הר אתוס – מפגש שני (חלק ראשון)

יומן טיול בהר אתוס

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: חומר קריאה לקראת טיול ביוון.

23.05.12

נמל התעופה של תסלוניקי. עוד טיול הסתיים בהצלחה. אני נפרד בזריזות מהמטיילים ובעודם אוספים את חפציהם, אני כבר יושב במונית הנוסעת אל העיר. רטט נעים של ריגוש. פתאום חש את הטיול. השרתי את האחריות מאחורי. המעבר מטיול בקבוצה, על כול המשתמע מכך, לבין טיול עצמאי, הוא בלתי נתפס כמעט.

אני מגיע למשרדי ההר הקדוש אתוס (Athos). מריה ממתינה לי בחצר ומתדרכת אותי בפרוטרוט. קצת יותר מדי עבור מטייל מנוסה, אבל אני מקשיב בסבלנות. הרעב משתלט עלי. אני מביא שני סופלאקי לשנינו. טעמו כמעדן בפי. אין כמו הרעב לשבח טעם של אוכל. אני אוכל ומריה ממשיכה להסביר. באופן רגיל, יש להמתין חודשים ארוכים, לעתים אפילו שנה, עד שמתפנה מקום בהר הקדוש. מספר המבקרים הזרים מוגבל לעשרה ביום ומשום כך התור ארוך. אבל מריה מרושתת היטב ומישהו ממכריה הצליח להשיג למעני את האישור. אנו עולים לקומה השנייה, שם מוצגים צילומים מרהיבים של מנזרי ההר. מקום טוב לתכנן את הטיול. בקומת הקרקע חנות ספרים. רכשתי ספרון ומפה של ההר, בקנה מידה של 1:50,000. כל שביל נראה היטב. כול בניין מסומן.

הרעיון לבקר בהר הקדוש נולד לפני כשבועיים. שבוע טרם יצאתי להדריך את הטיול ליוון, מטעם "תנועת המושבים". יזהר גמליאלי, המומחה שלנו לענייני יוון, כתב לי שרק הפטריארכיה היוונית בירושלים תוכל לנפק את האישור והוסיף שהדבר מסובך. אלון שביט, חבר וארכיאולוג, הפנה אותי למכריו ברשות העתיקות ובמחשבה שנייה לווסיליוס צפיריס, מי שהיה מנהל בכיר ברשות העתיקות. וסיליוס לא ענה לטלפון שלי, למשרדי רשות העתיקות לא הספקתי לצלצל, לנסוע למשרדי הפטריארכיה היוונית לא היה לי זמן. בצר לי כתבתי לספק המקומי בתסלוניקי, מי שתפעל עבורנו את הטיול וזה השיב שיש להזמין מקום, לפחות חצי שנה מראש. בצר לי גנזתי את הרעיון, כשאני מסתפק בהבטחה סתמית שאנסה בפעם אחרת.

הסיפור התחיל הרבה קודם לכן. ב-1986, בטיול פרטי במנזרי מטאורה, קראתי על חיי הנזירים שם, שהפכו מזמן לקוריוז תיירותי. המדריך שקראתי סיפר שבעבר הרחוק היו מקבלים את עולי הרגל בכוס של אוזו ובלוקומי, כפי שנוהגים עד היום בהר אתוס. הסקרנות שהרגה את החתול. ואבא סיפר לי כי עשור או שנים קודם לכן, הגיע להר לסיור של יום אחד. אבנר גורן שהיה אז האורים והתומים בכול הנוגע לתרבויות הים התיכון סיפר לי על שייט שערך עם מטייליו מול חופי ההר הקדוש. ירון אמיתי, שכתב ספר אודות יוון סיפר כי מנזרי מטאורה (Meteora), הבנויים לתלפיות על הצוקים, שהעניקו להם את כינויים "תלויים באוויר", מתגמדים לעומת ההדר של מנזרי הר אתוס.

 מנזרי מטאורה

בשלב זה כבר לא יכולתי לוותר. וסיליוס צפיריס, יווני במוצאו כתב לי מכתב המלצה בשפת אמו. בסיומה של הדרכה בתורכיה נסעתי לסיור באדירנה, הבירה העות'מאנית השנייה, ולאחר סיור במסגדיה המרשימים, חציתי את הגבול ליוון, היישר לסלוניקי. המקום הראשון אליו שמתי את פעמי היה משרדי ההר הקדוש, מהם קיבלתי אישור להיכנס להר, כעבור 11 ימים בדיוק. בימים ההם הייתי עדיין רווק ולא ראיתי כול בעיה בטיול נוסף ביוון. ביקרתי באי תסוס, טיפסתי אל מונטה פיגארה אשר באי סאמותרקי והעפלתי לפסגת האולימפוס. ב-D Day”" הגעתי להר.

 מנזר כסירופטומאו

היה זה מסע במנהרת הזמן אל ימי הזוהר של ממלכת ביזנטיון. האסוציאציה לשם ביזנטיון היא בדרך כלל תככים ורציחות, קנאות דתית ותככים. המושג "חצר ביזנטית" הוא מטבע לשון מוכר. אולם ביזנטיון היא הרבה יותר מכך. היא שיאה של התרבות הנוצרית המזרחית ששורשיה נטועים עמוק בציוויליזציה המפרה של אנטוליה. ביזנטיון העניקה לעולם שכיות חמדה, שהשפיעו בתורם גם על מערב אירופה, את קודקס החוקים שאפילו המשפט השוויצרי נובע ממנו ואפילו זוטות משמעותיות, כמו המזלג. ביזנטיון היא משולש רב עצמה שצלעו האחת תרבות הלניסטית, האחרת ארגון וסדר רומאיים והשלישית היא הדת הנוצרית.

התקופה הביזנטית עבורנו היא תקופה קצרה יחסית, שראשיתה בהעתקת הבירה הרומית אל המזרח וסופה בכיבוש הערבי של 645. אולם עבור האירופאים סיומה של התקופה היא ב-1453 עם כיבוש קונסטנטינופול בידי השולטאן העות'מאני מחמת "הכובש". האמת היא שהמושג ביזנטיון חורג הן במרחב והן  בזמן. את התרבותה ביזנטית ניתן למצוא גם במקומות אליהם לא הגיע יד השלטון הביזנטי, כמו בוונציה למשל. את שרידי התרבות ניתן למצוא גם לאחר שפורמאלית חדלה להתקיים, בציוריו של אל גרקו, בספרד של המאה ה-16. החזון של קיסר המושל בחסד האל המשיך ברוסיה עד המהפכה הקומוניסטית של 1917.  לאחר שממלכת ביזנטיון נכבשה על ידי התורכים המשיכו היוונים לחלום עצמאות ואחר כך גם על גדולת העבר, כשאת גחלי העצמאות מלבה הכנסייה היוונית האורתודוכסית. מה שנשאר מגדולה העבר.

הביקור בהר אתוס היה עבורי לא רק טיול בנוף הררי קסום, אלא מסע בשמורה היסטורית, בהם ניתן לחשוב כאילו התורכים מעולם לא הגיעו וכי הקיסר מושל בכיפה, בחסד האל. חלפו מאז שנים רבות. זכרתי את המראות הקסומים, את הצעיר האנגלי ממוצא יווני שבא להר ל"שנת שירות", לבקשת הוריו, את הסטודנטים לתיאולוגיה, שבאו לכמה חודשים, כחלק מחובותיהם הלימודיות, את החוזרים בתשובה, את הנזיר הזקן שהוביל חמור עמוס זרדים ואת הבחור הצעיר שצייר איקונות עבור המבקרים. זכרתי את טיולי הרגל בשבילים המיוערים ובעיקר את המקום בו כרעתי לשתות מים והותרתי אחרי, על הקרקע, שני סרטי צילום. שבתי הביתה מוטרף מתסכול, ללא צילומים כמעט. חברי מ"מסע אחר" השלימו למעני את התמונות מספרים ומצלמים שהכירו. נשבעתי לחזור.

ראו באתר זה: ממלכת ביזנטיון חיה ונושמת בהר אתוס.

אני מתבונן בדפי המידע שמריה נתנה לי ומתקשה להאמין שאני עומד להגשים את החלום. מריה מסייעת לי להתמקם במלון "אל גרקו" בויה אגנטיה (Via Agnatia), ממש ברחוב הראשי של העיר. אני מתפעל מהמחיר הסביר (50 אירו) ויוצא בהליכה מהירה, לבלוע משהו מסלוניקי טרם שיחשיך. נהנה מהאפשרות לפתוח צעד מבלי שמי ממטיילי יתלונן על הקצב המהיר. זוהי עיר ים תיכונית טיפוסית, חסרת מינימום של חן. יש בה חלקים יפים, למשל אזור המבנים המפוארים שהוקמו על ידי אצילים במאה ה-10, או הטיילת שמול "המגדל הלבן", שיהודי העיר שרו לו שירי אהבה. אבל לא כאן. ברחוב הראשי יש בעיקר מבני דירות בסגנון לוונטיני, ולא מעט מזללות. בין המבנים בולטים כמה בנינים מיוחדים: בעיקר חמאם תורכי, כנסיות ביזנטיות. הנה המדרחוב הראשי, השוק, הפניה לבית הכנסת. עוד רגע שעה של הליכה ואני מול הרוטונדה, מבנה קבר עגול שהקיסר גלריוס בנה לעצמו. המאוזוליאום הפך לכנסיה ובה פסיפסים קדומים להפליא, שניצלו מהאיקונוסטאזיס, הרס הדמויות הטראומטי שאירע במאה ה-8. בתקופת השלטון העות'מאני הפכה הכנסייה למסגד, כפי שקרה להגיה סופיה ולמבנים נוצריים בולטים אחרים. המינרט המחודד שהוסיפו התורכים עומד על תילו גם לאחר שיוון החזירה למבנה את כבודו וייעודו הנוצרי. מולו קשת מונומנטאלית שבנה אותו גלריוס, כדי להנציח את נצחונו על הפרסים. על הקשת תבליטים שבחלקם ניתן לזהות פרשים, סוסים ורגלים.

קשת גלריוס, תסלוניקי

ראו באתר זה: תסלוניקי ויהודיה

בלילה הספקתי לקחת חלק בטקס דתי, שנקרא Anastenaria  והוא מתרחש מדי שנה, ב-21 , 22 ו-23 לחודש מאי. נהג ממכריה של מריה הסיע אותי לרובע הוא לגדה (Lagada ) – שם, בבית התכנסות מיוחד, הנקרא קונאקי, הם קיימו את הטקס שכולל ריקוד לקול מוזיקה מונוטונית, עד שמגיעים למצב של דיסוציאציה, היינו ניתוק, ובשיאו רוקדים ברגלים יחפות על גבי גחלים.

אנסנטנריה ( Anastenaria)

ראו באתר זה: טקס  אש ודיסוציאציה בתסלוניקי

טרם הטקס, סייע לי הנהג, לרכוש מוצרים עבור הטיול בהר אתוס. אני נזכר בטעמו הדלוח של האוכל מביקורי הקודם וממהר לרכוש חטיפי בריאות, פיסטוקים מסוכרים, שוקולד ופרות יבשים.

24.05.12

נציג חברת ההשכרה מגיע מוקדם כפי שהבטיח. אני מקבל KIA חדשה ויוצא בנהיגה לכיוון נמל התעופה, עוד 40 ק"מ ואני בחצי האי ח'לקידיקי  (Chalkidiki), שממזרח לסלוניקי.

לחצי האי חלקידיקי שלש אצבעות השלוחות דרומה, לעבר הים האגאי. המזרחית שבהם היא הר אתוס, לשם מועדות פני. התחלתי באצבע המערבית, קסנדרה (Kassandra), זו שמריה המליצה לדלג עליה, אבל הסקרנות שוב מנצחת. שוכח את מה שלימדתי את עצמי, היינו, להתחיל תמיד עם הדברים החשובים. נוסע דרומה לאורך חציה אי המיוער ומקשה לכבוש את אכזבתי. הנוף אינו דרמטי וכולה חוף עמוס בבתי מלון. הפיתוח הרס במקום כל חלקה טובה. למעט בית מלון שנמצא במפנה המזרחי, ומהמרפסת שלו ניתן לצפות במדרונות הירוקים ובמים שמתחת, לא ראיתי ולו סיבה אחת לטייל כאן.

באצבע המרכזית של חלקידיקי, הנקראת סיתוניה (Sithonia) קיבלתי פיצוי אמיתי. נוף הררי ומיוער, המפרצים שקטים, כפרי דייגים, תצפיות אל הים ולאחר שהגעתי למפנה המזרחי, ראיתי מולי, מזדקר מעל הים, את הר אתוס. במקום מסוים נסעתי בדרך עפר לתצפית על כפר דייגים חמוד, מקום נהדר לשהות יום או וימיים. בכול מפרץ כמעט אפשר וכדאי להישאר עוד.

ראו באתר זה: עצות למטייל בחצי האי חלקידיקי (בהכנה)

לאחר כמה שעות של הרים ומפרצים נסעתי מזרחה בדרך נהדרת עד Lerisos ממנה דרומה, עד לעיר הנמל אורנופוליס(Ouranopolis) . לשם הגעתי באור אחרון. זה כבר מקום שנראה כמו יוון של פעם, לא בסגנון המתועש של חלקידקי, אלא פשוט יותר, עם ים כחול, מסעדות על המים, סירות דייגים ואווירה עולצת, כמו באיים. הטברנות הומות מבקרים, רובם ככולם יוונים. התיירים טרם הגיעו, למעט כמה ששבו מהר אתוס. אני מתיישב למנה הגונה של סלט יווני ומוסאקה. המלצר מופתע מהטיפ שהענקתי לו ומזמין אותי לכוסית של אוזו, על חשבון הבית. הוא מנדב מידע רב על הספינות היוצאות להר הקדוש, מידע שמתברר כמבולבל.

25.05.2012

אני משכים בהתרגשות ואורז בחופזה את הציוד לתוך תיק גב קטן. לא נערכתי לקראת הנסיעה הזאת. זוכר את הביקור בפעם הקודמת, לפני 24 שנים בדיוק. נזכר בטעמו התפל של האוכל. עשבים מבושלים וארז דביק. דוחס לתרמיל חטיפי בריאות ומינימום של בגדים. לא מתאפק ומכניס את המחשב. איך טיילתי פעם ללא לפטופ וללא פלאפון. יושב לרגע, מנסה לתכנן את הביקור בהר ומיצר על כך שלרשותי עומדים רק שלושה ימים. מקונן על שלא הצלחתי לארגן לעצמי יום רביעי. ממהר לשתות נס קפה שאין כמו היוונים לרצוח אותו ואץ למשרדי העלייה לרגל. התור מתקדם להפליא וכעבור כחמש דקות אני יוצא עם ה"ויזה", כך מכנים כאן את אישור הכניסה להר הקדוש, שהוא רשות אוטונומית בפני עצמה. אני מתבונן בנייר שבידי ולרגע לא מאמין. כתוב שם בפירוש, "עד ל-28 למאי, היינו,  ארבעה ימים. כחול על גבי לבן. אולי בכול זאת הכול פועל לטובתי?

אני מבין שעלי לקחת עוד ציוד. בפרץ בלתי נשלט של התלהבות רוכש לעצמי תרמיל גב חדש, לא זול ומסדר את הציוד מחדש. בודק שהרכב נעול ונפרד לשלום מבעלי הבית בו לנתי. רק אמש קוננתי ביני לביני מדוע שכרתי רכב. הרי יכול הייתי להגיע לכאן באוטובוס ועם שובי לשכור רכב ליום אחד ולחסוך סכום הגון. לפתע אני מבין שבנתונים הקיימים לא הייתי מספיק את חצי האי חלקידיקי והחמיצות מתחלפת בחיוך רחב. אני יוצא בשמחה אל הנמל. במשרדי חברת הכרטיסים אני פוגש כמה מטיילים. הם אינם ממהרים. אני מתכוון לצאת בסירה המהירה של שעה 08:45 והם ב-09:45, במעבורת האיטית דווקא. לא רק כדי לחסוך 5 אירו, אלא כדי לעכל את הנסיעה, את המעבר לעולם הכול כך שונה. מתברר שאני לא היחידי ששב למקום. כמה מהם כבר ביקרו בהר הקדוש, התאהבו וחזרו. ארוחת בקר חפוזה, קפוצ'ינו אחרון לימים הקרובים ואני שם את פעמי אל הסירה, מציג את האישור ונדחס בספינה בין נזירים, עולי רגל ומבקרים יוונים. הים חלק כראי. אנו חוצים את המפרץ וחוזים בהר במלוא יופיו. גוש סלע ענק המתרומם מעל המים שצבעם כחול ירוק, עד לגובה של למעלה מ-2000 מ'. להפתעתי הסירה עוצרת בנמל המנזר דוכיאריום (Dochiariom), כמה ק"מ צפונית לנמל דפני (Dafni). לא הייתי מוכן לכך. שני מבקרים גרמניים, שעלו על הספינה, הסבירו באנגלית רצוצה על ביקור בזוגפרו (Zographou)  – מנזר יפהפה, הנמצא בהרים ושייך לפטריארכיה הבולגרית. נשמע טוב, אך בטרם זזתי כה וכה הספינה המשיכה למנזר כסנופודוס (Xenofodos), מרהיב אף הוא ואחרי כמה דקות הגיעה למנזר פנטלימונוס -(Panteleimonos). מנזר רוסי, הבולט בכיפות הבצל הירוקות שלו, על רקע הירוק של ההר והכחול של הים. נחשב לאחד היפים שבהר. נזכר שבטיול הקודם רק חלפתי לידו. צילמתי אותו מבחוץ. לא זוכר מדוע לא נכנסתי פנימה. אין ספק שהמקום שווה ביקור.

מנזר פנטלימונוס

אני מתבונן במפה, כמו ילד בחנות ממתקים ומנסה לחטוף ככל יכולתי. משנן לעצמי שיש בהר לפחות עשרים מנזרים, ועוד שלוחות (סקיטי) וכוכי התבודדות, ושאין טעם לראות את הכול. שאי אפשר. שיש להתרכז בעיקר. עוד רגע ואני בנמל הציורי של דפני, החבוי בנמל קטן, בקצהו של מפרץ עגול ומיוער. זו תחנתה האחרונה של הספינה. אני יורד בעיניים קרועות לרווחה ומתבונן סביבי. נזירים חמורי סבר שקועים בענייניהם, צליינים, כמה מבקרים יוונים ופחות מקומץ של תיירים. אלו אינם מתערבבים באלו. שייכים לשני עולמות. הנזיירם בולטים בבגדיהן השחורים ובמבטם הרציני. להבדיל מהכמרים הקתולים, איש מהם אינו קירח. לכמה מהם אפילו זנב סוס ודומני שזיהיתי אצל מי מהם גם צמה.

המקום על טהרת הגברים. הכניסה לנשים נאסרה לפני למעלה מאלף שנה. זו התחנה האחרונה להצטייד בכריך וללגום בירה. האווירה אינה תיירותית עולצת, אלא חמורת סבר, כיאה להר הקדוש.

אני מתלבט אם ללכת ברגל למנזר הרוסי. או שמא לשוט לכיוון דרום, למנזר סימון פטרה. מחשב כיצד אשוב. הספינה לסימון פטרה יוצאת בעוד כשלוש שעות. ללכת למנזר הרוסי אפשר כבר עתה. מיניבוס קטן מעפיל לכיוון העיירה קרייס (Karyes), "בירת" אתוס. אני מזנק ועדיין מתלבט אם לא להמשיך לשם, המחיר זול יחסית כי המיניבוס עמוס במטיילים. משם אוכל להמשיך למנזר פנטוקרטור (Pantocrator), שבמפנה המזרחי, שם חבריה של מריה הזמינו עבורי מקום. אבל רגע? מדוע לא לטייל? מדוע לא לרדת כאן ולהמשיך למנזר הרוסי? מדוע לא לנסוע לסימונפטרה (Simon Petras), שהוא בחזקת ביקור "חובה"? אני מבולבל מהמחשבות, מהאפשרויות, מהמראות. יורד מהרכב בהחלטה מהירה, סמוך למנזר כסירומפטאמו ((Xiropotamou). הולך בשדות מעובדים היטב ומגיע למנזר שאין כמותו ליופי. במבט לאחור אני מניח שהתבטאתי כך רק משום שזה היה המנזר הראשון. נכנסתי דרך מעבר מוצל על ידי גפנים, התבוננתי בחומות וצלצלתי בפעמון. תמהה מדוע השער סגור. להפתעתי אין עונה. ממתין כמה רגעים ומצלצל שוב. משלא הגיעה תשובה, אני משוטט בחצר, מתבונן בגינה המטופחת, בפרחים המדיפים ריח נעים ויושב בביתן קטן הצופה אל הנוף. למרגלותיי המדרון גולש בחוזקה, כאילו נופל היישר לתוך המים, מיוער כולו בעצי ערמון, אלון ודולב. אני מחזיר מבטי למנזר ומנסה שוב. בפעם הזאת הצלחתי. נזיר צעיר יוצא לקראתי. מסביר שהמנזר סגור כרגע. הנזירים עסוקים. לשאלתי לא ידע להשיב מתי ייפתח. היכן הכנסת האורחים המפורסמת של מנזרי ההר? בהמשך התברר לי שלמנזר הזה שם רע בקרב מטיילים וצליינים. יושביו ידועים ככסנופובים. עוד מילה יוונית אקטואלית להפליא. "כסניה" (xenia) פירושו זר, פוביה (Phobia) היא פחד, היינו, שונאי זרים. אז עדיין לא ידעתי זאת. אני מפציר בו לתת לי להציץ והוא נעתר. מושיב אותי בחדר אורחים מגיש לי כוס מים, כוסית אוזו ומרקחת פירות טעימה להפליא, כפי שהיה נהוג בכול מנזרי יוון מימים ימימה. אני מניח את התרמיל מרפה את הכתפיים ויוצא בעקבותיו אל החצר, בצעדים קלילים. הקתוליקון, בית התפילה המרכזי, סגור כעת. אני משוטט, נפרד ממנו, קוטף תותים מהעץ, יוצא משערו האחורי של המנזר, והולך בדרך עפר המטפסת בתוך חורש ים תיכוני עבות. אני מתקדם בנחישות, מדלג על אבנים כדי לחצות פלגי מים ומטפס אל ההר ממול, שם סימן לי הנזיר שיש דרך קיצור אל  נמל דפני. מעפיל לנקודה הצופה אל נמל דפני מחד ואל מנזר כסירופוטאמו מאידך. מתפעם מצבעיו הכחלחלים של המנזר, מכיפותיו, מגני הירק, גינות הפרחים, הכרמים והמטעים המטופחים כל כך. מתפעל וממיקומו על המצוק ממש, כשברקע רק הים.

מנזר אוסיו גריגוריו

נזיר בטנדר ישן מסמן לי שאינני בדרך הנכונה ואני חוזר אל המנזר. התלבטות אחרונה, אם להצפין ברגל אל המנזר הרוסי שכיפות הבצל הכחלחלות שלו בולטות למרחוק. לא, אני מחליט להמשיך דרומה, אל דפני. מבט בשעוני מבשר שלא בטוח שאגיע בזמן. אני פותח צעד גדול לכיוון הנמל, המרוחק כשלושה ק"מ מכאן. זהו כנראה יום המזל שלי: עובר ג'יפ. אני מנופף בזרועותי והוא עוצר. "לימני" אני אומר לו, כמו בעברית, רק בהיפוך אותיות. רבע שעה של נסיעה ואנו בנמל דפני, הנקרא כך על שם עצי הדפנה העוטרים אותו סביב סביב. זוהי דפנה אמיתית, לא ער אציל כמו אצלנו. בבית הקפה שבנמל ראיתי את אותם גרמנים שפגשתי בבקר. בינתיים, המעבורת הגדולה הגיעה ופלטה מבטנה עשרות מבקרים שצעדו במהירות לעבר אוטובוס צהבהב ומיושן, ממנו ימשיכו במחיר פעוט אל קרייס. אני מתלבט שוב, האם ללכת אל הבטוח, אל המוכר? אל העיר המעניינת? משם אוכל להמשיך אל מנזר פנטוקרטור, שם  מצפים לי. התשובה מובנת מאליה. אני מתגרה בגורל וממתין למעבורת. בינתיים מתבונן בערב הרב של הפרצופים. ראשית כול הנזירים, הלבושים בגלימה ומגבעת שחורות. כולם עטורי זקנים מכול הסוגים: זקני "הרצל" ארוכים, זקני תיש, זקני לחיים, זקנקנים של בני תשחורת, עם כתמים של שיער על הלחיים, פרחי נזירות שרק פלומה מכסה את לחייהם, זקנים ששערותיהם שחורות להפליא, זקנים אפורים משנים וכמה זקנים שרק חוטי כסף שזורים בהם. גם הפנים בהתאמה, חלקות, מקומטות למשעי או חרוצות בשנים לא קלות. אני מכוון את מצלמתי לעבר אחד מהם והוא מנופף את ידיו בכעס. אני מתנצל ומבקש מאחר רשות, אך זה ניצב למולי בגאון, עוד רגע יישא נאום אל פני האומה. הדילמה התמידית של המצלמים. מאוחר יותר הובהר לי, שאסור בתכלית לצלם את הנזירים.

מנזר סימונפטרה

בשעה 12:20 אני עולה למעבורת, בחברת כמה עשרות צליינים. פקיד זעום פנים יורה תשובות באנגלית רצוצה ואני תופס מקום טוב על הסיפון. הספינה יצאה לדרכה, בקצב איטי יחסית, המאפשר לעכל טוב יותר את הנוף. עשרות שחפים קרעו את השמים בכנפיהם הלבנות, מצד אחד נשקף אלינו במרחקים חצי האי סיניתיה ובצד שני, הר אתוס עצמו, הושט היד וגע בו.

בניגוד לסירה המהירה, כאן אפשר לצפות היטב במבנים קטנים, בקפלות זעירות, בגיאיות עמוקים המבצרים וחורצים את ההר, בדרכים התפתלות לאורך החוף וממנו למעלה, אל ההרים וכמובן במדרונות התלולים הנופלים בירוק רענן אל הכחול הכחול הזה. "אשרי מי שזכה לטבול בים האגאי". משפט ידוע של הסופר ניקוס קזנצאקיס, שאהב מאד את המקום. הוא סייר ברחבי תבל, במדבריות, בסין וביפן. הוא היה תרמילאי מבלי לדעת שהוא כזה. טייל ברחבי תבל הרבה טרם שהמציאו את המילה זאת. קזנצאקיס היה קומוניסט עם עבר דתי, מסורתי עם שנאה לדת ולמוסדותיה, בשילוב עם הדרת כבוד כלפיה.

ראו באתר זה: טיול בעקבות ניקוס קזנצאקיס

מבעד למצוק, מפרץ קטן וירוק כמו קודמיו ומעליו, בקו גובה, מנזר סימון פטרה מזדקר בגאון מתוך הסלע. נראה כי הצוקים היוו קריאת תיגר עבור האדריכלים הביזנטיים ואלו בנו את יצירותיהם האדריכליות, בתוך אלו של הטבע. השילוב עוצר נשימה ואולי מעורר תחושות דתיות. מרוב התפעלות לא שמתי לב שהמעבורת עצרה בנמל הזעיר המשמש את המנזר. רצתי למטה, אך הכבש כבר הורם. התבוננתי מאוכזב במנזר המתרחק וראיתי כמה מטיילים זריזים יותר וחולמניים פחות מתחילים לטפס אל על. המשכתי כרבע שעה נוספת, כששחפים מסתחררים בין כחול לתכלת, עד שלנגד עינינו נשקף מנזר אוסיו גריגוריו (Osiou Grigoriou), גם הוא בנוי על הצוק, טובל בירק. ירדנו במעגן הקטן של המנזר, אני עוד כעשרים מבקרים. שנים מהם נזירים מגאורגיה, אחרים צליינים יוונים. מתחת למנזר חצוב מעגן, כמו במצודות המדייבאליות של אירופה וממול, חדרי הארחה. עלינו לשם, לגמנו כוס מים ואכלנו לוקומי מתוק להפליא. חושש שהטיול הזה ייגמר בהרעלת סוכר. הנזיר קרא בשמותיהם של מבקרים שהזמינו מקום מראש ולשאלתי השיב שאין מקום. שפקדו את המנזר מבקרים רבים.

מנזר סימונפטרה

השארתי את התרמיל מאחורי הוילון והתחלתי לחזור בהליכה רגלית לכיוון מנזר סימונפטרה אותו החמצתי לפני כחצי שעה. בדרך ערמות גדולות של גזעי עצים. שטח ההר עדיין משמש מקור לעץ. אני זוכר את אותה נסיעה לילית, כשהתברברתי בירידה מן ההר. זוכר את עצמי על משאית עמוסת עצים, כשכול ענף מוסר לי דרישת שלום צורבת על גבי.

טיפסתי בדרך עפר עד ששלט קטן הפנה אותי לשביל היחיד המוביל לסימון פטרה. ירדתי בשדות מטופחים להפליא, לשטח בו פרחה הקידה השעירה במלוא עוזה. השביל הוביל אותי לתוך שטח מיער מוצל של עצי בוהיניה שפרחו לפני חודש ואלון שסוע שעליו כיסו את השביל במעטה ירוק רך. עוד כמה צעדים  והופ, אני לשפת הנחל, סמוך נמל אותו החמצתי לפי כשעה. אני מדלג על אבני הגרניט, לוגם מהמים ומתחיל לטפס, מתנחם בכך שאין תרמיל לגבי. כבר צעדתי בשבילים האלו, פחות עשרה ק"ג ועשרים וארבע שנים. השביל מתפתל, המשעול תלול והשמש מכה בעוז. אין כובע לראשי וטרם הספקתי לרכוש משקפים חדשות במקום אלו שנשברו בטיול. בקטע מסוים נמנה ספסל עץ בצל העצים, אני מרשה לעצמי לשבת ולהחליף כוח. ממולל עלה של דפנה ושואף את ריחו לנחירי. מסביבי שפע של ירק: אלון, בר זית, מורן ועליהם מטפסים הקיסוסית והטמוס המזרחי המוכרים לנו מארצנו וקיסוס החורש, הגדל בדרך כלל רק במקומות קרירים ומוצלים. מעלי מזדקר ההר, רם ונישא. השקט מופרע על ידי ספינות התיירים המורשות להתקרב עד למרחק של 500 מ'. אני מתבונן בשובל הלבן שהן מותירות במים. נראה לי פולשני, כמו הרעש שמשמיעים מנועיהם. אני שומע את קולם של המדריכים מהדהד עד אלי. אחרי כמה פיתולים הגעתי לקפלה קטנה, ולידה ברז מים, עם קערית מתכת שקשורה בשרשרת, להבטיח שלא תיעלם. אני לוגם מהמים בתאווה, מכריח את עצמי לדחוס מים ככול שאוכל, להחזיר את הנוזלים שהגרתי לאורך הדרך, מצנן את פני הלוהטים, צופה בהשתאות אל המנזר שעדיין נמצא רחוק, מתנוסס בגאון על המצוק שמעלי.

השביל המרוצף בלוחות צפחה מוביל אותי דרך מעברים מוצלים ועצי תות מניבי פרי אותם אני לועס במלוא פה. השרירים כבר כואבים, אך אני ממשיך ללכת. בכול עיקול שני יש ברז מים ואני מכריח את עצמי לשתות, להשיב את הנוזלים שאבדו. לא קל. הרגלים אינם כפי שהיו לפני שנות דור. אני מתבונן בשעון. הנזיר במנזר הקודם העריך שאזדקק לשעה כדי להגיע. הוא לקה בהערכת ייתר של כושרי הגופני. עוד מאמץ, הגעתי, לאחר שעה וחצי של הליכה, למנזר סימונפטרה, הלוא הוא שמעון כייפא, סלע, לימים פטרוס, מי שהיה האפיפיור הראשון. נזיר מזוקן מקבל אותי במאור פנים ומסמן לי לשבת. אני פורש את רגלי ומתבונן בקירות הגבוהים ובמסדרונות המתפתלים כמבוך. על אחד הקירות תמונה של מסגד סולימנייה שבאיסטנבול. מבנה שאף פעם לא שימש ככנסיה. ובכול זאת הוא חלק מנופה של העיר האהובה, קונסטנטינופוליס. איזו החמצה. סטפן צווייג ביכה את המחדל האירופאי, שנתן לעיר ליפול בידי האסלאם, בספרו "רגעים בלתי נשכחים בהיסטוריה". נזיר צעיר דובר אנגלית מכבד אותי בכוס מים, באוזו ובלוקומי, כפי שפעם הגישו למבקרים בכול המנזרים. אני מחליף עמו כמה משפטי נימוס, נרשם בספר האורחים ויוצא ללא תרמיל, בניתורים ממש, אל ההר ממול. בדרך פוגש אותי נזיר המוביל שתי פרדות. אלמלא הטנדרים שבמגרש החניה, ניתן היה לחשוב שאנו בימי הביניים.

אני מתבונן שוב במנזר, הפעם  באור שמש מתאים. המקום נראה כקן נשרים על הצוק, צופה אל הכחול העמוק של הים. האפור של האבנים המסותתות, הקרם של קירות העץ, הכיפות האפרפרות, הירק העז של החורש ולמטה, כמובן, גוניו הכחולים של הים. מעל ליופי הזה, ברקע נראית פסגתו המחודדת של הר אתוס, כמו פירמידה מעל העננים. התבוננתי בשמש שהתחילה לגלוש לפאתי מערב. נזכר כיצד מצאתי את עצמי בעבר לחומותיו הסגורות של מנזר פילותאו. נזכר ברוח השורקת, בגשם, בבגדי הרטובים, ברגלי הצבות מטיפוס, בשאגותיי אל השער הנעול. נזכר בהתנצלותם של הנזירים על שאינם מורשים להכניס אותי, בנזיר שהתרצה נוכח תחנוני, במבטם המסויג ששמעו כשאני מישראל, ברוגע המתפשט אל רגלי, בתחושת השלווה בה נעצמו עיני, בצרחות של הנזירים, בלהבות שפרצו. כנראה שמישהו העניש את הנזירים על שעברו על חוקי ההר, על שפתחו את הדלתות אחרי רדת הלילה. כך לפחות טענו מבטיהם המאשימים של הנזירים המבוהלים מסביבי. רגעים אחדים לאחר שנרדמתי פגע ברק במנזר וזה עלה באש. אני נזכר באלו שרצו כדי להציל את רכושם הדל, באלו שפרצו דרך העשן, כדי להציל את חפצי הערך של המנזר, את האיקונות, את הזהב ונזכר בי עצמי, אוחז צינור מים בידי. זוכר את עצמי נעלם משם עם אור ראשון, ממאן להנציח את כאבם של הנזירים. הייצר העיתונאי התגמד מול תחושת הצער על עולמם שחרב לנגד עיני. ממריה הבנתי שחוקי המשחק השתנו. מסרון שהגיע ממנה שלח אותי לנזיר אחראי וזה, המכיר את ידידה של מריה, שמהלכים לו בהר הקדוש, הרגיע אותי שאין בעיה. אני שם פעמי אל הברז האחרון ושם נתקל בשלט האוסר לרדת אל המנזר ממנו באתי…

הירידה קלה הרבה יותר. חיש קל גלשתי אל הנחל, טיפוס בדרך מוכרת ותוך שעה מרגע שיצאתי, שבתי למנזר אוסיו גרגוריו. אני לוקח את התרמיל, מתבונן בצליינים שהגיעו לפני. הם יושבים במרפסת המנזר, מרימים ראשם אל השמים הכחולים, או אל שפע הירק, נראים מרחוק כתלויים באוויר. הם לא הלכו לשום מקום. הם לא באו לתעד, הם באו להיות. אני מרים את התרמיל בחוסר חשק ומתכונן להמשיך בצעידה . בחור צעיר, שעובד במעגלה, שואל אותי אם יש לי "דומטיה". מילה שמכיר כל מי שטייל ביוון והוראתה חדר. אני משיב לו שאין לי מקום ומסמן בפני חוסר חשק להמשיך ללכת. מנסה להפגין אכזבה וצער. סיפורי נוגע ללבו. אני בכול זאת מתלבט. רק 16:30 ולפני עוד כמה שעות של אור. אוכל להגיע בנקל למנזר הבא. היצר הרע שואל לשם מה והרגליים משתפות איתו פעולה. היצר הטוב מזכיר שלנוח אפשר אחר כך וכדאי להספיק עוד משהו ושיהיה שם אור נהדר לצילום, אבל היצר הרע, מתוגבר בגבי הדואב ובכפות רגליים ששכחו מאמץ כזה מהו, מכריעים להישאר. הבחור תופש יזומה, טלפון פנימי, מהנהן בחיוך ולוקח אותי לחדר מלא מיטות, כולו עבורי. אני מתבונן בסיפוק בתנאים שהשתפרו לאין ערוך. אלמלא המים הקפואים זה יכול היה להיות מושלם. משווה למה שהכרתי לפני שנות דור ואין ספק שהתנאים השתפרו לאין ערוך. דידיתי בכפכפים אל המנזר, מתבונן במבנים שנראים מנקודות מסוימות כתלויים באוויר. אכן, מנזרי מטאורה, על כול יופיים, אינם אפילו הד עמום ליופי הזה. אני יוצא אל הגן, מתבונן בערוגות המטופחות להפליא, קוטף שסקים מעבר לגדר ואפילו מסתיר אותם כשנזיר מתקרב, לא שאסור, אבל לייתר ביטחון. לשאלתי מראים לי את הכנסייה הראשית. אני פותח את הדלת בחרדת קודש.

במבואה יושבים כמה נזירים, ביניהם בחור כומר אתיופי ולצידם יושבים הצליינים שירדו איתי מהספינה. ניכר על פניהם שלא הגיעו מעניין תיירותי. להבדיל מכמה יוונים שהפליגו עמי וחפשו טבע ונוף, אלו באו לחוויה דתית בלבד. הכנסייה חשוכה מעט. הם ממלמלים ביראה, שפתיהם כמעט ואינן זזות. מאזינים לתפילתו של הכומר. אני נכנס לחדר נוסף, מתבונן בהשתאות בקירות, בתקרה. הכול מכוסה בתמשיחי קיר יפהפיים. מאד עמוס, כמסורת המזרח. הסגנון הזה, העטור לעייפה מכונה בפי אנשי המקצוע "הורור ווקוי", היינו, פחד החלל הריק. ואכן, אין כאן ולו סנטימטר שאינו מקושט. למעלה בכיפה, מביט בי הפנטוקרטור, ישו, מושל העולם, במבט רחום. למטה, בצדו הפנימי של התוף נראים כמה קדושים נוספים ובשקעים המחברים את הכפה לריבוע, מצוירים ארבעת האנווגליונים, היינו, המבשרים: מתיא, מרכוס, לוקס ויוחנן. הציורים שטוחים, כמו בכול הציורים הביזנטיים, לאחר הטראומה של האיקונוקלזם, הרס הדמויות שהתרחש בגל של קנאות דתית, במאה ה-8.  זוהי כנסיה אורתודוכסית. אין צלבים ואין ציוני ויה דולורוזה על הקירות. האוקונוסטזיס, היינו, קיר האיקונות המפריד בין המתפללים לבין הפולחן מגולף להפליא בעיטורים הנראים כערבסקות שגולפו ביד אמן. אך במבט בוחן אני מזהה בהם כמה דמויות אנושיות. אין ספק, לא מדובר בעבודה מקומית, אלא באומנים שהגיעו ממרחקים, מונעים על ידי שליחות דתית ופרנסה. זו עבודה ששווה כסף רב. מישהו מימן זאת. מישהו מחוץ למנזר, משיהו שהיה לו כדאי, שהיה לו חשוב שיהיה כאן מנזר. מישהו שקשור לשלטון הביזנטי המרכזי. לעולם תנועת הנזירות קשורה ותלויה במשאביו וברצונו הטוב של השלטון.

אני מקבל שרפרף הצמוד לקיר. לא יושב, אלא כמו כולם, רק נשען בגבי ומתבונן בסקרנות לצדדים. מעלי נברשת יפהפייה המציפה את החדר באור זהוב ומהחלונות חודרות קרני אור המאירות בכל פעם על תמשיח קיר אחר. התפילה נמשכת ונמשכת. ביוונית כמובן. קראתי שבכול מנזר יש סגנון תפילה אחר ואין כמו הבידוד של המנזרים כדי שלמר מסורות עתיקות.

בשעה 18:00 יוצא נזיר מהכנסייה ומקיש במוט על גבי לוח עץ, זכר לימים שאסור היה לצלצל בפעמונים, בתקופת השלטון העות'מאני. אני מתיישב בחדר האכילה. מגישים לי מרק חומוס בצלחת נירוסטה. טעם מפתיע. לא רע בהשוואה לימים עברו. אני מעשיר את הטעם בזיתי קלמטה שחורים ובמלפפון צעיר. מנה שנייה היא פתיתים ולקינוח מעיין גרנולה מתוקה וקערת דובדבנים. במזון בהר הוא על טהרת הצמחונות. הנזירים לא אוכלים שום דבר מן החי. הפועלים מורשים לדוג בים. מכול מקום, הארוחות ניתנות בחינם. אין תשלום במנזרים. מי שרוצה, יכול לגמול למנזר ברכישת תשמישי קדושה או איקונות שצוירו על ידי הנזירים. התרשמתי שצליינים רבים עושים כך ורוכשים בהתלהבות את האיקונות הטעונות בקדושה. מולי יושב בחור צעיר המעווה את פניו בתנועות לא רצוניות וכך גם את זרועותיו. ייתכן שבא לכאן כדי למצוא מזור לסבלו. מי יודע? אני מתבונן בסועדים. תוהה מה סיפורו של כל אחד מהם ומה הביא אותו אל ההר הקדוש. אך אין משיחין בשעת הסעודה.

הארוחה מסתיימת חיש קל, ללא תפילה. אני חוזר לאכסניה ומתיישב לכתוב את רשמי. בשלב מסוים אני מתבקש לעבור חדר. מתברר שהחדר שניתן לי בטעות מיועד לנזירים אורחים. אני משוחח עמם. הם הגיעו מטביליסי ואני פולט כמה מלים בגאורגית וכשאני נתקע אני מתחיל לפלוט שמות של מאכלים. כשאני אומר "חצ'פורי" אני מחלץ מהם חיוך ואפילו תפוח.

אני יוצא רקע למרפסת, שומע את הגלים המכים בתוך המעגן. מתבונן בצללית המנזר על רקע השמים הכהים. שמח שאני מסתכל מהמנזר החוצה ולא מהמנזר פנימה. בחדר שיועד לי לנים שני צליינים רוסיים מבוגרים. הם מדברים בקול ואינם מתחשבים. אני מתאפק לא להעיר להם, ומנסה לדחוף לאוזני שני אטמים. אלא שחללי אוזני צרים מלהכיל אותם ואני נאלץ לשמוע את השיחה. מכסה את עיני במשקפי טיסה וחיש קל נרדם.

‏26.05.2012

אני מסרב להאמין. צלצול שעון טורדני משכים את שכני הרוסיים ואם לא די בכך, הם מציפים את החדר באור. השמים עדיין חשוכים. אני מתכרבל עוד שעה קלה ויוצא החוצה. מתחרט לרגע על שקיללתי בלבי את הרוסים. מן הסתם הם יצאו לעבודת הבורא בעודי מנמנם ללא בושה. להפתעתי המנזר עדיין נם. הרוסים יושבים בחוץ ותורמים מעשן הסיגריות שלהם לאוויר הנקי. אני יוצא אל הנזר. בשעה 06:00 לערך מסתובב נזיר ומקיש בעץ, אות להשכמה אל יום חדש. הנזירים מקדישים לתפילה לפחות שמונה שעות ביום, אבל לא ראיתי אותם טורחים בעבודה חקלאית כפי שראיתי במקומות אחרים. כנראה שיש בהר די משאבים כדי לאפשר להניח את המלאכות הללו לפועלים שכירים. אני מחשב את הזמן, תוהה אם להמתין לארוחת הבקר ומשיב לעצמי שכדאי לנצל את השעות הקרירות. מן הסתם אוכל לסעוד במנזר הבא. אני חוצה את חצר המנזר, את גן הירק ומקווה להגיע למנזר הבא לקראת שעה 07:30, היישר לארוחת הבקר.

שביל מרוצף מתפתל בתלילות, אל המטעים. אכן, המנזר בקו המים וכך גם המנזר הבא, אך השביל המחבר ביניהם אינו עובר בקו הקצר, לשפת הים, משום שההר גולש אל קוו המים ממש. לעתים דומה והגלים מלחכים את גזעי העצים. כדי להגיע למנזר הסמוך, במרחק שני מפרצים בלבד, יש לחצות כמה שלוחות. אני מטפס בין הפרדסים והמטעים. לצד הדרך המרוצפת לשער ושלט ביוונית מכוון אותי בבירור דווקא אל שביל המתפתל מאחוריו, אל תוך החורש. השביל הולך וצר ואני שואל את עצמי שמא טעיתי. לצד הדרך פורחים פרחים צהובים רבים. כמו אצלנו במארס. אחריותם החורש, בוצין מפורץ ועוד כמה שאינני מזהה. פה ושם נראית תפרחת וורודה, פרחים וורודים של לוטם שעיר, או גביעון כחול, אך בגדול, זהו הזמן הצהוב. אני חוצה פלג מים על גבי גשר, דבר שמבהיר לי שאני בדרך הנכונה. כורע ללגום מהמים החיים, נח מעט וממשיך ללכת, נוטף זיעה. השביל מטפס למעבר הרים ואני מתחיל לחייך. כעבור כרבע שעה מתברר לי שהקדמתי לשמוח. השביל ירד אל הגיא רק כדי לטפס לשלוחה הבאה. בירידה הבאה נזהרתי מלשמוח, רק חייכתי למראה מפל מים שירד מולי כהינומת כלה. עוד עליה ועוד ירידה. למזלי השמש טרם מאירה. אני ממערב לרכס. עוד טיפוס וכעבור כשעה וחצי של הליכה קשה אני מתבונן במנזר קטן, במרחק עוד שני מפרצים. האם טעיתי? המנזר כל כך רחוק? אני מזהה את אחד המגדלים שלו ואפילו עשן העולה מארובה. עוד טיפוס ואנחת רווחה נפלטת מפי. למרגלותי מפרץ כחול ועל המצוק בנוי לתלפיות מנזר הגיוס דיוניסוס (Dionyssiou).

זהו מבנה מרשים הבנוי על צוק גבוה של גרניט שקירות המנזר נראים כממשיכים אותו אל על ויוצרים חומה בצורה. למנזר כמה קומות בנויות עץ וממעל מיתמר מגדל משונן בסגנון וונציאני. אני יורד בשביל הצפוף, נדקר מעליה החדים של עצבונית החורש, מסיר קורי עכביש מפני ותוך עשרים דקות אני במעגן. רגלי כבר עייפות. התרמיל מעיק על שכם. מלמעלה אני שומע קולות. מרים את עיני ורואה אנשים באחת הקומות הגבוהות. אני מתחיל לטפס אל המנזר. בדרך פוגש כמה יוונים ששכרו סירת טקסי לאוראנופוליס, לאחר ששהו כאן יומיים. מתברר שיש כמה דרכים להגיע אל ההר וחשוב מכך, כמה דרים לחוות את ההר. מעל השער, בטימפנון, (הקשת המלאה שמעל לדלת), מצוירת הסצנה המפורסמת של ה"דזיס": ישוע ניבט אלי במבט חומל ולצידיו שני המתווכים בינו לבין האנושות: מריה, עטופה בשביס יווני ויוחנן המטביל הניכר בשערו ובזקנו הפרועים. אני מקיף את הקתוליקון ומתבונן בתמשיחי הקיר. הנה הבשורה למרים, ביקור שלושת המאגים מארץ מזרח, הניסים שחולל ישו, הנה הצליבה, העלייה השמיימה. הפנים עטופות בהילות המזכירות את הציורים הבודהיסטיים בדרום מזרח אסיה. אלו כמו אלו, שאלו אותם מהפרסים. כבר 08:30. אני מסיק שארוחת הבקר הסתיימה מזמן. איש אינו מקבל אותי, איש אינו מתעניין באישור הכניסה שלי. איש אינו מגיש לי אוזו ולוקומי. התרגלתי לפינוק. מטפס שתי קומות ומגיע למטבח. שם מסתבר ניתן להכין שתייה חמה בשירות עצמי. מכין לעצמי כוס קפה ענק ואוכל חטיף בריאות שהבאתי עמי מסלוניקי. מסכם לעצמי שהיה זה רעיון מבריק. לא רק החטיף, אלא בעיקר סדר היום: הליכה שקטה בשעה קרירה וכעת פינוק במטבח רגוע. הקפה היווני מעורר געגועים עזים לזה של נח'לה. מזכיר לעצמי שמוקדם מכדי לפנטז על טעמי הבית. על אחד הקירות תמונה של ירושלים העתיקה. יעד נוצרי נכסף בפני עצמו. אני שותה עוד כוס, הפעם של  תה ומשוחח עם צליינים יוונים. הם הגיעו ממקומות שונים ביוון, בעיקר עבור החוויה הדתית. גם מתוך סקרנות. קשה להבחין בין המושגים "תייר" ו"צליין". זה מתערבב בזה. לשאלתם אני משיב שאני מברזיל ואחד מהם עונה לי בספרדית רצוצה.

המנזר עצמו חדש ואינו מעניין במיוחד. יופיו ניכר בעיקר מבחוץ. אני מתבונן מהקומה השנייה אל המצוק שמתחתי. המעגן נשקף ממעוף הציפור. מתבונן במפה. מתלבט אם להמשיך דרומה, למנזר הגיו פבלו (M. Ay. Pavlou) הנמצא במעלה ההר. התמונות מלמדות על מנזר יפה, שמקומו מרהיב. אני מתבונן בפיתולים ורגלי מאותתות לי לוותר. גם השעון. משנן לעצמי שלא להשאיר את הצד המזרחי לסוף. להתחיל עם הדברים החשובים, כמו האבנים הגדולות במשל המורה הזקן. הנמשל הוא הצד המזרחי, הרחוק יותר. אני חושש שאם אשאיר אותו לסוף, לא אספיק להגיע אליו. טרם שארד למעגן אני מציץ בקתוליקון, הכנסייה הראשית. האולם חשוך מדי. מזהה תמונות מתוך האפוקליפסה ויוצא החוצה. לפתע שומע צלצול פעמונים. עשרות מבקרים נדחקים אל הרפקטריום, חדר האכילה וההתכנסות של המנזר. מסתבר שארוחת הבקר כאן מוגשת לקראת השעה 10:00. האם גם היום משחק לי המזל? הנזירים כבר יושבים שם, ליד שולחן נפרד, בולטים בבגדיהם השחורים ובמגבעותיהם אותם הם מקפידים שלא להסיר. אפילו לא בשעת הסעודה. ייתר המבקרים מתיישבים בצייתנות לצד השולחנות הארוכים. אין מה לצפות לקורנפלקס בחלב, אפילו לא ליוגורט יווני משובח. לשולחן מוגש סלט כרוב, ללא לימון, או חומץ ולצדו ספגטי ברוטב עגבניות. אני אוכל בחוסר חשק. יין לארוחת בקר? מי שייצמד לכללים המוכרים, לא יגיע רחוק בהר אתוס. הארוחה מתבצעת בדממה מוחלטת, כשברקע נשמע ניגון של תפילה. אני מתבונן בקירות הרפקטריום, תמשיחי קיר סביב סביב. מתבונן בשעון בדאגה, חושש לאחר לסירה. סוף סוף הנזירים קמים והסועדים קמים לכבודם. הם מתחילים להצטלב בתנועות הססניות, נדמה לי שכמה מהם מלכסנים אלי את מבטם. הנזירים מתקרבים אל הפתח והסועדים מצטלבים בתנועות הולכות ומהירות.

אני יוצא עם עוד מבקרים רבים ושועט מטה אל הנמל. מתברר שהקדמתי. גבר יווני מבוגר פונה אלי ושואל לרצוני. אני משיב וחש שהוא מבין עניין. לשאלותיי הוא מספק מידע רב ערך. מתברר שגם ליוונים מוגבלת הכניסה לארבעה ימים בלבד, אלא אם קיבלו הזמנה מיוחדת מאחד המנזרים. הוא עצמו נולד באיסטנבול, "קונסטנטינופוליס" בפי היוונים. לאחר חילופי האוכלוסין של 1923, לחצו האמריקאים שהפטריארך היווני יישאר בעיר ועמו נותרו כמה אלפי מאמינים, אלא שהתורכים לחצו עליהם לעזוב. הם טפטפו אט אט החוצה, הביתה, עד גל האחרון, כשהחלו אירועי קפריסין. הוריו הגיעו באחד הבקרים לחנותם שבבזאר הגדול ומצאו עליה שלט, המתריע מפני קניה במקום. התורכים הוזהרו שכל לירה שמושקעת בחנות ה"יוונית" מיועדת לרכישת תחמושת נגד אחיהם הסובלים בקפריסין. האווירה הלאומנית המתלהטת, שהקפריסאים, היוונים והתורכים תרמו לה, כול אחד את חלקו, דחקה במשפחתו לשוב ליוון. להגר למולדת חדשה. דבר והיפוכו, תרי דסתרי. יוון אהבה את ההגירה אך לא את המהגרים. הם דיברו תורכית, עישנו נרגילה, האזינו למוזיקה תורכית  ושתו ראקי. רק הדת הפרידה בינם לבין שכניהם התורכים. למזלה של משפחתו היא לא הגיעה בגל ההגירה הענק של 1923. הם לא נדחקו לרובעי העוני כמו קרוביהם. לא פיתחו טיול לאומניות ומשנכזבו לא הגיעו למחתרת הקומוניסטית. למזלם הרב ולמזלה של יוון, אחרוני המהגרים הגיעו לאחר למעלה מארבעים שנים של ניסיון מר בקליטת עלייה.

הוא שואל לדתי מתעניין מדוע הגעתי לכאן. הסברתי לו שקודם כל עבור היופי, אחר כך בשל עניין לימודי. הצגתי את עצמי כמרצה להיסטוריה, דבר שאינו רחוק לגמרי מן המציאות. כמו כן, הוספתי, כול אדם יחוש באיזו שהיא התרגשות דתית באוויר של הר אתוס, שלא לדבר על הטקסים. לא אמרתי לו שאני חילוני גמור, רק דיברתי על המשותף לכול הדתות ובמחשבה שניה, גם חילוני יכול לספוג את הקדושה. אני בספק אם המושג הזה, "חילוני" מוכר בכלל ביוון. בינתיים הוא מאביס אותי בעוד מידע רב ערך. הוא מאשר שהנזירים במנזר כסירופוטומאו אינם נחמדים ושמנזר אחר מוזנח ולפיכך אינו מומלץ. את המנזר ממנו באנו אהב במיוחד והוא ממליץ בכול פה לבקר במנזר הרוסי הגיו פנטלמוניס (Agiou Pantelemonos), כפי שהמליצו המטיילים הגרמנים אמש. כמו כן, הוא מכביר שבחים על מנזר ווטופודיו (Vatopediou), שבצפון מזרח, ממנו גם יוצאת המעבורת מדי בקר, בדרכה דרומה, מול המנזרים. לא ברור לי איך אגיע לשם. רחוק מכדי ללכת ברגל ויקר מכדי להזמין טרזניט רק עבור עצמי. כמו כן המליץ מאד על הליכה רגלית מקרייס הבירה אל מנזר איוירון (Iviron), אליו אני מתעתד להגיע בלוא הכי. הוא משביע אותי שלא לוותר על ההליכה הזאת.

מאמר זה חולק מסיבות טכניות לשנים

להמשך קריאה ראו : הר אתוס: מפגש שני. חלק מס' 2.