תאו אפריקאי – בופאלו

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה גם:

כתבות:

טיול בטנזניה; ספארי בקניה; ספארי בטנזניה

חומר
רקע

, אנטילופות, האריה, הפיל, גנו, הקרנף, הצבוע; הג'ירף; תנינים, זברה; היפופוטם, הקופים; יען; צ'יטה; פלמינגו; נמר; הקרנף; החתוליים; אימפלה

כללי

התאו האפריקאי (Syncerus caffer) הוא מעלה גירה גדול ממשפחת הפריים. הגדול והמסיבי ביותר מבין הפריים.

השם המדעי "Syncerus caffer" נגזר כדלקמן: "Syn" = יחד (ביוונית); "keras" = קרן (ביוונית), ומתייחס למבנה הקרניים של התאו הבוגר. "Cafer" קיצור של המילה הלטינית "Caffraria", שפירושו "קאפירים" (אפריקה). צירוף של שניהם פירושו "חיה בעלת קרניים מחוברות, החיה באפריקה".

שייך לתת משפחת הבקר (Bovinae). הכוללת גם את הבקר המבוית. בעבר נטען כי התאו האפריקאי שייך לסוג Bubalus, הכולל את התאו (ג'מוס) – B. Bubalis. כיום טוענים כי התאו האפריקני אינו שייך לסוג תאו, והוא אינו האב הקדמון של בקר הבית. הביזון האמריקאי, שנקרא בטעות "בופאלו", שייך לסוג נפרד – Bison.

הבופאלו השחור הוא אחת מהחיות הנפוצות ביותר באפריקה, והנציג היחיד של השבט בקר באפריקה. בשל האופי הבלתי הצפוי שלו, שהופך אותו מסוכן מאוד לבני אדם, הוא אינו מבוית כעמיתו התאו האסייתי.

תוחלת חייו של התאו האפריקני בטבע היא כ-16 שנים, כשהפרט המבוגר ביותר שתועד היה בגיל 18. בשבי היא גבוהה הרבה יותר ומגיעה עד גיל 26 שנים, כשהפרט המבוגר ביותר שתועד היה בגיל 29 שנים, ושישה חודשים. האוכלוסייה של התאואים באפריקה, נמצאת במצב טוב יחסית בהשוואה להולכי-ארבע גדולים אחרים, אם כי הם תחת לחץ כבד מפעילות אנושית.

באפריקה שני מינים של תאו אפריקאי: תאו אפריקאי אדום קטן יותר וחי ביערות במערב אפריקה, והתאו אפריקאי השחור. התאואים האפריקנים נפוצים כמעט בכל המדינות שמדרום לסהרה, בחלק מהמדינות היו קיימים בעבר תאואים אפריקנים אך נכחדו משם על ידי ציד או מחלות. התאו האפריקני מותאם למגוון רחב של בתי גידול, יערות טרופיים, יערות משווניים, יערות הררים, ביצות, צמחיה צפופה, אזורי חוף, עד לסוואנות פתוחות. בהרים, ניתן למצוא אותו עד לגובה של 3,000 מטר מעל הים. הריכוזים הגבוהים ביותר של תאו אפריקני, הם במשקעי סוואנות, שבהם יש שגשוג של מים, עשבי תיבול, ושיחים כל השנה. התאואים האפריקנים תלויים מאוד במים, והם נמנעים מאזורים בהם כמות המשקעים השנתית, נמוכה מ-250 מ"מ. התאואים נפוצים יותר באזורים מוגנים, ורוב הטווח שלהם הוא לאורך שמורות הטבע.

מבנה גוף

אורך ראשו וגופו: 3.4-2.1 מטר (340-170 ס"מ). גובהו בכתפיים 1.7-1.0 מטר (170-100 ס"מ), גופו ארוך וגדול כחבית, ומשקלו בממוצע 700-300 קילוגרם. פרטים מבוגרים יכולים להגיע למשקל של 900 ק"ג, ואף תועד פרט נדיר במשקל למעלה מטון (1000 ק"ג). למרות שהתאו האפריקני הוא הסוג החמישי בגודלו במשפחת הפריים (אחרי הסוגים: פר, תאו, ביזון, ואיילנד), מידות גופו יכולות לחרוג מגודלם הרגיל, ואף להגיע לגודל של תאו אסייתי. למרות משקלם הרב הם מסוגלים לפתח מהירות  של 48-56 קמ"ש.

ראשו של התאו האפריקני נמוך, אינו מתרומם מעל הגב, ורגליו קצרות יחסית. הפרסות הקדמיות של התאו גדולות ורחבות יותר, ככל הנראה כדי לתמוך בחלק הקדמי של הגוף, הכבד יותר מהחלק האחורי. לתאואים זנב ארוך ושעיר באורך של 110-70 סנטימטר, אוזניים גדולות ורחבות, ושעירות במקצת. אוזניו של תאו היער שעירות יותר. לתאו האפריקני פרווה צפופה ודלילה בצבע אפור שחור או כהה, לעתים עם כתמים על הגוף. סביב עיניהם של הפרטים המבוגרים מופיע לפעמים עיגולים לבנים.

 כמו במרבית תת-משפחת הפרים, התאו האפריקני מסומן היטב בדו-צורתיות זוויגית – הנקבות הרבה יותר קטנות מזכרים – 30% פחות. בנוסף לגודל, הם נבדלים במבנה גוף פחות חזק, קרניים קצרות ודקות יותר, ולפעמים גם הצבע, בהיר יותר אצל הנקבות. עם זאת, בעדרים ניתן לצפות, בנקבות שחורות לגמרי לצד אדמדמות. לתאו היער הפרווה בצבע אדמדם, עם כתמים שחורים בראש וברגליים, כשהמבוגרים יכולים להיות שחורים לגמרי. לכל העגלים של תתי-המין פרווה סמיכה ובהירה יותר, המתדלדלת ומתכהה עם הגיל.

לקרניי התאו האפריקני מבנה מוזר. הם מתאפיינות בכך שבסיסן אצל שוורים גדולים עבה מאוד, וגדל על המצח ויחד אתו, מה שיוצר מעין "מגן" ארוך וחזק, העמיד אף לכדור רובה. הקרניים מתפתחות מהבסיס לצדדים כלפי מטה, ולאחר מכן מתעקלות כלפי מעלה ופנימה. המרחק בין קצות הקרניים של תאואים מבוגרים עשוי לעלות על מטר. לתאואים הצעירים ה"מגן" מתפתח במלואו רק לאחר 6-5 שנים. הקרניים של הנקבות קטנות יותר, עוביים קטן יותר בשיעור של כ-20-10%, ובדרך כלל הן חסרות "מגן". לעומת זאת, קרניו של תאו היער שונות למדי, והן קטנות וחלשות יותר, חסרות "מגן", כמעט אף פעם אינם גדלות ביחד ולעתים נדירות מגיעות לאורך של 40 סנטימטר.

לתאו האפריקני יש ראייה ירודה מאוד. הוא אומד את המצב בעיקר על ידי חוש ריח חזק, ושמיעה במידה פחותה יותר. קולות של תאו אפריקני נשמעים לעתים קרובות מאוד; בדרך כלל שאגות רגועות, נחירות ונהמות. לתאואים יש מערכת מאוד מפותחת של תקשורת – מומחים מזהים עשרות אותות קוליים שונים, כלומר רגשות מאוד שונים. צעירים בסכנה שמשמיעים קול מתחנן, יכולים לגרום לכל העדר לבוא לעזרתם. תפקיד חשוב בתקשורת ביניהם הוא תנועות הגוף, הזנב, הראש, וכדומה.

התאו האפריקני מותאם למגוון רחב של בתי גידול, יערות טרופיים, יערות משוונים, יערות הררים, ביצות, צמחיה צפופה, אזורי חוף, עד לסוואנות פתוחות. בהרים, ניתן למצוא אותו עד לגובה של 3,000 מטר מעל הים. הריכוזים הגבוהים ביותר של תאו אפריקני, הם במשקעי סוואנות, שבהם יש שגשוג של מים, עשבי תיבול, ושיחים כל השנה. התאואים האפריקנים תלויים מאוד במים, והם נמנעים מאזורים בהם כמות המשקעים השנתית, נמוכה מ-250 מ"מ. התאואים נפוצים יותר באזורים מוגנים, ורוב הטווח שלהם הוא לאורך שמורות הטבע.

כמו התאואים ההודיים, גם התאואים האפריקנים רועים מהערב ועד הזריחה, ובמשך היום הם נחים בצלם של עצים ושיחים, או לחלופין שוכבים בבוץ, ביצות, או בסבך של קנים. בשעות החמות של היום, התאו השחור שוכב דומם וחסר תנועה באותו מקום, וישן או מעלה גרה, לעתים קרובות הוא משתמש בשלולית או בבור בוצי כמקלט בטוח, ולכן לעתים קרובות הוא מכוסה בקרום עבה, של בוץ מיובש.  מנסה להעיף את הזבובים המציקים לו, לעתים קרובות פולט נהמה עמומה ומרחרח באוויר בחשדנות. מדי פעם הוא מכה בזנבו לצדדים.

התאואים האפריקנים לא תלויים כל כך בזמינות מים, כתאואים ההודים, אבל המים הכרחיים לקיומם, מכיוון שהם דורשים השקיה יומית, (גם במקומות בהם הסוואנה עשירה במזון). תאו בוגר שותה בממוצע ביום כ40-30 ליטר של מים. ישנן תצפיות שהתאואים אינם מתרחקים ממקורות המים, יותר מ-4 ק"מ.

התאואים הם חיות זהירות מאוד. זהירים במיוחד הם הנקבות ועגלים, שהם כמעט כל זמן בכוננות, ולעתים רחוקות מאוד שקטים לחלוטין. התאו הוא חיה ערנית וכאשר הוא מבחין בדבר חשוד, הוא עומד בתנוחה זקופה ומרים את ראשו ואת קרניו. בשלב זה, ייתכן שאפילו רעשים חשודים יכולים לגרום להם לברוח. ריצתם בדרך כלל איטית יחסית, אבל במקרה של סכנה או התקפה רצינית הם יכולים לפתח מהירות גבוהה מאוד – לפי מספר הערכות, עד 57 קילומטר לשעה.

למרות שהתאואים נמצאים בקרבת מים, הם אינם אוהבים מים עמוקים, ואינם מתפלשים בתוכם. עם זאת, התאואים הם שחיינים טובים, ובמהלך הנדידות הם חוצים נהרות רחבים מאוד. במקומות הסמוכים למים, אוכלי הטפילים העיקריים של התאו הם אנפות הלבנות. שלא כמו חיות אחרות, התאואים אינם רועים לצד חיות אחרות בסוואנה, והחיות האחרות נוטות לשמור מהם מרחק.

מזון

תאו אפריקאי ניזון מעשב גבוה, שהוא מחוספס מדי בשביל רוב אוכלי העשב (ולא מעדיפים את הניצנים הצעירים כמו רב אוכלי העשב. לתאו אפריקאי תפקיד חשוב בכך שהוא מנמיך את גובה העשב לגובה המועדף ע"י מרבית אוכלי העשב הסלקטיביים.

גולגולת של בופאלו

טפילים

לתאו האפריקני עור עבה, במיוחד באזורים של הצוואר, שם מגיע לעובי של כ-2 סנטימטר, עם כי עורם של תאואים מבוגרים, מכוסה בשלפוחיות וגושים של זחלים או זבובים פולשניים, שתוקפים אותם בהמוניהם. הם סובלים גם מנשיכות חרקים ובמיוחד קרציות, שמהם הם נשמרים בעזרת עופות שונים, שונים כגון זרזיר הבקר. אלו עומדים על גבו של התאו, ומנקרים את הטפילים מהעור שלו, כשעל כל תאו יכולים להיות כ10-12 עופות. אם זאת, במקומות שאליהם הציפורים לא יכולות להגיע, ושבו העור הוא דק (על הבטן, המפשעה וכדומה), קרציות זבובים וטפילי גוף חיצוניים אחרים נצברים בעשרות. כמו מיני בקר אחרים התאו מנסה להיפטר מהקרציות בדרכים שונים, שכיבה בבוץ, במים רדודים, או באמבטיית חול, למרות זאת, אמצעים אלה אינם מחסלים אותם לגמרי. כמה זבובים אפריקאים מטילים את ביציהם בין קרניו של התאו, והסדקים הנגרמים על ידי זה בקרניו, או זחלים הבוקעים בבסיס הקרניים, גורמות לחלקים מהקרניים להישחק או אף ליפול. ייתכן כי תאואים משפשפים את קרניהם אחד בשני או בשיחים ועצים, כדי להיפטר מהטפילים.

 מבנה חברתי

התאואים האפריקנים הם בעלי חיים חברותיים, החיים בעדרים גדולים של 500-50 פרטים. התאו אפריקאי מאוד חברתיים. עדרים מעורבבים של זכרים ונקבות. חיים בעדרים גדולים. לא טריטוריאליים. אחת העדויות לכך כי העדר משמש מקום בטוח לחבריו הוא הימצאות נכים ועיוורים בעדר. מקיימים תקשורת של ריח וקול.התאואים מפוזרים ביחידות מופרדות, כאשר לכל יחידה יש את תחום השוטטות שלה. יש קשר מאד רופף בין היחידות. זרים המנסים להצטרף ליחידה הם מושא להטרדות רבות והם נשארים בשולי הקבוצה. גודל הקבוצה נקבע על פי כושר הנשיאה של תחום השוטטות. עדר יכול לכלול אפילו 1000 פרטים.

היחידות הבסיסיות בעדר הבופלו יציבות והן כנראה מורכבות מפרטים עם קשר משפחתי אשר מסודרים על פי מדרג הירארכי. פרטים מסוימים, שהם דומיננטיים בעדר עומדים בראש העדר שעה שהוא נע ממקום למקום והם משמשים כמה שנקרא: מפלסי דרך. כאשר העדר חוצה מקומות ספציפיים בתחום השוטטות שלו, בהם יש יחידה נוספת, מלווים אותה פרטי היחידה ומפלסים את הדרך עבורה.

נקבות נשארות ביחידה הבסיסית שלהם גם כשהגיעו לבגרות בגיל 3-4 ואילו הזכרים עוברים לעדרי הרווקים.

עדרי התאואים מתחלקים לכמה סוגים. לרוב יש עדרים מעורבים עם מספר זכרים, כשרוב העדר הם נקבות ועגלים בגילים שונים. בעדר מעורב כזה, הבוגרים מהווים פחות ממחצית המספר הכולל (כ-49-39 אחוזים). מחקרים של מומחים בדרום אפריקה, מראים כי היחס משתנה מצפון לדרום היבשת – בחלקים הדרומים אחוז הצעירים גבוה יותר. בנוסף קיימים עדרי זכרים, אליהם מתקבלים זכרים צעירים בגיל 5-4 שנים, ומבוגרים עד 12 שנים. בכל עדר עם מספר זכרים (ובמיוחד בעדרי הזכרים) יש לעתים קרובות קרבות, המגדירים את ההיררכיה החברתית. תאו היער שונה משאר תתי-המין, בכך שהוא חי בקבוצות קטנות של 20-8 פרטים (לטענת מספר חוקרים הממוצע הוא 12), המורכבים ממספר נקבות וצאצאיהם, ו4-1 זכרים. הזכרים הצעירים חיים בגפם, או בקבוצה קטנה.

במהלך הנדודים בעונה היבשה, העדרים או הקבוצות מצרפים לעדרים המוניים, שיכולים למנות למעלה מ-1,000 פרטים, עם זאת עדרים אלה הם חסרי לכידות. למרות שלעדרי התאו אין טריטוריה מוגדרת, הם חוזרים כל שנה בדרך כלל, לאזורים שמהם נדדו בשנה החולפת, לעתים אף במסלולים קבועים. העדרים יכולים להתקיים באותו אזור במשך עשרות שנים, ולטענת מספר מדענים אפילו עד 36 שנים.

כאשר עדר התאואים נמצא במקום בטוח מסכנות, הם יכולים להתרחק מהעדר, אם כי תמיד יהיו תצפיתנים, שלעתים נמצאים מכל צדדי העדר. בקצה של עדר גדול יהיו מספר זכרים ונקבות, העומדים במצב היכון, כיון שהם מודעים לעובדה שישנם תאואים שישנים, ובמקרה של סכנה מיד יתנו קריאת התראה. העדר בנוי בצורה הגנתית, כאשר הצעירים נמצאים במרכז העדר, והבוגרים נמצאים בצדדים, מה שיוצר מעין חצי עיגול.

זכרים מבוגרים הופכים להיות תוקפנים ואלימים אף למשפחתם, ויעזבו את העדר במוקדם או במאוחר. לשוורים בודדים כאלה בדרך כלל, יש גודל גדול מאוד וקרניים גדולות. הם מסוכנים לבני אדם, ואף לבעלי חיים רבים בסוואנה, משום שהם יכולים לתקוף בלי שום סיבה. בשל גודלם אויביהם העיקרים הם אריות, אותם הם יכולים לנגוח למות בקרניהם הגדולות. בדרום אפריקה, זכרים כאלה נקראים "דאגא" או "מאדוגה". לזכרים אלה יש שטחים בודדים, עליהם הם מגנים בקנאות מפני שוורים אחרים. הם נחים ברוב היום, ובשעות הערב או הבוקר הם יוצאים לשטחי המרעה, חלק מהם מכינים מעברים מהירים לשטחי המרעה או למקורות המים. התאואים המבוגרים יעזבו את שטחם רק כאשר מקורות המזון מידלדלים, או אם הם מוטרדים באופן עקבי על ידי טורפים. כאשר עדרי תאואים נכנסים לשטחם, הם אינם מגלים תוקפנות כלפיהם, אוכלים בצמוד אליהם, ואף יכולים לשחק בתפקיד של מנהיג. לאחר שהעדר עוזב זכרים אלה שוב נשארים בודדים בשטחם. בתחילת עונת הרבייה, הם מצטרפים לעדרי התאואים.

אויבים

בופאלו גדול הוא בעל חיים מאיים. כבר נצפו מקרי בהם הגיעו פילים לבור מים, שם שתה בופאלו. הוא הוריד את ראשו באיום והם לא התקרבו. נקבות ועגלים עם זאת, נופלים קורבן לאריות לעתים קרובות , אשר מצליחים לטורפם כאשר הם מתקיפים את כל העדר. אריות תוקפים בעיקר את העגלים. כך גם התנינים, בעיקר כשהם חוצים את הנהר. מצד שני נצפו לביאות תוקפות בופאלו. אחת מה זינקה ונעצה שניה בצווארו, זמן ארוך, עד שנחנק. טורפים אחרים, כגון: נמר אפריקאי, ברדלס, וצבוע נקוד, מהווים איום רק לעגלים, למרות שבמקרים נדירים צבועים טרפו אף פרטים בוגרים.

על מנת להגן על עצמם מפני טורפים, התאואים בדרך כלל מראים תמיכה הדדית ופועלים בקבוצה מלוכדת. שיטת הגנה על ידי התקפה משותפת, מבטיחה את ביטחונם של בוגרים וצעירים- לכן אין צורך להחביא את הצעירים והם מתלווים אל העדר מהתחלה. בשנת 2000 נצפה בנקורו עדר של כמאתיים בופאלו שרדף אחרי אריה זכר צעיר, עד שהלה הצליח לטפס על עץ ונאלץ להישאר שם זמן רב, בזמן שהעדר שמר עליו. תאו היער שכאמור פחות אגרסיבי, יעדיף להימלט כאשר הוא מותקף.

בנוסף לנזק מטורפים, התאואים סובלים ממחלות שונות הנגרמות על ידי הטפילים; עגלים רבים מתים משרשורים שמתפתחים במערכת העיכול, ומבוגרים סובלים ממחלות זיהומיות שנגרמות על ידי תולעים טפיליות, פרוטיסטים, או מיקרואורגניזמים . מדענים בדרום אפריקה שבודקים תאואים צעירים, דיווחו על מחלות שונות בדם, כגון: Theileria Parva (ממערכת הנבגוניות). כמו במחלות רבות, הבעיות האלה יישארו רדומות בתוך האוכלוסייה, כל עוד בריאותם של בעלי החיים היא טובה. עם זאת שמורות הטבע מגבילות את התפשטות העדרים הנגועים, כדי למנוע את הפצת המחלה בעדרים בריאים.

רבייה והתפתחות

בגרות מינית של נקבות בגיל 5 שנים ;זכרים 8 שנים.

התאואים יכולים להתרבות כל השנה, אולם בדרך כלל מחודש פברואר עד יולי. בין הזכרים בשלב זה יש קרבות פולחניים לדומיננטיות בעדר. מבחינה חיצונית, קרבות התאואים נראים מאוד מרשימים, אבל לעתים נדירות גורמות לפציעות חמורות. ראשית, הם מנסים להפחיד את היריבים האחרים, כשהם מתקרבים אחד מול השני, תוך כדי השמעת שאגות ונחירות גבוהות, ודפיקה עם הפרסות באדמה, ועוצרים לזמן מה במרחק מטרים ספורים אחד מהשני. אם הפגנה כזאת לא עובדת, מתחיל השלב העיקרי של המאבק, כאשר הזכרים רצים אחד מול השני כשהקרניים מכופפות. מהמכות האלימות ניתן לראות לפעמים שרידים מעופפים. הקרב מסתיים די מהר, אחרי כמה מכות, כמה סיבובי תבוסה וריצות אחד אחרי השני. הייחום נמשך עד שישה ימים, במהלכה התאו המיוחם מאוד אכזרי ותוקפני. לעתים קרובות בהיעדרו של אויב, הוא מכלה את זעמו גם בעצים או שיחים. במצב כזה, התאו עלול לתקוף אף אדם או חיה שתתקרב בחוסר זהירות.

ההיריון נמשך בממוצע 11-10 חודשים (340 ימים, אצל תאו היער 345-300 ימים). ההמלטה המסיבית, שמתאפיינת בכך שנקבות רבות פורשות מהעדר להמליט, מתחילה בסוף העונה היבשה ותחילת עונת הגשמים, לדוגמה: בפרק הלאומי סרנגטי המפורסם, שבו אוכלוסיית התאואים נחקרת היטב, ההמלטות הם בחודשים יוני ויולי. עם זאת, תקופת ההמלטה תשתנה בהתאם למיקום – ויכולה להתרחש לעתים קרובות בחודשי פברואר ואפריל. בדרך כלל נולד עגל אחד ולעתים נדירות ביותר תאומים, המכוסה בפרווה שזופה. לעגלי תאו היער הפרווה לעתים קרובות בצבע חום-אדמדם בהיר. צבע זה מסווה לפעמים בסוואנות שונות באפריקה ובעיקר ביערות.

ההמלטה הראשונה תתחיל בדרך כלל בגיל חמש שנים, הם מתרבים עונתית (כשיש עונות רטובות ויבשות ברורות), כששיא ההמלטות מכוון לשיא עונת המזון- בעונת הגשמים. המלטה כל שנה וחצי (שאין עונתיות בהמלטות) ושנתיים שיש עונתיות.

העגל שוקל כ-40 ק"ג, למרות שלא נדיר לצפות בעגלים השוקלים 60-50 ק"ג. לאחר 15 דקות בלבד, העגל שזה עתה נולד מסוגל לעקוב אחרי האם.

 העגל יונק מאמו במשך שישה חודשים, ובימים הראשונים לחייו, הוא שותה עד 5 ליטר חלב ליום. העגל מתחיל לנסות אכילת מזון מוצק, בגיל חודשיים ונגמל לאחר עשרה חודשים. למרות העובדה שעגלי התאואים נמצאם תחת שמירה כל זמן, שיעור תמותת העגלים הוא די גבוה – רק 20% מהם יגיעו לבגרות. זכרים צעירים נשארים בקרבת האם לפי כמה מקורות כשנתיים, ועל פי מקורות אחרים עד ארבע, לאחריהם יעזבו את העדר. נקבות נוטות להישאר לעולם בעדר שבו הם נולדו. העגלים גדלים מהר, אבל במשקל מלא של תאו בוגר, הם מגיעים רק עד 10 שנים

איומים ושימור

התאו האפריקני לא נמלט מהגורל המשותף של הולכי ארבע גדולים באפריקה, שניצודו בכבדות במחצית הראשונה של המאה העשרים, בציד בלתי מבוקר (אחד מה-five big). עם זאת, עדרי התאו סבלו הרבה פחות מחיות אחרות, פילים למשל. ייתכן משום שמלבד הקשיים והסכנות של ציד התאו, אין לו ערך מסחרי (בניגוד לחטי הפילים או לקרני הקרנפים) ולכן, אוכלוסיות התאואים נשארו יציבות. הרס גדול יותר נגרם לתאואים כאשר הווירוס "rinderpest" הועבר לאפריקה בסוף המאה ה-19 על ידי בקר הבית של מתיישבים לבנים. ההתפרצות הראשונה של המחלה בתאואים דווחה בשנת 1890 . בדרום אפריקה המחלה כמעט הכחידה אותם לגמרי בתקופה הזאת, בעוד שהתפשטותה למזרח אפריקה השמידה כ-90% מהאוכלוסייה שם. גם היום הפוטנציאל להתפרצות המחלה מהווה איום על התאואים.

 בחלקים מסוימים של אפריקה באזורים המוגנים יש עתודות גדולות של תאואים. בין האזורים המוגנים בולטים: אזור השימור נגורונגורו והפארק הלאומי סרנגטי שבטנזניה, מסאי מארה ואגם נקורו שבקניה, הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה, אם זאת גם מקומות אלו אינם בטוחים – בסרנגטי למשל מספרם פחת מאוד ב-1990-1969, עקב ציד בלתי חוקי וירד מ-65,000 ל-16,000 לעומת זאת עכשיו האוכלוסייה שם יציבה. שחפת בבקר שפגעה בפארק קרוגר בשנת 1990, גרמה נזק רב לתאואים, ועד היום כ-16% אחוז מהתאואים בדרום אפריקה הם נשאים טבעיים של המחלה. מחוץ לאזורים המוגנים האיום העיקרי לתאואים הוא הרס בית הגידול. התאואים משתדלים להתרחק מקרקע חקלאית, כך שפיתוח וחרישת הקרקע במקביל לגידול מתמיד באוכלוסייה האפריקנית, משפיע לרעה על מספרם.

 המספר הכולל של כל תתי-המין באפריקה מוערך ב-900,000 – מיליון ראשים; 70% מתוכם באזורים מוגנים. מצב האוכלוסייה, על פי אומדני "האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN) " הוא מוגדר כ"ללא חשש" (LC) , למרות שמגמת האוכלוסייה נמצא ירידה. תתי-המין נחשבים כ"קרובים לסיכון (NT)".

 למרות שהתאואים האפריקנים מתרבים היטב בשבי, מרבית גני החיות נמנעים מלהחזיק אותם, בשל אופיים האגרסיבי מאוד. ישנם מקרים בהם קרבות של זכרים בגני חיות הסתיימו במוות.

תאו אסייתי.

שמו המדעי: Bubalus bubalis   נקרא גם מריא או , ג'מוס).  מן בקר שמוצאו מהודו, אשר שם הוא קיים בצורת בר, הנוטה לרבוץ בתוך מים או בוץ ומותאם לעמוד בתנאי אקלים חם.  נמצא כבהמת עבודה בדרום-מזרח אסיה, תת היבשת ההודית, עירק, מצריים, ומעט גם באיטליה, יוגוסלביה, ברה"מ ועוד.  כיום, יש בעולם, למעלה מ-120 מיליון תאואים, המוחזקים ברובם בעדרים קטנים ע"י חקלאים זעירים; קרוב למחצית מהם משתייכים לטיפוס "תאו הביצות", המשמש בעיקר לעבודה ומצוי בדרום-מזרח אסיה.  היתר שייכים לטיפוס "תאו הנהרות", שריכוזו הגדול בהודו ומשמש בעיקר לחלב, משא וייצור בשר בסדר חשיבות זה.  תאו הנהרות הועבר לאירופה ומשמש לאותה מטרה.  במצריים משמש אותו טיפוס לייצור בשר, משא ופחות מזה לחלב.  נקבת תאו הנהרות מסוגלת להניב  1000-1500 ליטר חלב בשנה, עם 6.25% אחוזי שומן  (פרה 3.4%(

הג'מוס הוא מטיפוס תאו הנהרות. אורך גופו עד  3 מ'. גובהו  1.80 מ'.  צבעו אפור כהה עד שחור. קרניו משוטחות וגדולות. הפראי והעז שבבקר. משך ההיריון: כ-10/11 חודשים. הנקבה ממליטה שני עגלים בשלש שנים, ויכולה לעשות זאת במשך למעלה מעשר שנים.  אורך החיים כ-16 שנה, אך יש המגיעים לגיל 30.  הוא בוית בהודו ומשם נפוץ לאסיה, למצריים ולאירופה הדרומית.  זו בהמת עבודה איתנה, בשר לא טעים; חלב משובח. תאו נזכר פעמיים במקרא, שם נחשב לחיה טהורה, אולי הכוונה לשור הבר.

בישראל פגשו ראשוני העולים את התאו האסייתי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כשהגיעו לייבש את הביצות. מאז נעלמו התאואים מישראל לשנים רבות. ב–1995, אחרי שנה של מאבקים בירוקרטים, הוטס לארץ עדר התאואים הראשון, שכיום מונה כשלוש מאות פרטים החיים בעמק החולה.

מחלב נקבת התאו מכינים את גבינת המוצרלה המקורית.