קירגיזסטן – הארץ ההררית בעולם.

למדריכי "טריפולוג'י" בהוקרה.

כתב: גילי חסקין, ‏20 במאי 2018

טיול לקירגיזסטן לוקח את המטייל למחוזות אחרים, פראיים מאין כמותם. זהו טיול של נופים מרהיבים, של הרים, קרחונים, אגמים וקניונים.  יש בו כרי דשא מוריקים, מנוקדים באלפי סוסים, רמות קירחות בהן רועים יאקים ארוכי פרווה, שווקים הומי אדם, ואוהלי נוודים.  לכל אלה נוספת תרבות הנוודים ותולדותיה של "דרך המשי".

קירגיזסטן היא הקטנה בין הרפובליקות החדשות של אסיה התיכונה. משמעות שמה הוא "ארץ הקירגיזים". זוהי ארץ קטנה במושגים סובייטיים: שטחה 198,500 קמ"ר (בערך כשטחה של בריטניה), אבל 94% משטח זה הוא  הררי. למרות האטרקטיביות הנופית, הרפובליקה הסובייטית של קירגיזסטן, לא היתה מוכרת מחוץ לברית המועצות, למעט אצל כמה מטפסי הרים ויודעי ח"ן. בתקופה הסובייטית רוב המדינה היתה סגורה בפני זרים. רכס טיין שאן. היה מקור לחציבת אורניום ומתכות נוספות. אזור איסיקול שימש כאתר אימונים לחיל הים.

קירגיזסטן הוקמה כיחידה מדינית נפרדת על ידי ולדימיר לנין, אחרי התארגנותה של ברית המועצות ועוצבה על ידי יוסיפ סטלין, כדי ליצור מדינת לאום, מובחנת משכנותיה ועל ידי כך לבתר ולהבליע את קיומה של ח'אנת בוכרה, שהיתה ישות עצמאית, שהתקיימה באסיה התיכונה, עד לסיומה של מלחמת האזרחים הרוסית.

ראו באתר זה: בוכרה.

,

מפת קירגיזסטן. באדיבות ויקיפדיה

לקירגיזסטן אין מוצא לים, כמו גם לשכנותיה, הסוגרות עליה מכול עבר.

נאמר על קירגיסטן, כי מה שחסר לה בהיסטוריה, היא מקבלת בעושר רב של תרבות נוודית; מה שחסר לה בפיתוח היא מפצה בדטרמיניזם; מה שחסר לה בארכיטקטורה, היא מעניקה בנופים. המראות המרהיבים של הארץ יזכו אותה בכינוי "התכשיט של טורקסטן"[1].

אגדה קירגיזית מספרת, שכשאלוהים חילק את העולם לעמים השונים, נציג העם הקירגיזי שקע בתנומה. כשהתעורר, התברר לו, לדאבונו, לא נותרה לעמו חלקת אדמה. אלוהים לא יכול היה לעמוד מול תחנוני האיש, שהיה ידוע בטוב לבו ובהכנסת האורחים הנדיבה שלו, ולכן נתן לעם הקירגיזי את הפנינה שלו עצמו, המכונה בהתאם “חלקת האלוהים”. ואכן, זאת אחת המדינות היפות בעולם. הנוסע הסיני המפורסם שואנג זאנג (Xuan Zang), שביקר בקירגיזסטן במאה השביעית, דיווח על "פסגות גבוהות, החודרות לעומק השמים".

נוסעים שעברו במדינה, החל מהמאה השביעית ועד למאה ה-12, הרבו להלל את יופייה ואת הכנסת האורחים של תושביה, שמן הסתם היא פועל יוצא של תנאי החיים הקשים. אמרה קירגיזית טוענת כי יש לראות כל אורח כאילו נשלח על ידי אלוהים. הם מזמינים את אורחיהם לתוך היורטה, משקים אותם בתה דלוח, מעורב עם חמאה מלוחה, בקומיס  (Kumis)החמצמץ ומכבדים אותם  בלחם ובגבינה מלוחה.

יש מטיילים המגיעים לקירגיזסטן מדרום, היינו מטג'יקיסטן, או מעמק פרגנה האוזבקי שבדרום מזרח, מיעוטם מגיעים מאלמטי, שבקזחסטן, דרך קניון צ'ארין  (Charyn) , חוצים בנסיעה מרהיבה את רכס טיין שאן , אל אגם איסיקול/  אבל עבור מרבית התושבים, שער הכניסה למדינה הוא הבירה בישקק. לפי מפקד 2015, העיר מונה 937,400 נפשות[2].

העיר נמצאת בגובה של 800 מ' (כמו ירושלים), במדרון הצפוני של רכס אלאטו (Alatau); יש לבטא (Ala-Toe, שהוא שלוחה של הרי טיין שאן, המתנשא לגובה של 4,800 מ' מעל פני הים. נהרות אלא-ארצ'ה (Ala Archa) ואלאמדין(Alamedin)  זורמים מן ההרים, דרך צפון העיר, בתוך תעלות חפורות אל תעלת צ'וי (Chui) הגדולה, וממנה אל נהר צ'וי, הנמצא 15 ק"מ מצפון מזרח ומסמן את הגבול עם קזחסטן.  העיר תוכננה על ידי אדריכלים צבאיים, בני המאה ה-19, כעיר אורתוגונלית, שרחובותיה מצטלבים זה בזה בזווית של 90 מעלות ופונים אל רוחות השמים. ראשיתה של בישקק במצודה קטנה על דרך השיירות, שבנה הח'אן האוזבקי של קוקאנד, בשנת 1825, על חורבות תחנה לאורך "דרך המשי", החוצה את הרי טיין שאן.

בשנת 1862 כבשו הרוסים את העיר, הרסו את המצודה ובנו שם משלט צבאי. העיר פישקק (Pishpek)נבנתה 16 שנה מאוחר יותר. ותפחה מאד עקב נהירת איכרים רוסיים, שנמשכו אל האדמה הפורייה לאורך נהר הצ'וי.

ב-1926, העיר שקיבלה את השם החדש פרונזה (Frunze), הפכה להיות בירת המדינה הסובייטית קירגיזיה. הסיבה היתה הוקרה לגנרל מיכאלי ווסילייביץ' פרונזה, אשר נולד כאן, היה מפקד במלחמת האזרחים וסייע מאד לשמור את מרכז אסיה הצארית בידיים בולשביקיות. ב-1991 העיר הפכה להיות "בישקק", שהיא הצורה הקירגיזית של השם הקזחי פישקק (Pishpek), שהוראתו מחבצה של חלב סוסות. אגדות רבות, חלקן מוזרות, חלקן גסות, מסבירות כיצד קרה שעיר נקראה על שם כלי כזה. לעומת זאת, Daniel Prior, בספרו .[3]Bishkek Handbook נותן הסבר מאכזב בפשטותו, בו הוא טוען כי השם הינו פשוט קרוב לשם הסוגדיאני "פשגח" Peshagakh)), שמשמעו "מקום למרגלות ההרים".

אכן, השם הסוגדיאני מתאים יותר. בישקש היתה חלק מסוגדיאנה הפרסית, שלימים קיבלה השפעות הלניסטיות. העיר היא הבירה הפוליטית והמרכז התעשייתי של קירגיזסטן העצמאית. מקום יפה, עם בתים בסגנון רוסי- אוקראיני, עם תושבים מגזעים שונים (רק שליש הם קירגיזים). אחוז העצים ביחס למספר האנשים גבוה יותר מאשר בכול עיר אחרת באסיה התיכונה. אך כאשר הרוח נושבת בכיוון הלא נכון, עשן מתחנות ההסקה שבמזרח העיר או מבתי החרושת שמצפונה, שורף את הגרון.

ההיסטוריה המודרנית עברה על בישקק ללא קשיים מיוחדים. העשורים האחרונים לא מצביעים על שינויים מרחיקי לכת. למרות שהשם שונה, לנין עדיין כאן לבוש במעילו, מצביע לכיוון ההרים מן הכיכר המרכזית הרחבה. גנרל פרונזה יושב עדיין על סוסו, כשהוא מתבונן אל תחנת הרכבת. למעט כמה בתי מלון, חלקם נבנו בהשקעות זרות, כמעט אין בעיר דבר שהוא חדש, ורק מעט מאד קודם למלחמת העולם ה-II .   אבל כאמור, אין בבישקק עניין תיירותי מיוחד. למעט השוק, היא בעיקר נקודת מוצא לטיולים בהרים ומקום טוב לשמוע מוסיקה מקומית.

קירגיזסטן משתרעת ברובה בתחום הרי טיין שאן, שפסגותיהם מתנשאות לגבהים שמעל 7000 מ'. הפסגות הגבוהות ביותר נמצאות בדרום, בגבול טג'יקיסטן ובדרום-מזרח, בגבול סין. רק בצפון – בעמקי הנהרות  צ'וי וטלאס, ובדרום – מערב, סביב עמק פרגנה, משתפלים ההרים לגובה של 500-1000 מ'.

הרי טיין שאן. צילום: גילי חסקין, ספטמבר 2000

כאמור, למעלה מ-90% משטחה הוא הררי. קירגיזסטן משתרעת מגובה של 401 מ', בעמק פרגנה (Fergana), לגובה של 7437 מ' בפסגתו של  ג'נג'יס צ'וקוסו (Jengish Chokosu)  , המוכר יותר כהר פובדה (Pobeda). למעלה מ-90 אחוזים משטחה של המדינה נמצא בגובה של למעלה מ-1500 מ' מעל פני הים ו-41 אחוזים נמצאים בגובה של למעלה מ 3000 מ' מעל פני הים. שליש משטחה של המדינה מכוסה בשלג עולמים. 4.3 אחוזים מכוסים במים וכ-5 אחוזים מיוערים.

קרחונים מכסים 4% משטחה של קירגיזסטן, 8000 קמ"ר סך הכול. מיעוטם ברכס פמיר שבדרום, אותו היא חולקת עם טג'יקיסטן ומרביתם ברכס טיין שאן (Tian Shan) קרחון אינילצ'ק (Inylchek), שאורכו 26 ק"מ, הוא אחד הקרחונים היבשתיים הגדולים בעולם.

ראו באתר זה: טרק לקרחון אינילצ'ק.

טרק לקרחון אילינצ'ק. צילום: גילי חסקין, יולי 2017

רכס טיין שאן הוא אחד הרכסים החשובים ברכסי הטרנס הימליה, החוצה את אסיה התיכונה באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן ושינג'יאנג שבמערב סין. השם הנפוץ והנוכחי של הרכס, הוא תרגום סיני לשמו האויגורי – "טנגרי טאג" ("הרי הרוח"). אורך הרכס כ-2,500 קילומטרים, והוא נמתח  מנאת המדבר חאמי (Hami) בשינג'יאנג במזרח ועד למדבר קיזילקום במערב. זהו אחד משבעת רכסי ההרים הארוכים בעולם. רוחב הרכס נע בדרך כלל בין 250 ל-350 קילומטרים, כשהרוחב המקסימלי כ-800 קילומטרים. שטחו של הרכס 100000 קמ"ר. אגן טארים המדברי ,מפריד למעשה בין רכס טיין שאן לבין הרמה הטיבטית.

זהו אחד הרכסים החשובים המרכיבים את רמת פמיר (Pamir), הלוא היא "גג העולם". רכס טיין שאן הוא חלק מחגורת ההימלאיה האורוגנית, שנוצרה מהתנגשות הלוח ההודי והלוח האירו-אסיאתי בקנוזואיקון[4]. את הרכס ניתן לחלק באופן גס לרכס המזרחי, הנמצא בסין והרכס המערבי, בשלוש הארצות האחרות. בצדו המערבי של הרכס נובעים הנהרות סיר דאריה (Sir Daria)  ואמו דאריה (Amu Daria), הנשפכים לימת אראל (Aral), טרם שמימיהם הופקעו לטובת גידולי הכותנה באוזבקיסטן.

ראו באתר זה: ימת אראל.

החבל שבין הנהרות נקרא "טרנס אוקסניה", בפי היוונים  ו"מארא א נוור", בפי הערבים, ושם פרחה ממלכת סוגדיאנה (Sogdiana) אחד המרכזים החשובים ביותר של התרבות האירנית.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה.

נהר נוסף הוא אילי (Ili), הניגר מכאן ומשקה את ימת בלחש (Balkhash), דמוית הסהר, שנמצאת בקזחסטן. גם היא עומדת להתייבש עקב מפעלי הפיתוח הסיניים.,

להרי טיין שאן אופייני מבנה של רכסים בעלי כיוון רוחבי, המופרדים על ידי שקעים בגודל ובגובה משתנים (רובם עד גובה של 2000 מ'). באחד השקעים נמצאת ימת איסיקול  (Issyk Kul),העמוקה והמלוחה. הימה הגדולה והמפורסמת מכולן. שנמצאת בגובה של 1600 מ' ונחשבת לאחד מימות ההרים העמוקות (702 מ') והגדולות (1280 קמ"ר) בעולם. אורך הימה 170 ק"מ ורוחבה 70 ק"מ. נחשבת לימה האלפינית השנייה בגובהה בעולם; שניה רק ליימת טיטיקקה שבדרום אמריקה.

ימת איסיקול. צילם: גילי חסקין; יולי 2017

הימה נמצאת בשקע ענק, שהתמלא במים, ממוקמת בין רכס Kungey Alatau בצפון לבין רכס Terskey Alatau  בדרום. שני הרכסים מיתמרים לגובה של מעל 4000 מ'. צדו הצפוני של האגם רדוד, ולו חופים חוליים שטוחים, בעוד שצדו הדרומי עמוק ומעליו מדרונות תלולים, הצד הצפוני "נהנה" ממישור חקלאי. הצד המזרחי מקבל משקעים רבים. הרוחות נושאות עננים רוויים ממימי האגם ומורידות אותם על ההרים. השם שמקורו במילה הקירגיזית Issik פירושו 'חם' ו-Kul, הוראתו ימה. קומבינציה של עומק קיצוני, פעילות תרמלית ומליחות ממוצעת גורמים לכך שהימה לעולם אינה קופאת. ההשפעה שיש לאגם על האקלים והגשם היורד לפרקים, הפכו אותו לנאת מדבר לאורך השנים.

הימה והרכסים שסביבה היו אזור עשיר מאד בצמחיה ובבעלי החיים, עד שהציד הפרוע הכחיד את רובם. במדינה, ששטחה 0.13% מהשטח היבשתי של העולם, חיים 1% מהמינים המאכלסים אותו. באזור חיים יונקים כמו חתול גדול, יעל, כבש מרקו פולו, דב, חזיר בר, מרמיטה,  גירית, סמור, לוטרה. מגוון של עופות: נץ, נשר, עיט, אווז בר, ברווז, אנפה. כמה מינים נמצאים בסכנת הכחדה, כמו למשל נמר השלג. הממשלה טורחת לשמר את האקו סיסטמה הייחודית ולשם כך, הוקמה משטרה אקולוגית ייחודית. במקום חיים דגי פורל, שהגדול שניצוד עד היום הגיע למשקל של 35 ק"ג. (הובא מאגם Sevan לפני כמה עשרות שנים ואוכלוסייתם פרחה בהיעדר טורפים טבעיים). קיים במקום צי דייג מקצועני.

הצפון מתאפיין בכרי מרעה ובתנועה של נוודים ומעט חקלאות, בעוד  שבבקעת פרגנה מגדלים כותנה,  ומטעים של אגוזים, תפוחים, אגסים, דובדבנים וכל פרי אחר ממשפחת הוורדניים.

אגן איסיקול היה נקודת עצירה טבעית בדרך השיירות, כמו גם בדרך הצבא. האזור היה מרכז התרבות הסקיתית והאגדה מספרת כי טימור לנג השתמש במקום למפקדה הקדמית שלו.

ראו באתר זה: טימור לנג

קצינים צארים וחוקרים סימנו את האגם במפות הרוסיות. מהגרים נמשכו למקום והקימו ישובים סביב בתקופה הסובייטית הוקמו אתרי מרפא שמשכו מבקרים מרחבי ברה"מ, בשנות ה-80 היה קשה להשיג חדר או כרטיס אוטובוס בקיץ.  מרבית האוכלוסייה והחקלאות מרוכזים בגדה הצפונית, שם עוברות גם הדרכים.

לאורך הדרכים נטועים עצי צפצפה ומשמש, שלא מעטים מהם נכרתו על ידי המקומיים, עבור עצי הסקה. מספר רב של נחלים זורמים אל האגם לאורך חופיו (600 ק"מ), אך אין לו מוצא ולא היה במאות האחרונות. כתוצאה מכך האגם מלוח. מליחות זו, עומקו ומציאות מעיינות חמים גורמים לכך שאיננו קופא. טמפ' המים בינואר C°4. ביוני C°16 ובשיא הקיץ מגיעה ל-C°20 בצד הצפוני, במקום בו נמצאים המעיינות החמים הטמפ' גבוהה עוד יותר.

בשקעים אחרים, זורמים נהרות השייכים ברובם לאגן ההיקוות של הנהר סיר-דאריה. שיאי ההרים מכוסים קרחונים. המדרונות והעמקים בכרי דשא. אלפיניים ובצומח ערבתי נמוך. היערות תופסים שטח קטן יחסית. לאורכה של ימת איסיקול, למרגלות רכס טיין שאן, עבר אחד הסעיפים של "דרך המשי". סעיף אחר של הדרך, עובר מבישקק הבירה, דרומה-מזרחה, אל נארין (Naryn) ומשם למעבר ההרים טורגט (Torugart Pass) , אל שינג'יאנג' שבסין. בדרכי המשי עברו מוצרים מיד ליד, דתות ויידע אנושי, שחיברו בין הציוויליזציות הגדולות של התקופה. דרך הצירים הללו, עברו שבטי לוחמים ושטפו את הארץ.

 מפת דרך המשי. באדיבות Wikipedia

ראו באתר זה: דרך המשי.

הגבול הדרומי של קירגיזסטן, עם טג'יקיסטן, נושק להרי פמיר, רכס שרובו נמצא בטג'יקיסטן[5]. סמוך לגבול נמצא "הקשר הפמירי"  (Pamir Knot), שבו כמה פסגות שגובהן עולה על 7000 מ'[6]. פמיר הוא למעשה חיבור של כמה רכסיי הטרנס הימליה" קרקורם, קונלון, הינדו קוש צינלינג וטיין שאן. במהלך היסטוריה, הרי פמיר היו בעלי חשיבות אסטרטגית לצורך שליטה בדרך המשי בקטע שבין קאשגאר בסין לבין קוקאנד שבאוזבקיסטן ולכן ידעו לאורך ההיסטוריה פלישות וכיבושים רבים.

עושרה העיקרי של קירגיזסטן הוא המרעה הטבעי. הענף החקלאי העיקרי הוא גידול בעלי חיים. השטחים המעובדים למרגלות ההרים ובעמקים תופסים רק 12% משטח קירגיזסטן. הם משמשים לגידול בעל של דגנים ומספוא, ולגידול שלחין של כותנה, טבק, סלק סוכר, פרג, תירס. בתעשייה חשובים בעיקר הענפים המשמשים את המשק החקלאית – מפעלי מזון ועיבוד תוצרת חקלאית וכן מפעלים המייצרים מכונות חקלאיות. בקירגיזסטן נמצאים המרבצים החשובים ביותר בברית המועצות לשעבר של כספית ואנטימון וכן עתודות פחם. בקירגיזסטן מפיקים גם נפט, גז טבעי, זהב, כספית, עופרת ובדיל. בשטח קירגיזסטן נמצא 30% ממצאי האורניום הסובייטי ו-14% ממצאי האורניום העולמי. זרמי הנהרות מספקים אנרגיה חשמלית. בשפע והם מקור חשוב למי השקיה.

קירגיזסטן היא מדינה ענייה יחסית. עם זאת, בערים הגדולות קיימת תעשייה מפותחת למדי, שהורישה לה ברית המועצות. האוכלוסייה מרוכזת ברובה בעמקים ולמרגלות ההרים בצפון קירגיזסטן ובמערבה. וכן מסביב לימת איסיקול. בתקופה הסובייטית עברו מרבית הנוודים להתיישבות קבע חקלאית והם עוסקים בעיקר בגידול בעלי חיים. קיימת חקלאות המבוססת בעיקר על מרעה צאן ועל גידול פירות וירקות. שיעור היושבים בערים הוא 37% מכלל האוכלוסייה והוא מן הנמוכים בברית המועצות לשעבר.

לקירגיזסטן אין היסטוריה כגוף מדיני וגיאוגרפי, שכן היא הוקמה רק במאה ה-20. הסובייטים, שחששו מפני עוצמתם של האסלאם והפאן טורקיות, דבר שבא לידי ביטוי במרד הבסמאצ'י (Basmachi) ב-1921 (ראו להלן), החליטו לחלק את מה שהיה אמור להיות "הרפובליקה הסובייטית של טורקסטן", לחמש רפובליקות.

ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בעת החדשה.

שבעים שנות שלטון סובייטי היו רק הערת שוליים בהיסטוריה של אזור, שבמשך 2500 שנה היה משכנם של עמי הערבות. אסיה התיכונה היתה עריסתם של השבטים הלוחמים שפשטו מכאן אל אירו אסיה"  – ההונים, ג'נגיס ח'אן, טימור לנג.

למרות שנמצאו שרידים של נוכחות אנושית באזור, כבר לפני 25000 שנים ואולי יותר, התושבים הקדומים הידועים של האזור היו ה-Saka , דהיינו, הסקיתים. שחיו כאן, החל מהמאה השמינית לפני הספירה, שיצרו לראשונה אימפריה של נוודים. הם שילבו מרעה וחקלאות והצטיינו במטלורגיה. בקזחסטן נמצא מטמון של פסלים עשויים זהב. אחד מהם, איש הזהב, הפך לסמלה של קזחסטן.

ראו באתר זה: קזחסטן

בעקבות מאבקיהם עם הפרסים, נדדו הסקיתים מזרחה והתרכזו בעמק פרגנה. הם היו המכשול העיקרי בהתקדמותו של אלכסנדר מוקדון במרכז אסיה. בהם נטמעו בהדרגה באימפריה הקושאנית, שהיתה מורכבת משבטים דוברי פרסית, שהתקדמה ממכורתה שבאפגניסטן, לכיוון מערב סין של ימינו. באזור איסיקול נמצאו קברים סקיתיים בצורת תל גבוה וקטום, הנקרא "קורגן" ובהם חפצי ברונזה יוקרתיים.

ראו באתר זה: הסקיתים.

הנוסע הסיני זאנג צ'יאן (Zhang Qian), ביקר בעמק פרגנה בשנת 138 לפני הספירה, בשליחות של הקיסר וו-די משושלת האן. אותה שושלת שהניחה את היסודות למשטר הסיני ועל שמה מכונים הסינים "האנים"). הוא יצא לבחון אפשרויות להתמודד עם השיונג-נו הנוודים הרכובים, שהטרידו את "הממלכה התיכונה", הלוא היא סין[7]. בשובו, לאחר 13 שנים, דיווח על "הסוסים השמימיים נוטפי הדם" שהפכו להיות מושא להערצה אצל הסינים. לימים, צבא סין פשט על עמק פרגנה, כבש את האזור וביסס טוב יותר את הקשר הסיני לאירופה.

האזור היה תחת שליטתם של שבטים טורקיים שונים במאות ה-5-11. אוכלוסייה גדולה למדי התגוררה באזור איסיקול. הרי אלטאי באזור שבין מונגוליה לשינג'יאנג' של היום היו מקום הורתם של כמה שבטי נוודים. הראשון שבהם היה שבט ההונים, שבשנת 40 לספירה שטפו את המישורים העשבוניים ואת רכסי ההרים של אסיה התיכונה, אל נהר הוולגה אשר ברוסיה. במאה החמישית הם התקבצו סביב אטילה והתקדמו לעבר רומא. הם הטריפו את הסינים בצד אחד של העולם ואת הרומאים, מצדו השני. בשנת 560 הובסו בטאלאס  (Talas), על ידי שבטים טורקים, שאף הם באו מהרי אלטאי ונעלמו. במאה השישית קמה כאן אימפריה טורקית קצרת יומין, שלא ידוע עליה הרבה. קיים היה פער תהומי בין הנוודים הטורקיים של הערבות שנקראו "טוראן", לבין יישובי העמקים הפוריים בסוגדיאנה (אוזבקיסטן של ימינו), שכונו "איראן". העימות הזה מונצח ב"שאהנאמה" (shahnameh), שכתב המשורר האירני פירדווסי  (Abu ʾl-Qasim Firdowsi Tusi) במאה העשירית[8].

פירדווסי ושלושה משוררים גזנווים

פירדוסי נודע בכתיבתו בשפה הפרסית וניסיונו לקרוא תיגר על התרבות הערבית, תוך שימוש במילים שמקורן פרסי במקום מילים ערביות שנכנסו בזמנו לשפה הפרסית. בגיל 23 מצא רשימה של מלכי פרס ובעקבות זאת כתב פואמה אפית ארוכה, שכללה 60,000 בתי שיר מחורזים, תחת השם "שאה נאמה", היינו, "רישומים מלכותיים". הפואמה מספרת את תולדותיהם של חמישים מלכי פרס, כשהאחרון ביניהם הוא הנביא מוחמד. הספר נכתב במסגרת מאמציהם של הפרסים להחדיר את תרבותם לתרבות המוסלמית, שעד אז אופיינה בהגמוניה ערבית, במסגרת תנועת ה"שעוביה". הפואמה נכתבה במשך שלושים שנות עבודה אשר לאחריהם הגיש פירדוסי את עבודתו לשליט מחמוד מע'זנה אשר לא גילה עניין רב בשיר ואכזב את פירדןוסי בסכום המועט שהיה מוכן לשלם עבורו[9].

ראו באתר זה: העמים הטורקיים.

בשנת 632, כבשו הערבים את קשגר שבמערב סין ובשנת 712 חצה המצביא הערבי קוטייבה אבן מוסלים את הרי טיין שאן והתקדם לטקלה מאקאן (Taklamakan), המדבר האימתני של אגן טרים, שהוראת שמו "זה שנכנס אינו יוצא". באותו הזמן כבש טריק אבן זיאד את ספרד ובכך השתלטו צבאות האסלאם על דרכי הסחר שבין אירופה לאסיה. הדת החדשה אומצה בחום על ידי הסוחרים ואיחדה את הדרכים. לאט לאט היא דחקה את קודמותיה, הזורואסטרית עם כמה איים של נצרות.

ראו באתר זה: הדת הזורואסטרית.

הקיסר הסיני של שושלת טאנג (תקופת הזוהר של סין הקלאסית), רצה להשתלט על אסיה התיכונה וכך רצו גם הערבים. בקעת טאלאס (Talas), שבדרום קזחסטן ובצפון מערב קירגיזסטן היתה זירת הקרב המכריע ב-751, בה הערבים, עם בני בריתם הטורקים והטיבטים, הדפו את צבא שושלת טאנג הסינית ממרכז אסיה[10].

ראו באתר זה: שושלת טאנג.

הקרב הסתכם בתיק"ו. אך כדי להוסיף עלבון לביזיון, שבו המוסלמים בעלי מלאכה סינים, שלימדו אותם את ייצור אבק השריפה, טוויית המשי וייצור הנייר. לימים, הפכה סמרקנד, שבעמק האמו דאריה, למרכז גדול לייצור נייר. היה זה שיאה של התפשטות האימפריה המוסלמית מזרחה. לקרב זה חשיבות היסטורית עליונה משום שהכריע סופית את גורלה של אסיה התיכונה, להיות בעלת זהות מוסלמית.

הטורקים הקאראח'אנים (Karakhanids) – אשר בסופו של דבר הביאו את האסלאם לאסיה התיכונה –  שלטו כאן במאות ה-10-12. אחת מבירותיהם היתה באלאסאגום  (Balasagun) כיום בוראנה (Burana).  משם הגיע הסופר בלאסגוני (Blasaguni), הראשון שכתב בשפה הקירגיזית.

בוראנה. לשעבר בלסגון. צילום: גילי חסקין, יולי 2017

מוצא העם הקירגיזי הוא משבטי רועים ונוודים שישבו בנהר יניסי העילי, אשר בסיביר. ייתכן שהסינים הכירוהו במאות ה-1-2 לפנה"ס. במאה ה-9 הם דחקו ממקומם את האויגורים אל שינגי'אנג של ימינו והם עצמם נעו בערבות של טוראן, עד שהתיישבו בארץ שעם הזמן נקראה על שמם. לפי השערה אחרת הם החלו לנדוד לאזורי קירגיזיה של היום רק במאה ה-10 ואילך, דווקא בלחץ שכניהם האויגורים.

ראו באתר זה: האויגורים.

במקום מושבם הנוכחי, המשתרע באזור המעבר של עמים רבים ממזרח אסיה לאירופה, היו הקירגיזים נתונים להתקפות עמים רבים; הם היו תחת שלטון מונגולים (מאה 13), דזונגרים, קלמיקים, קזחים וסינים.

ההגירה המשמעותית ביותר של הקירגיזים להרים היתה בתקופתו של ג'ינגס ח'אן, שהחריב את הארץ, כמו את שכנותיה. לאחר מותר, קירגיזיה היתה בתחום ממלכתו של בנו צ'גאטי.

ראו באתר זה:   הכיבוש המונגולי.

השלום הגיע לאזור בשנת 1685, עם הגעת האורייטים המונגולים של אימפריית דזונגריה (((Zhungarian, אשר הדפו קירגיזים רבים דרומה אל מחוזות פרגאנה ו-Pamir Alay, בטג'יקיסטן של היום. שושלת מאנצ'ו הסינית הביסה את האורייטים ב-1758 והשאירה את הקירגיזים כעובדה בשטח, רובם כנוודים. במאה ה-18, זרוע התמנון הפיאודלית של הח'אנאת של קוקנד החלה לכתר אותם. הקירגיזים הגיבו בצרות מצדם.

כבר במאה ה-18 הסכימו הקזחים לקבל על עצמם הגנה רוסית, דבר שהובן על ידי הרוסים כהסכמה לסיפוח. כמה עשות שנים מאוחר יותר, נשלחו טטרים וקוזאקים ליישב את האזור ולממש את הבעלות על המרחב החדש. במחצית השניה של מאה ה-19, האיצו הרוסים את התפשטותם באסיה התיכונה. הסיבות העיקריות לכך היו עצירת הבריטים המתפשטים מכיוון הודו וייצר הקרב של קציני הצאר.

ב- 1848, כאשר ארצות הברית סיפחה את הנחלות המקסיקניות טכסס, קליפורניה וכדומה, הרוסים השתלטו על אסיה התיכונה כולה. הם כבשו את החנאתות של טשקנט, סמרקנד, בוכרה, חיווה, קוקנד (Kokand) שבאוזבקיסטן ואת מרב (Merv) שבטורקמניסטן של יימנו. החל מ- 1868, החאנים של בוכרה, קוקנד, ולאחר מכן של חיווה, היו הווסלים של הרוסים ופעלו לפי הוראות המושל הרוסי שישב באזור.  כאשר הרוסים החלו להתקרב לקירגיזסטן של ימינו, כמה מנהיגים שבטיים כרתו בריתות שלום עצמאיות עם רוסיה.

כאן נכנס לתמונה, סיפורה יוצא הדופן של קורמאנג'אן דטקה (1811 –1907 Kurmanjan Datka) , המכונה "הצארינה של אלאי" (Alai), או "מלכת הדרום"; מדינאית קירגיזית שהסכימה בשתיקה, תחת לחץ, לספח את האזור לרוסיה.

קורמנג'אן נולדה למשפחה עשירה למטה מונגוש  (Mungush) באזור אוש (Osh) שבדרום מערב קירגיזסטן. היא היתה אמורה להינשא בגיל 18,לאדם שלא ראתה טרם יום החתונה. כאשר פגשה אותו, הוא לא מצא חן בעיניה.  היא נמלטה לסין ויותר מאוחר החליטה לשהות בבית אביה מאמבטבאי  (Mambatbai). היה זה צעד נועז ובלתי נתפש בחברה מסורתית, שעד היום נוהגים בה נישואי שידוך. לא הרבה זמן אחר כך, היא פגשה אדון פאודלי מקומי, שליטה של פרובינציית אנדיג'ון (Andijon), בחנאת של קוקאנד, אשר שלט בשבטים הקירגיזים של הרי אלאי. ונשא את התואר "דטקא" (Datka בקירגיזית, dadhoh בפרסית), שהוראתו "שליט נאור", הוא התפעל מהאשה הנמרצת ומלאת החיים , מצא חן בעיניה והיא נישאה לו בשנת 1832 . גם החלטה כזו, להינשא מתוך אהבה, לא היתה מקובלת באותם ימים. המקומיים טוענים שההתעקשות הזאת של קורמנג'ן, היא המסר החשוב ביותר לשחרור האשה.

 מפת עמק פרגנה ושכנותיו

עלימבק תמך באיחוד הקירגיזים ובעצמאותה של החאנאת המעוררת של קוקאנד מרוסיה הצארית. הוא מונה בשנת 1862 כ-"atalyk", היינו, עוצר, של שאח' מוראד, הח'אן של קוקנד, בן ה-12, זמן קצר טרם שנרצח בעצמו, במהלך הפיכה בארמון. לאחר הרצח, מונתה קורמנג'אן  כ"דטקא", שלטונה הוכר לא רק על הח'אן של קוקנד, ששלט באזור אוש, אלא גם על ידי מוזאפאר, האמיר של בוכרה.

מתברר שבמחצית הראשונה של המאה ה-19 היו עוד נשים ששימשו כ"דטקא", אבל אף אחד מהן לא הגיעה לעוצמה של קורמנג'אן, שהוכרה על ידי שלוש ישויות פוליטיות: בוכרה, קוקאנד ולימים גם רוסיה. הכתרת אשה לתפקיד שכזה בחברה המסורתית של אסיה התיכונה, לא היה עניין שגרתי. יתכן שהרוסים העדיפו שתכהן בתפקיד אשה, שהיתה חלשה יחסית, בחברה של גברים.

הנשים המקומיות היו מקופחות בכל תחומי החיים: אחוז הנשים היודעות קרוא וכתוב היה נמוך מאד. למרות שהנשים היו הכוח היצרני הגדול ביותר בחברה, חוקי הדת והמסורת קיבעו אותו כתלויות לחלוטין בגבר מבחינה כלכלית. מבחינה חברתית, נשים היו מוקצות. אסור היה להן לצאת לרחוב ללא ליווי, והן חיו באווירה של פחד. החברה תפסה את הנשים כבעלות נטייה טבעית לטמטום, תככים וחטא. בנוסף לכך, מבחינה דתית, נשים היו נחותות, הן בזכויותיהן והן בחובותיהן ומותר היה להכות אותן. נשים למדו מנעוריהן שהן מקור פוטנציאלי לבושה ולאובדן כבוד ולכן עליהן להיות שמרניות וחסודות. אב יכול היה להרוג את בתו בהיוודע לו כי איבדה את בתוליה שלא במסגרת חיי נישואין. לאישה לא היה זכות לבחור את בעלה ובחירת הבעל באמצעות אביה, נעשתה במתכונת של עסקה מסחרית לכל דבר בה למעשה נמכרה הבת כסחורה עוברת לסוחר. פעמים רבות נחטפו נשים לצורך נישואים, על ידי גברים שלא עלה בידם לשלם את המוהר הדרוש לשם החתונה. כל מערכת היחסים עם הבעל היתה מבוססת על חוסר שוויון מוחלט, כשלבעל יש את כל הזכויות ולאישה יש את כל החובות. האישה נדרשה לבצע את כל עבודות הבית כולן, היא נדרשה ללכת ברגל כשבעלה רוכב על חמור או סוס לפניה, בשבטים רבים היה נהוג שנשים ישנות לרגלי הבעל. לעומת זאת לא היו לנשים זכויות כלשהן בגירושים, בירושה וברכוש. קורמנג'ן היתה גם מושלת וגם גנרלית, בתקופה לא מוצלחת מנקודת מבטו של האזור.

ב-1876 סופח אזור אלאי על ידי האימפריה הרוסית. למרות שבעלה, לחם טרם מותו כנגד ההתקדמות הרוסית, קורמנג'ן הבינה שהתנגדות תהיה חסרת תוחלת ולחצה על בני עמה לקבל את המרות הרוסית. היסטוריונים מודרניים טוענים שדמותה היא האדרה של הסובייטים, שכחלק ממה שנקרא "הסרת הרעלות", ביקשו לטפח את דמותה.  היא היתה בעצם כלי שבאמצעותו שימרו הרוסים את שלטונם באזור. יחד עם זאת, נראה שבני תקופתה העריצו את הסובלנות שלה ואת יכולתה למשול. יש לכך לא מעט עדויות במסמכים כתובים בטורקית, פרסית וקירגיזית.

למרות זאת, האזור לא שקט והיו ניסיונות מקומיים, בלתי רציפים, לזעזע את ההגמוניה הרוסית. הברחות הפכו לעסק מכניס ושני בניה ושני נכדיה של קומראנג'אן, הואשמו בסחר בלתי חוקי וברצח פקידי מכס. הבן הבכור עבדיליודה בק (Abdylda-Bek) לקח חלק במיליציה של פולט ח'אן (Pulat Khan), שהיה מולא (מורה דת) מקומי, מעמק פרגנה, שהתקומם כנגד הח'אן חודאייאר (Khudayar) הפרו רוסי ונגד האדמיניסטרציה הרוסית.

קורמנג'אן דטקא, בגיל 90, לצדו של מאנרהיים (משמאל)

פולט ח'אן הוצא להורג ובנה עבדיליודה בק, נמלט לאפגניסטן, שם מת ב-1877. בניגוד לסטנדרטים המקובלים באזור, המעדיפים את הנאמנות המשפחתית והמקומית, כאשר בנה האחר, האהוב ביותר, נידון למוות, היא סירבה להפצרות מקורביה, לחלץ אותו. היא טענה שהיא לא תיתן לשאיפות הפרטיות שלה ולרגשות שלה, להיות סיבה לסבל עבור בני עמה. היא אפילו נכחה בהוצאה להורג הפומבית של בנה. צאצאיה האחרים הוגלו לסיביר והיא פרשה מן החיים הציבוריים. ב-1906 ביקר אותה הברון קארל גוסטב אמיל מאנרהיים   (Carl Gustaf Emil Mannerheim, שיותר מאוחר היה לנשיא פינלנד ובאותו זמן היה קולונל בצבא הרוסי. הוא הצטלם אתה וזו התמונה היחידה שנותרה ממנה.  היא מתה ששה חודשים מאוחר יותר, בגיל של למעלה מתשעים. נותרו לה שני בנים, שתי בנות, 31 נכדים, 57 נינים וששה בני נינים. ב-2014 עלה לאקרנים הסרט "מלכת ההרים", שסבב סביב דמותה.

ב-1885, כאשר נוסדה לראשונה מועצת נשים בקיריגיזסטן, היא נקראה על שמה. יחד עם זאת, היא גיבורה במושגים מקומיים בלבד. עמיתי זאב לוין, היסטוריון של אסיה התיכונה, מדגיש כי באוזבקיסטן, שמרביתה חנאת של קוקאנד נמצאת כיום בתחומה, לא שמעו עליה. [אחד המיתוסים מספר שקורמנג'אן כתבה שירה בפרסית ושרה אותם תחת השם "זינאת". אך אפילו ההיסטוריונים הקירגיזיים טוענים שאין זה נכון].

בשנות ה-60 של המאה ה-19, גדלה פישקק (Pishkek) במספר תושביה ובחשיבותה ב-1878 הפכה למרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי חשוב, בין טשקנט, קשגר ועמק פרגנה. חשוב מכך, החלו להיפתח בתי ספר עם תכנית לימודים ליברלית. רבים מבוגריה היו לימים חסידים של המהפכה הבולשיביקית  עיר הבירה, בישקק, אז מצודת פישקק, נפלה בשנת 1862 לידי כוחות משולבים, קירגיזים – רוסיים. ב-1864 סופחו אזורי הקירגיזים שמצפון להרי טיין שאן לתחום השלטון הרוסי, שטחה של קירגיזסטן סופח לאימפריה הרוסית בשנים 1855–1876 כחלק של כיבוש ח'אנות קוקנד[11].

 בג'טי אוגוז, מילולית: שבעת השוורים. צילום: גילי חסקין, יולי  2015

בשנים 1888-1867, ערך הנוסע והחוקר הרוסי , ניקולי מיכאלוביץ' פרז'וולסקי (Nikolay Mikhaylovich Przhevalsky), בעת שירותו  כקצין בצבא הרוסי, חמישה מסעות מחקר גדולים, בסיוע כספי של החברה הגיאוגרפית הרוסית, אחד לחבל אוסורי במזרח אסיה וארבעה לאסיה התיכונה. במסעותיו אסף חומר עשיר על צורות נוף ועל ההידרוגרפיה, האקלים, החי והצומח של מונגוליה, צפון סין ורמת טיבט. פרז'וולסקי גילה מספר רב של רכסים, נהרות וימות, ואסף כ-16,000 צמחים (כ-1,700 מינים) וכ-7600 בע"ח, שכמה מהם נתגלו לראשונה. על שמו נקרא סוס בר שגילה. הוא פרסם את ממצאיו בדוחות מדעיים. שמה הרוסי של קראקול, שלחוף ימת איסיקול, הוא פרז'וולסק, נקראת על שמו.

בשנת 1881 התיישבו באזור Semirechye שבצפון מזרח קירגיסטן, 30000 רוסים, אוקראינים וגרמנים, שקיבלו בתמורה אדמות בחינם, פטור ממיסים. הם התיישבו במה שהרוסים ראו "אדמות ריקות", אך היו למעשה שטחי המחייה של הנוודים. דבר שהביא למרד של התושבים בשנת 1916, שדוכא על ידי המשטר הצארי. ב-1918 לאחר התמוטטות קוקנד, החלו מנהיגים מוסלמים לארגן קבוצות של לוחמי גרילה, שכונו "בסמאצ'י"(Basmachi)  , היינו, שודדים, על ידי הרוסים. בשנים 1918-1919 , כשהם מונהגים על ידי מוחמד אמין,  הם צרו על אוש (Osh), ועל ג'לאל אבאד (Jalal Abad) בתגבור של צבא איכרים רוסיים. הם גורשו מבישקק על ידי צבאו של מיכאל פרונזה, שייסד בטשקנט את "מועצת טורקסטן" ונאבק בקבוצות הגרילה, הן בצורה צבאית והן בצורה של חלוקת מזון וזרעים לאיכרים, דבר שגרם לפרישתם של האיכרים הרוסיים. באוקטובר 1921 נכנס לתמונה אנוור פאשה (Enver Pasha) , בעבר, חבר בטרימווירט של "הטורקים הצעירים", שנמלט מטורקיה לאחר שהוצא נגדו פסק דין מוות בגין אחריות לכישלון איום במלחמת העולם הראשונה[12]. תחילה הבטיח לרוסים שיגיש להם את אסיה התיכונה על מגש של כסף. הוא נשלח על ידי לנין לטשקנט על מנת לדכא התקוממות אנטי-סובייטית, אך משהושג הסכם בין הרוסים לטורקים, נפגש עם מנהיגי המרד בסתר וערק לצדם. הוא ניסה להנהיג מרד מוסלמי, בחזון של פאן טורקיות, עד שצבאו הקטן הושמד על ידי הצבא האדום.

ב-1928 סבל האזור כולו מהקולקטיביזציה הכפויה של סטלין. היו שביכרו לשחוט את הבקר שלהם עצמם ולא למסור אותו לקולחוז מאות אלפים סבלו חרפת רעב. ב-1936 הוקמה הרפובליקה הקירגיזית בתחום ברה"מ. במלחמת העולם ה-II חל מפנה חשוב בקירגיזיה: בתקופה זו הועברו למרכז אסיה מפעלי תעשייה אזרחית וצבאית ומוסדות תרבות רבים, וכן זרם גדול של מהגרים  כפויים מאזור הקווקז,, דבר ששינה מאד את הרכב האוכלוסייה, והפך את הקירגיזים למיעוט בארצם, דבר שהשתנה המהלך השנים והתהפך לאחר קבלת העצמאות.

אסקאר אקאייב (Askar Akayev), נשיא קירגיזסטן בעת השגת העצמאות, היה היחידי מבין נשיאי רפובליקות ברה"מ לשעבר, שלא הגיע למשרתו מתוך מנגנון המפלגה הקומוניסטית. פירוש הדבר שלא היה לו בסיס כוח ממוסד מצד אחד, אך לעומת זאת, האווירה במדינה היתה יותר דמוקרטית מאשר במדינות השכנות. ב-1990 הוקמה "התנועה הדמוקרטית של קירגיזסטן", שבה השתתפו כל הארגונים הפוליטיים והחברתיים העצמאיים. לאחר מכן החל קיטוב בין הקבוצות והארגונים היותר רדיקליים לבין המתונים, שבעקבותיו נחלשה התנועה. בשנים האחרונות החריף המתח בין הצפון המתועש יחסית, לבין הדרום החקלאי, הסמוך לטג'יקיסטן.

בשנותיה הראשונות לאחר קבלת עצמאות מלאה (בשנת 1991), נתפס אקאייב נתפס בציבור כמי שמעוניין לבצע תהליך של רפורמות כמו ההפרטה של הקרקע ומשאביה הכלכליים של המדינה. הוא נחשב לאדם נאור והיה נשיא האקדמיה למדעים. אולם, למרות התמיכה של התורמות המערביות, כולל קרן המטבע הבינלאומית, הכלכלה של קירגיזסטן סבלה מנקודת פתיחה חלשה — בעיקר כתוצאה מפירוק גוש הסחר של ברית המועצות, אשר מנע מהמדינה את המעבר החלק לכלכלה חופשית.

בשנת 2002, לקראת הבחירות לפרלמנט, הואשם חבר הפרלמנט אזימבק בקנזרוב  (Azimbek Beknazarov) בשחיתות והועמד למשפט בעיר ג'לאל-אבאד. המוני מוחים צעדו לעיר. אולם המשטרה נקטה בצעדים אלימים לפיזור ההפגנות, דבר שגרם לעשרות פצועים. בהמשך השנה ההפגנות הגיעו לבירה בישקק, והמפגינים דרשו את שחרור בקנזרוב והתפטרותו של אקאייב.

בשנת 2005 האופוזיציה דרשה לבטל את הבחירות השנויות במחלוקת לפרלמנט. לאחר שאקאייב סירב לדרישה, המוני מפגינים בראשות האופוזיציה ביצעו הפיכה, לאחר שההפגנות האלימות התפשטו גם לבירה. בתום 14 שנות שלטון, נמלט אסקר אקייב עם משפחתו לקזחסטן השכנה במסוק והפרלמנט מינה את קורמאנבק באקייב, ממנהיגי האופוזיציה, לעמוד בראש המדינה.

בנובמבר 2006 פרץ משבר פוליטי במדינה לאחר שהמונים יצאו להפגנות בדרישה מבאקייב לחתום על החוקה החדשה שהציע הפרלמנט, הכוללת הקטנת כוחו של הנשיא והעברת סמכויות לפרלמנט. ההפגנות אף התעצמו בעקבות טענות על כך שבאקייב לא מימש את הבטחותיו להקטין את כוחו של הנשיא ולהילחם בשחיתות.

ב-7 באפריל 2010 הרגו מפגינים את שר הפנים מולדומוס קונגנטייב והאופוזיציה הכריזה על הפיכה. בנובמבר 2011 נבחר אלמזבק אטאמבייב לנשיא קירגיזסטן ובשש שנות כהונתו הצליח לייצב את המשטר במדינה. באוקטובר 2017 נבחר סואורונבאי ג'נבקוב להחליפו, באחת מהעברות השלטון השקטות והדמוקרטיות בתולדות מרכז אסיה.

אוכלוסיית קירגיזסטן מונה כיום כ-6 מיליון תושבים (2017), כ-58% הם קירגיזים, 17% רוסים, 15% אוזבקים. כמו כן, במדינה מתגוררים גם אוקראינים, גרמנים, טטרים, קזחים, דונגנים. מדובר בארץ ריקה עם צפיפות מוצעת של 27 תושבים לקמ"ר. למעלה ממחציתם חיים בעמק פרגאנה, שתופש רק 15% משטחה של הארץ. 65% מן התושבים חיים ועובדים באזורים כפריים. קירגיזסטן היא מדינה רב לאומית ובה לפחות 23 קבוצות אתניות: שיעור הקירגיזים הולך  ועולה עקב הגירה. מבין 1991 ל-1998, שביעית מאוכלוסיית קירגיזסטן, היגרה לארצות אחרות. למרות הכרזת הנשיא על שוויון זכויות,   יש לא מעט מתחים לאומיים בין הקבוצות האתניות השונות.

איכרים קירגיזיים. צילום: גילי חסקין; יולי 2000

מאז קבלת העצמאות, רוסים ואוקראינים רבים נדחקו ממשרות ציבוריות. בין 1989 ל-1999 היגרו מקירגיזסטן 34% מהתושבים הרוסיים (273000), 53% מהאזרחים האוקראינים (36000)  ו-79% מהתושבים הגרמניים (61000). הם שבים אל ארצות המוצא של אבותיהם, שם המשכורות טובות יותר, אך הם לא מתקבלים בהתלהבות יתרה (כאן הם רוסים ושם הם "אסייתים"). מרבית הרוסים חיים בבישקק ולאורך הגדה הצפונית של אגם איסיקול.

מרבית התושבים האוזבקים, חיים בעמק פרגאנה, שהוא למעשה המשך טבעי של אוזבקיסטן. סטלין כרך את הלאומים זה בזה. כך למשל העניק לאוזבקיסטן כמה שלוחות חודרות לתוך קירגיזסטן (כמו את הערים הטג'יקיות בוכרה וסמרקנד). האוזבקים הם מאמינים יותר אדוקים באסלאם ועוסקים בחקלאות ובמסחר. נבדלים מהקירגיזים בתרבותם. מכיוון שהאוכלוסייה התאסלמה בתקופה מאוחרת יחסית, לא נחשב האסלאם כמהותי לתרבות הלאומית. דבר שניכר בה גם לאחר עצמאותה.

חלק מאלו הנקראים "קירגיזים" אינם קירגיזים למעשה, וזאת מכיוון שבמפקד שנערך עם סופה של מלחמת האזרחים, מי שלא הצהיר שהוא קירגיזי, הוגלה למקום בו ישבה הקבוצה האתנית שלו. רבים מתושבי אוש (Osh) למשל, שהם טג'יקים במוצאם, הצהירו עם תום מלחמת האזרחים שהם קירגיזים כדי שלא יועתקו ממקומם.

מבחינה דתית כ-70% מהאוכלוסייה שייכים לעמים שהדת המקורית שלהם היא אסלאם סוני. הטג'יקים המתגוררים במדינה הינם מוסלמים שיעים. הרוסים והאוקראינים הם כמובן נוצרים פרובוסלבים.

המטבח המקומי משלב מטעמים רוסיים ואסייתיים.

בניגוד לאוזבקים שחיים באוזבקיסטן ובניגוד לאויגורים שחיים בשינג'יאנג' שבמערב סין, אשר אימצו לעצמם את התרבות החקלאית של קודמיהם, הקירגיזים משמרים את צביונם כעם של הערבות.

פתגם קירגיזי טוען כי אדם חכם אינו מי שחי יותר מאחרים, אלא מי שנדד יותר מהם.

נווד קירגיזי. צילום: גילי חסקין, אוגוסט 2015

פריט הלבוש המפורסם ביותר של הקירגיזים הוא ללא ספק הקאלפאק (Kalpak) – הכובע הקירגיזי המסורתי. זהו כיסוי ראש ארוך העשוי מצמר כבשים דחוס, ועליו עיטורים מסורתיים אשר מסמלים את הייחוס השבטי. צבעו של הקאלפאק לבן והוא מסמל טוהר, רוחניות, אנרגיה טובה, ערכים, מוסר וכבוד עצמי. הקלפאק שומר על האדם החובש אותו, לאדם המכבד את עצמו, לא יצא מביתו ללא קאלפאק על ראשו ברכה קירגיזית מקובלת  היא, “מי ייתן והקלפאק לעולם לא ייפול מראשך”.

על מדרונות ההרים פרושים מאהלים של "גר" (Ger) . זהו אוהל מעוגל, עושי לבד (בעבר היה מיריעות עור), מתוח על גבי שלד ממקלות עץ גמישים. שמשמעות שמו הקירגיזי היא "בית אפור", על שום צבעו של הלבד. ה"גר" מוכר במקומות רבים כ"יורטה" (Yurt)  . משמעותה המקורית של המילה "יורט" היא "ארץ מגורים", "שטח מחיה" או "מולדת", והביטוי הפך לשם נרדף לבית פיזי נייד שצורתו כשל אוהל בשפות אחרות, כמו רוסית, וממנה עבר לשימוש בינלאומי. מאותו שורש נגזרה גם המילה "Ordu" שמשמעותה בטורקית מודרנית "אדמה" או "ארץ" וזו מצאה את דרכה לשפות שונות כחלק משמה של ממלכת "אורדת הזהב"  ( Altın Orda Devleti)[13].

ראו באתר זה: רוסיה תחת שלטון המונגולים

שלד הגג של היורטה העשוי בצורת שתי וערב, הפך כשלעצמו לסמל בתרבויות מרכז אסיה. הוא מורכב מענפי עץ גמישים, ומזכיר בצורתו, אקורדיון של מקלות  עץ מתקפלים, שבפתיחתם יוצאים מעין סורג, של צורות מעויינות.  השלד המכונה בקירגיזית "טונדוק"[14] עבר לעתים מאב לבן גם כאשר יתר מרכיבי היורט הוחלפו, וכתמי העשן שהצטברו עליו היו לסמל ולאמצעי מדידה לוותק המשפחה.  לאחר שמציבים את השלד,  פורשים על היורטה כיסוי עשוי יריעות לבד עבה, המיוצר ממצר מוקשה, בתהליך ידני ארוך. היריעות מבודדות מהקור שבחוץ וצפופות דיין, כדי למנוע מהגשם לחדור פנימה.

לגר פתח קטן מעץ, שאף פעם אינו נעול ומחור שבגגו מיתמר עשן. החור הזה מכונה לעתים "טנגרי", אל השמים בתרבותם של הנוודים. החלק החשוב ביותר הוא הטונדוק, אשר מחזיק את גג היורטה ואף מופיע על הדגל הלאומי. שם הוא מסמל את העם הקירגיזי שכולו נמצא תחת גג היורטה. נוודים מיומנים מסוגלים לפרק או לבנות יורטה תוך שעה.

השכם בבוקר, לפני עלות השמש, נוהגת האישה לפתוח את הטנגרי, ולסגור אותו אחרי שקיעתה, שכן ממנו נכנס המזל ליורטה,.

ראו באתר זה: התרבות המונגולית.

הסוס הוא כמעט חיה קדושה בקירגיזסטן, הקירגיזים מכנים אותו ה"כנפיים של האיש הטוב". אמרה קירגיזית אומרת: "כל קירגיזי חייב לבלות לפחות מחצית מחייו על גב סוס". כל תינוק מוצא את עצמו על סוס כבר בימים הראשונים של חייו והסוס הופך לחלק בלתי נפרד משגרת חייו. הקירגיזים הם רוכבי סוסים וירטואוזים. פרש  קירגיזי מסוגל  להרים חפץ מן האדמה תוך כדי דהירה פראית. יש הרבה מסתורין סביב התפתחות הגזע של הסוס, שמתוארך אלפי שנים אחורנית, שמעורר אמוציות חזקות אצל הקירגיזים בימינו. נוסעים מספרים כי די באזכור הסוס הקירגיזי הגזעי כדי להעלות לחלוחית בעיני הנוודים. נכתבו אודותיו שירים ונשזרו בדמותו ביטויים. הסוס היה חלק מהמארג התרבותי של חיי הקירגיזים. אולם תוך מספר קטן של עשורים, תחת השלטון הסובייטי, הוא עורבב בגזעים אחרים, נשחט וכמעט שנכחד.

המשחק הפופולרי ביותר הוא Alman Baiga, המוכר בארצות  שכנות בתור Kok Boru. זהו משחק, המזכיר מעט פולו ומוכר ברחבי אסיה התיכונה בשמות שונים, כשכל עם טוען למקוריות. שתי קבוצות של פרשים, רוכבים על סוסיהם, חוטפים איש מרעהו, גופה של עז, נטולת ראש, שהושרתה במי מלח ימים אחדים ומשקלה רב. הקבוצות המתחרות מעלות אבק, הסוסים מעלים קצף, רקיעות הרגליים נשמעות למרחוק, כמו צהלת המתחרים ועידוד הצופים. משחקים אותו באוזבקיסטן, קזחסטן, טורקמניסטן, מונגוליה ואפילו טורקיה. אצל הטג'יקים הוא "קינוח" בכול חתונה כמעט ובקירגיזסטן שעשוע מסוכן.

תחביב קירגיזי נוסף הוא אילוף עיטים. ציידים קירגיזים מאתרים קן של עיט, חומסים ממנו את הגוזל, שכבר הצמיח פלומה, מגדלים אותו בכלוב ומאלפים אותו לצוד. אחרים, מחפשים קינים של עיטים בקניונים ויערות בהרי אלא טו, לוקחים ביצים ומדגירים אותם. ברגע שבוקעת הביצה נוצרת “החתמה” בין הגוזל לבעליו. ומכאן מתחילה דרך ארוכה של אילוף הציפור לצוד עבור בעליה. מעת לעת מתקיימות תחרויות של מאלפי עיטים וניצים. זה שהעיט שלו זכה בתחרות, זוכה להערכה ומתכבד בתשואות. המאלף פוסע כשהעיט על זרועו, המוגנת בכפפה מיוחדת מפני טופריו החזקים. העיט מזהה ארנבת במרחק של מאות מטרים, טס לעברה כמו טיל שיוט מונחה, נועץ בה את טופריו ומתחיל לקרוע את בשרה במקורו העז.

 עיט דורס ארנבת. צילום: גילי חסקין, יולי  2015

נמל התעופה, הסמוך לבירה בישקק, נקרא על שם מאנאס (Manas), הגיבור המיתי של קירגיזסטן, אשר איחד את השבטים הקירגיזיים

כנוודים לא הפליאו הקירגיזים לטפח את בתרבותם החומרית. המאפיין העיקרי של מורשתם הוא שירה, דקלום  וסיפור סיפורים (שכולם נקראים yr), המוגשים על ידי "אקינס" (Akyns), היינו, משוררים נוודים, בעלי תפקיד טקסי ודתי, שבתרבות שאינה ליטרלית, מחדירים בשירתם מיתוסים חברתיים וסיפורים דתיים, כמו ה- Bards  של התרבות הקלטית, מהתקופה שבה עדיין לא הייתה נפוצה התרבות הכתובה[15]. או הטרובדורים בצרפת של ימי הביניים.

ה"איר" נושא עמו מסרים אתיים ופילוסופיים ומעניקים לשומעים מדריך רוחני ומעשי, תקווה ואומץ, בחיים הקשים, מול מאבקים בין שבטיים, מחלות או מגיפות בקרב הבקר. לאקינס יש רפרטואר שלם של יצירות ליריות, שהם מתאימים לאירועים הנדרשים. הם נשכרים לחתונות, ציון ימי שנה ולפסטיבלים.

כמה אקינס הפכו למפורסמים ברחבי הארץ והמרחב כולו. כאילו הם טוקטוגול (Toktogul), טוגולוק מולדו (Togolok Moldo) ובוקונדאב ג'ומרט (Bokondaev Joomart), שרחובות ברחבי המדינה נקראים על שמם. ראשוני הנוסעים באזור התפעמו ליכולות הווקליות של הקירגיזים, מהרהיטות שלהם ומעושר השפה. אימרה עממי וגרסת שלאחר שמגדל בבל התמוטט והאנשים התפזרו לאלפי שפות, הובאה המוסיקה, כדי לחבר ביניהם. האוקינס מלווים את עצמם בקומוז (komuz). זהו כלי נגינה בעל שלושה מיתרים, שהפריטה עליו דורשת מיומנות רבה. האומנים מצליחים ליצור סולם עשיר של צלילים בווירטואוזיות מופלאה. לכול נגן יש את הדרך המיוחדת לו, לפרוט על מיתריו. אגדה מקומית מספרת, על רועה קירגיזי שפסע ביער ולפתע האזין לצלילים ענוגים. כאשר התקרב, ראה לתדהמתו, עור של סנאי מתוח על העץ, כשעלי העץ, פורטים עליו ויוצרים את הצלילים הערבים כל כך לאוזן. הוא הוריד בזהירות את עור הסנאי  ויצר ממנו את הקומוז. יש הטוענים ברצינות כי הזמיר למד לשיר מן הקומוז. כלי נגינה אחר הוא ה-Kyyak, עליו פורטים בעזרת קשת. כמו כן משתמשים בעץ, נחושת, קרן או חרס, כדי להפיק רפרטואר שלם של צלילים

בין האקינס ידועה קבוצה מיוחדת המכונה "מאנאסצ'י (Manaschi), המתמחים בדקלום של יצירות האפוס הלאומי של מאנאס (Manas). אלו הם מספרי סיפורים מקצועיים, אשר נודדים ממקום למקום ומספרים את סיפורי הרפתקאותיו של מאנאס, לעתים בליווי ריקוד ולעתים ממצב עמוק של דיסוציאציה.

למרות שאינו מוכר במערב, זוהי אחת הפואמות האורליות החשובות של אסיה התיכונה ונחשב לאפוס הארוך ביותר בעולם. כיום על דגל קירגיזסטן ניתן לראות ארבעים קרני שמש המסמלות את ארבעים השבטים אשר איחד מאנאס לאומה אחת. שירת המאנאס מכילה מעל לחצי מיליון שורות בחרוזים,. זהו אפוס המתאר בשיר את ההיסטוריה של העם הקירגיזי והמיתוסים שלו. האגדות, המעשיות והשירה הם חלק מרכזי באוצר התרבותי של הקירגיזיים. הם רואים באפוס הזה חלק מהזהות הלאומית שלהם. בניגוד לאלפמיש (Alpamish), האוזבקי, שנאסר להשמעה ולהמחזה, על ידי השלטונות הסובייטים, שירי המאנאס לא נאסרו על ידי המשטר, אולי משום שהקירגיזים לא נחשבו כאיום.

להבדיל משכניהם הקזחים, המבקשים את שורשיהם בעמים הסקיתים שהופיעו כאן במאה ה-7 לפני הספירה וקבעו כסמלם הלאומי את "איש הזהב", הבולט במטמון הסקיתי, הקירגיזים לא מרחיקים את עדותם עד כדי כך ומחפשים את שורשיהם בשבטים שהגיעו לכאן מנהר היינסי (Yenisei)  שבסיביר. מאותה סיבה, שונה שם הבירה מ"פרונזה" (Frunza) ל"בישקק"  (Bishkek), שהוא מוט החביצה של הקומיס, שתפש מקום קבוע בתפריט הקירגיזי. את הקומיס מכינים מחלב סוסה או נאקה מותסס במכל מעור סוס, המכונה "סאבא". המשקה מכיל כמויות קטנות של אלכוהול ולכן יש לשתות ממנו כמויות גדולות כדי לחוש שכרות. את המשקה

הקירגיזים הם כאמור מוסלמים, כמו אצל ייתר העמים הטורקיים, הדת היא חלק מהזהות הלאומית. אך עדיין ניכרים אצלם שרידים של הפולחן השמניסטי הפרה מוסלמי והפרה זורואסטרי. השאמניזם הגיע לאסלאם עם הנוודים הראשונים שבאו לכאן מסיביר.  מקור המילה "שאמאן" בשפה הטונגוסית והוראתה "הוא אשר יודע". המונח הקיריגיזי המקביל הוא בקשי (bakshi). גם נשים מכונות "בקשי" ובפועל יש יותר נשים שמאניות מאשר גברים. בתקופה הנוודית, השמאן היה מרכז חיי השבט, מקביל כמעט בחשיבותו ל"אקסקאל"  (aksal) – ראש השבט, המנהיג והבורר בסכסוכים. האקסאל  קובע את מועד העלייה אל ההרים ואת  עת השיבה למישורים הנמוכים והחמימים. הוא פותר ומיישב מחלוקות בין אנשים בשבט. השמאן, לעומת זאת, הוא היה קובע מועדים מבשרי טובות לטקסים דתיים ואירועים חשובים. כמו כן היה מציע פתרונות לבעיות רוחניות או רפואיות. השמאן הוא השליח, המבשר, בין העולמות הגשמי והרוחני והיה הקשר לכול תופעה על טבעית. הוא היה עורך טקסים עבור הלוחמים היוצאים לקרב כדי לחזק את רוחם. השמאניזם מבוסס על האמונה שנשמות האנשים ובעלי החיים שייכות לעולם רוחני שבני תמותה רגילים מנועים מלהגיע אליו. השמאן הוא שילוב של רופא ונביא. מלווה את נשמות המתים אל העולם הבא. למעשה, תיאור והמחשת אותה דר, היא הביטוי הדרמטי ביותר של עבודת השמאן. יתכן שהשמאניזם הוא מקורן של אומנויות הבמה. במרכז עשייתו של השמאן היא הפרקטיקה של כניסה לטראנס, בו מוצגת נשמתו כעוברת למצב של מעבר לחוויה האנושית הרגילה ועוברת לספירות אחרות.

ראו באתר זה: שמאניזם.

חלק מהפרקטיקה השמניסטית היא ציורי סלע, פטרוגליפים (petroglyphs), הממחישים את חיי הנוודים והציידים ועל ידי הציור מבקשים ברכה כלשהי. כאשר מטיילים בארץ הנוודים, פוגשים אבני אייל (Deer Stone), המשמשות לפולחן, מזהים אבנים עגולות עליהם חרוטים קלסתרים ומכונות אבני בלבל (Balbal), מקבלים תחושה שהאסלם הא רק מעטה דקיק, על פני תרבות נוודים עתיקת יומין. ,

הסופר הלאומי של קיריגיזסטן ולמעשה הסופר היחיד המוכר מארץ זו הוא ג'ינגיס אימייטוב (Chinghiz Aitmatov), הקרוי על שמו של ג'ינגיס ח'אן, מי שעבור בני אירופה הוא מושא לפחד ואכזריות ועבור עמי הערבות הוא מושא לגאווה. הוא נולד ב-Sheker, שבבקעת טאלאס בשנת 1928. החל לכתוב בקירגיזית ואחר כך ברוסית. הוא התפרסם הודות לספרו "אגדות ההרים והערבות" (Tales of the Mountains and the Steppes), שהתפרסם ב-1963 וזיכה אותו בפרס לנין. ספרו המפורסם ביותר "והיום איננו כלה" (בתרגום מילולי מרוסית: "יותר ממאה נמשך היום")[17]. עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת במרחבי ערבות הסָארוֹזֵק שבקזחסטן.

הספר מתאר מסע של אדם ולו גמל בקטיארי (דו דבשתי), במשך יום אחד, כדי  לקבור חבר. הספר סובב סביב האסיר בעל הנפש המומתת – מנקורט, מונח קירגיזי לשבויים שלפי סיפורי העם הקירגיזים, היו מכסים את ראשו בעור גמל ומעמידים אותו בשמש הקופחת, העור היה מתהדק סביב ראשו ומענה את השבוי, עד שאיבד כל רוח עצמאית וסממן לאישיות. כך היה הופך לעבד נרצע לאדונו, ואף היה מתכחש לאמו אם היה פוגש אותה. לדעת חוקר הספרות נורמן שניידמן, האזור בו חי גיבור הסיפור הוא סוג של מנקורט וכך גם לאומים, קבוצות ואנשים בודדים בברית המועצות אז, התלושים מסביבתם אשר איבדו כל זהות לאומית ואפילו עצמית. אחד משיאי הספר הוא מערכת היחסים בין האדם לגמלו. במהלך "והיום איננו כלה" מופיעות כמה אגדות עם מן המסורת הקזחית המשקפות את המסורת והתרבות של האנשים שבהם עוסק  הרומן[18].

הערות

[1] טורקסטן – ארץ הטורקים. כולל את אסיה התיכונה, אפגניסטן ושינג'יאנג' שבמערב סין

[2] "Population of regions, districts and cities of Kyrgyzstan in 2015".

[3] Bishkek handbook: Inside and out

[4] עידן הקנוזואיקון (מיוונית: καινός (קיינוס – חדש) + ζωή (זוי – חיים)) הוא העידן הנוכחי בלוח הזמנים הגאולוגי. תחילתו עם היכחדות הדינוזאורים בסוף הקרטיקון, לפני 65 מיליוני שנים. אירוע ההכחדה של סוף הקרטיקון תרם להתרבות היונקים והפיכתם לבעלי החיים השליטים על האדמה יחד עם העופות השולטים בשמיים והכרישים השולטים בימים. כמו כן הופיעו לראשונה צמחים בעלי פרחים. בסופו של העידן הופיע האדם.

[5]  הרי פמיר (Pamir) הם רכס הררי במרכז אסיה אשר נוצר מהקמטה של רכסי ההרים הסובבים אותם, טיין שאן, קארקוראם, הרי קונלון, הרי צ'ינלינג, ווהינדו-כוש. הם ידועים אף בשמם הסיני "הרי הבצל". מרכזם של הרי פמיר בחבל גורנו-באדאחשן שבטג'יקיסטן. חלקים מרכס פמיר נמצאים אף בקירגיזסטן, אפגניסטן ופקיסטן. הרי פמיר נחשבים בין הרכסים הגבוהים בעולם.

[6]  פסגת איסמעיל סומוני – אשר הייתה ידועה בין השנים 1932-1962 בשם "פסגת סטלין", ובין השנים 1962-1998 בשם "פסגת קומוניזם". גובהה 7,495 מטר. פסגת העצמאות, גובהה 7,165 מטר. פסגת אבן-סינה – המוכרת גם בשם הלא פורמלי "פסגת לנין"-, גובהה 7,135 מטר. פסגת קורז'נבסקוי, גובהה 7,105 מטר

[7] בדמיונו כי רב, סיפר הנוסע כי הוטרד על ידי דרקונים…. למיטב ידיעותינו, אין דרקונים בקירגיזסטן. יתכן שתיאור נמלץ זה הוא תוצאה של בידודה וריחוקה של הארץ מכל מרכז תרבותי מוכר.

[8] פירדוסי הוא הכינוי הספרותי שקיבל המשורר הלאומי הפרסי, חכים אבואלקאסם פרדוסי תוסי (934-1020). נולד בכפר טוס שליד משהד לאב עשיר בעל קרקעות.

[9] למעשה המשורר החיה את השפה הפרסית בעידן של כיבוש ערבי-מוסלמי שבו אט-אט דעכה כמעט השפה הפרסית. ישנה אמירה מפורסמת נוספת שלו, שיש הרואים בה רלוונטית לימים אלה ולשלטון באיראן אחרי המהפכה האסלאמית: "כה חבל שאיראן תחרב, תהפוך לגוב נמרים ואריות".

היינריך היינה, כמחאה על קמצנותו של דודו, כתב את השיר "המשורר פירדוסי" (Der Dichter Firdusi)‏, שבו הוא מתאר בפרוטרוט את כפיות הטובה של מחמוד מע'זנה כלפי המשורר (על פי השיר, מחמוד הבטיח לשלם לו במטבעות זהב, אך נתן לו מטבעות של כסף, והמשורר מת משברון-לב)

(שאול שקד, "ספר המלכים ורקעו", פרק 6: "פירדוסי", בתוך: שָׁאהּ-נָאמֶה, ספר המלכים, מאת פִירְדּוֹסִי, תרגם מפרסית אליעזר כגן, כרך א', ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג-1992, עמ' מ' – מ"ג. אליעזר כגן, מבוא: פרדוסי ויצירתו, "תולדות פרדוסי", בתוך: שאה-נאמה (ספר-המלכים) מאת פירדוסי, תרגם והוסיף מבוא ונספחים אליעזר כגן, העורך המדעי, פרופ' שאול שקד, רמת גן: ספרית פועלים, 1977, עמ' ט' – י"ד.).

[10]         חשוב לציין כי בשנה זו האומיים לא אחזו בשלטון מבחינה פורמלית, אך הנצחון בקרב זה והכיבושים במרכז אסיה נחשבים כיבושים אומיים.

[11] . ח'אנות קוקנד הייתה מדינה באזור עמק פרגנה שבמרכז אסיה שהתקיימה בשנים 1709–1876. שטחי הח'אנות מחולקים עתה בין אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, דרום קזחסטן וקירגיזסטן.

הח'אנות הוקמה בשנת 1709, כאשר אציל מקומי הכריז על עצמאותם של שטחים שבשליטתו, בחלק המערבי של עמק פרגנה, מאמירות בוכרה. הוא בנה מבצר חדש בעיר קוקנד, ועם הזמן הפכה עיר זו לבירת המדינה החדשה. השליטים החדשים ניצלו את החולשה השלטונית באמירות בוכרה באותה העת, והחלו בהתרחבות המדינה החדשה. ככל הנראה בסביבות 1735. הם אף כבשו את סמרקנד. בשנת 1740 השאה הפרסי כבש את בוכרה, וכוחותיה של קוקנד נאלצו לעזוב את סמרקנד. באותה שנה שונה שם בירת הח'אנות מ"אסקי-קורגן" ל"קוקנד".

בתחילת המאה ה-19 נמשכה מדיניות ההתרחבות, ובעזרת הכוחות המקומיות נכבשו חודז'נט וטשקנט. באותה תקופה שליט הח'אנות היה עלים-ביי. במקורות הוא מאופיין כבן אדם אלים במיוחד. בתקופת הח'אן עומר לא נוהלו מלחמות ארוכות, אך נמשכה מדיניות של התפשטות איטית. בשנת 1821 מת הח'אן עומר, והשלטון הועבר לבנו מוחמד אל ח'אן. בתקופה זו המדינה הגיעה לשיא התפשטותה. לשליטתה התווספו שטחים בדרום קזחסטן וצפון קירגיזסטן. להתבססות השליטה באזור הוקמו מבצרים חדשים. גם שטחים באזור הרי פמיר הועברו לשליטת החא'נות.

התנהגות מוחמד אל ח'אן הגיע לשיאים חדשים. הוא נשא לאשה את אמו החורגת, מעשה האסור לפי חוקי האסלאם. מנהיגי התקוממות מקומית פנו בבקשת עזרה לאמיר בוכרה. בעקבות זאת נהרג הח'אן בקרב קוקנד נכבשה החל מתקופה זו, ההיסטוריה של הח'אנות מהווה רצף בלתי פוסק של הפיכות שלטוניות במהלך מאבקי שליטה בין שני המחנות היריבים. כל הפיכה שלטונית הייתה מלווה בהרג מספר רב של תומכיו של הצד שהובס.

[12] . במלחמת העולם הראשונה,  הוכח אנוור כמנהיג לא יעיל, כמו האימפריה העות'מאנית כולה. הצבא העות'מאני היה תלוי במידה רבה בצבא הגרמני וקיבל ממנו אספקת כוח אדם, ציוד, דלק, ושירות של גנרלים גרמנים. בקרב סריקמיש לקח על עצמו את הפיקוד על הארמייה ה-3 כשהוא מתכנן לכתר את הרוסים ולהבריח אותם משטחי האימפריה. תכניתו נראתה אפשרית על הנייר, אך התעלמה מגורמים חיצוניים כגון תנאי השטח ומזג האוויר. הוא הוכה קשות על ידי הרוסים ובנסיגה הגדולה נהרגו אלפי חיילים טורקים. כשחזר לאיסטנבול, האשים בהפסד את החיילים הארמנים ואת נאמנותם, כשהוא מתעלם מכך שכשנפצע במהלך הקרבות, הציל אותו חייל ארמני ונשא אותו על גבו אל מאחורי הקווים. מאוחר יותר הוא תרם לדיכוי הארמנים שבשטחי האימפריה, תהליך שהגיע בסופו של דבר לרצח העם הארמני.ב-30 ביולי 1921, בעיצומה של מלחמת העצמאות של טורקיה, החליט אנוור לחזור למולדתו ונסע לבטומי כדי להיות קרוב לגבול טורקיה. מוסטפא כאמל שחשש מכוחו, מתמיכת הדתיים בו ומהיותו מייצג של האימפריה, לא ראה זאת בעין יפה וניתק את הקשרים עמו. כששמע אנוור על הצלחת הטורקים בקרב סקריה, נסע למוסקבה בהמתנה לשעת כושר לממש את חזונו לעתיד טורקיה.. מטרתו הייתה לאסוף כוח שישתלט על האזור, משם יוכל להפיץ את רעיונותיו שימשכו את דעת הקהל הטורקית. הוא השתמש בידע הצבאי שרכש מהגרמנים ויצר בעזרת קצינים טורקים נוספים כוח צבאי מסודר שניצח כמה קרבות קטנים נגד הרוסים.

[13] בקזחית מכונה המבנה "קייז אי" ומשמעות השם היא "בית לבד".

[14] בקזחית "שנראק" (Шанырақ)

[15] ולשית: Bardd; אירית: bardos ; ברטונית: barzh)

[16] בקומיס יש 2% אלכוהול, אולם ניתן להעלות את הריכוז על ידי זיקוק.

[17] , יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד, בתרגומם של דינה מרקון ואמציה פורת.

[18] עלילת הספר העלילה נעה בין זמנים שונים בהיסטוריה ומדלגת בין תקופות ומאורעות שונים. כמעט קופצת מאגדות עם קזחיות עתיקות לעידן המודרני. היא חוזרת למאורעות שונים שהתרחשו במהלך השלטון הסובייטי , כמו תקופת הטיהורים תחת שלטונו של סטלין ומותו של סטלין ומגיעה עד לפגישה היסטורית עם ציוויליזציה מן החלל החיצון