הבנייה הממלכתית הרומית

 כתב: גילי חסקין

העולם הרומי התאפיין הן באחידות והן בעצמה. הם השליטו עולם מושגים דומה, בכל המרחק שבין יורק בצפון למצרים בדרום, בין וולופוליס במערב לאיראן במזרח. המטייל נתקל בבנייה הממלכתית הרומית בכל מקום כמעט באגן הים התיכו. בכל מקום כמעט הוא נפגש בשרידים של אמת מים או מבני ציבור

 

תנאי לשלטונה של רומא על האימפריה היה רשת דרכים טובה לשימוש הצבא והמסחר.  השלב הראשון בסלילת דרך היה איתור תוואי מתאים תוך התחשבות בטופוגרפיה, לאחר מכן הוחל בעבודות הסלילה.  באירופה היתה התשתית  בדרך כלל עבה ומורכבת בעיקר באזורים הבוציים, בא"י הסתפקו בסיקול ובפילוס בלבד.  במדרונות תלולים נחצבו מדרגות כדי למנוע החלקה.  בדרום הושארו המדרגות חשופות, שכן לא עברו שם עגלות ואילו בצפון מולאו החללים באבנים ובוץ.  לאורך הדרכים נתגלו לא אחת תחנות משמר ומנוחה, בורות מים ובארות. על הערוצים התגברו בעזרת פיתולים אשר מתנו את השיפוע, או על ידי בניית גשרים שנשאו את הדרך.  אבן המיל – היתה אמצעי בדוק לזיהוי הדרך, מהלכה ותאריך סלילתה, או שיפוצה.  אבני המיל הוצבו לאורך הדרכים במרחק של 1000 צעדים כפולים (1480 מ') זו מזו, גובהן הממוצע נע סביב 2.00 מ' והן נשאו עליהן כתובות חקוקות בלטינית, בעיקר תאריו של הקיסר בימיו הוצבה האבן, אבותיו, תאריך ההצבה ועוד.  לעיתים רחוקות על בסיס האבן נכתבו ביוונית מספר שורות הכוללות מידע לתושבים המקומיים על מרחק האבן מן העיר הסמוכה. אבן המיל היתה מעין כרוז פרסומת בשבחו של הקיסר.  הפקידים משפצי הדרך הוסיפו אבנים עם כל החלפת קיסר או מעשה גדול שעשה, כך שלעיתים נצבר מספר רב של אבני מיל באותה נקודה (במקומות מסוימים עד 10 אבנים).

 

אמות המים היו אחד מסמני ההיכר של הקיסרות הרומית.  התקנת האמות והחזקתן היתה אחת מחובות השלטון כלפי האזרח וכן מפעל שכל עיר המכבדת את עצמה חייבת בו.  ההתחלה היתה עוד בתקופה ההלניסטית.  העיר הרומית הקפידה על זרימת מי מעיין באמה, אפילו אם בעיר היו בורות מים ואפילו אם נמצאו באר או מעיין בקרבת מקום.  האמה הבטיחה מים לצריכה פרטית, בתי ציבור, גנים ובתי מרחץ, באיכות משובחת של מי מעיין טריים ממעיינות טובים.  גובה המעיינות נמצא בדרך כלל מעל מפלס העיר – היתה מערכת של חלוקה פנימית בתוך העיר, באמצעות צינורות עופרת וחרס, כולל את הבתים הפרטיים.  על התקנת האמות הופקדו גופים אזרחיים, וכן יחידות ההנדסה של הצבא הרומי אשר יכול היה להביא תועלת רבה בימי שלום, בהיותו גוף גדול ומאורגן ביעילות. (הלגיון העשירי השתתף בבניית אמות המים מבריכות שלמה ובקיסריה). בעיקר השתתפו הפלסים (LIBRATORES) והמודדים  (GROMATICI).  בהתקנת האמות הושקע ידע הנדסי רב ומדויק.  השיפוע היה מתון ביותר, עד בלתי מורגש, לאורך עשרות קילומטרים.  עיקר העבודה היה באיתור המעיין המתאים ובפילוס התוואי,  בדרך כלל על גבי קו גובה אחי פנוי ממכשולים טבעיים, לפיכך לעיתים היה התוואי ארוך פי כמה מן המרחק האווירי.  האמה היתה תעלה בחתך מלבני או רבועי, החצובה בסלע, או בנויה באבנים ובמלט.  לעיתים רבות היתה בנויה מחוליות אבן המוצבות כשהן משולבות זו בזו.  האמות היו מטויחות מבפנים בטיח אטום למים ומקורות בלוחות אבן שטוחות או בקיר גמלוני.  לעיתים רחוקות, כשהאמה היתה רחבה במיוחד, קירו אותה באמצעות קמרון.  לפעמים, במקומות בלתי עבירים, נכרו מנהרות, כמו במקרה של  ירושלים, שם נכרתה מנהרה באורך של 400 מ'.  כאשר המכשול היה עמק רחב או ערוץ צר ועמוק נבנו סוללות על גבי קשתות (קיסריה).  כמו כן שוכללה שיטת הסיפוֹן ההלניסטית, כדי להתגבר על מכשולים שיצרו גיאיות.

 

העיר (CIVITAS) נושאת ומקדמת את התרבות העולמית.  רעיון תרבות העיר בעיקרו היה פגאני.  הרומים העדיפו את האדריכלות האזרחית וההנדסה הסטאטית, בניגוד ליוונים שדגלו בשלמות אסתטית לבנייה דתית. המיומנות הרומית בבניית קמרונות וכן השימוש ההולך וגובר במלט כחומר מלכד וביציקה, אפשרו הקמת מבנים נועזים בגובהם, גשרים, אמות מים, קשתות עיטוריות מרשימות ובנינים מפוארים.  בניית השווקים המהודרים, האצת הפעילות הכלכלית ושיפור רמת התברואה (סניטאציה), הדאגה לרווחת האזרח והנאתו הביאה לבניית תאטראות, קרקסים, אצטדיה ובתי מרחץ גדולים.  עקרונות התכנון הרומי לעיר:

התוכנית אורתוגונאלית או היפודאמית:  הרחובות מקבילים זה לזה ומצטלבים זה עם זה בזוויות ישרות ככל האפשר.  בניגוד למקובל בעיר ההלניסטית, הודגשו כאן בהבלטה רבה, הרחובות המרכזיים, הקארדו מצפון לדרום, והדקומנוס ממזרח למערב.  הרחובות הראשיים היו רחבים מן האחרים ומקושטים בסטואות.  במרכז העיר סמוך להצטלבות מוקמו הפורום העירוני, ומוסדות העיר החשובים,  דגם אידיאלי זה בוצע רק במקומות ספורים באימפריה (טימגאד אשר נבנתה על ידי חיילים משוחררים בצפון אפריקה, בימי טריאנוס).  ברוב הערים היתה פשרה עם המציאות הטופוגראפית.  מתכנני העיר הרומית לא הקצו שטחים ירוקים, הנוף לעיני התושב היה נוף עירוני בנוי לתפארת ומתוכנן היטב.  מקומות ההתכנסות היו בכיכרות המרוצפות והמעוטרות.  מאמץ רב הושקע להקנות חזות נאה לעיר הרומית, שמתכנניה פארו אותה בחזיתות מפוארות של מבנים ופסלים.   שערים מונומנטליים ("שערי ניצחון"), עמודי זיכרון שולבו ברחובות ובכיכרות ושמשו נקודות ציון בנוף העיר. נקודות ההצטלבות של הרחובות צוינו על פי רוב במונומנט הנקרא טטראפילון – מבנה הבנוי מארבעה מגדלים או ארבע אומנות נושאות קשת שהרחובות עוברים ביניהן.

 

אין יודעים מתי נוסד רחוב העמודים הראשון ברומי, יורשו של רחוב העמודים אשר עיטר שווקים וכיכרות בעיר היוונית הקלאסית וההלניסטית. (חושבים שהורדוס הוא זה שבנה את רח' העמודים הראשון באנטיוכיה וזאת על פי פלביוס).  אין ספק כי רחוב העמודים הוא יצירת מזרח, שהמסורת ההלניסטית היתה חזקה בו, ומן המזרח התפשט לחלקי האימפריה האחרים.  הסימטריה היתה ערך נעלה בבניה באותם ימים, כאשר הרחובות לא היו ניצבים זה לזה עקב בעיות טופוגרפיות,  פתרו את הבעיה לגופא במספר אופנים:  כמו למשל פורום סגלגל בגרס'ה.

 

מכונה לעיתים "קשת ניצחון", למרות שבנייתה אינה קשורה בהכרח לניצחון כלשהו.  זהו מבנה בעל שלושה פתחים מעוטר בגמלונים, בעל גומחות לפסלים, כרכובים מעוטרים (בארוק) ובחלקו העליון חקוקה  בדרך כלל כתובת המתארת את המעמד לכבודו הוקמה הקשת.

 

 המזרקה הציבורית של העיר, בנאי העיר הרומית עמדו על הפוטנציאל הדקורטיבי המצוי בשילוב מבנה ארכיטקטוני מגוון וצבעוני במים המגיעים אליו באמה מאחור וגולשים דרכו לבריכה ציבורית. הנמפאון יותר מכל מבנה אחר קרוב באופיו למעין תפאורה לתיאטרון, כל כולו אינו אלא חזית ארכיטקטונית בת 3 קומות, גומחה מרכזית גדולה וגומחות צדדיות קטנות, כולן מעוטרות בעמודים ובפסלים. המונומנטים של העיר הרומית אינם רק אסתטיים אלא גם פונקציונאליים, הכיכרות ורחובות העמודים ספקו שטח מוצל לפעילות חברתית ומסחרית. הנמפאון היה מקור מים ציבורי, קשתות הזיכרון הנציחו מאורעות ואישים. בהשוואה למבנים ציבוריים אחרים (מקדשים, בסיליקות, מרחצאות, מתקני בידור המוני), היו מבנים אלה בעלי אופי עיטורי מובהק. החוקרים התמקדו  בדרך כלל בחפירת המונומנטים הגדולים מסיבות מובנות וכך מועטות הן הידיעות על אופי המגורים בבית הפרטי הרומי ועל מבנה וארגון הרובעים עצמם.

 

 

הפורום: מרכז החיים הציבוריים של העיר הרומית.  הפורום היה רחבה פתוחה, על פי רוב מלבנית, מוקפת טורי עמודים (סטווים)  ומעוטרת.  בדרך כלל כללה גם דוכן נואמים, מונומנטים ועמודי זיכרון.  בצד הכיכר רוכזו  בדרך כלל מבני הציבור העירוניים: בית המועצה – הבוליי – או הקוריה, בית הדין, הארכיב, מקדש אחד לפחות בסיליקה עירונית אחת. מיסודו היה הפורום הרומי המשך של האגורה היוונית, לשיא פיתוחו הגיע ברומא בפורום רומנום והפורה  (FORA) הקיסריים הסמוכים.

 

הבסיליקה: החשובה מבין הבניינים הציבוריים האזרחיים בעיר הרומית, מונח זה מכוון למשפחה שלמה של מבנים אשר שמשו ברומא למטרות שונות ומגוונות.  הבסיליקה, מיוונית, מקום המלך (בסילאום).  בבסיליקה התקיימו התכנסויות של אזרחים, הופעות אומנותיות, תרגילי צבא וספורט, ואפילו טקסים דתיים (של דתות מזרחיות). באסיליקות נמצאו בחלקיה השונים של העיר, היו בנמצא גם באסיליקות פרטיות בארמונות ובווילות, הנפוצה והחשובה מכולן היתה הבאסיליקה של הפורום, שהיתה מעין יצירה של רחבת פורום קטנה ומכוסה בגג. בניין הבסיליקה המלבני עוטר מבפנים בטורי עמודים על פי רוב ארבעה טורים או טורים כפולים במקביל לכל אחד מקירות הבאסיליקה. הגג היה עשוי רעפים ותמך על ידי מערכת של קורות ותקרה מעץ. תוכנית זו והעובדה שהגג היה קל משקל עשו את הבאסיליקה למבנה בעל החלל הפנימי הנרחב ביותר בעיר הרומית. האולם הפנימי – כלומר מרכז הבאסיליקה מפנים לטורי העמודים היה מוגבה ומודגש ביותר מבחינה אדריכלית, בסיטראות היינו בחלל בין העמודים לקירות הותקנו יציעים מוגבהים.  (לימים שונתה התוכנית של הבסיליקה האזרחית על ידי הנוצרים ובכך הפך השם בסיליקה לשם נרדף לכנסייה).  רבות מן הפעילויות שנערכו ביום נאה ברחבת הפורום הועברו אל הבסיליקה ביום גשם או שרב, כנוסי אזרחים, נאומים, הופעות, פגישות פרטיות, עסקיות ומסחריות.  על גבי במה קטנה אשר הוקמה במרכז האולם לרוב במרכז האפסיס ישב שופט אשר הכריע בהתדיינות בין בעלי עסקים, באישורם של חוזים וכד.  פסל האל או פסל הקיסר אשר הוצבו באפסיס הקנו למקום ולפסקי הדין את התוקף הרשמי

 

לצד הפורום והבסיליקה שהיו מרכז לחיים הציבוריים החילוניים של העיר הרומית הפגאנית, שימש  המקדש כמרכז הפעילות הציבורית הדתית.  המקדש לא היה המקום היחיד שבו עבד הרומאי את אלוהיו, הפולחן התקיים בחיק הטבע  על גבעות רמות ותחת עצים, או לצד מקורות מים בהיכלים קטנים (אדיקולות) שהוצבו  בפינת רחובות וצמתי דרכים (מרקוליס – בלשון המשנה- שכן היה נהוג להקדישן  למרקוריוס פטרונם של עוברי הדרכים).   פולחנים אלה היו בעקרם רשות היחיד או שנתקיימו בקבוצות קטנות, (מסכת עבודה זרה  אף מזהירה מפניהן), הטקס הדתי הציבורי הרשמי התקיים במקדשי העיר.  המקדש הרומי המקובל – התפתח מן המקדש היווני הקלאסי, צורתו מלבנית, גגו גמלוני  והוא ניצב על מסד מוגבה (פודיום), לפני המקדש – חצר ובה התרכזו המאמינים.  אלה  יכלו להציץ אל המקדש דרך פתחו המעוטר בעמודים ולראות את פסל האל הניצב בתוכו,  כמו במקדשים פגאניים אחרים, המקדש לא היה בית תפילה, בו התכנסו, אלא מונומנט אליו התפללו.  הכניסה אל המקדש פנימה היתה מותרת לכוהנים ולנכבדים בלבד.  המקדש נחשב לבית מגוריו של האל, על כן לא הותר לקהל הרחב להיכנס אל תוך הבניין.  תפיסה זו ירשו הרומאים מן היוונים. תפיסה זו היתה מקובלת גם ביהדות, לפיה רק  הכהן הגדול, רשאי לגשת אל קודש הקודשים, (וביום כיפור בלבד).  עיקר הטקס ההמוני נערך איפה ליד המזבחות שבעזרה, בפתח המקדש.  מצב זה מסביר מדוע אדריכלות המקדשים, היתה אדריכלות אקסטרוברטית, המפארת  ומדגישה את הצד החיצוני בעיקר.  חזיתות המבנים היו מרשימות ומעוטרות בפאר רב, יותר מאשר פנים הבניינים.  המקדש הרומי הרגיל בנוי במתכונת המקדש היווני הקלאסי, ההבדל הנכבד ביותר בין  המקדש הרומי ליווני נעוץ בכך שהיווני, באופן שהלם את הגישה היוונית הדמוקרטית,  היה בנוי על מסד של מדרגות ונתאפשרה אליו גישה מכל העברים, חזותו האחורית היתה  דומה בכל לחזיתו הקדמית, והעזרה המקודשת הקיפה את המקדש מכל עבריו.  הכניסה אליו היתה במעיין "חלל זורם".  מתאים אולי לרוח הדמוקרטית היוונית.  המקדש הרומי לעומתו, היה בנוי  באופן ההולם את הסדר והטקסיות הרומית:  ניצב על גבי מסד מוגבה, שהובילו אליו מדרגות מצד החזית בלבד, העזרה מקודשת ובה מזבח, נבנתה נוכח  החזית, וצדדיו האחרים העורפיים של המקדש עוטרו בצורה פחותה.  המקדש הרומי מאופיין אפוא בפרונטליות  (חזיתיות), אקסיאליות (ציריות) ותואם (סימטריה).  הבניין כולו נתפס כמעשה פיסול על רקע סביבתו, יותר מאשר עיצובו של חלל פנימי , כפי שהארכיטקטורה של התקופה הבאה עתידה להדגיש, ומה שנחשב כאתגר העיקרי של  האדריכל בימינו.  בתקופה הרומית המאוחרת היתה צורת המקדש הרומי הקלאסי מיצבת ומעוגת במסורת, רק  מיעוט קטן של מקדשים נבנה כמבנה עגול בעל גג קוני – חיקוי לבקתה העתיקה של מקדש וֶסטה – שבה נשמרה אש התמיד בפורום של רומא.  במאה ה-2 הדהים הדריאנוס את בני רומא, בבנותו את הפנתיאון – שילוב של חזית  גמלונית קלאסית עם מקדש ענק, בעל תוכנית עגולה וגג כיפתי.  ההתפתחות היתה לכיוון של גודש בפרטים וקמרונות נוספים, עד כי החוקרים משתמשים בכינוי "בארוק" לתיאור התהליך.

 

תהלוכות החוגגים עברו ב"דרך הקדושה" בקו ישר אל מרכז המקדש.  החצר הפנימית, המקיפה את המקדש, היא רחבה מלבנית המוקפת בסטווים בכל  ארבעת עבריה ובהם שורות של חדרים ואכסדרות לסירוגין, להוציא את צד החזית.  במרכז החצר, מורם מעל הסביבה, ניצב המקדש המונח על גבי פודיום והוא מוקף בעמודים. (פטירון). עיקר שטחו של המקדש הוא ההיכל, בקצהו חדר צר ורחב והוא ה"דביר", ובו הוצב פסל  האל.  חזית ההיכל היתה מוגבהת במגדלים והיה גרם מדרגות העולה לראש המגדל. המקורות הספרותיים והכתובות הם מקור מידע חשוב על מקדשים שנבנו בערי ארץ-ישראל.  נכתבו  בדרך כלל על גומחות ומקומות פולחן כגון ה"בומוס" הוא הבימוס הנזכר במקורות.  מקור נוסף הוא המטבעות שעליהם מוטבעת דמותם של מקדשים, גמלוניים או עגולים, ופסל בפתחם, דבר המאפשר לזהות את האלוהות שלה הוקדש הבית.

 

בית המרחץ היה מן המקומות החביבים על הרומים, לכאורה היה בית המרחץ מעין המשך  של מסורת החינוך היווני הקלאסי, אך היתה זו ירידה אל המכנה המשותף הנמוך  ביותר.  בניגוד ליוונים, אשר טבלו במרחץ צנוע  בגימנסיון, כחלק מן החינוך לספורט, הרומים טפחו  את המרחץ והפכוהו לעניין מרכזי, לעיתים היחיד של הטיפוח   הגופני.   ההנאה המיידית, העיסוק בעצמם, המפגש החברתי נעשו הערך העיקרי שמצא הרומי בבית  המרחץ.     הרומאים התייחסות בקלות ראש יחסית למרכיבים רבים של התרבות היוונית שאימצו.  כך למשל, במקום החוויה המזככת של הטרגדיה היוונית אשר דרשה מאמץ רגשי ואינטלקטואלי של  האזנה ממושכת ורצופה, העדיף הרומאי הצגה קלה, פארסה או הופעת מוקיונים.  הערצת הגיבורים נעה מן האתלט באצטדיון אל הרכב בהיפודרום, אל הגלדיאטורים  הנאבקים עד מוות בחיות טרף או נגד חבריהם באמפיתיאטרון.    הדברים נכונים באופן עקרוני אך אין לגזור בשל כך על רמת התרבות של הרומאים לעומת אידיאליזציה של התרבות היוונית.   רומא נשלטה לא אחת על ידי האספסוף שנחוץ היה לפייסו ב"לחם ושעשועים"  אולם בפרובינציות  בדרך כלל לא היו פני הדברים כאלה, שם היו המרחצאות למשל  פונקציונאליים, וענו על דרישות של היגיינה אישית, ורחוקים היו מן הפאר וההדר של המרחצאות הגדולים ברומי, כמו מרחצאות קאראקולה או דיוקטילינוס.

 

חלקי בית המרחץ:

חדר      ההלבשה – אפודיטריום.

החדר    הפושר – טפידאריום.

החדר    החם      – קאלדאריום.

החדר    הקר       – פריג'ידאריום.

 

המרחץ הרומי היה בעיקרו מרחץ של זיעה, הקאלדריום (החם) נבנה על גבי חלל תת קרקעי (היפוקאוסט), שגובהו כמה עשרות ס"מ, רצפת הקלדאריום נשענה על עמודונים בנוי אבן או לבנים המסודרות בצפיפות, או על גבי קשתות קטנות של לבנים. קירותיו צוידו בצינורות חרס שטויחו ולא נראו לעין.  אוויר חם הוכנס אל תוך ההיפוקאסט מן התנור (פריפורניום), המצוי בסמוך, ומכאן התפשט האוויר דרך  צינורות החרס.  את הרצפה והקירות הלוהטים צננו בעזרת מים, (חמים דיים כדי למנוע היסדקות המרצפות), שהתאדו מייד ויצרו מרחץ אדים.  כיורים ובריכות קטנות ספקו מים קרים וחמים.  הפריג'ידריום אליו הגיעו דרך החדר הפושר לא היה אלא בריכה של מים קרים, בה  סיימו המתרחצים את הרחצה.  המרחצאות, שהיו מבנים חסרי קדושה או מסורת, ספקו לאדריכלים כר נרחב לייצר הגיוון האדריכלי. על כן אנו מוצאים בהם מגוון של צורות ארכיטקטוניות מגוונות: קמרונות וכיפות, וכן עיטורים צבעוניים של הרצפה והקירות.   כמה מן המרחצאות היו קשורים ללא ספק בצבא ובפקידות הרומיים (בירושלים, למשל, נמצאו  לבנים עם חותם של הלגיון העשירי).  בצמוד לבית המרחץ היו  בדרך כלל (ברומא), בריכת שחייה פתוחה (נאטאטיו), אולמות ספורט גנים וספריות.  לעיתים נוסף חדר בבית המרחץ והוא ה"אונקטוריום" – החדר בו משחו עצמם המתרחצים   בשמן.

 

במאה השנייה בעידן ה-PAX ROMANA, לא הוקפו ערים רבות בחומה. על פי רוב היו הגרעינים הקדומים מוקפי חומה, בעוד הפרברים והשכונות החדשות שבהיקף העיר נותרו פרוזים.  במרוצת המאה ה- 3 הורע מאד מצב הביטחון של הערים מחמת המלחמות הבלתי פוסקות על השלטון הממלכה.  משום כך, ערים פרוזות רבות הוקפו בחכמה.  הדוגמא המפורסמת ביותר של עיר פרוזה אשר הוקפה בחומה היא רומא, אשר הקיסר   אורליאנוס ביצר אותה בשנות ה-70 של המאה ה3-.  ההמחשה הטובה ביותר בארץ-ישראל היא תולדות חומת ירושלים.  איליה קפיטולינה הוקמה על ידי הדריינוס כעיר פרזות, שערי העיר היו מונומנטאליים ולא היו קשורים לחומות.  הלגיון העשירי הגן בנוכחותו על ירושלים.  כאשר הועבר הלגיון מירושלים לדרום הארץ נבנו החומות בירושלים, כפיצוי לביטחון העיר.  בניית החומה היתה מדויקת:  אבני גזית חלקות או בעלות סיתות שוליים, עם זיז אמצעי רדוד ומוחלק.  בניית החומה היא עדינה למדי בהשוואה לבניית המסד של החומה ההלניסטית.   החומה היתה בנויה בדרך כלל בשיטה של קדמות ונסוגות. עוביה הממוצע היה כ 3 מ'   החומה עוקבת  בדרך כלל אחרי התוואי הטופוגרפי.  האקרופוליס היה מוקף חומה נוספת והוגן כגוף נפרד, היה לו שימוש כפול, כמקדש וכמצודה העירונית.  שערי העיר היו ניתנים לנעילה ולהגנה.  כולם ללא יוצא מן הכלל הצטיינו בנוי   ובפאר. רוב השערים המוכרים לנו מן התקופה הרומית המאוחרת נבנו כשערים מונומנטליים לפיאור העיר (שערי הדריינוס באנטליה) – מעין קשתות – טריומפאליות – בעלות פתח יחיד או  שלושה פתחים.   שערים אלה עוטרו בעמודים, גומחות, פסלים, וכתובות. הודגשה החזית האסתטית על פני  חוסן הביצור.  דבר זה מעיד על אופייה של התקופה ועל הרגשת הביטחון הכללית ששררה באותם ימים. עיקרו של השער היה לא היה ביכולת לסגרו ולהתגונן באמצעותו, אלא בשמשו ככניסה מרשימה  המפארת את העיר.