תולדות אלבניה בתקופה העות'מנית

ההיסטוריה של אלבניה, מהאימפריה הסרבית של סטפן דושאן ועד לסף העת החדשה

כתב: גילי חסקין

בטיול לאלבניה ניכרת המורשת התרבותית שהשאירו העות'מניים. יותר מאשר במרבית מדינות הבלקן, כאן, כמו בבוסניה, התמודדה האוכלוסייה המקומית עם  האתגר העות'מאני על ידי התאסלמות. להלן סקירה של תולדות אלבניה, מאז הקים סטפן דושאן את האימפריה הסרבית ועד ראשית הלאומיות המודרנית, במאה ה-19.

ראו קודם: תולדות אלבניה בעת העתיקה

ראו באתר זה:  טיול לאלבניה – מסע בזמן 

וגם – הרצאה על אלבניה 

רקע

החל ממסע הצלב הרביעי (1204) נחלש כוחה של ביזנטיון. גם לאחר שובה של השושלת הפלאולוגית לכס הקיסר בקונסטנטינופול ,לא הורגש כוחה של ביזנטיון בבלקן .

באמצע המאה ה-14, עלה כוחו של סטפן דושן ((Stefan Uroš IV Dušan  מלך סרביה (1308-1355). הוא עלה לשלטון בשנת 1331, בהדיחו את אביו. תחילה נשא בתואר "מלך סרביה" ומלך מבירתו פריזרן  Prizern)) שבקוסובו.

הוא ניצל שעת חסד היסטורית, שבה נחלשה ביזנטיון, הן בשל התפשטות הטורקים באסיה הקטנה והן בשל מרידות הבולגרים. גם חולשת ההונגרים שיחקה לטובתו והוא הצליח להרחיב מאד את ממלכתו. הוא כבש את מקדוניה, פרט לסלוניקי, את אפירוס, את אלבניה ותסליה, מידי השליטים לבית אנז'ו. ששלטו באזורי החוף ומידי ביזנטיון. אלבנים רבים ברחו דרומה והתיישבו ביוון. הוא הכפיף למרותו את בוסניה ואת רגוזה, היא דוברובניק שבקרואטיה של ימינו.

בשנת 1346 הוכתר בבירתו החדשה סקופיה (כיום בירת מקדוניה העצמאית), ל"צאר הסרבים, היוונים, והבולגרים". תואר שסמן בלי ספק את התפשטותה הטריטוריאלית של סרביה, שנצלה באותה תקופה את היחלשותן הצבאית של האימפריה הביזנטית והונגריה. סטפן דושן בנה לעצמו חצר מפוארת לפי המודל הביזנטי, ואף שאף להשתלט על קונסטנטינופול.

במישור הדתי, התנתק הפטריארכיה בקונסטנטינופול והקים כנסייה סרבית אורתודוכסית עצמאית. הוא חוקק את החוקה של האימפריה הסרבית שכונתה "קודקס סטפן", כנראה היצירה החשובה ביותר של סרביה המדייוואלית. ב-1346 הקים דושן פטריארכיה נפרדת לכנסייה הסרבית ובאותה שנה הוכתר בסקופיה בירתו ל"צאר הסרבים, היוונים, הבולגרים והאלבנים". החצר שהקים, היתה חיקוי לחצר המפוארת שבקונסטנטינופול, אותה רצה לכבוש.

תחת שלטונו הגיעה סרביה לשיאה הטריטוריאלי, הכלכלי, הפוליטי והתרבותי. מותו סיים את ההתנגדות לאימפריה העות'מנית המתקדמת וכתוצאה מכך לנפילת הכנסייה האורתודוכסית המזרחית. לאחר מותו והתפוררות ממלכתו, התיישבו ראשי השבטים האלבנים בפנים הארץ (ואילו בערי החוף, החל מ-1390, התיישבו הוונציאנים).

.

לאחר מותו של סטפן דושאן ב-1355, בעלי ההון והאצילים של אלבניה ביססו את כוחם העצמאי. הבלקן היה המקום הראשון אליו התפשטה האימפריה העות'מאנית הצעירה ולכן הם העבירו את בירתם מבורסה לאדריאנופוליס, שהפכה לאדירנה (Edirne). עבורם הבלקן היה לא רק זירה להתפשטות, אלא גם מאגר של כוח אדם איכותי.

כאשר הכוחות העותמניים חדרו לאלבניה הם נתקלו בנסיכויות קטנות, שנלחמו זו בזו. הקרב הראשון כנגד הכוחות העות'מניים באלבניה התרחש בבאלסה בלשיץ'  (Balša Balšić), המוכנה על ידי ההיסטוריונים Balša II. הלורד הסרבי של זטה ((Zeta, שכוחותיו הובסו בקרב סוורה (Savra), ב-18 לספטמבר 1385, הובס גם כאן ונהרג.

ברקע, התנהל קרב קוסובו ב-15 ביוני 1389, בין קואליציה של אצילים סרבים בפיקודו של הנסיך לזר חרבליאנוביץ' ולצבא הפולש העות'מאני בפיקוד הסולטן מוראט הראשון ובניו, יאקוב ובאיזיט. שדה הקרב שנקרא בסרבית "קוסובו פולייה", כלומר "שדה קוסובו" נמצא במחוז פרישטינה, של ימינו. קיימים מעט מקורות מהימנים על התנהלות הקרב. חלק רב מלוחמי שני הצבאות איבדו את חייהם בלחימה. מתו גם שני המפקדים העליונים: הנסיך לזר נפל בשבי והוצא להורג, והסולטן מוראט מת. למרות שידם של העות'מאניים הייתה על העליונה והצליחו לחסל את הצבא הסרבי, הם סבלו אבדות כה כבדות, עד שנאלצו לסגת מדרכם לכיוון אדירנה. הנסיגה הטורקית נגרמה גם על ידי פחדיהם של יורשי הסולטן מוראט לקראת המאבק הפנימי על השלטון. הסרבים נותרו עם מעט מדי לוחמים היכולים להגן ביעילות על ארצותיהם, בעוד הטורקים החזיקו כוחות צבאיים רבים במזרח. משום כך, בשנים הבאות הנסיכויות הסרביות נפלו זו אחר זו תחת החסות העות'מאנית. קרב קוסובו הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה העממית והרשמית ובתודעה הלאומית הסרבית – כמו מצדה אצלנו – מפלה שהפכה לסמל לאומי.

במהלך המאה ה-15, ביססה האימפריה העות'מאנית את עצמה בבלקן ללא התנגדות משמעותית. העות'מאנים חילקו את המרחב הבלקני  בין ארבעה סנג'קים (מחוזות). הממשלה עודדה את המסחר על ידי הקמת מושבת מסחר של יהודים ממגורשי ספרד. העיר וולרה Vlorë, הפכה למרכז סחר של קטיפה, בדי כותנה, צמר אנגורה, שטיחים, תבלינים ועור שהגיעו מבורסה ומקונסטנטינופול.

הנסיכים המקומיים העדיפו להילחם זה נגד זה ולא שמו לבם לסכנה העות'מנית המתקדמת. למרות שבשנים 1413-1402 פרצה מלחמת אזרחים בין בניו של השולטן בייזיט הראשון (Bayezid), אף אחד מהאצילים הבלקניים, לא ניסה לנצל את שעת הכושר, כדי להדוף את העות'מניים. נהפוך הוא, נסיכים סרבים והונגרים אפילו סייעו לשולטן העתידי מחמת הראשון, והצטרפו אליו לקרב נגד אחיו.

לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים העות'מנית, כבשו כוחותיו של השולטן את מצודת קרויה מידי משפחת תופיה ((Thopia ב-1415, את בראט (Berat) ב-1417, מידי משפחת מוזאקה ((Muzaka, וולורה Vlora))) וקנינה ((Kanina באותה שנה מידי משפחת בלשה (Balsha) ואת ג'ירוקסטה (Gjirokastër) מידי משפחת זנבישי,, ב-1418. תחת הלחץ של האימפריה העות'מנית והרפובליקה הוונציאנית, הנסיכויות האלבניות חשו את הקרקע רועדת תחת רגליהן.

תוך כדי כיבוש, החלו השליטים החדשים ברישום של האוכלוסייה והרכוש, לצורך גביית מיסים. האוכלוסייה המקומית ומשפחות האצולה לא היו מרוצים מכך ופרצו כמה מרידות מקומיות. הידועות שבהן הונהגו על ידי גי'ון קסטריוטי ((Gjon Kastrioti ב-1429–1430 ושל ג'ורג'י ארניטי (Gjergj Araniti) 1432–1435, אך אלה הובסו.

תוך מספר שנים החלו האלבנים להסלים את המרידות בהנהגתו של גיורג' קאסטריוטי (Gjergj Kastrioti), המכונה "סקנדרבג" (Skandeberg), שאיחד את השבטים האלבנים, ובמשך למעלה מעשרים שנה הצליח להדוף את התקפות הטורקים (1444-1466) ומאז הוא נחשב לגיבור הלאומי. סקנדרבג נוכח מאד בטיול לאלבניה. מכיוון שכך, ראוי להרחיב מעט את הדיון באישיותו המיוחדת.

קסטריוטי נולד למשפחת אצולה שמוצאה סרבי, ממחוז מאט שבאלבניה, אשר שלטה על נסיכות שכללה את מאט, קרויה, מירדיטה, ודיבר. מקום מושבה היה במבצר קרויה (Krujie).

לאחר שנכשל המרד של גי'ון קסטריוטי, ארבעת בניו, ביניהם גיירגי, שהיה בן 11 נלקחו על ידי הסולטאן לאדירנה, שם התאסלמו וקיבלו חינוך עות'מני.

גיירגי שלמד באקדמיה הצבאית, זכה לתשומת לב מהשליט של הממלכה העותומאנית, הודות ליופי תוארו ולמשפחתו. הוא נודע גם בשל האומץ והנועזות שהפגין ונראה כי כל הדרכים היו פתוחות לפניו לכיוון עתיד מזהיר. היה חכם מאוד. למד לדבר טורקית, יוונית, סרבית, איטלקית ויש הטוענים שידע גם ערבית. הוא למד את אמנות המלחמה ושלט בשימוש בכל כלי הנשק העיקריים של תקופתו. הוא היה הפרש הטוב ביותר של תקופתו.

במבט פרספקטיבי, נראה כי היה משהו בתוכו של סקנדרבג נמשך ללחימה כדרך לבטא את עצמתו ואת אומץ ליבו ולא בהכרח לשם הגנה על אידיאל כלשהו. החל מגיל צעיר הוא חיפש יריבים מולם יוכל להוכיח את כוחו, מבלי שהיה אכפת לו כלל מיהו אותו אויב או יריב. כל ישותו, באותה תקופה, חיפשה את הדרך להילחם. הוא העריץ את הלוחמים העותומאניים שאומץ לבם היה אגדי ברחבי האזור בו גדל. רצה להוכיח את עצמו כלוחם אמיץ לב. תעוזתו זכתה לפרסום ושמו הגיע לאוזני הסולטאן ששלט באותה תקופה, מוראט השני[1]. כתוצאה מכך עוד מגיל צעיר סקנדרבג זכה לכבוד רב ולדרגה גבוהה בצבא יחסית לגילו הצעיר.

הוא השתתף במלחמות כנגד וונציה ונגד סרביה והפך לקצין בכיר ומעוטר, שהוביל את האימפריה העות'מאנית לניצחונות רבים באסיה הקטנה ובאירופה ומונה על ידי הסולטאן לגנרל האחראי על כוח של 5,000 איש. כמו כן, מונה כמושל סנג'ק ונקרא "איסכנדר – בג" (ביי) – כמו כן, מונה כמושל סנג'ק ונקרא "איסכנדר" (איסכנדר – אלכסנדר – שם טורקי, ממקור ערבי – על שם אלכסנדר הגדול, המוקדוני) – בג" (ביי) – שם שהאלבנים שיבשו ל"סקנדרבג". אולם נאמנותו לא היתה שלמה. מתברר שעוד במהלך שירותו בשם האימפריה העות'מאנית, ניהל בחשאי מגעים עם אויביה: רפובליקת ונציה, לאסלו החמישי מלך הונגריה, ואלפונסו החמישי מלך אראגון ורפובליקת רגוזה (Ragusa) -לימים דוברובניק – שהסנט שלה שקל בשנת 1439 להעניק לו ולאחיו אזרחות כבוד, למרות שהמירו את דתם לאיסלם.

ראו באתר זה: טיול בדוברובניק

אולם מכיוון שבניגוד לאחיו, שנאלצו להתאסלם ושלוחי האב, גיון קסטריוטי, הבטיחו שהתאסלמו רק כלפי חוץ והם רק ממתינים לשעת כושר לשוב לעמם ודתם, קשה היה לומר זאת על גיירגי, שזוכה בכבוד רב ובדרגה צבאית בכירה בצבאו של הסולטאן מוראט השני, ושהוציא לפועל במסגרת תפקידו הצבאי את תכניותיו של הסולטאן. למרבה האירוניה, סנאט רגוסה סבר כי גיירגי הוא מגן האסלאם, מבלי לדעת שלימים יהפוך אדם זה, לאויב הגדול ביותר של האסלאם.

גיון קסטריוטי שלח כמה מאנשיו לאדריאנופול כדי לפגוש את בנו גיירגי. השליחים פגשו את האלבני הצעיר והאמיץ ומסרו לו את ברכתו של אביו וכן מתנות שהביאו עמם מאלבניה. הגברים ניהלו שיחות ארוכות עם סקנדרבג והחליפו עמו רעיונות שונים. הם סיפרו לו במהלך שיחותיהם, על מצבה העגום של ארץ מולדתו, אודות האכזריות של השליטים העותומאניים, ועל העצב והאבל של התושבים במדינה הנכבשת. הם גם סיפרו לו כי הסולטאן רצח מאות אלבנים חפים מפשע, במקרה של רבים נערף ראשם. עובדות אלה ואחרות הותירו רושם עצום על גיירגי הצעיר, ובלבו הרגיש שעליו מוטלת המשימה לעזור לבני עמו במדינת מולדתו.

עד לזמן זה, סקנדרבג היה לוחם ללא חת, שנמשך באופן טבעי לשדה הקרב. אבל אחרי המפגש עם השליחים של אביו הוא החל להרגיש  כי לחימה למטרת לחימה בלבד היא חסרת משמעות וכי עליו להילחם עבור אידיאלים או רעיונות חשובים כדי שמעשיו יהיו בעלי משמעות. הוא ידע כעת כי אין דבר קדוש יותר מאשר הלחימה למען שחרור של ארצו המשועבדת, ובהקדשת כל כוחו ומרצו לשחרור אלבניה. השנים אותן בילה בחצר הסולטאן נראו בעיניו כעת כשנים מלאות בושה ועבדות. הוא התבייש בכך ששירת בצבא הסולטאן, וכאלבני הבין כי לא יוכל ללחום לצד הסולטאן. כתוצאה מזאת, הוא התחיל לסלול לעצמו דרך שתוביל אותו לעבר גורלו – והוא ראה את עצמו ממשיך בדרך חייו בין בני עמו, כג'יורג'י קסטריוטי, מנהיג האלבנים שנזקקו לו.

אולם לא פשוט היה להתחמק מארמון השולטן, שהרי פמלייתו גם העריצה את סקנדרבג וגם צפתה בכול צעד שעשה. הוא לא יכול היה לעזוב את האימפריה לאלבניה באופן מידי ובכך לחשוף את עצמו לסכנה שייתפס. מולדתו נזקקה נואשות למנהיג, והוא לא היה מעוניין לסכן את חזרתו בפעולות פזיזות.

סקנדרבג המתין לשעת הכושר המתאימה. החדשות העצובות אודות מותו של אביו וסבלם של בני עמו מידי חיילי הסולטאן לא הותירו ספק בלבו בנוגע לדרכו העתידית, וההזדמנות לחזרתו כמנהיג, הגיעה סוף סוף באביב 1443.

ינוש הוניאדי (Hunyadi, Janos)[2], רוזן טרנסילבניה, עמד בראש הצבא ההונגרי שהגיע לסרביה. הוא הביס את צבאות הסולטאן והתקדם הלאה. הסולטאן מוראט השני שנדהם מהתבוסה של צבאו ,שלח כוחות נוספים תחת פיקודם של קרמן ביאו (Kareman Beu) וסקנדרבג והורה להם לעצור את התקדמותו של הוניאדי, עד שהסולטאן יצטרף אליהם עם כוחות גדולים ומאורגנים יותר.

כוחות האויב ניצבו משני צדי נהר מוראבה. ב- 3 בנובמבר 1443, המצביא ההונגרי צלח את המוראבה והתקיף את הצבא העותומאני. זו הייתה ההזדמנות עבור גיירגי קסטריוטי. במקום להוביל את חייליו להילחם בהונגרים, הוא הורה להם לסגת. דבר זה הוביל להתמוטטות מוראלית של הכוחות העותומאניים ולנסיגתם.

הוא עצמו ערק לצד ההונגרי, יחד עם 300 אלבנים ששירתו בצבא העות'מאני ולאחר מסע ארוך הגיע לאלבניה. הופעתו באלבניה הפתיעה את התושבים. האנשים הראשונים אותם פגש היו אנשי דיברה (Dibra). הם לא יכלו להאמין למראה עיניהם כאשר הם ראו את סקנדרבג, התדהמה הפכה במהירות לשמחה גדולה.

מספרים כי נכנס לאזור הפיקוד העותומאני של מבצר קרויה (Karuja) ועם חרבו בידו הוא החווה את הסימן הטורקי המוסכם, דבר שאפשר לו להשתלט לחלוטין על הטירה. בקרויה שב לאמונתו הנוצרית והתנער מנאמנותו לסולטאן הטורקי. למחרת היום לא נותר חייל טורקי או זר אחד בקרויה, וגם לא נשארו בוגדים בסביבה. דגל הסולטאן הורד וכך נעשה גם לסמלים אחרים של הכיבוש העותומאני. דגל אלבניה התנוסס שוב על הנס, ומכל עבר נשמעו קריאות "יחי גיירגי קסטריוטי".

עד אותו היום, נשפך דם אצילים רב במקום זה, אך הכול היה לשווא. גם פעילויות עצמאיות של גבורה שלא גובו בהנהגה ריכוזית לא הובילו לתוצאות הרצויות. הייתה זו התוצאה של חיכוכים ותככים קטנוניים ויריבויות פנימיות דבר שהוביל שעד לאותו הזמן לא היה מנהיג אחד שהתקבל על ידי כולם מצד אחד ומצד שני גם היה מוכן לקחת על עצמו את האחריות והעול להנהיג, וזאת תוך כדי שמירה ויצירת בריתות.

הליגה של לאזה

מכתביו של ההיסטוריון והכומר מארין בארלטי (Marin Barleti), אנו לומדים כי במארס 1444 ליכד סקנדרבג את המנהיגים הפאודליים של אלבניה בלאזה Lezhë)), שם כרתו ברית שכונתה "הליגה של לזה", כנגד האימפריה העות'מנית. המפגש הראשון של כל הנסיכים העצמאיים למחצה באזורי אלבניה ומונטנגרו, באזור לש (Lesh), שהיה תחת שלטון ונציה, מאחר שסקנדרבג החשיב את שיתוף הפעולה עם הוונציאנים כתנאי הכרחי לפעולותיו. ב-1 במרץ 1444, קתדראלת ניקולס הקדוש שבלש היתה מלאה עד לאפס מקום. מכל מקום באזור הגיעו נסיכים בשיירה מרהיבה. ביניהם היה גם נציג רפובליקת ונציה, שהגיע במטרה להבין מה קורה בהתכנסות יוצאת הדופן הזו, וכמובן שהיה גם מעוניין לוודא כי השיחות הדיפלומטיות יובילו לתוצאות הרצויות ביותר מבחינת הרפובליקה השלווה. האנשים שהגיעו למקום הביעו הסכמה מידית שתוקם ליגה של נסיכויות אלבניות, דבר שבמשך שנים נדמה היה כבלתי אפשרי. גיירגי קסטריוטי נבחר פה אחד כמנהיג וכמפקד של הצבא המשותף. הוא ליכד סביבו את בתי האב האלבניים והכריז כי הוא נוקם בשם האלבנים כולם. הוא הניף  דגל והכריז: "זה לא היה אני שהביא לכם את החופש, מצאתי אותו פה, ביניכם". בהמשך, יהפוך דגלו, לדגל אלבניה. ליכד סביבו את בתי האב האלבניים. הוא הקים ליגה אלבנית שמינתה אותו למפקד עליון. משלב זה ואילך, הוביל צבא של 20000 חיילים, לקרבות גרילה כנגד העות'מניים.

אלבניה-סקנדרבג   צילם:גילי חסקין

כעת נדרש גיירגי להוכיח יכולת מחשבה ולא רק את גבורתו בקרב. הצבא שזה עתה נאסף לא יכול היה גם לאייש את המבצר וגם באותו הזמן להיכנס לסכסוך צבאי עם חיילי הסולטאן. היה צורך בלוחמים נוספים להגנת אלבניה, והוא  אשר הורה על גיוס חובה בפעם הראשונה בהיסטוריה האירופאית. הוא עצמו הרכיב את הרשימות של הגברים שצריכים להתגייס לצבא, והורה להם להיות מוכנים לשירות צבאי כאשר יידרשו לעשות זאת; הוא נסע ברחבי המדינה בעצמו על מנת לראות בעיניו את המגויסים, והטיל עליהם משמעת חמורה, דבר אותו העריץ בקרב חיל היאניצ'רים, שהיו כוח משמעותי ביותר בשירות הסולטאן[3]. הוא שילב בצבא את המאפיינים הטובים ביותר של המערכת הצבאית העותומאנית, ובכך היה הראשון שהצליח להפוך פלוגות לא מאורגנות של חיילים לא-מקצועיים אלבניים, שלא היו מורגלים במשמעת כלל, למכונת מלחמה מיומנת. לא דובר עוד על לוחמת גרילה, לא היה צורך בהתקפות חסרות תכנון שנשענו יותר על יכולותיהם העצמאיות של כל לוחם, מאחר שהוא הבין כי יש צורך בשיטה ובתכנון על מנת לנצח את הסולטאן וכדי שהאלבנים ייקחו את גורלם בידיהם וכן יסמכו בעיניים עצומות על איש הברזל החכם שסימל עבורם את רצון הארץ.

הקסדה של סקנדרבג

המצביא העות'מני עלי פאשה, עזב את אדריאנופול בראש צבא אדיר שבעזרתו מוראט השני התכוון לרסק את ההעזה של מי שהוא החשיב כבוגד. שני הצבאות נפגשו פנים אל מול פנים במישור טורביולי (Torvilolli) ב-29 ביוני 1444. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם האלבנים למדו לעמוד כגוף אחד ולבצע את הפקודות של מנהיג אחד, הקרב נמשך עד לשעה שלוש אחר הצהרים וכאשר השמש שקעה הכוחות העותומאניים כבר לא היו מאורגנים, כאשר הם מותירים מאחוריהם כשמונת אלפים מתים, אלפיים שבויים, 24 דגלים, את כל המחנה שלהם, אלפי סוסים, וסוגים שונים של אספקה ושלל.

בעוד שהמנצחים דאגו לפצועים מצדם, קברו את המתים וחלקם אף רדפו אחרי כוח המאסף הטורקי, כרוזים נפוצו לכל מחוז אלבני כדי לבשר על תהילת הניצחון של הכוחות הנוצריים. האתגר שהעמיד סקנדרבג וצבא האיכרים החופשיים שלו, בפני העות'מאניים היה כה גדול, עד שהשולטן מורט השני, בכבודו ובעצמו יצא להכניע אותו בראש צבא גדול. הוא צר על קוריה, אבל נאלץ לסגת בעקבות לוחמת גרילה כנגד צבאו.

נדמה היה כי קרב טורבילי אולי מבשר על תחילתה של המערכה, אליה השתוקקה רומא, שתוביל להנסתם של העותומאניים מאירופה, ותסיר את האיום התמידי על קונסטנטינופול ותחזיר את השלום לגבולות הנצרות. בבת אחת הפך האיש הצעיר מקרויה לאחד מהנסיכים המפורסמים ביותר בעולם הנוצרי, וכל חצר מלוכה שמחה ליצור אתו קשרים דיפלומטיים. סקנדרבג היה לגיבור העולם הנוצרי כולו במאבקו נגד הכוח המוסלמי העולה במזרח. וונציה, האפיפיור וממלכת נפולי, תרמו לו כספים, כדי שימשיך במאבקו. מעודד מהניצחונות ובהשראת הרוח האופטימית, האפיפיור יוג'ין הרביעי הקדיש את מאמציו לייסוד מסע צלב חדש, ואחד מאנשי האצולה הראשונים אותם הזמין להשתתף במסע היה גיירגי קסטריוטי. אבל למרות מאמצי האפיפיורות, ב- 12 ביולי 1444, הצליח מוראט השני לחתום בסגד (Szeged), על הסכם שלום עם ההונגרים, למשך עשור, כדי להסיר מעצמו את איום מסע הצלב. ההסכם קבע את הדנובה כחיץ בין העות'מאניים להונגרים, והעניק עצמאות לסרביה. בגלל הסכם זה נכפה עליו יותר מאוחר לוותר על כס הסולטנות (אליו חזר כעבור שנתיים).

גיירגי קסטריוטי אף פעם לא איבד אמונו בעצמתו ובמנהיגותו, תוך שהוא שומר על שקט נפשי. הוא עורר השראה בקרב החזקים והמתין לשעת הכושר כדי להילחם בצבא ענקי של למעלה ממאה אלף אנשים, שהסולטאן עצמו יחד עם בנו מהמט הובילו לעבר קרויה. במשך חמישה חודשים הטילו העותומאניים אנשים וכלי נשק אל עבר חומות המבצר; והסולטאן הציע תנאים הוגנים לשלום, כאשר הבטיח להכיר בגיירגי קסטריוטי כמלך אלבניה, אך ללא הועיל; ב- 25 באוקטובר 1450, הוא היה חייב להסיר את המצור, במהלכו הוא איבד 20 אלף אנשים. סקנדברג רדף אחרי הצבא העותומאני, ודחף אותו אפילו מעבר לגבולותיו. מיואש ומושפל, חזר מוראט חזר לאדריאנופול, שם הוא מת משבץ בינואר בשנה שלאחר מכן.

במשך זמן מה השלום שרר ובמשך תקופה קצרה זו נשא סקנדברג לאישה את ארדרוניקה (Marina Donika Arianiti), בתו של הלאומן האלבני גיירגי אריאניטה קומנני (Gjergj Arianit Komneni), שאף הוא זכה לתהילה. זמן קצר לאחר החתונה, הוא שוב עמד בראש כוחותיו, כאשר הפעם הוא מביס את דאליפ פאשה (Dalip Pasha), אחר כך הוא חצה את הגבול האלבני ונלחם באויב בעמק פולוגו (Pollogu), ליד סקופיה (אפריל 1453).

למרבה הצער העזרה שהגיעה מהעולם הנוצרי לא הספיקה על מנת לשנות את התוצאות הסופיות. הכוחות האלבנים היו מצומצמים ולא יכלו להרחיק את העותומאניים מאירופה ו- 29 במאי 1453, קונסטנטינופול נפלה לידי האימפריה העות'מאניתף. בעוד שנסיכי הצבאות הנוצריים רעדו מפחד, סקנדרבג קרא לאנשים ולכלי נשק על מנת להציל את אירופה. היחיד שנענה לקריאתו היה אלפונסו, מלך נאפולי, שסיפק לו אנשים, כלי נשק וכסף. בינתיים, מויסי מדיברה (Mojsi of Dibra), אחד מחייליו המצטיינים, שקינא בניצחונותיו, פותה על ידי מהמט השני שהבטיח לו את כס המלכות של אלבניה וערק מצבאו.

כעבור זמן, מויסי מדיברה, הטיל את יהבו שוב בצד האלבני, תוך הבעת חרטה. הוא השתחווה בפני סקנדרבג וזה הרים אותו במו ידיו ונישק את מצחו. למרות זאת, הנדיבות שהפגין קסטריוטי לא הועילה. אחיינו של קסטריוטי, גיירגיי שטרס באלשה (Gjergj Shtres Balsha), נלכד במלכודת שטמן הסולטאן וקנה את דרכו מחוץ לשבי בעזרת כמה שקי זהב, כאשר הוא מוסר לאויב את טירת מודריזה (Modriza). מאוחר יותר, בזמן שהארץ חגגה את הולדת היורש של גיירגי קסטריוטי, עוד אחד מאחייניו, המזה (Hamza) קסטריוטי, בגד בו והצטרף לכוחותיו של הסולטאן. האמזה קסטריוטי חלם שכתר מלכות אלבניה יוענק לו, אך לידת היורש של גיירגי קסטריוטי גרמה לו לוותר על חלומו, דבר שהוביל אותו לייאוש ולהצטרפות לאויב.

בינתיים, נקרא סקנדרבג לעזרה על ידי ממלכת נפולי, שנדקקה לו כדי להציל את השושלת המלכותית שלהם. האפיפיור קרא לו להגיע לעזרתו של פראנטה (Ferrante) שנהיה למלך נאפולי מפני תאבונו של הדוכס מאנז'ו, שהיכה אותו בפוליה (Puglia).

טראני שבפוליה. צילום: גילי חסקין; מאי 2015.

סקנדרבג היה מעוניין לעזור לנפוליטנים אבל היה עליו להתחשב עם האיומים שעמדו בפניו מצד העותומאניים. היו גם סימנים לתסיסה באלבניה עצמה, עם מלחמת אזרחים הולכת ומתהווה בין כוחותיו של קסטריוטי לבין משפחת דוקייני (Dukagjini), משפחה פיאודלית, ב-1450, שיחד עם משפחת אריאנטי , שעזבה את הליגה של לאזה (Lezhë) , כרתו חוזה שלום עם השולטן ופנו ללחום נגד סקנדרבג. אם לא די בכך, חיל הפרשים ויושבי ההרים כבר היו תשושים ועברו בקלות לצדו של הסולטאן. בזמן זה, שליחיו של מהמט השני ניסו להציע שלום שוב ושוב לאלבנים, והאפיפיור פיוס השני קרא לנסיך האלבני להגיע לעזרתו של פראנטה. תחת לחצים אלה קסטריוטי היה חייב להתפשר וחתם על שביתת נשק לעשר שנים עם הסולטאן ב- 27 באפריל 1461, למרות שפעולה זו נגדה את רגשותיו האמתיים וכן את עקרונותיו. השולטן מחמת השני, "הכובש", הגיבור העות'מני שכבש את קונסטנטינופול ואת טרפיזונד, נאלץ לחתום על הסכם עם סקנדרבג והכיר בעצמאות אלבניה ואפירוס.

לאחר מכן התאספו הנסיכים האלבנים והסכימו להגיע לעזרתו של מלך נאפולי. העם האלבני, לפחות בינתיים, קידם בברכה את האפשרות של שלום לאחר שמונה עשרה שנים ארוכות של לחימה בלתי פוסקת. בזמן זה, סקנדרבג לקח חלק מצבאו לדוברובניק ומשם חצה את הים האדריאתי לפוליה, אליה הוא הגיע ב- 25 באוגוסט 1461, בדיוק בזמן על מנת להציל את המלך פראנטה ממצור ברלטה וכן במקומות אחרים שבו המלך נמצא בעמדת נחיתות.

ראו באתר זה: טיול בפוליה.

אם לא די בכך שסקנדרבג הסיר את המצור מעל ברלטה ( (Barletta והציל את פראנטה, הוא גם כבש את מבצרו של פרדיננד בטראני (Trani), בדצמבר 1461. לאחר ניצחונות אלה, קיבל הודעה שהכוחות העותומאניים התקרבו לגבול האלבני וכשקיבל חדשות אלה, סקנדרבג מיהר לשוב הביתה (פברואר 1462). הוא חשש שהשולטן מתכוון להפר את ההסכם, אך למעשה סקנדרבג הוא שהפר אותו. לאחר שהתעורר המאבק בין וונציה לבין העות'מאניים ובעקבות קריאתו של האפיפיור פיוס השני, למסע צלב כנגד הטורקים, חידש סקנדרבג את מאבקו.

ברלטה

גיירגי קסטריוטי גילה חיוניות מדהימה והמשיך בשרשרת ניצחונות על הגנרלים העו'תמניים. אחד מניצחונותיו המזהירים ביותר היה על לוחמי העילית של הסולטאן למרות שהיה צריך להתמודד עם בוגדים מבית, כאשר שאר אירופה ויתרה עליו מאחר שהאמינה שיפסיד. כמות החיילים העותומאניים שנכנעו לו בקרב היה הרבה יותר גדול מכל הציפיות.

האפיפיור פיוס השני, הציע לשלב את כוחם של הרפובליקה הוונציאנית ושל גיירגי קסטריוטי כדי שיידחקו את העות'מאניים מאירופה. כתוצאה מכך ב- 23 בספטמבר הכריז סקנדרבג מלחמה על הסולטאן. אולם האחרון  לא שש לצאת למלחמה ועשה כמיטב יכולתו לשכנע את קסטריוטי להמשיך בחוזה השלום. בסופו של דבר הוא שלח 14,000 חיילים תחת פיקודו של שרמט ביי ושני הצבאות נפגשו באוכריד (Ohrid) שבמקדוניה.

אגם אוכריד

ראו באתר זה: טיול במקדוניה

בקרב השמיד סקנדרבג את כוחות האויב. הוא חזר מיד לקרויה כדי לתכנן תכניות למלחמה בעותומאניים ,יחד עם כוחות שהיו אמורים להגיע לאלבניה תחת הנהגתו של האפיפיור פיוס השני. אך הגורל רצה אחרת. האפיפיור שהתכונן לצאת להפלגה לאלבניה מת ממחלה באנקונה. עם מותו של האפיפיור פיוס השני, מסע הצלב שהוא הוביל קרס. מותו פגע קשות ברפובליקת ונציה והרבה יותר בסקנדרבג, שהפר את הסכם שלום עם הסולטאן מהמט השני בשל הבטחת האפיפיור שיושיט עזרה. כעת אלבניה וונציה נותרו לבדן במערכה מול הסולטאן ומבין השתיים, אלבניה הייתה פגיעה הרבה יותר, מאחר שהייתה קרובה יותר לאויב.

הסולטאן, שבכעסו על ההפסד של שרמט ביי (Shermet Bey), ארגן צבא נוסף ושלח אותו תחת פיקודו של בלבאן באדרה Ballaban Badera)), עריק אלבני ששנא את סקנדרבג. הם שוב התעמתו באוכריד, באפריל 1465,  בסיומו של הקרב, האלבנים ניצחו שוב, אך היה זה כמעט "ניצחון פירוס". קצינים רבים מצבאם נהרגו. השבויים נשלחו לקונסטנטינופול שם חוו מוות נוראי, לאחר שמהמט השני נכשל בניסיונותיו לגרום להם לבגוד בקסטריוטי. לאחר תבוסה נוספת, שב בלבאן לאיסטנבול, והסולטאן החליט לאסוף צבא נוסף ולהובילו בעצמו לאלבניה.

קסטריוטי קרא לעזרה מהאפיפיור ומרוב הבירות האירופאיות, כדי לצאת למערכה שתשפיע לא רק על גורלה של אלבניה אלא אולי גם על גורלה של אירופה כולה, שכן אם מהמט השני ינצח הוא ישלוט על כל הים האדריאטי ויוכל להוות איום ישיר על רומא. השגרירים האלבניים ניסו לשווא להסביר את הדחיפות של המצב, אבל רק הרפובליקה הוונציאנית ענתה לקריאתו של הגיבור האלבני, בעוד שאומות האחרות הציעו רק סימפטיה ואיחולי הצלחה.

רוב הממלכות האירופאיות האמינו כי קרב קיצו של הגיבור האלבני והעדיפו שלא לכרות עמו ברית. למרבה המזל, הם טעו. מחמט השני ביצע מספר התקפות על טירת קרויה, אך ללא הועיל. בסופו של דבר, הוא הותיר את בלבאן להמשיך במלחמה, בשעה שהוא עצמו חזר לאיסטנבול. הפעם המצור על קרויה היה אכזרי במיוחד וסקנדרבג היה זקוק נואשות לעזרה, לכן הוא החליט לפנות אישית לחבריו. הוא יצא בחשאי מטירת קרויה ופנה לעבר רומא, שם הוא התקבל כגיבור על ידי האפיפיור פאולוס השני. ועידת קרדינלים התכנסה והוא קיבל שם כבוד רב. אך למרבה הצער כאשר דובר בעזרה קונקרטית, רומא לא עזרה חוץ מאשר באיחולי הצלחה ותפילות והמלצה לנסיכויות אחרות לבוא לעזרתו. הוא יצא מרומא בידיים ריקות. בינתיים, המשיך בלבאן פאשה במצור על קרויה ואף קיבל תגבורת של כוחות חדשים. קסטריוטי שב מיד לאלבניה, מלווה בכוח קטן של חיילים ונציאנים ויחד עם מספר מצומצם של אלבנים, הם  תקפו את בלבאן פאשה, הרגו אותו והשמידו את צבאו. הייתה זו מכה קשה לסולטאן, שהחליט ללכת אישית לאלבניה ולנקום את ההפסד הצורב. באביב 1467 הגיע הסולטאן לאלבניה, כאשר הוא שורף ומשמיד כל מה שנקרה בדרכו. העותומאניים שהגיעו בראש צבא גדול בהרבה, כבשו והחזיקו בכמה עמדות מפתח, בעוד שבאותו הזמן הכוחות האלבנים הצטמצמו בהדרגה. קסטריוטי החליט לכנס אסיפה בהשתתפות כל הנסיכים האלבנים בלש, ולשם הזמין גם את בעלת בריתו היחידה, הרפובליקה הוונציאנית. עם הגעתו ללש, לפני פתיחת האסיפה, הגיבור האלבני נפל למשכב בשל מחלת המלריה ותוך זמן קצר קדח מחום. כך שהמוות, מי שהיה בן לווייתו הקבוע במשך אין ספור קרבות, פגש אותו סוף סוף במיטת חוליו. לקראת הסוף, למרות שקסטריוטי היה חולה מאוד, נאמר לו כי הצבא העותומאני היה ליד שקודרה (Shkodra). הגיבור ניסה לקום על רגליו וקרא לאנשים להביא את נשקו. במשך כמה רגעים כוח הרצון המדהים שלו הוביל אותו לשלוט על עצמו, אבל הוא נפל, וחייליו התקדמו לעבר האויב ללא מפקדם. הם הביסו את הטורקים וגרמו להם לסגת, לאחר שספגו אבדות כבידות. סקנדרבג מת ב- 17 בינואר 1468, וכך הלך לעולמו חייל גדול: מנהיג אומה, גיבור העם האלבני, הטקטיקן הטוב ביותר של זמנו, מגן האמונה הנוצרית. את דמותו המיתית כמעט, מפארים שירים ואגדות עם של האלבנים ובעצם של הסלבים הדרומיים כולם.

לאחר מותו הכניעו הטורקים את אלבניה ובשנת 1479 היא נהייתה לפרובינצייה עות'מנית שעם הזמן התפשטה אל ערי החוף הוונציאניות. כשני שלישים מהתושבים בחרו להתאסלם והפכו לעות'מניים גאים.

עבודת האיסלום לא נעשתה על ידי התיאולוגים של המדרסות, אלא על ידי הדרווישים, המיסטיקנים המוסלמים, שהדגישו את עבודת האל דרך הרגש, ולא בהכרח דרך המצוות. ביניהם בלט מסדר הבקטישים, שהיה אחד משני המסדרים הגדולים ביותר באימפריה ובעלי השפעה רבה שנבעה מכך שהחיילים היאניצ'רים, עמוד השדרה של הצבא העותומני, היו חברים במסדר ונקראו "הבנים של הבקטשים".

אלבנים רבים, שהטורקים כינו "ארנאוטים", הגיעו לדרגות גבוהות בצבא העות'מני. כמו שכניהם הבוסנים, שהתאסלמו אף הם, תפשו מוסלמים אלבניים דרגות בכירות באימפריה עות'מנית. והם נחשבו לעמודי התמך העיקריים של המדיניות העות'מנית בבלקן. כתוצאה מהפריבילגיה של מעמדם הבכיר באימפריה, הגיעו אלבנים לעמדות בכירות באדמיניסטרציה הטורקית. למעלה משני תריסרים של וזירים גדולים (משרה מקבילה לראש ממשלה), שהיו ממוצא אלבני. הצטיינו במיוחד שלושת הווזירים הגדולים מבית קופרולו (Köprülü)[4], אשר הצילו את האימפריה העות'מאנית במאה ה-17 מפני התמוטטות. כך למשל, קופורלו מחמת פאשה (Köprülü Mehmed Pasha), ששירת בשנים 1656-1661 ופיקד על הכוחות העות'מניים בקרב נגד הפרסים; או קופורלו פאזיל אחמד, (Köprülü Fazıl Ahmed), שהוביל את הצבא העות'מני במלחמה האוסטרית-טורקית (1663-1664) וידוע מכולם, מוחמד עלי ממצרים.

העות'מנים הטילו על האזור מיסים כבדים, אם כי חלקם הגדול נוצל להתקנת תשתיות. המס הקשה מכול היה ה"דוושירמה" "Devşirme", היינו, גיוס בכפייה.

החל מתקופת שלטונו של מוראד השני (1421-1451), ואולי קודם לכן, החל רכש העבדים בצורת חטיפה או גיוס בכפייה של בני נתינים נוצריים של הסולטאן. לגיוס הכפייה החדש היו כמה וכמה יתרונות בעיני הטורקים. ראשית, עבדים אלו לא עלו בממון וניתן היה לגייסם גם בימות שלום. כתוצאה מכך, נוצל יסוד מעולה באוכלוסייה, אשר בתנאים אחרים לא היה יכול לתרום את חלקו לגייסות הצבא ולמעמד השליט במדינה. שנית, גיוס זה החליש את משאבי האוכלוסייה הנוצרית באימפריה העות'מאנית. כאן המקום להזכיר, שאוכלוסייה זו עלתה במספרה על האוכלוסייה המוסלמית בבלקנים. בעקיפין, נתחזק אפוא היסוד המוסלמי, שהתמעט עקב ריבוין של המלחמות. למרות ששיטה זו נגדה את רוח האסלאם, שהבטיחה לעמי הספר" חסות, שמשמעה חירות החיים, הדת והרכוש. בעול נשאה בעיקר האוכלוסייה הסלאבית, שכללה סרבים, בולגרים, בוסנים ואלבנים. פקידי הגיוס וקציניו נשלחו בשיטתיות ממחוז למחוז, קראו לפניהם את ראשי הכפרים ודרשו מהם רשימות מעודכנות של הנערים. מתוך מסדרי הנוכחות נבחרו הנערים שהצטיינו ביופיים, בחוסנם ובכושרם הגופני והמנטלי. ראוי לציין, כי במקרים רבים, גיוסי הכפייה לא נחשבו לפרקים בעיני ההורים כאסון משפחתי, שכן ההורים הניחו, אל נכון, כי למרות הניתוק המשפחתי המוחלט והמרת הדת, צפויה לבניהם קריירה מזהירה בדרגי השלטון הגבוהים. שיטת ה-Devşirme התחסלה רק במאה ה-17.

במאה ה-16 שייטו בים האדריאטי ציים של שודדי ים עות'מניים, בפיקודו של ח'יר א-דין פאשה, .  (בטורקית: Barbaros Hayrettin Paşa; ‏ 1478 – 1546)[5]. הם פעלו כזרוע ימית בשירותו של הסולטן העות'מני סוליימן המפואר. השתלטו על אלג'יר. משם יצאו לפשיטות על נמלי איטליה וספרד, שדדו אניות ודאגו לשלם מס קבוע לסולטאן, שראה בהם בצדק את בני חסותו ועושי דברו.

בין השודדים פעל סינאן ראיס Sinan Reis יהודי יליד איזמיר, צאצא למגורשי ספרד, שבסיס הקבע שלו היה אזמיר. היה ידוע כלוחם ללא חת וכאסטרטג מוכשר. כעמיתיו המוסלמים, גם הוא בזז רק כלי שיט של נוצרים. בסיס הקבע שלו היה בעיר אלג'יר. הוא מילא תפקיד מכריע בכיבוש האי פניון, מול אלג'יר, בו קיימו ספרד וגנואה שליטה ארוכת שנים. הקשר שלו לאלבניה הוא בעיקר משום שנקבר בשטחה, בבית העלמין של שקודרה וזו הזדמנות לספר את סיפורו.

ב-1516 עלה קרלוס הראשון, לימים "קרל החמישי", קיסר האימפריה הרומית הקדושה, על כס מלכות ספרד. הוא גמר אומר לשחרר את אלג'יריה מהכיבוש העות'מני, כי אם לתורכים תהיה דריסת רגל באוקיינוס האטלנטי, הם יפגעו בתנועת הספינות השבות מאמריקה. לאחר ניסיון שנכשל הצליח מלך ספרד בסיוע צי "הליגה הקדוש"- שכלל את ספרד, גרמניה, ונציה, ג'נובה, מסדר אבירי מלטה ונפולי בפיקודו של האדמירל אנדריאה דוריה – לכבוש את אלג'יריה בספטמבר 1517 והוציא להורג את  מרבית בני משפלתו של ח'יר א-דין, למעט ח'יר א-דין עצמו, שהצליח לברוח. מאותו זמן כונה על ידי האירופים "ברברוסה", אולי על שם אחיו  "באבא אורוכ", וכן בשל זקנו האדום.

באותה שנה הביסו סינאן וכמה רבי חובלים אחרים צי ספרדי בפיקודו של האדמירל מגנואה אנדריאה דוריה, שיצא לשים קץ לפעילות הקורסארים הטורקיים. כך כינו באירופה את אלו שלחמו בהם. ב-‏1534 כבשה שייטת שעליה פיקד את תוניס וזמן מה לאחר מכן הגיע לשם ח'יר א-דין ברברוסה והכתיר את עצמו. לסולטן תוניס. כך הושלמה השתלטותו על מערב הים התיכון, ממערב מסינה ועד גיברלטר. שנה אחר כך חצה את מצר מסינה, השתלט על חלקים באיטליה ובסיציליה, והתעמת עם הצי הג'נואזי. קרלוס החמישי החליט שיש לגרש את הטורקים מתוניס ובקיץ 1535 הטיל צי עצום בפיקודו מצור על תוניס. סינאן סירב להוציא להורג את אלפי העבדים הנוצרים בעיר, כפי שדרשו בעלי בריתו המוסלמים. עבדים אלה התקוממו וסייעו לצי להביס את שודדי הים. שודדי הים שנמלטו מהמקום כבשו את העיר מאהון שבאיים הבליאריים והרסו אותה עד היסוד.

במשך השנתיים הבאות עמל סינאן, יחד עם כמה שודדים אחרים על הגדלת הצי הטורקי. הצי פשט ובזז ערים רבות לאורך חופי הים האיוני והאדריאתי. בקיץ 1538 הביסו ח'יר א-דין, סינאן ובעלי בריתם את הצי של דוריה בקרב  שהתחולל במפרץ פרווזה (Preveza) שביוון), שבו מחץ ח'יר א-דין את צי הליגה.

לאחר הניצחון הזה, הצליח הצי הספרדי לשבות את בנו של סינאן. הוא נשלח לשבי באי אלבה, שם נוצר בכוח. ברברוסה ניסה לשחררו, ללא הועיל. הליגה עשתה מאמץ נוסף לנחות בתוניס ב-1541, אך תנאי מזג אוויר קשים שמו לאל את המסע. כישלון זה גרם להשתלטותו של ח'יר א-דין על הים התיכון באופן מלא עד להתאוששות הליגה, אחרי מותו, ב-1546, ובאופן סופי אחרי קרב לפנטו, ב-1571, שהדיר את העות'מניים מהים התיכון המערבי. ב-‏1550 מונה סעהאן כמושל אלג'יר וקיבל את השם "סינאן פחה". זמן קצר לאחר מכן חזר לפיקוד ימי, כבש את טריפולי מידי מסדר אבירי מאלטה וב-‏1552 הביס שוב את דוריה, הפעם בקרב ליד חופי נאפולי. עטור ניצחון ותהילה שב לקונסטנטינופול. לאחר מותו של ח'יר א-דין ברברוסה, התמנה סינאן למפקד העליון של הצי הטורקי[6].

שלוש שנים אחר-כך מת סינאן שזכה לכבוד רב בעיני המוסלמים. למרות זאת הוא נקבר בבית קברות יהודי באלבניה, שם, על מצבתו, דימוהו המוסלמים ליוסף הצדיק: "לבסוף גאל הגורל את הגוף, ואפילו יהיה זה של הקברניט אשר על תיבת נוח. כאשר קופץ הלוויתן הגדול הקרוי מוות אל לסתותיו, בולע הוא את האוקיאנוס בגמיעה אחת. לידו היה סינאן כיוסף חדש. אויביו יראו אותו יראת מוות", תמצתו המילים את פועלו של בכיר לוחמי הים היהודים. סינאן נקבר בשקודרה שבאלבניה.

במאה ה-17 פעל בבלקן משיח השקר שבתאי צבי וטלטל את העולם היהודי בכיסופים משיחיים. שבתאי צבי הוגלה לאלבסן שבאלבניה ורבים מחסידיו השתקעו בבראט .הוא נקבר באולצין (Ulcinj) שבדרום מונטנגרו (מבשרו נתן העזתי, נקבר בסקופיה)..

ראו באתר זה: שבתאי צבי

בראשית המאה ה-19 התחלקה האימפריה העות'מאנית ל-26 נפות (vilâyet או elayet; בערבית – וִלַאיַה), שלעתים התעמתו ביניהם. בראש המנהל האזרחי, הצבאי והכספי עמד המושל המחוזי, הפחה (באַשאַ). שהסתייע במנגנון ממשלתי מיניאטורי. בנפרד למנגנון הממשל המחוזי, ותוך שמירה על אי-תלות בו, התקיימו מנגנוני השופטים המקומיים והעלמאא (חכמי דת)[7]. עד לשנת 1826 שמרו גייסות היאניצ'רים על עצמאותם והיו כפופים למרותה של הממשלה המרכזית באיסטנבול, כמוהם כשופטים. במחוזות מספר, כבכורדיסטן, אלבניה, לבנון ומצרים, קיבלו היאניצ'רים את פקודותיהם במישרין מהפחוות המקומיים, שכן היו אלה מחוזות מסוערים ומועדים למרי.

חלק ניכר מן הנוצרים האלבנים, בעיקר הקתולים שבהם, היגר לאיטליה. העות'מאניים התקשו להשתלט לגמרי על אלבניה בגלל אופייה המבותר. האלבנים מרדו לפרקים וגם השליטים העות'מניים פעלו באופן עצמאי. המפורסם מבין הפחות הטורקיים היה עלי פאשה, "הארי מיואנינה"[8] ששלט באלבניה מ-1788 ועד 1822.

להמשך קריאה: ראו תולדות אלבניה בעת החדשה

הערות

[1] מוראט השני היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בין 1421 ו-1451 (למעט תקופה בין 1444 ו-1446).

תקופתו התאפיינה במלחמותיו נגד הנוצרים באזור הבלקן ובנסיכויות הטורקיות באסיה הקטנה, מאבקים שארכו 25 שנים.

מוראט הקים צבא חדש והכניס לשימושו תותחים ורובים. ב-1421 החל במסע כיבושים ברחבי האימפריה הביזנטית, תוך שהוא צר על קונסטנטינופול. בזמן המצור, הביזנטים, בשיתוף פעולה עם מספר מדינות טורקיות עצמאיות באסיה הקטנה, עודדו את אחיו הקטן של הסולטאן, מוסטפא, שהיה בן 13 בלבד, לפתוח במרד ולכבוש את העיר בורסה. מוראט נאלץ להפסיק לזמן מה את המצור על קונסטנטינופול כדי לטפל באחיו המרדן. הוא תפס אותו והוציאו להורג. המדינות האנטוליות אשר זממו נגדו – איידן, גרמיאן, מנטשה וטקה, סופחו לאימפריה העות'מאנית.

מוראט הכריז לאחר מכן מלחמה על רפובליקת ונציה, נסיכות קאראמאן, סרביה והונגריה. הוא הביס את הקראמנים ב-1428 וונציה נסוגה ב-1432, לאחר שהובסה במצור סלוניקי השני ב-1430. בשנות השלושים של המאה ה-15 כבש מוראט שטחים נרחבים בבלקן וסיפח את סרביה ב-1439. ב-1441 התאחדו האימפריה הרומית הקדושה, פולין ואלבניה עם הקואליציה הסרבו-הונגרית. מוראט השני ניצח את כוחותיהם בפיקודו של יאנוש הוניאדי בקרב ורנה בשנת 1444, אך הפסיד מאוחר יותר בקרב יאלובז. בשלב זה הוא עשה מעשה חריג והציע לראשונה הסכם שלום לאירופים. ההסכם קבע את הדנובה כחיץ בין העות'מאנים להונגרים, והעניק עצמאות לסרביה. בגלל הסכם זה נכפה עליו יותר מאוחר לוותר על כס הסולטנות. חוקרים מסוימים טוענים כי הסיבה לכך הייתה דיכאון כרוני ממנו סבל. למשך שנתיים שלט כביכול בנו מהמט השני, שהיה רק כבן 12. בפועל שלט הווזיר הגדול מבית צ'נדרלי. ב-1446 תפס מוראט מחדש את עמדת ההנהגה לאחר התערבות היניצ'רים, וב-1448 הוא הביס קואליציה נוצרית בקרב קוסובו השני. לאחר שחזית הבלקן הושקטה לשביעות רצונו, פנה מוראט לחזית המזרח, לנטרל את שאה רוח', בנו של טימור לנג ואת נסיכות קרמאן.

[2] יאנוש הוניאדי (1387 – 1456) היה מצביא ומדינאי הונגרי ממוצא וולאכי.  שנודע בניצחונותיו על הטורקים. הוניאדי נולד למשפחת אצולה נמוכת דרגה. בצעירותו שימש בשירותו של זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהיה אף מלך הונגריה. זיגמונד הכיר בכישרונותיו של הוניאדי, וגמל לו על שירותיו במתן אחוזות נרחבות בשטחה של הונגריה, במיוחד בחבל סורני, שהיה נתון לפשיטות בלתי פוסקות של העות'מניים. לאחר מאבקי ירושה, ניתנה המלוכה למלך הפולני הצעיר ולדיסלב השלישי מבית יגלו. הוניאדי היה בין התומכים בהמלכתו של ולדיסלב, ובתמורה הפך אותו ולדיסלב לאיש שבידו הכוח האמתי במדינה. הוניאדי הפנה את תשומת לבו אל הסכנה הטורקית. בסדרה של קרבות בשנים 1441 ו-1442, הכה כוחות טורקיים גדולים, ועצר את התפשטותם אל הונגריה. לאחר מכן יצאו הוניאדי ואנשיו, ביחד עם המלך ולדיסלב, למסע ארוך אל הטריטוריות הטורקיות בבולגריה, והכו את הכוחות הטורקיים בבולגריה, בבוסניה, בהרצגובינה ובאלבניה. עם סיום מסע המלחמה, החלו שליטים במדינות השכנות, וגם האפיפיור, להפציר בהוניאדי לצאת למסע מלחמה נוסף. בשלב זה הופיעו במפתיע שליחי הסולטאן מוראט השני, ליד העיר סגד שבדרום מזרח הונגריה, וביקשו לחתום על הסכם הפסקת אש לעשר שנים. אך לאחר יומיים התקבלה הידיעה כי צי של ספינות מלחמה חוסם את מצר הבוספורוס ומונע את שיבת חייליו של מוראט לתחומי אירופה. הוניאדי ניצל את שעת הכושר, וביולי 1444 יצאו צבאותיו בדרך לקונסטנטינופול. ליד העיר ורנה שבבולגריה, גילו אנשי הוניאדי כי הצי הוונציאני, שעליו סמכו, נכשל במשימתו למנוע מהצבא הטורקי לחזור לאירופה, וכי צבא שגודלו פי ארבעה מצבאם ניצב מולם. ב-10 בנובמבר 1444 הוכה צבאו של הוניאדי בקרב ורנה. המלך ולדיסלב נהרג בשדה הקרב, והוניאדי נמלט חזרה להונגריה.

בשנים שלאחר מכן אימן וחימש את כוחותיו. הוא היה בין הראשונים שהבינו את חוסר היעילות של הצבא הפיאודלי המבוסס על חיילים המגויסים לתקופות קצרות וקצובות, והראשון שגייס צבא סדיר לזמן ארוך (שיטה שהובאה לכדי שכלול בימי בנו, מתיאש הוניאדי).  ב-14 ביולי 1456 הדף את צבאו של מחמת השני מסרביה הצפונית.  הוא השמיד את הצי הטורקי, והכה בצבא הטורקי שצר על בלגרד. פעולות אלו הבטיחו את דחיית פלישת האימפריה העות'מאנית להונגריה למשך שבעים השנים שלאחר מכן. ב-11 באוגוסט מת הוניאדי ממחלת הדבר בעודו בשדה הקרב‏. הוניאדי נחשב לאחד מגדולי השליטים של הונגריה. בנו, מתיאש הוניאדי היה למלך הונגריה.

[3] החַיִיל החדש -הנערים הנוצריים שגויסו בכפייה הועברו לאיסטנבול, חולקו לקבוצות שונות ונשלחו לארמונותיהם של פקידים    גבוהים, מהם פחות, מושלי מחוזות ואדונים פיאודליים. כאן אוסלמו הנערים, התאמנו בנשק, למדו את השפה התורכית והתבוללו בדרך כלל החברה הטורקו-מוסלמית. תהליך ההתבוללות היה קל באופן יחסי בהתחשב בקבוצות הגילאים הצעירים שגויסו. לאחר 5 שנים לערך הוחזרו הנערים לאיסטנבול, אומנו יסודית בכלי נשק וצורפו לחייל היאניצ'רים, (Yeniçeri – החַיִיל החדש), שהיווה את גרעינו המשובח של צבא הסולטאן. לחייל חדש זה התקבלו עד למחצית השנייה של המאה ה-16 רק בני בלתי-מוסלמים, אשר נשארו בחזקת עבדי-הסולטאן כל ימי חייהם. חיילים אלה התגוררו בקסרקטינים כל זמן שירותם. בשנותיו האחרונות של סוליימאן הראשון ניכר ראשית ניוונו של חייל זה. עוד בשנת 1566 הותר ליאניצ'רים לשאת נשים, והיתר זה הביא להתגבשותה של כת צבאית מקצועית עם זכויות ירושה למעמד צבאי. הן צורפו לגייסות גם בני יאניצ'רים וכן אספסוף. כתוצאה מכך התרופפה המשמעת הצבאית, התרבו המרידות וכוח החייל ירד פלאים, עד שבוטל סופית על ידי מחמוד השני בשנת 1826.

[4] http://en.wikipedia.org/wiki/K%C3%B6pr%C3%BCl%C3%BC_family

[5] וג'ר קראולי, אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. תל אביב: אופוס, 2012.

[6] ב-‏1539 פיקד סינאן על שייטת שכבשה את העיר קסטל נואובו Castel Nuovo)), שבמפרץ נפולי. לאחר מכן עבר מזרחה, התמקם בסואץ שבמצרים ובנה שם צי שעמד לצאת לפעולה נגד פורטוגל, שהיוותה איום של ממש על המושל המוסלמי של גואה. זאת הייתה אמורה להיות הקדמה מקיפה יותר להתמודדות שנועדה להרחיק את הפורטוגלים מהודו לחלוטין. הכוח החזק שבנה סינאן הרתיע את הפורטוגלים מביצוע פשיטה שתכננו על העיר.

[7] על פי השריעה הותר למוסלמים בהנהגת העלמאא, שלא לציית לסולטאן כל אימת והוא הפר את החוק הדתי.

[8] עלי פאשה (1740 –  בינואר 1822) שלט בפשאליק יואנינה שבצפון יוון, בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. משפחתו איבדה את הונה ואת מעמדה כשהיה ילד, ולאחר הירצחו של אביו ב-1758, החלו, לעסוק בשוד דרכים. עלי היה לשודד דרכים שהטיל אימה על האזור, והוא צד את עיניהם של השלטונות העות'מאניים. מעמדו של עלי באימפריה העות'מאנית התחזק בהדרגה, וב-1787 העניק לו הסולטאן עבדול חמיד הראשון את פשאליק טריקאלה, כהוקרה על תמיכתו בו במלחמתו באוסטרים. ב-1788 השתלט על יואנינה, שהייתה למקום מושבו, ובהמשך ניצל את חולשתה של האימפריה העות'מאנית באותה העת, כדי להשתלט על שטחים נוספים באלבניה, מערב יוון ופלופונסוס.

כפאשה של יואנינה, הנהיג עלי פאשה מדיניות עצמאית, שלא תמיד תאמה את רצונותיה של האימפריה העות'מאנית, אך שירתה היטב את האינטרסים שלו. השלטון בקונסטנטינופול העדיף מצב זה על פני הפיכתו של עלי לאויב, וגם היה חלש מכדי לכפות עליו את רצונו.

עלי נודע גם באכזריותו כלפי אויביו ומתנגדיו. ב-1788 החריב לחלוטין את העיר הארומנית (וולכית) מוסקופולה (וסקופויה), בדרום-מזרח אלבניה של ימינו. כ-20 ק"מ מערבית לקורצ'ה. בעיר זו, שהייתה מהגדולות והמשגשגות בבלקן התגוררו כ-60 אלף תושבים, ומאז חורבנה לא התאוששה. ב-1798 כבש את העיר פרווזה מידי הצרפתים, ולאחר מכן טבח בתושבי העיר כנקמה על התנגדותם לו. בסביבות אותה שנה הורה על הוצאתם להורג של 739 תושבי הכפרים גארדיץ' והורמובה, שאבותיהם תקפו את אמו 40 שנה קודם לכן. ב-1808 הוציא להורג לעיני כל את המורד היווני אנטוניס קטסנטוניס Antonis Katsantonis)), באמצעות ריסוק עצמותיו בפטיש. נערות יווניות ביואנינה הואשמו באקראי בניאוף, והושלכו בתוך שק לאגם יואנינה.

הלורד ביירון, שביקר בארמונו של עלי פאשה ב-1809, התרשם מעושרו, מנדיבותו ומהכנסת האורחים שלו, אך גם תיאר אותו כ"עריץ חסר רחמים, שאחראי למעשים אכזריים ונוראים" וציין כי הוא "ברברי כשם שהוא לוחם מצליח"‏. ב-1820 הורה עלי פאשה על הוצאתו להורג של אחד מיריביו בקונסטנטינופול. מחמוד השני ראה בכך פגיעה בריבונותו, ודרש מעלי לוותר על כסאו, אך זה סירב להתפטר. בתגובה, שלח מהמוט השני כ-20 אלף חיילים ליואנינה. לאירועים אלה הייתה השפעה מכרעת על מלחמת העצמאות היוונית, שהייתה בעיצומה, שכן הסטת הכוחות לעבר יואנינה הקלה על היוונים במלחמתם.

כעבור שנתיים של קרבות, בינואר 1822, הצליחו שני סוכנים עות'מאניים להגיע לעלי פאשה, שהסתתר במנזר על האי שבאגם יואנינה. עלי סירב להיכנע, באומרו כי "ראשו לא ייכנע כראשו של עבד", אך לבסוף נורה למוות וראשו נשלח לסולטאן. הוא נקבר במאוזוליאום שהוקם בסמוך למסגד של יואנינה.