וטקסיות. אחרי שנה זו, המלחמות הוליכו להשמדה סיטונית של אנשים ורכוש, ושיקפו התמוטטות של הסדר החברתי. הסיבה לשינוי הפתאומי בהתנהגות הלחימה של המאיה, היא שהעילית השלטת נעשתה גדולה דיה, כדי לעורר יריבויות עזות בין חבריה. אפשר שהתחרות העזה ביניהם, שהתפוצצה לכלל מלחמת אזרחים, היא שגרמה לקריסה החברתית של המאיה.

חוקרים שעבדו בהונדורס, מצביעים על סימני שריפה, על גופת ילד, שנמצאה מוטלת על רצפת פירמידה, על כלי חרס ועל קירות המונומנטים. כמו כן נמצאו כלי נשק רבים. חוקרי מאיה רבים מסכימים כיום, כי המלחמות הן שהביאו לקריסה, אך הן לא הסיפור כולו. לגורם זה חברו סיבות נוספות:

1. ניצול יתר של המערכת האקולוגית של יער הגשם, שהמאיה היו תלויים בו לפרנסתם.
2. המחסור במים: ערים כמו טיקאל, היו תלויות במי גשמים אגורים במהלך ארבעת חודשי היובש של השנה. הן היו פגיעות מאד במקרה של בצורת ממושכת.
3. .אוכלוסיית ייתר: על בסיס הנתונים שאספו מ-20 אתרים, מעריכים שבמישורים הדרומיים של אמריקה התיכונה חיו עד 200 איש לקמ"ר. בחלק מהספרים טוענים הכותבים כי נתון זה, מציב את תחום מחייתם בשורה אחת עם האזורים היותר צפופים של העולם הטרום-תעשייתי. אולם בערי העולם העתיק ועד לעת החדשה, מעריכים החוקרים אוכלוסייה של 25 איש לדונם, כלומר 25 אלף איש לקמ"ר. המספר שאתה נותן מוזר בהחלט ומראה על צפיפות נמוכה מאד.
4. תת תזונה: תוצאה בלתי נמנעת של התפוצצות אוכלוסין ומערכת חקלאית מתפוררת. אחדים מהחוקרים מתחילים למצוא ראיות לתת תזונה בשלדי ילדים מהתקופה הקלאסית המאוחרת.

בהתחשב בכל הלחצים בהם היתה נתונה חברת המאיה, הרי מה שהפיל אותה היה יכול להיות משהו פשוט לחלוטין – שתי עונות של הוריקנים או מלך מטורף.  מערכת כל כך לחוצה היתה יכולה לקרוס סופית באלף דרכים.

הגעת הטולטקים

בני המאיה התרכזו ביוקטן, לשם הגיעו, בסוף המאה ה- 10, הטולטקים, פליטי טולה (Tula), ושבטים אחרים שמקורם לא ידוע. השבטים האלה השתלטו על שרידי המדינות והערים של התרבות הקלאסית. הם החלו בסגנון הבנייה הטולטקית, המאופיין, בין הייתר בשימוש מורחב באומנות (תמך אנכי שחתכו רבוע). חודש פולחן קורבנות האדם. הכוחות החדשים התקדמו לאזורי המאיה הראשוניים. הם שלחו מתיישבים וחיילים, ובתהליך של לחימה ומיזוג עם תושבי האזור, נוסדו מספר ממלכות. לכל ממלכה היו חוקים, שפה ומנהגים משלה. השלטון היה פיאודלי טיפוסי, ובכל ממלכה שלט מלך שזכויותיו עברו בירושה. בני העם הפשוט, חקלאים ברובם, שלמו מסים ביבול ובעבודה.  בתקופה זו קמו והתפתחו ערים חדשות כמו מיאפאן (Mayapan) וצ'יצ'ן איצה (Chichen Itza), שהיתה מעין חיקוי ארכיטקטוני משופר של טולה.  האסמכתא הברורה היא האל קוקולקאן – שמו המאיי של קֶצָאלְקוֹאָטֶל – שהופך להיות אל ראשי.  שליחו האנושי הפך לשליט רב סמכות.

ידוע על אמונות טפלות שהשתרשו בתקופה זו, וחלקן שרירות בקרב האינדיאנים עד היום, כמו למשל האמונה כי האשה מחלישה את הגבר.  בתרבות החדשה אורגן הצבא במסדרים כמו "מסדר הנשרים" ו"מיסדר היגוארים".  הלוחמים היו צמרת המדינה.  שיא ההשפעה הטולטקית הוא בעיר צ'יצ'ן איצה, שם גובשה תרבות חדשה, בה מעורבים יסודות משני העמים.  ניכרת מזיגה בולטת באדריכלות ובפולחן. סביב שנת 1,200 לספירה נשבר כוחה של צ'יצ'ן איצה והבירה עברה למאיאפאן.

במקדשי צ'יצ'ן איצה (Chichen Itsa) עבדו הטולטקים את אלוהיהם, אולם בני המאיה לא הכירו בהם. אלי המאיה דרשו מזון (תירס), ניחוח קטורת, ודם אדם שניגר מפציעת הלשון או שקיק האשכים. אל השמש של הטולטקים דרש זבח מלב אדם, לכן הם ניהלו מלחמות, כדי להשיג שבויים. עם קריסת התרבות, שבטי המאיה היגרו מהאזור, אולי בגלל בצורות או סיבה טבעית אחרת. ממשיכיהם היו השבטים האמרינידים ("אינדיאנים"), שהיגרו לאזור וכבשו להם נחלה במאה ה-13.  שבטים הללו התחלקו לשתי קבוצות עיקריות, לפי לשון הדיבור. קבוצה אחת דיברה בדיאלקטים שונים, שמקורם בשפת ה- Mayenes, והבולטים מבין שבטיה הם שבטי הקיצ'ה (Quiche) וה-קאקצ'יקל (Cakchikel). הקבוצה השניה, 'לוס נאהואטל' (Los nahuatl) דיברו בשפת המאמס (mames), הדומה לשפת הילידים מאזור מקסיקו.

הכיבוש

בוא הספרדים לאמריקה התיכונה איננו הסיבה לנפילת המאיה. כ- 200 שנה קודם לכן, בלי סיבה הידועה לנו, נפסקה פתאום בניית הפירמידות וערי המאיה, ואין בנמצא שום אבן זיכרון, שמופיע עליה תאריך המאוחר מסוף המאה ה-13. המעמד השליט פשוט נעלם. תעלומה!

כאשר באו הספרדים, כבר היו המאיה עמוק בתוך תקופת השקיעה, התקופה הפוסט-קלאסית. הכובש הספרדי הרננדו קורטס (Hernando Cortez) לא חדר אל חצי האי יוקטן. בשנת 1527 הגיע פרנסיצקו דה מונטחו (Montejo), בראש שלוש מאות ושמונים חיילים ועמם כשישים סוסים. לאחר שמונה שנים של מלחמת גרילה לא נותר שם אפילו אדם לבן אחד. ב- 1542 חזרו הספרדים ומכרו לעבדים חצי מיליון איש. קבוצה קטנה של בני מאיה התבצרה באזור פטן (Peten). הם נשארו שם באין מפריע עד שנת 1618. מאז החלו להגיע משלחות מלחמה ספרדיות, עד שהכניעום בשנת 1697.

 צאצאי המאיה

חלקם מהווים כיום  חלק מבני התערובת של מקסיקו, גוואטמלה, בליז, הונדורס ואל סלבדור של היום. כמו כן מתקיימת תרבותם, בקבוצות ילידים המנותקים משאר האוכלוסייה. שרידי המאיה הם שבטי הלנקנדונים (Lacandon). הם מונים כ-4 מיליון נפש, מדברים בלשון המאיה, משתמשים באותו סל מזון ומשתמשים בתרבות החומרית של אבותיהם (אם כי נוספו להם אביזרי ברזל). מנהגי המשפחה והארגון החברתי-פוליטי משקפים בכמה מובנים את צורת חייהם בשיא התפתחותה של התקופה הקלאסית, או בתקופה שאחריה. הם ממשיכים לעבוד את חשובי האלים הקודמים – שמש, ירח, גשם ואדמה, כשהם מובלעים בפולחן נוצרי (ישו = שמש; מריה = ירח).  טקסי הזריעה, הקציר והגשם נשארו ללא שינוי.  בכל זאת, בכל הקשור לחקר הזמן, הם זרים למסורת אבותיהם וחסרי התלהבות מדעית וכשרון אמנותי.

להמשך קריאה ראו, באתר זה:
תרבות המאיה – ארגון ותרבות חומרית ;  תרבות המאיה – חברה ודת ;