היסטוריה של מדינת יוטה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו, לשחר זיו על עצותיו.

ראו קודם: גיאוגרפיה של יוטה

כמעט כל טיול למערב ארצות הברית מבקר בשמורות הטבע של יוטה, הנמצאות בקמהה של רמת קולורדו.

רמת קולורדו היא האזור היחידי בחבל הרמות של המערב, בו היתה התיישבות קבע של ילידים עוד לפני גילוי אמריקה על ידי האירופאים. האמרינידים משבטי ההופי (Hopi), הנווחו  (Navajo)  והאפצ'י (Apache) היו עובדי אדמה והכירו את מלאכת הקדרות, האריגה והקליעה. במשך אלפי השנים שלפני בואם של חוקרים אירופים, חיו בסביבת יוטה שבטים ותרבויות כגון אנסאזי ותרבות פרימונט. השבטים שחיו באזור היו יוטה (Uta) – (שבט שעל שמו מדינת יוטה, ושושונה (Shoshone). ובעיקר פאיוטה הדרומיים (Southern Paiute).

מקור השם "פאיוט" אינו ברור. חלק מהאנתרופולוגים מפרשים את השם כ"יוט של מים" או "יוט אמיתי" הפאיוט הצפוניים מכנים עצמם "נומה" (Numa לעיתים נכתב Numu) והפאיוט הדרומיים מכנים עצמם "נובובי" (Nuwuvi). שני השמות פירושם "האנשים". הפאיוט הצפוניים מכונים לעיתים "פאוויוטסו" (Paviotso). חוקרי ארצות ספרדים ראשונים כינו את הפאיוט הדרומיים "פאיוצ'י" (Payuchi, הם לא פגשו את הפאיוט הצפוניים). מתיישבים אירופאים ראשונים התייחסו לעיתים קרובות אל הילידים משתי הקבוצות של הפאיוט, בכינוי "דיגרס" ("Diggers" – "חופרים"), ככל הנראה בשל מנהגם של האינדיאנים לחפור באדמה על מנת לחפש שורשים למאכל. הפאיוט מתייחסים למונח כמשפיל והם מבקשים להימנע ממנו.

הפאיוט הדרומיים התגוררו באופן מסורתי באגן נהר הקולורדו ומדבר מוהאבי (Mojave) בצפון אריזונה ודרום מזרח קליפורניה כולל עמק אוונס (Owens Valley) הצחיח, דרום נבדה ודרום יוטה.

ב-1954 בוטל שיוכם כשבט נפרד במסגרת מדיניות ההטמעה של הממשל הפדרלי, אבל הם זכו בו מחדש ב-1980. רבים מבני פאיוט אלו סחרו עם השבטים שישבו לאורך חופה המערבי של ארצות הברית. לדוגמה, הוכח על בסיס עדויות ארכאולוגיות מחפירות באפיק נקיק מורו (Morro Creek) כי שבטים מעמק אוונס סחרו עם שבטי הצ'ומאש (Chumash) ממרכז חופה של קליפורניה. ילידים מבני הנאוואחו והיוט נהגו לפשוט על יישובי הפאיוט על מנת לחטוף תושבים לעבדות הגעתם של הספרדים ואחר-כך של האירופאים האחרים לשטחם גרמה להגברת הפשיטות של השבטים האחרים לשטחם של הפאיוט הדרומיים.

לפני שהגיעו לאזור מתיישבים ממקסיקו, שלטו בני היוט על חלקים משמעותיים של מה שהיום הוא מזרח יוטה ומערב קולורדו, כולל עמק סן לואיס, וחלקים של ניו מקסיקו וויומינג. בני היוט לא היו מעולם קבוצה מאוחדת בזמנים היסטוריים, וכללו קבוצות נוודים רבות ששמרו על קשרים קרובים עם הקבוצות השכנות.[1].

שלא כמו קבוצות שבטיות אחרות באזור זה אין ליוט מסורת או הוכחות להגירה היסטורית לאזורים שכיום הם קולורדו ויוטה, ונראה שאבותיהם הקדמונים של בני היוט שלטו באזור זה או באזורים הסמוכים במשך לפחות אלף שנים.

הם היו עסוקים בסדרה ארוכה של מלחמות, בחלק מהמקרים כנגד שני יריבים, עם הנאוואחו, שבטי אפאצ'י שונים[2], והקומנאצ'י  (Comanche), בייחוד במישורים של מזרח קולורדו וצפון-מזרח ניו מקסיקו. ההגירה החלקית האחרונה של בני היוט בתוך אזור זה הייתה בשנת 1885, שעה שהשבטים רוכזו בשמורות.

הספרדים

האירופי הראשון שהגיע ליוטה היה החוקר והכובש (conquistador) הספרדי פְרַנְסִיסְקוֹ וַסְקֶס דֶה קוֹרוֹנַדוֹ (Francisco Vázquez de Coronado y Luján‏; 1510 –1554), שסייר בניו מקסיקו ובחלקים אחרים של דרום-מערב ארצות הברית בין 1540 ל-1542. כאשר חיפש אחרי שבע ערי הזהב.( Siete Ciudades de Oro) – אגדה שגרמה להרפתקנים ולקונקיסטאדורים (conquistadores) לארגן משלחות במאה ה-16 במטרה לאתר אותן.

באותה תקופה שמעו  הספרדים בספרד החדשה (כיום מקסיקו)  שמועות על "שבע ערי הזהב" של ממלכת סִיבּוֹלָה (Cíbola), השוכנות מעבר למדבר, מאות קילומטרים צפונה. העובדה שרק החוף המזרחי של יבשת אמריקה הצפונית מופה בתקופה זו ולא היה ידוע דבר על פנים היבשת צפונית למקסיקו של ימינו, העניקה לאגדה נופך של אמינות. ייתכן שמקורם של סיפורים אלו באגדה פורטוגלית קדומה על שבע ערים, שנוסדו על האי המיתי אנטילה (Antillia), אי שם באוקיינוס האטלנטי, בידי בישופים ויזיגותים שנמלטו מחצי האי האיברי עם הכיבוש המוסלמי של האי במאה השמינית עם בני קהילתם באניות מלאות זהב.

הסיפורים הספרדיים המאוחרים יותר קיבלו חיזוק בעיקר תודות לדיווחים של ארבעת הניצולים היחידים ממשלחת פַּאנְפִילוֹ דֶה נַארְוַואֶס (Pánfilo de Narváez) שנחתה בפלורידה ב-1528 ורוב חבריה מתו ברעב, מחלות או התקפות ילידים. הם נתגלו ב-1536 כשהם קרובים למוות באזור הנהר סינלואה, כ-1,100 קילומטרים צפונית מערבית למקסיקו סיטי. ארבעת הניצולים עברו ברגל במשך שמונה שנים שני שלישים מיבשת אמריקה הצפונית, באזורים שהם כיום דרום ודרום-מערב ארצות הברית. בין הניצולים היה קבסה דה ואקה (Álvar Núñez Cabeza de Vaca), שתיעד אחר-כך את ההיסטוריה של משלחת נארוואס, ועבד משוחרר שנודע בכינוי "אסטוואניקו" (Estevanico, כינוי חיבה לאסטבן). הם סיפרו ששמעו סיפורים מהילידים על ערים ובהן אוצרות בלא גבול.

האגדה על ערי הזהב מופיעה בכמה יצירות של התרבות העממית. על פי האגדה שכנו שבע ערי הזהב בין כפרי הפּוּאֶבּלוֹ (Pueblo)  של טריטוריית ניו מקסיקו. [היתה זו קהילה מסורתית של אינדיאנים בחלק הדרום-מערבי של ארצות הברית. הקהילות ידועות ברחבי העולם בשל הבניינים העשויים מלבני חומר, המכונים לעיתים בשם "פואבלוס"].

המגע הראשון של בני היוט עם אירופאים היה עם חוקרי הארצות הספרדיים הראשונים בשנות ה-30 של המאה ה-17. הם אימצו במהירות את הרכיבה על סוסים, כשרכשו אותם במסחר עם מתיישבים ספרדיים בניו מקסיקו או שגנבו אותם מיישוביהם. כתוצאה מיכולת ניידות חדשה זו, השתנתה תרבות היוט באופן דרמטי בדרכים, שהקבילו לתרבויות של שבטי האינדיאנים של המישורים הגדולים. התהפוכות החברתיות גרמו להתגבשות של קבוצות חדשות, היערכות פוליטית מחדש ומתחים בדרגות שונות בין הקבוצות השונות של בני היוט. ברוב הזמן היו היוט אויבים של הספרדים ויישובי הפואבלו הכבושים בידי הספרדים.

קבוצה נוספת הייתה משלחת דומינגס-אסקלנטה ( Domínguez y Escalante). היתה זו  חבורה ספרדית שיצאה ב-1776 מסנטה פה שבניו מקסיקו, במטרה למצוא נתיב יבשתי למיסיון הקתולי במונטריי בצפון קליפורניה. בראשות המשלחת בת אחד עשר המשתתפים עמדו המיסיונרים הפרנציסקנים פרנסיסקו אטנסיו דומינגס (Francisco Atanasio Domínguez) וסילבסטרה ולס דה אסקלנטה (Silvestre Vélez de Escalante) כשברנרדו מיירה אי פאצ'קו (Bernardo Miera y Pacheco) משמש כקרטוגרף של המשלחת. המשלחת עברה בדרכה את מערב מדינת קולורדו של ימינו עד עמק יוטה במדינת יוטה של ימינו. לאורך חלק מהמסע הם נעזרו בשלושה מורי דרך מבני הטימפאנוגוס (Timpanogots) – קבוצה מבני שבט היוט. במהלך מסעה של המשלחת, שלא הגיעה בסופו של דבר למטרתה, הם ציינו שלחלק מהאינדיאנים שפגשו מהפאיוט הדרומיים "היו זקנים עבותים ונראו יותר כמו ספרדים מאשר אינדיאנים".

בשל קשיים במהלך המסע, הקבוצה לא הגיעה ללאס קליפורניאס, אלא חזרה לסנטה פה דרך אריזונה של ימינו. המפות והתיעוד של מסע המשלחת סייעו לנוסעים בעתיד. נתיבם הפך לחלק מהשביל הספרדי הישן, נתיב מסחר מסנטה פה ליישובים שעל חוף האוקיינוס השקט. בתחילה, הספרדים לא רצו ליישב את האזור, בגלל אופיו המדברי ואכן, אחיזתם בשטח היתה רופפת.

הספרדים אחזו בשטח, עד מלחמת ארצות הברית-מקסיקו ב-1846-1848 (ראו להלן)

.

המורמונים

תולדותיה של המדינה הן בעיקר תולדות התיישבותם של "כנסיית ישו הנוצרי של קדושי  היום האחרון (" The Church of Jesus Christ of Latter-day Saints)) הידועה בדרך כלל ככת המורמונים, שבמשך שנים היו רוב מכריע של אוכלוסיית יוטה. חברי הכנסייה מאמינים כי כנסייתם היא חידוש של הכנסייה שייסד ישו, ברוח הברית החדשה. הם מאמינים כי לאחר צליבת ישו ומותם של השליחים, ולאור הרדיפות מהן סבלו הנוצרים הראשונים באימפריה הרומית, שינתה הכנסייה את פניה. לדעתם הכנסייה קיבלה דוקטרינות שמקורן בהלניזם ובפילוסופיה היוונית, ועד למאה הרביעית איבדה הכנסייה את סמכותה לפעול בשם האל (סמכות שהמורמונים מכנים Priesthood – "כהונה"), ומנהיגיה סטו מן הדוקטרינות המקוריות של ישו. חברי הכנסייה, מאמינים בספרי קודש שאינם חלק מהספרים הקנוניים של כנסיות נוצריות אחרות. העיקרי בין ספרים אלו הוא "ספר מורמון" (Book of Mormon) שלפי האמונה המורמונית מתעד נביאים קדומים שחיו באמריקה ונחרט על גבי לוחות זהב אשר תורגמו על ידי האל באמצעות האורים והתומים.

אחד עשר עדים העידו על מקוריותם האלוהית של הלוחות, הכלולים כיום במבוא ל"ספר מורמון". שמונה עדים קיבלו לידיהם את הלוחות, ושלושה עדים ראו מלאך אשר הציג בפניהם את הלוחות ושמעו את האל מצהיר על אמיתות האמור בהם. ספר יסודי נוסף באמונת אנשי הכנסייה הוא "הדוקטרינה והדיברות" – היסטוריה של ההתגלויות האלוהיות לג'וזף סמית'. בקרב חוקרים שאינם מורמונים ישנה כיום הסכמה רחבה על כך שהסיפור כולו הומצא במאה ה-19.

מחמת רדיפות היגרו המורמונים מערבה, עד שהגיעו לאזור שמם ומבודד, ומנהיגם בריגהאם יאנג (Brigham Young)[3] בחר ב-24 ביולי 1847 להתיישבות את המקום שבו עומדת כיום סאלט לייק סיטי.

מייסד תנועת המורמונים היה ג'וזף סמית' (Joseph Smith, Jr),[4] צאצא למשפחה של נוודי ספר מניו אינגלנד, שעקרה ממקום מקום, לפחות עשר פעמים במשך 19 שנה ולבסוף הגיעה לפאלמירה שבניו יורק. היתה זו תיאוקרטיה קואופרטיבית ולה מקור אחד של שררה, הנביא סמית.

ב-1833 החלה העדה בהקמת המקדש המורמוני הראשון בעיר קירטלנד (Kirtland) שבאוהיו. משם כברו  סמית ונאמניו למדינת מיזורי. סמית הטיף למאמיניו שגן העדן בתנ"ך נמצא במחוז ג'קסון במיזורי, וששם אף יופיע ישו כשיחזור עלי אדמות. המתיישבים המורמונים החדשים המאיסו את עצמם במהרה על האוכלוסייה המקומית ונקלעו למריבות חריפות עימם. ב-27 באוקטובר 1838 הוציא מושל מיזורי דאז, לילבורן בוגס ((Lilburn Boggs), ), צו הקורא להשמיד את המורמונים. המיליציה של מיזורי תקפה את מושבי המורמונים, וסמית ומנהיגי קהילה אחרים נאסרו והועמדו למשפט, אך ב-1839 ברח סמית מכלאו למדינת אילינוי הסמוכה.

רדיפות דחקו את המורמונים, למקום שהנביא כינה אותו 'נאוו' (Nauvoo), על הגדה המזרחית של המיסיסיפי. השם בהשראת הפסוק "מַה־נָּאו֨וּ עַל־הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ך" (ישעיהו נ"ב ז). גם שם הסתכסכו המורמונים עם שכניהם לאחר שמנהגיהם, הלכידות של קהילותיהם, והטפותיהם הדתיות העלו את חמת השלטונות.

בנאוו היתה לסמית' "התגלות", שבה קודש ריבוי הנשים, נוהג שאותו כבר יישמו ממילא הוא וזקני המורמונים, בהסתמכם על הפסוק המקראי" "הֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד, בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו , ד', 1). ההתגלות גרמה לפיצול בכנסיה, הסיעה המונוגמית החלה לפרסם עיתון בנובו, אך לאחר יציאת הגיליון הראשון, הביא סמית לניפוץ מכונת הדפוס.

הוא ואחיו נעצרו באשמת חבלה ברכוש ונכלאו בבית הסוהר המחוזי. ב-22 ביוני 1844, גרר אותם אספסוף של 150 איש מהכלא וביצע בהם מעשה לינץ'.

ברינגהאם יאנג, ירש את מקומו של סמית ואף אימץ חמש מ-27 נשותיו, פתח בפעולות תגמול. המורמונים היו עדה עזת נפש. במשך שנתיים שררה אימה במערב אילינוי, עד שהגיע השעה לעזוב ולחפש מקלט.

בהנהגתו של "משה" חדש זה, נטשו המורמונים את  בתיהם בנובו, הגדולה והמשגשגת בערי אילינוי וכמה אלפים מהם החלו, ב-1846, את מסעם מערבה. ביולי 1847 הגיעו לארצם המובטחת; אגנה של יימת המלח הגדולה. עד סוף 1848 הגיעו 5,000 איש, למקום שיהיה בעתיד, מדינת יוטה, שיאנג העניק לה את השם 'דזרט' (Desert). יאנג בחר בקרקע צחיחה ועוינת זו, בתקווה שה"גויים", לא יתעמרו עוד באנשיו והן משום שהיה זה, באותה עת, שטח של מקסיקו. אולם המלחמה עם מקסיקו, היתה עתידה לשנות מצב זה[5].

המורמונים הוכיחו עד מהירה כי מנהיגיהם רבי תושייה וכי הם מצטיינים בחיי קהילה ממושמעים. ברינגהאם יאנג הביא לחפירת תעלות ניקוז והקים ועדות לפיקוח על מקורות המים, בצורה שווה, לתועלת הכלל. הוא אסר על ספסרות בקרקע והרגיע את הילידים, בתערובת של תקיפות וצדק. המורמונים לא התיישבו בחוות מפוזרות, כפי שנהגו תושבי השפלות המרכזיות, אלא הקימו ערים וכפרים מכונסים. כך הם שמרו על אורח חיים קהילתי  והתגברו במשותף על התנאים הצחיחים של הסביבה. המורמונים היו חלוצי ההשקיה המודרנית בארה"ב[6].

ב-24 ביולי 1847 הקים יאנג כנסייה מורמונית בסולט לייק סיטי, כשהאזור עוד היה חלק ממקסיקו. הוא הקים שם מקהלת המשכן המורמונית. הוא הוכרז כנשיא הכנסייה בדצמבר 1847.

לאחר התבססות המורמונים במערב, ניסו אנשיו של יאנג ללחוץ על נשיא ארצות הברית זאכרי טיילור (Zachary Taylor), להקים מדינה בשם "מדינת דזרט" (דבורת הדבש בלשון ספר מורמון). ההצעה הייתה להקים את המדינה החדשה על שטחן של יוטה, נבדה, חלק ניכר מקליפורניה (לרבות המקום בו מצויות כיום לוס אנג'לס וסן דייגו), אריזונה, קולורדו, ניו מקסיקו, איידהו ואורגון. לבסוף החליט הקונגרס להקצות למורמונים טריטוריה (שמעמדה פחות ממעמד מדינה) ביוטה (חלקה הצפוני של מדינת דזרט שביקשו להקים), והוא מינה את יאנג כמושלה.

כמייסד של סולט לייק סיטי, יאנג מונה למושל השטח על ידי מילארד פילמור (Millard Fillmore‏), הנשיא ה-13 של ארצות הברית. שנה אחר שנה גדלה הקהילה במספר אנשיה, בכוחה ובעושרה. תיאוקרטיה פוליגמית, בקרב אומה דמוקרטית. ברינגהאם יאנג זכאי להיכלל ברשימת המצליחנים בבוני הקהילות בעולם.ב-1848 הורה כי גברים שחורים לא יוכלו לכהן ככמרים ואף אסר עליהם להשתתף בטקסים מסוימים – איסור שבוטל ב-1978.

בקדנציה של ברינגהאם כמושל, בנתה הכנסייה המורמונית גשרים, כבישים ופרויקטים של השקיה, ייסדה גופי רווחה ציבורית וארגנה מיליציה. היו גם בעיות בממשל של יאנג – בדיווחים מהשטח נמסר כי שופטים פדרליים נעצרו על ידי חברי הכנסייה המורמונית. הנשיא ג'יימס ביוקנן (James Buchanan) שלח מיד את צבא ארצות הברית לטפל במצב יחד, עם נציגו שיועד להחליף את יאנג בתפקיד המושל. כשהגיעה ההודעה ליאנג, הוא שלח את המיליציה המורמונית להתעמת עם הצבא. המיליציה עכבה את הצבא עד החורף.  יאנג תכנן לשרוף את סולט לייק סיטי עד היסוד ולקחת את חסידיו למקסיקו. ברגע האחרון הוא שינה את החלטתו ופינה את משרד המושל למחליפו.

ב-1851 השתלטו מורמונים על מקורות מים של הפאיוט, ויצרו בכך תלות של הפאיוט בהם. אבל נוכחות המתיישבים המורמונים גם הפסיקה את פשיטות סוחרי העבדים, והיחסים בין הפאיוט למורמונים היו בדרך כלל ידידותיים. המיסיונר המורמוני ג'ייקוב המבלין (Jacob Hamblin) פעל בקרבם במטרה להבטיח רגיעה. ההתיישבות האירופאית הנרחבת ושיטות החקלאות (במיוחד עדרי הבקר הגדולים) היקשו על הפאיוט הדרומיים להמשיך באורח חייהם המסורתי, שכן הם הרחיקו את חיות הציד והקטינו את האפשרויות של הפאיוט לצוד, כמו גם ללקט מזונות מן הטבע[7].

בשנת 1857 התרחש טבח במאונטיין מדוז  (Mountain Meadows massacre) הטבח היה אירוע בו נהרגו 120 גברים, נשים וילדים בעת שעברו בדרום יוטה. הטבח בוצע על-ידי המיליציה הטריטוריאלית של יוטה של המורמונים. נטען כי יאנג שלח מכתב בו נאמר למיליציה לעצור, אך המכתב הגיע באיחור של יומיים.

היתה זו סדרה של התקפות על שיירת העגלות של קבוצת המהגרים חבורת בייקר-פנצ'ר (Baker–Fancher party) במאונטיין מדוז בדרום יוטה. מילולית "שדות האחו ההרריים", אזור גבוה שהיו בו מים ומרעה לסוסים. אף שעדים רבים העידו שהחבורה הייתה שוחרת שלום ושחבריה התנהגו היטב לאורך הדרך, התפשטו שמועות על התנהגות תוקפנית ומאיימת ומעשי פשע אחרים. הסרן ג'יימס הנרי קרלטון  James Henry Carleton) 1873-1814) שעמד בראש החקירה הפדרלית הראשונה של הטבח, שתוצאותיה פורסמו ב-1859. הוא תיעד טענה של המבלין שהשיירה לכאורה הרעילה מעיין בסמוך לקורן קריק ועקב כך מתו 18 פרות ושניים או שלושה אנשים שאכלו מהבשר המורעל. קרלטון ראיין אבא לילד שלכאורה מת מהמעיין המורעל, והאמין בכנות של האב המתאבל. אבל הוא כלל גם תצהיר מחוקר שלא האמין שחברת פנצ'ר הייתה מסוגלת להרעיל את המעיין, בהתחשב בגודלה. קרלטון הזמין את הקוראים לשקול הסבר פוטנציאלי לשמועות על מעשי הפשע, כשהוא מציין את האווירה הכללית של החשדנות בקרב המורמונים כלפי זרים באותה תקופה, שנראה כי חלק מהמקומיים קינאו בעושר של חבורת פנצ'ר.

ההתקפות החלו ב-7 בספטמבר 1857 והגיעו לשיאן ב-11 בספטמבר 1857, כאשר מרבית המהגרים נרצחו על ידי חברים במיליציה שהייתה מורכבת ממתיישבים מורמונים מדרום יוטה ,בעזרת ילידים בני פאיוט ((Paiute), במטרה ליצור מצג שווא של תוקפנות אינדיאנים. המיליציה המכונה רשמית "לגיון נאוו" (Nauvoo Legion)[  על מנת שלא להשאיר עדים ובכך למנוע פעולות תגמול רצחו התוקפים את כל המבוגרים והילדים הגדולים – כ-120 גברים, נשים וילדים. התוקפים השאירו בחיים רק 17 ילדים שהיו בני פחות משבע שנים.

שיירת העגלות, בעיקר של משפחות מארקנסו, הייתה בדרכה לקליפורניה בנתיב שעבר דרך טריטוריית יוטה, בתקופה של עימות שכונה אחר-כך "מלחמת יוטה". לאחר שהגיעה לסולט לייק סיטי המשיכה חבורת בייקר-פנצ'ר את דרכה דרומה, ובסופו של דבר עצרה למנוחה במאונטיין מדוז, בזמן שהמהגרים חנו במקום, איחדו כוחות כמה מנהיגים של המיליציה, כולל אייזק הייט (Isaac C. Haight) וג'ון דויל לי, במטרה לארגן התקפה על השיירה.

במהלך ניסיון ההתקפה הראשון על שיירת העגלות המהגרים נלחמו בחזרה, והתפתח מצור בן חמישה ימים. בסופו של דבר החלו מנהיגי המיליציה לחשוש שמא ראו חלק מהמהגרים אנשים לבנים בין התוקפים ה"כביכול אינדיאנים" וגילו את זהות תוקפיהם. עקב כך הורה מפקד המיליציה ויליאם דיים (William H. Dame) לכוחותיו להרוג את המהגרים.

בשלב זה החלו המזון והמים לאזול בקרב המהגרים והם הרשו לכמה חברים מהמיליציה שנשאו דגל לבן להיכנס למחנה שלהם. חברי המיליציה הבטיחו למהגרים שהם מוגנים וליוו אותם מהביצורים הזמניים שהכינו. לאחר שצעדו מרחק מסוים מהמחנה, תקפו אנשי המיליציה בעזרת כוחות שהתחבאו בסמוך את המהגרים והרגו את כל מי שחשבו שהוא בוגר מספיק על מנת להיות עד פוטנציאלי שידווח על ההתקפה.

לאחר הטבח קברו מבצעי הפשע בחיפזון את הקורבנות, כשהם מותירים את הגופות פגיעות לחיות הבר ולפגעי האקלים. משפחות מקומיות אימצו את הילדים שניצלו מהטבח, ורכושם של הקורבנות הוצע למכירה פומבית. חקירת האירוע, שהופסקה עקב מלחמת האזרחים האמריקנית, הובילה לתשעה כתבי אישום במהלך 1874. מתוך תשעת הנאשמים רק ג'ון דויל לי  (john-D-lee-) נשפט. לאחר שני משפטים בטריטוריית יוטה, הורשע דויל על ידי חבר מושבעים, ונגזר עליו עונש מוות. הוא הוצא להורג בירייה ב-23 במרץ 1877.

היסטוריונים מייחסים את הטבח לצירוף גורמים, כולל היסטריה בשל החשש לפלישה לטריטוריה של המורמונים, והטפות של מנהיגי המורמונים כנגד זרים, שהיו חלק מהתופעות החריגות של תקופת הרפורמציה המורמונית. החוקרים חלוקים בשאלה האם ההנהגה הבכירה של המורמונים, כולל בריגהם יאנג, הסיתה לטבח או שהאחריות לו היא של המנהיגים המקומיים בדרום יוטה[8].

בעקבות הסכם גואדלופה אידלגו ((Treaty of Guadalupe Hidalgo), ב-2 בפברואר 1848, הפכה יוטה לשטח אמריקני (אך עדיין לא מדינה).

היה זה הסכם שלום שנחתם בין ארצות הברית למקסיקו ב-2 בפברואר 1848, לאחר ניצחונה של ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–מקסיקו. [בארצות הברית היא נקראת גם "מלחמת מקסיקו", ובמקסיקו – "ההתערבות האמריקנית", "הפלישה האמריקנית למקסיקו", או "מלחמת התוקפנות הצפונית"]. המלחמה הסתיימה בניצחון אמריקני מכריע, שבעקבותיו סופחו לארצות הברית הטריטוריות (לפי הגבולות של היום) של קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו . בהסכם ויתרה מקסיקו על שטחה הצפוני, כ-1.36 מיליון קמ"ר, שהיווה מעל שליש משטחה עד אותו זמן, תמורת פיצוי שהעבירה אליה ארצות הברית בגובה של כ-18 מיליון דולר. [9].

בתקופה זו שרר בכיפה 'הייעוד הגלוי '(Manifest Destiny) , שלפיו ייעודם האלוהי של האמריקאים, הוא להתפשט מערבה, על-מנת להפיץ את ערכיהם שכוללים דמוקרטיה, חופש, קפיטליזם, ואף פרוטסטנטיות על חשבון הקתוליות. נעשה שימוש באמונה הזאת כהצדקה לסיפוח רפובליקת טקסס לארצות הברית ולמלחמת ארצות הברית–מקסיקו[10]. בנוסף לכך, האמונה התבטאה גם בהתכתשויות מרובות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית עם השבטים הילידים, בעיקר בשטח שעתיד להיות צפון מערב ארצות הברית.

החל  מ-1852, התפתחו סכסוכים בין תושבי יוטה המורמונים לבין ממשלת ארצות הברית, על רקע מנהג המורמונים לשאת יותר מאישה אחת ומורמונים נחשבו כמרדנים ואנטי-אמריקאים.  ב-1857, בעקבות דיווחים כוזבים על מרד, נשלחו חיילים לדכא את ה"מרד" ולהחליף את בריגהם יאנג  כמושל הטריטוריה באלפרד קמינג. הסכסוך ידוע כ"מלחמת יוטה".או "המרד המורמוני".

ב-1896 הסכימה יוטה לוותר (פורמאלית) על מנהג זה, שהיה תנאי לקבלתה לארה"ב. וב-4 בינואר 1896 יוטה התקבלה למדינה ה-45 של ארצות הברית.

כיום כמחצית מהאוכלוסייה הם אינם מורמונים ומכונים בפי המורמונים "גויים" (Gentiles)

במאי 1869 נפתח קו רכבת, דבר שפיתח מאוד את האזור מבחינה כלכלית.

דמוגרפיה

ב-1850 חיו ביוטה 11,380 תושבים.

בשנות ה-70 החלה צמיחה גדולה בכמות התושבים. ב-1880 חיו בה 143,963 תושבים.

בשנת 1999 – 276,749 תושבים.

ב- 1920 –  449,396  תושבים.  ב- 1950 –      .688,862.  ב-  1970   1,059,273

ב-2000 חיו בה 2,233,169 וב- 2022 –  3,363,182

יהודים

בין המתיישבים הראשונים היו אנשים ממוצא יהודי. . אחד מהם אורסון הייד (Orson Hyde), ביקר בארץ ישראל בשנת 1840 וכתב מאמר שבו האיץ ביהודים לשוב לארצם. ראשית התיישבות היהודית ביוטה היתה ב-1854. סוחרים יהודים, שבאו עם מחפשי זהב, השתקעו בסלט לייק סיטי ובקורין בשנות ה-60 של המאה ה-19. חברת צדקה נוסדה בסאלט לייק סיטי ב-1873 ושנה לאחר מכן, התארגנה הקהילה הראשונה, "קהילת ישראל" ב-1892 הוקם שם סניף של מסדר 'בני ברית'. מושל המדינה הראשון, שלא מבין המורמונים, היה היהודי סיימון בבמברגר (Simon Bamberger), שכיהן מ-1917 ועד 1921[11].

הערות

[1] Bright, William, ed. (2004). Native American Placenames of the United States. University of Oklahoma Press.

בין הקבוצות הגדולות היו "קפוטה" (Capote), "מואצ'ה" (Moache), "מואנומץ" (Moanumts), "פאריאנוצ'ה" (Parianuche), "טאוויווץ'" (Taviwach), "וימינוצ'ה" (Weeminuche) ו"ימפריקה" (Yamperika). כמו כן "יואינטה" (Uintah), "אנקומפגרה" (Uncompahgre) ו"בני יוט של הנהר הלבן" (White River Utes)

[2] בני הנאוואחו קשורים במוצאם לשבט האפאצ'י, ושתי שפותיהם מהוות את משפחת השפות הדרום אתבסקיות. שפותיהם מהוות ניב של משפחת השפות את'פסקן. הזהויות הלשוניות מעידות כי הנאוואחו והאפאצ'י היו בעבר קבוצה אתנית אחת, שכנראה הגיעה לאזור ממרכזה ומערבה של קנדה. קבוצה זו לא הופיעה בצורה משמעותית באזור דרום-מערב ארצות הברית של היום עד תחילת המאה ה-16.

הסחר בין שתי האומות הפך משמעותי עבורן באמצע המאה ה-16. התקיים ביניהן סחר חליפין של תירס וכותנה ארוגה בעבור מוצרים כגון בשר ביזון, עורות, וחומרים לכלי אבן. הספרדים אשר הגיעו לאזור ציינו את קיומם של הנאוואחו לראשונה בשנות ה-20 של המאה ה-17. לפי העדויות הספרדיות בני הנאוואחו צדו את הביזון, חיו באוהלים והשתמשו בכלבים להובלת משאות.

[3] יאנג נולד בוויטנגהם שבוורמונט למשפחה חקלאית. לפרנסתו הוא שימש, בין היתר, כנגר וכנפח נודד. יאנג נישא לראשונה ב-1824 למרים אנג'לין וורקס. הוא המיר את דתו למתודיזם ב-1823, אך נמשך למורמוניות לאחר שקרא את ספר מורמון זמן קצר לאחר פרסומו ב-1830. הוא הצטרף רשמית לכנסיית המורמונים ב-1832 ונסע לקנדה כמיסיונר. לאחר מות אשתו הראשונה ב-1833 הוא הצטרף למורמונים רבים בייסוד קהילה בקירקלנד, אוהיו. ב-14 בפברואר 1835 הוא מונה כאחד מ-12 השליחים של הכנסייה המורמונית.

[4] ג'וזף סמית' הבן (;‏1805 – 1844) היה איש דת אמריקאי, מייסד תנועת קדושי אחרית הימים, הידועה גם כתנועת המורמונים. מאמיניו של סמית' הכריזו עליו כ"נביא אחרית הימים הראשון" אשר משימתו הייתה לשחזר את כנסיית ישו הנוצרי המקורית. ראו בהרחבה: תומר פרסיקו, (אתר אינטרנט)  ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן,

[5] סמיואל אליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג'ר, וילאם א' לכטנברג, "ההיסטוריה של ארצותה ברית (מאנגלית: אמיר אורן), זמורה ביתן, תל אביב,  1984, כרך א', עמ' 248

[6] גונן,  גיאוגרפיה של ארצות הברית, עמ' 169-170

[7] בין מאי ליוני 1860 תקפו לוחמים של הפאיוט כמה מן הרוכבים של הפוני אקספרס  Pony Express) ) בעיקר בנבדה. [היה זה שירות דואר שפעל במשך כשנה וחצי -בין אפריל 1860 ואוקטובר 1861- בהרי הרוקי והמישורים הגדולים בארצות הברית,. השירות התבסס על רוכבי סוסים מהירים ועל רשת תחנות להחלפת סוסים ורוכבים לאורך הנתיב.. היה זה אמצעי העברת המסרים המהיר ביותר בין מזרח ארצות הברית למערבה עד המצאת הטלגרף, רוכבי הפוני אקספרס חצו את ארצות הברית מחופי האוקיינוס האטלנטי לחופי האוקיינוס השקט במהלך עשרה ימים בלבד. למרות פרק הזמן הקצר בו פעל השירות והיותו כישלון כלכלי, הוא נותר מרכיב במיתולוגיה של המערב הישן של אמריקה.] במהלך התקוממות של בני שבט הפאיוט הותקפו רוכבים ושבע תחנות שירות. בהיתקלויות נהרגו 16 מעובדי החברה ו-150 סוסים נגנבו.

[8] Will Bagley (2002). Blood of the Prophets: Brigham Young and the Massacre at Mountain Meadows.

Juanita Brooks (1950). The Mountain Meadows Massacre.

Denton, Sally (2003). American Massacre: The Tragedy At Mountain Meadows, September 1857.

[9] בהסכם נקבע בנוסף, שנהר הריו גראנדה יהיה נתיב הגבול שבין טקסס שבארצות הברית למקסיקו, הובטחה הגנה לתושבים ולרכוש המקסיקני בשטחים שעברו לשליטת ארצות הברית, הגנה משטרתית אמריקנית לאורך כל אזור הגבול, ובוררות חובה בכל סכסוך גבול עתידי בין שתי המדינות.

ההסכם נחתם בעיר גואדלופה אידלגו (צפונית למקסיקו סיטי), אליה נמלטה הממשלה המקסיקנית בעקבות התבוסות בשדה הקרב. ניקולס טריסט, מזכיר במחלקת המדינה האמריקאית שהיה נציגו הדיפלומטי האישי של הנשיא ג'יימס פולק ונלווה לגנרל וינפילד סקוט, ניסה פעמיים להגיע לחתימת ההסכם עם הנשיא המקסיקני אנטוניו לופס דה סנטה אנה, אך ללא הצלחה. כתוצאה, החליטו סקוט וטריסט לכפות משא ומתן, כצבא מנצח וכובש, על נציגי הממשלה המקסיקנית המובסת. ההסכם אושר בסנאט האמריקאי ב-10 במרץ 1848. מיד לאחר האישור בסנאט יצאו הכוחות האמריקאים מהבירה מקסיקו סיטי, ויושמו שאר סעיפי ההסכם.

[10] את המונח טבע העיתונאי ג'ון או'סאליבן בשנת 1845 (אף שהאמונה עצמה החלה הרבה קודם לכן), בכתבה שכתב במגזין תחת הכותרת "סיפוח". המונח כוון לתוכנית של רפובליקת טקסס להצטרף לאיחוד ארצות הברית, תוכנית שהמפלגה הדמוקרטית תמכה בה, בעוד המפלגה הוויגית (ממנה עתידה לצאת ולהתפתח המפלגה הרפובליקנית) התנגדה לה, כשדוברים בולטים מהמפלגה, כדוגמת אברהם לינקולן, טענו שעדיף לשפר את הכלכלה האמריקנית בשטחים הנוכחיים במקום להפיצה על שטחים נוספים.

על אף שהייעוד הגלוי ננטש לקראת סוף המאה ה-19, נותרו קווים מנחים ממנו באידאולוגיה ובפוליטיקה האמריקנית, ובמיוחד עקרון הפצת הדמוקרטיה וההגנה עליה בעולם, כפי שבאו לידי ביטוי בהצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה ובמלחמה הקרה.

[11] Powell, Allan Kent, ed., Utah Historical Encyclopedia: "Simon Bamberger," by Miram B. Murphy, Salt Lake City: Univ of Utah Press, 1994