הפסיפס האתני של שבטי ההרים בפיליפינים.

כתב: גילי חסקין

תודה לרונן רז ולאברהם שקד, על השימוש במאמריהם. תודה לאביבית עבור העזרה בתרגום.

לאלבום תמונות מהפיליפינים.

אחד משיאי הטיול בפיליפינים , הוא ביקור בשבטי ההרים שבצפון לוזון. אזור זה, המכונה גם ה"קורדיליירה", מושג שנותר מתקופת השלטון הספרדי, עשיר בנופים מרהיבים, מעשי ידי הטבע ומעשי ידי אדם ונודע בעולם כולו בטראסות המרהיבות שבו. במקום חיים בני שבטים שונים, שרק בתקופה הקולוניאלית החלו לכנות אותם בשם "איגורוט".

מאמר זה חולק לשנים, מסיבות טכניות.

ראו קודם:  האיגורוט שבצפון הפיליפינים – טראסות אורז וציידי ראשים.

איגורוט – קבוצות אתניות

למרות שיש להן מאפיינים משותפים רבים אלה שבע קבוצות שונות זו מזו. הידועות והגדולות שבהן הן איפוגאו Ifugao), בונטוק Bontoc), קנקנאי (Kankanaey)  קלינגה (Kalinga) איבלוי (Ibaloi)), טינגויאן (Tinguian), ואיסנג Iseng))[1]. כל אחת מהקבוצות דוברת שפה משלה, והקשר ביניהן הוא באילוקנו  Illocano) – שפת הסוחרים מהשפלה –

שכיום משמשת כ"לינגווה פרנקה", עבור שבטי ההרים. יש המתקשרים ביניהם גם באנגלית. לפני ההתיישבות הספרדית העמים המקומיים, שכיום נקראים בשם 'איגורוט', לא ראו את עצמם שייכים לקבוצה אתנית מלוכדת אחת.[2] באופן פרדוכסלי, כפי שקרה במקומות אחרים בעולם, הכובש החיצוני הוא שהעניק להם את תחושת הזהות.

את קבוצת האיגורוט, אפשר לחלק בחלוקה גסה, לשתי תת-קבוצות כלליות. הקבוצה הגדולה יותר גרה באזורים הדרומיים, המרכזיים והמערביים, והם מומחים בבניית טראסות אורז.  בני הקבוצה הקטנה יותר של שבטי איגורוט, גרים במזרח ובצפון.

בוֹנְטוֹק (Bontoc)

אנשי הבונטוק גרים על גדות נהר ציקו  (Chico), שבחלקה המרכזי של פרובינציית ההרים (Central Mountain Province) שבאי לוזון. הם מדברים את שפות הבונטוק וגם אילוקנו.

בעבר לא נראו בקרב אנשי הבונטוק, הבילויים ומשחקי המזל שהיו מקובלים בשאר אזורי המדינה. הגברים נהגו לרקוד ריקוד מעגל קצבי, תוך כדי תנועות מסוימות הקשורות לציד.  כמעט תמיד לווה הריקוד ב-gang'-sa או בגונג מנחושת. בזמן מופע הריקודים לא הייתה שירה ולא היו דיבורים. נשים השתתפו בריקוד, בדרך כלל מחוץ למעגל. מופע הריקודים היה אירוע רציני אך מהנה עבור כל הנוגעים בדבר, ביניהם גם הילדים[3].  גם כיום, אנשי הבונטוק הם  אנשים רגועים העוסקים בחקלאות. למרות קשריהם התדירים עם אנשי הקבוצות האחרות, בחרו אנשי הבונטוק לשמר את רוב תרבותם המסורתית.

בקרב בני הבונטוק, מערכת האמונות שקודמת לנצרות, מתמקדת בהיררכיה של רוחות. בראש הפירמידה ניצב אל עליון ושמו לוּמָוִויג (Lumawig). הוא הבורא האגדתי, החבר ומורה הנבוכים של בני השבט. האל העליון הזה מאניש את כוחות הטבע. שושלות של כוהני דת מקיימות  טקסים חודשיים לכבוד האל הגבוה – לומוויג – בעבור יבוליהם, בעבור מזג האוויר  ובעבור החלמה[4].

כמו כן אנשי הבונטוק מאמינים שלפני ביצוע כל פעולה חשובה, עליהם להיוועץ ב'אָנִיטוֹ' ('anito') – רוחותיהם של המתים. במקרי מוות מוזמנות רוחות האבות (Ancestral anitos) לחגיגות משפחתיות וזאת כדי לדאוג לרווחת נשמתו של המת. הדבר מתבצע באמצעות הגשת מעט מזון, כדי להוכיח לנשמות המתים שהם מוזמנים ואינם נשכחים.

צ'יפים ולוחמים מוערכים שנערפו זכו ללוויות ענק המוניות, לקבוצות חיפוש לוחמות שייצאו במטרה למצוא ולהביא את הגופה ואת הראש, ולטקסים שמאניים והקרבת מנחות של אפרוחים, יין אורז, ואגוזי ועלי דקל הביטל, למען הצלחת מסעות הקרב והשבת הגופות. בטקסים האלו נהגו השמאנים לקרוא לרוחות האבות ובעיקר ללוחמי העבר המהוללים של השבט שיעזרו להצלחת המסע, יגנו על הלוחמים, ויזרעו פחד, עיוורון ובלבול בקרב האויבים.

גופות הקורבנות של לוחמים פחותי ערך וחסרי ראש נקברו בחופזה וללא כל טקס על השביל המוביל אל הכפר ממנו הגיעו התוקפים.

המבנה החברתי של בונטוק היה מרוכז סביב רובעים, הנקראים בשפתם "אטו" ("ato"),  ובהם 14–50 בתי אב. לפי המסורת, גברים ונשים צעירים גרו במעונות ואכלו את ארוחותיהם עם בני משפחתם. המנהג הזה השתנה בהדרגה לאחר הופעת הנצרות. למרות זאת, ניתן לקבוע, שבני בונטוק מודעים מאוד לדרך החיים שלהם והם אינם כמהים כל כך לשינוי.

קעקועים

בעבר הם נהגו לעטר את גופם בקעקועים מיוחדים. מקורו של הקעקוע ("Tattoo ") מילה שמקורה בטהיטי שבפולינזיה ומשמעותה "לסמן". גם בשפות רבות אחרות נגזרת המילה לכתובת קעקע מהמקור הפולינזי[5].

בני שבטי ההרים נהגו לקשט את גופם בכתובות קעקע מורכבות והם קנו את הזכות להתקשט בהם, לאחר שהוכיחו את עצמן  במעשי אומץ לב וגבורה שהתבטאו במלחמות שבטים ובהסרת הראש של יריבים. הקישוט במקובל בקרב לוחמי שבט הבונטוק למשל, הוא קעקוע של החזה, מהפטמות בקשת אל הכתפיים, גודל הכתובת והתפרשותה על הגוף נבע באופן ישיר מאומץ הלב, ההערכה של בני השבט אליו, ומספר ראשי אויב שהצליח לכרות בחייו. לחלקם הוסיפו דמות אנוש מעל עצם הבריח, והטובים מכולם זכו לקעקועי פנים בדמות צלבים. נשים קעקעו את זרועותיהן עד לכתפיים בכתובות שנקראו "פונגו", ונועדו למשוך אליהן את ליבם של הלוחמים הרווקים. הקעקועים כללו סלים המייצגים חיות כמו כלבים, עיטים ואפילו מרבי רגליים[6].

בני הבונטוק מתארים שלושה סוגים של קעקועים:

• ה-chag-lag' – חזהו המקועקע של האדם שהסיר את ראשו של אויבו ;
• pong'-o – זרועותיהם המקועקעות של גברים ונשים.
• fa-tel עבור שאר הקעקועים המעטרים הן גופם של הגברים הן את גופן של הנשים. לנשים היו קעקועים אך ורק על זרועותיהן.

בכל כפר היה גבר או אישה שהתמחו באמנות הקעקוע, ונהגו לקעקע את גופם של בני הכפר בחגיגות מיוחדות, במהלך טקסים. דמות המקעקע היתה מכובדת ומרשימה, וחוקר אמריקאי מספר על מפגש עם המקעקע פינומטי משבט הבונטוק בשנת 1903, ועל כך שהיה מקועקע על כל הגב ועד לברכיו, ובמיוחד הרשים אותו קעקוע גדול של צדפות ממותניו ועד ברכיו.

איבלוי וקלנגוייה.

איבלוי (Ibaloi) הנקראים גם (Ibaloy and Nabaloi) וה-Kalanguya  (הנקראים גם Kallahan and Ikalahan). רובם גרים בדרום פרובינציית בנגוט (Benguet), במחוז קורדילרה שבצפון האי לוזון ובפרובינציית  נוּאֵבָה וִיזְקַאִיָה ( (Nueva Vizcaya. באזור עמק הַקַגִיאַן  (Cagayan Valley).  לבני האיבלואי הייתה מסורת של חברה אגררית. רבים מבני האיבלוי ובני ה-Kalanguya ממשיכים לעסוק בחקלאות ובגידול אורז.

שפתם של בני איבלוי ובני Kalanguya קרובה מאוד לשפת פַּנְגַסִינַאן (Pangasinan)- שפה המדוברת בעיקר בפרובינציית פנגסינאן השוכנת מדרום מערב לפרובינציית בנגוט. בחלקה הדרומי של הפרובינציה, שוכנת העיר בָּאגִיוּ (Baguio), המכונה גם 'בירת הקיץ של הפיליפינים'..

האירוע השנתי הגדול של בני שבט האיבלוי היא ה"פשט" ((Pesshet. זוהי חגיגה ציבורית הממומנת בעיקר מכספיהם של אנשים אמידים ועשירים. הפשט יכולה להימשך כמה שבועות ובמהלכם  מוקרבים בעלי חיים רבים. בקרב בני האיבלוי נפוץ  ריקוד Bendiyan  ומשתתפים בו מאות רקדניות ורקדנים.

איפוגאו (Ifugao)

האיפוגאו (המוכרים גם בשמותAmganad, Ayaangan, Kiangan, Hiliipanes, Quiangan, Tuwali Ifugao, Mayoyao, Mayoyao, Mayawyaw) הם תושבי פרובינציית "איפוגאו". השם נגזר מהמילה 'ipugo'   שפירושה אנשי אדמה, בני תמותה או בני אנוש, להבדיל מרוחות ואלוהויות. משמעותו הנוספת של השם 'איפוגאו' היא 'מהגבעה' משום שפירושה של המילה pugo  הוא גבעה.

בני האיפוגאו נמצאים בחלקו הדרום-מזרחי של מחוז קורדיליירה. זהו אזור ידוע בזכות טרסות האורז של בָּנַאוִוי (Banaue). בימינו, הטרסות האלה הן אחד ממוקדי התיירות העיקריים בפיליפינים. מכייון שבני האיגורוט מתייחסים לשם "איגורוט" כאל שם מעליב, הם אמצו באופן קולקטיבי את השם "איפואגו".

בתי הכפר נבנים בקצות הטראסות החקלאיות, וכוללים כחמישה עשר עד ארבעים בתים. הבתים הטיפוסיים של בני שבט האיפוגאו נקראים פאלס [7] (Fales)  ויש בהם מטבח, חדר שינה וחדר תפילה. הבית הטיפוסי הוא מבנה משולש הנתמך בארבעה עמודי עץ. בכניסה לבית יש סולם. כדי למנוע מאנשים או מבעלי חיים להיכנס לבקתה תולים את הסולם, או מעבירים אותו למקום אחר. הבתים נבנים מעץ על גבי כלונסאות גבוהות, וטבעת בתחתיתן המונעת מחולדות לטפס אל הבתים בהם מאכסנים הכפריים אורז ומזון יבש אחר למאכל. גג של קש צפוף ועבה מכסה על בית העץ הקטן ומגיע עד לשוליו, כך שבמבט כללי רחוק נראה כפר איפוגאו כבקתות קש על כלונסאות. ליד דלת הכניסה, תולים בני האיפוגאו גולגולות של חיות בר שצדו, וגם של תאואי מים, כחלק מאמונותיהם. מן הסתם, עד לפני כמאה שנים עוד התנוססו שם בגאווה גולגולות האויבים שצד בעל הבית.

פרט לעובדה שבני האיפוגאו ידועים בבניית טרסות לגידול אורז, יש לציין שלשפתם ארבעה ניבים שונים. בני השבט ידועים גם במסורת הסיפורים המסופרים בעל פה. שמותיהן של מסורות אלה הם hudhud ו- alim.  מסורות אלו מבוססות על שני אפוסים הינדיים (הודיים) – רָמָאיאָנָה (Ramayana)[8] ומָהָאבְּהַרְאטָה (Mahabharta) [9]. בשנת 2001 קבע אונסק"ו שמזמורי ה-Hudhud של שבט האיפוגאו הם מ-11 יצירות המופת  במורשת  האנושות הלא מוחשית  המועברת בעל פה במסגרת המיזם ליצירות מופת שאינן מוחשיות.[10] בשנת 2008 רשם אונסק"ו את המזמורים האלה במיזם המורשת התרבותית הבלתי מוחשית.

בבתיהם של בני שבט האיפוגאו נמצא ה"בולול" (Bulol), פסל אל האורז השחור, בכל בית. בבתים של אזור בנאווי האל עומד על רגליו, בכפר קיאנגן זוהי דמות היושבת על הארץ, וידיה משוכלות על ברכיה. בדרך כלל הפסלים נמצאים בזוגות, מגולפים מעץ הנארה, ואמורים להשפיע עושר, אושר ובריאות על בני הבית. ה"אניטו", רוחות האבות, נמצאות אף הן בגוף האל. הכנת הפסל כרוכה בטקסים רבים, מבחירת העץ ועד להצבתו בבית המאמין. בדרך הור עובר משיחה בדם חזירים, מחברים לו מיתוס, ונהוג להציע לו בכל עת מנחות של יין, עוגות אורז וקופסאות פולחן[11].

האירועים הפולקלוריסטיים היוקרתיים ביותר של בני שבט האיפוגאו נקראים "חאגאבי" ) (hagabi = שהם בעיקר סעודות חגיגיות עבור אנשי האליטה. בעבור בני השבט שמעמדם הכלכלי ירוד מעט ממעמדם הכלכלי של אנשי האליטה מתקיימות חגיגות או סעודות צנועות יותר, ששמן – uyauy.

שבט האִיסְנֵג (Isneg)

בני שבט האיסאנג הידועים גם בשמם "אָפָּאיוֹ" (Apayao) גרים בגבול הצפון מערבי של צפון האי לוזון, בחלקה העליון של פרובינציית אפאיו השם  Isnagנגזר משילוב של is שפירושה  'להתרחק' והמילה unag שפירושה 'פְּנִים'  כלומר – "אנשים הגרים בפנים הארץ'. עד לאחרונה תואר אזור איסנג כ"אזור של יערות טרופיים שאין בהם קרן אור",

בתיאורים מוקדמים מתוארים אנשי איסנג כאנשים רזים, חינניים מנומסים, מכניסי אורחים, נדיבים בעלי ביטחון עצמי, אמיצים ובעלי נטיות אמנותיות. לפי האמונה אבותיהם של בני האיסנג היו פרוטו- אוסטרונזים, שהגיעו לפיליפינים מדרום סין לפני אלפי שנים. מאוחר יותר הם יצרו קשרים עם קבוצות שנהגו לקבור את מתיהן בצנצנות. בני האיסנג אימצו את המנהג הזה. כמו כן כעבור כמה זמן הם יצרו קשר עם סוחרים סיניים שהיו נוסעים בקביעות .בימים הנמצאים מדרום ליבשת אסיה בני האיסנג קנו מהסוחרים הסיניים חלקים מחרסינה וחרוזים מזכוכית. כיום החלקים מחרסינה וחרוזי הזכוכית הם חלק מהירושה המשפחתית שלה ערך רב.

בקרב בני שבט האיסנג המגדלים אורז יבש. בכל שנה אב המשפחה מנקה חלק ביער הטרופי שבו אשתו תשתול את האורז שלהם ואף תקצור אותו. הנשים בשבט האיסנג מבשלות את הארוחות, מלקטות את צמחי הבר ואורגות שטיחים וסלים מבמבוק. הגברים בשבט כורתים עצים, בונים בתים ויוצאים למסעות ציד ודיג ארוכים. לעתים קרובות, לאחר שנהרג חזיר בר או איל, הבשר שלהם משופד על מקלות במבוק ומחולק לשכנים ולקרובים של הציידים. כמעט בכל משקי הבית של בני האיסנג קוצרים חורשה קטנה של עצי קפה משום שההכנסה העיקרית באזור היא ההכנסה מיבולי הקפה.

אנשי שבט קלינגה (Kalinga)

שמותיהם של בני שבט קלינגה הם Limos or Limos-Liwan Kalinga. הם מתגוררים באזור הניקוז של אמצע נהר צ'יקו בפרובינציית קלינגה. הם נחלקים לשתי קבוצות משנה – קבוצה צפונית וקבוצה דרומית.  גופם של בני הקבוצה הצפונית נחשב לגוף המעוטר ביותר בצפון הפיליפינים.

שבט הקלינגה יוצא הדופן, בשל שכיחות מנהג הסרת הראשים, שנועד לא רק לפייס את הרוחות, אלא בעיקר להשיג יוקרה. לכן הצליחו הקאלינגה להפוך לאימת השבטים השכנים, אך גם הביאו את האלימות לתוך השבט. מלחמות בין כפרים מוכרות עד עצם היום הזה.

למרבה המזל זכה צייד הראשים בקלינגה בהסמכתו המקצועית כש"לזכותו" רק שני ראשים, שחויב להביא מטריטוריה חוץ-שבטית. כך מותנה מעט האלימות הבין-שבטית שהשפיעה למיתון האלימות הבין שבטית.

אלימות ורצח הם עניין נפוץ למדי בטריטוריית הקלינגה כיום, בין היתר על רקע מחלוקות עזות עם ממשלת הפיליפינים וצבאה בנושאים של פיתוח ופגיעה בקרקעות ובשדות של בני השבט. חלק מלוחמי השבט מסייעים כיום ל"צבא העם החדש" הקומוניסטי (New People’s Army) ורובי M-16 החליפו את החנית ואת הגרזן של צייד הראשים.

כמו כן הם הוקם מכון Bondong  – מכון להסכמי שלום, שהפחית בערכן המסורתי של הלוחמה ושל הסרת הראשים. כמו כן הוא משמש מנגנון לקיום טקסי חניכה, חידוש וחיזוק של קשר משפחה ושל קשרים חברתיים. בנוסף לשפה העיקרית, קלינגה, הם מדברים גם בשפת  הלימוס (Limos)  וכמובן באילוקנו. הקשרים המשפחתיים הדוקים ומחייבים. אחד המאפיינים הבולטים הוא נקמת הדם. אם בן משפחה נפגע, קרוביו מקבלים עליהם את האחריות להתנקם בפוגעים בו. סכסוכים נפתרים בדרך כלל בעזרתם של מנהיגי האזור. מנהיגי האזור מקשיבים לכל אחד מהצדדים  ומטילים קנסות על הצד האשם בסכסוך. אף שקביעות אלה אינן נקבעות בפגישות מועצה רשמיות, משקלן רב.

שבט קנקנאי (Kankanaey)

בדומה לשאר שבטי האיגורוט, גם האופן שבו בנויים בתיהם של בני שבט קנקנאי משקף את מעמדם החברתי. יש להן שני מוסדות מפורסמים :

1. dap-ay – מעונות הגברים.  או בנייני הציבור
2. began – מעונות הנשים שבהם נהגו הגברים לחזר אחרי הנשים.

הריקודים המקובלים בקרב בני הקנקנאי הם : balangbang tayaw, patting, tatik[12].

בפולקלור שלהם שכיח ריקוד חתונה שנקרא טאטיק(Tatik) , או ריקוד טיאו (Tayaw)

שהוא ריקוד עם שבדרך כלל רוקדים אותו בחתונות. לעתים גם בני שבט האיבלוי רוקדים ריקוד זה, אך בסגנון ריקוד שונה שנקרא פאטונג (Pattong. ריקוד עם, שבכל מחוז רוקדים אותו בסגנון שונה, ייחודי. לשמו המודרני של הריקוד הוא באלאגהאנג  Balaghang. לעתים בני השבט רוקדים ריקודים אחרים, כמו פינאניואן pinanyuan , שאף הוא ריקוד חתונה או ריקוד חיזור שנקרא "בוגי-בוגי" (bogi-bogi) .

מקור השם "קנקנאי" הוא הוא שמה של השפה המדוברת בקרב בני השבט (שפת הקנקנאי). ההבדלים בין  הניבים שמדברים בני הקנקנאי הם האינטונציה[13]  שבה הם מדברים, והאופן שבו הם משתמשים במילים מסוימות.

אפשר להבחין בין בני השבט המדברים בניב 'הקשה' של שפת קנקנאי (Appalat)  לבין בני השבט המדברים בניב 'הרך' של שפת קנקנאי. מוצאם של דוברי הניב 'הקשה' של שפת הקנקנאי הוא סביבת העיירות סגדה(Sagada)  ו-Besau   השוכנות בחלקו המערבי של פרובינציית ההרים. לניב השגור בפי תושבי המקומות האלה יש אינטונציה קשה במילים או בצירופים מסוימים. לעומת זה לניב השגור בפי דוברי הניב 'הרך' של שפת הקנקנאי יש אינטונציה רכה באותם מילים או צירופים. דובר הניב ה'קשה' של שפת  הקנקנאי (Appalai) יכול להשתמש במילה otik או beteg במשמע 'חזיר'. דובר הניב 'הרך' של שפת הקנקאי משתמשים הן במילהbeteg  (בדומה לדובר הניב הנוקשה של הקנקאי) והן במילה busaang. כמו כן ייתכן הבדל בכמה מילים, כמו egay  או aga., maid או maga[14] כמו כן יש הבדל בין אורחות חייהם ולעתים יש הבדל בין התרבויות שלהם.

אנשי הקנקנאי בעצמם יודעים לזהות לאיזה קבוצה משתייך כל אחד מבני הקנקנאי לפי השפה שהוא מדבר ולפי הפרובינציה שממנה הוא בא, דהיינו לפי מקום מוצאו. אנשי הקנקנאי המתגוררים בפרובינציית ההרים יכולים לקרוא לאנשי הקנקנאי מפרובינציית בנגוט, . Bengetiאנשי הקנקנאי מפרובינציית בנגוט יכולים לקרוא לאנשי הקנקנאי מפרובינציית ההרים Bontoki

לבושם של בני הקנקנאי "הנוקשים" שונה מלבושם של בני הקנקנאי "הרכים". נשות הקבוצה שבה מדובר הניב הרך של הקנקנאי בדרך כלל לובשות בגדים שבהם משולבים הצבעים שחור, לבן ואדום. החולצה או החלק העליון של תלבושת הנשים מעוצבת בסגנון זיג-זג ומשולבים בה הצבעים שחור, לבן ואדום. בחצאיתן tapis של הנשים משולבים פסים שחורים, פסים לבנים ופסים אדומים. גם בקרב נשות השבט שבו מדובר הניב הקשה של הקנקנאי – הצבעים הבולטים הם שחור ואדום. הצבע הלבן פחות בולט. שמה הנפוץ של חצאיתן או ה-tapis הוא bakget או gateng.

אשר ללבושם של הגברים בשבט – בעבר לבשו הגברים  תושבי העיירות Besau וסגדה רצועת בד דקה ששמה wanes, שעוצבה  בהתאם למעמדו החברתי או מקום מגוריו של הגבר.

הערות

[1] Carol R. Ember; Melvin Ember (2003). Encyclopedia of sex and gender: men and women in the world's cultures, Volume 1. Springer. p. 498.

[2] Carol R. Ember; Melvin Ember (2003). Encyclopedia of sex and gender: men and women in the world's cultures, Volume 1. Springer. p. 498.

[3] http://www.bohol.ph/books/bi/bi.htm#d0e8370

[4] Joy Christine O. Bacwaden, Lumawig: The Culture Hero of the Bontoc-Igorot, Philippine Studies

Vol. 45, No. 3 (Third Quarter 1997), pp. 329-352

[5] המילה קעקע מופיעה בתנ"ך, באיסור ההלכתי על עשיית כתובת קעקע, המופיע בספר ויקרא יט,כח: "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם".

[6] ראו רונן רז, ציידי ראשים ואומנות הטראסות בפיליפינים.

[7] Fales – בקתות עץ

[8] ראמיאנה – אפוס המספר על עלילוטתיו של האל ראמה, זכייתו בסיטה היפה, חטיפתה על ידי רוואנה מלך השדים ומלחמתם של ראמה, אחיו לקשמנה והקוף האנומן, ברוונה מלך השדים

[9]מהאבהראטה – אפוסים המספרים על מלחמת גוג ומגוג קדומה , המסתעף להרבה ענפים ותת סיפורים. במרכזו שלה אפוס, נתגלמותו של האך קרישנה. האפוסים האלו משמשי הן ככתבי דת קדושים, הן כמקור עשיר לפילוסופיה ומוסר עבור בני הדת ההינדית.

[10] מיזם יצירות מופת העוסק בשימור תרבויות וביצירות מופת המייצגות היצירתית של האדם, Oral and Intangible Heritage of Humanity

[11] רונן רז, שם.

[12] Tatik – ריקוד חתונה

[13] אינטונציה (בעברית הנגנה) – שינוי בגובה הצליל בעת הגיית משפט מסוים או בעת הגיית צירוף תחבירי מסוים.

[14] לא  בטוח איזו מילה שייכת לאיזה ניב.