מביזנטיון לקונסטנטינופוליס

 ראשיתה של העיר איסטנבול

כתב: גילי חסקין, 12-03-20

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לארתור סג"ל על הבהרותיו.

תודה לכותבי גיליון איסטנבול, מסדרת "ארץ וטבע", בעריכת יעקב שקולניק, גיליון חורף, 98-99.

ראו גם, באתר זה: איסטנבול – הזמנה לטיול; סיור באיסטנבול; תקופת הזוהר של האימפריה הביזנטית. דעיכתה של קונסטנטינופוליס; טורקיה – טיול במסלול הקלאסי.

להרצאה על איסטנבול; להרצאה על מערב טורקיה, להרצאה על מזרח טורקיה

הקדמה

תודותיה של איסטנבול, עד למאה ה-15, הם במידה רבה תולדותיה של ביזנטיון. הטיול בעיר כולל התרשמות עמוקה ממה שנותר בעיר מתקופה זו – מהפסיפסים הנהדרים, מתמשיחי הקיר, מהתכשיטים, מחפצי האומנות ומן המבנים הכנסייתיים, שחלקם הפכו לכנסיות ולמוזיאונים.

לאורך שנים ארוכות נדחק העידן הביזנטי רב העניין וההשפעה על תולדות האנושות, למקום משני בתולדות הציביליזציה המערבית. על פי השקפה שרווחה מתקופת הרנסנס ואילך, מקורותיה של הציביליזציה האירופאית היו נעוצים ביוון העתיקה; בה הותכו היסודות החשובים של תרבויות קודמות, למתכונת של חיים אזרחיים ותרבותיים, בנוסח תרבות המערב. יחד עם זאת, היוונים לא החילו את חשיבתם המדינית, בסדר גודל שמעבר לזה של הפוליס. אפילו אלכסנדר מוקדון, שפרץ את גבולות העולם הקלסי והפיץ את התרבות ההלנית על פני המרחב שבין מצרים להודו, לא איחד את העמים שכבש, למסגרת של ארגון מדיני. רק כעבור כשלוש מאות שנה, גיבשה רומי את התרבות המערבית לסדר פוליטי. רומא מיזגה את התרבות היוונית בארגון וסדר מדיני, שהשתרע מבריטניה ועד למצרים. מחוף האוקיינוס האטלנטי ועד לנהר פרת. אולם כעבור חמש מאות שנה, מעצמה זו התפוררה והמערב שקע לתקופה שלימים כונתה בהגזמה "חשכת ימי הביניים".

השלב הבא שנרשם בתולדותיה של התרבות המערבית הוא הרנסנס ותחיית המדעים והאומנות באיטליה בסוף המאה ה-14 ואחר כך במקומות אחרים[1]. עידן בו גילו בני אירופה מחדש את נכסי התרבות של העולם הקלסי וחידשו אותו בפרץ של יצירה. אולם נוסח זה של תיאור ההיסטוריה, לא נתן די את הדעת לכך, שבין התפוררותה של רומא לבין הרנסנס, משתרע העידן הגדול של ביזנטיון. במשך כאלף ומאה שנים, היווה העידן הביזנטי, גשר תרבותי בין העולם הקלאסי לבין הרנסנס.

מכיוון שביזנטיון התאפיינה, בין היתר, בקרקסי ראווה המוניים, בראוותנות ובתככי חצר (עד היום משתמשים לגנאי במושג "חצר ביזנטית"),  הסיקו מלומדים במערב, שהבולט שבהם היה ויליאם לקי, כי ביזנטיון אינה אלא "פרשה חד גונית של מזימות וקשרים, של שורה אחידה של מעשי כפיות תודה ושל רצח אחים מתמיד".

אולם, מבט בוחן יותר מראה, שבנוסף למאפיינים אלו, שימרה וביזנטיון את המשפט והסדר הרומאי, כמו את התרבות ההלנית. בין תרומותיה העשירות של ביזנטיון למזרח אירופה, אפשר למנות  את התצורות הארכיטקטוניות של כיפות האבן המרשימות ואת השפע של הפסיפסים רבי הרושם. תחיית הרעיונות הקלסיים בעידן הרנסנס, התאפשרה בין היתר, הודות למלומדים הביזנטיים שטרחו לשמר את הידע הקלאסי[2]. במהלך ימי הביניים, היו כמה עידנים, למשל בתקופת קרל הגדול, אבל לא רק, בהם אמצה אירופה מוטיבים עיטוריים ואמצעי בניה ביזנטיים. בתקופת ימי הביניים, חוותה אירופה כמה רנסנסים (renaissance) קטנים, כמו הרנסנס הקרולינגי   [3], הרנסנס האוטוני, שפרח בתקופתו של אוטו הגדול (Otto I The Great), הרנסנס המקדוני, שהיה תחייה באומנות ובספרות, בהשפעת השושלת המקדונית,שמשלה בקונסטנטינופוליס, בין אמצע המאה ה-9 לאמצע המאה ה-11, והרנסנס הפלאולוגי החל מאמצע המאה ה-13, שהתאפיינו בפריחה תרבותית, שניזונה מבינטיון.

רקע

כבר באלף השביעי לפני זמננו, התיישבו אנשים בצדם האסייתי של מיצרי הבוספורוס. השם ביזנטיון הוא כנראה תראקי-אילירי. המסורת מספרת שביזנטיון נוסדה על ידי מתיישבים יוונים מן העיר מגארה (Megara), סביב 657 לפנה"ס. לפי מסורת עתיקה היא נקראה על שם מנהיגם של המתיישבים, ביזאס (Byzas). טרם יציאתו לדרך, כמנהג הימים ההם, נועץ באורקאל (מגיד העתידות) של דלפי, היכן להקים את המושבה החדשה, וזה ענה לו, באופן מעורפל, כהרגלו: "אל מול העיוורים". ביזאס חצה את הים האגאי, עבר את מצרי הדרדנלים והגיע אל ים מרמרה. ביציאתו אל הבוספורוס הבחין במושבה היוונית כלקדון (Chalcedon) שעל החוף האסיאתי – לימים קדיקוי Kadıköy)) – הבנויה מול  חצי אי, המוגן באופן טבעי.

כאשר ראה ביזאס, כי בני כלקדון, בחרו משום מה למושבתם את החוף, שמול חצי האי המושלם שמולם, אמר לעצמו  בפליאה: "אנשים אלה ודאי עיוורים המה". הוא התכוון כך שהתושבים הקודמים מוכרחים היו להיות עיוורים, כדי לא לראות את היתרונות של הצד האירופאי. עיר שתבנה על הצד האירופאי תהיה קלה יותר להגנה, שכן האקרופוליס התלול היה מוגן משני הצדדים במים והחופים המעטים שלו ניתנים להגנה בעזרת חומות. עיר כזו תוכל גם  לשלוט באניות העוברות מהים האגאי, לים השחור ואל הרי הפונטוס ומיקומה על גבול אסיה-אירופה יושיב אותה על דרכי המסחר שביניהם.

באותו הרגע, כשהבין שזו התגשמות נבואת האורקל, הקים במקום את המושבה החדשה וקרא לה 'ביזנטיון' על שמו. האגדה הפכה לממשות. למיקומה של איסטנבול, כגשר בין יבשות, נודעת חשיבות גדולה גם היום, עשרים ושש מאות לאחר שנתן האורקאל את ברכתו, והוא זה שהכתיב את התפתחותה.

האתר שבו קמה ביזנטיון, נהנה מיתרון אסטרטגי מעולה: זהו חצי אי, מוקף בים משלושה כיוונים. רק צד המערבי קשור ליבשה. כל שצריך היה לעשות, שה לבנות שם חומת מגן, שהפכה את הישוב לבלתי ניתן לכיבוש כמעט. המפרץ היוצא מהבוספורוס, שלימים כונה "קרן הזהב", היה נמל טבעי מצוין, עם לשון יבשה, מתחת לגבעה הראשונה, המגינה על הנמל הפנימי. ביזנטיון ניצבת במקום מרהיב עין, שבו הצטלבו דרכי הסחר היבשתיות מאנטוליה, עם נתיב השיט היחידי, שעובר מהים התיכון אל הים השחור; שהתברך בקווי הגנה טבעיים. זהו גם אזור עשיר בדגה, שהיווה את אחד מעמודי התווך הכלכליים של העיר.

ביזנטיון הפכה במהרה למרכז מסחרי, כשהיא מתעשרת מדיג ומהמכס על דיג והעברת אניות דרך הבוספורוס. אך למרות שגשוגה הכלכלי לא בלטה ביזנטיון מבחינה תרבותית. ההיסטוריה של יוון העתיקה מזכירה רק בן ביזנטיון אחד בהקשר של התפתחות החשיבה – הרו הצעיר (Hero the Younger), להבדיל מהרו המפורסם מאלכסנדריה, שהיה פיזיקאי וממציא אמצעים הידראולים[4].  לא ברור מתי חי הרו הצעיר ועבודותיו Parangelmata  ,Poliorcetica  ו-  Geodesia, התגלו רק במאה ה-11. גם מיקומה האסטרטגי לא הקנה לביזנטיון עמדת כוח, שכן מרבית השנים היתה כפופה לערי-מדינות אחרות.

ביזנטיון עלתה על במת ההיסטוריה בשנת 512 לפני הספירה. המלך הפרסי  דריווש חצה את הבוספורוס על גבי גשר סירות, תוך כדי מאבק בסקיתים. הרודוטוס טוען בכתביו כי דריווש זכה בעיר עצמה, כמעט ללא קרב. העיר זכתה בחירותה לזמן קצר, אך עם הזמן איבדה אותה מספר פעמים במאבקים בין הפרסים ליוונים, בתקופת "המלחמות הפרסיות" .

מאוחר יותר הצטרפה העיר לליגה האטית-דלית, כבת חסותה של אתונה. ביזנטיון מרדה באתונה פעמיים, בשנת 440 לפנה"ס ובשנים 408 – 411 לפנה"ס, אך שתי המרידות דוכאו. בשנת 405 לפנה"ס נכבשה על ידי ספרטה/

בשנת 403, לאחר תבוסתה של אתונה וסוף המלחמה הפלופונזית, נכנעה ביזנטיון למפקד הספרטני ליסיאנדר (Lysander). זמן קצר לאחר מכן הגיעו לעיר כסנופון (Xenophon) והניצולים מתוך "מסע הרבבה", בשלב האחרון של צעדתם מליבה של פרס. קסנופון ואנשיו קיבלו יחס כה גרוע מתושבי ביזנטיון, עד שהחליטו לכבוש את העיר ואיימו להרסה. הם עזבו רק לאחר שקיבלו שוחד גדול מתושבי העיר.

ביזנטיון הצליחה לעמוד במצור שהטיל עליה פיליפוס מלך מוקדון בשנים 339-340 לפנה"ס, אך מספר שנים לאחר מכן הכירה בשלטון בנו, אלכסנדר הגדול, עליה.

בזמן מלחמות הדיאדוכים (יורשי אלכסנדר) שבה וקיבלה את עצמאותה. בשנת 279 לפנה"ס תקפו את ביזנטיון שבטי הסקיתים והטילו עליה מס כבד, שכדי לממנו גבתה דמי מעבר מכל ספינה השטה במצר הבוספורוס. דמי מעבר אלו עוררו מלחמה בין ביזנטיון לרודוס וביתיניה, שתקפו אותה, על מנת להכריחה להפסיק את גביית המיסים מאניותיהן וגם הצליחו בכך.

בתקופה ההלניסטית התפרסמו כמה הוגי דעות שחיו בעיר, כמו למשל הטרגיקן והבלשן הומרוס (Homerus), שחי במאה ה-3 לפני הספירה, ומכונה Neoteros (הצעיר), כדי להבחינו מהומרוס המפורסם. מלומדים נוספים הם המהנדס פילוס (Philo), שחי בין 280 ל-220 לפני הספירה והאסטרולוג אפיגנס (Epigenes of Byzantium), שחי אף הוא במאות השלישית והשניה לפני הספירה.

מיקומה של ביזנטיון הכתיב את התפתחותה המסחררת, מעבר ראשי בין דרכי היבשות באסיה ובתראקיה, קווי ההגנה טבעיים, חולשת על הכניסה הדרומית לבוספורוס. ועל המעבר היבשתי בין אירופה לאסיה. באותו זמן השתרעה ביזנטיון על מה שידוע כיום כגבעה הראשונה. העיר הזאת הוקפה בחומה  שהקיפה את הגבעה כולה. החומה הגנה על העיר מפולשים, עד שהקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס  (Septimius Severus) צר על העיר בשנים 196-193 לספירה והרס אותה, כנקמה על שתמכה ביריבו פסקניוס ניגר (Pescennius Niger). ניגר עצמו נהרג ליד אנטיוכיה ב-194, אולם העיר ביזנטיון החזיקה מעמד עוד שנה תמימה לאחר מכן וסירבה להיכנע לסוורוס, למרות שכל שאר ערי האימפריה המזרחית ומצרים סרו למרותו. סוורוס אפילו הורה לשלוח לעיר את ראשו הכרות של פסקניוס ניגר אך ללא הועיל. לבסוף נכבשה העיר. הוא הרס את החומות הישנות שבתוכן התבצרו אויביו. כעבור שנתיים, הבין סוורוס את חוסר ההיגיון להשאיר מקום כה אסטרטגי בלתי מוגן, לכן הקיף את החלק הפונה ליבשה בחומות חדשות. חושבים שהחומות החלו במפרץ הזהב לא רחוק מגשר גלאטה והגיעו עד לים השיש, למקום בו נמצא היום המגדלור. השטח המוגן היה עתה פי שנים מזה של  העיר הקודמת.  בימיו של ספטימוס סוורוס נבנה ההיפודרום, מגרש מרוצי הסוסים, שהיה ללבה של העיר. זהו המבנה היחידי מתקופתו, ששרידים ממנו נראים בעיר.

בין האישים המפורסמים הקשורים לביזנטיון בתקופה הרומית, אפשר למנות את  אריסטופנס (Aristophanes of Byzantium) מלומד שפעל באלכסנדריה ופרח במאות השניה והשלישית.

למרות עברה העתיק, פריחתה של העיר מתחילה כשנהית לבירתה של האימפריה הרומית המזרחית, שלימים כונתה "הביזנטית".

ראשיתה התקופה הביזנטית הוא בדעיכתה של הקיסרות הרומית. לא נותר הרבה מממשלו של אוגוסטוס. האימפריה הרומית, אשר השתרעה מצפון אנגליה עד מסופוטמיה, בתחילת המאה הרביעית, היתה משוסעת לחלוטין .הבירוקרטיה המבולבלת, הכלכלה המעורערת, מלחמות האזרחים ופשיטות הברברים, הביאו את רומי לכדי התפוררות. שטחים מעובדים הושמו, הכלכלה התדרדרה והאיכרים נטשו אזורי קרקע פוריים והיגרו לערים הגדולות בכדי למצוא פרנסה. האינפלציה גאתה ובדרכים ניכר היה חוסר ביטחון[5] ("תלמידי חכמים נעשו ליסטים").

לאחר הדחתו של יוליאנוס, שקנה את משרת הקיסר בכסף, השתררה ברומי אנרכיה. במשך חמישים שנה עלו לשלטון עשרים קיסרים חוקיים, מבלי למנות את אלו שתפשו בזמנים שונים, את השלטון בחלקים שונים של הקיסרות. כולם החזיקו את הכס כמה שנים בודדות, אחרים לכמה ימים בלבד, ואף אחד מהם לא מת בשיבה טובה.

הכוח היה נתון בידי צבאות הפרובינציות, שנאמנותם היתה נתונה למפקדיהם ולא לקיסרות. המפקדים שהגיעו לשלטון בכוח לגיונותיהם, כשלו בניסיונם למצוא פתרון לתוהו ובוהו המנהלי והכלכלי[6]. הברברים שישבו לאורך גבולות האימפריה וחיכו להכות, ניצלו את הכאוס וערכו פשיטות, נגסו בשטחים, אנסו, רצחו, בזזו והשליטו טרור. הלגיונות, חסרי האונים, היו עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם ולא מצאו את הפנאי והכוח להתמודד עם התקפותיהם של  השבטים הפראיים[7].

לתוך הסיטואציה הקשה הזאת נכנסה דמותו יוצאת הדופן של  הקיסר דִּיוקְלֶטִיָאנוּס (Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus), מצביא ממוצא דלמטי, שעלה לשלטון בשנת 284 לספירה. הוא החל להחזיר סדר לאימפריה המתפוררת וביצר את הגבולות כנגד רעבונם של הברברים. תקופת שלטונו של דיוקלטינוס מסמלת את סיומה של תקופה הקשה ביותר בתולדות האימפריה הרומית, הלא הוא "משבר המאה השלישית".

דיוקלטיאנוס הפריד את הסמכות האזרחית מן הצבאית, כדי למנוע הפיכות צבאיות .הוא יזם גם שורה של מהלכים בתחום הכלכלה, במטרה להוריד את האינפלציה. הוא ייצב את המטבע, בהצלחה חלקית, על ידי כך שקבע שיעור מרבי למחירי מצרכים ולשכר העבודה. רפורמות מרחיקות לכת נערכו גם בצבא. הרפורמות שלו אכן עצרו את תהליך התפוררות האימפריה, אך יחד עם זאת יצרו מנגנון ביורוקרטי מסועף ומסורבל. הניסיון להנהיג שיטות מיסוי שוויוניות יותר הוכתר בהצלחה חלקית ואילו ה"תקנה בדבר המחירים המירבים" ( Edict of Maximum Prices), שפורסמה בשנת 301, לא הביאה התוצאות הרצויות בכל הקשור לבלימת האינפלציה. רדיפות הנוצרים ( Diocletianic Persecutions ), שנערכו לקראת סוף ימי שלטונו ונמשכו גם לאחר פרישתו ( 311-303 לספירה), היו אכזריות במיוחד, אך לא עצרו את תהליך עלייתה של נצרות כדת המובילה של האימפריה הרומית.

דיוקטלינוס עמד על כך, שהביורוקרטיה הנרחבת של רומי, מקשה על השליטה בה, לכן מיסד ועמד בראש שיטה של  האצלת סמכויות, בניסיון להחזיק יחד את המעצמה הנתונה במשבר, הנהיג מהפכה שלטונית, כאשר בשנת 286 בחר במאקסימינוס (Maximianus) כשותפו לשלטון. דיוקלטינוס שלט על חלקו המזרחי של האימפריה ואילו מאקסימינוס על החלק המערבי. בשנת 293 הוא קבע שאין די בשני השליטים לשלוט על האימפריה רחבת הידיים וקבע שלכל אחד משני השליטים, יתווסף שליט נוסף. וכך הוא בחר בגלריוס (Gallerius)   ואילו מקסימיאנוס בחר בקונסטנטיוס (Constantius) כשליט נוסף. כך נוצר משטר הטטארכיה (Tetrarchia), היינו, שלטון הארבעה: שני אוגוסטי ושני קיסרים. ארבעה מרכזי השלטון חולקו בהתאם: שניים במזרח: אוגוסטוס בניקומידיאה (Nicomedia), כיום אזמיט (Izmit) וקיסר בסירימיום (Sirmium), על גדת הסאבה, אשר בסרביה של ימינו. האוגוסטוס של המערב ישב במדיולנום (Mediolanum), כיום מילנו (Milano) וקיסר באוגוסטה טרוורורום  (Augusta Treverorum) , כיום טרייר (Trier), לגדת המוסל, בגרמניה של ימינו.

הטטרארכיה הייתה אמורה להבטיח שליטה יעילה יותר על האימפריה הענקית, שהרי מדובר בארבע יחידות מנהליות ולא אחת. מעשה זה לווה בשורה של רפורמות בשלטון הפרוביציאלי, כאשר הנטייה הייתה להקטין את שטחי הפרובינציות[8].

אך על אף הצלחותיו הרבות של דיוקלטינוס ושותפיו, משטר הטטרארכיה התפורר זמן לא רב אחרי שדיוקלטינוס בשנת 305 ויתר מרצונו (שליט הרומאי הראשון והיחידי) על השלטון ופרש לארמונו אשר בסאלונה (ספליט). לבלות שם את שארית ימיו. יחד עם זאת השיטה שביסס במשך 21 שנות שלטונו, הבטיחו את המשכיותה של האימפריה הרומית לדורות הבאים[9].

במאה הרביעית היתה לביזנטיון עמדה מכרעת לגבי ההתפתחות בעולם הרומי:

– אחרי פרישתו של הקיסר דיוקליטנוס (305), נלחמו יורשיו זה בזה, מלחמה אכזרית והמדינה שבה לכאוס שהיה קיים טרם שעלייתו לשלטון. אחד מתוך ארבעת הטוענים לכתר, היה קצין צבא יליד סרביה של ימינו,  ששמו קונסטנטינוס, שלימים כונה "הגדול".

קונסטנטינוס, שהחליט לבלון את התפרקותה של הקיסרות ולרתך את חלקיה ההטרוגניים לשלמות בר קיימא, הבין כי המצב הכאוטי נבע משני גורמים עיקריים: הראשון היה אופייה הקוסמופוליטי של האימפריה. אחד ההישגים הגדולים של רומא,  היה יצירת חברה אשר נושא הלאומיות ירד מחשיבותו וכל אדם חופשי היה אזרח של האימפריה. כל עוד האימפריה שרדה היה זה רעיון אידיאלי, אך משזו החלה לקרוס, הכוח המאחד הזה התפורר גם הוא. גורם שני בליל הדתות ששגשגו בעולם הרומי. ככל שגברו חוסר הסדר והשליטה האימפריה, עלה מספר הדתות השוכנות בה. על רקע חוסר הסבלנות הדתית והחיכוך בין הדת החדשה, הנצרות, לשלטון, בשילוב עם חוסר יציבות פוליטי כלכלי, עלה קונסטנטינוס למעמד קיסר ביורק (York), שבאנגליה בשנת 306. כמה שנים לאחר שחייליו הכריזו עליו כ"אוגוסטוס", צעד לעבר רומא,  שהייתה בשליטתו של מַקְסֶנְטִיוּס (Marcus Aurelius Valerius Maxentius Augustus), האוגוסטוס של המערב, שמרכזו היה בעיר מילנום (מילאנו) שבצפון איטליה וניצח בקרב על גשר מילביוס (Milvius) שהתרחש ב-28 באוקטובר 312. כעבור שנה נוספת, הביס את הקיסר מַקְסִימִיָאנוּס שישב ברומא. הניצחון המוחץ העניק לקונסטנטינוס שליטה ברומא. במקביל לקונסטנטינוס שמשל באימפריה המערבית, משל לִיצינְיוּס (Licinius), לבדו על האימפריה המזרחית.

קונסטנטינוס הבין כי שינוי תפיסה בסיסי צריך להתרחש בכדי לפתור את הבעיות הדתיות והחברתית. לאחר שהתברר כי הקיסר החדש נוטה חסד לנוצרים, מיהרו אלו להציע את שירותם לקונסטנטינוס כיועצים, מדריכים רוחניים לו, ומחנכים לבנו. בעקבות כך, ובשל הכרת הטוב לדתו החדשה ש"סייעה" לו לנצח בקרב על רומא, פרסם כשנה לאחר מכן בשנת 313, בשיתוף עם קיסר המזרח לִיצינְיוּס (Licinius), את הצו הקיסרי הידוע בשמו ה"אדיקט של מילאנו" (Edictum Mediolanensium), שהעניק, חופש דתי למאמיני הדתות השונות ובעיקר לנוצרים. הצו, קבע כי הדת הנוצרית הפכה מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת. הכוהנים קיבלו את אותן הקלות במס שקיבלו כוהני שאר הדתות והימים הקדושים לנצרות כובדו כמועדיהן של הדתות האליליות. בנוסף, קראו לתיקון העוולות שנעשו לנוצרים במהלך רדיפתם. בכך שמו ליציניוס וקונסטנטינוס קץ לרדיפת הנצרות, וחיזקו את מעמדה כדת לגיטימית, ואף מועדפת ברחבי האימפריה. קונסטנטינוס ארגן מחדש את מבנה השלטון וקבע את מעמדו כ " דומינוס " – קיסר ואוגוסטוס כאחד . מטבע חדש שטבע מזהב – הסולידוס – עתיד היה לשמר על ערכו מאות בשנים בכל רחבי אירופה והמזרח.

עם זאת ולמרות שיתוף הפעולה שנסקר לעיל, ההתמודדות בין קונסטנטינוס שבמערב לליציניוס שבמזרח, הביאה את האימפריה לכדי מלחמת אזרחים. לאחר מאבק בו שני הצדדים השקיעו את כול עוצמתם, הביס קונסטנטינוס את לִיצינְיוּס (Licinius), בקרב שנערך ליד כריסופוליס (Christoupolis), על הגדה המזרחית של הבוספורוס, ב-18 בספטמבר 324. ביום המחרת נכנעה ביזנטיון שהיתה אז מרכז האימפריה המזרחית ופתחה את שעריה בפני שליטה היחידי של הקיסרות.

קונסטנטינוס ניסה לפשר בין האריסטוקרטיה הפגאנית שברומא העתיקה לבין המתנצרים החדשים ומוסד הכנסייה. ואכן למרות שאסר על קיום פולחנים פגאניים במקדשים לא אכף את חוקיו, גם בשל העובדה כי צבאו היה מורכב ברובו מחיילים פגאניים. את העיר רומא השאיר כפי שהיא, על מקדשיה ופולחניה, והעביר את מרכז שלטונו החדש הנוצרי לקונסטנטינופול, זאת עשה גם בכדי שלא לעורר את חמתם של בעלי הממון הפגאניים[10].

המעשה השני היה ההחלטה להקים בירה חדשה לחלוטין, אשר תשאיר מאחור את הכאוס שבמערב אירופה ואת נטל העבר. הוא סבר שהציביליזציה העירונית העשירה של המזרח, ראויה יותר לשמש כמרכז עצבים לקיסרותה רומאית.  החלטתו משקפת את החשיבות הגדולה והולכת, של חלקה המזרחי של האימפריה, הן אסטרטגית והן תרבותית. לאחר התלבטות בין אנטיוכיה, ירושלים, נאיסוס שבסרביה (בה נולד), ניקומידיאה (איזניק), סארדיקה (סופיה) סלוניקי וטרויה, העתיק קונסטנטין את בירתו מרומא השמרנית והמתפוררת, אל ביזנטיון. הוא חנך אותה ב-11 למאי 330 , ברוב פאר והדר  והכריז עליה כבירת האימפריה. היתה זו אחת ההחלטות המשמעותיות בהיסטוריה של תרבות המערב. יש הטוענים כי הבחירה בביזנטיון נועדה גם כדי להעצים ולסמל את ניצחונו בקרב נגד ליציניוס. הסברה הטוענת כי קונסטנטינוס בעצמו סימן את קו החומות החדשות, מתקבלת על הדעת, משום שהיה זה מנהג רומאי קדום, בעל שורשים פגניים. כל מנגנוני הממשל הקיסרי עברו לעיר זו כמו כן חלוקת הלחם בחינם שהייתה מסורת ברומא עברה לקונסטנטינופול.

מיקום ביזנטיון העניק לקונסטנטינוס נקודת שליטה בימת מרמרה ובמיצרי הדרדנלים והבוספורוס. דרכי הגישה דרך היבשה ודרך הים היו נוחות. יצאו מכאן שתי דרכים עיקריות לתוך אירופה האחת לאזור יוון והשנייה דרך סופיה, צפון איטליה, גליה ועד לבריטניה. מעבר למרמרה הייתה רשת דרכים דרך אסיה הקטנה, סוריה, פלשתינה ומצרים. המיקום היה נקודת מרכז של צומת מסועפת למזרח ולמערב במפת האימפריה. כנקודת השער לים השחור, ביזנטיון סיפקה נקודת מוצא מצוינת בכדי לצאת למבצעים כנגד הברברים שבצפון, אשר באותה תקופה היו בעיקרם הגותים.

האזור הנבחר לעיר החדשה, ביזנטיון, היה בעל מספר חסרונות מהותיים. החיסרון הברור ביותר לעין, היה הרגישות האסטרטגית של המקום, האזור היה חשוף לחלוטין להתקפות מתוך היבשת, ללא כל הגנה של אלמנטים טבעיים או אזור חקלאי המהווה מעיין חגורת ביטחון מפני פלישות. חסרון עקרוני נוסף היה המחסור במקורות מים לשתייה.

קונסטנטינוס הקים את הסנאט בעיר, ונשאר בה עד למותו בשנת 337. הקמת קונסטנטינופול וכינון הסנאט היו יותר מאשר צעדים לתהילה אישית של קונסטנטינוס, אלא גם צעדים פוליטיים המחושבים בקפידה. המטרה ארוכת הטווח של צעדים אלו הייתה לאחד את האריסטוקרטיה במזרח ליחידה פוליטית חברתית אחת, תוך מתן תחושה של אינטרס משותף אחד וזהות משותפת למעמד השולט בפרובינציות המזרחיות[11].

המעבר הראשוני מרומא הבירה, היה מעבר יותר תרבותי, מאשר פוליטי, ונקשר לאימוץ הנצרות כאידאולוגיה הרשמית של המדינה. אחרי מעבר כל מוסדות השלטון מרומא לקונסטנטינופול,  נוצר חלל רוחני ושלטוני ברומא, חלל אותו מילאה הכנסייה.

קונסטנטינופוליס היתה לאחד ממרכזיה של הנצרות, ובהמשך בירת הנצרות האורתודוקסית. בלבד בניית קונסטנטינופוליס, בנה קונסטנטינוס כנסיות רבות, כשהמפורסמת והחשובה מביניהם היא כנסיית הקבר הקדוש בירושלים.

המרכז הקיסרי, מדיני, תרבותי ודתי נותר במרכז העיר הפגנית היוונית, על אף האופי הדתי השונה שרצה קונסטנטינוס להעניק לבירה החדשה, זאת בשל העובדה הפשוטה כי זה היה מקום מגוריה של האוכלוסייה המקומית באותה העת. במאות הראשונות של האימפריה הביזנטית, התבססה  קונסטנטינופול על תכנית הקרקע הקיימת של העיר הפגאנית ביזנטיון, והשוני המהותי היה בניית הכנסיות וסגירת המקדשים, דבר שלא נאכף ביד קשה על ידי קונסטנטינוס. טבעי היה  לבסס את מרכז שלטונו החדש במרכז העיר, שכבר היה בעל חשיבות חברתית, הבנייה המהירה הצריכה שימוש בחומרי הגלם שהיו בנמצא מהמקדשים הפגאניים ובעלי המקצוע היו גם הם מלומדי המסורת ההלניסטית בנושא הבנייה, כל אלו הביאו לכך כי האופי של האלמנטים במבנים החדשים היה בעל מורשת עתיקת יומין מהמסורת ההלניסטית, אם כי בשילובים חדשים ועם תכניות חדשות[12].

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא מדוע?

למה קונסטנטינוס, שב-311 עדיין הופיע כחסיד פולחן אפולו ושחנך את בירתו הנוצרית החדשה, קונסטנטינופול, עטוי בנזר פולחן אפולו, החליט לנצר את האימפריה?

חוקרים רבים חלוקים בדעתם מדוע בחר לו קונסטנטינוס לחסות בצל הנצרות, דת שסבלה עד זמן קצר לפני תקופתו מרדיפות על ידי השלטונות, והייתה דת חדשה באופן יחסי שזכתה עדיין ליחס חשדני ועוין[13].

ההסבר הפופולרי ביותר, בוודאי אצל הביוגרף החנפן שלו, אוסביוס מקיסריה[14], גורס שבליל 27 באוקטובר 312 , ערב הקרב על הגשר מילביוס ((Milvius)) שעל נהר הטיבר, אחד הקרבות המכריעים במלחמת האזרחים שהפכה אותו לקיסר, קונסטנטינוס חלם חלום: אדם זוהר, שאמר לו "בסימן הזה תנצח"[15]. הסימן שאליו כיוון האיש היה הכי-רו, אחד הסמלים הנוצריים הקדומים, שבו שתי האותיות היווניות הראשונות של השם כריסטוס כתובות זו על זו[16].

לדברי אֵוסֵביוס מקיסריה ומקור מפוקפק נוסף בשם ולקנטיוס, קונסטנטינוס, הורה לחייליו לחקוק את ה"כי-רו" על מגיניהם, יצא לקרב וניצח. יריבו, מקסנטיוס, נפל לטיבר וטבע[17]. לאחר ניצחונו של קונסטנטינוס בקרב הגשר המיליביאני, הפך הסימן לסמלה הרשמי של האימפריה הרומית. הסבר אחר טוען שמספר תומכיו של קונסטנטינוס במלחמת האזרחים היה קטן מזה של אויביו ושהפנייה לנוצרים הבטיחה לו את תמיכתן של כמה משפחות רומיות חשובות שהתנצרו. ההשערות הרווחות במחקר מעלות כי קונסטנטינוס הבין כי הנצרות תסייע לו לאחד את האימפריה הרומית תחת דת אחת, שהוא עומד כפטרונה הראשי, במקום הפילוג שהיה באותה עת ברחבי האימפריה

כמו כן, חוקרים מסוימים סבורים כי קונסטנטינוס זיהה את ישו כאל השמש, דבר שאכן בא לידי ביטוי בנצרות, כשלאחר מכן השתרשו בה סממנים פגניים רבים, וסגידה לאל השמש בפרט, כדוגמת בחירת יום ראשון (שיוחס במסורת הרומית לאל השמש, ועל כן שמו:  באנגלית ובגרמנית Sunday), כיום המקודש לנצרות. בנוסף לציון הולדתו של ישו ב-25 בדצמבר, שעל פי האמונה הפגנית זהו יום הולדתו של אל השמש. שכן יום זה נחשב באותה עת, על פי הלוח היוליאני, כיום הקצר בשנה.

במחקר מתלבטות שלוש גישות כדי להסביר את תהליך ההתנצרות. האחת רואה בקונסטנטינוס אופורטוניסט דתי, שעשה שימוש בנצרות ובהנהגה המגובשת שלה, כדי ללכד את האימפריה הרומית ולבסס מחדש את מושב הקיסרות. הגישה השנייה גורסת כי קונסטנטינוס היה נוצרי נאמן לכנסייה, מתחילת שלטונו ועד מותו (אף כי הוטבל רק בסמוך למותו), ואילו הגישה השלישית, אותה מוביל החוקר רובין,  טוענת כי המעבר משימוש בנצרות כחומר גלם תעמולתי עם אלמנטים פגאניים לאמונה בנצרות היה הדרגתי[18]. אמונתו הפגנית של קונסטנטינוס באה לידי ביטוי גם בהטבעת סמלים פגניים על מטבעותיו.

עם הסברה השלישית, מזדהה גם קרוטהיימר, המעלה במחקריו את אופיים הפגני של המנהגים הקשורים בהקמת העיר, אך טוען כי שלוש נקודות המוקד בעיר כפי שהונחו על ידי קונסטנטינוס, הארמון וההיפודרום (שהיה קיים כבר קודם בעיר הרומית),  הפורום (שאף הוא היה קוקיים קודם), עם עמודו, וכנסיית השליחים עם מקום קבורתו, מגדירים את העיר כעיר נוצרית[19].

בשפה העממית נקראה העיר "קוסטנטינופול", היינו, "העיר של קוסטנטינוס",  שהיתה ל"רומא החדשה" (Nova Roma). זה שם סמלי, רוחני ולא גאוגרפי (מוסקבה למשל קרויה אצל הפרובוסלבים "רומא השלישית"). למרות שהעיר הכילה מעט מאוד דמיון פיזי לעיר המקורית שעל גדות הטיבר. הבירה של קונסטנטינוס היתה בנויה על שש גבעות ולא על שבע. כמו ברומא, הגבעה השביעית נכללה בתוך העיר, רק לאחר הרחבת שטח העיר תחת שלטונו של תיאודוסיוס השני, אל מחוץ לחומות קונסטנטינוס. מעבר לעובדה, כי העיר נבנתה על חצי אי, דבר שהעניק לעיר טופוגרפיה שונה לחלוטין מזו של רומא, הרקמה של העיר הייתה שונה אף היא. התשתית העירונית הבסיסית היתה של רחובות עמודים (קולונדות) וכיכרות שבהם מונומנטים מקושטים. מאפיינים אלו היו מאפייני ערים פרובינציאליות הלניסטיות גדולות במזרח האימפריה כגון פלמירה (Palmira) ואנטיוכיה (Antioch). קונסטנטינוס עשה בכיכרות שימוש לצורך תעמולה אמפרילית, בכל נקודת מפנה חשובה בעירו החדשה הקים עמוד עם פסל משושלתו[20].

חיש קל הפכה העיר למרכז של מסחר ותרבות ומשכה אליה אוכלוסייה רבגונית. העיר הפכה למרכז בנייה עולמי. קונסטנטינוס הורה להעביר לבירתו החדשה, מרחבי האימפריה כולה, יצירות אומנות ומצבות זיכרון, כדי להדגיש את מקומה המרכזי, כיורשת תרבות יוון. מרכזה של העיר החדשה היה הפורום של קונסטנטינוס. כאן, בפסגתה של הגבעה השניה, הציב הקיסר עמוד ענק מסלע פרופיר ובראשו פסל ענק של אפולו, שהוחלף בפסלו של קונסטנטינוס (שבהמשך החולף בצלב). העמוד עדיין ניצב על כנו, סמוך לבזאר הגדול והוא ידוע בכינויו "צ'מברליטש" (Çemberlitaş).

כשבעים שנים לאחר מותו, הפך מייסדה של העיר, בעיני מאמינים נוצרים, לאפוטרופוס אלוהי, והמנהג הפך לחלק מהאלמנטים הפולחניים בטקסים הרגילים. סברה המסתמכת על טקסט מהמאה השמינית, במידה וניתן להסתמך על אמינות הטקסט, טוענת כי הנחת הפסל על העמוד לוותה בדרשה של כמרים ובנוכחות מתפללים. קונסטנטינוס הציג עצמו ללא כל פקפוק כאל השמש, במשך מאות שנים מנהיגים הלניסטים וקיסרים רומיים הטביעו את הפורטרטים שלהם עם כתר של אל השמש, המגן השמימי שלהם[21]. דמותו של ישו גם היא התמזגה עם אל השמש מאז המאה השלישית. הוא היה השמש החדשה, השמש של הצדק, השמש של הגאולה, הוא אף מופיע בפסיפס באחד הקמרונות בכנסיית פטר הקדוש ברומא, עם שבע קרני שמש היוצאות מראשו[22].

בקונסטנטינופול, בשונה מרומא, הייתה ניעות (מוביליות) חברתית. כתוצאה ממיעוט הרומאים בני המעמד הגבוה שהיגרו לעיר, נוצרה הזדמנות לעלות בסולם החברתי, מי שהתעשר או הצטיין בצבא או במלאכה. אנשים אלו יכלו להגיע למעמד סנטור. בגדי הקיסר כללו גם זהב בנוסף על המשי האדום, הצבוע בצבע ארגמן המופק מחילזון ים, סמלם של שליטי רומא. שפת השלטון הפכה להיות יוונית. הקיסר העתיק מאלכסנדריה  את השימוש בכוח המים למזרקות שהוצבו בגנים ובמרחצאות בקונסטנטינופול[23].

לצו של קונסטנטינוס היתה השפעה מכרעת לא רק על המורשת התרבותית של המערב, אלא גם על הנצרות. בשנת 325, שנה לאחר שנעשה קיסר, אסף קונסטנטינוס את מועצת הכנסייה הנוצרית בניקיאה (Nicaea), לימים איזניק, כדי לדון בטבעו של ישו ובמהותו. הוא קיווה שבכך ישים קץ למחלוקות הרבות שבתוך הנצרות, ובכך, ליצור מצב שבו ישנו "אל אחד, דת אחת" כדי לגבש את תביעתו ל"אימפריה אחת, קיסר אחד".

בסופה של ועידה זו, שנודעה בשם "ועידת ניקיאה", הוכרז כי האריאנים שהתנגדו לשילוש הקדוש, הם כופרים. בוועידה זו קבעו עקרי האמונה הנוצרית, חגי הדת וסדרי ארגונה ופרסמו את ה"אני מאמין", או בשמו האחר ה"קרדו של ניקיאה". למרות שקונסטנטינוס עצמו עדיין לא היה נוצרי, הוא ניהל את ישיבות המועצה כשהוא מפעיל את סמכותו על הבישופים, כדי לקבוע את אופי הדוקטרינה האורתודוקסית במדינה.

קונסטנטין הגדול התחיל למעשה את המצב שקבע, ששליט ביזנטיון הינו גם העומד בראש הכנסיה ונקרא "השליח ה-13" בטקסי הכנסייה. היסטוריונים מכנים תופעה זו "קיסרופפיזם", שכן השליט הינו הן קיסר והן אפיפיור. יחד עם זאת, הנוצרים היו עדיין מיעוט קטן בתקופת שלטונו של קונסטנטין.

העיר החדשה המשך ישיר של האימפריה הרומית, כדוגמת הערים מהתקופה ההלניסטית. השינוי העיקרי היה נטישת המקדשים הפגניים ובניית הכנסיות החדשות, אף כי בעיר קונסטנטינופול רק בניית כנסיית השליחים הקדושים והמאוזולאום הושלמה בימי חייו של קונסטנטינוס, בעוד שפונקציות המדמות את העיר לבירת האימפריה הקודמת רומא, כגון ההיפודרום והארמון, נבנו במהירות. עצם העובדה כי בניית כנסיית האגיה סופיה, הושלמה רק בשנת 360, כ- 24 שנים לאחר הקמת העיר מעידה כי הפרוגרמה של הכנסייה לא הייתה בראש סדר העדיפויות.

קונסטנטינוס הוטבל לנצרות, כמה ימים טרם שהוציא את נשמתו, ב-22 למאי 337.  היום כבר ידוע, כי הטבלתו המאוחרת של קונסטנטינוס על ערש דווי, על ידי אוסביוס מניקומדיה, הייתה מנהג נוצרי רווח באותה תקופה. הנוצרים אז האמינו כי לאחר הטבילה אין לנשמה דרך נוספת לכפר על חטאים, ולכן דחו את הטבילה והווידוי שאחריה עד לרגע האחרון האפשרי שיבטיח את כניסת הרוח לגן העדן. יש לציין כי לא נמצאו הוכחות קונקרטיות להתנצרותו של קונסטנטינוס. למרות זאת, חוקרים רבים מעריכים כי קונסטנטינוס תמך בשתי האמונות על מנת להגדיל את כוחו באימפריה. תהליך ההתנצרות של העיר והמדינה היה הדרגתי והושלם רק בתקופתו של יוסטיניאנוס, כמאתיים שנה אחר כך.

להמשך קריאה:

תקופת הזוהר של ביזנטיון

הערות

[1] המנוח הצרפתי "רנסאנס"  (Renaissance), פירשו "לידה מחדש", דהיינו החייאה של רעיונות רוחניים, פוליטיים ותרבותיים שנחשבו בעיני "אנשי התקופה", רדומים בתרבות האנושית. המונח הופיע לראשונה בימי הרנסאנס האיטלקי במאה ה-15, כאשר בני התקופה האמינו כי הם מחזירים עטרה ליושנה, דהיינו לתור הזהב של יוון ורומא לאחר תקופת "ימי הביניים", שנראו בפניהם "ברברים" ואפלים ללא התקדמות משמעותית של העולם.

[2] פיליפ שראד, ביזנטיון, ספריית מעריב, 1970, עמ' 11-14

[3] "רנסאנס קרולינגי" (Carolingian Renaissance) הוא מונח היסטוריוגרפי המתאר את תור הזהב התרבותי-פוליטי, שהתרחש באימפריה הקרולינגית בתקופת שלטונם של קרל הגדול ויורשיו, החל מסוף המאה ה-8 עד שלהי המאה ה-9. מונח זה המבטא את הרעיונות הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים שהתפתחו בימיו של קרל הגדול, הוטבע לראשונה בשנת 1839 על ידי ההיסטוריון הצרפתי ז'אן ז'אק אמפר. תקופה זו השפיעה במידה רבה על ההתנהלות הפוליטית של מערב אירופה לאורך ימי הביניים.

[4] הרו או הרון מאלכסנדריה היה ממציא, מהנדס, מתמטיקאי ופיזיקאי יווני מהתקופה הרומית אשר חי באלכסנדריה שבמצרים, תחת שלטון הקיסרות הרומית. הוא נחשב לנסיין הגדול ביותר של העת העתיקה, ועבודתו מקושרת למסורת המדעית ההלניסטית. הרון פרסם תיאור מפורסם של מנגנון המונע בכוח קיטור, שנקרא כדור איאולוס (שלפעמים מכונה גם "מנוע הרון"). בין המצאותיו המפורסמות ביותר נכללת טחנת הרוח, שמייצגת את הדוגמה המוקדמת ביותר לטכנולוגיה שרותמת את אנרגיית הרוח.

[5] אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.

[6] The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005, p 67

[7] ניל בר, דיוקלטיאנוס – הקיסר הרומי שידע לחלוק, אתר האינטרנט של הארץ

[8] . י ארץ ישראל חולקה לשלוש יחידות: פאלסטינה פרומה, סקונדה וטארטיה. למעלה ממאה שנים מאוחר יותר. במאה החמישית

[9] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 824

[10]  ליאן עידן סגאה , "קונסטנטינופול – הגדרת פריסה אורבנית חדשה – בין פגאניות לנצרות", בצלאל, כתב עת לאומנות חזותית, הפרוטוקולים של צעירי בבצלאל, יולי  2008. (להלן: קונסטנטינופול – הגדרת פריסה אורבנית)

[11] http://journal.bezalel.ac.il/he/protocol/article/3853

[12] הגדרת פריסה אורבנית, עמ' 107

[13] רובין, זאב, התנצרותה של אירופה, משרד הביטחון, 1991,

[14] אוסוביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה (תרגום: רימונה פרנק; כולל מבוא מאת אריה קופסקי) הוצאת אקדמון, ירושלים, 2001 עמ' ט'

[15] ניר שוחט, משמעות הקרב בין קונסטנטינוס וליקיניוס ותהליך התנצרותו של קונסטנטינוס, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 28–35

[16] כי רו, הנודע גם כ"צלב קונסטנטינוס", "כריסטוגרם" או לאבּארוּם (Labarum), הוא מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית (Χριστός). האות כי (χ) מבוטאת ביוונית ככ' רפה, והאות רו (ρ) מבוטאת כר'. ה"כי רו" הוא אחד הסמלים הנוצריים העתיקים, ונעשה בו שימוש נרחב בכנסייה הקתולית עד ימינו. לעיתים קרובות מטים את האות רו על מנת ליצור צלב. ראו בהרחבה: אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 362

[17] שגיא כהן, דברים שאנחנו לא יודעים " למה ניצר הקיסר קונסטנטינוס את האימפריה הרומית?, אתר האינטרנט של "הארץ".

[18] רובין, זאב, התנצרותה של אירופה, משה"ב, תל אביב, 1991. עמ' 10 ו-23-24

[19] Krautheimer, Richard, Three Christian Capitals – Topography &Politics – Rome Constantinople milan, University of California Press, Berkeley·Los Angeles·London, 1982, pp 42-43

[20] •        .Mathews, Byzantium from Antiquity to the Renaissance, p. 21

[21] הפרוטוקולים של צעירי בצלאל

[22] אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ספריית האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ה 1995.

[23] Mango, Cyril, Studies on Constantinople, Veriorum, Great Britain, 1993,p.66