גילי חסקיןעופות הים הפתוח
כתב: גילי חסקין
ציפורים מושכות את תשומת הלב בצבעיהן העזים או בדרך מעופן. בטיולים רבים, הציפייה בעופות היא חלק חשוב בטיול. כך בטיול בקניה, בטיול לפטגוניה, באיי אורקני, בטיול לאיסלנד, באיי הגלפגוס וכמובן שבטיול לאנטארקטיקה. קובץ זה עוסק בעופות הים הפתוח, בעיקר בסדרת היסעוראים.
ראו גם, באתר זה: האלבטרוסים.
צילום: גילי חסקין
מבוא: עופות המים
עופות ימיים הם קבוצה פוליפילטית[1] גדולה של עופות החיים בקרבת מקורות מים, ואורח חייהם סובב סביב המים. על פי החלוקה המקובלת, הקבוצה כוללת את סדרות הפינגווינאים, היסעוראים, החופמאים, האווזאים, הצוללנאים והשקנאים, אך יש גם מינים אחרים המסווגים לעתים כעופות מים.
חלק מהעופות הימיים מבלים את רוב זמנם במים ממש, חלק בתעופה מעליו וחלק לחופיו, ויש אף עופות ימיים שבזמנים שונים במהלך השנה לא חיים בקרבת הים כלל. על פי רוב, נוצותיהן משוחות בחומר שומני כדי שהמים לא יספגו בתוכן וימנעו מהם לעוף באוויר. אם כי משפחה בולטת, הקורמורנים, ויתרו על בלוטת השומן, כשם שפיתחו לעצמם עצמות כבדות ומלאות, כחלק מפיתוח כושר הצלילה על חשבון כושר התעופה. לחלק מהעופות הימיים קרומי שחייה בין אצבעות הרגליים (בעיקר בקרב המינים שחיים בים עצמו) אך חלק (החיים בחוף) נטולי קרומים כאלה.
צילום: גילי חסקין
ככלל, עופות ימיים חיים זמן רב יותר, מתרבים בגיל מאוחר יותר ומולידים פחות צאצאים מאשר רוב העופות היבשתיים, אך הם משקיעים זמן רב ואנרגיה רבה בטיפול בצאצאים. רוב מיני העופות הימיים מקננים במושבות שגודלן משתנה בין כמה עשרות פרטים למיליונים. הם נוהגים לנדוד מדי שנה ושנה, ובמהלך נדידה זו הם חוצים לעתים קרובות את קו המשווה ובמקרים מסוימים אף מקיפים את כדור הארץ. עופות ימיים ניזונים בעיקר מדגים אותם הם צדים הן על פני המים והן מתחת להם ויש מהם שמטיבים לצלול.
צילם: גילי חסקין
ראו באתר זה: הפינגווינים.
למרות שהמינים השונים של העופות הימיים שונים מאוד זה מזה בהתנהגותם, באורח חייהן, באנטומיה ובמראה שלהם, יש לעופות הימיים תכונות דומות, דוגמת מקור ארוך או מותאם לסוג טרף מסוים וטכניקות ציד דומות. תכונות דומות אלו הן דוגמה לאבולוציה מתכנסת בה הסתגלות לחיים בסביבה הימית הנושאת בחובה בעיות אקולוגיות ותזונתיות ייחודיות הביאה בקרב עופות ימיים רבים שאינם קשורים זה לזה מראה חיצוני דומה. כך למשל, מזכיר מראה היסעוראים הטיפוסיים את מראה השחפים. זהו דמיון הסתגלותי בלבד.
התפתחות מתכנסת או התכנסות (קונברגנציה) היא יצירה של תכונות פיזיות או התנהגותיות משותפות אצל יצורים ממוצא שונה ובאופן בלתי תלוי זה בזה. קונוורגנציה נוצרת כאשר על יצורים שאינם קרובים זה לזה מבחינה סיסטמית פועלים לחצי ברירה חזקים ודומים. ככל שסביבת החיים קיצונית יותר וככל שחולף זמן רב יותר במהלכו חשופים היצורים לתנאי הסביבה הקשים, כך רב הסיכוי להיווצרות של התכנסות בתכונותיהם (הן נעשות דומות).
כך למשל, היען האפריקאי והניינדו (Ňandu) הפטגוני דומים בצורתם, הגם שאינם קרובי משפחה. המישורים רחבי הידיים והרוחות העזות גרמו להם, כמו לאמו (Emu) האוסטרלי, לפתח רגליים ארוכות וחזקות, קרין מנוון ועוד. כך גם התפתחות צורת הגוף והסנפירים של כריש, לויתן ודולפין.
אבולוציה מתכנסת מובדלת מאבולוציה מתבדרת, בה מין מתפצל למינים שונים כשנוצרות בקבוצות שונות תכונות המתרחקות זו מזו עם הזמן.
סוג מסוים של התכנסות אבולוציונית היא התכנסות מורפולוגית, בה צורת הגוף, או איברים מסוימים, של יצורים שונים נהיה דומה בשל לחצי ברירה דומים. לאיברים השונים ש"מתכנסים" ונהיים דומים בצורתם ותפקודם, קוראים מבנים אנלוגיים, לעומת מבנים הומולוגיים [2] שמוצאם זהה, אך בשל לחצי ברירה שונים, השתנו במהלך האבולוציה.
צילום: גילי חסקין
העופות הימיים הראשונים התפתחו בתקופת הקרטיקון[3], ואילו משפחות עופות ימיים מודרניות החלו להופיע בתקופת הפלאוגן.
פלאוגן היא יחידת זמן גיאולוגית בתור השלישון אשר בעידן הקנוזואיקון. היא התמשכה על פני 42 מיליוני שנים, מלפני 65 מיליוני שנים ועד לפני 23 מיליוני שנים[4].
הפלואגן נודעת בכך שבמשך תקופה זו התפתחו היונקים מיצורים קטנים ופשוטים (בהשוואה) למגוון גדול של יצורים חיים בעלי מורכבות גדולה יותר, וזאת בעקבות ההכחדה ההמונית שסיימה את תור הקרטיקון. חלק מיונקים אלה התפתחו לאחר מכן לבעלי החיים הגדולים הנמצאים ביבשה, בעוד שחלק מהם הפכו ליונקים ימיים. בתקופה זו התפתחו גם הציפורים באופן משמעותי וקיבלו צורה דומה לצורה שיש להן כיום.
בתקופה זו הייתה גם תנועה מסוימת של היבשות. האקלים התקרר במידה מסוימת במשך הפלואגן, והימות שכיסו חלק מיבשת צפון אמריקה נסוגו בתחילת תקופה זו.
כעקרון, עופות הים צדים בעלי חיים התואמים את מימדיהם. כך למשל האלבטרוסים הגדולים, ניזונים מדגים שאורכם מגיע ל-50 ס"מ ומדיונונים גדולים.
באופן כללי עופות המים נחלקים לשלש קבוצות
א. עופות המוצאים את מזונם על צוקי החופים. כך למשל חופמאים למיניהם.
צילום: גילי חסקין
קיימת קבוצה גדולה המכונה "דמויי חופמי". להבדיל מהם, חופמאים אמיתיים נמנים על הסדרה חופמאים, הכוללת שתי משפחות גדולות במיוחד בהן נכללים מרבית המינים הללו: החופמיים (חופמים וקיוויות) וחרטומניים (ביצניות, חרטומיות, חרמשונים וכיוצא בזה). עופות אלו חיים על שפת המים.
הם רצים מעולים הנוהגים לרוץ במהירות מספר מטרים על הקרקע לפני שהם נוסקים באוויר. ניכרים במגוון גדול של צורת המקור. שינויים אלה נועדו על פי רוב לענות על דרישות המזון. מזונם בא בדרך ממקור החי. יחסי גומלין ישירים מתקיימים בין ממדי המקור לבין אורך הרגליים. האצבעות עשויות להיות מפורדות, מחוברות בקרומי שחיה, מחוברות בחלקן או אצבעות מצוידות באונות שחיה נפרדות. האצבע האחורית היא על פי רוב קצרה ולעתים חסרה.
ב. מינים המוצאים את מזונם מהשטח העליון של המים. כך למשל, שחפיות (שם מדעי: Sterna)
ג. עופות הצדים את טרפם בצלילה לתוך המים. למשל קורמורנים.
השחפים – נהנים מכל אפשרויות המזון של שלוש הקבוצות הקודמות.
לעופות הימיים ולאדם היסטוריה עשירה יחדיו: האדם צד את בשרם של עופות ימיים מסוימים למאכל וניצל את הגוּאּנוּ שלהם, חלק מהם אומנו בידי האדם לסייע בדיג וחלק הובילו מלחים אל היבשה. כיום, מיני עופות ימיים רבים מאוימים כתוצאה מפעולות האדם ומתקיימים מאמצים לשימורם.
גואנו
הצטברות של לשלשת ציפורים, בייחוד ציפורי ים שמשמשת כדשן טבעי בחקלאות. החומר הוא בצורת אבקה צהובה בהירה ובעלת ריח של אמוניה. הגואנו, כתערובת תרכובות חנקניות- זרחניות- אשלגניות. מכיל את כל החומרים הדרושים לגידול צמחים ולכן נחשב בעל איכות משובחת.
מיקום- באזורים טרופיים הוא מצטבר בשכבות בעובי של כמה עשרות מטרים, וזאת במיוחד באיי חוף פרו, באי ובחוף צ'ילה, בנקודות מסוימות בבוליביה וכן בפיליפינים.
העיקרון- באקלים החם מתפרק רוב החומר האורגני, והשאר שרובו מלחים מסיסים משתמר בגלל מיעוט הגשמים.
השימוש- במקומות עם יותר גשם, נמס הגואנו והמלחים הזרחניים שבו מחלחלים לעומק וגורמים לפוספטיזציה של סלעים (כמו סלעים וולקניים וגיר אלמוגים).
הגילוי- החומר נודע לראשונה באירופה ב-1804 כאשר הובא על ידי הומבולדט. החל מהמחצית השניה של המאה העשרים, פחתה הפקת הגואנו עקב דלדול המרבצים בפרו, וכן עקב התפתחות תעשייתית סופר- פוספט.
צילום: גילי חסקין
היסעוראים
אלו הם הבולטים ביותר מבין עופות הים בפתוח, במיוחד בחצי האי הדרומי. האלבטרוסים פופולאריים מאוד בקרב צפרים, ותיירים אקולוגים רואים במושבות-הקינון שלהם יעד-נכסף. ערים רבות השוכנות לחוף-הים עשויות להיות אתר-המוצא לטיולים לצפייה באלבטרוסים, והאלבטרוסים נמשכים לספינות הטיולים היות שאלה מפזרות שמן דגים על פני המים. מושבות-קינון של אלבטרוסים עשויות להיות פופולאריות מאוד; לדוגמה, מושבת האלבטרוס המלכותי בנקודת תאיירואה (Taiaroa Head) שבצפון חצי-האי אוטאגו באי הדרומי שבניו זילנד, מושכת כ-40,000 תיירים מידי שנה. במושבות מבודדות יותר מבקרים תיירים השטים באיים באזור אנטארקטיקה.
ראו גם, באתר זה:מבוא לטיול באנטארקטיקה.
צילום: גילי חסקין
היסעוראים – (שם מדעי: Procellariiformes), סדרה של עופות ימיים במחלקת העופות. מונה 103 מינים, מגודל של 15 ס"מ עד 115 ס"מ. היסעורונים הם עופות המים הקטנים ביותר, שגודלם כסנונית (אורך גופם 15 ס"מ, מטת כנפיהם 38 ס"מ ומשקלם 20 גרם). הקטן שבהם הוא היסעור הזוטי (Hydrbates) שגופו קצת גדול מזה של סיס. באלבטרוסים, אף הם בני הסדרה, הם עופות המים הגדולים ביותר.
לאלבטרוס הנודד (Diomedea exulans) מוטת כנפיים שאורכה 3.25 מ, אורך גופו 1.20 מ' ומשקל של 18 ק"ג. מוצא הסדרה הוא כנראה בחצי הכדור הדרומי ורוב מיניה חיים שם. רק 10 מינים דוגרים בחצי הצפוני של כדור הארץ ומינים אחרים רק משוטטים – מזדמנים בתחומיו. מאובנים של בני סדרה זו מוכרים רק מאז תקופת אוליגוקן, היינו, מלפני 36 מיליון שנים. גוף היסעוראים הקטנים והבינוניים צר ועדין. אל המינים הגדולים הוא גלילי, קצר ומוצק.
בני הסדרה נבדלים זה מזה בממדים, בצבעים, ובצורתם של המקור, הרגליים, הכנפיים והזנב. הניצוי צפו ועבה. הוא רך למדי בחלקי הגוף התחתונים וגס יותר בגב ובעורף. הצבעים השליטים של נוצותיהם הם אפור, לבן ושחור. ככל עופות הים. ליסעוראים כמעט ואין דו פרצופיות מינית, אלא שהזכרים בדרך כלל גדולים יותר מן הנקבות. הם מחליפים את נוצותיהם פעם אחת בשנה.
אורך הרגליים בינוני או קצר, והן ממוקמות בחלק האחורי של הגוף. מיקום זה מקשה על הסעוראים את העמידה וההליכה. בייבשה הם מסתייעים בכנפיים ונשענים עליהן, כדי לשמור על שיווי משקלם. שוש האצבעות הקדמיות מחוברות זו לזו בקרום שחיה. אצבע נוספת, הראשונה, הפונה אחורה, מחוברת לשרשכף[5] במקום גבוה יותר; לרוב היא קטנה ומנוונת. לעתים היא חסרה. כפות הרגליים מאוחות הזנב בינוני באורכו ובו 12 עד 16 אברות זנב. בכנף 11 אברות יד, אך הראשונה שבהן שרידית בלבד. עצם האמה ארוכה מאד ואברותיה קצרות ביותר. הן ארוכות אך מעט מהסוככות המגינות עליהן מלמעלה ומלמטה. מספרן של אברות האמה רב ומשתנה מ-10 במינים הקטנים ועד ל-37 במינים הגדולים. המינים הקטנים בסדרה, בעיקר היסעורונים מרפרפים על פני המים, ותוך כך הם טובלים אחת מרגליהם או את שתיהן במים, עד שנדמה כאילו הם הולכים על פניהם. מכאן שמם האנגלי Petrel, על שמו של פטרוס הקדוש, שלפי הבריתה חדשה הלך על הכנרת.
היסעוראים הגדולים הם מעופפי דאייה, שכמעט ואינם מסוגלים להניע את כנפיהם. מבנה הכנף מכביד על מעוף חתירה ולכן הם "רוכבים" על הרוחות ומנצלים היטב את שינוי מהירותן בגובה שונה מפני הים והגלים. הכנפיים הארוכות והמחודדות מותאמות להפליא לצורך דאייה. הם מתגלים כאירובטים מושלמים, המתמרנים במהירות גבוהה בין גלי האוקיינוס, תוך הטיית הגוף ממצב אופקי למצב אנכי. הם מסוגלים לשהות שעות ארוכות בדאייה מעל הים. עצמותיהם החלולות מסייעות להם בכך, אל כעט שאינם מסוגלים לעוף ללא רוח או מעל היבשה[6].
צילום: גילי חסקין
היסעורים ובמיוחד האלבטרוס, שכנפיו צרות וארוכות הם הדואים הטובים שבין עופות הים (גם השחפים דואים מצוין). האוויר שעל פני הים נמצא תמיד בתנועה, אלא שכיוונו הוא אופקי בעיקר ולכן לא ברור כיצד יכולים העופות לדאות באוויר. ייתכן שהם מנצלים את תנועת הגלים של האוויר, הדומה לתנועת גלי הים שמתחתם. כדרך שהרוח החופזת ועוברת מעל הים יוצרת גלים בשכבת המים העליונה, המונעת על פני שכבת המים השקטה שמתחתיה, כך היא יוצרת גם גלי אוויר. תנועתה אוויר בגובה של 20 מ' מעל המים מהירה כפליים בדרך כלל מתנועת האוויר בגובה של 50 ס"מ מעל פני המים. משום כך, שכבות האוויר העליונות עוברות על פני שכבות האוויר התחתונות בתנועה גלית. העוף מתרומם במעוף חתירה אקטיבי אל ראשי גלי האוויר ואז הוא מחליק עם הרוח מבלי להניד כנף. על ידי כך הוא רוכש לעצמו מהירות תנועה כפולה: מכוח הנפילה ומכוח האנרצייה של תנועת האוויר העליונות שהביא איתו למטה. כמות האנרגיה המצטברת בדרך זו מעלה אותו נגד הרוח שוב לראש הגל, כדי לרדת איתו שוב למעלה וחוזר חלילה. נמצא שדאיית עופות הים שונה מזו של עופות היבשה ובהתאם לכך, מבנה הכנפיים שונה: בעוד שלרוב דוֹאי היבשה יש כנפיים ארוכות ורחבות, וקצות אברותיהם עשויות להתפשק, יש לדואי המים כנפיים ארוכות וצרות, ואברותיהן קצרות, צפופות וחזקות, לבל ייפרעו ברוח סערה. הכנפיים הצרות חוצות את האוויר בקלות יתרה וחוידהן מסייעות להתקדמותן. תוך כדי חתירה דחופה הן מגיעות למהירות גדולה, דבר שחשיבותו רבה עבור דואי ימים, החייבים לעבור מרחקים גדולים בזמן קצר[7].
היסעוראים הם גם שחיינים טובים. מינים אחדים, המקובצים במשפחת היסעורים הצוללים, הם אף צוללים מיומנים. אורך המקור בינוני והוא מסתיים באנקול כפוף וחד, שנועד לדייג (קצה מקור דומה יש גם לשקנאים,לקורמורנים ולמרגונים, הניזונים אף הם מדגים).
סימנם הבולט של היסעוראים הוא פתח הנחיריים בתוך צינור הבולט על גבי המקור. נחיריהם של העופות האלו בצורת שפופרות קצרות הנפתחות הרבה מאחורי או מעל המרכז של המקור העליון המאונקל. תפקיד המבנה הזה טרם התגלה בבירור. אך כנראה קשור לחוש הריח המפותח שלהם. ייתכן והוא עוזר גם לקבוע את כיוון ועוצמת הרוח. בדיקות שנערכו בתוך הים מעידות כי יסעורונים עושים את דרכם אל המזון באמצעות הריח וכי חוש זה משמש אותם גם לאיתור אתרי הרבייה שלהם וגם לזיהוי בני מינם. ייתכן שהמקור העליון המאונקל מסייע להם לקביעת עוצמתה וכיוונה של הרוח.
זו הסדרה שהסתגלה יותר מכל לים הפתוח. אמנם, גם עופות מסדרות אחרות מנהלים אורח חיים שהוא בחלקו פלגאי (שוחה אקטיבית בים הפתוח) כך למשל הפרגטים, הסולות והאלקות, אך אף אחד מהמם לא הסתגל לתעופה כה מושלמת מעל לאוקיינוסים, כמו היסעוראים. שמם ניתן להם משום שאינם נרתעים ממזג אוויר סוער. העופות הללו מפיקים את מלוא התועלת מרוחות הים. יש ביכולתם לעבור מרחקים גדולים תוך הוצאת אנרגיה מזערית. כפועל יוצא מכך הם מגיעים לכול פינותיו של הים הפתוח, לרבות אלו הסגורות בפני עופות אחרים.
היסעוראים חיים בסביבת ימית, בה הם מצויים בים בכל ימות השנה מלבד מאשר בעונת הרבייה וגם אז הם מעופפים למרחקים ארוכים מעל פני הים, במאמץ למצוא מזון. לבני הסדרה יש חוש ריח מפותח, תכונה נדירה אצל העופות, המסייע להם באיתור טרף ושדות ציד שכבר ידועים להם. היסעוראים מסתמכים רק על מזון מן הים ובמיוחד מאקרו פלנגטון, דגים סרטני ים, דיונונים ו ורכיכות (לרבות תמנונים). כמו כן הם ניזונים משיירי מזון המושלכים מאניות ולכן הם מלווים אניות בלב ים הם מלקטים את מזונם במעוף נמוך הקרוב לפני המים, או בשחייה וצלילה. מינים אחדים התמחו באכילת צואת לווייתנים. יוצא דופן הוא היסעורון הענק (Macronectes gigantes)שמשלים את התפריט היומי שלו בחומרים המצויים על היבשה, כמו נבלות, ביים וגוזלי פינגווינים. הם שותים מי ים ואת עודף המלח הם מפרישים דרך הנחיריים באמצעות בלוטות מיוחדות, וההפרשה מטפטפת מקצה המקור.
חלק גדול מהיסעוראים הם עופות ליליים. תופעה בלתי רגילה בקרב עופות ים. ייתר היסעוראים אוכלים בעיקר ביום, אך גם בלילה.זו הסתגלות הקשורה לטיפוס המזון שהם אוכלים. הפלאנקטון ומרבית המינים משנים את מקומם במשך היממה, עולים אל פני המים במשך הלילה ונשארים עד אור ראשון. לכן בחרו העופות הללו לדוג בשעות בין הערביים ובלילה ולנוח ביום. בעונת הקינון הם ליליים במידה רבה.
מנוחתם נעשית על פני גלי הים, והם נזקקים להגיע ליבשה אך ורק לצורכי קינון. זה נעשה לרוב במושבות קינון בחופי הים. היסעוראים נוסקים מן המים בקלות. לא כן מפני הקרקע, שהם יוצאים אליה רק למטרות קינון, ומתקשים להמריא ממנה.
צילום: רמי אמיר
עופות שונים בסדרה זו סיגלו לעצמם שיטות צייד שונות. כמה אלבטרוסים מותחים את צווארם ודוקרים את טרפם במקורם המאונקל. היסעורים הצוללים אמנים בצייד תת מימי. הסערון (Pterodroma) משתמש בשיטה של הפתעה: עט מגובה רב, נוחת לצדו של הטרף, לוכד אותו ושב להמריא. יסעור מסנן (Pachypita) מרחף אט אט על פני המים, רגליו נגררות מאחור ומפעם לפעם הוא דוחף את ראשו מתחת לגלים. בעשותו זאת הוא מחזיק את מקורו פתוח ומאחר שזה מצוייד בלוחות קרניות הדומות לאלו של ברווזים, הוא יכול לסנן את היצורים הקטנים המהווים את מזונו.
רוב בני הסדרה מצויים בחצי הכדור הדרומי. בישראל שכיח יסעור מצוי.
מבני הסדרה הזו נודף ריח מסריח הנובע מנוזל צהבהב שמופרש על ידי תאים מדפנות הקיבה. הנוזל מתעבה בטמפרטורות נמוכות ולובש מרקם שעווה. הם פולטים כמויות קטנות שלו דרך הנחיריים כשהם מנקים את עצמם. כמו כן הם מתיזים את הנוזל בעוצמה מתוך הפה. הוא משמש כאמצעי הגנה יעיל. כשיורקים אותו- מבריח פולשים. כך הגוזלים מגינים על עמם מפולשים וכך ההורים מגינים על טריטוריית הקינים.פעולה זו קשורה לנוהג הכללי של עופות ים לפלוט חומרים מקיבותיהם בכול פעם שמפריעים להם. נוזל זה מספק לצעירים מקור נוסף של מזון רב אנרגיה, בעל תכונה שומנית מאוד. בשיעור של פי 5-10 מן הדגים שמהם הוא נוצר. לכן הגוזלים גדלים לאט. משום שזה מזון עשיר בשומן ועני בחלבון. ייתכן שהשכבה השומנית יוצרת קרום סביב הטרף ומונעת את עיכולו השלם על ידי הקורים לפני שמגיעים לקן. אפשר שהבוגרים נעזרים בחומר זה כתחליף לשתיה.
היסעוראים, המותאמים כל כך לחיים באוויר ועל פני הים, מגושמים על ידי היבשה, חלקם גוררים עצמם על החזה. כשהכניס האדם חתולים וחולדות- השמידו אלו את העופות. המינים הקטנים מגיעים לבגרות בגיל שלש שבערך; הגדולים בגיל חמש עד עשר שנים. כל זוג בוחר לעצמו אתר רבייה שישמש אותו בשנים הבאות, זמן רב טרם העמדת הצאצאים. לאחר מפגן חיזור יוצאים כמה מינים לסקור את קינם פעם נוספת. לאחר מכן הם עוזבים את המקום ומזדווגים אי שם מעל הים. מרבית המינים מזווגים מדי שנה. האלבטרוס הנודד מתרבה אחת לשנתיים או שלוש שנים. טקס החיזור מורכב מריקוד ומצרחות, המושמעות על ידי שני בני הזוג. המינים הקטנים והבינוניים מקננים במחילות הם חופרים בעצמם, או בנקיקים. המינים הבינוניים והגדולים מקננים לרוב במושבות, לעתים במושבות גדולות מאד בחופים סלעיים. כל נקבה מטילה ביצת ענק. הנקבה מרחיבה את צינור הביצים והביב עד כדי כך שסימני ההטלה גלויים לעין במשך כמה ימים.
משך הדגירה ממושך יחסית לגודל הביצה והוא כפול כמעט ממשך הדגירה אצל השחפים, שביציהן דומות בגודלן לאלו של היסעוראים. שני ההורים משתתפים בדגירה, אך חילופי המשמרות ביניהם מתרחש אחת לכמה ימים, בדרך כלל בלילה חשוך. הגוזלים חובשים את הקן לתקופה ממושכת. כחמישים יום במינים הבינוניים וכתשעה חודשים במינים הגדולים.
תקופת הדגירה משתנה בין ארבעים יום במינים הקטנים לשמונים יום בקרב הגדולים. משך גידול הגוזלים משתנה אף הוא: מחודשיים במינים הקטנים לעשרה חודשים אצל האלבטרוס הנודד.
בניגוד לעופות היבשה, המסוגלים לדחות או להקדים את מועדי ההטלה שלהם בהתאם לתנאי מזג האוויר, הרי היסעוראים מתרבים ללא יוצא מן הכלל בתקופה מדויקת של השנה. כך למשל, במחקר בו נצפו מיליונים של יסעורים קצרי זנב בטסמניה, נמצא כי כול הנקבות מטילות את ביציהן בין ה-24 ל-26 בנובמבר.
לפני שהשלימו את גדילתם, הגוזלים צוברים כמויות ענק של שומן. כך שהם כבדים יותר מן ההורים (בכמה מינים משקלם גדול יותר בכ- % 50 משל ההורים, במקרה של יסעור קצר זנב, משקלם גדול ב-80%). השומן מאפשר לגוזלים להחזיק מעמד ולהישאר ממושכות ללא ההורים, המחפשים אחר מזון. במקרה של גוזלים בוגרים יחסית, שננטשו על ידי הוריהם, מגן עליהם השומן בפני פגעי מזג האוויר, עד הגעתם לבגרות. העופות מתחילים את פעילות הדיג ללא הדרכה מצד הבוגרים. זו קבוצה מאוד פרימיטיבית. מוצאם מחצי הכדור הדרומי, שארי בשר של הפינגווינים.
צילום: רמי אמיר
הסדרה כוללת את המשפחות:
· משפחת אלבטרוסיים (Diomedeidae)
· משפחת חותרניים (Pelecanoididae). נקראים גם "יסעורונים צוללים", שבניה נפוצים בעיקר לחופי אמריקה הדרומית.
· משפחת יסעוריים (Procellariidae), שגודלם כשל סנונית וכמה מינים מגיעים לארץ ישראל.
· משפחת יסעורוניים (Hydrobatidae)
בסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80 ביצעו שני טקסונומים, סיבלי ואלקיסט, שורה של מחקרים מולקולריים הנוגעים לאבולוציה של העופות. לשיטתם, היסעוראים התפצלו (radiated) זה מזה בתקופת האוליגוקן (לפני 30 – 35 מיליוני שנים). לפי עדויות מולקולריות, היסעורוניים (משפחה בסדרת היסעוראים) היו הראשונים להתפצל מקבוצת האם, אחריהם האלבטרוסיים, ולבסוף – החותרניים (יסעורים – צוללים) והיסעוריים. מאובני האלבטרוסים הפרימיטיביים ביותר נמצאו בסלעים שתוארכו לזמנים שבין האיאוקן[8] לאוליגוקן, באוזבקיסטן, בניו זילנד ובדרום קרוליינה. עם זאת, הקרבה בין המאובנים שנמצאו למינים המודרניים מעטה יחסית.
מבין המשפחות המרכיבות את הסדרה, האלבטרוסים מושכים את תשומת הלבב הגדולה ביותר.
הערות
[1] . קבוצת אורגניזמים נקראת פוליפילטית (מיוונית: פולי = הרבה, פילה = גזע), אם האב הקדמון המשותף המאוחר ביותר של כל חברי הקבוצה אינו כלול בקבוצה.
בעבר הטקסונומיה כללה קבוצות פוליפילטיות כסיווג לגיטימי בהתבסס על תכונות מורפולוגיות. כיום, עם זאת, מקובל בטקסונומיה המודרנית להחשיב קבוצות פוליפילטיות כסיווג לא-תקין, שכן הן אינן מעידות על קרבה אבולוציונית. בקבוצות פוליפילטיות, התכונות הדומות שעל פיהן קובצו הפרטים התפתחו אבולוציונית בנפרד בכל קבוצה.
דוגמאות מוכרות של קבוצות פוליפילטיות הן: בעלי דם חם, הכוללים את העופות והיונקים; פוטוסינתטיים (יצורים המקיימים פוטוסינתזה) הכוללים מינים רבים ממספר ממלכות, ובעלי חוליות מעופפים הכוללים את העופות יחד עם העטלף. בכל אחת מהן אין אב קדמון משותף הנכלל בעצמו בקבוצה.
[2] אותו איבר בבעלי חיים שונים, בין אם משמש לאותו תפקוד ובאותו מבנה או לא.
[3] . הקרטיקון: תקופתו כ-80 מיליוני שנים, מלפני 145 מיליוני שנים, (עם תום תקופת תור היורה) עד לפני 65 מיליוני שנים (עם תחילת תור הפלאוקן). תום עידן הקרטיקון מציין גם את הגבול בין עידן המזוזואיקון לעידן הקנוזואיקון. אז שגשגו הדינוזאורים.
[4] . בפלאוגן נמצאות התקופות: אוליגוקן, אאוקן ופלאוקן.
[5] . שורש הכף. עופות בעצם הולכים על אצבעותיהם, כך שפיסת הרגל הנמצאת מיד מעל האצבעות היא השרשכף. אל השרשכף מחוברת הירך (הטיביה).
[6] . עוזי פז, סדרת היסעורים, בתוך עזרה אלון (עורך), האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב , 986, עמ' 43.
[7] . לב ישלזון, זואולוגיה, חלק ג' : עופות ויונקים, תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמ' 140.
[8] . אאוקן היא תקופה בפלאוגן השייך לתור השלישון בעידן הקנוזואיקון. מקור המלה ביוונית, ומשמעותה "השחר החדש". התקופה נקראת כך כי חלק מהמאובנים המצויים בשכבות התקופה הזו מורכבים גם ממינים הקיימים גם היום. הייתה זו תקופה גאולוגית שראשיתה בעידן שבו התחילו הימים להציף את היבשות ונמשכה 21 מיליוני שנים, מלפני 56.5 מיליוני שנים עד לפני 35.5 מיליוני שנים.