הגורילה

הגורילה – ענק היער השעיר.  מאפיינים ואורח חיים.

כתב גילי חסקין, 25-11-2020

תודתי לנדב לוי על עזרתו הרבה באיסוף החומר.

תודתי לפרופ' גדעון ביגר, פרופ' צבי סבר, ד"ר אבי שפיר  על הערותיהם.

הטיול לשמורת מהינגה שבאוגנדה, הוא אחד משיאי הטיול שבמדינה. אוגנדה היא ארץ הררית, בעלת נופים דרמטיים, שהקופירייטרים של משרד התיירות שלה העניקו לה את הכינוי "שוויץ של אפריקה". יצאנו לראות את הגורילות. לאחר מספר שעות של נסיעה מטלטלת, הכוללת העפלה להרים וגלישה לעמקים, מעבר לרכסים הבינוניים בגובהם, נראית שרשרת מרשימה של חרוטים וולקניים. ביערות החזרן הגדלים על המדרונות האלה, בין הלועות הפעורים של הרי הגעש, חיים הגורילות.

הצפייה בגורילות הינה אירוע מרגש. לפני מספר שנים, פסענו ביער הגשם של הפארק הלאומי וולקנוס (Vulcanos) , מטפסים במעלה, מתנשפים, מזיעים, יורדים במדרון, מתבוססים בבוץ, דורכים על קני חזרן (במבוק) שבורים, מחליקים. מעת לעת הצביע הריינג'ר על ענפים שבורים או על גללים שהותירו אחריהם הגורילות. "צפייה בגורילות תלויה במזל". מזכירים ומשננים ספרי ההדרכה ועלוני ההסברה. אבל סביר להניח שהריינג'רים ידאגו לכך שמי ששילם 750$ טבין וטקילין, עבור מפגש של שעה, אכן יראה את הגורילות. מתי? זה כבר עניין של מזל. "Nature is Nature”, הכריז הריינג'ר הראשי. הקבוצה של אתמול, כך מסתבר, פגשה במשפחת הגורילות אחרי עשרים דקות של הליכה. ביום שלנו הם בחרו כנראה לצאת לטיול…

כעבור שעתיים וחצי לערך, נתקלנו בהם. משפחה עם שתי נקבות, כמה צעירים שלא חדלו מלהתאמן במשחקי מלחמה, שנים שהפגינו וירטואוזית בלתי רגילה בטיפוס על ענפים גבוהים וזכר גדול שהתבונן בצד, במבט אמפטי כלשהו. העובדה שהם מורגלים לנוכחות בני אדם לא פגעה בעצמתה של החוויה. קשה היה להתנתק מיצורי הענק האנושיים הללו. לא חדלנו לצלם ובקושי החנקנו את קריאות ההתפעלות, לבל נפריע את שגרת חייהם. כעבור שעה, שחלפה כהרף עין, הודיע לנו הריינג'ר, שעלינו להיפרד מחזיון הטבע המרהיב ולשוב על עקבותינו.

גורילה (שם מדעי -סוג: Gorilla) הוא סוג של קופי אדם, הכולל את הגדולים בכל מיני הפרימטים כיום[1]. הוא הגדול שבקופים. השני בדמיונו לאדם, מבחינה התנהגותית וגנטית, אחרי השימפנזה.  הולך בדרך כלל על ארבע, אבל מסוגל יותר מקופי האדם האחרים להליכה על שתים. הגורילה הולך על ארבע, רגליו דורכות על  הקרקע בכול רגל, ואילו ידיו – בגבן, כשהצד העליון של הפרקים השני והשלישי של האצבעות נוגע בקרקע. סביבת מגוריהם הטבעית היא יערות הגשם ההרריים של אפריקה הטרופית. אולי היה ראוי שהיו נקראות 'גורילות העננים', כי אלה רובצים עליהם כל בוקר וכעבור כחצי יום אף ממטירים עליהם גשם, מה שהקנה לאזור את שמו- יער גשם הררי'.

ההתבוננות בגורילות, כמו בקופי אדם אחרים, מאפשר למבקר לנסות ולהציץ אל אורח חיים והתנהגות, העשויה לרמז לזו של האדם הקדמון בראשית צעדיו. ד"ר תומס תומאס ברוייר (Breuer), המוביל מזה שנים רבות את מחקר הגורילות בקונגו, צוטט: "הבנת התנהגותם של קרובינו, קופי האדם הגדולים, ה-Apes, שופכת כמובן אור חדש על האבולוציה של המסלולים ההתנהגותיים של האדם עצמו ואבותיו הקדומים"[2].

טארה סטוינסקי (Tara Stoinski), מנהלת 'קרן דיאן פוסי' (Dian Fossey Gorilla Fund), לשמירה על הגורילות, מבהירה את הקסם שלהן: השילוב בין הגודל, הכוח הפיזי העצום והעדינות הרבה, הוא לדבריה המפתח להבנת המשיכה בין בני אדם לגורילות. "מבעד לכל העוצמה הפיזית אתה רואה מבט עדין, מבין ונבון שננעץ בך. זו חוויה שאי אפשר לשכוח. רגע שמשנה את החיים".[3].

טקסונומיה

הגורילה הוא סוג, במשפחת קופי אדם (Apes – Hominidae), שבה שתי קבוצות: קופי אדם זוטרים (הגיבונים למיניהם) וקופי אדם גדולים, בה מונים ארבעה סוגים: אורנג-אוטן (באסיה), שימפנזה וגורילה (באפריקה) והאדם (ברוב העולם).

קארוֹלוּס ליניאוּס (בלטינית: Carolus Linnæus) [4], חוקר הטבע הראשון שעסק במיון יעיל של בעלי חיים, קבע כבר בשנת 1758, כי יש קשר קרוב בין בני אדם לקופים, ואיגד אותם בסדרת הפרימאטים. האדם וקופי האדם, במשפחה הנקראת "הומינואדים" (Hominoidea) הם פרימאטים חסרי זנב, בעלי חמש אצבעות בכל הגפיים ואגודל הנפרד משאר האצבעות. החוקרים משערים כי הסוג אדם, התפצל במהלך האבולוציה מקופי האדם (פונגידים), רק לפני חמישה עד עשרה מיליון שנים (תלוי באסכולה המדעית). לקופי האדם מאפיינים גופניים קרובים מאוד לאלה של בני האדם, והמחקר יכול  ללמד רבות על התנהגותם של האדם הקדמון, מתוך התבוננות בקופי אדם אלה.

לאחרונה, כוללים את  הגורילות כולן בשני מינים: האחד, "גורילה מערבית" (Gorilla gorilla), שבו נמנים תתי המין 'גורילת השפלה המערבית' (G.g.gorilla), ו'גורילת הנהרות' (G.gorilla diehli). מעמדן הטקסונומי של אוכלוסיות של שני תתי המינים של הגורילה המערבית ביער מאיומבה (Maiombe) הידוע בשמו גם כיער קאבינדה (Cabinda) ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו וברפובליקה של קונגו (ברזוויל) ובאבו/נדוקובו (Ebo/Ndokbou) בקמרון, זקוקות עדיין לקלסריפיקציה (הבהרות). ואולם, כבר עתה ברור כי מדידות של גולגולת של גורילה יחידה מאזור Ebo מצביעות, מאז 2005, על כך כי ייתכן והיא משתייכת לאוכלוסייה רליקטית (שרידית) של גורילות שהיו נפוצות יותר בעבר, מצפונו של נהר סאנאגה .(Sanaga) [5].

מין שני של גורילה, לפי מיון זה, היא הגורילה המזרחית (Gorilla beringei)), עמה נכללים  שנים-שלושה תתי-מין (תלוי באסכולה המדעית) והם: גורילת השפלה המזרחית (Eastern Lowland Gorilla), וגורילת ההרים[6], מין ארוך שיער, שחי ביערות החזרן (במבוק) של הרי וירונגה (Virunga) בקונגו וברואנדה. נתגלה רק בשנת 1902 חי בגובה של מעל 2500 מטר. תת המין של גורילות ההרים גדול יותר בהשוואה לגודלן של גורילות אחרות. על-פי-רוב, ניתן לגלותן, על פי הפרשת צואה וגללים, בעוד שאת גורילות השפלה המזרחיות, מאתרים על-פי סימני הכרסום של ניצני הבמבוק הצעירים ( לא תמיד, אך יותר מאשר ההסתמכות על סימני הצואה).

ספק תת מין אחר, הוא גורילת ההרים בווינדי (Bwindi) מאוגנדה. כמה עשרות מהם חיים בפארק הלאומי הבלתי חדיר בווינדי (Bwindi Impenetrable National park) – להלן ה-BINP – ששטחו 331 קמ"ר. הן משוטטות לרוב בגבהים שבין 1650 ל-3,790 מטרים מעל פני הים.

המחלוקת על הגדרת גורילה בווינדי מתמשכת כבר כמה שנים. המיון החדש טרם נקבע בוודאות. להשוואה: לגורילת ההרים פרווה פרועה וארוכת שיער בהשוואה לגורילות בווינדי. גם גופן של גורילות ההרים של רכס הוירונגה גדול יותר ובנוי מסיבי יותר. פרוותן של גורילות ההרים שחורה עד כהה, בדומה לפרוות גורילת השפלה המזרחית. גורילת בווינדי בהירה יותר. גורילות ההרים מצוידות בשיניים ולסתות ארוכות יותר, אף שהזרועות, דווקא קצרות יותר. בעוד שגורילות ההרים ישנות על הקרקע, ישנות גורילות בווינדי על העצים[7].

מבנה גוף

גובהו של גורילה זקוף כגובהו של אדם גבוה (1.80 מ'. יכול להגיע לעתים עד 1.95 מ'), אך הוא מגושם הרבה יותר. הרגליים קצרות ועבות. יותר קצרות מאשר אצל יתר קופי האדם. משקלו כ-250 ק"ג (לעתים עד 340 ק"ג). משקלה הנקבה כמחצית ממשקל הזכר. הזרועות ארוכות וחזקות והחזה חסון ושרירי. מצטיין בעצמותיו החזקות ובשריריו המפותחים. הגולגולת כבדה מאד. על עצמות המצח, הקדקוד העורף, יש כרבולת גבוהה של רקמת חיבור – לאחיזת שריר הלעיסה והעורף. הבליטות הגרמיות, הכרבולת וכן גודל הניבים, בולטים אצל הזכר, הרבה יותר מאשר אצל הנקבה. הכתפיים גבוהות והצוואר קצר מאד. הראש נראה כיושב על הכתפיים. הגבות בולטות מאד מעל העיניים, אפרכסות האוזניים קטנות, האף רחב ושטוח, הנחיריים גדולים, השפתיים צרות. העור והשיער בדרך כלל שחורים. אם כי, גורילה לבקן, שחי כ-37 שנה בגן החיות של ברצלונה, זכה לפרסום עולמי[8].

צבע שערו של הגורילה שחור. השיער ארוך ביותר על הגב ועל הגפיים. הזכרים הבוגרים מתהדרים בשער גב בצבע אפור כסוף, והם מכונים "כסופי הגב" Silver Back)). פני הגורילות חסרות שיער וכך גם כפות ידיהם ורגליהם. הנחיריים עבים ושטוחים והאוזניים קטנות.

מקום חיות

הגורילה היא הפרימאט הגדול והכבד ביותר[9]. יש לו תיאבון בלתי רגיל לעלים, שורשים, גבעולים, נבטים ופירות. גורילה בוגרת מעכלת 20-18 קילוגרמים של מזון ביום. לרוב עלווה. הגורילה מסוגלת לבלוע גם זרעים שלמים[10].

רוברט ארדרי, מחבר הספר "בראשית הייתה אפריקה", טוען כי קוף האדם של היער, הוא קודם כל כישלון אבולוציוני. הוא התמחה יתר על המידה בתלותו ביער, הן כמקור הפירות למזונו והן כמקום חיות שסיפק את הענפים למאחז. דרכה של הגורילה, לנוע באמצעות הגפים העליונות, תוך כדי נדנוד מזרוע לזרוע, הביאה לכלל התמחות אנטומית אשר בעטיה אין היא יכולה להתקיים, אלא ביערות. הגורילה, מצליח רק בדוחק להתקיים בכמה אזורים מצומצמים.

לפני כשבעה מיליון שנים, כאשר הגורילה ניצבה בפני משבר אקלימי ויערות מצטמצמים (על רקע זה מופיע האדם) החל הנתיב האבולוציוני שלה לפנות כלפי מטה. יחידי מבין קופי האדם האחרים, המצליח לשגשג בימינו, הוא דווקא הגיבון, הקטן מכולם. השימפנזה, הגדול מהגיבון, אך קטן באופן מכריע מהגורילה, הצליח אף, הוא להסתגל לשינוי האקולוגי.

שני קופי האדם הגדולים – האורנג אוטן והגורילה, ניצבים בפני בעיה כפולה של ממדי ענק ואספקה הולכת ופוחתת של מזון. להבדיל מהאורנג אוטן, הגורילה ירדה מן העצים, אל מה שנראה כדרך מהירה אל הכיליון. בעל חיים המעוצב לחיים, בתוך עצים ולדילוגי היתלות מענף לענף, שנגזר עליו לחפש את מזונו בקרקעית היער, שם אין כמעט משמעות לחזה הענק ולזרועות החזקות. הגורילה אנוסה לעתים לקרטע ברגליה הבלתי מפותחות על פני אזורים הרריים, בחיפוש יומיומי אחרי מזון[11]

אורח חיים.

לגורילה אין שום חלקת בית במסלול של נדודיו. בעבר סברו כי עם רדת החשיכה בונים לעצמם הגורילות קני שינה על הקרקע מענפים ועלים[12]. אולם במחקרים שהתפרסמו החל משנות ה-90 של המאה ה-20, התברר כי גורילות בונים קני שינה באזור של צמרות פתוחים או מזלג ענפים, ובבוקר נוטים לעשות את צרכיהם, בקרבת מקום הלינה שלהם, בטרם ימשיכו הלאה[13]. הדבר מלמד כי הם ישאירו זרעים על מצבורי צואה שהם מותירירם אחריהם, בקרחות יער, תחת שמיים שאינם מוסתרים, ללמדנו על השפעתם לטובה על סגירת והרחבת היער (כמו השפעת העורבנים אצלנו על החורש הים-תיכוני). אלו תנאים אידיאליים לנביטה. הגורילות משמשים אפוא מין מפתח בהישארות היער הטרופי במרכז ומערב אפריקה ומסייעים, לדעת חוקרים, במאבק בשינויי האקלים.

הגורילה אינו תוקף ללא איום וכשיש איום, מגיב מנהיג הלהקה בשאגות ובתיפוף על החזה. אין הוא חושש מאף חיית טרף שתפגע בהם. בשל גודלו וחזותו המאיימת, נוצר לגורילה דימוי של חיה אכזרית ומסוכנת, והגדיל לעשות הסרט "קינג קונג" שתיאר את הגורילה כיצור תוקפני מאוד, אך, לאמיתו של דבר, זהו יצור רגוע.

היריבים היחידים של הגורילה הם הנמר האפריקני (הטורף את הגורים) והאדם. כמו כן, הם עלולים להיפגע מגורמי טבע, כמו למשל פגיעת ברק. כך למשל, בפברואר 2020, נהרגו ארבע גורילות (שלוש נקבות בוגרות וזכר צעיר), ממכת ברק בפארק הלאומי מהינגה (Mgahinga), שבאוגנדה[14].

תוחלת החיים: 40 שנה בערך.

מבנה חברתי

הגורילות מתנהלות בכמה קבוצות, היררכיה חברתית ברורה ויחסי קרבה מורכבים. כל קבוצה היא משפחה ובה זכר שליט כסוף-גב, ובחברתו זכר שליט נוסף או יותר, לעתים עוד בטרם קיבלו את גבם הכסוף. התקשורת בין חברי הלהקה מתבססת על קולות שונים ועל הבעות פנים: למשל הוצאת הלשון בעת היסוס או ריכוז, הכנסת השפה בעת מתח ופיהוק בעת מתח.

גורילות ההרים חיות בחבורות המונות עד כשלושים פרטים, 16 פרטים בממוצע לקבוצה. ברואנדה ידועה קבוצה מורגלת (לביקורי  בני אדם), שיש בה 36 פרטים, ואולי יותר. בקבוצה ממוצעת יש שלושה זכרים בוגרים כסופי גב, שש נקבות בוגרות, שלושה מתבגרים וארבעה צעירים. הלהקה מונהגת על ידי זכר בוגר וחסון. בן 10 שנים לפחות. צאצאיהם המשותפים חיים בלהקה עד הגיעם לבגרות מינית. לעיתים קרובות חופפות הנחלות של שתי קבוצות. כאשר קורה וחבורות נפגשות באותו אזור, דואגים המנהיגים כסופי הגב להכריז על כוחם בטפיחות חזה רמות ובמחוות אזהרה. מפגשים אלה הם הזדמנות לבני החבורות לעבור מקבוצה לקבוצה.

כל זכר גורילה ינסה להגיע להנהגת משפחתו. רוב הזכרים לא יצליחו ויישארו ‫"ממלאי מקום", כאשר הזכר השליט נחלש או מסתלק, ינסו "ממלאי המקום" לתפוס את המנהיגות. מנהיגות פרושה הזכות להזדווג ולהעמיד צאצאים, כמו גם חובת ההגנה על המשפחה. בפארק הלאומי וולקנוס (Vulcanos) שברואנדה, תועד אירוע נדיר שבו אחד הזכרים ממעמד נמוך, חטף כמה נקבות מקבוצה אחרת והביא אותן כתשורה למנהיג הקבוצה.

כשהזכר השליט מת, תופס זכר אחר את מקומו, או שהקבוצה מתפזרת.

גם נקבות מחליפות חבורות כשהן מגיעות לבגרות, ועשויות להמשיך כך כל חייהן. בכך הן תורמות להעשרת המאגר הגנטי של קבוצות הגורילות. רק נקבות המטופלות בוולדות מגלות יציבות יחסית ונשארות באותה חבורה במשך חמש שנים לפחות, כדי לטפל בצאצאיהן. אם אחת האימהות בקבוצה עוזבת או מתה, השליט יטפל בצאצאיה היתומים.

קורה לעתים שהזכר מת והנקבות יצאו לחפש "בעל חדש". נצפה מקרה באוגנדה, בו חמש אלמנות, נטשו "ילד" שסירב להיפרד מגופת אביו ואמצו להן זכר שהייתה לו נקבה אחת וצאצא אחד וחברו יחד להרמון של שש "נשים".  נקבות גורילה נוהגות להזדווג עם כל הזכרים במשפחה, כדי שכל אחד מהם יחשוד שהתינוק שלו ולא יפגע בו. בתצפית נראתה נקבה אלפא, שאיבדה את בנה התינוק וכתוצאה מכך מעמדה ירד. הזכר השליט בחר בנקבה אחרת, יריבה שלה. אבל אז הגיע הזכר השני במעמד וניסה להתקרב אליה. בהתחלה היא דחתה אותו, אבל לאט־לאט נענתה לו והשניים התקרבו. לאחר זמן מה הם התחילו להזדווג בסתר, כדי שהשליט לא יראה, ובמקביל היא חזרה להזדווג גם עם השליט. בסופו של דבר היא נכנסה להריון נוסף והמליטה תינוק זכר חי[15].

הזכר השליט המפורסם ביותר בין גורילות ההרים הוא דיג'יט (Digit), הגורילה המועדף על החוקרת דיאן פוסי (אודותיה הופק הסרט "גורילות בערפל"), שנהרג באופן הרואי בסוף שנות ה–60, כאשר הגן על בני הקבוצה שלו ואפשר להם לברוח בעת שהסיח את דעתם של הציידים, ובכך הביא להצלתם של כל הגורילות פרט לו עצמו.

סרטון: מותו של דיג'יט

הגורילות אינן טריטוריאליות, והזכר השליט מגן על הקבוצה שלו ולא על הטריטוריה. יתכן שההיסטוריה הטריטוריאלית שלה נשארה מאחור, כאשר הגורילה ירד מן העצים. את הסכסוכים הפנימיים הם פותרים באמצעות מחוות איום. יחד עם זאת, סכסוכים בין חבורות יריבות, עלולים להוביל לקרבות אכזריים עם אבדות בנפש[16]. כמה פעמים נצפו, שתי להקות של גורילות ,מתערבבות לעתים וישנות בלילה, זו לצד זו. אם כי בבקר הן מקפידות להיפרד ולשמור על עצמאותן[17].

דיאן פוסי כותבת, בספרה על תקרית אלימה, שבה ננשכו ארבעה קופים וסבלו מפצעים חמורים, וגור בן עשרה חודשים שננשך למוות[18]. הזכרים המגיעים לבגרות מנסים לגרש את המנהיג ולהשתלט על החבורה, או מקבלים את מרותו ומקבלים עליהם תפקיד של זכר נחות, העוזר בהגנה על הקבוצה מפני איומים מבחוץ. זכר מתבגר עשוי לעזוב את הקבוצה ולהקים חבורה חדשה, שהוא עומד בראשה. הוא גם עשוי להתקבל לחבורה אחרת, אם הזכר השליט בה, מחליט שהוא אינו מהווה איום לגביו. חלק מהזכרים הבוגרים מתאגדים לחבורות של רווקים, המבלים את זמנם יחד, עד שיצוץ משהו טוב יותר[19].

זכרים יכולים לשוטט במרחב הסבוך לבדם. כאשר ברצונם לחבור לזכר אחר, עליהם לגלות אותו ולסמן לו שברצונם לבוא במגע ידידותי. אין זה דבר של מה בכך, שיחסי גומלין בין גורילות ממין זכר, יכולים להיות מאד תוקפניים[20].

כאשר מצליח זכר להביס את המנהיג ולהשתלט על חבורת גורילות, הוא הורג את הצעירים היונקים (כמוכר באריות ובצופיות), ומעבֵּר את האימהות המיניקות. תופעה המכונה "קטל תינוקות" (Infanticide). כאן פועל החוק הסוציו־ביולוגי, לפיו הכוח המניע את בעלי החיים הוא הדחף להעביר את הגנים שלהם לדורות הבאים (הכפלת גנים בזמן ובמרחב). שרה הרדי (Hardy) שחקרה את הלנגורים בהודו ב-1972, הסבירה כי כשהאם  מיניקה, היא אינה יכולה להרות; לכן, אם זכר הורג את תינוקה – שאינו מצאצאיו – היא יכולה ללדת את צאצאו של הזכר רוצח-התינוקות. הזמן הנחסך יכול להיות קריטי. אחרי הכול, כדי שגור ישרוד, עליו להיגמל לפני שיופיע זכר חדש, רוצח-תינוקות בפוטנציה. אם כן, רצח-תינוקות יכול להיות למעשה אסטרטגיה אבולוציונית הסתגלותית המאפשרת לזכר להיות אב לצאצאים רבים ככל האפשר[21].

ברבע המאה שחלפה, מאז הגתה הרדי רעיון זה, דיווחו חוקרי טבע על מקרים של רצח-תינוקות אצל מגוון רחב של בעלי-חיים. אחדים טוענים כיום שלאיום ברצח-תינוקות יש השפעה כה חזקה, שביכולתו לעצב חברות של בעלי-חיים. תאורטיקנים אחדים טוענים אפילו שרצח-תינוקות היה גורם חשוב בהתפתחות האדם[22]. גורילות משקיעות זמן ניכר של היום במשחק לשם הנאה, בהשוואה לשאר קופי העל: ריצה, טיפוס מהיר על עצים, רדיפה ו"קרבות" שעשוע, כאשר המשחק הוא לרוב יוזמה של הגורים והמתבגרים, ואילו הגורילות הבוגרות מצטרפות אליהם[23].

התקשורת בין בני הקבוצה ובין קבוצות גורילה שונות מפותחת, הם מסוגלים להפיק קולות רבים בעלי משמעות – הפירוש של כעשרים וחמישה מתוכם, מוכר למדענים. נדב לוי כותב על שני פקחים מהפארק הלאומי וירונגה, אשר בקונגו, שהו שלושה חודשים באזור המחיה של הגורילות בשנת 2007 וניהלו יומן מדוקדק של כל מה שראו. הפקחים שמו את הדגש על האופן שבו הגורילות מתקשרים זה עם זה. לפי היומן, מי שמחלק את הפקודות הוא הזכר הראשי כסוף הגב, הוא קובע מתי מתעוררים בבקר מהשינה, מתי אוכלים, מתי נחים. הפקחים המכונים "דידי" ו"אינוסנט" למדו לזהות לפחות שש עשרה קריאות שונות. צריך לזכור שהגורילות חיים באזור של צמחיה מאד צפופה, לעתים קשה להם לראות זה את זה ומשום כל, יש לתקשורת הווקאלית, חשיבות רבה. הפקחים למדו לזהות קריאות אזהרה מפני סכנה, הודעה על הגיעו של אדם זר, וקריאות של הזכר המודיע לנקבה על רצונו להזדווג עמה[24].

שפה

הגורילות נחשבים ליצורים מאד אינטליגנטיים. כמו קופי אדם אחרים, גורילות יכולים לצחוק, לחוש עצב ומנעד של רגשות. מסוגלים לחשוב על עבר ועל עתיד[25]. היו גורילות, כמו קוֹקוֹ (Koko), נקבה, שהצליחה ללמוד שפת סימנים וציירה לא פחות יפה משימפנזים מפורסמים ממנה. ב -19 ביוני 2018 מתה בשנתה והיא בת 46 – גיל זקן עבור גורילה. היא בילתה את רוב חייה בהרי סנטה קרוז בקליפורניה, במתקן של קרן הגורילה (The Gorilla Foundation), עם גורילה נוסף בשם דומה. קוקו נולדה ב-1971 בגן החיות של סן פרנסיסקו. בהיותה בת כמה חודשים חלתה והושמה בבידוד, שם פגשה אותה לראשונה פני פטרסון (Patterson), שלמדה אז לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת סטנפורד. לאחר החלמתה של קוקו, החלה פטרסון ללמד אותה את Ameslan – שפת הסימנים האמריקנית של החירשים[26]. ב-1974 קוקו עברה לאוניברסיטה  ורון כהן (Cohn) הצטרף למחקר. נערכו לקוקו בחינות IQ שהעניקו לה ציון של כ-70 נקודות. כמו של ילד איטי, אך לא מפגר.

ד"ר יונת אשחר, במאמר שפרסמה מטעם מכון דוידסון, מספרת כי פטרסון גידלה את קוקו כמעט כילדה שלה, ודיברה איתה באופן קבוע בשפת הסימנים. גורילות וקופי אדם אחרים, אינם מסוגלים לדבר כמונו משום שמבנה הגרון שלהם שונה – הם אינם יכולים להפיק את מגוון הצלילים הדרוש לדיבור. הם יכולים עם זאת ללמוד לסמן בעזרת אצבעותיהם, או ללחוץ על סימנים במקלדת. באותם שנים ניסו גם חוקרים נוספים ללמד לדבר, גם שימפנזים ובּוֹנוֹבּוֹ (שימפנזה ננסי. שם מדעי: Pan paniscus).

התשובה לשאלה אם קוקו, קופי האדם האחרים, הצליחו לרכוש שפה, עדיין שנויה במחלוקת. אין שום ספק שקוקו למדה מאות סימנים והשתמשה בהם בהצלחה, וגם חיברה אותם בצורה מתוחכמת למדי. באחת הפעמים, סיפרה פטרסון, קוקו רצתה עוגיות שהיו נעולות בארון, וסימנה לה "את מפתח שם אני עוגייה"[27]. קוקו נודעה כאחת החיות היחידות אי פעם שגידלו בעצמן חיות מחמד. לעתים קרובות אמרה את המילה "תינוק" ושיחקה בבובות צעצוע, כאילו היו שלה. לאורך חייה היא גידלה כמה חתולים. בתחילה, כשביקשה מהחוקרים חתול לחג המולד של 1983, הם סיפקו לה בובת חתול, אבל היא סירבה להסתפק בכך. היא נמנעה מלשחק איתו וסימנה לחוקרים את המילה "עצובה". בעקבות זאת, ביום הולדתה הבא, ביולי 1984, הם אפשרו לה לבחור חתול של ממש מתוך קבוצה של חתולים נטושים. היא בחרה בחתול אפרפר ונתנה לו את השם "אול בול" (All Ball). קוקו טיפלה ב"אול בול" כמו בתינוק ושיחקה איתו כשעה ביום. אחרי שברח מהכלוב שלה ונהרג מפגיעת מכונית שקעה קוקו בעצב עמוק, שנמשך ימים אורכים. כשהתבשרה על מותו, סימנה לחוקרים סדרת מילים שמשמעותן עצב, בהן "רע", "בכי" ו"עצובה"[28]. ב-2015 העניקה לה פטרסון כמה גורי חתולים, בעת הפגישה הדרמטית עם גורי החתולים, קוקו סימנה למאמניה "חתול" ו"תינוק", במה שנראה כמו הכרזה משמחת על הורותה החדשה[29].

אף על פי כן, חוקרים רבים סבורים כי הדרך שבה קופי האדם משתמשים בסימנים או במקלדת, שונה באופן מהותי מהדרך שאנו מדברים זה עם זה. לא מדובר רק בהבנה של נושאים כמו דקדוק או סדר מלים, אלא גם במטרות השימוש בשפה. קופי האדם השתמשו במילים שלמדו בעיקר בשביל לענות לשאלות של החוקרים ולבקש דברים שרצו. השפה הייתה עבורם כלי לסיפוק צרכים יותר מאשר לתקשורת. הרברט טראס (Terrace), שהוביל את המחקר על שימפנזה בשם נים, סיכם זאת באומרו ששפת הסימנים הפכה את נים ל"מבקש (או קבצן) נהדר". אם הוא סימן את המילה חתול, אמר טראס, לא היה זה כדי להגיד "איזה חתול יפה", אלא, תמיד, "תן לי את החתול".

עשרות השנים האחרונות לא התחילו מיזמים חדשים ללימוד שפה לקופי אדם, גם בשל ההצלחה החלקית של הניסויים הראשונים, וגם בשל הבעיות האתיות במחקרים כאלה. כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר החוקרים החלו את ללמד את הקופים בגיל צעיר ככל האפשר, אך המשמעות הייתה הרחקתם מאִמותיהם ומלהקותיהם, בעודם יונקים. החזרתם אל חברת בני מינם לאחר מכן הייתה לעתים קשה ביותר.

חקר הופעת הדיבור האנושי עודנו בחיתוליו. יכולת הדיבור החלה להתפתח באדם בתקופות פרהיסטוריות, וייתכן כי שפת בני האדם הייתה דומה בתחילה לשפת הסימנים או לשפת המחוות. צורות תקשורת אלה ידועות בקרב קופים, דולפינים ועוד. אפשר לראות את ההתנהגות התקשורתית של שימפנזים המתופפים על גזע עץ עבה בעת מצוקה, כהתנהגות הדומה לתקשורת באמצעות מדורות בעברם הקדום של בני האדם, או לתופי הטאם-טאם של האינדיאנים.

מאמצי החוקרים ללמד את קופי-העל לדבר, לא זכו להצלחה, בעיקר בשל המבנה האנטומי של הקופים. חקר המוח האנושי וחקר התפתחות השפה האנושית מתחקים אחר המנגנון העצבי של הדיבור. לאחרונה התגלה כי תאי עצב הממוקמים בגזע המוח, קשורים לאזור אחר במוח המכונה הקורטקס המוטורי. תאי עצב אלה שולטים על שרירים המאפשרים את התנועות הנחוצות להפעלת הדיבור: השפתיים, הלשון ובית הקול (Larynx). בית הקול משמש למעבר אוויר מן הלוע אל הריאות, ובו נמצאים מיתרי הקול. בית הקול אחראי גם ליצירת הצלילים האנושיים, על גובה הקול ועל עצמתו. נמצא כי קישורים עצביים כאלה חסרים בקופים ובבעלי חיים אחרים, ועל כן יכולת הפקת הקולות והדיבור שלהם אינה מורכבת כשל זו של האדם[30].

עם כל זאת, אי אפשר לבטל את החשיבות שהייתה למחקרים האלו, ולקוֹקוֹ, גם מבחינה מדעית וגם מבחינה ציבורית. קוקו אולי לא ניהלה שיחות ממש כמו בני אדם, אך היא כן הביעה את עצמה ואת רצונה, והראתה לנו שגורילות מסוגלות ללמוד ולהבין. בכתבות ובסרטים הרבים שהופיעה בהם היא שימשה מעין שגרירה של עולם החי הפראי אצל בני האדם. אנשים שראו אותה עונה לשאלות, מתחבקת עם פטרסון או משחקת עם החתול האהוב שלה, לא יכלו להישאר אדישים אליה. קוקו הייתה גורילה יוצאת דופן במובנים רבים, אבל היא הייתה ונשארה  גורילה, למרות בקיאותה היחסית בשפת בני אדם. הקשר שיצרה עם בני האדם אפשר לציבור הרחב שצפה בה להרגיש קרוב יותר אליה ואל שאר בעלי החיים המיוחדים והרגישים האלו[31].

יצור כלים

באוקטובר 2005  נצפו גורילות בתחום מחייתם הטבעי כשהן משתמשות בכלים ביערות קונגו. הם  השתמשו בקרש לבדיקת עומק בריכת מים מעופשים וגם כדי לעבור אזורים ביצתיים. תופעה זו, הקיימת גם בקרב השימפנזים והאורנג אוטנים, מראה שמדובר כאן על התפתחות אבולוציונית של קופי העל והאדם.

ההגדרה הנפוצה לכלי, מתייחסת לחפץ שאינו חלק מבעל החיים, שאפשר להרים אותו – כלומר הוא אינו חלק קבוע מהקרקע – ושבעל החיים משתמש בו כדי לשנות את מצבו של חפץ או יצור אחר, ולהשיג מטרה כלשהי. ד"ר תומס ברואר (Thomas Brewer), מארגון WCS (the Wildlife Conservation Society ) החוקר ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אומר: "המחקר נמשך כבר עשר שנים ויש לנו שני מקרים מוכחים של שימוש בכלים". מה שמפליא הוא, הדמיון בין מה שיצורים אלה עושים ובין מה שאנו עושים".

במקרה הראשון, דובר על נקבת גורילה החוצה בריכה, תוך כדי שימוש בקרש לבדיקת העומק של המים ולהקלה בתנועה. במקרה השני, נראתה שוב נקבת גורילה, המרימה ענף שיח ומשתמשת בו בחיפוש מזון בביצה. לאחר מכן היא הניחה אותו ומשתמשת בו כגשר. "המפליא שזה דומה למה שאנו היינו עושים במקרים דומים", אומר ברואר, "בנוסף, הם משתמשים בכלים לא רק להשגת מזון אלא גם להקלת פעולותיהם". הגורילות מצטרפות בזה לשימפנזים שנצפו משתמשות באבנים בהכנת המזון, וקרוביהם, בּוֹנוֹבּוֹ (שימפנזה ננסי), שנצפו משתמשים בקצוות מרוסקים של ענפים לספוג נוזלים. אורנג-אוטאנים, קופי האדם האסייתיים נצפו משתמשים בענפים לחיפוש מזון[32].

רק בעלי חיים שחכמים מספיק להשתמש בכלים אמנם עושים זאת, ובעלי חיים אלה מעטים למדי. שימוש בכלים אכן מצריך יכולות שכליות גבוהות. המשתמש צריך להבין מה עליו לעשות עם הכלי, ולתכנן כיצד להפעיל אותו כדי להשיג את התוצאה הרצויה. בעבודה עם כלי, פעמים רבות לוקח זמן כדי להגיע למטרה – שימפנזה שדג טרמיטים בעזרת מקל, צריך לעתים להפנות את גבו לקן, להתרחק במקצת כדי למצוא מקל, להוריד ממנו את העלים ולקצר אותו לאורך המתאים, ורק אז לגשת למשימה עצמה. כל זה דורש זיכרון עבודה טוב, את היכולת לעכב את הדחף לגשת מיד אל הקן בו נמצאים החרקים הטעימים, וגם את היכולת להבין ולזכור איך צריך להיראות הכלי – מה הקוטר של המקל המבוקש, מה האורך שלו ועד כמה הוא גמיש.

יתכן שיש עוד משהו שדרוש לבעלי חיים על מנת שישתמשו בכלים, מעבר ליכולות הקוגניטיביות, המיומנות הפיזית והצורך שנובע מתנאי חייהם או מהמזון שהם אוכלים. השערה מעניינת במיוחד מעלה את האפשרות ששימוש בכלים נפוץ בעיקר אצל מינים שחיים בקבוצות, או כאלו שהצעירים שלהם מבלים זמן רב עם הוריהם, ובמיוחד אם הבוגרים מגלים אורך רוח כלפי הצעירים ונותנים להם לצפות מקרוב כשהם מפצחים אגוזים או שולפים חרקים בעזרת מקלות. שימוש בכלים מהסוג שעליו אנחנו מדברים כאן הוא התנהגות נלמדת, וברוב המקרים שנחקרו, נראה שהצעירים לומדים מהדוגמה של הוריהם או בוגרים אחרים בקבוצה. הלימוד כולל גם תקופה של ניסוי וטעייה ושל אימון ושיפור הביצועים, שהצעיר מבצע בעצמו, אך נוכחותם של בוגרים המשתמשים בכלים במיומנות – חשובה מאוד. לעתים קרובות, השימוש הראשון של הצעירים נעשה בכלים שהבוגרים השתמשו בהם לפני כן[33].

רביה

הגורילות מגיעות לבגרות מינית בשלב מוקדם בחייהן: הזכרים בגיל תשע  והנקבות בגיל שבע או שמונה. לנקבות יש מחזור חודשי קבוע, ויחסי המין אינם מוגבלים לעונות ייחום, אך נוטים להתרכז בזמן הביוץ. מקובל לחשוב שרק האדם, הגורילה וקוף הבונבו (השימפנזה הגמדי האנדמי למזרח-קונגו הדמוקרטית, היא זאיר לשעבר), מזדווג פנים אל פנים. רוב מיני הפרימאטים, למשל בבונים, או טורפים שונים דוגמת האריות והלביאות, או אצל כלבים ודומיהם, משתמשים בתנוחת ההזדווגות הידועה, שבמהלכה, שני בני הזוג המזדווגים "פונים במבטם לאותו הכיוון[34].

מדענים מ"החברה העולמית לשמירת חיות הבר", ה-World Conservation Society ו"מכון מקס פלנק לחקר האנתרופולוגיה האבולוציונית" בלייפציג, גרמניה, פרסמו ב-2008,  את הצילום החושף לראשונה הזדווגות פנים אל פנים בטבע, אצל הגורילות המערביות. זוהי הפעם הראשונה שהתנהגות מינית "סנסציונית" מעין זו – מנקודת הראות של חוקרים – מתגלה בטבע.  הזואולוג נדב לוי מציע, כי אם  נכונה גישת החוקרים בשעתו, לפיה ייתכן וגורילות הבר הללו למדו מהאדם כיצד להשתמש במקל לחציית מים, אזי יתכן שהגורילות ראו בני-אנוש בקרבתם, כשהם מתעלסים בטבע, ואז אולי למדו מהם על התנוחה הזו…[35]

נראה שהאינסטינקט המיני אצל הגורילות חלש לעומת זה של פרימאטים אחרים. יש טענה, שלא הוכחה באמת, כי הגורילות מזדווגות רק לעתים רחוקות[36]. תקופת ההיריון היא כתשעה חדשים. הנקבה יולדת גור יחיד בכול פעם (קיים תיעוד נדיר של תאומים). הגור שוקל כ–1.8 קילו בלידה. נקבת גורילה ממליטה צאצא בערך כל שש שנים. הגור צמוד לאמו במשך למעלה משלוש שנים, לומד ללכת החל מגיל חמישה חודשים ולאכול מזון שאינו חלב-אם, החל מגיל חצי שנה, אבל נגמל לחלוטין מהנקה רק בגיל שלוש. ה"ילד" מסיים את גידולו בערך בגיל  12-10 שנים. כמו בכול קופי האדם הגדולים, הילד דומה יותר לאדם, מאשר המבוגר. מוחו גדול באופן יחסי, לסתותיו קצרות יותר ושריריו מפותחים פחות.

תזונה

הגורילות הם הרביבורים (מלטינית: "herba" – צמח, "vorus" – בליעה). הם ניזונים בעיקר מצמחים (עלים, שורשים, גבעולי חזרן ופירות), אך גם צדים חרקים – חלק מהגורילות מפצחות קיני טרמיטים ואוכלות בתיאבון.

מנהגיהן של גורילות ההרים בבווינדי, לקלף קליפות עצים ולעכל גזעים רקובים ונרקבים, המספקים להם נתרן – הם היבטים חדשים ומעניינים בהתנהגותן, אך מוזרים ובלתי-נהירים עד-תום. צריכת נתרן מועטת אצל האדם מאפשרת להימנע מלחץ-דם גבוה ובעיות רפואיות אחרות. אולם, בקרב פרימאטים רבים, נמצא כי חייב להיות שיחור-מזון מַקִּיף ומְמַצֶּה של מקורות אלה, להתאמת דרישותיהם אליו. לרוב, צמחים הלופיטים (אוהבי מלח) הם המצליחים לרכז נתרן, והתפריט של פרימאטים צמחוניים המתגוררים בבתי-גידול מיוערים, סובל ממחסור בו. לפי המלצות ה-National Research Council, הוצע כי דיאטה של לפחות 0.2% נתרן תבטיח לפרימאטים את בריאותם. אולם, רמות הנתרן במזון סִכָּה של קופים בטבע היא לרוב נמוכה הרבה יותר. פרימאטים צמחוניים (הרביבוריים) חייבים להגדיל את מגוון התפריט שלהם על מנת לספק את התֵּיאָבוֹן לנתרן. גורילות השפלה המערביות (G.g.gorilla), שתפוצתן הרגילה במערב-אפריקה, מתקהלות ביערות מוצפים שבוראו ואוכלות שם עם אוכלי-עשב אחרים את הצמחים עתירי הנתרן[37].

הגורילות בטבע הוכיחו כי בעניין 'רוקחות זואולוגית' הן בשלב מתקדם בהרבה ממה שחשבו. גורילות ההרים מקבוצת 'סוסה' ברואנדה וכנראה גם גורילות הרים במזרח קונגו שבמרכז אפריקה, נצפו כשהפסיקו לאכול מזון צמחי בגשם שוטף, כנראה בגלל בעיות עיכול הנגרמות על ידי מזון רטוב. הרגלי תזונה של גורילות הרים, שנחקרו בקרבת 'מרכז המחקר בהר קאריסוקי' ברואנדה, מצביעים על רמת אינטליגנציה גבוהה ועל יכולת ברירה של צמחים, וכמו כן על למידה מתוך התבוננות בגורילות מבוגרות יותר. אכילת סרפדים, למשל, מספקת לגורילות עלים עשירי חלבונים. הם מקפידים להחזיק את עלי הסרפד הדוקרניים והצורבים באופן שלא יזיקו לכפות ידיהם, לאצבעותיהם ולשפתותיהם הרגישות. תינוקות הגורילה, עוד בטרם נגמלו, לומדים מאמותיהם את האחיזה הנכונה של עלי הסרפד. בניגוד לאוכלי צמחים גדולים אחרים, שקיבתם התמחתה בעיכול מזון צמחי, משתמשים הגורילות בתובנתם, כדי לבחור צמחים ערבים לחך וטובים לבריאות[38].

במשך שנים טופח המיתוס של גורילות, כאוכלי עשב שלווים. מתברר שהתמונה (כמו התזונה), מורכבת יותר: הפרימטולוג סטיב רוס (Ross)  חקר את הנושא בהרחבה בפארק גן החיות לינקולן, LPZ Lincoln Park Zoo)) בשיקגו. הוא התחקה אחרי יחסי הגומלין שבין הגורילות בפארק לינקולן לבין עופות מקומיים, ציפורים ויונקים קטנים. כמה מממצאיו שופכים אור חדש על הנושא, מבהירים כי יש להטיל ספק בסטריאוטיפים. רוס ועמיתיו פרסמו את תוצאות מחקרם המקיף במגזין המדעי האמריקני לפרימאטולוגיה, לאחר שסיקרו את הנושא הזה בלא פחות מ-71 גני-חיות ברחבי ארצות הברית לבדה, שם התחקו אחרי יחסי הגומלין בין חיות-בר מקומיות, שם כל אחד מקופי הבונובו, השימפנזים, האורנגאוטנים והגורילות, שהיו באותם כלובים, חצרות ו-או מכלאות שבשטחי כל אחד מגני החיות, הציגו את ממצאיהם בסיוע מטפלי אותם גני-חיות שחלקו את המידע עם החוקרים[39].

לא היה גן-חיות אחד המכיל קופי אדם בכלוביו, שלא דיווח על התנהגותם התוקפנית כלפי בעלי-חיים אחרים בכל פרק הזמן של המחקר. ואולם, ההפתעה הגדולה מכל התגלתה אצל הגורילות, והפתיעה לחלוטין את החוקרים שלא ציפו לתוצאות מעין אלו. בטבע, זה שנים רבות, אנו רגילים לחשוב שגורילות מסתפקות בתפריטן אך ורק בחרקים וצמחים. והנה, בכ-30% מגני החיות דווחו כי הגורילות אינן חסות על בעלי-חיים בקרבתן, ואינן מהססות לצודן. במקרה אחד אף דווחו על אכילת ציפור[40]. במהלך השנים האחרונות, נאספו ראיות לאכילת בשר קופים ואנטילופות[41].

יחס למוות

חוקרים טוענים שיחס הגורילות החיות, לגורילות מתות, הוא בעל סממנים אנושיים. אחד ההסברים הקלאסיים להבדל בין בני אדם לפרימאטים אחרים, מה שהופך אותנו ל"אנושיים", לצד השפה המדוברת  והיכולת ליצור כלים, הוא המודעות של בני האדם, למוות של עצמם. אולם  מחקרי התנהגות של בעלי חיים מראים, כי גם במינים רבים של בעלי חיים, יש יחס ייחודי למוות של בני מינם. כך למשל, תועדו פילים, כשהם נאספים סביב מתיהם ונוגעים בגופות ברגליהם ובחדקיהם. נקבות של קטלן (אורקה), נצפו כשהן נושאות את גופותיהם של  צאצאיהן המתים. יחס ייחודי למוות תועד גם בלהקות של פקארי (Peccary) – יונק דמוי חזיר, המצוי באמריקה הטרופית) – ששמרו על מתיהם מאוכלי נבלות במשך עשרה ימים.

יחסם המיוחד של הגורילות, לבני להקתן המתים, מוכר במחקר כבר לא מעט שנים. כשהן נמצאות בשבי, התופעה ידועה ומתועדת: נקבות גורילה שמאבדות את ילדיהן, בלידה או סמוך אליה, ממשיכות לשאת את התינוק המת במשך זמן מה. כך למשל, נצפה ברואנדה, גור צעיר של גורילה, מלטף את גופת אמו, שעות לאחר שמתה.

צלם הטבע הישראלי גיל ארבל, הגיע לפארק הלאומי וולקנוס ברואנדה, לאחר שקיבל מאחד הפקחים מידע, שנמצאת שם גורילה הנושאת את תינוקה המת. אחרי מסע ארוך אל השמורה ועוד ארבע שעות טיפוס אל פסגת ההר, הוא ראה אותה, את האם המתאבלת המכונה "איזורו" ואת הגור המת שלה בזרועותיה. האקולוג הדרום־אפריקאי ג'סטין אוריין, המתמחה בפרימטים, בחן את הצילומים והגיע למסקנה שזו היתה לידה מוקדמת ושהוולד נולד מת. ארבל תיאר בריאיון טלפוני לעיתון "הארץ": "ראו על הפנים שלה שהיא מתאבלת, שכחתי לגמרי שזה בעל חיים, זה נכנס אלי כל כך עמוק". הוצעו לכך מספר סברות: מבחינה ביולוגית ההסבר הוא נוכחות הורמונים אימהיים, החזקים אפילו מתפיסת המציאות. היו שטענו, כי מבחינה רגשית, מדובר באבל של שכול[42].

קבוצת חוקרים המנהלת מעקב ורישום אחר הגורילות בקונגו, גילתה קבוצה של גורילות, זכרים ונקבות, מתאספים סביב גורילה מתה, מסרקים את שערה, מלקקים את אצבעותיהם ואחר כך מלקקים גם אותה. אחר כך הם נעמדו סביבה, הביטו בנקודה כלשהי ונפרדו, במה שנדמה היה כצורה של טקס. למרבה התדהמה התברר כי הגורילה המתה, ממנה נפרדו חברי הלהקה, כלל לא הייתה שייכת ללהקה זו. גורילות נוטות להימנע מקשר עם גורילות שאינן חלק מהקבוצה החברתית שלהן, וכשאינטראקציות קורות, הן לרוב אלימות.

למרות זאת התברר, כי הגורילות מיוחדים בכך שהם מגלים יחס לבני ובנות מינם המתים, גם כשאינם חברים בלהקה שלהם. המחקר מגלה שהיחס שלהם למתים, דומה מאד, בין אם הם חברים בלהקה ובין אם לא. התנהגות דומה נצפתה אצל שימפנזים בזמביה. אין צורך להיחפז ולקבוע כי  הגורילות "התאבלו" על המתים, אבל אפשר להניח שיש לקופי האדם סקרנות מיוחדת לגבי המוות של בני מינם. המגע בין פרטים בריאים לגופות נגועות מגביר מאוד את סכנות התפשטותן של מחלות.  יש החושבים כי זהו האופן העיקרי בו התפשטה האבולה בקרב הגורילות החיות במרכז אפריקה וקטלה אלפים מהן[43].

תפוצה

גורילת השפלה, או גורילה מערבית, שוכן במערב אפריקה והוא מונה כמה אלפי פרטים. הן חיות בניגריה, קמרון, גיניאה המשוונית, גאבון ואנגולה.

כפי שהוזכר לעייל, גורילת ההרים נפוץ בעיקר בהרי וירונגה, המכונים גם Mufumbiro, נמצאים על משולש הגבולות קונגו-רואנדה-אוגנדה. בסוף המאה ה 19 היו הרי וירונגה סלע מחלוקת בין שלוש מעצמות אירופיות: בלגיה שלטה בשטחה של זאיר לשעבר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), גרמניה החזיקה ברואנדה ובריטניה באוגנדה. ב־1910 נקבעה נקודת הגבול המשולשת, בפסגת הר סביניו (Sabinyo), שפירוש שמו הוא "שיני הסב", והוא מצביע על המרווחים בין פסגות ההר, בגובה 3,645 מטרים.

יער וירונגה הנחלק אף הוא מדינית בין קונגו, רואנדה ואוגנדה, משמש בית הגידול הטבעי היחיד בעולם של אוכלוסיית גורילות ההרים (Gorilla Gorilla beringei). באזור הוקמה שמורה ביוספרית, המשותפת לשלוש המדינות. קונגו  הקדישה לפארק הלאומי, הנקרא Virunga National Park,  240 קילומטרים רבועים ואת מירב הגורילות. רואנדה תרמה 125 קילומטרים רבועים, ושטח הפארק הלאומי המצוי בתחומה נקרא Volcanoes National Park. האוגנדים היקצו 34 קילומטרים רבועים בלבד, על המדרונות הצפוניים של ההרים סביניו, מוהאבורה (Muhabura), שהוראתו "המדריך"  וגובהו 4,127 מטרים והר גהינגה (Gahinga, שהוראתו "ערימת אבנים" וגובהו 3,475. שכול הפארק הלאומי Mgahinga Gorilla National, מצוי בתחומה.

חבורות הגורילות חיות בנחלות קבועות ותחומות שמשתנות רק בגלל התנאים האקלימיים, בדרך כלל בהתאם לעונות השנה. גודלן נע בין עשרים לשלושים קילומטרים רבועים. ידועה קבוצת גורילות שעוברת מדי זמן , בחיפוש מתמיד אחר מזון, בין מגאהינגה באוגנדה לבין רואנדה וחוזר חלילה מבלי שיש מושג לשתי המדינות מי וכמה יהיו היכן ומתי. קבוצת הגורילות אינה נמצאת כל הזמן באותו מקום. יש גורילות העוברות בין אוגנדה לקונגו (זאיר לשעבר) בחיפוש מתמיד אחר מזון. בחודש דצמבר, כשמתחילה העונה היבשה והחמה, מתייבש העשב ואי־אפשר למצוא נצרי חזרן, אז נודדות הגורילות לקונגו, אל המורדות המערביים של ההר, שם לח יותר ויש שפע יחסי של מזון. באפריל, כשמתחילים הגשמים, הם חוזרים לאוגנדה.

לפי סקרים אחרונים נותרו ממין זה כאלף פרטים בלבד[44], מספר מצמרר בהתחשב בכך שבשנות החמישים של המאה הקודמת נאמד מספרם בכ-4,000 לפחות. הגורילות בהרי וירונגה,  לחוצות בין שלושה גבולות מדיניים, המוני חקלאים הצובאים על שטחיהן, והלועות הפעורים של הרי הגעש.  הדרך אל השמורה מתפתלת במעלה הרים גבוהים, יורדת אל עמקים צרים ונושקת לחופי אגמים. בהרים אלו חיים בני אנוש, המשתייכים לקבוצות אבקיגה (Abakiga), המכונים גם "בָּצִ'יגָה" (Bakiga) ובָּפוּמְבִּירָה (Bafumbira), המורכבים משלוש קבוצות משנה. שתיהם דוברי שפת בנטו. מזה דורות על גבי דורות, שהם מבראים את היער, ובונים בחריצות טראסות הנראות למרחוק כמעשה רקמה. הטרסות, מאפשרות גידולים שונים בהתאם לגובה ומטפסות בספקטרום של גווני ירוק, עד לגובה מרשים.

לקבוצות בני אנוש אלו יש להוסיף את הפיגמים בני הבטווא (Batwa) מאוגנדה. אלו נדחקו וסולקו מהפארקים בווינדי ומגאהינגה, לאחר הכרזתם כפארקים לאומיים מוגנים. בזמן שגורילות ההרים זוכות להגנה מקיפה, נשכחו הפיגמים והורחקו, ועל אף שחיו בשטח במשך מאות שנים מבלי לפגוע בגורילות, הם נתפסו כפולשים בלתי חוקיים שאורח חייהם המסורתי נחשב מעתה לעברה על חוקי השמורות. כיום, למעלה מ-80 אחוז מהבטווא האוגנדים הם מחוסרי קרקע, ואינם רשאים לצוד, ללקט, להשתמש ביער ובמשאביו, או בכלל לחיות ביער[45].

שרידי גורילה באתיופיה

למרות שהיינו סבורים כל השנים כי מוצאן של הגורילות במערב אפריקה ומרכזה, כלומר מאוגנדה ומערבה, מתברר כי באתיופיה גילו לא מכבר "ציידי מאובנים" (פלאונתולוגים) באזור חבל אפאר (Afar), קוף-אדם דמוי גורילה שתוארך לכ-10 עד 10.5 מיליון שנה לפני זמננו, ומפריך בכך שתי אקסיומות מדעיות שנדמה כי השתרשו בקרבנו: האחת, שקופי-על לא היו מעולם בזרוע המזרחית של הבקע האפריקאי, מאחר ועובדה היא כי ייתכן ולמרות הכל היו גם היו. השנייה, כי הגורילות נפרדו מהאדם מבחינה אבולוציונית אי-שם לפני כ-8-6 מיליוני שנה, ולא היא! נראה כרגיל, כי בכל נושא מדעי הנחקר לעומק, מחכות לנו הפתעות, והגורילות הקדמוניות עוד חופנות בחובן כמה וכמה תעלומות שעוד תתבררנה בעתיד[46].

גילוי ומחקר

הגורילות התגלו לעולם המערבי רק באמצע המאה ה-19. העולם התרבותי שלא ידע מאומה על גורילות, ולא הכיר את המילה Gorilla, זכה לקבל כמה דיווחים עליהן מאפריקה מאות שנים קודם לכן. הסיבה לכך פשוטה: עד אותן שנים הגורילה הייתה יותר בגדר שְׁמוּעָה מאשר עובדה. הדיווחים המעטים ציינו שבאפריקה מתגוררת מעין יישות-אֵימְתָנִית" (Fearsome-beings) ומוזרה.

את המונח "גורילה" טבע חנון הספן – מגלה ארצות קרתגני מהמאה החמישית או השישית לפני הספירה, אשר עיקר פרסומו נובע ממסע חקר ימי ראשון מסוגו, שערך סביב חופי צפון מערב אפריקה בסביבות 500 לפנה"ס[47]. את המסע תיאר בספרו "פריפלוס" (Periplus) [48]. לקראת סופו של מסע החקר, נתקל חנון באי המיושב על ידי ילידים, רובם נשים, שתוארו על ידו כפראיים במיוחד ובעלי שיער פרוע. המתורגמנים הלוביים שנסעו עם חאנו, כינו אותם "גורילאי" (Gorillai), שהוראתו: "שבט הנשים השעירות"[49]. ניסיונות שערכו הפיניקים, ללכוד מספר גברים מקומיים נכשלו. שלוש נשים לעומת זאת, נלקחו בשבי, אולם הן היו כה פראיות שהפיניקים נאלצו להרגן, ועורותיהן הוסרו מעליהן ועם שובו של חאנו לקרתגו, הושמו במקדשה של האלה תנית (הרומאים זיהו כיונו)[50]. פליניוס הזקן טוען שהן נשמרו שם עד חורבנה של קרתגו בידי רומא, 350 שנה מאוחר יותר[51].

קיים דיווח עלום אחר, על אותן גורילות בספר "הַרְפַּתְקָאות מאנגולה", על יורדי-ים אנגלים אמיצים שכתב אנדרו באטל (Andrew Batell)[52] ב–1613. הוא כינה אותן "מפלצות מכוסות-שיער פרט לידיהן ופניהן, הישנות על עצים וניזונות מפירות". הוא אף ציין כי מבחינת הפרופורציות הגופניות הן מזכירות בני-אדם, אבל דומות יותר ל"ענקים גבוהי-קומה"[53]. באמצע המאה ה-19, מצאו חוקרים במערב אפריקה, "קופים שחורים ענקיים" והגורילות הפכו משמועה לעובדה. כנראה שהחוקר הראשון שאפשר לזקוף לזכותו את גילוי הגורילות, הם הרופא והמיסיונר תומס סטאוטון סבאג' (Thomas Staughton Savage). אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת 'ייל', בשנת 1836, יצא למשימה מיסיונרית באפריקה. במהלך שהותו בליבריה, הראו לו מארחיו המקומיים,  גולגולת מעלת מראה כמעט אנושי, שהזכירה לו דווקא קוף. הוא החל לחקור את הנושא, יחד עם עמיתו,  שהגיע חוקר הטבע ג'פרי ווימאן (Jeffries Wyman) מאוניברסיטת הארוורד. הם תשאלו את המקומיים ושמעו מהם על קופי ענק שעירים, המשוטטים על המדרונות ונצפים רק לעתים רחוקות. ממצאיהם נשלחו לאנגליה ועוררו את סקרנותם של  חוקרי הטבע המופורסמים סמואל סטוצ'בורי (Samuel Stutchbury) וריצ'רד אוון  (Richard Owen)[54] , שכינה אותו בעצמו בשם "שימפנזה ענק", והשניים החליטו לחקור את הנושא בעצמם. סטוטצ'ברי יצא לאפריקה והחל לחפש את החיה המוזרה. תוך זמן קצר החלו לפעול ביבשת השחורה שני צוותי מחקר שהתחרו ביניהם על השגת יותר ויותר מידע. המאבק הסתיים עם ניצחונם של סוואג' ווויימן: ב-1847 פרסמו השניים מאמר ב"כתב העת של בוסטון לתולדות הטבע",  (Boston Society of Natural History) . שהתבסס על גולגלות ועל חלקי גוף נוספים שהצליחו להשיג. צמד החוקרים תיאר את בית הגידול של הגורילות ואת התנהגותן וכן השווה בינן לבין השימפנזה. סאוואג' היה הראשון לתאר את הגורילה המערבית וקרא לו Troglodytes gorilla [55]. השם "גורילה" ניתן לו, מתוך הנחה שמדובר באותם אנשים פראיים שתוארו על ידי חאנו[56].

הגילוי של סבאג'

בעשורים הבאים יצאו חוקרים לאפריקה, במטרה לצוד גורילות ולהביא את ממצאיהם למוזיאונים במערב.

החוקר הראשון שגילה את הגורילות, היה פול די שאיו (Paul Belloni Du Chaillu), בשנת 1860. הוא ערך כמה מסעות לחקר האנשים הננסים, הפיגמים בשנים 1856–1859. במהלך מסעותיו נצפו על ידו מספר רב של גורילות. בספר משנת 1861 מתאר דוּ שָאיוֹ את המגע עם גורילת שפלה פראית במערב אפריקה: "עיניו החלו רושפות אש. הוא דמה ליצור בלהות נורא, אחת מאותן מפלצות, חציין אדם וחציין חיה. הוא נעצר ושאג שוב שאגה נוראית. לבסוף נעמד במרחק שישה מטרים מאתנו". דה שאיו הגיב באמצעים שהיו מקובלים באותה תקופה: "כשפתח בשאגה נוספת, תוך שחבט על חזהו בחמת זעם, ירינו בו והרגנוהו".

די שאיו הביא עמו לאירופה כמה גופות של גורילות, אותם מכר למוזיאון הטבע בלונדון והציג את עצמו כאדם האירופי הלבן הראשון שראה אותם. כבר ב-1861 פרסם את ספרו הראשון: "מחקר והרפתקאות באפריקה המשוונית עם עדויות לנימוסים ומנהגים של אדם, גורילה, קרוקודיל וחיות אחרות" : (Explorations and Adventures in Equatorial Africa, with Accounts of the Manners and Customs of the People, and of the Chace of the Gorilla, Crocodile, and other Animals

הוא דיווח גם על כך שבשר הגורילות משמש לבני שבט הפאנג (Fang) כתחליף לגופות האדם, שנהגו לרכוש ולאכול בעבר[57].

כתוצאה מדיווחים אלה קופי אדם בכלל וגורילות בפרט עוררו סקרנות מדעית, בשל אפשרות קרבתם המשפחתית לאדם. באותם שנים, מיליטנטים ממעמד הפועלים, הכריזו על כך שמקור האדם מהקוף. כדי לרסק רעיונות אלה, הכריז ריצ'ארד אוון (Richard Owen), כנשיא הנבחר של האגודה המלכותית הבריטית Royal association)), על מחקריו אודות האנטומיה של מוחות פרימטים, וטען שלמוח של בני אדם, יש מבנים שאינם קיימים במוחם של קופי אדם (apes), ובשל כך בני אדם הם תת קבוצה נפרדת מקופים. בכך נפתח ויכוח שמאוחר יותר נקרא בלעג "שאלת ההיפוקמפוס הגדולה" (היפוקמפוס זה האזור במוח האחראי על זיכרון ולמידה). הטיעון העיקרי של אוון היה שלבני האדם יש מוח הרבה יותר גדול ביחס לגודל גופם מאשר ליונקים אחרים, כולל קופי האדם. דרווין כתב בתגובה: "איני יכול לעכל שהאדם כל כך שונה מהשימפנזה". בהרצאה שנתן ב -Royal Institution במרץ 1858, התנגד תומס הנרי האקסלי (Thomas Henry Huxley) לטענה של אוון ואישר כי מבחינה מיבנית, גורילות קרובות לאדם ממש כפי שהן קרובות לבבון. הוא האמין שהסגולות המנטליות והמוסריות דומות באופן עקרוני בחיות ובבני אדם. זו היתה הכחשה והתנגדות ברורה לטענתו של אוון על ייחודיותו של האדם[58].

בשלב הבא, ניסו מדענים להביא מאפריקה לאירופה, גורילה חי. אבל התברר שגורילות מתקשים לשרוד לצד בני אדם. אלו שהגיעו, מתו תוך זמן קצר לאחר הגעתם. ב-1897 הגיע הגורילה הראשון לארצות הברית, אך הוא מת תוך ארבעה ימים מיום הגעתו[59].

רק בראשית המאה העשרים (17 באוקטובר 1902), נצפו לראשונה גורילות ההרים במרכז אפריקה, במרחק של למעלה מאלף ק"מ מהמקום בו נצפו גורילות השפלה. משלחת צבאית גרמנית, בראשותו של סרן אוסקר פון ברינגה (Robert von Beringe) , העפילה על שרשרת הרי וירונגה, צפתה ב"קופים שחורים גדולים" וירתה בשניים מהם. תת־המין החדש (Gorilla gorilla beringei) כונה למרבה האירוניה על שם האדם הראשון שירה בקרובי [על] משפחתו… חוקרים נוספים שהגיעו לאזור כדי להציץ בחיות המשונות, גם הם קטלו אותם והביאו עשרות דוגמאות לא־חיות למוזיאונים באירופה[60].

הזואולוג קרל אייקלי (Carl Ethan Akeley), הגיע לאפריקה ב-1821. הוא ירה אמנם בחמש גורילות, אך היה הראשון שערך תצפיות מדעיות על חייהם בטבע. בעקבות תצפיות שארכו שש שנים, הגיע למסקנה, שהקופים הפראיים אינם אלא ענקים טובי מזג, החיים בשקט ובשלווה בבית ההרים שלהם.

הוא הכריז, שוירונגה הוא המקום היפה בעולם והפציר במלך בלגיה אלברט הראשון (Albert I of Belgium)[61], לשמר את האזור ואת יושביו[62]. למרבה המזל, החלה בשנות ה-20 של המאה ה-20, תנועה לשימור ערכי טבע בקונגו הבלגית וב-1925 הוכרז "הפארק הלאומי אלברט", שהיה האזור המוגן הראשון באפריקה. המקום הוכרז כ"מרכז לשימור ערכי טבע ואת התרבות הציידת-לקטת של הפיגמים". אייקלי הקדיש לחקר הגורילות את שנות חייו האחרונות, אולם, בשנת 1926, מת מדלקת ראות טרם הספיק להוכיח את השערותיו. הוא נקבר בהרים, קרוב לנשואי מחקרו[63]. באותה שנה, הוביל Jean-Marie Derscheid, משלחת למיפוי הפארק, ששמו שונה מאוחר יותר לשמורת וירונגה (Virunga), שפירושו בשפת קִינִיהָרוּאָנְדָה (Kinyarwanda) – המדוברת ברואנדה – 'שמורת ההרים'.

אולם היו כאילו שפחות התלהבו, כך למשל, חוקר שהגיע לאפריקה, אשתו הותקפה על ידי גורילה והוא ירה בה. האירוע רק הגביר את המסתורין שאפף את "המפלצות השעירות" ועורר סקרנות לגבי טיבן של הגורילות. שיטת המחקר המקובלת בידי המשלחות שהגיעו לאפריקה, היתה הנחת פיתיון מזון עבור הגורילות, במטרה לעקוב אחרי אורח חייהם. אולם התצפיות העלו חרס בידן. פריצת הדרך המחקרית חלה בשנת 1959.

הזואולוג ג'ורג' שָאלֶר (Schaller),  הוא מחקר שדה מקיף של שנה וחצי והוא בן 26 בלבד. הוא התחקה אחר אורחותיהם של הגורילות ומצא כי הגורילות אכן מסתערים בתוקפנות על מסיגי גבול, אבל זו הפגנת כוח בלבד. מי שנותר במקום, אינו בורח או יורה בהם, לא יאונה לו כל רע. הוא טען קבע כי הגורילות הם צמחוניים (דבר שהתברר כעבור שנים, כלא מדוייק)[64]. בעקבותיו מחקריו, פרסם שאלר, שני ספרים חשובים; ב-1963 וב-1964[65].

למרבה הצער, בסוף 1959 נאלץ שאלר לעזוב את מחקרו בטעם עת, בעקבות המלחמה שהביאה לעצמאות קונגו. באותו זמן, נכרתו כ-40% משטחי היער הפראיים של קונגו, דבר שצמצם באופן דרסטי, את שטחי המחייה של הגורילות. ציידים רבים פשטו עלה אזור, כדי להרוג גורילות ולמכור את חלקי גופן. כך למשל, מאפרה מכף יד של גורילה, היתה מוצר פופולרי באותם ימים.

בשנת 1966 הגיעה דיאן פוסי (Dian Fossey), בעקבות התרשמותה ממחקריו של שאלר ומפגישתה עם ליקי, כאשר ביקרה בעמק אולדובאי שבטנזניה, שלוש שנים קודם לכן.

בנוסף למחקר פעלה רבות לשימור הגורילות וסביבתן. היא הקימה את קרן דיג'יט לשימור גורילות. הקרן, שנקראת היום "קרן דיאן פוסי", היא זו המממנת את הפקחים ששומרים על הגורילות מפני ציד לא חוקי בכל שעות היממה[66].

במהלך מחקריה הייחודיים התקרבה פוסי לגורילות באורח מופלא. כמו שאלר לפניה, פוסי הראתה אף היא, כי הגורילות אינן תואמות לדימוי האכזרי שיצר לגביהן האדם,[67]. פוסי  הצליחה לתקשר עם הגורילות, באמצעות חיקוי הבעות הפנים, שפת הגוף והשמעת קולות. בשנת 1970 הופיעה תמונתה על שערו של ה'נשיונל ג'יאוגרפיק'. התצלום שבו נראתה גורילה מחזיקה בעדינות את ידה של פוסי , ריגש אנשים ברחבי תבל , דבר שהגביר את האמפטיה וההזדהות עם הגורילות ויצר לחץ ציבורי נגד פגיעה בהם.

להמשך קריאה: גורילות בערפל – סיפורה של דיאן פוסי; הגורילות: סכנות, שימור ותקווה.

הערות

[1] סדרת הפרימאטים מחולקת לקופים,  קופיפים, וקופי על. ידועים קופי העולם הישן ביניהם קיפופים מהאי מדגסקר כמו למורים וכיוצא באלו. ידועים קופי העולם החדש (רחבי חיץ הנחיריים), ביניהם קופיפים, קוף עכביש והשאגן. קופי העולם הישן, שכולם בעלי נחיריים צרים מתחלקים לקופים וקופי אדם גדולים, הם קופי העל.

[2] מצוטט אצל: "גורילות בקונגו נצפו וצולמו מזדווגות בטבע לראשונה", אתר האינטרנט של עולם אחר.

[3] משה גלעד, "מתברר שהתייר הוא ידידה הטוב של הגורילה", אתר האינטרנט של 'הארץ'.

[4] לינאוס  (1707 – 1778), היה בוטנאי, רופא וזואולוג שוודי; מייסד שיטת המיון המדעית המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה. רבים מכתביו נכתבו בלטינית ומשום כך כתב את שמו בלטיניזציה כ-Carolus Linnæus.

[5] נדב לוי, "לידה מוצלחת ראשונה לגורילת השפלה המערבית", אתר האינטרנט של עולם אחר.

[6]  המין מונה כ-1,000 פרטים. מין זה ברכס הרים המשותף לאוגנדה, רואנדה וקונגו DRC  גורילות באוגנדה באתר WildTravel.co.il

[7] תודה לנדב לוי על הבהרותיו.

[8] הגורילה הלבקנית היחידה שחיה אז  בעולם, שכונתה "סנופלייק" (פתית שלג), גססה מסרטן בגן החיות של ברצלונה בשנת 2003 , בגיל 40.

[9] פרימטים (שם מדעי: Primates, קופאים) היא סדרה במחלקת היונקים הכוללת למעלה מ-200 מיני קופים, קופיפים וקופי אדם.

[10] תודה לנדב לוי על הבהרתו

[11] רוברט ארדרי, בראשית היתה אפריקה, זמורה ביתן, תל אביב, 1979, עמ' 113

[12] שם, עמ' 114

[13] ארדרי טוען ומטעה: "הגורילה אינו קם מן הקן בלילה, אפילו לא כדי להטיל את צואתו. זהו אחד ממיני בעלי החיים הנדירים, שאינו מהסס לזהם את משכבו (בראשית היתה אפריקה, עמ' 114).

[14] "ארבע גורילות הרים נדירות מתו ממכת ברק באוגנדה", אתר האינטרנט של הארץ, 09-02-20

[15]נטע אחיטוב, "גיל ארבל נסע לצלם גורילות בטבע וגילה את האנושיים בבעלי החיים", אתר האינטרנט של הארץ (להלן: גיל ארבל נסע לצלם).

[16]  בראשית היתה אפריקה, שם.

[17] גורילות מתות בסתר

[18] רונן רז, "גורילות באפריקה, ענקי ההרים השחורים", מסע אחר און ליין

[19] ענת שיחור אהרונסון, "דייט עם קינג-קונג", אתר האינטרנט NRG

[20] נדב לוי, "גורילות מתות בסתר", שבעה ימים, מוסף ידיעות אחרונות, 09-11-2007 (להלן: גורילות מתות בסתר).

[21] Sara Hrdy, D. B. (1977). "Infanticide as a primate reproductive strategy". American Scientist. 65 (1): 40–49.

[22]  צימר, קרל, "קטל התינוקות", גליליאו: כתב עת למדע ומחשבה, יולי – אוגוסט 1997 , גליון 23.

[23] . בני פירסט, 'דיאן פוסי, חוקרת הגורילות הראשונה – מותה של אגדה', אתר האינטרנט Economarks

[24]  גורילות מתות בסתר.

[25] "Planet of No Apes? Experts Warn It's Close" Archived 25 October 2012 at the Wayback Machine CBS News Online, 2007-09-12. Retrieved 2008-03-22.

[26] השימפנזה ואשו והגורילה קוקו הם מחלוצי ה"דוברים" בשפת הסימנים. ואשו גדלה כתינוקת בביתם של הפסיכולוגים אלן וביאטריס גארדנר. הם שוחחו ביניהם בנוכחותה רק בשפת הסימנים.

[27] יונת אשחר, "הגורילה שלמדה את שפת בני האדם", מכון דוידסון:

[28] YNET "מתה הגורילה קוקו, שלמדה את שפת הסימנים".

[29] מעריב און ליין: "צפו: הגורילה שהצליחה להגיד תינוק קיבלה את מבוקשה מהמטפלים"

[30] נדב לוי, "בעלי חיים מדברים ואנחנו לא מבינים" , אתר האינטרנט של YNET . , 05.01.13

[31] יונת אשחר, "הגורילה שלמדה את שפת בני האדם",

[32] לוי, נדב. 2005.  "עמוק מדי בשביל הגור שלי. [על שימוש בכלים בגורילות השפלה המערביות, לראשונה בטבע]". עיתון "הארץ", עמ' ב'6. (אוקטובר 31).

[33] יונת אשחר, "ארגז הכלים של החיות", מכון דוידסון

[34] תנוחת ההזדווגות המוכרת, הדורזו-וונטרלית, ה-Dorso-Ventral Position

[35] נדב לוי, "גורילות בקונגו נצפו וצולמו מזדווגות בטבע לראשונה", אתר האינטרנט של עולם אחר.

[36] בראשית היתה אפריקה, עמ' 114

[37] נדב לוי, "גורילות הרים ועיכול עצים, רוקחות באוגנדה", אתר האינטרנט של 'עולם אחר'

[38] "מוחם של הקופים גדול ומפותח", אתר האינטרנט תפוז. זאב ונדב לוי ,אתיקה, רגשות ובעלי חיים, ספרית פועלים, פרקים 5, 8, 10, 12, 13.

[39] נדב לוי, "גורילות אינן דווקא צמחוניות, ואולי טורפות בעלי-חיים ומסוכנות", אתר האינטרנט של 'עולם אחר'

[40] נדב לוי, גורילות הרים ועיכול עצים

[41] הוכחה ראשונה לאכילת קופים על ידי גורילות

[42] נטע אחיטוב, "גיל ארבל נסע לצלם

[43] Behavioral responses around conspecific corpses in adult eastern gorillas (Gorilla beringei spp.)  מגזין PeerJ Journal of Life and Environmental Sciences)

[44] "בליווי אנושי צמוד", גורילות ההרים באפריקה ניצלות מסכנת הכחדה חמורה, אתר האינטרנט של הארץ

[45] לוי נדב 2011. "הפיגמים בני הבטווא באוגנדה". טבע הדברים 183, עמ' : 102-94.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4028506,00.html

[46] נדב לוי, "גורילות הרים ועיכול עצים, רוקחות באוגנדה", אוגוסט2007. אתר האינטרנט של חברת "עולם אחר". (ספטמבר 02).

[47] בשנת 500 לפנה"ס בקירוב יצא חנון למסעו הימי, בראש של צי בן כ-60 ספינות על מנת לחקור וליישב את חופיה הצפון מערביים של יבשת אפריקה. הוא הפליג דרך מיצרי גיברלטר ייסד או הקים מחדש מספר מושבות לאורך חופה הצפון-מערבי של מרוקו והמשיך למרחק רב לאורך חופה המערבי של אפריקה.

[48] פריפלוס (מיוונית: "שיט מסביב") הוא יומן או מדריך מסע ימי, שערכו קברניטים ושנועד להדריך ספנים אחרים בתוואי הדרך. בעת העתיקה לא היו מפות ימיות שהיה אפשר לנווט בעזרתן, ולכן קברניטים היו נוהגים לתעד את המראות שראו במהלך מסעם, כולל נקודות ראויות לעגינה. התיאור כלל נקודות ציון בולטות שיכולות לעזור בניווט וכן תיאור של זרמים חזקים.

[49] Hanno (1977). Periplus, or Circumnavigation (of Africa). Translated by Oikonomides, Al. N. (2nd ed.). Chicago: Ares Publishers.

[50] נחום סלושץ. ספר הים – כבוש הימים בהיסטוריה. תל אביב, הוצאת החבל הימי לישראל, תש"ח. פרק 12, עמ' 176–184: "פרשת סבוב חנא השופט"; תרגום לעברית של Periplus,

[51] Carpenter, Rhys (1966). Nef, Evelyn Stefansson (ed.). Beyond the Pillars of Heracles: The Classical World Seen through the Eyes of its Discoverers. The Great Explorers. New York: Delacorte Press

[52] Andrew Batell, The Strange Adventures of Andrew Battell   of Leigh, in Angola and the Adjoining Regions, GUTENBERG EBOOK

[53] נדב לוי, " גורילות הרים ועיכול עצים, רוקחות באוגנדה", אתר הבית של "עולם אחר".

[54]  ריצ'רד אואן, פלאונטולוג, שהתפרסם בכך שטבע את המושג "דינוזאור", שהוראתו "זוחל אימתני". (Owen, Richard (1841). "Report on British fossil reptiles. Part II". Report of the Eleventh Meeting of the British Association for the Advancement of Science; Held at Plymouth in July 1841: 60–204.; see p. 103)

[55] Conniff, Richard (2009). "Discovering Gorilla". Evolutionary Anthropology: Issues, News, and Reviews. 18 (2): 55–61.נדב לו טוען במאמר "גורילות מתות בסתר", כי סוואג' המליץ להשתמש בשם המקומי גורילה,ולטענתו מקור השם בשפה היוונית הקדומה, המסתמכת על הגדרתו כקוף-אדם חדש. סוואג' בחר את השם גורילה מתוך התחשבות בשמו של קוף העל הזה בשפות אפריקאיות ובהסתמך על מגעיו עם מיסיונרים ואפריקאים מקומיים שפגש בחופי מערב-אפריקה.

[56] Savage TS. (1847). Communication describing the external character and habits of a new species of Troglodytes (T. gorilla). Boston Soc Nat Hist: 245–247

[57] "Du Chaillu, Paul Belloni". Encyclopædia Britannica. 8 (11th ed.). Cambridge University Press. p. 629.

[58] Cosans, Christopher E. (2009). Owen's Ape & Darwin's Bulldog: Beyond Darwinism and Creationism. Bloomington: Indiana University Press. pp. 1–192

[59] גורילות מתות בסתר

[60]  נדב לוי, "גורילה – מין נכחד", טבע הדברים , גליון 56, יוני 2000, עמ' 16-35. ראו גם רונן רז, "ענקי ההרים השחורים", מסע אחר און ליין;  Discovery of the mountain Gorilla

[61]  אלברט הראשון, מלך הבלגים, (‏1875 –1934), נסיך בלגיה, דוכס סקסוניה, נסיך סקסה-קובורג-גותה, יורש העצר של המלכות הבלגית. מלכה השלישי של בלגיה החל מ-23 בדצמבר 1909, לאחר מותו של לאופולד השני.

[62] גורילות מתות בסתר

[63] Keir Brooks Sterling. Biographical Dictionary of American and Canadian Naturalists and Environmentalists. pp. 12–13. Retrieved January 21, 2008.

[64]  ראו גם: גורילות מתות בסתר.

[65] Schaller, George B. (1963). The Mountain Gorilla – Ecology and Behavior. University of Chicago Press.

Schaller, George B. (1964). The Year of the Gorilla. Chicago: University of Chicago Press. p. 304 pages..

[66] נטע אחיטוב, "גיל ארבל נסע לצלם"

[67] קינג קונג (King Kong) הוא סרט אמריקאי משנת 1933 שעוסק בקינג קונג – גורילת ענק בדיונית השוכנת באי ששמו "אי הגולגולת" שאליו הגיעו בני אדם.