גילי חסקיןסרביה וקוסובו לאחר העצמאות
כתב: גילי חסקין
ראו קודם, באתר זה: תולדות הסכסוך בקוסובו.
ראו גם: תולדות סרביה הקדומה ; תולדות סרביה בתקופה העות'מנית עד הקמת יוגוסלביה.
קוסובו נמצאת במזרח אירופה, באזור הבלקן. שטחה הכולל מסתכם ב-10,887 קמ"ר. היא גובלת בסרביה בצפון, במונטנגרו במערב, באלבניה בדרום מערב, ובמקדוניה הצפונית בדרום מזרח. אין לה מוצא לים. בירת המדינה והגדולה בעריה היא פרישטינה.
סרביה איבדה את השליטה בקוסובו בעקבות מלחמת קוסובו, אך מכיוון שהסרבים רואים את המקום כערש הלאומיות הסרבית, היא מוסיפה לראות בו מחוז שלה ששמו "האזור האוטונומי של קוסובו ומטוחיה" ושוללת את תוקף הכרזת העצמאות.
ראו קודם, באתר זה: מלחמת קוסובו
המיעוט הסרבי, שמרוכז בחלקו באזור מיטרוביצה שבצפון, הגובל בסרביה, אינו מקבל את הכרזת העצמאות. הוא מתנגד לכך למרות הסכמתה של קוסובו לקבל על עצמה פיקוח בינלאומי בסוגיית המיעוטים, בהתאם להמלצתה של ועדת האו"ם בראשותו של נשיא פינלנד לשעבר, מארטי אטיסארי.
ישראלי המבקר בקוסובו אינו יכול להימלט מן ההשוואות, הבאות משני הצדדים. זיכרון המאבק המשותף נגד הנאצים מאחד הרבה סרבים ויהודים. אבל מעבר לכך, הסרבים רואים בקוסובו את ערש לאומיותם ואליה הם מבקשים לשוב. סביב קרב קוסובו ב-1389, שבו נוצח הנסיך הסרבי לאזאר בידי הטורקים, נרקם במאה ה-19 האפוס הלאומי הסרבי.
מצד שני, אם מבקשים להתמודד עם המציאות העכשווית ולא עם ערפילי ההיסטוריה הרחוקה, יש להזכיר כי מאז שסרביה סיפחה את קוסובו ב-1912, בעקבות ניצחונה במלחמת הבלקן הראשונה, היו האלבנים בחבל נתונים לצורות שונות של דיכוי והתמודדו עם אפליה לשונית ותרבותית ועם ניסיון לשנות את המאזן הדמוגרפי בחבל לטובת הסרבים. לשיא הגיעו הדברים עם התפרקות יוגוסלביה, שבעקבותיה הפך סלובודן מילושביץ את קוסובו למכשיר שסייע לו לעלות לשלטון בסרביה.
ב-17 בפברואר 2008, במהלך ישיבה מיוחדת שהתקיימה בשעות אחר הצהריים, הכריז ראש הממשלה האשים טאצ'י (Hashim Thaçi) על עצמאותה של קוסובו, חרף התנגדותה של סרביה ואיומה בהטלת סנקציות כלכליות ודיפלומטיות על קוסובו ועל מדינות שיתמכו בהכרזתה. במהלך הישיבה הוקראה הכרזת העצמאות של המדינה. באותו יום הוכרז נשיא קוסובו פאטמיר סג'דיו, כראש המדינה החדשה.
בישיבת הפרלמנט המיוחדת הוכרז: "אנחנו מנהיגי העם, שנבחרו בדרכים דמוקרטיות, מצהירים בזאת על קוסובו כמדינה ריבונית ועצמאית. זהו דף חדש בהיסטוריה של קוסובו. אנו מחויבים להקים מדינה דמוקרטית עבור אזרחנו, מדינה שתשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית".
מנהיג קוסובו, ראש הממשלה האשים תאצ'י, ביקש להעביר מסר מפויס לסרביה. "הניצחון ההיסטורי של קוסובו לא צריך להיתפס כהפסד בסרביה", הוא אמר. שר החוץ אמר כי המסר לממשלה הסרבית הוא "בואו לדבר אתנו וליישב את המחלוקות".
Secretary of Defense Robert M. Gates (center) escorts Kosovar President Fatmir Sejdiu (left) and Kosovar Prime Minister Hashim Thaci through an honor cordon and into the Pentagon on July 18, 2008. Gates and his senior advisors will meet with the Kosovar leadership to discuss the new nations' security requirements. DoD photo by R. D. Ward. (Released)
ב-30 ביולי 2008, כ-5 חודשים לאחר הכרזת העצמאות, החלה קוסובו בהנפקת דרכונים.
הכרזת העצמאות נעשתה בהסכמה שבשתיקה של חלק ממדינות האיחוד האירופי ושל ארצות הברית, ואכן בריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה וארצות הברית הכירו בה בתוך זמן קצר (ב-18 בפברואר). ב-19 בפברואר 2008 החזירה סרביה את שגרירה מארצות הברית לאות מחאה על הכרתה בקוסובו. כוחות נאט"ו הם שהביאו להקמת השלטון האוטונומי בקוסובו בחסות האו"ם, והיו שפירשו את העובדה שהמדינות המרכזיות בנאט"ו לא הפעילו את השפעתן ולא מנעו את הכרזת העצמאות כמתן "אור ירוק" לעצמאות קוסובו. ב-18 בפברואר נערכה פגישה מיוחדת בבריסל, בעניין קוסובו, של נציגי מדינות האיחוד האירופי. בפגישה זו הביעו ספרד וסלובקיה התנגדות להכרה בעצמאות קוסובו, בניגוד לעמדת מדינות אחרות באיחוד. ההערכה היא שספרד חוששת שעצמאות קוסובו תהווה תקדים להכרה עתידית בעצמאות חבליה האוטונומיים: ארץ הבסקים וקטלוניה. לאיחוד האירופי אין כיום עמדה רשמית כלפי מעמדה של קוסבו, אך הארגון החליט לשלוח כוח משימה על מנת להבטיח המשך הנוכחות של כוח אזרחי בינלאומי בקוסובו.
רוסיה, שתומכת באופן מסורתי בעמדת סרביה, התנגדה להכרזת העצמאות, וקראה לכינוס חירום של מועצת הביטחון של האו"ם. במשרד החוץ הרוסי טענו כי ההכרזה מגבירה את החשש מהסלמה באלימות האתנית, ומעימותים חדשים במדינות הבלקן. מוקדם יותר הודיעה רוסיה כי היא שוקלת לנצל את כוחה במועצת הביטחון כדי להפוך את קוסובו ל"מדינה מדרגה שנייה", ולמנוע ממנה חברות באו"ם, בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית[1].
בכירים רוסיים כבר רמזו בעבר כי רוסיה רואה בסרביה ידידה קרובה. מיקומה של סרביה היום, בגבול האיחוד האירופי (בצפון- הונגריה, ולאחר צירופן של רומניה, קרואטיה ובולגריה, גם במזרח, בדרום ובצפון מערב) ובגבול המדינות המוסלמיות (במערב- אלבניה, בוסניה הרצגובינה וכמובן שאלת קוסובו הלא פתורה) מותיר את סרביה כמובלעת פרו רוסית אחרונה בבלקן, ועל כן ימהרו הרוסים לסייע לסרבים בעת מצוקה.
סיבה נוספת להתייצבותה של מוסקבה לצד בלגרד לא נבעה רק מתמיכתה ההיסטורית של רוסיה בסרביה, היא סוגיית צ'צ'ניה, שם היא מנהלת מזה שנים מאבק עקוב מדם, בצ'צ'נים המוסלמים שרוצים עצמאות[2].
מותו של נשיא יוגוסלביה לשעבר במהלך משפטו בבית הדין הבינלאומי בהאג והתנתקותה של מונטנגרו מסרביה, שבו ועוררו רגשות לאומיים מודחקים בקרב הסרבים. קיימת בקרבם תחושה כי האלבנים, בחסות הקהילה הבינלאומית, פועלים בכדי לטהר את קוסובו מכל נוכחות סרבית.
בנאום שנשא נשיא סרביה, בוריס טאדיץ', ב-13 באוגוסט 2006, תיאר את תחושותיהם של שרידי הסרבים החיים בקוסובו- "הם חיים בפחד מתמיד לחייהם ולחיי משפחותיהם". מאז עברה השליטה על החבל לידי האו"ם סבלו הסרבים משורה ארוכה של התנכלויות מצד לאומנים אלבניים. הנאום עצמו נערך לציון שלוש שנים לרצח שתי נערות ולפציעתם של ארבע אחרות בעת ששחו בנהר הזורם סמוך לכפרן בקוסובו.
בית הדין הבינלאומי בהאג, קבע כי ההכרזה חוקית. נשיא בית הדין, היסאשי אוואדה, אמר כי "החוק הבינלאומי אינו כולל איסור על הכרזות עצמאות".[3].
סרביה מיהרה לגנות את הכרזת העצמאות. שר החוץ של סרביה, התריע כי צעד כזה עלול להצית מחדש את כל מוקדי הסכסוך בלב אירופה, ומקונן: הלוואי שארה"ב היתה מתייחסת לסרבים ולקוסובארים כפי שהיא מתייחסת לישראלים ולפלשתינאים. הנשיא בוריס טאדיץ', אמר בנאום טלוויזיוני ששודר דקות לאחר ההכרזה: "סרביה לעולם לא תקבל את הכרזתה החד צדדית והבלתי חוקית של קוסובו". ראש הממשלה הסרבי ווייסלב קושטוניצה טען כי מדובר במדינה "בדויה". לדבריו, קוסובו הוכרזה כמדינה עצמאית באופן בלתי חוקי על ידי ארצות הברית, "שמוכנה להפר את הסדר הבינלאומי למען מטרותיה הצבאיות.
הפגנות בסרביה נגד הכרזת העצמאות של קוסובו
בבלגרד, בירת סרביה, יידו מפגינים אבנים לעבר שגרירות ארה"ב, במחאה על התמיכה האמריקאית בעצמאות קוסובו. בעיר המחולקת מיטרוביצה שבקוסובו הושלכו רימוני יד לעבר מוסדות האיחוד האירופי והאו"ם. לא נגרם נזק, אך הבניינים פונו.
ברחבי סרביה, התנוססו כרזות עם דיקונאותיהם של ג'ורג' ושינגטון, אברהם לינקולן, ג'ון פ. קנדי, ווינסטון צ'רצ'יל, וילי ברנדט ושארל דה-גול, כשמתחתם הסיסמה: "קוסובו היא סרביה!". לצד כל תמונה מופיע קטע קצר מתוך אחד מנאומי המנהיג המצולם. הקטעים נבחרו בקפידה, חלקם הותאמו למציאות הסרבית[4]. הם נועדו לטעון, שלו היו אותם מנהיגים מיתולוגיים בינינו, היו ודאי מתייצבים לצד סרביה הנאבקת על שלמות מולדתה ונגד יוזמת ההתנתקות של קוסובו.
ממשלות סרביה וקוסובו יצרו קשר עם ממשלת ישראל, כל אחת בבקשה כי תתמוך בעמדתה, ואף הביאו דוגמאות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להצדיק את עמדותיהן. סרביה טוענת, כי קוסובו עבור הסרבים היא כירושלים עבור הישראלים[5], ואילו ממשלת קוסובו טוענת, כי ישראל צריכה לגלות הבנה לרצונו של עם נרדף בעצמאות. ישראל הודיעה לשר החוץ הסרבי, שלא תהיה בין המדינות הראשונות להכיר בעצמאות קוסובו[6].
ב-22 ביולי 2010, קבע בית-הדין הבינלאומי של האו"ם בהאג כי הפרישה החד-צדדית של קוסובו מסרביה ב-2008 וההכרזה על עצמאותה, לא הפרו חוקים בינלאומיים. החלטה זו עשויה לעודד מדינות נוספות להכיר בעצמאותה של קוסובו ולקרב את הצטרפותה לאו"ם, אך אין לה תוקף ממשי או מחייב מבחינה חוקית.
במסגרת המאמצים לגייס את תמיכתן של מדינות "משמעותיות" בעיני סרביה, ביקר בישראל שר החוץ הסרבי, ווק ירמיץ'[7], בראשית 2008. בנאום במרכז הבינתחומי בהרצליה, ציטט השר את גולדה מאיר שהצהירה בעבר כי "אי-אפשר לשאת ולתת עם מי שאגרופו קפוץ"; הוא הזכיר גם את אבא אבן, שהצהיר כי "אנשים ואומות נוהגים בתבונה רק לאחר שמיצו את כל יתר האפשרויות" ושהטרגדיה של האדם אינה סבלו, אלא הדברים שאותם הוא מחמיץ". בהקשר זה אמר ירמיץ': "האפשרויות להגיע להסכם שלום במערב הבלקן נוסו וכל שהניבו היתה אלימות גדולה יותר. הטרגדיה שלנו, הסרבים והאלבנים, היא שלא החמצנו אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות"; לבסוף הזכיר השר את "המדינאי הדגול", יצחק רבין, שביקש להעביר את המסר האוניברסלי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", בעת קבלת פרס נובל לשלום, ב-1994: "בדבריו כיוון רבין לכך שכדי לשמור על קדושת החיים יש רק פתרון רדיקלי אחד: שלום אמיתי".
נאומו של ירמיץ' היה מלאכת מחשבת של דיפלומטיה קרה ושכלתנית הנשענת על ערכי הצדק והסדר הבינלאומי, יחד עם פריטה על הרגש המתבססת על ה"המורשת והחוויה ההיסטורית המשותפת". הוא ציין שכמו היהודים, "גם הסרבים היו מושא לרדיפות קשות ולהשמדה"; סיפר שהוא עצמו נכד לניצול מחנות מאוטהאוזן ודכאו; הצהיר שבלגרד היתה בין הראשונות בעולם שהכירו במדינת ישראל ועמד על "מחויבותו האישית" להעמקת הקשרים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות.
בראיון ל"הארץ", הציג ירמיץ' את ארסנל הטיעונים, שאומצו גם בכמה חוגים מדיניים ואקדמיים בישראל, ושנועדו להרתיע מפני ההשלכות שעלולות להיות להכרה בינלאומית בעצמאות קוסובו על ישראל. ירמיץ' מתנגד לתפישה לפיה סכסוך פוליטי וטריטוריאלי יכול להסתיים באמצעות פתרון חיצוני כפוי וללא תמיכת שני הצדדים לסכסוך. התומכים כאן בעמדתו סבורים, שגם על ישראל עלולים לכפות בעתיד הסדר עם הפלשתינאים[8].
כשהוא פונה שוב לרגש היהודי, מדבר ירמיץ' על קוסובו כעל "ערש הלאומיות, התרבות והדת" של סרביה. הרמז ברור: אם גוזלים ממנה את מה שהוא מכנה "ירושלים הסרבית", למה שלא יקחו בעתיד מישראל את "אל קודס", שתיהפך לבירת פלשתין עצמאית. ירמיץ' מכיר את טיעוני הנגד: הפלשתינאים רוצים את ירושלים כבירתם, בעוד שהאלבנים אינם נושאים עיניהם לבלגרד; מאז המאה ה-19 יש בירושלים רוב יהודי ואילו בזאת "הסרבית" אין רוב סרבי-אורתודוקסי זה כ-300 שנים; מלבד ולמרות זאת, לפחות חלק מהיהודים מוכנים להתפשר בירושלים, בעוד הסרבים לא מוכנים לוותר על "לבם ונשמתם".
אולי לכן ירמיץ' חוזר להתמקד בטיעונים החוקתיים – בפגיעה "המסוכנת", בעיניו, במשטר הבינלאומי. "ריבונות", "שלמות טריטוריאלית", "גאווה לאומית" ולהבדיל "השפלה" – הם חלק בלתי נפרד מהרטוריקה שלו. החלטה 1244 של מועצת הביטחון, שהתקבלה לאחר מלחמת קוסובו, הכירה בריבונותנו במחוז, הוא מזכיר. "פיצולה של סרביה – מדינה דמוקרטית ומוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית – יערער את יסודות היחסים הבינלאומיים המתבססים על אמנת האו"ם ואת הלגיטימציה של מועצת הביטחון שלה". גם בישראל יש הסבורים, שאל לה להכיר בישות שעצמאותה לא זכתה להכרת מועצת הביטחון. עקיפת המועצה תוך פגיעה בזכות הווטו של הרוסים המתנגדים לעצמאות קוסובו, כך נטען, תהיה בומרנג לישראל הנזקקת בעצמה לווטו האמריקאי.
אלא שהצורך לעקוף את האו"ם נובע דווקא מהכרה בחוסר יכולתו לפתור סכסוכים אתניים וטריטוריאליים. "המשטר הבינלאומי" הרי לא הצליח לפתור את בעיית בוסניה, וגם לא את בעיית קפריסין. השמירה על אותו משטר, אינה מאפשרת להתערב ברצח העם בדרפור, או להפעיל כוח לסיכול ההתגרענות האיראנית.
ירמיץ' טען, שהאלבנים בקוסובו אחראים גם הם לפשעים חמורים ולטיהור אתני של סרבים. כמו כן טען כי פשעי נשיא יוגוסלביה לשעבר סלובודן מילושביץ' נוראיים ללא ספק, אבל לא ייחודיים: פשעי סדאם חוסיין, למשל, לא פגעו בזכותה של עיראק לטעון לריבונות בכורדיסטאן. שלישית, הסרבים עצמם הם שהפילו את מילושביץ' במהפכה דמוקרטית ב-2000; הם שהסגירו אותו ואת בכירי משטרו לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג; והם ששיגרו ביולי 2005 את נשיאם, בוריס טאדיץ', להרכין ראש ביום השנה העשירי לטבח סרברניצה בפני משפחות 8,000 הקורבנות הבוסנים. מדוע, אם כן, צריכים הם לשאת בעונש שמילושביץ' עצמו לא נדרש לשאת בו? רביעית, מאז הודח מילושביץ', עסוקים הסרבים בבניית מדינה הנשענת על מוסדות דמוקרטיים ועל כלכלת שוק תוססת; מדינה, שפניה למערב ולהשתלבות מלאה באיחוד האירופי.
ירמיץ' הזהיר ממדיניות מערבית נמהרת, ובעלת השלכות אפוקליפטיות. הוא אמנם שולל את טענת התועמלנים הסרבים, לפיהן לאסלם יש היום משקל משמעותי בחברה הקוסובארית; עם זאת, כפיית פתרון חיצוני עלולה, לדעתו, להפוך את הסכסוך האתני לסכסוך דתי. בנוסף, בדינמיקה הגיאופוליטית הייחודית לבלקן עלול להיווצר "אפקט דומינו לא מבוטל, שיפגע ביציבות האזורית, יערער את הדמוקרטיה ואת לגיטימיות הגבולות הקיימים ויהפוך את השגשוג לתעתוע".
אפשר להאמין לירמיץ'. למרות ההיסטוריה המשותפת של רוסיה וסרביה, למרות התרבות והדת המשותפת, קרבת השפות והקשרים הכלכליים והצבאיים, סרבים רבים קושרים היום את גורלם באירופה. "שאלת קוסובו תמיד העסיקה את רוסיה. במובן זה היא משמשת לנו מגאפון", אומר השר הסרבי. מגאפון להעלאת תביעות היסטוריות. האיחוד האירופי, לעומת זאת, הוא העתיד. לדבריו: "מדובר בפרויקט השלום הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות. במסגרתו לא ניתן להעלות על הדעת שיפרוץ סכסוך אלים בין שתי אומות". אם כך, מדוע שלא תכיר סרביה במציאות ותקבל את המסלול שאירופה מציעה לה: הכרה ב"עצמאות המותנית" של קוסובו, בתמורה ליציאה מהבידוד הבינלאומי והצטרפות מהירה לאיחוד. מבחינת ירמיץ', הדרישה להפגנת פרגמטיזם וריאליזם עובדת בשני הכיוונים: מדוע שלא יהיו אלה הקוסבארים שיוותרו על עצמאותם בתמורה לקבלת האוטונומיה הרחבה ביותר האפשרית והצטרפות מהירה לאיחוד כחלק מהמדינה הסרבית?
ב-15 באפריל 2015, עורר אדי ראמה, ראש ממשלת אלבניה, מתיחות בבלקן כשאמר כי איחוד של ארצו עם חבל קוסובו שהתנתק מסרביה לפני שבע שנים והכריז על עצמאותו הוא מהלך "בלתי נמנע", בין שהוא יכשיל את כניסתה של אלבניה לאיחוד האירופי ובין שלא. דבריו של ראש הממשלה האלבני גררו גינוי מצד סרביה, וגורם רשמי בבלגרד האשים את ראמה כי הוא "הולם בתופי מלחמה". סרביה והמערב רגישים מאוד להתבטאויות הנוגעות לאיחוד אלבניה עם קוסובו – צעד שמעצמות המערב שללו בפירוש ב-2008, במקביל להבעת התמיכה שלהן בהתנתקות קוסובו מסרביה[9].
ראמה מתח ביקורת על חוסר הנכונות של האיחוד האירופי להרחיב את האזור הפטור מוויזה כך שיכלול גם את קוסובו, ואמר שהאיחוד צריך לחשוב באופן אסטרטגי יותר ולדרוש שהבלקן יהפוך לחלק ממנו בהקדם האפשרי. "לאחר מכן, כמובן, כל הקבוצות האתניות בבלקן יהיו יחד ללא הצורך להתמודד עם גבולות".
יועץ של נשיא סרביה טומיסלב ניקוליץ' אמר כי ראמה צריך "לחדול מלהכות בתופי המלחמה", וראש ממשלת סרביה אלכסנדר ווצ'יץ' כתב בטוויטר כי אלבניה וקוסובו לעולם לא יתאחדו: "אני מבקש מהמנהיגים האלבנים להפסיק להסית לחוסר יציבות באזור".
מפלגת השלטון של קוסובו, בראשה עומד ראש הממשלה האשים תאצ'י, ניצחה בפעם השלישית בבחירות, שנערכו ב-9 ביוני 2014. "המפלגה הדמוקרטית של קוסובו" (PDK) קיבלה 30% מהקולות. בכך היא גברה על יריבתה הגדולה מפלגת "הליגה הדמוקרטית של קוסובו" (LDK) שקיבלה 26% מהקולות. שיעור ההצבעה בבחירות הנוכחיות עמד על 43%, נמוך יותר ממערכות הבחירות הקודמות ב-2007 (54%) ו-2010 (48%). פרשנים ייחסו את דלילות המצביעים, לתסכול האזרחים על העוני והשחיתות המתפשטים במדינה, בה חיים 1.8 מיליון אזרחים והיא נחשבת לאחת המדינות העניות באירופה עם שיעור אבטלה גבוה של כשליש מכוח העבודה. כך למשל, התוצר הלאומי הגולמי (GDP), עומד על $4,649 לשנה, לנפש. 21% מהתושבים נמצאים מתחת לקו העוני. ושיעור האבטלה מוערך ב-40%. כשליש מהתוצר מגיע מסיוע חוץ, ותרומה משמעותית נוספת מתקבלת מכספים שנשלחים מן הפזורה האלבנית-קוסובארית.
תאצ'י הקים קואליציה ובה מספר מפלגות קטנות, חלקן אף מזוהות עם הסרבים. מיד עם השבעתה, החלה הממשלה הנכנסת להתמודד עם לחץ גובר מצד מדינות המערב למצות את הדין עם פושעי מלחמה, חלקם חברים לנשק של תאצ'י.
התחזיות מראות שהכלכלה בקוסובו צפויה לעלות , בזכות בניית תשתיות ומזומן שנשלח אליה על ידי אזרחים שלה העובדים בחו"ל. אבל גם הגידול הזה לא מספיק בשביל לספק עבודה לרבבות המובטלים. חודשיים לפני הבחירות, ממשלת תאצ'י הגדילה את המשכורות, הפנסיות ושירותי הרווחה של המגזר הציבורי ב-25%. זה השפיע באופן ישיר על 240 אלף מורים, רופאים, שוטרים, פנסיונרים ועוד. תאצ'י הבטיח לחזור על כך בכל שנה, במידה וינצח בבחירות.
חבלי הלידה של קוסובו העצמאית טרם הסתיימו,: אי-בהירות בקשר לגבולות, בעיית פליטים, נוכחות האו"ם שמשמעותה הקפאת הסטטוס-קוו וחוסר יכולת לפתור את הבעיות. בגלל האי-הסכמה בין ארה"ב למרבית מדינות אירופה מכאן ורוסיה מכאן, יש עדיין בקוסובו נוכחות של מספר ארגונים בינלאומיים – כוח נאט"ו, סוכנויות או"ם וארגונים של האיחוד האירופי. סמכויותיהם של כל הארגונים האלה חופפות לעתים, פתרונות אין להם ומרבית זמנם מוקדשת לתיאומים ביורוקרטיים בינם לבין עצמם. כוח נאט"ו – KFOR – מחזיק מחנות מבוצרים ברחבי המדינה ושיירות של יחידותיו מקיימות סיורים, שתכליתם אינה ברורה לאיש.
כישלון המערכת הבינלאומית בולט במיוחד בעיר מיטרוביצה. נהר האיבאר העובר במרכזה מפריד בין חלקה הדרומי, השייך לקוסובו במלוא מובן המלה, לבין חלקה הצפוני הנשלט בידי הסרבים המקומיים – ולמעשה בידי בלגרד.
ד"ר בייראם רג'פי, בעבר ראש ממשלת קוסובו, הסביר לשלמה אבינרי, שביקר באלבניה ב-2009, את מורכבות החיים בעיר החצויה: יש אלבנים הגרים בחלק הצפוני שזקוקים להגנה, מפני שהם עובדים בחלק הדרומי; יש עבודות תשתית בחלק הצפוני המבוצעות על ידי ממשלת קוסובו, אבל בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. סביב כל בית שנבנה וכל כביש שנסלל מתנהל מו"מ בינלאומי, וכל פעולות הפיתוח נתקלות בסחבת ומעוררות חשדות הדדיים. שיפוץ בניינים אלבניים בצפון העיר, שנהרסו במלחמה, מתעכב בגלל התנגדות הסרבים. האיחוד האירופי מינה לפני מספר שנים, מתאם מיוחד למיטרוביצה: הסרבים רואים בכך הכרה במעמדם הנבדל, ואילו האלבנים מתרעמים על כניעה לתכתיבים הסרביים.
את מצב הביניים הזה – עצמאות עם אי-בהירות בשאלות יסוד כמו הגבולות והמעמד הבינלאומי, בצד תלות בגופים בינלאומיים – היטיב לתאר וטון סורוי, בעלים והעורך של העיתון הנפוץ ביותר בקוסובו, "קוהא דיטורה", וחבר פרלמנט לשעבר, שהשתתף בשיחות על עתיד החבל מטעם האלבנים של קוסובו.
לדברי סורוי, עד שלא תתייצב קוסובו, לא תהיה יציבות בכל האזור. מכיוון שגבולותיה טרם נקבעו סופית והיא לא זכתה להכרה בינלאומית כללית, קוסובו היא עדיין "מדינה לא גמורה" (unfinished state): אבל כאלה הן גם סרביה, שגבולותיה טרם נקבעו סופית, ובוסניה-הרצגובינה שרחוקה מן המנוחה והנחלה ומקדוניה, שיחסיה עם יוון טרם הוסדרו (בגלל התנגדות יוון לשם המדינה) ושהתסיסה של המיעוט האלבני שבה לא הגיעה לקצה. לכן, לדעת סורוי, רק צירוף כל המדינות שקמו על חורבות יוגוסלביה לאיחוד האירופי יעניק יציבות לאזור.
אבל בינתיים מתקשה קוסובו להשתחרר מתרבות התלות בגורמים בינלאומיים, ובייחוד ארה"ב, שסללו את הדרך לעצמאותה. גם ההתפתחות הכלכלית נפגעת, מכיוון שקוסובו אינה חברה בארגונים בינלאומיים כך למשל, לקבוצות ספורט יש קשיים להתקבל לתחרויות בינלאומיות בגלל וטו סרבי הנתמך על ידי רוסיה).
לא כל הבעיות האלה ניתנות לפתרון מיידי, אבל תרבות התלות אינה מיטיבה עם קוסובו. גם ההתמקדות במעמד הבינלאומי של המדינה מסיטה את תשומת הלב מבעיות הפנים – אי-פיתוח כלכלי, נפוטיזם, שחיתות ציבורית בהיקף מפחיד ואדישות של הציבור לתהליך הפוליטי[10].
הערות
[1] אסף אוני, "קוסובו עצמאית, ריבונית ודמוקרטית", באתר הארץ, 17 בפברואר 2008
[2] על פניו, אולי ייראה מוזר, שרוסיה מפגינה חוסר עקביות בעמדותיה בסוגיות של עצמאות והגדרה עצמית לקבוצות אתניות – מוסקבה הרי תומכת במאבקם של המחוזות הבדלניים דרום-אוסטיה ואבחזיה נגד גאורגיה, ובמאבקם של המורדים במחוז טרנסיסטריה במולדובה. ואולם, שלושת המחוזות הבדלנים הללו אינם מעוניינים בעצמאות, אלא רוצים להתמזג חזרה עם רוסיה – בניגוד לתושבי קוסובו האלבנים, הדורשים עצמאות של ממש.
[3] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3923893,00.html
[4] לינקולן, מבטו מהורהר, מצהיר בכרזה: "בדברים החשובים ביותר, איננו יכולים ואף אסור לנו לוותר". צ'רצ'יל – הסיגר הנצחי בידו – קורא לבריטים לעמוד מול גרמניה הנאצית ומכריז: "נגן על מה ששייך לנו. לעולם לא ניכנע". ואילו דה-גול – לבוש מדי צבא – מצוטט כאומר: "יום יבוא וייבשו הדמעות, תגווע השנאה, ייסללו שדות הקרב – אבל מולדתנו, לנצח תישאר".
[5] באתר nrg מעריב, 17 בפברואר 2008
[6] אדר פימור, "פתאום תשמעו בום”, באתר הארץ
[7] ירמיץ', אז בן 32, מטאור של הפוליטיקה הסרבית. בתפקידו האחרון היה יועצו המדיני של הנשיא, בוריס טאדיץ'. הוא הכיר אותו עוד מתקופת לימודיו בתיכון בבלגרד, שם שימש הנשיא כמורה שלו לפסיכולוגיה. כבר כשנהפך המורה לשר התקשורת של יוגוסלביה ומאוחר יותר לשר ההגנה הסרבי, יש לו תואר בפיסיקה מאוניברסיטת קיימברידג' ותואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הארוורד.
[8] יותר מכך, מי יערב לה שניסיון של ערביי ישראל להתנתק מהמדינה, בגליל למשל, לא יזכה אף הוא לתמיכה בינלאומית פעילה? ירמיץ' עצמו מעדיף שלא להיכנס לצד הישראלי-פלשתיני של המשוואה. הוא ודאי מכיר את מגבלותיה: המציאות הדמוגרפית-גיאוגרפית בקוסובו, שבה האלבנים הם רוב של 90%, אינה דומה לזאת של הגליל, בעל האוכלוסייה המעורבת. לכן, אין אף גורם משמעותי שיכיר בתביעה בדלנית-דימיונית של ערביי ישראל. כמו כן, במקרה של קוסובו, הכרזה על עצמאותה לא תהיה חד-צדדית, אלא בהסכמת ארה"ב ואירופה
[9] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4645054,00.html
[10] שלמה אבינרי, ביקור בקוסובו – מדינה בלתי גמורה, הארץ, 27.11.2009