גילי חסקיןדצמבר 2005
לכב'
צרויה שלו
שלום רב!
זה עתה סיימתי לקרוא, בנשימה עצורה, בפעם השניה ברציפות, את ספרך 'תֶרָה'. עקבתי מרותק אחר ההתרחשויות, אחרי נפשה המסוכסכת של אֵלָה, גיבורת ספרך, ובו זמנית אחרי כל מילה ומילה. אני משתאה נוכח הוירטואוזיות הנפלאה של השפה, מול היכולת שלך לפלרטט עם המילים ולשזור אותם, לא רק לסיפור, אלא גם למראות, ריחות וצלילים. הספר שלך שאב אותי למחוזות רחוקים: קודם כל לסנטוריני, תרה היוונית, אותו אני זוכר, על לועו השחור, העטור מבנים בוהקים בלבן ומשווים לו מראה של עוגת שוקולד מצופה קצפת, שטיטן קדמון נעץ בה את שיניו.
בעזרת ספרך מצאתי את עצמי שם, מתבונן בציורי הקיר על החיים שאצרו בהם ובמדרונות אשר בגדו. הבטתי אז באנשיו המתעקשים להיאחז באדמה שכה הרעה להם ותהיתי אם קיימת דוגמא טובה יותר למילה "מולדת".
מעבר לקפיצת הדרך, שגרמת לי לעשות בממד המרחב, טולטלתי בעטייך גם בממד הזמן. כבעבותות של קסם נקשרתי אל אלה אשר בספר ובעצם אל עצמי. שאבתי כל מילה שיצאה מפיה של אלה ובעיניה התוהות נשתקפה לה בבואתי. לפני שבע שנים הייתי שם, בדמותו של אמנון ואלה היתה אשתי. הדמיון בינינו לזוג שלך נעצר כאן. להבדיל מהם, השכלנו לנתב את הכעס והצער לשותפות גורל ואת האינטימיות האבודה להורות יוצרת. אך דומני שסיפור הגירושים איננו העיקר. לכל קורא יש כמדומני את הספר שלו ובספר שלי, היינו, בתרה שלי, לא השבר הוא העיקר אלא הרָפָּאוּת; ניסיונה הנואש של אלה לשחזר את הזוגיות, לקומם מחדש את המשפחה, מבלי להפנים שהדבק העיקרי היוצר משפחה מפרטים אינו קיים אצלה עוד. מעבר לייצר, שמשך חייו מוגבל, לפחות לא בלהט בו הוא מדביק גבר ואישה, אין דבק המחבר שני אנשים כמו חיוך גנוב מעל לראשו של ילד אהוב.
הילדים, שהם הביטוי העליון והמובהק ביותר של אהבתנו זה לזו, הם השמן המטפטף על גלגלי השניים של הזוגיות. הגלגלים המניעים זה את זה, נשחקים במהלך השנים והכעסים ויתקשו לשרוד ללא השמן הגואל הזה. החיבור המלאכותי לעומת זאת, שיוצרים אנשים בין שתי משפחות זרות, הופך למים המחלידים את הגלגלים הללו והמנגינות שאלה ואחרים מפזמים לעצמם, יכולות אולי להחליש את צרימתם אך לא לבטלה. עמדתי כבר בצומת הזאת, שבו ניצבתי בצד האחד עם ילדי ובצד השני, מולי, כמעט נגדי, ניצבה מושא האושר שלי עם ילדיה. לא הייתי לבדי במשפט שלמה זה ומן הסתם ילדינו לא היו המכשול היחידי שהוביל להכרעה הקשה, אבל ברור לי ובעזרת ספרך ברור לי שבעתיים, כי ילדי, גם אם הסתופפותם בצלי היא זמנית וגם אם יפרחו בקרוב מן הקן, היצירה המופלאה שלי, כמו היצירה המופלאה שלה, לא יהיו גשר אלא חומה, שלא תאפשר להקים את ת'רה מהריסותיה.
קראתי ספרים טובים במקומות שונים: במוצב ברמת הגולן, באימון נגמ"שים בנגב, בחופים עטורי דקלים בתאילנד ועל ערסל בג'ונגל של פרו, אבל את הספר המופלא שלך אני קורא מבין כתליו של בית סוהר. אני אסור בכלא בטריבנדרום שבדרום הודו אליו הובלתי בתהליך קפקאי מבעית שסופו מי ישורנו. באחת, נקלעתי ממעמד של מדריך טיולים המנווט את קבוצתו באון, בין עצי הקוקוס לשדות האורז, למצב בו אני מתענה בבדידות, מאפס מעשה ובעיקר מתחושת העוול שנגרמה לי. ספרך הצליח לשאוב אותי הרחק מכאן למספר שעות, אל חורבותיה של ת'רה, אל חורבותיה של משפחתי, אל תקומתי מתוך ההריסות ובעיקר אל הימים בהם הייתי כאוב, נחוש ובעיקר אדם חופשי,
בברכה,
גילי חסקין