הפיל – מבנה גוף, תכונות ואורח חייו בטבע

ראו גם מאמרו של נדב לוי: חכמת הענקים, ב"מסע אחר און ליין".

ראו גם מאמרו של רונן רז, פילים בחייהם ובמותם, באתר של חברת "אקו-טיולי שטח".

הפיל, הנראה כ"טנק" מהלך הוא אחד היונקים המרשימים בסוואנה ובשולי יער הגשם. הפיל מעורר התפעלות רבה בכל טיול באפריקה או בהודו. ההצפייה בפילים תופשת מקום נכבד בטיול לקניה, טיול לטנזניה, אוגנדה, בוטצואנה. כמובן שנתקלים בפילים גם בטיול לאוגנדה, לגאנה, למאלי ולדרום אפריקה.

הפילים (Elephantidae) הם בעלי החיים הגדולים ביותר על פני היבשה. הפיל שייך לקבוצה קטנה של בעלי חיים שפתחה את "העצמה שבמאסה". הפיל הוא בעל החיים היחיד שיכול לשנות את הנוף.

בופון, חוקר הטבע הצרפתי, תיאר את הפיל במילים: "נס של אינטליגנציה וענק של חומר"[1]. בספרם של החוקרים המילטון, "בין הפילים", הם מתארים החוקרים איאן ואוריה דגלס את הפילים כבעלי חיים שתבונתם ויכולתם לשתף פעולה עם בני האדם הן ברמה הגבוהה ביותר, ודומות לאילו של השימפנזים, הלווייתנים והדולפינים[2].

טקסונומיה

משפחה הפיליים היא המשפחה היחידה מסדרת בעלי חדק (פילאים) הקיימת עד היום (סידרת בעלי החדק היתה עשירה במינים שנפוצו על פני תבל עידן השלישון. נמצאו מאובנים רבים).

פיליים (שם מדעי: Elephantidae ניתוח אטימולוגי – אכדית: pilu גם piru; ארמית: פִּילָא; ערבית: פִיל) היא משפחה של יונקים המהווים את היצורים החיים הגדולים ביותר על פני היבשה כיום, שני סוגים בני המשפחה חיים בימינו: פיל אפריקני  (Loxodonta) ופיל אסייתי. סוג  שלישי – ממותה (Mammuthus) – היה קיים עד לפני כמה אלפי שנה[3]. לפני כ- 50-60 מיליון שנים חיו בעלי החדק כמעט בכל מקום, למעט אוסטרליה ואנטארקטיקה. הם נכחדו כנראה בגלל הסתגלותם האיטית לשינויי הסביבה.

ממותות

משפחת הפיל כללה בעבר גם את הממותה ששנהביה הגיעו לאורך 5 מטרים!!!

מַמוּתַה (:Mammuthus) היא סוג נכחד בו היו לפחות תשעה מינים, ממשפחת הפיליים. מיני הסוג דומים לפיל אך רובם היו גדולים ושעירים ממנו. במשך מיליוני שנים הילכו על פני כדור הארץ יצורי ענק אלו, שהתנשאו לגובה של עד ארבעה מטר.

הממותות התפתחו מיצור הנקרא מַסְטוֹדוֹן (מיוונית: מסטוס – חזה, אודונטס – שיניים; Mastodon)) , . המסטודון  השייך למשפחה שקרויה ממותות (Mammutidae), בה נמצאים גם הפילים המודרניים. מין זה התגורר בצפון אפריקה והמינים שהתפתחו ממנו, יישבו לפני שלושה עד ארבעה מיליוני שנים כמעט את כל אירופה ואסיה.

לפני 1.8 מיליוני שנים, הגיעו מיני ממותות לאמריקה הצפונית וממנה לחלקים מן הדרומית. מיני הממותות הצליחו להגיע לשטחי מחיה חדשים ונרחבים בעיקר בזמן תקופות קרח ושרדו בזמנים שבין התקופות האלו. לא לגמרי ברור מה גרם להכחדתם דווקא בסוף תקופת הקרח האחרונה.

הממותות הגיעו לגובה 4 מטרים, משקלן עלה על 7 טונות ושנהביהן העצומים היו מעוגלים וכפופים כלפי מעלה. הגדול במיני הממותות היה ממותה קולומביאנית. פרטיו הבוגרים הגיעו לאורך 3.7-4.0 מ' ולמשקל 7-9 טון אצל זכרים. עורן העבה של הממותות היה מכוסה שערות ארוכות בצבע חום-כהה. מלבד זה, הייתה לממותות גם כסות צמרית קצרה וצהבהבה, שהגנה עליהן מפני הקור.

הממותות חיו יחד בעדרים, וניזונו מצמחים – עשבים ועלים. בין אויביהן היו מין קדום של פנתר, טיגריס שנחרבי (שנכחד), זאבים וגם האדם הקדמון – שצד ממותות למזון. לעיתים נהגה קבוצת ציידים להבריח ממותה לתוך בור, ושם להרוג אותה בעזרת חניתות.

המינים האחרונים מהסוג נכחדו ברובם לפני כ-11,000 שנים. אוכלוסייה שרידית של ממותות צמריות התקיימה באי וראנגל בסיביר עד לפני כ-4000 שנה בלבד. המינים האחרונים חיו באירופה, צפון אסיה וצפון אמריקה, בתקופת הקרח האחרונה. מינים שנכחדו מיליוני שנים קודם לכן, חיו באזורים נרחבים בעולם – כמעט בכל אירופה ואסיה וגם בצפון אפריקה וחלקים מדרום אמריקה.

בסיביר מוצאים מדי פעם ממותות שנכלאו בטיט שקפא ושימר את גופן היטב, בזכות הקור העז השורר מאז באורח קבוע במקום, עד כדי כך שבשרן נמצא עדיין ראוי למאכל בעת גילויין.

ממדי היצורים האלה, הפכו אותם לשם נרדף לגודל עצום אולם מאובנים שונים שהתגלו בכרתים פורשו תחילה כשייכים לזן ננסי של פילים. טולם מחקרים חדשים, הוכיחו שמדובר בממותות ננסיות, שהגיעו לגובה של 1.13 מטרים ושקלו קצת יותר מ-300 קילוגרם.

הממותה הננסית היא תוצר קיצוני של תופעה אבולוציונית הידועה כננסות איים. במרחבי מחיה מוגבלים בגודל ובמשאבים, כמו איים או אזורים מבודדים אחרים, לעתים קורה שהתהליך האבולוציוני מביא ליצירת מינים ננסיים. אחת הסברות לכך היא שמינים מתאימים את עצמם למערכות האקולוגיות המבודדות והמוגבלות במשאבים על ידי ברירה טבעית הנותנת עדיפות לגודל קטן. מרטין סנדר, פלאונטולוג מאוניברסיטת בון בגרמניה, הסביר כי ייתכן שננסות איים נובעת גם מכך שבעלי חיים בסביבות מבודדות אינם צריכים להתמודד עם טורפים שבהם הם עשויים להיתקל ביבשות. מסיבה זו הברירה טבעית אינה נותנת עדיפות לגודל.

שלא כמו הפילים היום, היתה הממותה (שנכחדה לפני אלפי שנים) עטויה פרווה סמיכה חומה ומעליה שיער ארוך שחור.

כל שלושת המינים: הפיל האפריקני, האסייתי והממותה החלו דרכם באפריקה אך רק הפיל האפריקני נשאר שם עד היום.

כיום, ישנם שלושה מינים של פילים: פיל סוונה אפריקני (Loxodonta africana) ופיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis), המשתייכים לסוג פיל אפריקני ופיל אסייתי  (Elephas maximus )  שהוא מין יחיד בסוג "פיל". בעבר קיים היה גם סוג נוסף, שהיה נפוץ באפריקה, והיה קטן יותר מהפיל האסייתי. פילים אלו שימשו בצבאו של חניבעל בתור פילי מלחמה.

יש באפריקה פילים מדבריים. זהו אינו מין נפרד, אלא פילי סוונה שהסתגלו לחיים במדבר. חיים בעיקר בנמיביה ובמאלי.

תיאור

פילי הם היונקים היבשתיים הכבדים ביותר ורגליהם הקצרות והעבות מותאמות לשאת משא כבד. סוליית כף הרגל שלהם מרופדת ברקמת שומן אלסטית והאצבעות בעלות פרסות, המגנות עליהם מלפנים.

אורך גופו של פיל זכר בוגר מגיע  עד 4 מ', ומשקלו יכול להגיע ל- 6 טונות. הפיל מגיע למלוא גודלו רק בשנה העשרים לחייו. מבנה הגוף כדורי, קצר, גבוה ורחב. הראש כבד וקצר והצוואר בלתי ניכר. מסת הגוף מרוכזת סמוך למרכז הכובד, דבר המאפשר לפיל הליכה במאמץ קטן. פסיעותיו קטנות ובהליכתו דומה לכדור מתגלגל, סידור המאפשר תנועה לגופו הכבד. מבנה זה של הגוף מאפשר לפיל לפרוץ לו דרך בסבכי היערות, הלוך ורצץ, הלוך ושבר, סבכים וענפים עבותים, בייחוד בעת מנוסת בהלה. ברגליו הדומות לעמודים, חמש אצבעות המאוחות פחות או יותר, חובשות פרסות קטנות. מתחת לפרקי האצבעות ולעצמות הכף נמצאות כריות עשויות רקמת חיבור ומתחתן סוליה של חומר קרני. כמו ליונקים גדולים אחרים, החיים באקלים חם, גופו מכוסה בשערות מועטות. בצדי הראש יש לו בלוטות (temporal), שייעודן הפרשת חומרי תקשורת (פרומונים). בשל גופו הגדול, קצב פעימת לבו נמוך במיוחד – 20 פעימות בדקה.

החדק

המאפיין הבולט ביותר של הפיל הוא החדק, שהוא גלגול של האף והשפה העליונה, שהתמשכו והתארכו למכשיר רב עצמה תוך התפתחות של איבר הכולל מישוש והרחה, ושרירי מספיק על מנת להוות זרוע שרירית וגמישה לכל דבר. הפילון נתקל בצינור ארוך שמתדלדל מאפו, דורך עליו ומועד. הבוגרים מלמדים אותו איך להשתמש בחדק ככלי מישוש ואחיזה, כצינור לשתייה והתזה.

לחדק מספר שימושים:

החדק משמש אפו של הפיל – הפיל נושם דרך נחיריו המצויים בחדק (והוא מסוגל לנשום גם דרך פיו) וכן מריח דרכם. הפיל הוא שחיין מצוין, והוא יכול גם לשהות מתחת למים זמן רב בעת שהחדק משמש לו צינור העברה של אוויר, בדומה לשנורקל אצל האדם הצולל.

החדק משמש מעין זרוע עבור הפיל ובאמצעותו הוא יכול לאחוז בחפץ, להרימו, לשאת אותו ואף לדחוף אותו. בחדק יש שרירים רבים המאפשרים חוזק וכוח מחד, וגמישות ועדינות רבה מאידך. באמצעות חדקו, יכול הפיל לברור ולהרים מן הקרקע גושי סוכר קטנים מתוך שכבה של חול ובאותה מידה הוא יכול להרים גזע עץ במשקל של עשרות קילוגרמים.

בקצה החדק של הפיל האפריקני מצויים שני זיזים, זה מול זה, כמעין אצבעות, ואילו לפיל האסייתי יש רק זיז אחד בקצה החדק. הפיל משתמש בחדק גם כדי ללקט מזון. באמצעותו הוא מגיע אל ענפים גבוהים או שהוא אוסף בעזרתו את המזון מן הקרקע ואז מביא אותו אל פיו. בכך עושה הפיל בחדק שימוש אנלוגי ליד אוחזת. הפיל משמיע באמצעות החדק קולות הנשמעים למרחוק. החדק חזק מאוד ומשמש "שוט" לסילוק תוקפים. הפיל יכול לשאוב מים באמצעות החדק ולהביאם אל פיו כדי לשתות או להתיזם על גופו כדי להצטנן מעט בימים חמים. כן יכול הוא לאסוף עפר מן הקרקע ולפזר על גבו כדי ליצור כסות דקה שתשמש מגן מפני חרקים עוקצים או נושכים. האבק שהוא שואב, מתפזר על גופו ומעניק לו את צבע הסביבה.

החדק הוא גם איבר ההיכרות בין הפילים. הם נוהגים להניח אותו בעדינות בפיהם של פילים אחרים לברכת שלום. כך הם מרחרחים, נוגעים ומלטפים וגם משמיעים תרועות וקולות תקשורת.

הפילון יונק דרך פיו ולא משתמש בחדק, כדי לשאוב את חלב אמו.

לפיל חוש ריח מפותל (microsmatic) וחרטומם הארוך מכיול קונכיות ריח רבות, המצופות אפיתל[4] ובו חיישני ריח.

לפיל עור מלא קפלים וקירח, למעט כמה שערות מתחת לשפתו התחתונה, מעל לעיניו ובזנבו. עורו עבה מאד כ –  ½2  ס"מ. הוא אינו מזיע. מכיוון  שחייב לאבד חום לבל יתבשל בטמפרטורה של עצמו, הוא מאבד חום על ידי הזרמה מוגברת של דם אל פני העור.  גם לאוזני הפיל הרחבות יש תפקיד חשוב בשמירה על טמפרטורה יציבה של גופו, באופן פעולה הדומה לזה של מקרן חום. אוזני הפיל מורכבות משכבה דקה של עור המתוח על גבי סחוס ועל גבי רשת ענפה של כלי דם. בימים חמים, פילים מנפנפים תדירות באוזניהם וכך יוצרים משב רוח קל. הרוח, יחד עם השטח הגדול של אוזן הפיל, גורמת לכך שנפח גדול של אוויר פוגש את אוזן הפיל ומקרר את כלי הדם שמסיעים את החום החוצה מגוף הפיל. הדם החם הנכנס לאוזן יכול להצטנן בכ-5.5 מעלות צלזיוס באופן זה. ניתן להסביר באופן חלקי את ההבדל בין גודל האוזן של הפיל האפריקאי לזו של הפיל האסיאתי, על פי כלל אלן בביולוגיה[5], האומר שככול שהאקלים חם יותר, האיברים החיצוניים גדולים יותר. מוצאם של הפילים האפריקניים הוא אזור קו המשווה, מקום חם יותר, ולכן יש להם אוזניים גדולות יותר. הפילים האסייתים חיים במיקום צפוני יותר, חם מעט פחות, לפיכך יש להם אוזניים קטנות יותר. משום כך מרבים להתיז על עצמם מים. פילים במצב של לחץ מכניסים את החדק לקיבה ומתיזים על עצמם מיצי קיבה. האוזניים משמשות גם לוויסות החום מן הגוף.

המוח של הפיל גדול, גם ביחס למשקל גופו והתפתחותו השכלית גבוהה. רוב חכמת החיים שלהם נרכשת עם הניסיון והלמידה. נפח מוחם של מרבית היונקים בעת הלידה מניע ל-90% מנפח מוחם בבגרותם; אצל האדם 27% אצל הפילים 35% מנפח מוחם של בוגרים. מה שמעיד על יכולת הלמידה הגבוהה של הפילים.

 החטים

הפיל מפורסם גם בחטיי השנהב שלו. אלו למעשה זוג שיניים חותכות מחוסרות אמייל. החטים עשויות דנטין גמיש, חסרות אמייל וגידולן מתמיד, שמתארכות ל-2 עד 3 מטרים ומשקלם מגיע לעשרות קילוגרמים. המלה "שנהב" מתייחסת באופן רגיל לחומר שממנו עשויים חטי הפיל[6]. המילה שנהב היא הלחם בסיסים של המילים "שן" ו"הב" ("הב" היא מילה מצרית שפירושה פיל). השנהב הוא חומר יקר. מאז הפרהיסטוריה ועד המצאת החומרים הפלסטיים, נהגו להשתמש בשנהב לייצור חפצי נוי, תשמישי קדושה, כפתורים, קלידי פסנתר וכדורי ביליארד. מסיבה זו ניצודו הפילים בהמוניהם בימים עברו ועד עצם היום הזה.

בשנה השנייה לחייו של הפילון, בערך בחודש ה- 16, מתחילים לצוץ החטים שלו, ובגיל שנתיים רואים אותן לראשונה. החטים יוצאות מן החניכיים ומהוות שיניים חותכות מיוחדות. בגיל 5 הוא מתקרב לגובה של שני מטר, שוקל טונה אחת שלימה, והחטים שלו בולטים כבר לכדי 25 ס"מ. השן גדלה במשך כל ימי חייהם אם כי קצב הגידול פוחת.

חטיי הנקבות קלים יותר מחטי הזכרים. בגיל בוגר בסביבות 60 שנה מגיעים חטיי הנקבות למטר וחצי אורך, אך החטים דקים וקלים ומגיעים לתשעה ק"ג בלבד, לעומת הזכרים שעשויים להגיע עד 2.5 מטרים ושישים קילוגרמים של שנהבים עבים וכבדים.

הפילים זקוקים לחטים שלהם למאבקים פנימיים בין הזכרים על שליטה ועל ההזדווגות עם הנקבות. הם משתמשים בחטים לשבירת ענפים ללעיסה ומזון, קילוף קליפות העצים, איום על אויבים, תמיכה בחלשים וחולים, חפירת קרקע וסלעים לצורך קבלת גושי מינרלים ללעיסה. בהר אלגון (Elgon), שבגבול אוגנדה וקניה, חפרו הפילים במשך דורות רבים מערות בעומק של עד 160 מטרים, תוך שהם מפוררים שכבות סלע עשירות בנתרן, סידן ומגנזיום לצורך אספקת מינרלים הנחוצים לגופם.

החטים משמשים את הפילים לשם חפירה בקרקע על מנת לחשוף שורשים ופקעות שמאוד אהודים עליהם כמזון, וכדי להזיז מכשולים מן הארץ כדי לפלס דרכם בה. הזכרים נוהגים להשתמש לעתים בחטים לשם מאבק, אם כי הם לא פוצעים זה את זה, בדרך כלל. החטים יכולים לשמש כלי מגן, אולם לפיל כמעט ואין אויבים טבעיים (למעט האדם). אצל הפיל האפריקאי יש חטים גם לנקבות וגם לזכרים. במקרה של הפיל ההודי – רק לזכרים.

לפיל אין ניבים. מיוחדת במינה תופעת הטוחנות:

בכול רבע לסת, קיימות שתי שיני לחי בכול זמן: שן אחת שלימה וזו המחליפה אותה, הנמצאת מאחוריה. עם הזמן, השן השלמה נשחקת ומתבלה, ובהדרגה היא מתקצרת ונדחפת קדימה על ידי השן הבאה המחליפה אותה.  במהלך חיי הפיל בוקעות בכול רבע לסת שש שיניים; האחרונה שבהן היא הגדולה שבטוחנות ובפיל האפריקאי היא מגיחה לרוב בגיל שלושים שנה. עם שחיקתה, הפיל מת מרעב. קצב שחיקתה תלוי בטיב המזון: עלי דגניים מכילים גבישים קשים מאד של תחמוצת הצורן ואכילתם גורמת לשחיקה מהירה ואילו עצי עלים רכים יותר ושחיקתם שוחקת פחות את השיניים. אי לכך, משך חייהם של פילים אוכלי עשב, קצר במידה ניכרת מזה של אלו הניזונים מעלי עצים[7]. בשן הראשונה יש 3- 4 לוחיות ומספרן גדל והולך עם כל שן נוספת עד 13 או 24 לוחיות בשן האחרונה[8].

כמו במקרה  של השפן, הקרנף והיונקים הימיים, האשכים פנימיים ונמצאים בשולי חלל הבטן. הטמפרטורה האופטימלית לשמירת זרע, נמוכה ב-1-6 מעלות מזו של הגוף והיא מושגת אצל רוב המינים, בהורדת כיס האשכים והרחקתו מהגוף. אצל בעליה אשכים הפנימיים ובכלל זה הפיל, נשמרת הטמפרטורה הנמוכה יחסית, בעזרת מערכת של כלי דם, המצויה באשכים, לאורך צינור הזרע ונקראת Pampiniform Plexus .

בשיא ההתרגשות המינית, הפין שלו מגיע לאורך של למעלה ממטר, וכמעט ונשרך על הקרקע. הוא עולה בשתי גפיו הקדמיים על גב הנקבה והאיבר העצום שלו נחוץ כדי להגיע אל איבר הנקבה הממוקם אי שם כמעט במרכז בטנה.

אורח חיים

הפילים אינם טריטוריאליים כי בכל שטח מחיה שבו ישהו, לא יישאר אף צמח כעבור פרק זמן. על כן נודדים הם מרחקים עצומים ובאפריקה אף על פני מחצית היבשת, מדרום אפריקה אל טנזניה דרך מוזמביק ולהפך.

הפילים חיים במשפחות. משפחה מורכבת מפילה נקבה ובנותיה. ללא זכרים בוגרים, רק צעירים. גודל המשפחה נקבע על פי כושר הנשיאה של השטח. כשיש בעיה המשפחה מתפצלת ולעתים נפגשת שוב. זוהי חברה מטריארכאלית. הזכרים, העוזבים את הקבוצה, משוטטים לבדם או בחבורות, במרחק מה מן הקבוצה. לעתים נודדים עשרות קילומטרים. הזכרים מתלווים לעדר הנקבות, לשם רבייה. הנקבות תלויות בניסיון חייה של הפילה המבוגרת. זו תוביל אותן ביערות אסיה ובשבילי אפריקה אל מקורות המזון והמים.

פיל חייב לשתות 200 ליטר מים בכול יום. בכול השתנה הוא מאבד 20 ליטר. הפיל צמחוני לגמרי. ומזונו מורכב מעשבים, עלים, זלזלים ופירות, עד 250 ק"ג ליום. במקרה זה, הגודל חוסך מזון . הוא אוכל מזון בשיעור יחסי קטן מאד ממשקל גופו. החדף למשל, אוכל כול יום כדי מחצית ממשקל גופו.

לעתים מחטטים הפילים בגללים של פילים אחרים לשם הפקת מזון.

הפילים פעילים בטבע בעיקר בערב. ביום הם נחים. פילים פעילים ביום רק אם נמצאים לצד מים, ביום מעונן וקריר יחסית, או כאשר הם מתרגזים.

הפיל הוא היונק היבשתי הגדול ביותר ובכול זאת הוא מצליח לשכב ארצה כדי לנוח. הם נוהגים לישון על הצד למשך מספר שעות, או לתפוש תנומה, בעמידה, כשהם נשענים על עץ, לתמיכה. לפילים בשבי יש לעתים מנהגי שינה שונים מאשר לפילים חופשיים. פילי בשבייה נוהג לישון 3-7 שעות בלילה, לא יותר מפסק זמן של 4.5 שעות ברציפות, שלאחריו הוא קם לאכול וחוזר לישון. הפיל בטבע, ישן בהפסקות, בין שעה לשעתיים בכול פעם. פילי בר לעתים נשכבים לישון כמה פעמים גם במהלך היום.

ניתן לראות הבנה ותכנון בכל מה שפיל עושה, או ביחס לכל מטרה שהוא מנסה להשיג. חוקרי הפילים בטבע מסכימים שהפיל מגיב ישירות על הבעיות שבהן הוא נתקל בדרכו. עד הגעתם של הפילים לבגרות הם חייבים לדעת למקם את עצמם בהיררכיה החברתית של העדר שבו הם חיים. המידע עובר מבוגרים לצעירים בכל דרך אפשרית, החל מניסוי וטעייה וכלה בהתבוננות והעתקה. מידע חשוב במיוחד העובר בין הדורות נוגע ליובש מתמשך, זמינות מקורות מים וסכנת שריפות הפוקדות תדיר את הסוואנה.

החלק הנרכש ביחס לחלק המולד בולט בהשוואה לאוכלי עשב אחרים, והתוצאה – הסתגלות מופלאה לכל בתי הגידול, החל מרצועת הסהל באפריקה וכלה ביערות הסבוכים ובמדבריות צחיחים. הפילים עשויים לשנות את התנהגותם מהקצה אל הקצה בהתאם לצרכים ולתנאים שבהם הם נתקלים. השינויים בהתנהגותם של הפילים עם התגברות הציד הבלתי חוקי העידה על כך היטב: הם נעשו חשדניים ותוקפניים, עברו לפעילות לילית, חדלו חלקית מפעילות יומית, ואף פסקו להיות ידידותיים[9].

רבייה

הנקבות, הצעירים ופרטים מתבגרים חיים בעדר המונה עד עשרות פרטים וזכר מבוגר אחד או יותר חיים בשולי העדר. הזוג המילטון שהוזכרו לעייל ,גילו שחברת הפילים היא מטריארכלית (מצויה בשליטת הנקבות). הם מצאו שהזכרים העוזבים את הקבוצה משוטטים לבדם או בחבורות במרחק מה מן הקבוצה.

כשנקבה מתייחמת מנסה הזכר הגדול בסביבה להזדווג אתה. זכרים בוגרים אחרים, שאינם כשיירם עדיין לרבייה, חיים בשולי העדר. כשהפיל מריח נקבה מיוחמת הוא מצטרף לעדר, עד להזדווגות. כאשר נקבה מיוחמת ואינה בשלה, הזכר מסתובב סביבה ולעתים נצפה כשהוא משתולל בהתקפת אמוק. תהליך ההזדווגות נעשה תוך כדי צרחות, בריחת הנקבה, הזדווגות קצרה החוזרת מספר פעמים. ההיריון ארוך – 22 חודשים. אצל הפיל ההודי ההיריון קצר יותר: 18—20 חודשים. ההיריון הראשון קורה כשהפילה מגיעה לגיל עשר. המלטה מתרחשת כל 4-5 שנים, תלוי גם בזמינות המזון. בתקופות של שפע, יש יותר המלטות. פילה ממליטה בסיוען של פילות אחרות העומדות לצדה ומגנות עליה. הפילות יוצרות מעגל ומנופפות באוזניהן. מי שמתקרב מסכן את חייו. נולד גור יחיד במשקל של 100 ק"ג ובגובה 1 מ'. יונק בעזרת פיו כשהחדק מופשל אחורנית.

התפתחות

פילים נולדים מחוסרי אינסטינקטים וחסרי אונים, בדומה לתינוקות בני אדם. הם מגיעים לעולם לאחר 22 חודשי הריון, שעירים, במשקל של 90 ק"ג קודם כתבת 100 ק"ג !!, ובדרך כלל בפגישתם הראשונה עם העולם הם צונחים מגובה של 80 ס"מ ונחבטים בקרקע.

הם נולדים לתוך משפחה גדולה ואוהבת שמנהיגה אותה הסבתא, וחברות בה האם, הדודות, והאחים והדודנים הצעירים. הזכרים הבוגרים משוטטים להם אי שם בשטח ודמותם לא תופסת מקום חשוב אצל הפילון המוקף חם ואהבה נקביים ויער של רגליים אפורות ומוצקות.

הפיל הצעיר נדרש להתמודד עם קשיי היום-יום, ולהכיר את סביבתו היטב. בעבר נצפו צעירים שיצאו למסעות רגליים ארוכי טווח שחרגו מתחום שוטטותה הרגיל של היחידה המשפחתית שאליה השתייכו. במקרה אחד, בשמורת אמבוסלי (Ambuseli) שבקניה, הרחיק צעיר בתוך כשבוע עד כ-20 קילומטרים ממשפחתו, ולאחר מכן שב אליה. מאז מבקר הצעיר העצמאי הזה את קבוצתו רק מפעם לפעם, וכבר בגיל 10 שנים הפך עצמאי לחלוטין. החוקרת סינתיה מוס (Dr. Cynthia Moss) סבורה, כי מספיק שנקבות תתחבנה את חדקן באחוריו של פיל זכר מתבגר, או שתדחופנה אותו קלות מפעם לפעם, כדי שיפסיק לחוש בנוח בחברת הנקבות, ויעזוב את העדר. פילים אלה שבים לאחר מכן מדי פעם לקבוצתם, בעיקר לביקורים. בשנותיו הראשונות הפילון צמוד לאמו שמגוננת עליו מפני טורפים ומפני זעמם של פילים אחרים[10]. הפילון נגמל מינקותו רק קרוב לגיל שנה, אם כי כבר לפני כן הוא מתחיל בלעיסת מזונות ירוקיםהפילון ממשיך לינוק את חלב אמו, אבל כבר הכיר גם את הצמחים שהפילים מעדיפים. הוא מבלה את שעות הפנאי בהתגוששות עם חבריו הפילים בני מינו וגילו. כאשר יתבגרו יהפכו הקרבות האלו למאבקי כוח של ממש, על ליבן וגופן של הפילות המיוחמות. החוקר המילטון היה הראשון שהראה שפילים (בעיקר הצעירים) מרבים להשתעשע ולשחק זה עם זה

הפילון אוהב לערוך תצוגות ראווה, לנפנף את ראשו, לזקוף את אזניו ולהסתער ולאיים על פילים, מכוניות ספארי וכל מה שעומד בדרכו. בגיל 5 הוא מתקרב לגובה של שני מטר, שוקל טונה אחת שלימה, והחטים שלו בולטים כבר לכדי 25 ס"מ.

בהגיעם לבגרות עלולים הפילים לפתח מחלות המיוחסות לגיל כגון דלקת המפרקים ומחלות כלי דם שונות. אך גם אז לא חדלות הנקבות לטפל בצעירים

נקבה קרוב לוודאי שהיא תישאר בעדר בו נולדה עד יום מותה. זכר, יורחק מהעדר, עת יגיע לגיל בגרות. במקרה של מחסור, האם מתחילה ללכת ולא מחכה לגור. בעת בצורת, האימהות גורמות למות הצעירים.

בגיל 30 הפיל מגיע לשיא חייו. משקלו מגיע כבר ל -6 טון וגובהו המלא ל 3.5 מטר. אז גם יתפוס את מקומו בהירארכיה של הפילים הזכרים הבודדים, ויפריש את ריחות האהבה וההתרגשות המינית שלו מבלוטת מאסט שנמצאת בין העין והאוזן.

בגיל 60 שיני הפיל כבר שחוקות, הוא אינו מסוגל ללעוס את מזונו, ויסבול מתת תזונה, היחלשות ומחלות. יחד עם זאת, יש פילים שמאריכי חיים, עד גיל 70.

תקשורת

הפילים מתקשרים ביניהם על פי שינויים במצב האוזניים, בזנב, הראש והחדק. כשפיל נקלע למצוקה הוא "תוקע בשופר" וכל מי שבסביבה נחלץ לעזרתו. כשזכרים נפגשים הם מרחרחים. לעתים הקטן שבהם יכניס את חדקו לקיבת הבכיר. לעתים מחטטים בפי הטבעת של פילים אחרים.

מחקרו של המילטון חשף את קיומה של עזרה הדדית מרשימה בין הפילים (למשל, כיצד בעת חציית נהר פילות מבוגרות מסייעות לפילונים צעירים להחזיק את החדק מעל המים, פעולה שהם לא מסוגלים לעשות ללא עזרה.

הפילים מצטיינים בזיכרון מעולה והם יכולים לדלות מזיכרונם פרטים קלושים כעבור שנים. פילה המנהיגה את העדר מסוגלת, למשל, להוביל את שאר הפילים אל עבר חוליות במדבריות נמיביה, ושם, כאשר תחפור לעומק של מטר או שניים, יתגלו לפתע מים, וכל זאת משום שזכרה שכשהייתה בגיל צעיר, כמה עשרות שנים לפני כן, הובילה אותה מנהיגת העדר דאז באותו נתיב (בורות המים האלה ישמשו גם בעלי חיים אחרים ויש להם חשיבות עצומה בסביבה השחונה). מכאן נגזר הביטוי "זיכרון של פיל". כשיש מחסור במים, הפילה תחפור בחול עד שתגיע לתמילה (מי תהום עליונים) ותשתה מהם. בני הזוג המילטון שהוזכרו לעייל, הכריזו בהתלהבות: "התחלנו להבין קמעה בעל חיים ענק וחכם, שיש לו ניסיון חיים, זיכרון, רגשות, קשר אמיץ ומופלא עם בן הזוג, עם צאצאיו ועם שאר חברי הקבוצה" (נשמע מוזר לכול אור מה שידוע על חוסר הקשר בין הזכר לעדר ולגורים). הם מצאו כי, בדומה לחברה האנושית, זיכרונם המעולה של הפילים מבוסס על למידה והתבוננות ועל ניסיון חייהם של המבוגרים.

אחד הסיפורים המעניינים הנפוצים בקרב תושבי שמורת מולה (Mole) שבגאנה, קשור בכוח הזיכרון של הפילים. אדם אחד עסק בציד פילים ובסחר בשנהבים ונעשה עשיר מופלג. יום אחד הגיע נשיא גאנה לבקר בשמורה. צייד הפילים התנדב לארח אותו, ומימן מכיסו את הוצאות האירוח. בסופו של הביקור, כשלחץ הנשיא את ידו לאות תודה, לא ידע שזהו גדול ציידי הפילים בגאנה. הפקחים והקצינים בשמורה נפגעו והחליטו ללמד את הצייד לקח. הם עקבו אחריו במשך זמן רב והפגישו אותו פנים אל פנים עם פילה בוגרת. זו לא היתה סתם פילה גדולה; ארבע שנים קודם לכן היא נפצעה מירייה של אותו צייד, ודמותו היתה זכורה לה היטב. כאשר נתקלה בו שוב, זיהתה אותו מיד, רצה לעברו ורמסה אותו למוות[11].

הפילים יכולים לתקשר על פי שינויים במצב הזנב, האוזניים, הראש והחדק. הפילים משמיעים קולות מעטים בשטחים פתוחים, כאשר הקבוצות יוצרות קשר עין זו עם זו. פילים בזימבבווה שהוצמדו אליהם משדרי רדיו, הגיבו לתנועות של פילים אחרים ממרחקים שנעו בין קילומטר אחד לחמישה.

תדר הקולות שהם משמיעים נע מקולות נמוכים ובינוניים ועד לתדרים גבוהים. קולות הפילים שתוארו עד כה כללו שאגות, נחירות, נאקות, יללות, חרחורים, צרחות ותקיעת חצוצרות באמצעות החדק. השמעתה של האחרונה נחשבה חשובה במיוחד בשעת התרגשות, בעת הפתעה, כאיום לקראת התקפה, או כאשר אחד הפרטים התרחק יתר על המידה מחברי הקבוצה.

פילים יכולים להשמיע קולות בתדרים נמוכים מאד (Infra sound). פילים יכולים להשמיע קולות בתדירות של 14-24 הרץ (תנודות בשנייה), בין היתר הודות לחדק הארוך, המוסיף כשני מטרים לאורך הצינור שממנו יוצא הקול. מחקרים חדשים גילו כי פילה נוהגת להשמיע שירי חיזור בתדירות תת-קולית[12].

ההשוואה המתבקשת היא לשירת החיזור של הלווייתנים, שהיא על-קולית. בשני המקרים נמצאים הקולות מחוץ לטווח השמיעה שלנו (הנע בין 20 הרץ ל20 קילוהרץ).

הקולות הללו נשמעים לפילים אחרים, במרחק של 10 ק"מ. בצורה זו יכולים עדרי פילים להעביר ביניהם מסרים על פני מרחקים גדולים מאד. ידוע מקרה של מבצע לדילול אוכלוסיית פילים בזימבבואה, שם עדר פילים במרחק של 150 ק"מ ממקום האירוע, ברח לכיוון הנגדי בעת הירי. נראה כי עדרי פילים העבירו את המסר, עד לאותו מקום מרוחק[13]. ידוע גם על עדרי פילים שמקיימים קשר קולי בין חברי הקבוצה, גם אם הם מרוחקים כקילומטר וחצי מהחבורה העיקרית. את התרחקותם של פילים כה רבים, שלא נפגשו פנים אל פנים, ממקום האירוע יכולה להסביר תקשורת בתדרים תת-קוליים. ידוע גם על עדרי פילים שמקיימים קשר קולי בין חברי הקבוצה, גם אם הם מרוחקים כקילומטר וחצי מהחבורה העיקרית. הקולות שהוקלטו היו בתדרים של 25-14 הרץ. תגובת הפילים שנצפתה בעקבות השמעת הקול הנמוך כללה זקיפת אוזניים, השמעת קולות, וריצה או צעידה מזורזת לכיוון המשמיע. האזנה בעמידה מתוחה וזקיפת אוזניים היו גם הן בין תגובות הפילים לתדרים אלו.

הזואולוג נדב לוי, במאמרו "כמו שתי טיפות מים", מצביע על קונוורגנציה [התפתחות מתכנסת] אפשרית בין פילים ללווייתנים ומרחיב שם על אופי התקשורת בין הפרטים בלהקות. לוי עורך השוואה מעניינת בין השפה ה תת שמעית (אינפראסונית) לבין "הפעימות" העל שמעיות של הלווייתנים. הוא מביא דוגמא של זכר ושתי נקבות של פילים שליחכו צמחים בלאקיפיה שבצפון קניה. אולם כאשר אזל המזון בחלקה, הם לא נעו ברוגע לחלקת עשב סמוכה, אלא שעטו במרוץ מטורף באמצע הלילה ועברו כ-20 ק"מ בטרם נעצרו. התנועה הזאת נראתה מוזרה, עד שהתברר לחוקרים כי האזורים בהם הפילים בחרו לחנות, היו אזורים מוגנים מציד, בהם יש מעקב אחרי ציידים לא חוקיים. לעומת זאת, האוזרים אותם חצו בריצה, שרצו ציידים לא חוקיים. בין האזורים לא הבדילו גדרות או סימנים ברורים. קשה היה לייחס את השינוי בקצב התנועה לזיכרון המצוין של הפילים. לא היה להם מספיק ניסיון כדי לדעת מהם הגבולות המדויקים של אזורי הציד. כאן מלאה התקשורת שבין הפילים ויכולת הלמידה שלהם, תפקיד חשוב.

החוקרים סברו תמיד שהפילים יכולים להחליף כמה מלים פשוטות, אבל מתוך ניתוח של מבנה הנהימות האלה עולה עכשיו שאוצר המלים שלהם הוא למעשה גדול ומורכב הרבה יותר משחשבו". ד"ר אנדרסון, ראש מחלקת הביולוגיה ההתנהגותית של גן החיות בסן דייגו, הגיע לתגלית לאחר שנתלו קולרים מעור על צווארם של שמונה מהפילים בספארי, ששטחו יותר משבעה קמ"ר, בגבעות ממזרח לסן דייגו. המכשור בקולרים עקב אחרי תנועותיהם באמצעות ג'י-פי-אס והקליט את כל הצלילים שהחליפו ביניהם. באמצעות ניתוח של כל ה"שיחות" שהתקיימו ביממה נבחרת בשבוע, במשך עשרה שבועות, הצליח אנדרסון לקבוע שהנקבות מפטפטות יותר מהזכרים. גם למעמדם של הפילים בעדר היתה השפעה על דברנותם.

הפילים נעזרים גם במחוות גוף שונות כדי לתקשר עם הפילים האחרים. כך למשל, כשהאוזניים עולות קדימה, והזנב מתחיל לעמוד, סימן שהפילות מפחדות והן עשויות לפעול חוקרים בסן דייגו גילו שלעתים משמשים חילופי הדברים כדי לסמן את ההיררכיה בתוך העדר. במקרים אחרים, נראה שהם באים כדי לעזור לעדר להתכונן לאירועים חשובים. למשל, כאשר אחת הפילות קרבה ללדת, היא משתמשת במרכיב הנמוך של הנהימה שלה כדי להודיע לשאר העדר שהלידה קרובה. בעקבות זאת מקיף העדר את הפילה כדי לגונן עליה מפני טורפים[14]. פילים אינם נוטשים פצועים בשטח. כשנפצע פיל מירייה, למשל, תומכים בו חבריו הבוגרים משני צדיו ומלווים אותו למקום מבטחים, הרחק מעיני הציידים.

מוות

הפיל הוא היונק המאריך ביותר חיים מחוץ לאדם. תוחלת חייו היא כששים שנה  (תלוי בסוג המזון) . בשבי יכול להגיע לגיל שבעים. רק זוחלים דוגמת צבים ותנינים ועופות, כמו תוכים ונשרים, מאריכים ימים יותר ממנו.

אי אפשר להפיל פיל… הפיל יצא מהמשוואה של טורף-נטרף. יוצאים מן הכלל המקרים של שמורות סבוטי  (Savuti)וצ'ובה (Chobe) שבבוטסואנה, שם נצפו משפחות של אריות שהתמחו בבידוד פיל צעיר או גור מסביבת אמו והעדר ובהריגתו, תוך שיתוף פעולה זהיר של פרטים רבים. אירועים כאלה מתרחשים בשעות הלילה, עת כושר הראיה של הפילים נעשה מוגבל, ובייחוד, יחסית לזה של האריות. פילים זקנים ותשושים שפרשו מהעדר, צפויים להיטרף בידי אריות, נמרים ואף צבועים.

באסיה קורה שטיגריס בודד יתקוף פילון, בנשיכה של החדק.

כשפיל אינו מסוגל לאכול יותר, הוא הולך ונחלש. בשקט הוא ישכב וימתין למותו. במצב זה הפילים נוטים להגיע לאחו בו העשב הוא רך וקל יחסית ללעיסה ועיכול. כיוון שרבים מגיעים לאותו אזור מתאים ומתים שם, נוצר המיתוס של "בתי הקברות" אליו הפילים הולכים למות. במקרים רבים, הפילים ההולכים ונחלשים, מתקשים לשאוב מים מרחוק, נאלצים להיכנס יותר ויותר לתוך המים וטובעים בבוץ.

כאשר פיל חולה וכורע, הפילים האחרים מנסים להעמידו על רגליו, אחרת משקלו מוחץ את ריאותיו והוא נחנק למוות. כאשר אחד הפרטים בעדר נופח את נשמתו, שאר הפילים בעדר נשארים בסביבת הפגר במשך כמה ימים, ואינם נוטשים אותו אף לצורך השגת מזון. הם גם לא מאפשרים לאוכלי נבלות למיניהם להתקרב אל הגווייה.

הפילים הם יצורים חברתיים למדי והתברר כי במידה מסוימת מסוגלים הם להבין את משמעות המוות ודבר זה משותף רק להם ולאדם. כאשר אחד הפרטים בעדר נופח את נשמתו, מסרבים אז הפילים לעזוב את גופתו במשך כמה ימים וממאנים אף להביא אוכל אל פיהם. הם כמובן לא מאפשרים לאף אוכלי נבלות למיניהם להתקרב אל הגווייה.

פיל שמת מוות טבעי מוקף ברגעיו האחרונים בבני משפחתו. הם תומכים בו ומנסים להרים אותו בעדינות בעזרת החטים. המשפחה ממתינה לו ושומרת עליו ימים שלמים. לעתים, כשהם מבינים שהפיל כבר לא יקום, הם מכסים אותו בענפים.

הפילים יודעים גם לבכות את המתים שלהם. הם מגלים סימני התרגשות כאשר הם נתקלים בעצמות ובשנהבים של בני מינם. מתצפיות שנעשו עולה גם, שכאשר פילים עוברים ליד שלדים ושרידי עצמות פילים אחרים – לאו דווקא מאלה שהיו חברים בעדר – הם נעצרים ממהלכם, עומדים זמן מה ורק אז ממשיכים, כאילו היה זה טקס אבל פרטי משלהם  לעתים הם מרימים עצם בעזרת החדק, ובוחנים אותה. לעתים יישאו אותה כברת דרך של מאות מטרים בטרם ישמטו אותה. חוקרים סיפרו כי ראו פילים מרסקים שנהבים אל הסלעים. רונן רז מציע לתרגם זאת לקוד אנושי ולהאמין שהענקים הנבונים למדו לקשר בין המוות הנורא ובין החטים, והם נוקמים את נקמתם.

שלא כמו בני האדם, רוב היונקים אינם מגלים יחס מיוחד כלפי בני מינם שמתו. הפילים האפריקאים נחשבים יוצאי דופן מהבחינה הזאת. על פי דיווחים, הם נעשים עצבניים כשהם נתקלים בגופת פיל שמת זה לא כבר ונוגעים בה באריכות בעזרת החדק והרגליים. את אותה פעולה הם עושים גם כשהם נתקלים בעצמות וגולגולות של פילים. כשפיל מוצא עצמות של פיל אחר הוא מתעכב לידן, נושא אותן וזורק הצידה.. יש אפילו חוקרים שהעלו את ההשערה (כנראה שגויה) שפילים מבחינים בין עצמות של קרובי משפחה שלהם לבין עצמות של פילים שאינם בני משפחה[15].

יש לציין שלקיומם של בתי קברות לפילים – אתרים שאליהם פילים זקנים צועדים כביכול לקראת מותם – אין ביסוס עובדתי. זאת ככל הנראה אגדה, שנולדה לנוכח קיומם של ריכוזי עצמות גדולים של פילים, שניתן לתת להם הסבר פחות מלהיב: ציד נרחב, עונות יובש שגורמות למוות של פילים רבים, או הצטברות חלקי שלד לאחר שיטפונות.

צלמי הטבע דרק ובוורלי ג'וברט, שחקרו את חברת הפילים בפארק הלאומי צ'ובה (Chobe)  בבוצואנה, תיארו במאמר שפרסמו בכתב העת "נשיונל ג'יאוגרפיק", את מותו של פיל כבן חמישים, שהיה חרוש "קמטים", שאוזניו כבר היו מחוררות מפגעי הזמן ושלא נותר בו כוח להרים את חדקו. בימיו האחרונים נתמך הפיל הזקן על ידי פילים אחרים, וכשמת נצפתה אצל הפילים "התנהגות רגשית עמוקה" לדברי בני הזוג ג'וברט. הפילים שתמכו בו עד אז נעו בבת אחת לאחור ופינו את מקומם לפרטים אחרים, שהתקרבו אליו בזוגות או בשלישיות וחלקם הניחו את חדקם על עורו. "הטקס היה מרהיב, בין השאר בגלל השקט שבו התנהל", כתבו בני הזוג.

שתי השערות הועלו כדי להסביר את התנהגותם הטקסית של הפילים. האחת, שהפילים אכן הביעו צער על קרוב משפחתם שמת. השנייה, שההתנהגות היתה ניסיון מצד פילים מסוימים להפגין דומיננטיות ואולי אף לרכוש את מעמדו של הפיל המת[16].

מות הפילים המדבריים

אזור גורמה במאלי הוא אזור המחיה האחרון במדינות רצועת הסאהל, שבו מתקיימת עדיין אוכלוסיית פילים באפריקה. שטחי המחיה שלהם הצטמצמו בצורה דרסטית בגלל שינויי אקלים וגידול במספרם של ראשי הבקר וחיות המשק האחרות של הרועים. רעיית יתר היא רק חלק מהסיבות לבעיה. חקר נתיבי הנדידה של אוכלוסיית הפילים המדבריים של מאלי מגלה כי הם הארוכים ביותר ביבשת, וכי הפילים נודדים במסלול מעגלי שאורכו המצטבר מגיע לכ-700 ק"מ, בערך פי שניים ממסלולי הנדידה של הפילים מסודן לפארק הלאומי האוגנדי מפלי מורצ'יסון.

באחרונה מגיעות ממאלי ידיעות מצערות על מצב הפילים המדבריים שם. התברר כי אוכלוסיית הפילים הייחודית המתגוררת במדינת הענק אינה מסתגלת עוד לכמות המים המועטה באזור. גם כאשר הפילים מצליחים לגלות מים, הם לא תמיד מסוגלים לשתות ולצנן את עצמם. הפילים המדבריים האלה נחשבים לאוכלוסייה הצפונית ביותר מבין הפילים באפריקה (למעט כמה מאות הפילים שהתגלו בסודן ב-2007). חקר הפילים המדבריים של מאלי מצביע על אוכלוסייה שרידית המונה כ-450-350 פילים מדבריים בלבד, המתרכזים באזור גורמה (Gourma), מדרום-מזרח לטימבוקטו (Timbuktu). אולם, עדרי הפילים האלה נאלצים לבצע מסעות קשים לטווחים גדולים שלא הורגלו אליהם בעבר, תוך שהם מחרפים את נפשם באזור הסאהל שבקצה מדבר הסהרה, וכל זאת במטרה לאתר מקורות מים נדירים. ארגוני שמירת הטבע הזהירו כי אם לא ייעשה משהו מידי לטובתם, הם לא ישרדו את המחסור הגובר במקורות מים.

חקר הפילים האלה מלמד כי הצעירים מבניהם נמצאים במצב הקשה ביותר, משום שחדקיהם קצרים מדיי מכדי להגיע לעומק הדרוש כדי לשאוב מים מקרקעית בארות מים או מבורות. ולא רק, אלא שגובה פני המים הקיימים הולך ויורד, תוצאה של התחממות האקלים והשפעת הבצורות[17].

אין לפילים בוגרים אויבים טבעיים פרט לאדם, אויבו היחיד והנורא מכולם.

פיל הודי

הפיל ההודי הוא בהיר יותר וקטן מעט מן הפיל האפריקאי (ראה סוגריים). גובה עד  3.25 מ' (3.5) השנהבים מגיעים עד לאורך של  2.5 מ' (3 מ'). האוזניים קצרות יותר מאשר אצל הפיל האפריקאי, הן מופנות אחורה ואינן מגיעות עד קצה הראש. המצח קעור ובקצה החדק בליטה אחת (שתיים). ברגל הקדמית חמש אצבעות (ארבע) ו-4-5 באחורית. הטוחנות גבוהות ורחבות (נמוכות) ומספר הלוחיות רב (מצומצם). הפיל ההודי הוא שוכן יערות ומסתתר מעור השמש.

תפוצה: הודו, נפאל, סרילנקה, תאילנד, בורמה ואינדונזיה.

להמשך קריאה, ראו באתר זה: הפיל והאדם.

הערות

[1] נדב לוי, "פילים" חכמת הענקים, מסע אחר און ליין" https://www.masa.co.il/article/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%9B%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%9D/. ראו גם: אקונומיסט 1999, "ספר לי על שדות הציד". מדור חיות/ כיצד פילים חומקים מציידים, הארץ, 30-5-1999.

[2]  איאן דוגלאס-המילטון ,בין הפילים, זמורה ביתן

[3] סוג נכחד בו היו לפחות תשעה מינים, ממשפחת הפיליים. מיני הסוג דומים לפיל אך רובם היו גדולים ושעירים ממנו. המינים האחרונים מהסוג נכחדו ברובם לפני כ-11,000 שנים/ אוכלוסייה שרידית של ממותות צמריות התקיימה באי וראנגל בסיביר עד לפני כ-4000 שנה בלבד. המינים האחרונים חיו באירופה, צפון אסיה וצפון אמריקה, בתקופת הקרח האחרונה. מינים שנכחדו מיליוני שנים קודם לכן, חיו באזורים נרחבים בעולם – כמעט בכל אירופה ואסיה וגם בצפון אפריקה וחלקים מדרום אמריקה.

הממותות התפתחו מיצור הנקרא מסטודון (Mammut), לפני כ-4.8 מיליון שנים. המסטודון שייך למשפחה שקרויה ממותות (Mammutidae), בה נמצאים גם הפילים המודרניים. מין זה התגורר בצפון אפריקה והמינים שהתפתחו ממנו, יישבו לפני שלושה עד ארבעה מיליוני שנים כמעט את כל אירופה ואסיה. לפני 1.8 מיליוני שנים, הגיעו מיני ממותות לאמריקה הצפונית וממנה לחלקים מן הדרומית. מיני הממותות הצליחו להגיע לשטחי מחיה חדשים ונרחבים בעיקר בזמן תקופות קרח ושרדו בזמנים שבין התקופות האלו. לא לגמרי ברור מה גרם להכחדתם דווקא בסוף תקופת הקרח האחרונה.

הממותות הגיעו לגובה 4 מטרים, משקלן עלה על 7 טונות ושנהביהן העצומים היו מעוגלים וכפופים כלפי מעלה. הגדול במיני הממותות היה ממותה קולומביאנית. פרטיו הבוגרים הגיעו לאורך 3.7-4.0 מ' ולמשקל 7-9 טון אצל זכרים.

הממותות חיו יחד בעדרים, וניזונו מצמחים – עשבים ועלים. בין אויביהן היו מין קדום של פנתר, טיגריס שנחרבי (שנכחד), זאבים וגם האדם הקדמון – שצד ממותות למזון. לעיתים נהגה קבוצת ציידים להבריח ממותה לתוך בור, ושם להרוג אותה בעזרת חניתות.

בסיביר מוצאים מדי פעם ממותות שנכלאו בטיט שקפא ושימר את גופן היטב, בזכות הקור העז השורר מאז באורח קבוע במקום, עד כדי כך שבשרן נמצא עדיין ראוי למאכל בעת גילויין. לאחרונה, שוחזר רצף הדנ"א של הממותה בעזרת גופות אלה

[4] אפיתל (Epithelium, מיוונית: "אֶפִּי־" – על, "תֶלֶה" – פטמה) הוא רקמה המצפה משטחים חיצוניים של איברים בגוף ונמצאת בגבול בין הסביבה החיצונית לסביבה הפנימית. סוג רקמה זה הוא אחד מארבעת הסוגים הבסיסיים של רקמות הגוף, יחד עם רקמת שריר, רקמת חיבור ורקמת עצב. האפיתל מורכב מתאים הערוכים בצפיפות בשכבה אחת או יותר. דוגמה לאפיתל היא שכבת העור החיצונית (אפידרמיס). תאי אפיתל הם מהשכיחים שבתאי גופם של בעלי חיים.

אפיתל הוא הרקמה המצפה את כל המשטחים החיצוניים של הגוף, בשכבה אחת או יותר, ומרפדת מבנים חלולים, כגון מערכת הנשימה. התאים ברקמה צפופים ויוצרים משטחים עם מעט מטריצה חוץ-תאית ביניהם. לרקמה זו אין כלי דם, והיא מוזנת בפעפוע על ידי קשרים לרקמת החיבור הצמודה אליה (ויקיפדיה).

[5] כלל אלן הוא כלל הקושר בין גודל גפיים ואיברי גוף בולטים (כמו זנב ואוזניים) של בעלי חיים אנדותרמיים (בעלי "דם חם") לבין טמפרטורת הסביבה הממוצעת. אצל בעלי חיים דומים החיים במקומות קרים יהיו איברים אלו קטנים יחסית לגודלם אצל אלו החיים במקומות חמים. הכלל קרוי על שמו של ג'ואל אלן.

הכלל מתבסס על העובדה שקצב איבוד החום רב יותר ככל ששטח הגוף גדול יותר ולהפך. לדוגמה: לפנק המצוי באזורי מדבריות חמים יש זוג אוזניים הגדולות מאוד יחסית לגופו הזעיר וזאת כדי שיוכל לצנן את גופו ביעילות ו"לסלק" את החום מגופו בזריזות כדי לשרוד כשטמפרטורת הסביבה בה הוא חי גבוהה. לעומת זאת, לדוב הקוטב יש אוזניים זעירות יחסית לגופו העצום ובאמצעותם הוא שומר על חום גופו כדי לשרוד באזורים הקרים בהם הוא חי (ויקיפדיה)

[6] המבנה הכימי והפיזיקלי של שיני וחטי היונקים זהה ללא תלות במין היונק, ומתבצע סחר גם בשיניהם של יונקים אחרים פרט לפילים. על כן המונח "שנהב", יכול להתייחס לכל שן או חט של יונק הגדולה מספיק לגילוף ויש בה ערך מסחרי.

[7] יורם יום טוב, ביולוגיה של חולייתנים יבשתיים במבט ישראלי, כרך ד: יונקים. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה,  תל אביב, 2015, עמ' 33-34.

[8] Shoshani, J., ed. (2000). Elephants: Majestic Creatures of the Wild. Checkmark Books

[9] נדב לוי, מסע אחר און ליין

[10] רונן רז, "פילים בחייהם ובמותם", אתר האינטרנט של אקו: http://www.eco.co.il/article/%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99%D7%94%D7%9D-%D7%95%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%9D/

[11] דורון הורביץ,

[12] נדב לוי, שם.

[13] ביולוגיה של חולייתנים יבשתיים, עמ' 66.

[14] יונתן ליס, נ”חשף אוצר המלים הסודי של הפילים”, הארץ, 01-09-2011 https://www.haaretz.co.il/1.1190600

[15] בניסוי נבחנו שלוש משפחות פילים שאיבדו את מנהיגת המשפחה שנה עד חמש שנים לפני המחקר. לכל אחת מהמשפחות הוצגו שלוש גולגולות של נקבות מנהיגות, בהן הגולגולת של מנהיגת הקבוצה. באמצעות תצלומי וידיאו חישבו החוקרים את הזמן המצטבר שבילו חברי המשפחה ב"חקר" הגולגולות. הם מצאו כי הפילים לא העדיפו את הגולגולת של מנהיגת הקבוצה שלהם על פני הגולגולות של שתי המנהיגות האחרות. לדבריהם, ייתכן שהסיבה לכך שהיה מי שסבר כי פילים מגלים עניין בעיקר בגופות קרוביהם היא בסך הכל שבשטח המחיה שלהם יש מטבע הדברים יותר שרידים של בני משפחה מאשר שרידים של פילים אחרים.

[16] נדב לוי, "למה הפילים מתעניינים במתיהם?", הארץ, 28.11.2005

[17] נדב לוי, הפילים במאלי מתים מצמא, טבע הדברים. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3772001,00.html