נוסעים על דרכי המשי

כתב: גילי חסקין; ‏14/04/2025

ראו באתר זה: מהי דרך המשי?,ראשיתה של דרך המשי ; נתיבה של דרך המשי ;התפתחות דרך המשי. דרך המשי, עבר והווה,

לאורך אלומות הדרכים החוצה את אסיה, ממחסני הממלכה התיכונה שלגדת הנהר הצהוב, ועד לרומא וונציה, עברו לא רק סוחרים ולוחמים, אלא גם נוסעים. חלקם היו גם סוחרים, חלקם גם צליינים. כולם מסרו לנו ידיעות על חלק זה של העולם. נוסעים ומגלים רבים של אסיה, עברו בחלק זה או אחר של 'דרך המשי'.

הרודוטוס (המאה ה-5' לפנה"ס)

הנוסע המפורסם, של המאה החמישית לפני הספירה, מי שכונה "אבי ההיסטוריה" לא ביקר באסיה התיכונה, אך רשם תיאורים ראשונים של עמי הסקיתים והסַקָּה – נוודים שחיו בצפון המישורים האיראניים. השפיע על דימויי הערבה והמרחב המרכז-אסיאתי בתודעה היוונית.

פָאשְׂייֵן (Fa Xian)

מהנוסעים הסינים הראשונים שיצאו להודו במטרה לאסוף כתבים בודהיסטיים. נחשב לאחד מהאבות המייסדים של מסורת הצליינות הבודהיסטית. פָא-שְׁיֵין חי בשנים 337–422 לספירה בתקופת שושלת ג'ין המזרחית בסין, זמן שבו הבודהיזם כבר היה מוכר בסין, אך חסרו בו טקסטים מקוריים ומדויקים, במיוחד טקסטים המתארים את כללי המנזר והנזירות (Vinaya). הוא יצא למסע ב-399 לספירה, בגיל מופלג (סביבות גיל 60), מתוך שאיפה להביא כתבים בודהיסטיים אותנטיים מסרילנקה והודו לסין, לשם שיפור ההבנה והתרגום של הדוקטרינה הבודהיסטית.

הוא התחיל את דרכו מבירת מחוז שאאנשי (Chang'an – כיום ש'יאן). הצטרף לשיירות של סוחרים בדרכי המשי. עבר בדונְחְוָאנְג, חבל טאַרִים (קוצ'ה, חוטאן, קשגר); אפגניסטן של היום (בַּמְיָאן, קאבול). אומרים שהוא הלך כל הדרך מסין על פני המדבר הקפוא ומעברי ההרים הסלעיים. הוא הגיע להודו, ביקר במאטוּרָה, לומביני, קושינגר, סארנאת – ערים חשובות בחיי הבודהה.

ראו באתר זה: מסע בעקבות הבודהא

פָאשְׂייֵן שהה כשש שנים בממלכת מגדהה (Magadha) ובירתה פאטליפוטרה (פאטנה של היום). חקר את נאלנדה (Nālandā), שהייתה אחת מהאוניברסיטאות הבודהיסטיות הגדולות והחשובות ביותר בעולם העתיק. היא שכנה בצפון מזרח הודו, במדינת ביהאר של ימינו, ופעלה ברציפות מהמאות ה-5' ועד ה-12' לספירה. הוא למד אצל מורים מקומיים. רשם תיאור חשוב של חיי הנזירים, מבני המנזרים והחברה ההודית.

הוא הגיע באונייה לסרילנקה (ציילון),כדי להשלים את איסוף הוִינַיָה (Vinaya), מילה בסנסקריט שפירושה המילולי הוא "משמעת" או "כללי התנהגות", ובמובן הרחב יותר – היא מתארת את הקוד האתי והמשמעתי של הקהילה הנזירית הבודהיסטית. התרשם מעוצמתה התרבותית והדתית של ממלכת אַנוּרָאדְהַפּוּרַה (Anurādhapura), אחת הערים הקדומות והמקודשות ביותר בסרילנקה, ששימשה במשך יותר מ-1,300 שנה כעיר הבירה של הממלכה הסינהלית וכנמל חשוב של תרבות, דת ומסחר בדרום אסיה. אסף כתבים רבים מהגרסה הטהרוואדית של הבודהיזם.

ראו באתר זה: סרילנקה. הבודהיזם.

בדרכו חזרה לארצו דרך ים סין הדרומי, הספינה שלו נטרפה והוא שהה זמן קצר באי ג'אווה. הגיע לבסוף לחוף הדרומי של סין – כנראה בנמל צ'וּאַןְג'וֹאוּ (Quanzhou) בשנת 412 והתיישב במה שהוא כיום נַנְגְ'ינג   (Nanjing). המסע ארך כ-13 שנה. הוא כתב ספר על מסעותיו בסביבות שנת 414, מלא בתיאורים על הבודהיזם הקדום ועל הגאוגרפיה וההיסטוריה של מדינות רבות לאורך דרך המשי כפי שהיו בתחילת המאה החמישית לספירה. הוא בילה את העשור הבא עד מותו בתרגום הסוטרות הבודהיסטיות שהביא עמו מהודו.

יצירתו המרכזית: "תיעוד מסע לארצות הבודהה". נחשב לחיבור היסטורי-גאוגרפי ראשון מסוגו במזרח אסיה. כולל תיאור של ממלכות, שפות, אקלימים, חוקי דת, חיי נזירים ופולחנים. מהווה מקור נדיר להכרת הודו במאות 4'-5' לספירה – במיוחד בתקופת שושלת שׁוֹשֶׁלֶת גוּפְּטָה (Gupta Dynasty), שהייתה אחת השושלות החשובות והמשפיעות בתולדות הודו, ותקופתה נחשבת ל"תור הזהב של הודו". היא שלטה בחלקים נרחבים מהתת-יבשת בין המאה ה-4' לבין המאה ה-6' לספירה, והייתה בולטת בהישגיה התרבותיים, המדעיים, האמנותיים והדתיים. זיכרונותיו של פָאשְׂייֵן הם תיעוד עצמאי של החברה והתרבות של המקומות שבהם ביקר, במיוחד הודו. התרגומים שלו לטקסטים בסנסקריט שלקח עמו לסין הם אמצעי חשוב לתארך טקסטים, פרטים בשמות ומסורות בודהיסטיות. הם מספקים גבול עליון לשמות היסטוריים רבים, כתבי יד, אירועים ורעיונות שהוזכרו.

פָאשְׂייֵן ציין כי ערים במרכז אסיה כמו חוטן היו בודהיסטיות, כאשר אנשי הדת קראו כתבי יד הודיים בשפות הודיות. הקהילה המקומית כיבדה את הנזירים. הוא מזכיר קהילה בודהיסטית פורחת בתכסילא (כיום בפקיסטן) בתוך קהילה לא בודהיסטית בדרך כלל. הוא מתאר טקסים משוכללים וטקסי פולחן ציבוריים, בתמיכת המלך, לכבוד הבודהה בהודו ובסרילנקה. הוא הביא עמו כמות עצומה של טקסטים בודהיסטיים שתרגם לסינית לאחר חזרתו. היה חלוץ המסורת של הצליינים הסינים – אחריו הלכו נזירים גדולים כמו שׂוֵאן דְזָאנְג (במאה ה-7') ןיִי-גִ'ינְג (Yìjìng).[1]

עדויותיו נחשבות לראשונות במזרח הרחוק שמתארות את החיים הפוליטיים, הדתיים והחברתיים של הודו בזמן אמיתי.[2] פָאשְׂייֵן לא היה רק נוסע, אלא שליח תרבותי של מסורת שלמה. מסעו האמיץ מעבר למדבריות והים, בגיל מבוגר, תוך סכנות רבות – נבע כולו מרצון להעמיק את ההבנה הרוחנית של בני עמו. הוא הניח את היסודות לחקר ההינדואיזם והבודהיזם בסין, והיה גשר ראשון בין סין הקונפוציאנית, לבין הודו הבודהיסטית.

שׂוֵאן דְזָאנְג (Xuánzàng)

נזיר בודהיסטי, מתרגם, פילוסוף ונוסע. חי בשנים 602–664 לספירה. בתקופת שושלת טאנג, תקופה של פתיחות אינטלקטואלית ודיאלוג בין תרבויות. תואר כגבר נאה והגבוה ("רב-הוד כמו הנהרות שסובבים את הארץ, שליו וזוהר כפרח הלוטוס…"). אחת הדמויות המרכזיות בהעברת הבודהיזם מהודו לסין. איש יוצא דופן ואיש אמת, וללא ספק היה לו תפקיד, או ליתר דיוק שליחות. נודע במסעו בן 17 השנים מהבירה הסינית צ'אנג-אן להודו וחזרה, ובתרומתו העצומה להבנת התרבות ההודית והבודהיסטית בסין ובמזרח אסיה.

בודהיזם היה כבר מושרש בסין, אך נותרו חילוקי דעות פרשניים, בעיות תרגום, וספקות לגבי מקוריות המסורות הסיניות. שׂואן דזאנג חש צורך לחקור את המקורות הבודהיסטיים במולדתם – בהודו, כדי להביא את הגרסאות האותנטיות של הכתבים וללמוד ממורי המקור. פרט לרשומות "המסע למערב", ספר שכביכול נכתב אודותיו בסוף המאה ה-16', נמצאת בידינו גם ביוגרפיה שכתב בן זמנו: "כשנולד," כתוב שם, "אימו חלמה שהוא יוצא בדרכו מערבה, לבוש שמלה לבנה. 'לאן פניך, בני'? שאלה. 'אני יוצא לחפש את הדהארמא', ענה."

אחרי שנים של לימודים כלליים, ובהשפעת אחיו הגדול, גם לימודי בודהיזם בלויאנג  ( Luoyang)  לא רחוק ממנזר שאו-לין, יצא הצעיר. למרות איסור מלכותי על עזיבת סין, יצא לדרכו ב-627 לספירה, ללא היתר – מה שהפך א[3]ותו לדמות של סגפנות, אומץ והתמדה רוחנית.

יצא בשנת 627, במסע ארוך מצ'אנג-אן (בירת קיסרות טאנג באותם ימים) בדרך המשי אל מדבר גובי, מערבה דרך דונְחְוָאנְג – שער המערב של סין; חצה את המדבר האכזרי טַקְלַמַקָּאן (Taklamakan), דרך ערים כמו טורפן (Turpan), קוצ'ה (Kucha)  וקשגר (Kashgar). החלק הראשון במסעו של נזיר הטאנג היה הקשה ביותר. בן-לווייתו, צעיר לא-סיני עוזב אותו לנפשו (אחרי שניסה לרצוח אותו וויתר, אם משום מה ואם בגלל התערבות הבודהיסטווה של הרחמים גואן-יין, שאליה מתפלל הנזיר לא הרף). הוא נשאר לבדו, טרף לרוחות ושדים שמדבר גובי מפורסם בהם; אחרי זה כמעט פוגע בו חץ של חייל בשר ודם; הוא הגיע למגדל שמירה, אבל המפקד, איש דתי מאוד, שכבר שמע עליו, איפשר לו להמשיך בדרכו, למרות הצו האוסר עליו לצאת מגבולות הקיסרות, שהגיע כבר לידי המפקד. אחרי זה הוא תועה במדבר "נהר החול", ומרוב חולשה מפיל את המימייה; אחרי חמישה ימים בלי מים הוא שוכב בחול ומתפלל. בלילה החמישי קמה רוח קלה, וגואן-יין מופיעה ומעודדת אותו ואת סוסו להמשיך בדרך. הסוס תופס אזימוט ואחרי חמישה קילומטר, הם מגיעים למים.

המשך דרכו הייתה לאסיה התיכונה לאזור ח'ווארזם, טאשי (פרגנה); סמרקנד, בוכרה, הודו (פקיסטן) ואפגניסטן של היום – כולל קאבול ועמק סוואט; הרי הינדו-כוש, קשמיר. כעבור שלוש שנים, הגיע לבסוף לצפון הודו – שם בילה 14 שנה. למד באוניברסיטה הבודהיסטית נָאלַאנְדָה (Nālandā) – אוניברסיטה בודהיסטית מהגדולות בעולם העתיק, שם למד תחת טובי המלומדים את הבודהיזם מהזרם המהאיאני והטהרוואדי. חקר גם לוגיקה, פילוסופיה, רפואה, בלשנות וספרות סנסקריט. תיאר את לומביני, בודגאיה, סארנאת וקושינגר – מקומות מקודשים בחיי הבודהה. תיאר טקסים, שרידים, מנזרים, והרס שעשו המוסלמים הראשונים שהחלו להופיע בצפון מערב הודו.

ב-645 לספירה שב לסין דרך אסיה התיכונה. התקבל כגיבור לאומי. הביא עמו 657 כתבי קודש בודהיסטיים בסנסקריט. שבעה פסלים ושרידים קדושים רבים. בנוסף להשכלה הדתית הרבה שרכש בהודו, הביא עמו גם ידע רב במתמטיקה, גאוגרפיה, רפואה, מדעים ובלשנות. הקדיש את חייו לתרגום כתבים מהסנסקריט לסינית. פגודת אווז הבר הגדולה נבנתה בתוך תחומי מקדש דָה-צְה-אֶן (Da Ci'en Si "מקדש החסד והרחמים הגדולים") בשנת 652 לספירה, הפגודה, בת חמש קומות, נבנתה כדי לאכסן את הפסלים וכתבי הקודש הבודהיסטיים שהביא עימו שׂוּ'אן דְזָאנְג, ואת 1,335 הכתבים שתירגם. במקדש זה בבירת טאנג צ'אנג-אן, ייסד מרכז תרגום. הוא ניסח את אחד מתרגומי המפתח של הסוטרה של ההבנה המושלמת (Heart Sutra), ויצר גרסה שנחשבת לסטנדרטית בסין עד היום.

קשה להפריז בחשיבותו של שו'אן-דזאנג, הן כמלומד והן כמתעד. היסטוריונים חייבים לו תודה על התיאורים של הודו ומרכז אסיה, שם פרחה בזמנו תרבות בודהיסטית מפוארת, שעד לחפירות שנעשו החל מסוף המאה ה-19' לא ידענו עליה כמעט דבר; תלמידים של פילוסופיה בודהיסטית יודו לו על התרגומים המצוינים מסנסקריט לסינית. הנוסע והחוקר הגדול של מרכז אסיה, אורֶל שטיין (Aurel Stein), החוקר בן המאה העשרים, שהלך בדרך שבה חזר "נזיר הטאנג", כפי שמכונה לפעמים שו'אן דזאנג, על שם השושלת המפוארת שבה חי, מהודו לסין (מדרום למדבר הנורא טאקלאמאקאן), העריץ אותו וראה בו "מלאך שומר".

יצירתו החשובה 'רשומות טאנג הגדולה מהאזורים המערביים', חיבור גאוגרפי-אתנוגרפי בן 12 כרכים, כולל תיאורים מפורטים של יותר ממאה ממלכות, ערים, עמים ודתות. תיאר את חיי האנשים, שלטונות, כלכלה, חינוך, מסחר ואדריכלות. זהו התיאור הארוך והמפורט ביותר של מדינות מרכז ודרום אסיה, שהוענקו לדורות הבאים על ידי צליין בודהיסטי סיני. הספר הזה נחשב לאוצר היסטורי בעל ערך עצום גם לחקר הודו העתיקה, טיבט, אסיה התיכונה, ותרבות השיירות על דרך המשי. בעוד שמטרתו העיקרית במסעו הייתה להשיג ספרים בודהיסטים ולקבל הדרכה על בודהיזם בהודו, בסופו של דבר הוא עשה הרבה יותר. הוא שמר את התיעוד של הגיאוגרפיה, ההיבטים הפוליטיים והחברתיים של הארצות שבהן ביקר. סיפורו שימש השראה ליצירה הספרותית הקלאסית "המסע למערב" (Journey to the West, מהמאה ה-16'), שבה דמותו הפכה לדמות של חכם שקט ועמוק בשם טאנג סן-זאנג.

שׂואן דזאנג הוא אחת הדמויות הבולטות ביותר בתולדות המפגש בין מזרח ומערב. מסעו לא היה רק מסע גיאוגרפי, אלא מסע של חיפוש אחר אמת, חוכמה ואותנטיות רוחנית. הוא הביא לסין את הבודהיזם בצורה המדויקת והעמוקה ביותר, והותיר מורשת עצומה של טקסטים, מפות, רעיונות ודיאלוג בין תרבויות.

אִבּן חֻרדאדְבֵּה (Ibn Khordadbeh)

שמו המלא: אבו אל-קאסם עֻבַּיְד אַלְלָה אִבּן חֻרדאדְבֵּה. יליד חורסאן (כיום בצפון-מזרח איראן). פקיד בכיר, גיאוגרף, סופר ואיש ממשל בשירות הח'ליפים העבאסים. (חי בערך בין 820–912). שימש כראש מערכת הדואר במחוז ג'באל שבעיראק. תחת הח'ליף העבאסי אל-מעתמד (שלט בין השנים 869–885 לספירה). תפקיד זה כלל גם ריכוז מודיעין גיאוגרפי, תנועת שליחים ומעקב אחרי גורמים פוליטיים – ולכן היה בעל גישה למידע ייחודי.

חיבורו המרכזי: "כִּתאב אל-מסאלכ ואל-ממאלכ" ("ספר הדרכים והממלכות"), שנכתב סביב שנת 870 לספירה, הוא מהמפות המשמעותיות ביותר של הידע הגאוגרפי במזרח האסלאמי במאה ה-9'. ספר זה מתאר עמים שונים שחיו בפרובינציות של הח'ליפות העבאסית. יחד עם מפות, הספר כולל גם תיאור של דרום אסיה, לרבות בראהמאפוטרה, איי אנדמן, מלזיה והאי ג'אווה. הארצות של שושלת טאנג הסינית, שילה המאוחדת (קוריאה) ויפן מוזכרות בעבודתו.

בחיבור ישנו פירוט של דרכי השיירות, מסלולי הדואר והסחר, מהחִג'אז, עיראק ופרס, ועד סין, הודו, סודאן והאיים באוקיינוס ההודי. סיכם מידע על נתיבי סחר בינלאומיים – כולל ימית, יבשתית ונהרית. הוא תיאר את העמים, הממלכות והשליטים לאורך הדרך: פרסים, טורקים, כוזרים, ביזנטים, סינים והודים. הדגיש גם את המרחקים, האקלים, הכלכלה המקומית ומנהגי העמים. אבן חֻרדאדבה הוא המקור המוסלמי המרכזי הראשון שמזכיר את הסוחרים היהודים הרדאנים (Radhanites). לפי תיאורו, הם סחרו בין ספרד לסין, דרך הפרת, קזחסטן, ח'ווארזם והודו. כתב: "סוחרים אלה מדברים ערבית, פרסית, יוונית, לשון הפרנקים, האנדלוסים, והסלאבים. עוברים הם ממערב למזרח וממזרח למערב, ועושים דרכם בים וביבשה. הם מביאים מן המערב סריסים, עבדים ושפחות, חרבות, עורות הביבר והנמייה".

הוא היה גם בין הכותבים המוסלמים הראשונים שתיעדו את הסחר של הווראנגים (וויקינגים של הנהרות) במזרח: "סוחרים המכונים רוּס (Rus) סחרו בים השחור ובים הכספי, והעבירו את מרכולתם באמצעות גמלים עד לעיר בגדאד".[4]

ראו באתר זה: הוויקינגים.

ספרו של אבן חֻרדאדְבֵּה היה הראשון מסוגו בשפה הערבית, שחיבר בין מדע הגאוגרפיה, האדמיניסטרציה והמידע הבינלאומי. הוא מהווה מקור נדיר על דרכי הסחר של המאה ה-9', על עמים טורקיים כמו החזארים והאוע'וזים, ועל קשרי המסחר בין העולם האסלאמי למזרח ולמערב. נחשב לאב-הטיפוס של מסורת הגאוגרפיה האסלאמית המוקדמת – קדם לאל-אִדְרִיסִי, אל-יאקוּבי ואבן חַוְקַל. (ראו להלן) – ללבוש בגדים מוסלמיים כדי להשתלב היטב.

למרות הסגנון התיאורי – אין עדות ישירה לכך שאבן חֻרדאדְבֵּה היה נוסע בעצמו. ככל הנראה הוא הסתמך על דוחות דואר וסחר של האימפריה העבאסית, ראיונות עם סוחרים, דיפלומטים ונוודים; חומר גיאוגרפי קודם, במיוחד מכתבים סאסאניים וביזנטיים. לכן הוא נחשב לגיאוגרף מנהלי-בירוקרטי, ולא "נוסע-חוקר" כמו אבן פדלאן או אבן בטוטא.

אבן חֻרדאדְבֵּה היה פקיד-חוקר, שהצליח לרכז ולערוך את הידע הגאוגרפי העצום של העולם האסלאמי במאה ה-9'. ספרו מעניק לנו חלון נדיר למפת הסחר העולמית, להיסטוריה של התפוצות היהודיות, ולמגע בין מזרח ומערב לפני עידן הרנסנס.

אִבּן חַוְקַל (Ibn Hawqal)

נוסע, גיאוגרף, סוחר ואינטלקטואל מוסלמי. חי במאה ה-10' (פעילותו סביב השנים 943–978 לספירה). ניתן לשער שהוא היה סוחר, שכן עבודותיו כוללות פרטים רבים על פעילות כלכלית. משבחיו על הפאטימים מניחים שהיה 'דעוה' (מפיץ איסלם). פאטימי. אבן חַוְקַל היה נוסע פעיל בעצמו, ולא רק עורך של חיבורים קודמים. הוא נולד בנציבין, ויצא לדרך ב-15' במאי 943. בשנת 973 הוא הגיע לסיציליה, המקום האחרון במסעותיו הידוע לנו. הוא חקר את אל-אנדלוס וצפון אפריקה (כולל ספרד המוסלמית, אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו), את סיציליה, כרתים ואיי הים התיכון, עיראק, פרס, חוראסאן, אזרבייג'ן; הקווקז וצפון אסיה: אזורי ח'ווארזם, קזחסטן, וולגה. ביקר גם בדרום סהרה וכתב על ממלכת גאנה. אבן חאוקל פגש את הגאוגרף אל-אִסְתַכְרִי, שהיה גאוגרף מוסלמי חשוב, יליד פרס (ככל הנראה מהעיר אִסְתַכְר – עיר עתיקה בפרובינציית פארס, ליד פרספוליס של ימי קדם). ספרו של אבן חאוקל, כולל בתוכו מדבריו של אל-אִסְתַכְרִי, ובנוי כתבנית ספרו של אל-אִסְתַכְרִי, עם אותה חלוקה לנושאים ואותו מספר פרקים.

מוכר בעיקר בזכות ספרו "סורת אל-ארץ" – תמונת הארץ. ספר גאוגרפי חשוב שמהווה שיא של מסורת הגאוגרפיה המוסלמית הקדומה, ממשיך ליצירותיהם של אבן חֻרדאדְבֵּה ואַל-יִסְתַח׳רִי[5]. החיבור משלב מפות מאוירות, תיאורי מסעות, מידע אתנוגרפי וגאופוליטי, ונכתב בשפה מדעית אך נגישה. כלל 20 מפות צבעוניות של ארצות האסלאם, מבוססות על הקרטוגרפיה של אל-יסתח'רי – אך עם תיקונים על סמך תצפיותיו. הצפון נמצא בתחתית המפות, כמקובל בגיאוגרפיה האסלאמית.

בהקדמה לספרו הוא מספר על כוונתו לתאר את כל פני הארץ לאורכה ולרוחבה, עם גבולות הארצות, הערים והמחוזות, האגמים והנהרות וכל מידע גאוגרפי. התיאורים שלו את האזורים שמחוץ לעולם המוסלמי, מעורפלים ולעיתים הוא נסחף לאגדות. לעומת זאת, תיאוריו הגאוגרפיים של ארצות האסלאם הם יחסית מדויקים. אך כאשר הוא עובר להיסטוריה עתיקה הוא לפעמים כולל טענות שגויות.

הוא כתב בפירוט על קבוצות אתניות, דתות, מסורות ומנהגים – במיוחד של עמים טורקיים, אפריקאים וכוזרים. סיפק מידע חשוב על מוסלמים ויהודים בערים שונות, חקלאות, שווקים ותחבורה. הספר כולל מידע על גבולות מדיניים, מנהגי מיסוי, אופי שלטון וסחר – כלי חשוב לידע מדיני. ספרו של אבן חַוְקַל הפך לספר יסוד בגיאוגרפיה האסלאמית – ונלמד במשך מאות שנים. הוא מספק מבט נדיר לעולם המוסלמי דרך עיניו של סוחר-חוקר, ומראה את עומק התנועה והידע של התרבות האסלאמית במאה ה-10'.

אבן חַוְקַל היה לא רק מעתיק או גיאוגרף של שולחן כתיבה – אלא חוקר-נוסע שפעל מתוך סקרנות, ניסיון אישי ודיוק מדעי. ספרו "תמונת הארץ" הוא מזיגה בין גיאוגרפיה, תרבות ופוליטיקה, והוא מעניק לנו מראה פנורמית על עולמם של מוסלמים, נוצרים, יהודים, עובדי אלילים, סוחרים ונוודים במאה ה-10'.

אחמד אִבְּן פַדְלַאן (Ahmad ibn Fadlan)

פקיד מלומד וסופר בחצר הח'ליף העבאסי אל-מֻקְתַדִר בִּאללה, בשנת 921 לספירה, שלחה חצר הח'ליף משלחת דיפלומטית–דתית לעבר ממלכת הבולגארים של הוולגה (Volga Bulgars), באזור שבו נמצאת היום טטארסטן שברוסיה, בראשות אבן פדלאן. מטרת המסע הייתה לאשר את בקשת המלך הבולגארי, להתאסלם רשמית ולבנות מסגדים ומדרסות. לסייע בהדרכה דתית, משפטית וטקסית של האסלאם הסוני. לשמש גשר בין המרכז האסלאמי בבגדאד לבין השוליים הפוליטיים בצפון. אפשרות אחרת היא כי המטרה הייתה כלכלית בעיקרה ונועדה לאפשר מעבר סחורות ומשלחות באופן בטוח.

אבן פדלאן וצוותו, השתמשו בדרכי שיירות מבוססות בדרכם לעבר בוכרה), אך במקום להמשיך מזרחה לאורך המסלול כולו, הם פנו מערבה – אל מה שכיום הוא צפון-מזרח אוזבקיסטן. לאחר שעזבו את העיר גורגן, סמוך לים הכספי, חצו שטחים ששייכו לעמים טורקיים שונים: הטורקים האוע'וזים בחוף המזרחי של הים הכספי, הפצ'נגים באזור נהר האורל, והבשקירים במה שכיום הוא מרכז רוסיה. עברו דרך מסלול שכולל: אזור ח'ווארזם ונהר האמו-דריה, שטחי הערבות הטורקיות – במיוחד של הטורקים האוע'וזים (Oghuz), אזור הוולגה התחתונה, עד שהגיעו ב-12' במאי 922 (12' במֻחַרַם, שנת 310 להג'רה), לחצר מלך הבולגארים. בסך הכול כיסתה המשלחת מרחק של כ-4,000 קילומטרים (2,500 מייל). כאשר הגיעו, אבן פדלאן קרא בקול את מכתב הח'ליף לח'אן של הבולגארים והעניק לו מתנות מהח'ליפות. אך זכה לביקורת על כך שלא הביא עמו את הכסף שהובטח מהח'ליף לצורך בניית מצודה להגנה מפני אויביהם של הבולגארים. המסע התארך גם משום שנועד לעקוף את ממלכת הכוזרים, אולם, למרות שלא עבר דרך כוזריה, רשם פדלאן ידיעות, מפי השמועה, על הכוזרים ומנהגיהם. העתק של רישומי אבן פדלאן,  נמצא ותורגם על ידי המזרחן הטורקי  זֶכִּי וֵלִידִי טוּגַאן (Zeki Velidi Togan)  ב- 1939, ותוכנו מספק ידיעות רבות על מנהגי התקופה ועל העמים שחיו באזור ממלכת הכוזרים. חיבורו נקרא לרוב "רִסאלת אִבְּן פַדְלַאן" – איגרת אבן פדלאן. נשמר בכתב יד מקוטע, אך החלקים שנותרו מהווים מקור יחיד מסוגו לתיאור עמים נוודים ולא-אסלאמיים בצפון אירואסיה של ימי הביניים.

החיבור חצה ז'אנרים: יומן מסע, דוח דיפלומטי, ואתנוגרפיה מוקדמת. אבן פדלאן תיאר את עמי הטורקים השונים (כגון האוע'וזים והפצ'נגים) כנוודים קשוחים, בעלי אורח חיים פשוט ויחס מפוקפק לניקיון. הוא מדגיש את פער התרבות בינם, לבין האסלאם העירוני שהכיר: "הם כמו בהמות, חיים בשדות… אין להם מקלחות, אין להם בושה." תיאר את חצר המלך הבולגארי שעל הוולגה ואת הכרזת האסלאם הרשמית. תיאר כיצד נבנה מסגד ועבר טקס של אמירת השהאדה ('העדות', הצהרת האמונה). עמד על האתגרים של הטמעת האסלאם באוכלוסייה נוודית למחצה.

החלק הידוע ביותר ביומנו הוא המפגש עם סוחרי רוס (Rus), כנראה ויקינגים ששטו על נהרות רוסיה במסחר בין צפון אירופה, לארצות האסלאם: אבן פדלאן תיאר את המפגש: "מעולם לא ראיתי גופות כה שלמות כמו שלהם: גובהם כעצי תמר, שיערם בלונדיני, עורם אדמדם…" הוא תיאר שריפת גופה של צ'יף בטקס פגאני – כולל הקרבת שפחה שנשרפה עמו – תיאור שהוא אחד המקורות החשובים להבנת טקסי מוות נורדיים.

אבן פדלאן היה עֵד נדיר להתפשטות האסלאם מעבר לעולם הערבי – באזורי שוליים שבהם הדת פגשה עמים נוודים, מנהגים פגאניים, ותרבויות צפון אירופאיות. חיבורו לא רק מתעד מפגש בין תרבויות, אלא גם מאיר את הגבולות של האסלאם, של ה"ברבריות", ושל התודעה המוסלמית על עצמה.[6]

מחמד בן אחמד אל-בירוני (Muhammad ibn Ahmad al-Biruni)

מלומד בעל שם ואיש אשכולות מוסלמי ממוצא פרסי, שפעל במאה ה-11'. חוקר, מתמטיקאי, גיאוגרף, היסטוריון, אסטרונום, רופא, בלשן, פילוסוף ואנתרופולוג. אל-בירוני לא היה "נוסע" במובן של הרפתקן – אלא חוקר-מדען שבמסעותיו ביקש ידע שיטתי ומדוקדק, מתוך מפגש ישיר עם תרבויות וכתבים.

יליד ח'וארזם באוזבקיסטן של ימינו. בילה חלק ניכר מחייו בעיר ע'זני שבאפגניסטן. כצעיר, אל-בירוני נדד בערים המרכזיות של עולם האסלאם המזרחי: חיווה, בוכרה, גורגאנג' (גוּרְגָאנְג'), מרב (Merv) – ערי מדע ומסחר חשובות.

ב-1017, לאחר שמחמוד מע'זנה כבש את ח'וארזם, נלקח אל-בירוני לחצרו של הסולטאן – תחילה כאסיר, אך בהמשך כמדען מוערך. הפך לאחד מאנשי המדע הרשמיים בחצרו של הסולטאן, ונלווה למסעות הכיבוש שלו להודו הצפונית, בין 1017 ל-1025.

בניגוד למחמוד מע'זנה, שהניע אותו רצון לשלוט ולבזוז, אל-בירוני ביקש להבין את התרבות ההודית לעומק – מתוך כבוד ואינטלקטואליות. חקר את תרבותה, הפילוסופיה שלה, דתה (הינדואיזם ובודהיזם), ולשונה של תת-היבשת ההודית. נזהר לא להכפיש ולא להשוות מתוך בוז – בניגוד לגישה המוסלמית הרווחת כלפי דתות אחרות. ביקר בפנג'אב (לאהור), מולטאן, טהנסר, מתורה – מרכזים בודהיסטיים והינדואיים עתיקים. נפגש עם ברהמינים, מתמטיקאים, אסטרונומים וחכמים הודים. ביקר במקדשים, ספריות, שמע טקסטים בסנסקריט ועמל על תרגומם.

הוא הפך לפרשן החשוב ביותר לענייני המדע והתרבות ההודית, והיה למתווך בינה לבין העולם המוסלמי ובעקיפין גם לעולם המערבי. יצירת המופת שלו: "כתאב תַּחְקִיק מָאלִי-אל-הִנְד" ("חקר מה שיש להודו"). ספר ייחודי שבו סיכם את כל מה שלמד על הודו, על דתותיה, תרבותה, לשונותיה, מדעיה והגיונה. הציג את הינדואיזם כדת מורכבת ושיטתית, ולא כעבודת אלילים – גישה יוצאת דופן לזמנו. השתמש בכלים של תצפית, ראיונות, תרגום והשוואה טקסטואלית – גישה פורצת דרך בזמנו. בספרו ניתח לעומק מושגי גלגול נשמות, קארמה, יוגה. גיאוגרפיה הודית ומדידת הזמן. לוח השנה ההודי, השוואה בין מתמטיקה הודית לערבית. ההבדלים בין הפילוסופיה היוונית לזו של הודו. אל-בירוני כתב על מנהגים ואמונות של אומות שונות באופן אובייקטיבי וקיבל את השם אל-אוסתאד' ("המורה"). הוא הוכתר בתואר "מייסד לימודי הודו" וכן "האנתרופולוג הראשון". אל-בירוני נקט בגישה אנתרופולוגית מובהקת: הבין כל תרבות מתוכה. אמר: "אין זו מלאכתי לשפוט, אלא להבין. אין מטרתי להוכיח, אלא לתעד את אשר הם עצמם מאמינים בו".

בנימין בן יונה מִטּוּדֵלָה (Benjamin of Tudela)

חי במחצית השנייה של המאה ה-12'. מחברים לא יהודיים קוראים לו לעתים "רב", אך כנראה שלא היה רב ממש. הוא יצא לדרכו בין 1159 ו- 1173 ומסעותיו נמשכו בין שבע לארבע עשרה שנה. כנראה שמטרת נסיעתו העיקרית הייתה סחר באבני חן. "ספר המסעות" שלו נכתב בגוף שלישי ונתחבר לפי רשימות שנכתבו בעת הנסיעה. הוא יצא מטודילה שבנווארה (בצפון ספרד) אל ברצלונה, ומשם לפרובאנס. הוא מתאר היטב את חיי הכלכלה של האזור ומקדיש תיאורים נרחבים לקהילות ישראל. שהה זמן ניכר ברומא, ערך סיור מקיף בדרום איטליה לקורפו, ומשם ליוון שם גילה עניין גדול באורגי המשי היהודים. משם לקושטא, קפריסין, האיים האגאיים, סוריה הצפונית וא"י. משם, דרך חאלב ודמשק לבגדד. מבגדד לערי עירק. סייר בערים שירז, סאבה וחמדאן, באיראן של היום. ספרו, מסעות רבי בנימין, הוא אחד המסמכים הגאוגרפיים והתרבותיים החשובים ביותר מימי הביניים, תיאוריו של ארצות הים התיכון והמזרח התיכון הינו הדו"ח החשוב ביותר של תקופתו. בספרו מופיעים תיאורים מפליאים על סין, הודו וסרילנקה, אך ספק גדול אם אכן היה שם. כנראה שהוא לא נכנס לאזורים שממזרח להרי אלברוס, כלומר לא חדר לתוך מרחבי אסיה התיכונה (Transoxiana).

בכמה מקומות ב"מסעותיו" הוא מזכיר את סמרקנד ובוכרה, ומדווח שיש שם קהילות יהודיות גדולות ופעילות – אך הוא מדגיש שמדובר במידע ששמע מאחרים (מיהודים סוחרים, שיירות, או מגורמים רשמיים). כלומר, זהו מידע שמועתי, לא תיאור עיניים. למשל: "ובעיר סמרקנד יש קהילה גדולה מישראל, חכמים ונבונים, אנשי ספר ומסורת…" דברים כאלה מעידים על רשת מסחר יהודית גלובאלית, שבה גם מי שלא ביקר במקום שמע עליו ממקור ראשון או שני. הרשת של הסוחרים היהודים בימי הביניים – למשל הרדאנים – היא שהעבירה מידע בין קצות העולם, גם כשנוסעים כמו בנימין לא הגיעו בעצמם לכל נקודה.

ג'ובאני דה קרפיני (Giovanni da Pian del Carpine)

ג'וֹבַאנִי דָה פְּלָאנוֹ קָרְפִּינִי היה נזיר פרנציסקני, דיפלומט ואחד מהאירופאים הראשונים שהגיעו למונגוליה וכתב עליה תיאור ישיר, במהלך המאה ה-13'. נולד בסביבות 1182 באזור פרוג'ה, איטליה. הצטרף למסדר הפרנציסקני ונודע בלמדנותו ובאדיקותו.

בשנות ה-1240 פלשו המונגולים לאירופה המזרחית, החריבו את רוס הקייבית, הביסו את ממלכת הונגריה ופולין, והגיעו עד שערי וינה. שינוי חסר תקדים התחולל לאורך כל יבשת אירואסיה: שלטון אחד, מונגולי, נפרש מהחופים הסיניים ועד מזרח אירופה. נתיבי הסחר היבשתיים והימיים נפתחו לתנועה בטוחה וחופשית – מה שלא קרה כמותו מעולם. בתקופה שזכתה לשם "השלום המונגולי" (Pax Mongolica), חלה פריחה יוצאת דופן של קשרים מסחריים, דיפלומטיים ותרבותיים בין סין, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה. המונגולים – שעדיין לא התאסלמו באותם ימים – עוררו עניין עצום באירופה, שם נוצר הרושם, שייתכן כי ניתן לכרות איתם ברית נוצרית-מזרחית נגד האסלאם. ואכן, האפיפיור אינוצנטיוס הרביעי (Pope Innocent IV), לא היסס: בשנת 1245 הוא שלח שלוש משלחות של שליחים לכיוון מזרח' (Pope Innocent IV), . אחת מהן – החשובה ביותר – הונהגה על ידי הנזיר ג'ובאני דה קרפיני שנשלח הישר ללב האימפריה המונגולית.

קרפיני, אז כבן 63, יצא ב-1245 במסע מפרך מהעיר ליון, חצה את בוהמיה, פולין, הונגריה, קייב, הערבה הרוסית, חצה את הרי האורל וערבות הקזאחים. נתקל בבאטו ח'אן (Batu) – מצביא שזרע הרס במזרח אירופה. בהוראתו, המשיך קרפיני למסע מואץ של יותר מ-4,800 ק"מ לעבר עיר הבירה המונגולית קראקורום (Karakorum), בנסיעה מפרכת שנמשכה 106 ימים. כשהגיע, בקיץ 1246. נכח בהכתרת גויוק ח'אן (Güyük), הח'אן הגדול החדש, לצד אלפי שליחים מרחבי היבשת. הוא העביר מכתב מהאפיפיור, הקורא להתנצרות – אך זכה למענה נוקב: גויוק דרש מהאפיפיור ושליטי אירופה להתייצב בפניו ולכרוע ברך.

לאחר שובו כתב את הספר: "Historia Mongalorum quos nos Tartaros appellamus" ("תולדות המונגולים שאותם אנו מכנים טטארים"). הספר נחשב לאחת העדויות הראשונות והחשובות ביותר באירופה על המונגולים. הספר כולל תיאור המסע הקשה והנוף הסיבירי; תיאורים של מבנה החברה המונגולית, דרכי מלחמה, חוקים, דתות ומנהגים; פרטים על קראקורום – עיר האוהלים של הח'אן. הוא גם הזהיר את אירופה מפני כוחם הצבאי של המונגולים, ושיבח את משטרם הסדיר.

למרות האכזבה הדיפלומטית, המסע של קרפיני תועד בפירוט יוצא דופן והפך לאבן יסוד במחקר על האימפריה המונגולית. הוא סיפק מידע על התרבות, הצבא, הדתות השונות, והאופן שבו נוהלו מסעות טרנס-יבשתיים באמצע המאה ה-13' – מה שעורר את דמיונם של בני אירופה.

יעקב ד'אנקונה (Jacob d'Ancona)

סוחר יהודי אדוק, שעבר בדרך המשי לפני מרקו פולו. הגיע לזאיטון (צְ'וּ'אַן-ג'וֹאוּ) – היום עיר נמל לחופי האוקיינוס השקט, בדרום-מזרח סין. בטרם הגיעו לסין הוא ביקר ביוון, סוריה, ארץ ישראל, עיראק והודו ומשם בדרך הבשמים לסין דרך חופי הודו סין, וייטנאם, אינדונזיה ומפרץ בנגל. יש בעצם רק בעיה אחת עם הנרטיב: ייתכן שיעקוב ד'אנקונה מעולם לא היה קיים. מה שיש לנו הוא ספר הרפתקאות שמביא את סיפורו ונקרא The City of Light: The Hidden Journal of the Man Who Entered China Four Years Before Marco Polo. בעברית: "עיר האור – יומנו הסודי של האיש שנכנס לסין ארבע שנים לפני מרקו פולו".[7] כתב היד מציג את התרבות הסינית כפי שהתגלתה לו בימי הביניים. הספר פורסם על ידי ההיסטוריון הבריטי דייוויד סלומונסון (David Selbourne), שטען כי מצא כתב יד עתיק בעברית או ערבית-יהודית, ובו יומן המסע של אותו יעקב ד'אנקונה. על פי הסיפור, יעקב ד'אנקונה יצא למסע ממספנה באיטליה, הפליג דרך המפרץ הפרסי והאוקיינוס ההודי, והגיע לנמל סיני בשם "זייתון" (כיום Quanzhou). הוא פגש מלומדים סינים, בודהיסטים, מוסלמים ונוצרים – ותיאר בפירוט את חייהם, תורתם, הכלכלה והחברה. נכתב שהוא נדהם מ"חברת השוויון והחינוך" שפגש – ולכן העיר נקראת "עיר האור". רוב החוקרים מטילים ספק בקיומו של יעקב ד'אנקונה כאדם היסטורי אמיתי. הכתב המקורי מעולם לא נחשף לציבור או לאקדמיה – סלומונסון סירב למסור אותו. הסגנון והעושר הפילוסופי של הטקסט מודרני מדי, ויש רמזים לכתיבה פוסט-קולוניאליסטית. יש הטוענים שזהו פברוק ספרותי – כלומר: יצירה בדיונית שהוסוותה כמסמך אותנטי.

מרקו פולו (Marco Polo)

בשנת 1271, יצא נער בן 17 מונציה למסע שעתיד היה להפוך לאחד המרתקים והמשפיעים בתולדות האנושות. שמו היה מרקו פולו, והוא הצטרף לאביו ניקולו ולדודו מאפאו – שני סוחרים שכבר פתחו צוהר לעולם שמעבר לאופק, אל לב המזרח הגדול. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלהם שם – אבל זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו יתעד אותו, כפי שלא תועד עד אז.

תחילת הדרך הובילה את השלושה לעכו, ומשם לירושלים – ביקור טעון במנזרים וקדושה. משם פנו מזרחה דרך אנטוליה וארמניה, אך כבר בתחנות הראשונות התגלו קשיי הדרך: הנזירים המלווים, שנשלחו על ידי האפיפיור, נטשו את המסע בפחד ובייאוש. פולו ומשפחתו המשיכו לבדם.

הם עברו דרך פרס והגיעו לעיר הורמוז שלחוף המפרץ הפרסי, שם שקלו להפליג ישירות לסין. אבל כשראו את מצבן של הספינות – רעועות, פרימיטיביות, ובקושי צפות – הם בחרו בנתיב הקשה יותר: היבשתי. כך החל מסע אדיר דרך אפגניסטן, חציית הרי פמיר, נהר האמו-דריה, והגעה אל תוך טיבט וצפון מדבר גובי. שלוש שנים של אבק, הרים, מדבריות ותרבויות אקזוטיות חלפו עד שהגיעו ליעדם – העיר שאנג-דו, בירתו של קובלאי ח'אן, נכדו של צ'ינגיס ח'אן ושליט האימפריה המונגולית.

קובלאי, שמלך על אימפריה עצומה מהים הצהוב ועד פרס, קיבל את האורחים האירופים בהתלהבות. הוא התרשם במיוחד ממרקו הצעיר – שהפגין כישרון לשפות, סקרנות חסרת גבולות וכושר תיאור נדיר. הח'אן מינה אותו לשליח דיפלומטי ומנהל משימות מסחריות בממלכה. כך הפך נער ונציאני לנציג חצי רשמי של אחד האימפריות הגדולות בעולם. במסעותיו ברחבי סין התוודע מרקו לשיטה המוזרה בעיניו – שטרות כסף עשויים נייר. הוא התרשם גם ממערכת שליחויות מהירה ומאורגנת היטב, שרק האימפריה הרומית הייתה מתקרבת אליה. רכיבה רגלית או על סוסים, תחנות מעבר, והכל תחת שלטון מרכזי שמקיף מאות מיליוני בני אדם.

הוא ביקר בסוּג'וֹאוּ, עיר של גשרים ותעלות, וקרא לה "ונציה של המזרח". הוא התפעל מהאדריכלות, מהמסחר, ובעיקר – מנשות המקום, עליהן כתב בשפה סוחפת, לא לגמרי חפה מהתלהבות נערית. פולו נכח בשיא תקופתה של שושלת יואן (Yuan) המונגולית, שכבשה לראשונה גם את דרום סין – אזור שעד אז עמד מחוץ להישג היד של כובשים זרים. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה כוח אחד שלט הן בדרכי הסחר היבשתיות והן בדרכי הים, מצפון סין ועד הודו. וסין – כך העיד – הייתה המרכז, והעולם סבב סביבה.

לאחר שני עשורים של שירות במזרח, קיבלה משפחת פולו את רשותו של הח'אן לשוב הביתה. בשנת 1292, הם הפליגו מהחופים המזרחיים במסע ממושך דרך ים סין, אינדונזיה, ציילון (סרילנקה), ועד הורמוז. רבים מאנשי הצוות מתו בדרך – כנראה ממחלות כמו צפדינה או כולרה, אך גם מטביעה. בשנת 1295 שבו שלושת בני פולו לוונציה. מרקו כבר היה בן 40. הוא נראה לבוש כזר, מדבר במושגים אקזוטיים, ונשא מטענים נדירים של משי, אבני חן ותבלינים – אך גם אוצרות אחרים: סיפורים.

במהלך מלחמה ימית מול גנואה, נפל מרקו בשבי. בכלא פגש את רוּסְטִיצְ'לו דָה פִּיזָה (Rustichello da Pisa), סופר שמיהר להבין את הפוטנציאל. כך נולד הספר "מסעותיו של מרקו פולו" – יומן מסע שהפך לרב מכר עולמי עוד לפני המצאת הדפוס. הספר שינה את תפישת העולם האירופי. הוא לא רק דיווח – הוא חשף את קיומו של עולם עשיר, מסודר, עתיר טכנולוגיה, עונג ויופי – שמערב אירופה לא הכירה.

כפי שנכתב פעם: "עד מרקו פולו – העולם נגמר בערך בשערי ירושלים. אחריו – הוא נפתח עד סין, והלאה". והוא עדיין פתוח, למי שמעז להקשיב, ולצעוד. על חשיבות הספר מעידה העובדה שכאשר קולומבוס הפליג 200 שנים אחר כך הוא לקח איתו את ספרו של מרקו פולו".[8] ואת רעיונו המופרך, שבקצה הודו (כפי שנקראה יבשת אסיה) נמצאת ארץ יפן (Zipangu), שמרקו-פולו כתב עליה משמועה: "לאנשים באי זיפאנגו (יפן) יש כמויות אדירות של זהב. ארמון המלך מקורה בזהב טהור, ורצפותיו מרוצפות בזהב בעובי שתי אצבעות."

ראו באתר זה: מרקו פולו

וִילם מֵרוּבְּרוּק (Willem von Rubruck)

וילם מרוברוק היה נזיר פרנציסקני, שנשלח למשימתו מטעם לואי התשיעי מלך צרפת, הוא היה דיפלומט וחוקר, שנחשב לאחד מגדולי המתעדים האירופים של האימפריה המונגולית במאה ה-13'. נולד כנראה סביב 1220 בכפר רוּבְּרוּק (Rubrouck) שבפלנדריה (כיום בצפון צרפת).

יצא לדרכו כעשור לאחר קרפיני. מטרתו הייתה להציל שבויים נוצרים, להציע את בשורת האמונה הקתולית בקרב עמים טורקיים ומונגוליים, לברר את עמדת המונגולים כלפי אירופה והנצרות. מטרה נוספת הייתה לקשור קשר עם הח'אן מנגקה (Möngke Khan), אחיו של קובלאי ח'אן ונכדו של צ'ינגס ח'אן. לבדוק אפשרות לברית צבאית נגד המוסלמים, בעיצומו של מסע הצלב השביעי. גם רוברוק חצה אלפי קילומטרים, פגש במונגולים ובהנהגתם, השתתף בחגיגות חג המולד, ושוחח עם חכמי דת ונוכח דיונים בין מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים בפני מונקה ח'אן. – כשהכול מתועד בכתב.

לאחר שובו, כתב את הדו"ח המפורסם: "Itinerarium fratris Willielmi de Rubruquis" ("מסעו של האח וילהלם מרוברוק"). בספר יש תיאור מפורט של נופים, ערים, מנהגים, שפות ואמונות. סקירה אתנוגרפית מדויקת על עמים טורקיים, סינים, פרסים, נוצרים נסטוריאנים, מוסלמים ובודהיסטים. הוא מתאר תופעות טבע, מבנים, מוסדות שלטון ודתות בדיוק רב. רוברוק הביא תיאור עשיר, צבעוני ומפורט יותר מכל שליח אירופי עד זמנו. לעיתים קרובות, הוא מציין מה ראה בעיניו, לעומת מה ששמע מפי אחרים — דבר חריג באותה תקופה. בניגוד למרקו פולו, הוא לא נוטה להגזמה — סגנונו ריאליסטי, תצפיתי, כמעט מדעי. ספרו נחשב לאחת התעודות החשובות ביותר להבנת המונגולים בתקופת שיא שלטונם. הספר תרם ידע על מרכז אסיה, על האימפריה המונגולית, ועל הקשרים התרבותיים והדתיים של המרחב האסיאתי-אירופי.

באותה תקופה, פעלו המונגולים לשדרג את בירתם קָארָקוֹרוּם – לא פעם בעזרת שבויים מערביים. צורף צרפתי בשם גיון בושה (Guillaume Boucher), יחד עם עשרות בעלי מלאכה, גויסו לשם כך. הבירה המונגולית לבשה גוון אקלקטי – אירופי-מזרחי – וסימלה את השאיפה המונגולית לאימפריה אוניברסלית: כזו שתשלוט לא רק בכוח החרב, אלא גם במסחר, באמנות ובדיפלומטיה.

בעיני ההיסטוריה, תקופת השלום המונגולי (Pax Mongolica) הייתה רגע נדיר של חיבור בין תרבויות, שלא היו בקשר הדוק קודם לכן. לראשונה, נוצרו נתיבים קבועים בין מערב אירופה, רוסיה, פרס, סין והודו – באוויר פתוח ובמסגרת של שלטון חוצה גבולות. הקשר הדיפלומטי בין האפיפיור לח'אן המונגולי אולי כשל, אך הוא פתח שער לעידן של סקרנות, מסעות, מידע הדדי – ולעתים גם חיכוך בין דתות. הדו"חות של קרפיני ורוברוק נותרו עד היום מהמקורות האירופיים הבודדים שמתעדים מגע ישיר עם המרכז של האימפריה הנודדת הגדולה ביותר שידעה האנושות. מגע שהיה אמנם טעון מבחינה תיאולוגית, אך פרץ דרך לתודעה היסטורית גלובלית – שנמשכת עד ימינו.

ראו באתר זה: השלום המונגולי

אבן-בטוטה (Ibn Battuta)

אִבְּן בַּטּוּטַה היה נוסע, חוקר ודיפלומט מוסלמי מרוקאי מן המאה ה-14', שנחשב לאחד מגדולי נוסעי העולם של כל הזמנים. שמו המלא: אבו עבדאללה מוחמד אבן עבדאללה א-לוואטי א-טנג'י אבן בטוטה. נולד בשנת 1304 בעיר טנג'יר שבמרוקו. היה בן למשפחת משפטנים מוסלמים (פוקהאא'), והתחנך במסגרת מוסלמית מסורתית.

הנוסע הערבי במאה ה-14', עבר במסעו בחלקים של הדרך, חמישים שנה לאחר מרקו פולו. בשנת 1325, יצא לראשונה למסע – תחילה לעלייה לרגל (חאג') למכה – אך מסעו התרחב והפך לאחת ממסעות החקר המרתקים בהיסטוריה של ימי הביניים.

מסעו הראשון יצא מטנג'יר שבצפון מרוקו והביאו למכה דרך סוריה (הגיע לסוריה בפרוץ "המגיפה השחורה", שאת נוראותיה היטיב לתאר). בדרכו ביקר גם את המקומות הקדושים בארץ ישראל. לאחר מכן המשיך לבגדד ולדרום-מערב איראן; לתימן; למזרח אפריקה, לעומאן, למפרץ הפרסי; לאסיה הקטנה, לקושטא, להרי הקווקז ולדרום רוסיה, לחצי האי קרים, להודו (שם שימש קאדי אצל סולטן דלהי), לאיים המלדיבים, לאסיה התיכונה ולסין. משם חזר למגרב מולדתו, ומשם לאל אנדלוס (ספרד בפי הערבים) ולסהרה.

הוא התקבל בסבר פנים יפות בארמונותיהם של נסיכים ואף מונה על ידי כמה מהם לקאדי. כבוד זה שהוענק לו במקומות מרוחקים כמו האיים המלדיביים מלמד על היוקרה שהייתה למפיצי חוכמת הדת בשפה הערבית. אחר שובו לפאס שבמרוקו, הורה הסולטאן המריני אבו עיןאן לאבן בטוטה לתעד את מסעותיו. הכותרת המלאה היא: "תוֹעֲלוֹת החדשות על ערי הפלאות ומסע לארצות השמות". אבן בטוטה לא היה סופר מלידה הוא הכתיב את סיפורו לסופר אבן ג'וזאי, והספר נכתב בסגנון ערבי-ספרותי יפה. אבן ג'וזאי העלה על הכתב את הסיפורים, כשהוא מחליק לתוכם את סיפוריו של נוסע אנדלוסי בשם אִבְּן גֻ'בַּיְר , שנסע בערב, סוריה וחיג'אז במאה ה-12'[9]. בספר תיעד עמים שנעלמו, חצרות שליטים, מערכות משפט ומסחר, עלייה לרגל, שוד דרכים, ספינות ונוודים. הוא מתעד לא רק את המקומות, אלא גם את המנהגים, הדתות, השווקים, הבגדים, הנשים, האמונות, בתי המשפט והמאכלים. תיעד עמים שנעלמו, חצרות שליטים, מערכות משפט ומסחר, עלייה לרגל, שוד דרכים, ספינות ונוודים.

ניכר לעיתים שהוא מגזים, ממציא או מסתמך על שמועות – אך גם מביא תיעוד חי שאין שני לו. בניגוד למרקו פולו, אבן בטוטה היה מוסלמי, דובר ערבית, והסתמך על רשתות האסלאם – מסגדים, מדרסות, בתי שופטים, אולמות סולטנים – שהיו פתוחים בפניו.

הספר הפך למקור יסוד להיסטוריונים של האסלאם, אפריקה, הודו ודרום-מזרח אסיה.

הוא מת ככל הנראה סביב 1368–1377 בפאס. זכרו נשמר במרוקו, ובמאה ה-20' הפך לדמות הרואית של מסורת, קוסמופוליטיות וזהות מוסלמית גלובלית. מעניין לגלות כמה סיפורים המשותפים לאבן בטוטה ולמרקו פולו, כמו הסיפור על הנסיכה המונגולית הלוחמת בראש צבאות הח'אן. ספרו מצטיין בתיאורים ריאליסטיים ובסגנון קולח. חייו מדגימים את הקשרים בין הערים לארצות האסלאם.

ראו באתר זה: אבן בטוטה

פְרַנְצֶ'סקוֹ בַּאלְדוּצִ'י פִּיגוֹלוֹטִי (Francesco Balducci Pegolotti)

פראנצ'סקו באלדוצ'י פיגולוטי היה סוחר, פקיד ומחבר איטלקי בן המאה ה-14', שפעל בשירות בית המסחר ברדי (Bardi) מפירנצה — אחד מבתי המסחר הגדולים והמשפיעים של אירופה בימי הביניים. נולד בסביבות 1290–1300, במשפחת סוחרים בפירנצה. היה מעורב בפעילות כלכלית בינלאומית, ונשלח כנציג מסחרי לערים רבות: קונסטנטינופול, אנקרה, טרבזונד, לונדון, ברוז', טְנַיְס (Tana, לחופי ים אזוב, שער חשוב לסחר עם אסיה). פעל בתקופה שלפני קריסת בתי המסחר הגדולים (ברדי ופרוצי) בעקבות חדלות הפירעון של הכתר האנגלי.

בשנת 1340 נכתב החיבור המרכזי של פיגולוטי: "מעשֵׂי המסחר" (La Pratica della Mercatura). הוא מעין אנציקלופדיית מסחר ימי-ביניימית. מדריך למסלול המסחר היבשתי מברוז' שבאירופה ועד בייג'ינג (שנקראה אז "ח'אן בָּאלִיק" בפי אירופים). הספר היה מדריך חשוב לסוחרים באירופה ועסק במטבעות וסחורות; מידע על מטבעות, מידות ומשקולות השוואות מפורטות בין דינר מצרי, דרכמה ביזנטית, סולדו פדואני, לירה פלורנטינית ועוד. מידע פרקטי על שערי חליפין, עמלות מקובלות וסוגי מטבעות בכל עיר. מחירים בשווקים שונים; יחידות משקל ומידה, דרכי סחר בין אירופה, אסיה והעולם האסלאמי. מתאר סוגים של משי, תבלינים, זהב, כסף, חיטה, יין, צמר, פנינים, קטורת, קינמון ואופיום. מפרט את מחירן, ארץ מוצאן, רמת הביקוש והובלה מועדפת.

הוא גם כולל תיאורים של דרכי סחר, כולל דרך המשי – עד סין. משקף את הקשרים הכלכליים בין אירופה הלטינית לעולם המוסלמי והמונגולי. הוא מייעץ לנוסעים בדרך לצמח את זקנם, לקחת מתורגמנים ולשלם להם בעין יפה, לקחת נשים מקומיות כ"סוכנות בית" בטאנה, המקום בו משתפך הדון לים אזוב, שכן אישה משם "מדברת קומאנית, והיא תיטיב לדאוג לצרכייך". מומלץ שם לסוחרים לנסוע מגנואה או ונציה לקתאי (סין), עם גלילי בד, אותם יוכלו למכור ברווח גדול באורגנץ', שם ייקנו מטילי כסף ויימכרו אותם בסין, שם יקבלו כסף נייר ותמורתו ייקנו סחורות רבות". שימש מקור השראה לסוחרים איטלקיים, יהודים, יוונים וערבים.

גוֹנְזָלס דֶה קלביחו (Gonzáles de Clavijo)

גוֹנְזָלס דֶה קלביחו (Clavijo), או בשמו המלא רוי גוֹנְזָלס דה קלביחו (Ruy Gonzáles de Clavijo), היה שגריר, נוסע וסופר ספרדי, שפעל בתחילת המאה ה-15'. הוא נודע בעיקר בזכות שליחותו הדיפלומטית מטעם מלך קסטיליה טנריף השביעי אל חצרו של טימור לנג (תימור), השליט המונגולי-טורקי המפורסם של אסיה התיכונה.

בראשית המאה ה-15', בעוד שאירופה מתאוששת ממגפות ומלחמות, נרשמה טלטלה גיאופוליטית מפתיעה מהמזרח: טימור לנג, שליט אימפריית טורקסטן, הביס את הסולטן העות'מאני באיזיט הראשון בקרב אנקרה (1402). הניצחון היכה גלים ברחבי היבשת. בקסטיליה, שבלב ספרד של ימינו, זיהו בכך הזדמנות: האויב של האויב עשוי להפוך לבעל ברית. מלך קסטיליה, אנריקה השלישי, החליט לפעול. ב-22' במאי 1403, הפליגה מקאדיס משלחת דיפלומטית אל לב אסיה, ובראשה – גונזלס דה קלביחו, דיפלומט ואציל משכיל, שנשלח לשאת את פניו של המלך הספרדי בפני אחד השליטים רבי-העוצמה של התקופה. בדרכם מזרחה עברה המשלחת בגנואה, קונסטנטינופול וערי פרס. לאורך מסע מפרך שארך יותר משנה – דרך טרבזון, טאבריז, טהראן, נישאפור ומשהד – הגיעו לסמרקנד, בירת האימפריה הטימורית, ב-31' באוגוסט 1404. טימור, אז בן 68 וכחצי שנה לפני מותו, תשוש וכמעט עיוור – קיבל את נציגי הממלכה הספרדית בכבוד רב. קלביחו תיאר באריכות את קבלת הפנים המפוארת: גן עצום, אוהלי משי, ארמונות עם רצפות שיש ורהיטים משובצים אבנים יקרות. טימור, בגלימת משי ונזר מעוטר, ישב על כרי קטיפה לצד מזרקה שהתיזה מים לתוך אגן תפוחים. אף שמצבו הבריאותי הידרדר, שמר טימור על שליטה מלאה בממלכתו והקיף עצמו במשוררים, מלומדים ומפקדים צבאיים. השליח הספרדי התרשם עמוקות מעיר הבירה סמרקנד. תיאר אותה כעיר עשירה, צבעונית ומלאת פלאים – "עיר יפהפייה", כתב – ובה מסגדים וכיפות כחולות, רחובות רחבים, שווקים ססגוניים, גנים וארמונות כמו ב(ֻּסְטָאן סָארַאי) החבויים בין עצים. דגלים ממדינות רחוקות שנתלו לכבוד האורחים. פאר תהלוכות, סוסים, נמרים, פילים ושווקים שוקקים. לפי הערכותיו, חיו בעיר כ-150 אלף תושבים – ובהם טטארים, תורכים, פרסים, הודים, גאורגים, אשורים, נוצרים נסטוריאנים ואחרים. קלביחו אף דיווח על תעשיות מתקדמות לייצור תותחים, כלי חרס, זכוכית, קשתות, ובדים בצבע ארגמן, המופק מצמח מקומי בשם "קירמיזה" ( (Kirimze. הוא התרשם מתרבות רב-דתית, נוכחות מוסלמית עמוקה, וגם מיהודים, נוצרים ומוסלמים טורקיים ששירתו בחצר טימור.

לאחר מותו של טימור בפברואר 1405, עשתה המשלחת את דרכה חזרה לספרד – מסע ארוך לא פחות מההגעה. עם שובו, חיבר קלביחו את "Relación del viaje a Tamerlán" – "תיאור המסע לטמרלן", יומן מפורט שהפך לאחד המסמכים החשובים להבנת אסיה המרכזית בתחילת המאה ה-15'. מעבר להיותו דיווח דיפלומטי, יומנו של קלביחו הפך לאבן יסוד בתולדות הקשרים הבין-תרבותיים. זהו תיעוד נדיר של מפגש בין מזרח למערב, בין אירופה הנוצרית לאסיה המוסלמית – בין דיפלומט ספרדי לאחד הגנרלים הגדולים של ההיסטוריה.

פיוטר סמיונוב טְיַאנְשַנְסְקִי (Pyotr Semyonov-Tyan-Shansky)

פיוטר סֶמְיוֹנוֹב-טְיַאנְשַנְסְקִי (1827–1914), היה גיאוגרף, חוקר טבע, סטטיסטיקאי וחבר האקדמיה הרוסית למדעים. נולד למשפחת אצולה רוסית במחוז ריאזאן. התחנך באוניברסיטת סנקט פטרבורג, שם למד היסטוריה, פילוסופיה וטבע. הושפע רבות מהרעיונות של המדען הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט – במיוחד בתחום הגיאוגרפיה והאקלים. סמיונוב ניהל ואישר שורה של משלחות מדעיות למחצה, שהיו למעשה סיורים מקדימים צבאיים.

במהלך המאה ה-19', החלה האימפריה הרוסית בתהליך מואץ של כיבוש טריטוריות אסיאתיות – לרבות ח'וקנד, בוכרה, חיווה, טורקמניסטן ומזרח קזחסטן – בתגובה לאינטרסים אסטרטגיים, כלכליים ואידיאולוגיים. המסעות המדעיים, שימשו לעיתים קרובות כ"שליחים מקדימים" של ההתפשטות הצבאית והמדינית. ביניהם אפשר למנות את סמיונוב, שנשלח מטעם 'החברה הגיאוגרפית הרוסית', בשנים 1856–1857, לחקור את הרי טְייֵן-שָׁאן  (Tien Shan)– רכס הרים עצום במרכז אסיה (כיום בקירגיזסטן, קזחסטן וסין). עד אז, כמעט ולא היה מידע מדעי מדויק על האזור, ורבים – כולל חוקר הארצות הידוע אלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט – סברו כי מדובר בשרשרת הר געש. סמיונוב הפריך את ההשערה הזאת, והוכיח שמדובר בהרים קארסטיים ממקור טקטוני, לא וולקני. ערך מדידות גובה וגיאוגרפיה מדויקות של עמקים, פסגות ונהרות. אסף נתונים בוטניים וזואולוגיים (יותר מ-10,000 מינים!) – רבות מהם הוגדרו לראשונה. במסגרת מחקריו, עודד איסוף נתונים על קבוצות אתניות, שבטים, דתות, מבני שבט וארגון חברתי של אוכלוסיות מוסלמיות וטורקיות. כהוקרה, קיבל בהמשך את הזכות לצרף לשם משפחתו את הכינוי "טיין-שאנסקי" – כלומר: "איש טְייֵן-שָׁאן".

המפות והמדידות שערך סייעו לקצינים רוסיים להבין את הגאוגרפיה ההררית של מרכז אסיה, את דרכי הגישה, את מקורות המים ואת האפשרויות למעבר כוחות. עבודתו הייתה חיונית בתכנון כיבוש קוקאנד, טשקנט, סמרקנד וחיווה. הקטלוג אתנוגרפי של אוכלוסיות, מידע זה שימש את השלטון הרוסי למדיניות של "הפרד ומשול", סיווג אוכלוסיות והכפפתן לשליטה קולוניאלית. עיצוב אידיאולוגיה של "קִדמה מדעית".

סמיונוב היה מופת לרעיון שהמדע והקולוניאליזם צועדים יחדיו. לפי השקפתו – החדרת מדע, רפואה, סטטיסטיקה ואדמיניסטרציה רוסית לשבטים האסיאתיים היא שליחות "נאורה". בכך, תרם לעיצוב הרטוריקה של "השליחות התרבותית" של רוסיה באסיה – שהצדיקה את ההתפשטות כמעשה של קִדמה ולא כיבוש.

אַרְמִין וַאמְבֵּרִי (Armin Vámbéry)

אַרְמִין וַאמְבֵּרִי נולד בשם הרמן ואמברגר (Hermann Wamberger, ב-1832 בעיירה Svätý Jur, כיום בסלובקיה) למשפחה יהודית ענייה. בשל מגבלות כלכליות, נאלץ לעבוד מגיל צעיר, אך הפגין כישרון יוצא דופן לשפות. ואמברי נמשך במיוחד לספרות ולתרבות של האימפריה העות'מאנית. עד גיל עשרים, למד ואמברי די טורקית עות'מאנית כדי לאפשר לו – בעזרת הברון יוז'ף אטווש (Eötvös József)[10] לנסוע לאיסטנבול ולהתבסס שם כמורה פרטי לשפות אירופיות. בשנות ה-50' של המאה ה-19', ואמברגר המיר את דתו לנצרות והחל להשתמש בשם אַרְמִין וַאמְבֵּרִי. הוא התפרסם בזכות מסעותיו במרכז אסיה, שם התחזה לדרוויש מוסלמי כדי לחקור אזורים שהיו סגורים לזרים.

הוא הפך למורה בביתו של הפקיד העות'מני הבכיר חוסיין דאים פאשה [11] ותחת השפעתו של ידידו ומורו אחמד אפנדי, הפך ל"עות'מאני שלם" (Osmanlı tam), ושירת כמזכירו של פואד פאשה. במהלך חייו למד שפות רבות, כולל טורקית, פרסית וערבית, והפך למומחה לשפות ולתרבויות של מרכז אסיה.​ בסביבות תקופה זו נבחר כחבר מתכתב של האקדמיה ההונגרית למדעים, כהכרה על תרגומיו של כתבי היסטוריונים עות'מאניים.

מסלולו עבר מטרבזון שעל חוף הים השחור אל טהראן שבפרס, שם הצטרף לשיירה של עולי רגל ששבו ממכה, ושהה עמם מספר חודשים בדרכם באיראן המרכזית – דרך טבריז, זנזאן וקזווין. משם המשיך לשיראז, דרך אספהאן, וביוני 1863 הגיע לח'וורזם (מערב אוזבקיסטן של היום). במהלך כל אותה תקופה הצליח ואמברי לשמור על תחפושתו כ"ראשיד אפנדי", כך שכאשר הגיע לח'אנות חיווה, הצליח להחזיק במראית העין גם במהלך ראיונותיו עם הח'אן סייד מוחמד. יחד עם שיירת הנוסעים שלו, חצה את בוכרה והגיע לסמרקנד. הוא תיאר את האתרים המרכזיים בעיר, כולל המצודה של סמרקנד. בתחילה עורר חשד בלבו של השליט המקומי, שהחזיק אותו לשיחה ממושכת של כחצי שעה. ואמברי הצליח לשמור על מסכת ההעמדה – ועזב את הפגישה כשהוא נושא עמו מתנות רבות.

בצאתו מסמרקנד, החל ואמברי את מסעו חזרה לאיסטנבול, דרך חראת (Herat). שם נפרד משיירת הדרווישים, והצטרף לשיירה בדרכה לטהראן. משם המשיך, דרך טרבזון וארזורום, לאיסטנבול – אליה הגיע במרץ 1864. זה היה המסע המוצלח הראשון מסוגו שבוצע על ידי אירופי; וכיוון שהיה עליו להימנע מחשד, לא יכול ואמברי לרשום אפילו פתקים חלקיים – אלא בסתר בלבד. לאחר מסע ארוך ומסוכן, שב ואמברי לעיר פשט במאי 1864.

הוא נסע ללונדון כדי להסדיר את פרסום ספרו באנגלית על אודות המסע. המהדורה האנגלית של "מסעות באסיה התיכונה" (Travels in Central Asia) וגרסתה ההונגרית (Közép-ázsiai utazás) פורסמו בשנת 1865. הודות למסעותיו, הפך ואמברי לסופר בעל שם עולמי ודמות מפורסמת בינלאומית. הוא התוודע לבני האליטה החברתית הבריטית, ושגריר אוסטריה בלונדון העניק לו מכתב המלצה לקיסר. הקיסר קיבל את ואמברי לראיון, ובתמורה להצלחתו הבינלאומית העניק לו פרופסורה באוניברסיטה המלכותית של פשט.

מסעותיו תועדו בספרו "מסע חשאי לבוכרה", שבו תיאר את חוויותיו ואת התרבויות שפגש.​ תרם רבות להבנת התרבויות, השפות וההיסטוריה של האזור. בנוסף, הוא היה יועץ לענייני המזרח התיכון לממשלת בריטניה ונפגש עם דמויות מרכזיות כמו הסולטן העות'מאני.​ ואמברי מת ב-15' בספטמבר 1913 בבודפשט, אך מורשתו כחוקר ומגלה ממשיכה להשפיע על תחום המזרחנות והבלשנות עד היום.​

קטע ממסעו אל בוכרה:

יָמִים אֲחָדִים הָלְכוּ הַנּוֹסְעִים בַּדֶּרֶךְ עַל פְּנֵי הַמְּקוֹמוֹת הַפּוֹרִיִּים עַד הַגִּיעָם אֶל קְצֵה הַמִּדְבָּר, הַמַּפְרִיד בֵּין הַנָּהָר וּבֵין בּוּכָרָה. שָׁם הִגִּיעָה לְאָזְנָם הַשְּׁמוּעָה, כִּי הַטֻּרְקְמֶנִּים בְּנֵי הַשֵּׁבֶט טֶקִי פָשְׁטוּ עַל הָאָרֶץ וְהֵם עוֹלִים עַל הַמִּדְבָּר לָבוֹז אֶת אֹרְחוֹת הָעוֹבְרִים. הַטֻּרְקְמֶנִּים הָאֵלֶּה הֵם הַיּוֹתֵר נוֹרָאִים בֵּין בְּנֵי הַמִּדְבָּר; גְּדוּדֵיהֶם מַפִּילִים אֵימָה וָפַחַד עַל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

בְּנֵי לִוְיָתוֹ שֶׁל וַמְבֶּרִי חָרְדוּ מְאֹד לַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת. בְּיִחוּד יָרֵא וַמְבֶּרִי לִנְפֹּל בִּידֵיהֶם, יַעַן כִּי יָדַע, כִּי בַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה לָקְחוּ בַשֶּׁבִי אִיש צָרְפַתִּי, וְרַק בִּמְחִיר כֹּפֶר רָב, אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם מוֹשֵל פָּרַס, הוֹצִיאוּהוּ לַחָפְשִׁי. רַבִּים מִבְּנֵי הָאֹרְחָה, אֲשֶׁר פַּחַד הַשּׁוֹדְדִים נָפַל עֲלֵיהֶם, נִמְלְכוּ וְשָׁבוּ לְחִיבָה, וַמְבֶּרִי רָאָה, כִּי תִקְוָתוֹ לִרְאוֹת אֶת אֶרֶץ בּוּכָרָה, תַּעֲלֶה בַתֹּהוּ, וְלָכֵן הִתְאַמֵּץ לְדַבֵּר עַל לֵב בְּנֵי לִוְיָתוֹ הַנֶּאֱמָנִים שֶׁשָּׁבוּ לְבֵיתָם מֵעִיר מֶכָּה, כִּי יֵלְכוּ עִמּוֹ דֶרֶךְ הַמִּדְבָּר. וְהַדָּבָר עָלָה בְיָדוֹ.

הַחֲבוּרָה הַקְּטַנָּה יָצְאָה לַדֶּרֶךְ, וְאָמְנָם הִצְלִיחוּ לְהִמָּלֵט מִידֵי הַטֻּרְקְמֶנִּים, אַךְ סַכָּנוֹת רַבּוֹת וּגְדוֹלוֹת רִחֲפוּ עַל רֹאשָׁם מִכָּל עֵבֶר. מִי יוּכַל לְתָאֵר יִסּוּרֵי הָאֲנָשִׁים הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶּה, הָעוֹבְרִים יוֹמָם וָלַיְלָה בְמִדְבַּר שְׁמָמָה, רַגְלֵיהֶם טוֹבְעוֹת בַּחוֹל, בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע עוֹמֵד לְנֶגְדָּם קִבְרָם, עֵינֵיהֶם רוֹאוֹת יוֹם יוֹם וְהִנֵּה הַמַּיִם ִּכְלֵיהֶם הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים – וְלָאַחֲרוֹנה אָזְלוּ הַמָּיִם.

עֲיֵפִים וִיגֵעִים, בְּאֵין אוֹנִים הִתְנַהֲלוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה; אַךְ מִקֵּץ שִׁשָּׁה יָמִים אָפַס כֹּחָם, וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לְהֵאָבֵק עִם הַמָּוֶת, אֲשֶׁר הָלַךְ וְקָרַב אֲלֵיהֶם. אוּלָם עֲבָדִים פַּרְסִים מָצְאוּ אוֹתָם מִתְעַלְּפִים וַיָבִיאוּ לָהֶם מַיִם לְהָשִׁיב נַפְשָׁם. לֵב וַמְבֶּרִי הָיָה מָלֵא תוֹדָה בִּרְאוֹתוֹ, כִּי הָעֲבָדִים הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶּה הִתְהַלְּכוּ עִמָּהֶם בְּחֶמְלָה וּבִנְדִיבוּת רַבָּה.

כַּעֲבוֹר יָמִים מִסְפָּר הִגִּיעוּ הַהוֹלְכִים עַד בּוּכָרָה, אֶל בּוּכָרָה הָעֲדִינָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים יוֹשְׁבֵי טֻרְקֶסְטַן. אֶחָד מִבְּנֵי לִוְיָתוֹ שֶׁל וַמְבֶּרִי נִכְנַס עִמּוֹ לְבֵית מֶדְרָשׁ שֶׁל הָעִיר, שֶׁשָּׁם יָשְׁבוּ כֹהֲנֵי הַדָּת הַמֻּשְׁלָמִית. הַדֶּרְוִישׁ הַמְדֻמֶּה נִתְקַבֵּל בְּכָבוֹד גָּדוֹל, אַף הִזְמִינוּ אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת בְּחֶבְרָתָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתוֹ בְּבוּכָרָה".

לקריאה נוספת:

אמיל פוירשטין, מגלים וממציאים יהודים, תל אביב: י. שרברק.
תולדות ארמיניוס ומברי: ומסעותיו בארצות המזרח; תרגם: מ' בן אליעזר, פרנקפורט: אמנות, [תש"-].

כתבי ארמין ואמברי בפרוייקט בן יהודה

אלכסיי פבלוביץ' פֶדְצֶ'נקו (Alexei Pavlovich Fedchenko)

אלכסיי פֶדְצֶ'נקו, היה חוקר טבע, גאוגרף ובוטנאי רוסי, שנשלח בשנות ה-60' וה-70' של המאה ה-19' לחקור את אזורי אסיה התיכונה, במיוחד את חיווה, ח'וארזם, חבל פרגנה, ועמק סיר-דריה.​ בשנת 1871 קיבל פדצ'נקו אישור מהח'אן המקומי לחקור דרומה, והוא הגיע לאזורים שטרם נחקרו על ידי מדענים אירופיים. הוא חקר את הרי טְייֵן-שָׁאן, נהר האמו-דריה, ואת מדבר קיזיל-קום. המסעות כללו איסוף דגימות בוטניות וזואולוגיות, מדידות גאוגרפיות, ותיעוד אתנוגרפי של עמים מקומיים. ​פדצ'נקו היה מהראשונים שתיארו את הגאוגרפיה הפיזית והאקולוגית של אזורים נידחים באסיה התיכונה.​ הוא אסף מינים חדשים של צמחים ובעלי חיים, וחלקם נקראו על שמו.​ תרם רבות להבנת המבנה הגאולוגי של רכסי ההרים באזור.​

פדצ'נקו מת בגיל צעיר במהלך אחד ממסעותיו. למרות חייו הקצרים, הוא הותיר חותם משמעותי על חקר אסיה התיכונה. אשתו, אולגה פדצ'נקו, המשיכה לפרסם את ממצאיו המדעיים לאחר מותו.​

ניקולאי פרז'וואלסקי (Nikolay Przhevalsky)

ניקולאי מיכאילוביץ' פרז'וואלסקי (1839–1888), היה קצין צבא רוסי, חוקר גאוגרפי, בוטנאי וזואולוג. הוא התפרסם בזכות מסעותיו במונגוליה, סין, טיבט ודרום סיביר. דמות מפתח בהתפשטות המדעית והאימפריאלית הרוסית באסיה וביריבות האסטרטגית שניטשה בין האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית, המכונה 'המשחק הגדול' על שליטה בשטח שבין הודו וסיביר. נולד למשפחת אצולה פולנית במחוז סמולנסק במערב האימפריה הרוסית. התחנך באקדמיה הצבאית בסנקט פטרבורג. לאחר שירות צבאי ראשוני, החל להתעניין בגאוגרפיה, טבע ואתנוגרפיה, נשלח למסעותיו מטעם החברה הגיאוגרפית הרוסית. בשנת 1867 פרז'וואלסקי נשלח למזרח הרחוק הרוסי. במהלך המסע חקר את אזור נהר אוסורי על גבול רוסיה – סין וחקר גם את ימת בייקל.

בשנת 1871 התחיל את מסעו הראשון למרכז אסיה. הוא יצא מבייג'ינג לכיוון מזרח. במהלך המסע חקר את הרי סומה-הודי ואין-שאן כמו כן חקר את מקורות נהר היאנגצה. בהמשך הלך לכיוון טיבט ודרך מדבר צאידם הגיע למקורות היאנגצה. בשנת 1873 חצה את מדבר גובי וחזר לאחר מסע של כ-12 אלף ק"מ במהלך 3 שנים. במהלך המסע הוא אסף כ-5,000 צמחים, 1,000 ציפורים, 3,000 חרקים וכו'.

בשנת 1876 התחיל מסע נוסף דרך הרי טְייֵן-שָׁאן לכיוון אגם לופ-נור. באזור זה חקר, בין היתר, את נדידת הציפורים וחקר צפרות ככלל.

בשנת 1879 התחיל מסע חדש לכיוון טיבט. חקר את חבל גאנסו מדבר גובי, ואזורים סיניים-טיבטיים נידחים. אך אף על פי שהיה רק כ-200 ק"מ מהעיר להסה הוא נאלץ לחזור בגלל המהומות שהיו במקום. סייר בחבל ש'ינג'יאנג, אגן טַארִים, חבל צ'ינגחאי ואזורי הרמה הטיבטית. תיאר לראשונה את אקלימה, החי והצומח של מונגוליה וסין הצפונית.

בשנת 1883 החל המסע הרביעי לאזור. הפעם חקר את הרי טיבט ומקורות נהר היאנגצה. המסע הסתיים בשנת 1886 באזור אגם איסיק קול. מסעותיו כללו תיעוד ביולוגי אדיר – מאות מיני צמחים, חיות ועופות, רבים מהם לא היו מוכרים למדע האירופי. במהלך מסעותיו, הוא יצר מפות רבות של האזורים שחקר, כולל מונגוליה, טיבט, מדבר גובי ואגן טַארִים. המפות הללו שימשו את האימפריה הרוסית בהבנת הגאוגרפיה של האזורים הללו ותמכו בהתפשטות הרוסית במרכז אסיה.​בנוסף למפות, פרז'וואלסקי אסף דגימות רבות של חי וצומח, כולל, אייל ת'ורולד, צבי יעלי פרז'וואלסקי, יאק הבר, גמל דו-דבשתי החי בטבע, פרוש פרז'וואלסקי והדב הטיבטי.

פרז'וואלסקי לא היה רק חוקר – הוא שירת את האינטרסים האסטרטגיים של רוסיה: איסוף מידע על שבטים, דרכים, מקורות מים ונתיבי סחר, הכנה להתפשטות צבאית או מסחרית לעבר טיבט וסין. הציג את מסעותיו כ"שליחות מדעית", אך לוו תמיד בנימה של עליונות תרבותית וגזעית. פרז'וואלסקי תיאר לעיתים קרובות את המקומיים (סינים, טיבטים, מונגולים) כ"נחותים".הוא הציג את האנשים הסינים כפחדנים, מלוכלכים ועצלנים. הוא טען לכאורה כי אחיזתה של סין האימפריאלית בשטחיה הצפוניים, בפרט ש'ינג'יאנג ומונגוליה, הייתה קלושה, והוא קרא בגלוי לסיפוח של חלקים משטחה של סין לרוסיה. פרז'וולסקי אמר שצריך לחקור את אסיה "עם כסף בכיס, רובה ביד אחת, שוט ביד השנייה. האירופים חייבים להשתמש בהם כדי לבוא ולסחוב בשם הציוויליזציה את כל השטויות הללו של המין האנושי. אלף מהחיילים שלנו יספיקו כדי להכניע את כל אסיה מאגם בייקל ועד הרי ההימאליה….כאן עדיין אפשר לחזור על מעללי קורטז (הקונקיסטאדור שכבש את מקסיקו)". פרז'וולסקי לא רק בז לקבוצות אתניות סיניות, הוא גם ראה בשמונה מיליון האנשים הלא-סינים של טיבט, טורקסטן ומונגוליה, אנשים לא מתורבתים, נחשלים מבחינה אבולוציונית, שצריכים להשתחרר מהשלטון הסיני. גישתו מבטאת את האידיאולוגיה הרוסית של "הכיבוש כקִדמה", בדומה למה שביטאו במערב אירופה.

הוא מת בשנת 1888, במחנה מסע בקראקול, סמוך לאגם איסיק (Issyk-Kul) בקירגיזסטן של היום, ממחלת הטיפוס לפני צאתו למסעו החמישי. הוא נקבר בכבוד רב, וקברו הפך לאתר עלייה לרגל לאומית. הצאר שינה מיד את שם העיירה לפרז'וואלסק – שם שנותר בשימוש כמאה שנה, עד ששב ב-1992 להיות קראקול. יש אנדרטאות לכבודו ומוזאון על חייו ופועלו שם, וכן אנדרטה לזכרו בסנט פטרסבורג. יש עוד מקום על שם פרז'וולסקי: הוא התגורר זמן מה בכפר קטן בשם סלובודה, במחוז סמולנסק, ששינה את שמו לפרז'וולסקי. הוא הפך לגיבור לאומי. הרים, חיות ומוסדות נקראו על שמו. סוס פרז'וואלסקי (Przewalski's Horse) שנקרא על שמו, היא אחת החיות האחרונות מהמין הפרה-היסטורי של סוסים שלא בויתו, והסוס הזה, שחי בשמורות במונגוליה, הפך סמל לסביבת הערבות הטיבטו-מונגולית. כמו כן על שמו כשמונים בעלי חיים וצמחים.

סוון הדין (Sven Hedin)

סוון הדין (1865 – 1952), היה גאוגרף, חוקר, קרטוגרף, סופר וצייר שוודי. נולד בסטוקהולם, שוודיה, למשפחת אצולה. יצר המסעות, הסקרנות והעניין בחקר אזורים לא נודעים התעוררו אצל הדין בשנות נעוריו. הושפע בילדותו ממסעותיו של הנוסע השוודי, ממפה פטגוניה וחוקר אנטרקטיקה נילס נורדנשלד (Nils Nordenskiöld)[12].  לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון, הוא קיבל ב-1885 משרת מדריך בבאקו, אשר הייתה אז בשליטה רוסית. בתקופה בה שהה בבאקו, הדין יצא לסיורים באזור הים הכספי, פרס (כיום איראן), מסופוטמיה (כיום עיראק, בקירוב), קווקז, הים השחור והגיע עד קושטא (כיום איסטנבול). תוך כדי שהותו באסיה החל ללמוד מספר שפות אירופיות – אנגלית, צרפתית, רוסית, גרמנית ולטינית, ושפות אסיאתיות כגון טטארית ופרסית.

בסוף 1890 קיבל משרת מתורגמן עבור נציגות שוודיה (שכללה אז גם את נורבגיה) בפרס, וניצל את שהותו שם למסעות ארוכים במרכז אסיה. בין היתר סייר רבות בפרס. לאחר מכן סייר בדרך המשי, כולל בוכרה, סמרקנד וטשקנט (כיום כולן באוזבקיסטן, ואז באמירות בוכרה שבחסות רוסיה), והגיע דרך קאשגר למדבר טקלה מקאן שבמערב סין. במהלך המסע איבד את ראייתו בעין אחת, ורק טיפול שקיבל עשרות שנים אחר כך הצליח לשקמה. לאחר שחזר בשנת 1886 למד באוניברסיטאות סטוקהולם ואופסלה, עד 1888, גאולוגיה וגאוגרפיה. לאחר מכן, מסתיו 1889 עד אביב 1890, למד בברלין בהדרכת חוקר הארצות הגרמני הנודע פרדיננד פון ריכטהופן (Ferdinand von Richthofen). הוא חזר לשוודיה ב-1891. לאחר מכן חזר ללימודיו בגרמניה וקיבל תואר דוקטור ב-1892.

בין 1893 ל-1935 ,הדין יצא בראש משלחות, לארבעה מסעי תגליות גדולים באסיה התיכונה.

המסע הראשון: נערך בשנים 1893 עד 1897. בשנת 1893, יצא סוון הדין למסע נועז שעתיד להפוך לאחד המסעות המדעיים החשובים של המאה ה-19'. במשך ארבע שנים, עד לשובו ב-1897, חצה הדין ערבות, רכסים ומדבריות – ושב הביתה עם תגליות ששינו את הבנתנו את מרכז אסיה. המסע החל בשוודיה והוביל אותו מזרחה, עד לטשקנט, אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. משם פנה לחקור את רכס הרי פמיר – "גג העולם", כפי שכונה בפי מטיילים. את עיקר תשומת הלב הקדיש להר מוזְטָאגְ-אַטָה (Muztagh Ata), פסגה בפאמיר, בגבול טג'יקיסטן וש'ינג'יאנג הסינית, שפסגתו הלבנה, המתנשאת לרום של 7,546 מטר, קסמה להרפתקנים אך נשארה בלתי מושגת. הדין היה הראשון שניסה להעפיל לפסגתו — אך לאחר מאמץ מפרך נאלץ לוותר בשל תנאי שטח קיצוניים.

ממוזטאג-אטה המשיך הדין דרומה אל מדבר טַקְלַמַקָּאן — אחד האזורים העוינים והיבשים ביותר על פני כדור הארץ. שם, בתוך ים החול הבלתי נגמר, איבד חלק מאנשיו ומבהמות המסע כתוצאה מצמא וחשיפה קשה. בנס כמעט מיסטי, הוא שרד כדי לגלות את מה שרבים רק חלמו עליו: שרידים של ערים בודהיסטיות אבודות, שנקברו תחת שכבות של חול נשכח. במהלך המסע, תיעד את נהר הטַארִים – עורק החיים המרכזי של ש'ינג'יאנג – וצפה כיצד מימיו נעלמים אל תוך המדבר, כאילו נבלעים באטמוספירה עצמה. אחד מרגעי השיא היה גילוי ימת בּוֹסְטֶנְג ( Bosten Lake) שבמערב ש'ינג'יאנג – פנינת מים בלב שומקום. אך ההרפתקה לא תמה כאן: הדין המשיך הלאה לצפון טיבט, חצה מרחבים דלילים באדם, ובסופו של דבר חצה את סין עד בייג'ינג, ומשם – ברכבת הטרנס-סיבירית – חזר דרך רוסיה לשוודיה. במסע זה גמא הדין מרחק בלתי נתפס של 26,000 קילומטרים, מתוכם 10,500 ק"מ מופו במדויק, ו-3,600 ק"מ הופיעו לראשונה על מפה אנושית בזכותו. כך נכתב לו בתולדות החוקרים: "האדם שצעד לבד אל קצוות האדמה – ומילא מחדש את הריק שבין ערי החול והשלג".

מסע השני: נערך בשנים 1899 עד 1902. בשנת 1899, חזר סוון הדין – החוקר הנורדי העקשן – אל מרחבי אסיה, והפעם במטרה נועזת עוד יותר: למפות את ליבת היבשת, את מה שאפילו המפות הרוסיות והבריטיות סימנו עדיין כ"טריטוריה לא נודעת". במשך שלוש שנים, עד 1902, הוא חצה נהרות, מדבריות ורמות גבוהות, ונגע במקומות שרגל אירופית כמעט לא דרכה בהם.

המסע החל באגן טארים – אותה רצועת נאות מדבר נידחת בצפון-מערב סין, שבין הרי טְייֵן-שָׁאן למדבר טקלמקאן. הדין עקב אחרי נהרות הטארים (Tarim), יַרְקַאנְד (Yarkand )) וקאידו (Kaido), ועמד על הסתעפותם, זרימתם והיעלמותם בתוך המדבר הגדול. הוא גם הגיע לאזור ימת לופ נור – אגם נודד שמשנה את מיקומו מדי כמה עשורים – והיה בין הראשונים שתיעדו את דפוס ההתייבשות המסתורי שלו. במהלך חקירותיו באזור לופ נור, גילה הדין את שרידיה של העיר הסינית הקדומה לוּלָאן – ציוויליזציה עתיקה שנקברה תחת סופות חול ונשכחה במשך יותר מאלף שנה. תגליות אלה, שנחשבו לסנסציה ארכאולוגית, הפכו אותו לדמות נערצת בקהילת החוקרים האירופית. מכאן המשיך הדין למסע מפרך ברמות הגבוהות של טיבט, תוך שהוא מתמודד עם קור עז, דלילות חמצן והתנגדות שלטונית מתמדת. הוא הגיע לרום של מעל 5,000 מטר, וחקר את מקורותיהם של שלושה מהנהרות הגדולים והקדושים של אסיה: האינדוס (Indus), יַארְלוּנְג צַאנְגְפּוֹ (Yarlung Tsangpo) -שבהמשך מתגלגל לברהמפוטרה, והסַלְוֵין (Salween River). ברגע נועז במיוחד ניסה הדין להיכנס ללהסה, בירת טיבט הסגורה בפני זרים – אך השלטונות המקומיים עצרו את התקדמותו. אף על פי שלא הצליח להגיע לעיר עצמה, נחשב הדין לאירופי הראשון שחדר עמוק כל כך אל ליבת טיבט, תוך עיקוף רשויות ופריצת גבולות גיאופוליטיים. את דרכו חזרה עשה דרך צפון הודו, שכללה אז גם את פקיסטן של ימינו, עד שהגיע אל כלכותה.

במהלך המסע הזה, תיעד את הגאוגרפיה המופלאה והקשה של הרמה הטיבטית, והדגיש את האתגרים שהציבה טיבט בפני כל חוקר אירופי נלהב – לא רק טבע פראי, אלא גם גבולות סגורים וחשד תרבותי עמוק. יותר ממסע גאוגרפי, הייתה זו חדירה עיקשת אל תוך ליבה של יבשת אטומה, והדין – בעטו ובמפותיו – פתח דלתות שנשארו סגורות מאות שנים.

בשנת 1904 הדין זכה במדליית זהב (Grande Médaille d'Or des Explorations) של החברה הגאוגרפית הצרפתית (Société de géographie), מדליה המוענקת בדרך כלל אחת לשנה (עד היום), למי שבמסעותיו הרחיב יותר מכל אדם אחר את הידע הגאוגרפי.

המסע השלישי: נערך בין השנים 1905 ל-1908. במסגרת מסע זה הדין סייר בטיבט ובסביבותיה. מיפה את הרי קונלון (Kunlun) והגבולות שבין טיבט לסין. גילה אגמים נסתרים, ביצות גבוהות ונתיבי מסחר קדומים היה האירופי הראשון שהגיע לִימַת מָאנָאסָרוֹוַאר (Lake Manasarovar) – פנינת מים טהורה בגובה השמיים – שוכנת בלב הרמה הטיבטית, למרגלות הר קָאִילָאש (Kailash), ברום של כ-4,590 מטרים מעל פני הים. זהו אגם המים המתוקים הגבוה בעולם, ואחד האגמים הגבוהים בכלל. אך גם אחד הקדושים והעמוקים מבחינה רוחנית, כזה שמשך אליו לאורך הדורות עולי רגל, משוררים, נזירים ומיסטיקנים מכל רחבי אסיה, וכן הגיע לאזור הר קאילאש, הקדוש להינדואים לג'אינים, לבודהיסטים ולדת הבון הטיבטית. ההישג הבולט של המשלחת היה גילוי מקורות האינדוס והברהמפוטרה, אם כי יש החולקים על ראשוניותו בגילוי אותם מקורות. הדין חזר לשוודיה דרך הודו ויפן. המשיך לשלב מחקר טופוגרפי עם תיעוד אתנוגרפי של עמים מונגוליים וטורקיים.

המסע הרביעי: נערך בשנים 1927–1935

בראש משלחת מדעית ענקית בשיתוף ממשלת הרפובליקה הסינית. כלל גיאולוגים, ארכאולוגים, בוטנאים, אנתרופולוגים, ורופאים. היה זה מפעל סיני-שוודי רב תחומי לחקר חלקיה המרכז אסייתיים (המערביים) של סין, כמו גם לחקר מונגוליה. עסק בחפירות ארכאולוגיות, תיעוד ערים בודהיסטיות קבורות, ומיפוי מדויק של המדבריות. מיפה כ-10,000 ק"מ של שטח בלתי נודע במרכז אסיה. בהיות חלקה המערבי של סין שדה פעילותם של מורדים מוסלמים, נחטף הדין לזמן מה על ידי אותם מורדים.[13]

מסע זה, אם כי היה מוצלח מבחינה מדעית, וזיכה את הדין בשבחים, אותות הצטיינות ופרסים, הכניס את הדין לחובות, אשר לשם פירעונם ערך מסע הרצאות, שבסופו של דבר ארך, מבחינת המרחקים שגמא, יותר מרוב מסעי תגליותיו… הדין חיבר עשרות כרכים של מסעותיו, בצירוף מפות וציורים. תיאר לראשונה לעולם המערבי את האקלים הקשה, התרבויות המקומיות והמבנים הפוליטיים של מרכז אסיה. זיהה אזורים שהיו מרכזים בודהיסטיים לפני שהושמדו על ידי כובשים מוסלמים ומדבר מתקדם.

כתב ספרים כמו My Life as an Explorer., או Through Asia

הדין נודע לא רק כחוקר, אלא גם כמאייר מוכשר, שצייר את נופי מסעותיו. את הערים האבודות, נופי המדבר, השיירות והנוודים שפגש בסגנון דרמטי. אוסף איוריו מהווה מסמך ויזואלי נדיר של אזורים שהיום כבר נעלמו או שונו לחלוטין.[14]

פון ריכטהופן

הברון פרדיננד פאול וילהלם פרייהר פון ריכטהופן (Ferdinand Paul Wilhelm Freiherr von Richthofen; 1833 – 1905) היה גאוגרף, גיאולוג, חוקר ארצות ודיפלומט גרמני, שחקר בעיקר את המזרח הרחוק. מסעותיו בסין ובאסיה המרכזית נחשבים לציון דרך בגאוגרפיה האירופית של המזרח, והשפעתם ניכרת עד היום. הוא היה מהמערביים הראשונים שתיעדו את סין מתוך מחקר שטח שיטתי, ולא רק דרך עדויות משניות או דמיון אקזוטי.

נולד בשלזיה הפרוסית, ולמד רפואה בברסלאו (Breslau, כיום וורוצלב) ובברלין. בשנת 1860 הוא הצטרף למשלחת אוילנבורג (Eulenburg), משלחת פרוסית אל המזרח הרחוק, שסיירה ביפן, סין, סיאם (תאילנד), ציילון (סרילנקה), טאיוואן, ג'אווה, סלבס, הפיליפינים ובורמה. רוב התיעוד על ממצאיו במסע זה, אשר הסתיים ב-1862, אבד. שאיפתו של ריכטהופן לחקור את סין באופן מעמיק יותר, לא יכלה להתגשם באותה עת בשל מרד טאיפינג. בשנים 1862 עד 1868 עבד ריכטהופן כגאולוג בארצות הברית וגילה שדות זהב בקליפורניה.

לאחר מכן הגשים את שאיפתו משכבר. בין השנים 1868–1872, ערך ריכטהופן שבעה מסעות נפרדים ברחבי סין, בסך של כ־9,000 ק"מ של נסיעה רגלית, על סוסים, ובעגלות – באחת התקופות הקשות מבחינה פוליטית וכלכלית. הוא נסע לאורך דרכים קדומות, שטים ונהרות, מכרות וערים עתיקות, והיה בין האירופים הראשונים שחדרו עמוק אל פנים סין, הרחק מהמוקדים המסחריים של החוף. במסעותיו לסין איתר, בין היתר, את ימת לופ נור[15].  כמו כן, הוא סייר ביפן, בבורמה ובג'אווה.

חקר את המבנה הגיאולוגי של סין, תיעד קווי הרים, רכסי גיר וולקניים, מרבצי פחם ומחצבים – תוך שימוש בשיטות מדידה מדעיות מוקפדות. היה בין הראשונים שתיארו במדויק את המישורים הפוריים של צפון סין, ואת הקשר שבין גיאולוגיה, חקלאות ואקלים. תיאר את חיי הכפר, את המנהגים המקומיים, את דפוסי המסחר ואת מערכות ההשקיה. בחיפוש אחר מסלולי הסחר ההיסטוריים, הוא תיאר במדויק את הנתיבים הקדומים שעברו בין סין, אסיה התיכונה ופרס, ושחזר חלקים גדולים של מה שכינה לראשונה בשם "דרך המשי". היה מהראשונים שתיארו את הפערים בין סין המסורתית של פנים הארץ לבין סין הקוסמופוליטית של ערי הנמל שנפתחו להשפעות מערביות.

בין השנים 1877–1911, כתב סדרה בת חמישה כרכים: "סין: תוצאות של מסעותיי ומחקרים המבוססים עליהם" China. Ergebnisse eigener Reisen und darauf gegründeter Studien.  הכילה מפות גאוגרפיות פורצות דרך, רישומים טופוגרפיים, תיאורים של ערים, רכסי הרים, נהרות, דרכי סחר ושווקים. יצירה זו נחשבת לאבן יסוד בגאוגרפיה המודרנית של המזרח הרחוק. כתב את הספר: "סין: תוצאות של מסעותיי ומחקרים המבוססים עליהם" – סדרה בת חמישה כרכים.

בשנת 1875 ריכטהופן מונה לפרופסור לגאולוגיה באוניברסיטת בון,. אך בשל מחקריו בסין, הוא החל למלא בפועל את תפקידו רק ב-1879. ב-1883 הוא מונה לפרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטת לייפציג וב-1886 מונה לפרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטת פרידריך-וילהלם (Friedrich-Wilhelms-Universität) בברלין (כיום אוניברסיטת הומבולדט), תפקיד אותו מילא עד מותו. להרצאותיו נמשכו סטודנטים רבים, שבחלקם הפכו לגאוגרפים חשובים לאחר מכן. הבולט שביניהם היה החוקר השוודי סוון הדין (Swen Hedin). כן שימש ריכטהופן כנשיא 'החברה הגאוגרפית הגרמנית' וייסד את המכון ההידרוגרפי בברלין.

ביטוי מפורסם שריכטהופן טבע הוא "דרך המשי" (Seidenstraße). כן חידש את השימוש במושגים "כורולוגיה" ו"כורוגרפיה" שמשמעותם חקר ותיאור, בהתאמה, של מכלול התופעות הגאוגרפיות באזורים קטנים.

ריכטהופן הלך לעולמו בברלין ב-1905. אחיינו היה מנפרד פון ריכטהופן, "הברון האדום", טייס מפורסם ושיאן הפלות מטוסים במלחמת העולם הראשונה[16]. על שמו של ריכטהופן נקרא בעבר רכס ההרים בצפון סין, ששמו כיום רכס צ'יליאן (Quilian). כן נקרא על שמו "הר ריכטהופן", הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הרי נוור סמר, חלק מהרי הרוקי, בפארק הלאומי "הרי הרוקי" וגובהו 3,946 מטר. כמו כן נקרא על שמו מעבר ריכטהופן, בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה.

אורֶל שטיין (Aurel Stein)

היה אחד מהחוקרים והארכאולוגים הבולטים של המאה ה-20', שגילה, תיעד והציל חלקים חשובים מהמורשת התרבותית של מרכז אסיה. שמו המלא היה סר מארק אורל שטיין, והוא נולד בשנת 1862 בבודפשט (אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). נולד בפשט למשפחה יהודית. האב, נתן שטרן (1812–1889), היה סוחר והאם, אנה (נאנט) הירשלר (1817–1887) הייתה בת של סוחר יליד סלובקיה. מרק אורל (שנקרא כך לפי הקיסר מרקוס אורליוס, אבל ככל הנראה גם לזכר סבו מארק הירשליר) ואחיו, ארנסט, הוטבלו לנצרות לותרנית, בעוד הוריו ואחיותיו נותרו יהודים. אחרי שנות הלימוד הראשונים בבית הספר הקתולי של הפיאריסטים בבודפשט, נסע אורל ללמוד בגימנסיה לותרנית בדרזדן ואחר כך בווינה כשבחופשות הקיץ היה מבלה בבית ההורים ומבקר בספריית האקדמיה ההונגרית למדעים הסמוכה. את סיום בחינות הבגרות עשה בגימנסיה הלותרנית שבכיכר דיאק בבודפשט. עם מלגה שקיבל משר החינוך ההונגרי, אגושטון טרפורט, למד שטיין בהמשך ארכאולוגיה ומזרחנות, בעיקר פרסית קדומה ושפות הודו באוניברסיטת וינה ואוניברסיטת טובינגן, בלייפציג ולאחר מכן בלונדון. בסופו של דבר היגר לבריטניה ולמד ארכאולוגיה באוקספורד. בסוף לימודיו שלט, לבד מאנגלית, גרמנית, צרפתית והונגרית גם בלטינית, יוונית עתיקה, פרסית וסנסקריט, אורדו וסינית בסיסית. ב-1887 יצא להודו הבריטית למשרה באוניברסיטת פנג'אב. ב-1899 עבר לכלכותה. ב-1904 היה לאזרח האימפריה הבריטית. שטיין היה חוקר רב-לשוני, הרפתקן, גיאוגרף וארכאולוג, שפעל בשירות האימפריה הבריטית. שטיין היה איש צנוע אך נחוש, נודע ביכולות ניווט ובחוסן פיזי יוצא דופן. היה מלומד ברוח הרנסאנס. בשנת 1898 נחשף לספרו של החוקר סוון הדין, "דרך אסיה" אודות מסעותיו במרכז אסיה במטרה להתחקות אחר נתיב "דרך המשי". שטיין נודע בעיקר בזכות ארבעה מסעותיו לאורך דרכי המשי, בהם תיעד את נתיבי הסחר הקדומים שחיברו בין סין, הודו, פרס והעולם הים-תיכוני. סייר במרחבי המדבריות של טקלמקאן וגובי. חפר בערים נטושות, מערות מקדש, חורבות מנזרים, שרידים של אואזיסים. שילב ידע בבלשנות, גיאוגרפיה וניווט בשטח קשוח. במהלך מסעותיו בצפון-מערב סין, שטיין היה חייב לקבל אישורים רשמיים מהשלטון המקומי. במקרים רבים הוא פעל בשיתוף עם פקידים סינים או עם נזירים בודהיסטים, בעיקר כשביקש להיכנס לאתרים קדושים או רגישים. ב-1900 יצא בעקבותיו למסע של 4,800 קילומטרים שהחל בהודו והגיע עד למרכז סין וטורקסטן. שטיין צעד במעלה נהר האמו-דריה עד למקורותיו בהרי פמיר, אחד מאזורי הפעולה המרכזיים שלו, היה המדבר טַקְלַמַקַאן שבמחוז ש'ינג'יאנג (Xinjiang) בצפון-מערב סין, אחד המדבריות הצחיחים בעולם. שטיין חצה את המדבר במסעות מפרכים, תוך התמודדות עם סופות חול, מחסור במים וסכנות טבע רבות. הודות ליכולתו לשלב בין קריאת כתבי יד עתיקים, ניווט קפדני וניהול משלחות עם מדריכים מקומיים, הצליח לגלות את שרידיהן של ערים ששקעו בחול לפני יותר מאלף שנה. במהלך מסעותיו (בין 1900 ל-1930), הוא גם כתבי יד עתיקים, חפצי דת, אמנות, בדים וקברים — כולם עדויות מובהקות לתרבות העשירה שפרחה לאורך דרכי המשי ועברה מן העולם.

ממצאיו המרכזיים:

1. דאנְהְוָאנְג צֶ'נְג (Dandan-Uiliq): עיר בודהיסטית נטושה באזור חצי מדברי. מצא בה מקדשים, תבליטים, כתובות בשפות סריות, סינית וברהמי. ציורי קיר בודהיסטיים, כולל דמויות עם סממנים איראניים והודיים.
2. נִיָיה (Niya): נווה משבר קדום לחופי נהר שיבש. בתים עשויים עץ, טקסטילים צבעוניים, מסמכים בשפה חַרוֹשְׁתִּי (Kharosthi) – מערכת כתב עתיקה ששימשה לכתיבת שפות הודיות בצפון-מערב תת-היבשת ההודית ובמרכז אסיה, בעיקר בין המאה ה-3' לפנה"ס למאה ה-3' לספירה.[17] הוא חשף תיעוד מפורט של חיי היום-יום: חוזים, מסים, מסמכי נישואין וגירושין.
3. מיראן (Miran): מנזר עם השפעה אמנותית הלניסטית-בודהיסטית. גילה פסלים דמויי קלאסיקה יוונית, פרסקאות עם הילה נוצרית לדמויות בודהיסטיות. מעידים על חילופי תרבויות סינקרטיים מהודו, פרס, סין ומרכז אסיה.
4. לואולאן (Loulan): אחת הממלכות הקדומות באזור ש'ינג'יאנג. מצא בה עצמות אדם, טקסטילים עתיקים, חותמות, וכלי עץ. האתר נקבר בחול, מה ששמר על חלק מהחפצים במצב מצוין.

מחקריו הראו שלא הייתה רק דרך אחת, אלא רשת של נאות מדבר מקושרים, שסיפחו והשפיעו על דתות, אומנויות ושפות. תרמו להבנה המחודשת של השפעת הבודהיזם, של הממלכות הקטנות במעבר בין הודו לסין, ושל גלובליזציה מוקדמת. אחת מגולות הכותרת של מסעותיו הייתה בשנת 1907, כאשר הגיע יחד עם מלווה מקומי בשם יין מא ז'יאנג לעיר דונחואנג (Donghuan) במסדרון גאנסו שבצפון-מערב סין. שם, במתחם מערות מוגאו (Mogao Caves), נחשף בעזרת הנזיר-שומר האתר וואנג יואנלו (Wang Yuanlu) ל"מערה 17" – מעין "חדר גניזה" קדום, שבתוכו נמצאו עשרות אלפי כתבי יד עתיקים, חלקם בני יותר מאלף שנה. שטיין יצר קשר אישי עם וואנג יואנלו (באמצעות שכנוע, מחוות ידידות ואולי גם שוחד עקיף, הצליח שטיין לרכוש אלפי כתבי יד נדירים – כולל גרסאות עתיקות של סוטרות. שטיין רכש מהנזיר, 40,000 כתבים במצב שימור מעולה עבור המוזאון הבריטי, בעבור סכום זעום. כתבים בודהיסטיים, דאואיסטיים, מניכאיסטיים ונצרות נסטוריאנית, רובם כתובים בכתב סיני, אבל גם בטיבטית, סורית, פרסית, סנסקריט, ברהמי ואויגורית. חלקם אף בטוכארית, שפה לא נודעת, שהיה הראשון לגלות.[18] בין המסמכים – גם הספר המודפס הקדום ביותר בעולם – 'סוטרת היהלום' – משנת 868 לספירה. וכן ציורים וממצאים רבים של תרבות חומרית שהשתמרו ובהם מוצרים מכפות דקלים, אריגים, תכשיטים וכלי קרמיקה. על הישג זה זכה בתואר עמית האקדמיה הבריטית ואביר האימפריה ההודית, שהקנה לו את הזכות להוסיף "סר" לפני שמו.

הנזיר וואנג, שלא הבין את מלוא ערכם הבינלאומי של הכתבים, מסר אותם עבור סכום סמלי – אירוע שייזכר לימים כנקודת שבר ביחסי סין והמערב בכל הנוגע לאוצרות תרבות.

בהמשך המסע, בשנת 1908 עבר את הרי קונלון, וסבל מכוויות קור קשות שעלו לו בכמה מבהונות רגליו. ב-1918 שב לאוקספורד. בשנות ה-30' יצא למסעות חקר במסופוטמיה (איראן, עיראק וסוריה).

שטיין מת בשנת 1943 בג'לאלאבאד, אפגניסטן, בעת משימה ארכיאולוגית אחרונה בשירות ממשלת הודו הבריטית, ונקבר בבית הקברות הנוצרי בעיר. שטיין, כמו חוקרים אירופאים אחרים בזמנו (כגון סוון הדין ופול פלֶליו), נחשב ל"גונב אוצרות" בעיני לאומנים סיניים ומבקרי קולוניאליזם מודרניים. עם זאת, מצדדיו מדגישים שהוא הציל כתבי יד וממצאים שכבר החלו להתפורר או להיאבד. החפצים והכתבים שהביא נמצאים היום במוזיאונים בלונדון (המוזאון הבריטי), דלהי, בודפשט, בפקיסטן ובאוקספורד (Bodleian Library).

פול פליו (Paul Pelliot)

היה חוקר, בלשן והרפתקן צרפתי, מאנשי המפתח במחקר ההיסטורי של דרך המשי והתרבויות של מרכז אסיה וסין. נולד בפריז בשנת 1878. היה תלמיד מזהיר של השפות הסיניות, הטיבטיות והמונגוליות. בגיל 22 כבר מונה למרצה לשפה הסינית באקול דה לנג אוריאנטל (École des Langues Orientales). התמחה בתרגום כתבים מטורקית עתיקה, מונגולית וסנסקריט.

הוא נודע בעיקר בזכות גילוייו במערות דונחואנג שבמערב סין, והיה בין הראשונים שהצליחו להבין ולפרש לעומק את כתבי היד שנמצאו שם. בין השנים 1906–1908 יצא פליו בראש משלחת צרפתית לחקר דרך המשי. מטרתו הייתה לחקור אתרי נזירים בודהיסטיים, ערים נטושות, ואוצרות תרבות שטרם נודעו למערב. המשלחת עברה דרך אוזבקיסטן, קשגר, מדבר טקלמקאן, דונחואנג, טיבט, מונגוליה. הוא היה מהראשונים שהבינו את עומק הרב-תרבותיות של דרך המשי. ב-1908, הגיע פליו אל מערות מוגאו שבדונחואנג, זמן קצר לאחר ביקורו של אורל שטיין, שכבר הספיק לרכוש מהמנזר אלפי כתבי יד עתיקים. אולם שלא כמו שטיין, פליו ידע סינית על בוריה, וקרא טקסטים במקום. במהלך שלושה שבועות בלבד, הוא קרא כ-15,000 כתבי יד. הוא זיהה תעודות בודהיסטיות, דאואיסטיות, נסטוריאניות ומנהלתיות. תיעד, מיין ובחר את החשובים שבהם. רכש מאות טקסטים נדירים – רבים מהם בכתב סיני, טיבטי, אויגורי, סנסקריטי וסורית. פענח טקסטים מרכזיים, כולל תעודות סוחרים, תרגומים של סוטרות, ומכתבים של נוצרים מהמזרח. ייסד את כתב העת החשוב T'oung Pao, והיה חבר באקדמיה הצרפתית. נחשב לאחד המפענחים הראשיים של תרבות הבודהיזם הסיני ושל היחסים הבין-תרבותיים במרחב האסיאתי הקדום.

בדומה לאורל שטיין, גם פליו פעל מתוך תנאים קולוניאליים – כחוקר אירופי הפועל בשטח סיני רגיש. היום, בסין של המאה ה-21', יש הטוענים שהוא לקח "באופן בלתי חוקי" אוצרות תרבות, אך אחרים רואים בו שומר אמיתי של מורשת אבודה, שהציל טקסטים שהיו עלולים להיהרס לנצח. כתבי היד שרכש נמצאים כיום בספרייה הלאומית של צרפת (BNF).

הערות

[1] Deeg, Max (2019), "Chinese Buddhist Travelers: Faxian, Xuanzang, and Yijing", Oxford Research Encyclopedia of Asian History, Oxford: Oxford University Press.

[2] יִי־גִ'ינְג (Yìjìng, – נזיר בודהיסטי, מתרגם ונוסע גדול, בעיקר בנתיבי הים. מהחשובים בממשיכי דרכם של פָּאשְׁיֵין וְשׂוֵאן דְזָאנְג, שפעל במאה ה־7' לספירה ועמד על התפר שבין סין, הודו והעולם המלאי.

[3] דן דאור, " נוסעים גדולים – שו'אן דזאנג ונוסעים סיניים", מסע אחר און ליין

[4] תיאור זה הוא מזמנו של רוריק, ומקדים את הקמת רוס של קייב, ביותר ממאה שנים.

[5] אַל־יִסְתַחְ'רִי (בערבית: الإصطخري, נהגה אַל־אִסְטַכְ'רִי) היה גאוגרף ומשרטט מפות מוסלמי חשוב שפעל במאה ה־10 לספירה, ככל הנראה במאה ה־10 (נפטר סביב שנת 957). שמו המלא היה ככל הנראה אבו אִסחָאק אִבְּן מֻחַמַּד אִל־אִסְטַכְ'רִי, והוא נודע בזכות חיבור גאוגרפי חשוב במיוחד שנקרא: "כִּתַאבּ אל־מסאלכ ואל־ממאלכ" (كتاب المسالك والممالك)  – "ספר הדרכים והארצות". ייתכן שהיה יליד העיר אִסְטַכְ'ר (Istakhr) שבחבל פארס שבאיראן, ומכאן כינויו. היה חלק מזרם של גאוגרפים מוסלמים שפעלו תחת בית עבאס ובעיקר תחת שליטי שושלת הבּוּיְהִים, ותיעדו את העולם האסלאמי מבחינה טופוגרפית, תרבותית, ואתנית.

פעל ככל הנראה גם בחצרות שליטי שיראז, מרכז אינטלקטואלי חשוב בתקופתו.

הספר מהווה מיפוי תרבותי־גאוגרפי של העולם המוסלמי במאה ה־10, והוא כולל תיאורים של מחוזות, ערים, נהרות, דרכי מסחר, אזורי שבטים, גבולות ומרחבים. אִסְטַכְ'רִי לא הסתפק בטקסטים – אלא יצר גם מפות מאוירות, חלקן עגולות, המציגות את העולם הידוע בזמנו, במבנה סמלי ומוקדני (כלומר: עם מכה במרכז).המפות כוללות פירוט של נתיבי דרכים, שיירות, נמלים ותחנות דרכים – במיוחד במרחב שבין פרס, מסופוטמיה, חצי האי ערב, מרכז אסיה וצפון אפריקה.

[6] אחמד אבן פדלאן – מבגדאד אל גדות הוולגה, מסע אבן פדלאן אל ארץ הבולגארים (תרגמה מערבית והוסיפה מבוא והערות: אלה אלמגור). הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תש"ף, 2019

[7] הספר 'עיר האור', יצא לאור בעברית בהוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1999. בתרגומו של דוד שחם.

[8] משה גלעד, 700 שנה אחרי מותו, מסעו של מרקו פולו מסעיר את החוקרים (וגם מטיילים בישראל), הארץ, 12-02-2024

[9] אִבְּן גֻ'בַּיְר (בערבית: ابن جبير, שם מלא: אבו אל-חסן מוחמד אבן אחמד אבן ג'ובייר אל-קַלְבִּי –) היה אחד העולים לרגל, המשוררים והגאוגרפים המוסלמים הבולטים של ימי הביניים. הוא חי במאה ה־12 וכתב את אחת התעודות החשובות ביותר על עולמם של מוסלמים, נוצרים ויהודים תחת שלטון צלבני ומוסלמי כאחד. נולד בשנת 1145 בעיר ולנסיה שבאנדלוסיה (ספרד המוסלמית). בן למשפחת עילית ערבית־אנדלוסית ממשפחת קַלְבּ, ששלטה בעבר בצפון אפריקה. עסק גם בשירה, תאולוגיה, וייתכן שהיה מורה או מזכיר בממשל המקומי בגרנדה. המסע שערך למכה והדרך שחזר בה דרך המזרח התיכון והים התיכון (1173–1179), מתועד ביצירה המרכזית שלו "רִחְלַה אִבְּן גֻ'בַּיְר" (מסע אבן ג'ובייר). כתובה בלשון ערבית עשירה, פיוטית ומדויקת. מת: בשנת 1217 באלכסנדריה, מצרים.

[10] הבָּרוֹן יוֹזֶ'ף אֶטְווֹש (בהונגרית: Eötvös József, לעיתים כתוב גם: Baron József Eötvös) היה הוגה דעות, סופר, משפטן ומדינאי הונגרי מהמאה ה־19', שנחשב לדמות מפתח בעיצוב הרפורמות החברתיות והחינוכיות של הונגריה המודרנית. הוא היה מן התומכים הבולטים ברעיונות ליברליים, בחירות דתית, באמנציפציה של יהודים ובחינוך ציבורי חינם לכל.

[11] חֻסֵין דָאִים פַּאשָׁה היה אחד מהפקידים הבכירים של האימפריה העות'מאנית במאה ה־19', ושימש כואלי (מושל) מטעם הסולטאן באזורים שונים, בעיקר בצפון אפריקה ובלבנט.

[12] ראו באתר זה: נילס נורדנשלד

[13] Sven Anders Hedin, Folke Bergman (1944). History of the expedition in Asia, 1927-1935, Part 3. Stockholm:

[14] Meyer, Karl E.; Brysac, Shareen Blair (1999). Tournament of Shadows: The Great Game and the Race for Empire in Central Asia. Basic Books

[15] Waugh, Daniel. (2007). "Richthofen's "Silk Roads": Toward the Archaeology of a Concept." The Silk Road. Volume 5, Number 1, Summer 2007

[16] הפיל 80 מטוסים של מדינות ההסכמה – מספר יוצא דופן. הפך לאייקון של אבירות לוחמת באוויר, גם בעיני אויביו. נהרג בקרב אוויר ב־1918 בצרפת. עד היום לא ידוע בוודאות מי ירה בו.

[17] כתב הברהמי מקובל יותר בהודו, אבל חרושתי התפתחה באופן נפרד – וכנראה נוצר בהשפעת הכתב הארמי של האימפריה האחמנית. נכתב מימין לשמאל – בניגוד לברהמי שנכתב משמאל לימין.

[18] ויליאם ריאן וולטר פיטמן, המבול של נח, עם עובד – ספריית אופקים 2007, עמ' 186-7.