תולדות אלבניה בעת העתיקה

 ההיסטוריה של אלבניה בעת העתיקה ובימי הביניים

כתב וצילם: גילי חסקין

הטיול לאלבניה הוא בעיקר טיול של נוף ושל פולקלור. זו הזדמנות להציץ לחברה מסורתית, תמימה, טרם שעבר עליה מכבש הקידמה. אולם כדי להבין טוב יותר את אלו, פורס קובץ זה את ההיסטוריה של אלבניה, החל מהעת העתיקה ועד לפתחה של העת החדשה.

אלבניה, שנקראת באלבנית "שקיפריה" ( (Shqiperiaאו "שקיפיניה" (Shqipenia), היתה בעת העתיקה, כמו מונטנגרו ודלמטיה שבקרואטיה[1], חלק מ"איליריה" וישבו בה שבטים איליריים ותראקיים[2] שהגיעו לבלקן.

ראו באתר זה: הבלקן;    תולדות מונטנגרו;     טיול בדלמטיה

ראו כתבה באתר  :  טיול לאלבניה – מסע בזמן

ראו גם הרצאה על אלבניה

מתוך ויקיפדיה

האילירים

המינוח "אילירים" מתייחס לקבוצה של עמים או שבטים אשר המכנה המשותף העיקרי ביניהם היה העובדה שדיברו שפות קרובות, הודו-אירופאיות. מרביתם הקריבו קרבנות אדם וקברו את מתיהם בתלים גדולים, אליהם הכניסו חפצים שונים שישמשו את המתים בעולם הבא. הם לא הגדירו את עצמם באופן משותף כ"אילירים". האילירים המקוריים היו שבט קטן. את הכינוי הגורף הזה העניקו להם היוונים, שהשתמשו בשמם כדי לציין את כול השבטים שגבלו במוקדון ובאפירוס. השם "אלבניה" נובע כנראה משמה של העיר האילירית Albanopolis  (הגם זהו שם יווני), שבהרי ALP. [אולי גם משמו של שבט אילירי שנקרא "ארבר" (Arber) או ארברשה (Arbereshë), שחי ליד דורס (Durrës) של ימינו].

העמים "האיליריים" מופיעים בצדו המערבי של חצי האי האלבני, בראשית האלף הראשון לפני הספירה. בסוף תקופת הברונזה וראשית תקופת הברזל. הם ישבו לאורך החוף המזרחי של הים האדריאטי ובחלק מחופו של הים היוני. בצפון הגיע תחום מושבם עד חצי האי איסטריה שבקרואטיה של ימינו[3]. הם השתלטו על אגני הניקוז של הסאבה Sava)), הדנובה המורבה (Morava) והרי סאר. איליריה (אלבנית Iliria), מכונה גם "ארצם של החופשיים"; לטינית Illyricum)[4].

השבטים האילירים היגרו גם לאיטליה הצפונית דרך החוף הצפוני של הים האדריאטי ולאיטליה הדרומית דרך מיצר אוטרנטו. יש דמיון רב בתרבות החומרית של האילירים שחיו משני צדיו של הים האדריאטי. לתנועתם של האילירים אל מעבר לגבולות איליריה, המקבילה לחדירה של עמים אחרים לתחומים בהם חיו האילירים. היו אלו בעיקר קלטים[5] ויוונים. היוונים החלו בנדידתם אל איליריה כבר במאה ה-7 לפני הספירה. הם יסדו לחוף אלבניה של ימינו את ערי המסחר החשובות אפידמנוס (Epidamnos כיום דורס) ואפולוניה (Apollonia). צפונה – מערבה משם, בתחומי קרואטיה של ימינו, יסדו היוונים את סלונה (Salonae) היא סולין (Solin) בת ימינו, הרחק מספליט שבקרואטיה ואת קורקירה נגרה (Corcyra Negra), האי קורצ'ולה Korchula)) של ימינו. אך לא חדרו לפנים הארץ. היחסים בין היוונים והמוקדונים לבין האיליריים היו קשרי מסחר ואיבה, שהתקיימו במשך מאות שנים. במקביל לחדירה היוונית, החלה חדירה קלטית, החל מהמאה ה-6 לפני הספירה, שגברה בתחילת המאה ה-4 ועל כך מעידים השמות הקלטים המרובים בדלמטיה. (למשל בורונה – כיום באנובינה; Histria כיום  (Istra. הארגון ואורח החיים השבטי היו כמה מושרשים אצל האילירים, עד שנמנע מהם להתאחד וליצור מדינה מגובשת. כדי להתמודד עם האתגר הקלטי, החלו האילירים, שחיו עד אז בבידוד שבטי, להתאחד מדינית וצבאית[6].

מלך בשם בארדילס (Bardhyllus) הצליח לאחד חלק גדול משבטי האילירים תחת שרביטו והפך את ממלכת איליריה למעצמה אזורית חזקה. עריה העיקריות של הממלכה היו ליסוס (כיום לזה Lezha באלבניה) ואפידמנוס. המלך בארדילס הצליח בשנת 385 לפני הספירה, להביס בקרב את המלך המוקדוני אמינטס Amyntas)) השני, לכבוש חלק מארצו ולהטיל עליו מס. בשנת 359 הרגו האילירים את המלך המוקדוני פרדיקאס. אולם פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר מוקדון, הצליח להביס את האילירים בשנת 358 וכבש את חלקה הדרומי של ממלכתם עד אגם אוחריד שעל גבול אלבניה ומקדוניה.

ראה באתר זה: תולדות מקדוניה בעת העתיקה

אלכסנדר מוקדון עצמו הביס את כוחותיו של המלך האילירי קלטיוס Clitus)) בן בארדילס, ליד פליון, בשנת 335 לפנה"ס וצירף לוחמים איליריים לצבאו, בעת מסעותיו לכיבוש ממלכת פרס.

ראו באתר זה: אלכסנדר מוקדון

לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, בשנת 323 לפנה"ס, ירד קרנה של ממלכת מוקדון, דבר שאפשר למלך האילירי גלקיוס ( Glaucius)) לגרש את היוונים מדורס ולמלך אגרון להתבסס בים האדריאטי. בשנות ה-30 של המאה השלישית לפנה"ס, הגיעה מלכות איליריה לשיאה. היא כרתה ברית עם דמטריוס מלך מקדוניה ואיימה על אפירוס ועל הערים היווניות שבים היוני. בנוסף לכך הטילו שודדי ים איליריים את חתתם על המסחר הימי באזור ופגעו בסוחרים איטלקים. השבטים היוונים והאיטלקים שסבלו מנחת זרועם של השודדים פנו בבקשת סיוע מרומי. זו שגרה משלחת לאיליריה, אולם המלכה טאוטה (Teuta) אשת אגרון, שמלכה במקומו לאחר מותו ב-331, דחתה את התביעה הרומית והורתה לרצח את השליחים. תוקפנותה גרמה למלחמה האילירית הראשונה. רומא ניצחה במלחמה. הצי וצבאות הייבשה של רומא הצליחו לפורר את הכוחות האיליריים כמעט ללא קרב. כתוצאה מכך, נאלצה טאוטה לוותר על חלק מאזור החוף הדרומי של ממלכתה ולהעלות מס לרומא (228-229 לפנה"ס). לאחר מותה מרדו האילירים ברומא ופרצה המלחמה האילירית השנייה (219 לפנה"ס), בה נוצחו האילירים שוב. בשתי המלחמות האיליריות, הצליחו הרומאים להסיר את האיום האילירי מעל הים האדריאטי והשתלטו על המושבות האיליריות בעמק הנהר נרתווה (Neretva) . אולם ממלכתם של האילירים המשיכה להתקיים ובירתה היתה שקודרה (Shkodër שבאלבניה. הממלכה האילירית השתרעה על שטחים בצפון אלבניה, מונטנגרו ובוסניה – הרצגובינה.

בשנת 180 לפנה"ס הכריזו הדלמטים ((Dalmatae ) על עצמאותם וניתקו את הקשר עם יתר הממלכה האילירית. במלחמה המוקדונית השלישית, בין הרומאים למוקדונים, התייצב גנטיוס ((Genthius, אחרון מלכי האילירים, לצד המלך המוקדוני פרסאוס. בשנת 168 לפנה"ס הביסו הרומאים את גנטיוס, סמוך לשקודר, שהם קראו לה סקודרה Scodra)) והביאוהו לרומא. בירת האילירים נפלה בידי הרומאים וזמן קצר אחר כך התחולל קרב פידנה (Pydna), שסיים את המלחמה המוקדונית השלישית.

בשנת 167 חילקו הרומאים את הממלכה האילירית לשלושה חלקים (בדומה להסדר שעשו במקדוניה). מעתה ואילך היתה איליריקום כפופה לשלטון הרומאי ותושביה העלו מס לרומא.

הרומאים קיימו תחילה נסיכויות חסות איליריות, מהן התפתחה בהדרגה הפרובינציה האילירית "איליריקום" (Illyticum), שהכילה גם חלקים שכבשו הרומאים משבטי הדלמטים החופשיים.

בשנת 48 לפנה"ס נערך בדירכיום (Dyrrachium), ליד דורס של ימינו, הקרב  בין יוליוס קיסר ליריבו פומפיוס, קרב שקדם לקרב פרסלאוס, Pharsalus), שהכריע את מלחמת האזרחים ברומא.

צירופה האמתי של איליריקום לאימפריה הרומית נעשה על ידיהקיסר אוגוסטוס. בתקופת הטרימווירט[7] ערך אוקטבינוס (שלאחר מכן כונה "אוגוסטוס") , שני מסעות מלחמה באילירקום (35, 34). במערכות אלו ניהל בעצמו אתה קרבות והפגין יכולת מנהיגות וגבורה אישית. הצבאות הרומיים הגיעו לסיסקיה Siscia)) ולנהר סווה Save)) ולראשונה נפתחה דרך יבשתית רצופה ובטוחה מאיטליה למקדוניה ולמזרח. הפרובינציה נוצרה, הלכה למעשה לאחר שהכניע אוקטבינוס את הדלמטים. בשנת 27 מסר אוקטבינוס את הפרובינציה לסנט הרומאי, אולם מחמת מרידות שפרצו בה, בשנים 11 ו-16 לפנה"ס, הוחזרה לקיסר מטעמים צבאיים. היקפה של פרובינציה זו היה גדול מאד: היא השתרעה על פני החלק המערבי של איסטריה, אזור החוף של קרואטיה (דלמטיה), בוסניה, מערב סרביה, מונטנגרו ואלבניה. מנהר דרין (Drin) באלבניה מדרום, עד איסטריה בצפון, ועד נהר הסאווה במזרח. הרומאים הקימו בסיסי צבא רבים ומושבות והשלימו את הלטיניזציה של ערי החוף ופיתחו את הנמלים שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית לרומאים. הם הקימו אמות מים וסללו דרכים, כולל "דרך אגנטיה"(Via Egnatia), דרך צבאית מפורסמת, שהובילה מדורס, דרך בקעת שקומבין (Shkumbin) למקדוניה ומשם לביזנטיון, שבהמשך הפכה לקונסטנטינופול.

בירת הפרובינציה הייתה בסלונה (Salonae) היא סולין (Solin) בת ימינו, ליד ספליט שבקרואטיה. גבולותיה של הפרובינציה הורחבו לאחר המלחמות עם הפנונים בין השנים 12 ל-9 לפנה"ס, הידועות כ"מלחמות הפנוניות" (Bellum Pannonicum).

בשנת 6 לספירה מרדו שבטים הפאנוניים ((Pannonians[8] ודאלמטים ברומאים. מרד בטו, Bellum Batonianum)), המכונה גם "המרד של הבטונים (Batons)", היה סדרה של מרידות של האילירים ובני בריתם, כנגד האימפריה הרומית. ההתקוממות החלה בקרב השבטים הדאסטיאטים (Daesitiates) במרכז בוסניה, באזור סרייבו של ימינו, בהנהגת באטו Bato)) והתפשטה במהרה לפאנוניה, לשבט הבראוקים  (Breuci) , שישבו ליד הנהר סאווה בהנהגת אדם אחר, שאף שמו בטו ושבטים איליריים נוספים. כמו בכמה מקרים אחרים של התקוממות כנגד הרומאים, היו לעמים שחיו תחת שלטונם, טענות על העושק של הפקידים, שסחטו מהם מיסים ללא רחם וגייסו אותם בכפייה לשרת בצבא  ונגד הסוחרים הרומאיים, שניצלו את מעמדם ללא בושה. סוחרים רומיים נרצחו ויחידות של הלגיונות, ששהו מחוץ למחנות, הותקפו והוכנעו. בתוך זמן קצר אחזה אש המרד בכול המרחב שבין הדנובה לים האדריאטי. במהלך המרד החישו לכאן הרומאים כוחות גדולים.

וטרנים (חיילים משוחררים) נקראו לדגל, הוקמו גדודים מיוחדים של עבדים משוחררים ושני לגיונות הובאו מהמזרח. הניצחון היה לצד רומא, אך במחיר כבד מאד. הוקמו גדודים מיוחדים של עבדים משוחררים ושני לגיונות הובאו מהמזרח. הניצחון היה לצד רומא, אך במחיר כבד מאד. בשנת 8 לספירה הברוסים בבקעת הסאבה הושמו במצור, אבל היה צורך במצור של חורף ועוד עונה של לחימה עד שהביסו אותם. הרומאים נלחמו שלש שנים קשות עד שהצליחו להכניע את המרד, ההיסטוריון הרומי סוטיניוס (Suetonius)טוען, שהיתה זו המלחמה הקשה ביותר של הרומאים, מאז המלחמות הפוניות שפרצו מאתיים שנה קודם לכן. בזמן מלכותו של נירון קיסר (54-68 לספירה), העיר אפרודיסיאס שבאסיה הקטנה, הנציחה את הניצחונות של הקיסרים במונומנט בו גולפו דמויות המתארות ניצחונות אימפריאליים. ביניהם מתוארים קבוצות של שבטים איליריים: היאפודים  Japodes)) הפאנוניים ((Pannonians, האנדיזטים ((Andizetes הפירוסטים (Pirustae)  והדרדניאנים  Dardanians))[9]. רק בשנת 9, סיימה רומא לשעבד את השבטים המרדניים של מערב הבלקן.

החלק הצפוני של אילירקום, שמצפון לדנובה, הוכרז כפרובינציה אימפריאלית בשם "פנוניה" והחלק הדרומי נקרא "דלמטיה". השימוש במושג "איליריה" דעך. הרומאים חילקו את האזור של אלבניה של ימינו בין הפרובינציות מקדוניה, דלמטיה ואפירוס.

לאחר מרד זה, סיפקה איליריה חומרי גלם רבים: ברזל, זהב, כסף ועצים לבניין. החקלאות פרחה וערי החוף האדריאטי התפתחו ונהיו ערי מסחר חשובות. בערים אלו התרכזו מתיישבים איטלקיים והן נעשו מרכזים להפצת התרבות הרומית. במאות השנה והשלישית לספירה, כשמקורות האדם של איטליה נתדלדלו, והצבא הרומי אויש בעיקר על ידי חיילים פרובינציאליים וברבריים, הפכה איליריה לאחד הספקים העיקריים של חיילים לצבא הקייסרות. סימן מובהק לחשיבותו של היסוד האילירי בצבא הרומי הוא העובדה שכמה מקיסרי המאה השלישית הגיעו משם, ביניהם הקיסר הרומי הגדול האחרון,  דיוקלטינוס, שיזם את חלוקת האימפריה למערבית ומזרחית. הוא בחר את סאלוני (לימים ספליט) למושבו.

עם חלוקתה של האימפריה הרומית לשנים, סופחה איליריה לחלק המזרחי. במאה ה-6 החלו לחדור למקום שבטים סלביים שדחקו את אחרוני האילירים. אזור החוף נשאר בתחום שלטונה של ביזנטיון עד 1204, למעט הפסקה קצרה, של ארבע שנים, בהם השתלטו הנורמנים על ערי החוף. לעומת זאת, פנים הארץ היה רחוק מסמכותו של השלטון המרכזי. כבר במאה הרביעית והחמישית שלטו שם הגותים ובמאה השביעית – הסלבים. שלטונה של ביזנטיון חודש רק בתקופתה של השושלת המקדונית הגדולה. הקיסר בסיליוס השני, הביא כמעט את כל חצי האי הבלקני תחת שלטונו, לאחר נצחונו המוחץ על הבולגרים בקרב בלאסיצה, בשנת 1014. בעקבות נצחונו זה הוצמד לו התואר "בולגרקנוטוס", היינו, "קוטל הבולגרים"[10]. הקרב היה מכריע להמשך קיומה העצמאי של הישות הבולגרית, אשר נוכחותה באזור נמשכה למעלה מ-330 שנים. הקרב הסתיים בתבוסה בולגרית מוחצת שנחרטה בנרטיב הבולגרי, כאסון הצבאי הגדול ביותר בתולדותיהם והובילה בפועל לקץ ימיה של האימפריה הבולגרית.

ראו באתר זה: בולגריה – מבט אישי

גם הקרב בו נחרץ גורלה של האימפריה הבולגרית, התרחש בשטחה של אלבניה. הנסיך גבריל ראדומיר, בנו של המלך הבולגרי סמואל, נרצח שנה לאחר הקרב בידי שליחיו של בן דודו איוון ולאדיסלב, אשר ירש את מקומו. ולאדיסלב עצמו, נהרג בקרב מול צבאו של באסיליוס השני, בפברואר 1018 ליד העיר דורס באלבניה של ימינו. בנו פרסיאן השני נאלץ להיכנע לביזנטיים באוגוסט 1018 והאימפריה הבולגרית הראשונה חלפה מן העולם.

לאחר כיבוש קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי (1204), היה דרום אלבניה חלק מהנסיכות הביזנטית של אפירוס[11]. באלבניה המרכזית, לעומת זאת, שלטו מלכי נפולי מ-1271 ועד 1380[12].

ראו באתר זה: תולדות סיציליה בימי הביניים

להמשך קריאה ראו באתר זה : תולדות אלבניה בתקופה העות'מנית  ; תולדות אלבניה בעת החדשה

הערות

[1] דלמטיה (קרואטית: Dalmacija) הוא אזור בחוף המזרחי של הים האדריאטי. משתרע מהאי ראב בצפון ועד למפרץ קוטור (Boka Kotorska) במונטנגרו בדרום. האזור כולל את רצועת החוף של הים האדריאטי ואת רוב האיים השייכים לקרואטיה, וכן את חלקה דרומי והמרכזי של שרשרת האלפים הדינריים. דלמטיה ההיסטורית השתרעה על שטח גדול בהרבה מזה שתופס האזור כיום, והגיעה עד איסטריה וסלובניה בצפון, עד אלבניה בדרום, וכן כללה שטחים נרחבים מזרחית במישורי הדנובה. מקור שמו של האזור הוא ככל הנראה בדלמטים (Dalmatae), שבט אילירי שישב באזור באלף הראשון לפנה"ס (מתוך ויקפדיה).

[2] התרקים היו עם הודו -אירופאי שהתיישב בבלקן עת נדידות העמים הגדולות בראשית האלף הראשון לפני הספירה. בימי קדם התייחס המושג "תראקיה" אל שטח גדול בהרבה מהמקובל כיום, ואשר השתרע מערבה אל תוך מקדוניה, סרביה ויוון של היום, וכן בחלקה האירופאי  של טורקיה,. שפתם של התראקים הייתה תראקית, שפה הודו-אירופית, ומקורם אינו ברור לחלוטין, אך הדעה הרווחת היא כי התפתחו מתושביו הקדומים של האזור שהתערבבו בתקופת הברונזה בשבטים הודו-אירופים המקורבים לעמים איראנים כמו הסקיתים, הקימרים והסרמטים. על בסיס הקבלה בין התרבות התראקית לתרבות הפריגית, המינואית והמיקנית העלו חוקרים בולגרים את הסברה כי התראקים היו מקורבים לאלה. שיחס היוונים אליהם היה כאל " ברברים" למחצה. לפי המסורת השתתפו במלחמת טרויה לצד הטרויינים. ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו  החל משנות ה-80 של המאה ה-20, מלמדים שהיתה להם תרבות מפותחת שהגיעה לשיאה במאות 5-4 לפני הספירה. התרקים האמינו באש, נחש, שמש. המסורות שלהם כללו מרוצי סוסים, הליכה על אש. לא היה להם מקדשים אלא מקומות מקודשים, סלעים שעליהם היו טקסים שמניסטיים.

המסורת היוונית ייחסה את הגיבור אורפאוס לתרקים. הוא זה שייצר את בית הספר של המסתורין האורפי

לפי האגדה בשנת  1000 לפני הספירה הוא לימד באי תרסוס ביוון, את הידע שלו למד במצרים ובמקומות אחרים במזרח.

[3] עמים אלו נקראו אז "יאפודים" Iapydes)).

[4] נפוליון חידש את השם "איליריה" כשקיבל בשנת 1809 שטחים מאוסטרו-הונגריה, ביניהם איסטריה ודלמטיה. המרכז האדמיניסטרטיבי של אילירה היה בליובליאנה, בסלובניה של ימינו.

[5] קֶלְטִים הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו באירופה המערבית לפני כיבושה על ידי האימפריה הרומית. עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. אחד העמים הקלטיים הידועים הם הגאלים. מוצאם של הקלטים או התקופה בה הופיעו אינה ידועה, וישנם אף היסטוריונים הקובעים כי החלו להתפתח עוד בתקופת הפרה-היסטוריה. ישנן עדויות לקיומם החל מהמאה ה-12 לפנה"ס, אף-על-פי שסיפורי הגבורה והמיתוסים נכתבו רק בימי הביניים. הקלטים היו בעלי תרבות מפותחת, בניגוד לסטיגמה המוטעה של "ברברים". המסגרת המדינית הייתה לרוב רופפת למדי, והעמים השונים התפצלו לשבטים רבים שלא אחת נלחמו זה בזה, מה שהקל את מלאכת הכיבוש על הרומאים.

החברה הקלטית הייתה בנויה ממעמדות חברתיים: עבדים, חקלאים, בעלי מלאכה, לוחמים, אנשי רוח ודת והמעמד השליט. מוביליות חברתית אפשרה מעבר בין כל המעמדות פרט למעמד העבדים. כתוצאה מכך, אנשי הדת והמנהיגים הרוחניים יכלו לבוא מכל מעמד שהוא חוץ ממעמד העבדים.

כיום הקלטים הם מעטים ורובם מתרכזים באזור האיים הבריטיים. על צאצאי הקלטים העתיקים נמנים הוולשים, האירים, הסקוטים, הברטונים, הקורנים והמאנים (מתוך ויקיפדיה).

ראו באתר זה: אירלנד של הקלטים

[6] J. J. Wilkes, Dalmatia, 1969

[7] הטריאומווירט השני היה שמה של הברית הרשמית של שלושת המצביאים הרומיים אוקטביאנוס, מרקוס אנטוניוס ומרקוס אמיליוס לפידוס. היתה זאת ברית פוליטית זו נולדה ב-26 בנובמבר 43 לפנה"ס, ובאה לידי ביטוי עם חקיקת החוק "לקס טיטיה", אשר העניק לשלושת חברי הטריאומווירט סמכויות בלתי מוגבלות ואת היכולת לשלוט ברפובליקה הרומית ללא מיצרים.‏ הטריאומווירט כיהן במשך שלוש כהונות בנות חמש שנים, ובוטל סופית רק בשנת 28 לפנה"ס.‏ כינון הטריאומווירט השני, פירוקו והמלחמות כשבאו כתוצאה ממנו, סללו את הדרך להפיכתה של רומא מרפובליקה לרומא הקיסרית.

[8] פנוניה Pannonia)), ארצם של הפנונים, שהיו עם מעורב של קלטים ואילירים, ישבו דרומה לדנובה, עד עמק הסאו, בהנוגריה המערבית של ימינו.

[9] D. Dzino, Illyricum in Roman Politics 229 BC – AD 68 (Cambridge 2010), pp. 149–153.

[10] בסיליוס השני נחשב בצדק לאחד מהקיסרים הגדולים של ביזנטיון. כבר בראשית דרכו ביטל חלק גדול מזכויות האצילים והוציא כמה מהם להורג, תוך כדי סיכון כיסאו, דאג למערכת משפט וגביית מיסים צודקת, והפך את קונסטנטינופול לאחת הערים המפוארות באירופה.

ב-(996) נדרש בסיליוס למלחמה בבולגרים, שהתחילו לתקוף את האימפריה כבר כמאה שנה קודם, ונחל כמה ניצחונות ב-(1004, וב-1010), עד שהנחיל לבולגרים את תבוסתם המוחצת,.

[11] נסיכות אפירוס, או כפי שנקראה ביוונית:  "הדספוטיה של אפירוס" הייתה מדינה שנוצרה בתקופת מסע הצלב הרביעי, ב-1204, כשהוונציאנים כבשו את קונסטנטינופול וחילקו את האימפריה הביזנטית למספר מדינות. הנסיכות ראתה עצמה יורשת של האימפריה הביזנטית, אך לאחר תקופת התרחבות שבה והצטמקה, איבדה את כוחה וחשיבותה והייתה לעוד מדינונת בתוך הפסיפס הבלקני, עד שחדלה להתקיים בעקבות הכיבוש העות'מאני ב-1479.

[12] ממלכת נאפולי" הוא כינוי מודרני לישות מדינית שהתקיימה בדרום איטליה של ימינו. ברוב שנות קיומה שלטו בממלכה מלך צרפת או מלך ספרד. בעקבות אירועי "הערבית הסיציליאנית", כפי שכונתה ההתקוממות העממית של סיציליאניים, בשנת 1282, נגד המלך שארל הראשון מבית אנז'ו, נאלץ המלך לעזוב את האי סיציליה ולהותירו בידי פדרו השלישי, מלך אראגון. עם זאת הותיר שארל בידיו את נכסיו בחצי האי האפניני עצמו, שנודעו מאז בשם "מלכות נאפולי", שהיתה בירת הממלכה.  שארל ויורשיו מבית אנז'ו שמרו על תביעתם לריבונות באי סיציליה, ונלחמו כנגד מלכי אראגון עד לשנת 1373, כאשר המלכה יוהנה הראשונה ויתרה על התביעה באופן רשמי. ב-1348, עדיין בזמן מלכותה, כבש לאיוש הראשון לבית אנז'ו, מלך הונגריה ואויבה החזק של יוהנה, את הממלכה לתקופה של מספר שנים הונגריה שבשליטת בית אנז'ו הייתה בתקופה זו ממלכה אדירה שהשתרעה מהים השחור ועד לים האדריאטי.