מכתב לענבר בני, המסייר בפולין

‏יום שני 28 מרץ 2011

 

 

 

 

ענבר בני,

אני חושב עליך, מסייר במחנות ההשמדה בפולין. נער בוגר, חייל לעתיד, משול לעץ שהכה שורשים על קרקע פורייה. גדלת בארץ ישראל, דור רביעי למייסדים וחולמים. רחוק כל כך מהוויית הגלות. לפני זמן לא רב, לפני שבעה עשורים, כשהסבים שלך היו נערים, המציאות היתה אחרת. מיליוני יהודים שאכלסו עיירות שלמות, עד שחרב עליהם עולמם ואתו חרב העולם של אתמול. אתה נוסע לשם, לא רק כדי לראות מקרוב את גיא ההריגה, לא רק את הדרך המזוויעה בה הומתו בני עמנו, אלא גם את האופן שבו חיו, עבדו, חלמו ויצרו את בית ישראל בפולין. אתה נוסע כדי לראות את היצירה המפוארת של הגלות, שבכבודה נזהרו גם המשוררים שהתנגדו לה ואת האופן הטראגי בו אבדה.

ארץ ישראל הציבה אלטרנטיבה, לא זוהרת אבל אפשרית. אולם קהילות שלמות, דתיים כחילונים, לא רצו ולא יכלו לראות את העננה העכורה מתקרבת וגם כשהחלו השמים ליפול על ראשם וגם כשהאדמה פערה את פיה, הם האמינו שהסערה תחלוף. מי יכול היה להאמין שדווקא בקרבו של העם המעודן והמתורבת באירופה, ממנו יצאו פילוסופים, חוקרים וסופרים, דווקא ממנו יפרוץ הרשע, בשילוב קטלני של שנאה וסדר מופתי?

 

הנאצים לא היו לבדם. חברו להם, בעזרה ובהסכמה, מיליונים של אירופאים, אבותיהם של האיכרים החיים כאן בשלווה פסטורלית. הם התבוננו ברכבות העמוסות, ראו את העיניים הכבויות, שמעו את הזעקות, נשמו את העשן העולה מהמשרפות ושתקו. לא ברור לי מה יכלו לעשות, אך באותה מידה ברור שאי אפשר לנתק את השואה ממורשת מזוויעה של אנטישמיות בת אלפיים שנה ויותר.

השואה הרגה למעלה משליש מעמנו, קאדר מפואר שיכול היה להצמיח את המדינה היהודית. היא גזלה את רכושם וחללה את כבודם. נקווה רק שלא חלחלה לנפשנו פנימה, שהקורבן לא יהפוך להיות למתעלל. זה המקום להתבונן ולהרהר בהם, בקורבנות ובחלומותיהם. לזכור שלמענם עלינו להיות קודם כל חזקים, אבל למענם עלינו להיות גם צודקים. לא להיות אדישים לרוע המופנה כנגד האחר ולא לתת לו לפעפע בתוכנו.

 

שלך, באהבה רבה,

אבא

 

מכתב לירדן המסייר במחנות ההשמדה