שבוע למותו של אבא

על קברו התחוח של יגאל חסקין

כתב: גילי חסקין; ‏יום חמישי 06 מאי 2021

ראו קודם: פרידה מיגאל חסקין.

ראו גם: גנטיקה של טיולים: ישראל היום.

ראו באתר זה: יגאל חסקין "יוצא לגימלאות" ; יגאל חסקין בן שבעים ; יובל לחוג המטיילים של בני המושבים; אבא מגיע לגבורות; יגאל חסקין פורש מהובלת הטיולים. ראיון עם יגאל חסקין – תיעוד דור תש"ח.

רצ"ב כמה פוסטים נוגעים ללב, שפורסמו בפייסבוק". בעיקר התגובות

פוסט של אבי-משה סג"ל.

פוסט של עפר רגב.

פוסט שלי,

אבא,

שבוע למותך.

אנו ניצבים מעל קברך, עטוף באדמת כפר ביל"ו אשר אהבת, מול גבעות השפלה המצהיבות. אני מתקשה לדבר ולחשוב עליך בלשון עבר. למרגלותינו טמון מי שהיה ילד שובב במושב, נער בבית החינוך לילדי עובדים, עלם בבית ספר חקלאי, פלמ"חניק בגדוד השמיני, חקלאי צעיר בכפר ביל"ו, סייר בעל חוש התמצאות פנומנלי, מדריך טיולים מיתולוגי, פעיל פוליטי ברפ"י, מרצה חמוש במקרן שקופיות, פולמוסן, נוח לכעוס. רומנטיקן ופוחח. איש של קצוות.

אהבת את הבמה, את המיקרופון. אהבת את המצלמה והיא אהבה אותך. במסע הגדול של חוג הסטודנטים לגבו הדרומי – מערבי של הנגב, היית "ינוקא", אבל תפשת מקום חשוב בכתבה של "העולם הזה", שסיקרה את המסע ההרואי. אותו עיתון, שלח כתב וצלם, כדי לסקר טיול לנגב, של תנועת המושבים, שנחשב אז להרפתקה, המשולה כיום לחציית אוסטרליה על גבי גמלים. כשנשיא מצרים חוסני מוברך, בחר לשוחח עם קבוצה ישראלית, באורח פלא, במקריות שאין צפויה ממנה, פגש מבטו את הזיק שבעיניך.

היית אדם שאפשר היה להעריץ, אפשר היה לאהוב, אפשר היה להתנגד, אך אי אפשר להיות אדיש אליו. היית שילוב של ניגודים ועררת מנעד חזק של רגשות. מזלך הגדול היתה אמא, שידעה להקטין את הלהבות, לעדן את העוצמות, לשייף את הקוצים ולהציב לך מראה, שגם אם לא תמיד החמיאה, סייעה לך לפלס את דרכך.

אהבת את הארץ בכול מאודך. אהבת את מורשתה ואת רגביה. אהבת את המחרשה המפלחת את הקרקע, את קווי המים שהנביטו חיים במדבר. היית חובב טבע מסוג מיוחד. רחוק ממדריכי התיירים המלוטשים מחד ורחוק מה"נטורים", כפי שקראת לקנאי איכות הסביבה.

ידעת לאהוב את הארץ, אהבת לדעת אותה, לזהות כל ישוב וכל פסגה ולספר את סיפורם. הרבית להתגעגע לימים עברו, לניכוס נחלת אבות ובו זמנית, אהבת את תושביה, לא רק השבים אליה, אלא את אלו שחיו כאן קודם, בכפרים, בערים ובאוהלי קידר. לפני ארבעה עשורים הגדיר אותך אחד מחניכיך שהיה לשותפך לדרך, בהגדרה שאין קולע ממנה: "יגאל היה לפני כולנו". ואכן, היית החלוץ ההולך לפני המחנה. הראשון להוליך את בני המושבים בארץ, הראשון להגיע לקו הגמר בצעדה, הראשון להגיע ליעד בתחרות הניווט של גייסות השריון. ארגנת את אחד מחוגה ההרצאות הראשונים בארץ, הובלת את הטיול האזרחי הראשון לסנטה קטרינה, את הטיול הראשון להרי השוף בלבנון; הובלת את קבוצת המטיילים הראשונה שיצאה למצרים.

באותה מידה היית גם האחרון.

היית מהאחרונים להתגייס לפלמ"ח, מאחרוני הפלמ"חניקים שנותרו. מאחרוני המטיילים של חוג הסטודנטים בשנות ה-50, מאחרוני האנשים שהתגאו בהיותם חקלאים והגדירו עצמם ככאלו, גם שנים לאחר שחדלו מלאחוז בטוריה. מהאחרונים שנאחזו ברעיון של שלמות הארץ, לא כציווי דתי, ולא ככורח בטחוני, אלא כהגשמת הקשר בין עם לארצו.

היית מאחרוני החולמים, שהתקשו לראות את מושא כיסופיהם קורס לנגד עיניהם. היית נציג נאמן לארץ ישראל של פעם. זו שהתקיימה קצת במציאות והרבה בכיסופים. חיית קצת בהיסטוריה והרבה בפואטיקה. למדת את מה שהיה והגית במה שיכול היה להיות.

אתה עוזב את העולם ויחד אתך, ויחד אתך, התקופה שהיית מאפיין מובהק שלה.

נוח בשלום על משכבך. ננצור אותך בלבנו.

מתגעגע, גילי