מבוא לטיול באיים האזוריים- פרק ב'

מבוא לאיים האזוריים : גילוי, התיישבות, היסטוריה.

ראו קודם, באתר זה: מבוא לאיים האזוריים – חלק א'.

ראה באתר זה גם: טיול לאיים האזוריים

ערך: גילי חסקין

ראה באתר זה גם: עידן התגליות הפורטוגלי : אנריקה הספן וגילוי העולם החדש: המסעות הפורטוגליים הגדולים לגילוי הדרך להודו: מסעות הגילויים וכינון האימפריה הפורטוגלית: אטלנטיס-היבשת האבודה-חלק א'

ראה באתר זה גם:המיתוס של אטלנטיס-חלק ב'

תודתי למדריכי "רואים עולם", שסיכומיהם עזרו להכנת פרק זה.

ההתיישבות באיים

ארכיפלג האיים האזוריים זוהו על ידי אפלטון, כסביבה שבה מסתתרת היבשת האבודה "אטלנטיס". מיקומו של האי האגדי, כמתואר בכתבים היה "מעֵבר לעמודי הרקולס" (כלומר ממערב למצר גיברלטר, מנקודת המבט היווני). גם אם זה לא עומד במבחן ההיסטוריה והגיאוגרפיה, זהו סיפור מעניין. הנחת הבסיס הזו של אפלטון הביאה עם השנים אל האיים היפיפיים, שמשלבים בין נופים של הרי געש, חופים תכולים ושדות פסטורליים, חוקרים רבים ועם השנים, גם מטיילים, שגילו את האיים, בעקבות המיתוס.   

האיים היו ריקים מכול נוכחות אנושית  עד המאה ה-15. כאשר הגיעו לכאן הפורטוגלים, הם לא מצאו ילידים, אם כי סביר להניח שספנים קרתגנים פקדו את המקום ויתכן שגם ישבו בו לתקופות מה. איגוד הארכיאולוגים הפורטוגלים APIA[1] , טוען כי נמצאו באיים שרידים למספר מקדשים קרתגניים, המתוארכים למאה ה-4 לפנה"ס שהוקדשו לאלה הפניקית תנית[2]. הם טוענים שנמצאו הן מטבעות קרתגניים (שייתכן ונסחפו עם הזרמים) וחמישה מתחמים מקודשים, קברים  תת קרקעיים, מסוג היפוגיאה hypogea))[3]. כמו כן, נמצאו שלושה מתחמים פרוטו היסטוריים חצובים בסלע ובהם מתקנים לאגירת מים לצרכי פולחן ו"כסאות מגולפים באבן. בכמה מקומות נמצאו גם כתובות כנעניות חקוקות בסלע[4]. יש מסמכים ישנים, שמספרים שיש עדויות שתרבויות קדומות עברו באזוריים לפני הפורטוגזים, חלק מהעדויות נהרסו על ידי הפורטוגזים למנוע תביעות עתידיות.

ראו באתר זה: קרתגו.

באטלס מדיצ'י (Medici Atlas) מ-1351 מוזכרים שבעה איים מהקבוצה המזרחית והמרכזית. כמאה שנים אחר כך, התחיל עידן התגליות הפורטוגלי, שהתחיל עם גילו מדירה בשנת 1419 ואחריו גילוי האזוריים, לא ברור מי ומתי. לפני כן עברו כאן  גנואזים, ספרדים, פורטוגזים, אך האיים לא נראו להם אטרקטיביים ולכן הם לא השתקעו כאן ולא תבעו אותם לעצמם. האיים האזריים ומדירה היו הצעד הראשון של הפורטוגלים בדרכם להפוך למעצמה ימית. לשם כך הם פיתחו את קרוולה (פורטוגזית:  ("caravela" – ספינה חזקה, בעלת כושר תמרון, אשר הייתה מסוגלת לשוט במהלך סערה ולמרחקים גדולים[5].

לא ידוע אם הנווט הראשון שהגיע לאיים האזוריים יתכן שהיה זה דייגו דה סילבס  (Diogo de Silves)  ב-1427 או שמא גונזלו וולחו ב-1431. גרסה אחרת טוענת שסירת משוטים פורטוגלית הגיעה לאיים במקרה, כששייטה במקביל לחוף האפריקאי. סביר יותר להניח כי יורש העצר, דום אנריקה (לימים "אנריקה הנווט"), הורה לגונזלו קברל  (Gonçalo Velho Cabral), להפליג מערבה, אל האיים ששמע עליהם. קברל הגיע לאיונים המכונים Formigas. מילולית: נמלים. כאשר חזר, קיבל ציון רע בבית הספר הימי שבסגרש (Sagres) וכעבור שנה נשלח שוב, ל"מקצה שיפורים". הוא הפליג במרחק של 15 מיילים ימיים מהפורמיגס וקיבל תמונה טובה יותר. מכיוון שהגילוי קרה ב-15 באוגוסט, ביום הצום לכבוד עליית מרים המשימה, הוא קרה לאי הראשון "סנטה מריה"  וכעבור זמן מה מונה כמושל האי. האי סן מיגל התגלה כאשר עבד נמלט טיפס על אחת הגבעות וגילה במרחק מה, אי גדול הרבה יותר. לגמרי במקרה, כמה ספנים גילו את האי השלישי ובפרץ של מקוריות, כינו אותו "טרסיירה" (Terceira), היינו "האי השלישי". גישה אחרת אומרת שבתאריך לא ידוע שלח הנסיך אנריקה קרוולה (פורטוגזית: "caravela"), כדי לגלות את האיים שאת שמעם שמע והם מצאו חמישה (סנטה מריה, סאו מיגל, טרייסרה, פאיאל ופיקו.

בכל מקרה, בשנת 1439, המלך אלפונסו החמישי, הורה לאנריקה  ליישב את האיים, כך שלגמרי ברור שהם התגלו לפני שנה זו.  

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגלי.

הנסיך אנריקה עמד בראש המסדר הצבאי של אויס (Avis), שראשיתו במסעי הצלב, שגם מימן את מסעות הגילויים. הוא ייפה את כוחו של ה-Capitan Donatario , להיות אחראי להיות אחראי על המנהל, ההגנה והצדק באיים (קפיטן דונטריו הוא המקבילה הפורטוגלית  למושל קולוניאלי). זה קיבל הכנסות ממסים על טחנות קמח, מלח ותנורים לאפיית לחם. ראשית הובאו לשם בעלי חיים בין השנים 1431-1432 והתושבים הגיעו בעקבותיהם [6].  האיים הראשונים שיושבו היו סאו מיגל וסנטה מריה ואחריהם אטרסיירה, ב-1450. הגיעו מתיישבים מפורטוגל היבשתית, בעיקר ממחוזות אלגרווה ואלנטז'ו (Alentejo) וממדירה.  מכיוון שאוכלוסיית פורטוגל באותו ה מן היתה 1.5 מיליון תושבים בלבד, עודד אנריקה, הגירה מפלנדריה[7]. ב-1466 האיים פאיאל ופיקו יושבו על ידי פלמים, בהנהגתו של קפיטן דוניטריו Josse Van der Huertere. כמה שנים מאוחר יותר, יושב פלורס על הקפיטן דונטריו Willem Van der Hagen. באותן שנים, נודעו האיים האזוריים בצפון אירופה, בתור "האיים הפלמיים", משום שהיו מיושבים בפלמים רבים שנמלטו במוראות "מלחמת מאה השנים"[8]. שלב ראשון בהתיישבות היתה שריפת  הצמחיה הטבעית. בכמה מהאיים הדבר יצר קרקע מאד אבנית. החקלאים החלו לגדל תבואה וסוכר. גילוי העולם החדש הפך את האיים למקום עגינה כמעט הכרחי בדרך לברזיל, דבר שפיתח אותם מאד.

משטר הרוחות בין האיים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטים שחצו את האוקיינוס האטלנטי. השייט לאזוריים לימד את נווטי התקופה כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה אפשר קיצור משמעותי בזמן ההפלגה מערבה ומזרחה, והתלות בשרירותה לכאורה של כיוון נשיבת הרוח פחתה משמעותית. ההתיישבות באיים האזוריים ובמדירה, היתה, מבחינות רבות, החזרה הגנרלית לקראת ההתיישבות בדרום אמריקה. לימים הגיעו אנשיו של קולומבוס לאי סנטה מריה. סיפוריהם עם היבשת הלא ידועה נראו למקומיים כבדיה והם כלאו את השקרנים…[9]

בראשית תקופת ההתיישבות במקום הגיעו לכאן אניות רבות להצטיידות במים, פירות ומזון והיוו טרף קל לשודד הים שפעילותם הלכה והתגברה. הם גם פשטו על כפרים בקרבת החוף וגרמו לעזיבת התושבים כאשר ספרד כבשה את פורטוגל ב-1580 והשתלטה גם על מושבותיה. תושבי האזורים התנגדו להם באומץ רב ותמכו במיועד לכתר, דום אנטוניו, שבעזרת הצרפתים ניסה להתנגד לספרדים באי טרסיירה, שהיה ב-1582, המעוז האחרון בהתנגדות הפורטוגלית. ב-1591 הותקפו הספרדים על ידי האנגלים, דבר שהוליד את הפואמה "הנקמה". האיים הוחזקו על ידי הספרדים עד 1640 ושימשו בסיס יציאה לצי הספרדי. האזוריים היו חשובים לבריטים כבסיס ותחנה מסחרית לאניות הסוחר וחייל הים הבריטי, עד לחפירת תעלת סואץ. במאות ה-16 וה-17 התחוללו באזור קרבות ימיים בין הבריטים לבין הספרדים. בגלל ריחוקם מהייבשת, לא מילאו האזוריים תפקיד חשוב בהיסטוריה הפורטוגלית, אבל הם תרמו לכיבוש ולתחזוקה של המאחזים הפורטוגלים באפריקה. קרוולות פורטוגליות עצרו כאן בדרכן חזרה מהודו. האיים האזוריים לא היתה ממשלה אחת. רק ב-1766, ראש ממשלת פורטוגל, המרקיז דה פומבאל (Pombal), שהיה אדם משכיל, ברוח המאה ה-18, הסתובב מספר שנים בבירות אירופה והבין את פיגורה של פורטוגל. הוא הוביל רפורמות חינוכיות וכלכליות, אסר עלה עבדות, רענן את מערכת המיסים והכניס תקנות מסחריות חדשות. האזוריים הפכו לפרובינציה אחת, שנשלטה על ידי Capitao general, כשהעיר אנגרה שבטרייסרה, הוגדרה כבירת הארכיפלג כולו, על חשבון הדונטוריס – השליטים המקומיים באיים השונים. . דבר שגרם לתסכול לא קטן, במיוחד בקרב אנשי סאו מיגל, האי הגדול והעשיר ביותר.

הנסיך דום פדרו עבר באיים האזוריים בדרכו 1931 הוא בדרכו לפורטוגל להדיח את אחיו דום מיגל, מן הכתר .עם כיבוש פורטוגל על ידי צבאות נפוליאון, בשנת ‘1807 בעקבות סירובה להשתתף באמברגו על בריטניה, נמלט מלך פורטוגל ז'ואאו השישי, ואשתו קרלוטה ז'ואקינה מספרד. עם שאר המשפחה המלכותית וכל הממשלה הפורטוגלית למושבה ברזיל, שם התיישבו בריו דה ז'ניירו. בשנת 1821, בעקבות לחץ אנגלי, חזר מיגל יחד עם הוריו לפורטוגל, בעוד אחיו פדרו נשאר כעוצר הממלכה בברזיל.

עם מותו של המלך ז'ואאו השישי ב-1826 החלה בפורטוגל מלחמת ירושת הכתר. בנו בכורו, פדרו הראשון, אשר כיהן כקיסר ברזיל העצמאית, הוכרז גם כמלך על פורטוגל, תחת השם פדרו הרביעי. הן הפורטוגזים והן הברזילאים לא רצו באיחוד מונרכי בין שתי הממלכות; כתוצאה מכך, ויתר פדרו על כתר פורטוגל לטובת בתו מריה השנייה, תחת התניה שזו תינשא לאחיו, מיגל. שררה בממלכה אי-שביעות רצון מהרפורמות החוקתיות שביצע פדרו. עקב כך, ב-1828 הובילו האצילים והכנסייה להכתרתו של מיגל הראשון, ובכך פרצו המלחמות הליברליות שבהן כפה פדרו על אחיו מיגל, בסיוע האנגלים, לוותר על הכתר ולצאת לגלות (1834). בכך שמרה בתו מריה השנייה על כס המלוכה. במאבק הירושה בין הנסיך פדרו, לאחיו מיגל, הוא התחיל באיים האזוריים, הוא קיבץ את כוחותיו בתמיכת האנגלים ובתמיכת האוכלוסייה וכבש אי אחר אי.

אומץ לבם של המקומיים בא לידי ביטוי, כשהם תמכו בתנועה הליברלית בתקופת מלחמת האזרחים (1828-1834). במהלך המאה ה -20, לגבורה זו שוב נזקקו המתיישבים בזמן ציד הלווייתנים, כאשר הגברים היו הולכים לים בסירות עץ קטנות, מוכנים להתעמת עם הכחול האינסופי ועם לווייתני זרע ענקיים. ציד הלווייתנים היה אינטנסיבי מאוד, בעיקר באיים פיקו ופאיאל והמוזיאונים שם עמוסים בחפצים וסיפורים של עידן של גברים אמיצים.

ראו באתר זה: ליוויתנים.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הפך גידול התפוזים למרכיב רציני מאד בכלכלה, ייצוא לאנגליה. ברוני התפוזים ראו שהאנגלים מייצאים את התפוזים של האזוריים להולנד וארצות אחרות באירופה, לכן הם רצו לשלוט בכלכלה ולייצא בעצמם ולא דרך מתווכים. היה מעין מונופול אזורי של ייצוא תפוזים לאנגליה בתקופה זאת. הדבר כמובן עורר את תשומת ליבם של אנשי עסקים בריטיים ואירופאיים, אשר התעניינו מאד האפיק הכלכלי הרווחי שנוצר ורצו לקחת בו חלק. מי שהרוויח את הכסף היו בעיקר בעלי האדמות הגדולים ולא החקלאים.

באיים האזוריים היו כ-20 משפחות מאד עשירות ויתר האנשים עבדו בעצם עבורם. עם הזמן, ארצות אחרות נכנסו למעגל מגדלי התפוזים והמחירים ירדו. באַלְגָארְבֶה (Algarve) שבדרום פורטוגל, מגדלים הרבה תפוזים עד היום.

מעורבות פוליטית וחברתית

במשך מאות בשנים, אנשי האיים האזוריים הראו מעורבות פוליטית גבוהה מאוד שסייעה ב-1911 לנשיא הראשון של הרפובליקה הפורטוגזית, מנואל דה אריאגה (Manuel José de Arriaga), וב-1915 למחליפו, תאופילו בראגה (Joaquim Teófilo Fernandes Braga). המסורת המקומית של אקטיביזם חברתי, באה לידי ביטוי  בכתבים ספרותיים ופיוטיים, עם כמה צלילים ליריים, כפי שבא לידי ביטוי בעבודות של ויטורינו נמסיו (Vitorino Nemésio), איש טרסיירה, אנטרו דה קוונטאל (Antero Tarquínio de Quental), יליד פונטה דלגאדה, שנחשב לאחד הגדולים במשוררי פורטוגל[10] ונטליה קורייה (Natália Correia) [11].

במהלך מלחמת יום הכיפורים אפשרה פורטוגל למטוסי חיל האוויר האמריקני שהפעילו את הרכבת האווירית לישראל להשתמש באיים האזוריים כבסיס תדלוק, לאחר שמדינות מערביות אחרות סירבו לסייע והותירו את ארצות הברית ללא מיקום חלופי לתדלק בו את מטוסיה בדרכם לישראל. כמו כן שימשו האזוריים כבסיס למטוסיםה אחריקיים בזמן מלחמת המפרץ ב-1991. ארצות הברית השתמשה באיים האזורים כבסיס תדלוק גם בהטסת מטוסי ה-F35 לישראל באפריל 2017.

התפתחות החקלאות והכלכלה

הסיבה העיקרית שפורטוגל יישבה את האיים, היתה תושביה, שחיו בצדו השני של האוקיינוס. הפורטוגלים שישבו בברזיל היו זקוקים להרבה חיטה .לכן התקופה הראשונה היתה מבוססת על כלכלת החיטה. היה זה אחד מן העסקים הטובים ביותר בפורטוגל. סוחרים רבים עברו בדרכי אירופה וסחרו בחיטה בעיקר עם צרפת. לכן האזוריים נקראו "אסמי החיטה של פורטוגל". מסופר שכאשר הספינה הראשונה עמוסת החיטה הגיעה לנמלי פורטוגל היא התקבלה בתשואות ובצלצול פעמונים של כל הכנסיות. לחגוג את המאורע,. כל החיטה יוצאה ולכן המקומיים נאלצו להסתפק בתירס וביאם. אחת הבעיות של האזוריים ושל האיים והתקופה בכלל, התבססות על מוצר אחד עיקרי ללא חלופות. בעלי האדמות שרצו למקסם את הרווח לא היו מספיק גמישים, לפעמים אנשים גוועו מחוסר חיטה כי האצילים ייצאו הכול,  כולל את פת לחמם. כמו כן הובאו לכאן פרות, לא רק לחלב ובשר, אלא כחיות משק, ששמשו להובלה ולחריש. אחר כך בהשפעת הפלמים (פלמנגוש) הביאו לכאן הרבה דברים ובעיקר את האינדיגו לצביעה, שמתאים מאד לאקלים כאן. אחד המוצרים הבודדים שגודלו כאן שלא הוגש בצלחת. כאן יצרו ממנו את הצבע הכחול-סגול וייצאו אותו לשני צדי האוקיאנוס האטלנטי.

המושל הראשון של האי היה אחראי לחלוקת האדמות ונתן כמובן לחבריו ולעצמו, חלוקה לא שוויונית, התושבים הרגילים והלא מקורבים נאלצו להסתפק באדמות פחותות, מרוחקות ממרכזי הישוב, בהרים הגבוהים, מדרונות תלולים ועוד. דבר זה גרם להגירה רבה החוצה, מכאן לברזיל. אלה שנותרו כאן בעצם עבדו כפועלים של בעלי האדמות הגדולות, נשארו כאן כי לא היתה להם אפשרות להגר ולשפר את מצבם. בעידן התפוזים הוכנסו גם גידולים נוספים כמו תה, אננס, טבק שמגדלים עד היום וניוזילנד פלקס (New Zealand Flax) שממנו הכינו חבלים ,

האוכלוסיה

רובה ממוצא פורטוגלי. מרבית התושבים הגיעו מאזורי Algarve, Alentejo, Minho. . אך יש ביניהם לא מעט שחורי עור ומולאטים. הפורטוגלים הראשונים הביאו לכאן גם יהודים, רובם כמשרתים. עם הזמן רובם שבו לפורטוגל. כמו כן, הגיעו לא מעט יהודים שאולצו להתנצר ונמלטו מהאינקוויזיציה הפורטוגלית. השמות הנפוצים ביניהם היו רודריגז, אוליביירה, פרירה, קרדוזו, טיישיירה. בין תושבי האיים כיום, יש גם צאצאי מומרים. מורים, פלמים, גנואים, אנגלים, צרפתים ועבדים אפריקניים הרבה מהתושבים במאות ה-16 וה-17 היו פלמים ולכן במשך תקופת מה, נקראו האיים בשם "פלנדריה החדשה". כמו כן יש ביניהם צאצאי סינים, שהגיעו ממקאו.

כלכלה

כלכלת האיים מבוססת בעיקר על חקלאות והגידולים העיקריים הם פירות (בננה, אננס), וטבק. ידוע במיוחד גידול ענבי היין. ענבי היין גדלים היטב באדמה שהתרוחחה מסלעי הבזלת. כדי שלא לסקל את האבנים הרבות למרחק גדול, ערמו אותם לגדרות אבן, שאגב כך, מגנות מפני הרוח במשבצות האבן, הנראות למרחוק כמו רשת ענקית, נטעו גפנים. בכמה המקומות עמלוה תושבים כדי לבנות טרסות, הנראות כאן כמלאכת מחשבת. גידול נוסף שתורם לחזות הציורית של האי הוא התה, הנטוע בשורות ישרות, או מעוגלות ותמיד גזומות בקפידה.

בראשית ההתיישבות עד המאה ה-19 גידלו יין בכל האיים, עם הופעת הפטרייה פילוקסרה (Phyloxer Vestatrix) נפגעו היבולים והתחילו לייבא יין לאיים מבחוץ. בעיקר מאמריקה, והפסיקו לייצא יין בסאו-מיגל, אלא לייצור עצמי, בפיקו אין ממש ברירה פרנסתם בעיקר על יין ולכן הם ממשיכים לגדל ולנסות לשווק. עד שנות ה-60 של המאה ה-20,  כל משפחה כפרית גדלה ענבים והיה לה יקב. מרכז היין הגדול היה בלגואה מול העיר יש מפרץ מאד גדול וחשוב להגנה על אוניות, כאשר ספינות רצו לסחור עם פונטה דלגדה ולא היה בטוח לעגון שם, בעת סערה , הם עגנו במקום בטוח במפרץ המוגן של לגואה. תושבי לגואה מכרו להם יין ומשום כך התפתחו שם יקבים רבים.

ראו באתר זה: גידול הגפן והיין

 התה הגיע לאי כאשר תעשיית התפוזים שקעה בשל תחרות שהתפתחה, בעיקר מספרד ומארץ האם – פורטוגל, שיתרונן העיקרי הוא קווי אספקה קצרים. בבת אחת כל הפרדסים התמוטטו. התחילו לנסות גידולים חדשים: טבק, סוכר, פסיפלורה, אננס, בטטות ותה.

הראשון שניסה לגדל תה באיים האזוריים היה חקלאי מטרסיירה, הובאו צמחים מסין,  אך לא הצליחו לגדל יבולים משמעותיים. מספר שנים מאוחר יותר, יזם בשם ג'וזה דה קנטו (José do Canto), שהיה חוואי, אינטלקטואל ומפתח טכנולוגיות חקלאיות, הביא שתי משפחות מסין לאיים האזוריים שהיו מומחים לגידול התה. והם הצליחו לעשות זאת. הם הביאו זנים ומומחים, התעשייה החלה להיות משמעותית כבר ב 1870, ו 20 שנה אחרי זה ב 1890 היו כבר 14 מפעלי תה בכל האיים. חלק מהם היו חוות ומפעלים קטנים. לאורך השנים רק מפעל אחד שרד את הזמן, את מלחמות העולם, השינויים באנרגיה, יש להם חשמל מקומי גיאותרמי. החשמל מאד התייקר בעבר. בסוף תקופת הדיקטטורה, בה הועסקו פועלים בתנאים מחפירים, קמו ארגוני עובדים ועלות העובדים נסקה והרבה מפעלים נאלצו לסגור את שעריהם. בתחומים רבים היו בעיות של עלות העסקת עובדים., מכרו בתים, סגרו מפעלים וכיו"ב. במקום אחד הצליחו לשרוד בשל יכולתם להשתנות ולהסתגל לתמורות. כך למשל, עברו  לקטיף מכני. שני פועלים אוחזים במכונה פשוטה ומאד לא מתוחכמת, הנראית כמספרים ענקיים והעלים הקצורים נופלים לתוך השק.

ראו באתר זה: התה

למשך תקופה קצרה, בשנת ה-50 הפיקו אלכוהול מסלק סוכר ומקנה סוכר, להכנת הרום. האלכוהול היה תעשייה קצרת מועד אך מאד חשובה . רבע מאוכלוסיית ברמודה הם ממוצא אזורי, מאחר וכל העובדים של הסוכר עברו לברמודה כשהתעשייה באזוריים ירדה מגדולתה. בברמודה היה ביקוש גדול מאד לעובדים מיומנים וכך היתה הגירה גדולה לשם מן האיים האזוריים. ג'וזה דה קנטו שנזכר לעייל, הביא לאי את סלק הסוכר ואת קנה הסוכר הוא התחיל לייצר בשלושה מפעלים באי והייתה התחלה מאד טובה. אך תעשיית האלכוהול בפורטוגל היתה מונופול והם התנגדו לכך שהאזוריים ייצרו אלכוהול. הם לחצו על השליט הדיקטטור אוליברה סלאזר (António de Oliveira Salazar) שיגרום לכך שיפסיקו לייצר כאן אלכוהול. הופעל לחץ גדול ורצוף ובסופו של דבר סלאזר חוקק חוקים שמנעו מהאיים לייצא אלכוהול החוצה לפורטוגל.

על האלכוהול המקומי הושת מס גבוה שהפך אותו לבלתי כלכלי. החלטה זאת גרמה לזעזוע כלכלי באיים האנשים היו מאד לא מרוצים וזאת הפעם הראשונה בה הובעו בפומבי רעיונות בדבר התנתקות מפורטוגל או לפחות אוטונומיה. דבר דומה קרה עם הטבק, המיסים הופכים את זה ללא כלכלי ומה שמיוצר נשאר כאן באיים.

אחד הגידולים הבולטים הוא הבקר לבשר ולחלב. באיים שדות מרעה רבים. שם רועות פרות. אלו משמשות לתעשיית ביקור בשני אופנים: מרוצים, או שחרורם ברחובות הערים, כשבני המקום השתויים מתגרים בהם ולעתים מוטחים בקרקע, או מושלכם אל על, על ידי פר זועם. על הבקר שומר כלב הפילה הברזילאי (Fila Brasileiro), שבארץ מולדתו טופח ואומן לקרבות וכאן גודל למרעה. הוא כלב קטן, אורכו 60 ס"מ נמוך אבל מאד חזק. נוהגים לקצוץ את אוזניו, כנראה כדי שלמר אותו עירני ועצבני  הוא כלב חסר מנוח.  חסר מנוחה רץ כל הזמן אחרי הפרות ונושך להן את הרגלים על מנת להזיז אותן לכיוון הנכון.

תרבות

האיים האזוריים פיתחו לעצמן זהות תרבותית נפרדת, המורכבת מזו של פורטוגל היבשתית, מנהגים שהובאו על ידי מהגרים, פוליטיקה פנימית וגורמים סביבתיים. פסטיבלים דתיים, קדושים מקומיים וימי חג מסורתיים מסומנים בלוח השנה האזורי. היבט אתנוגרפי מיוחד של האיים האזוריים הוא הפולחן של רוח הקודש (Espírito Santo). האירועים מתרחשים בדרך כלל בין יוני לספטמבר, סביב כנסיות קטנות הידועות בשם "אימפריוס"(impérios)  . אירועים אלו חשובים מאד לתושבי האזורים, שהם ביסודם, קתולים. הפולחן הזה מקבל משקל גדול יותר מאשר זה של העולם הקתולי הרשמי. זוהי תופעה עממית. הפולחן הזה מגיע מלמטה, הממסד הבין שלא יכול להילחם בתופעות העממיות, ולכן הוא נרתם ולעיתים משתלט על המנהג, עליה לרגל, פולחני קברים, קדושים וכיו"ב. כל זמן שהממסד הקתולי קיבל את זה ובמיוחד כאן כשהאיים מאד מרוחקים מן היבשת והרבה יותר קל לשמר מנהגים קדומים בלי הפיקוח ההדוק של הכנסייה. פולחן זה שרד, בין הייתר בזכות ה"הרמנידדס", היינו מסדרי אחווה". יש כאן כשלוש מאות אגודות חזקות, המאורגנות סביב ההולי ספיריט, הן קהילתיות, מתנ"סים, והן אחראיות לכל פעילות הדת וההתארגנות הקהילתית סביבה. הם אלו שמארגנים  את  הקישוט של המקומות הקדושים והכניסה לערים ולכנסיות. ההרמנדידס של האיים האזוריים מאד משמעותיים בהקשר של החג הזה.

אירוע מפורסם אחר הוא לכבוד "הצלוב הקדוש של הנסים" (Senhor Santo Cristo dos Milagres), שנחוג בעיקר באי סאן מיגל, שנחוג ביום א' החמישי אחרי הפסחא. צליינים מרחבי פורטוגל מגיעים לפונטה דלגאדה, כשהם צועדים בתהלוכה של אחרי תמונתו של הצלו, לאורך רחובות מקושטים בפרחים. התהלוכה עצמה אורכת יום אחד, אבל הפסטיבל נמשך שבוע שלם. פסטיבל אחר לכבוד "גבירתנו מלורד" (Nossa Senhora de Lourdes), שהיתה פטרונית של ציידי הלווייתנים, נחגגת באי פיקו ביום ראשון האחרון של אוגוסט. הוא מתאפיין באירועים הקשורים לצייד הלוויתנים. ב-15 באוגוסט נערך בקורבו פסטיבל לכבוד "גבירתנו של הניסים" (Nossa Senhora dos Milagres) ועוד. באמצע ספטמבר נחגג בפיקו פסטיבל היין. למותר לציין שגם הקרנבל נחגג באיים האזוריים, עם תהלוכות, מוזיקה חיה,  תלבושות צבעוניות ומסכות בעבודת יד. כמו כן מתקיים המרדף המסורתי אחרי פרים שמשוחררים לרחובות ושיכורי העיר מתגרים בהם. לעתים קרובות, פסטיבלים כוללים ריקודים, תהלוכות, קונצרטים, פעילויות ספורט ימיות, אירועי תרבות, ירידי אוכל, תערוכות אמנות ואפילו מלחמות שוורים, זוהי טורידה (Torida ובמהלכה לא הורגים את השור. בשנת 1928 נחקק בפורטוגל חוק שאוסר את הריגת הפרים בזירה.

ראו באתר זה: מלחמת שוורים.

מוסיקה וריקודים הם גם חלק מרוח האי ויש כמעט בכל קהילה תזמורת כלי נשיפה משלהם. קבוצות עממיות של רקדנים מחיות את החגיגות לאורך כל הקיץ. למסורות הישנות האלה מתווספים אירועים מודרניים שלא חוגגים את העבר, אלא מביטים אל העתיד, כגון "שבוע הים" באי פאיאל, תרבות שבוע וולאס באי סאן חורחה, ופסטיבל מהגרים באי פלורס. אירועים אלה הם רגעי השיא בלוח השנה העמוס פסטיבלים.

האיים האזוריים ביקשו להוות איים של איכות ומצוינות, שבהם יש סימנים אמיתיים וייחודיים שיכולים להשפיע על העולם כולו ולתרום לפיתוח של המורשת הטבעית והתרבותית של האזור. אונסק"ו הכירה במרכז ההיסטורי של אנגרה דו הרוסימו ובכרמים של פיקו כאתרי תרבות ומורשת עולמית. בתחומים אחרים, הארכיפלג בולט כיעד תיירותי המכבד את הערכים סביבתיים והחברתיים-תרבותיים. יוזמות שונות ופרסים לאומיים ובינלאומיים מעידים על זה, והם כוללים את בחירתו של האגם סטה-סידאדס ושל הנוף הוולקני של פיקו כפלאי טבע של פורטוגל כמו גם את הציון של המקום השני ל"קבוצת האיים התיירותיים הטובה ביותר", המשבח את התושבים מסבירי הפנים, השמירה על איכות הסביבה ופיתוח התיירות באזורים[12].

מי שמחפש מקום שצביונו האותנטי עדיין נשמר וטרם נרמס ברגליהם של המוני תיירים. מי שמחפש יופי של נוף, עם עושר גווני פרחים. מי שאוהב שלווה ונהנה לבלות בין שדות וחופים, שדות מרעה וכנסיות עתיקות. מי שייהנה מגלי ענק המתנפצים אל החוף, סילונות של לווייתנים, שוורי ענק, חגיגות דתיות מסורתיות… כל זה במקום שמציע גבינה משובחת, בשר בקר ויין, האיים האזוריים הם המקום.

הערות

[1] Portuguese Association of Archeological Research

[2] תנית היתה אלילה במיתולוגיה הפיניקית ושימשה כאלה החשובה ביותר בעיר קרתגו. היא נחשבה ככל הנראה לבת זוגו של האל בעל חמון, ונחשבה לאלה האם, אלת הירח ואלת פריון. האלה הופיעה בקרתגו רק במאה ה-5 לפנה"ס אך עד מהרה האפילה על בעל חמון בחשיבותה, ושמה נזכר בכתובות לפני שמו שלו. יש הטוענים כי פולחנם של תנית ושל בעל חמון לווה בהקרבת ילדים. פולחנה של תנית היה נהוג ברחבי האגן המערבי של הים התיכון ונמצאו לו ראיות במלטה, בסרדיניה ובספרד. תנית מזוהה עם העשתורת הפיניקית וייתכן שמקורה באלה הכנענית.. היא התקבלה גם אל פנתאון האלים הברברי הקדום. סמלה של האלה מופיע על מצבות ואסטלות רבות ומורכב מטרפז (שהוחלף מאוחר יותר במשולש), שמעליו נמתח קו אופקי ועל קדקודו ניצב עיגול .

[3] היפוגאום (לטינית Hypogeum או Hypogaeum, רבים Hypogea מיוונית "היפו" – תחתי ו"גאה" – קרקע) הוא מבנה תת-קרקעי, בדרך כלל קבר או מקדש, מהתקופה שקדמה לנצרות (מבנה זהה מהתקופה הנוצרית מכונה קטקומבה). בדרך כלל ישנן בהיפוגאום גומחות לשם הטמנת אפר או שרידי אדם, אם כי המושג עשוי להתייחס לכל מבנה עתיק או לחלק ממבנה כזה הבנוי מתחת לקרקע. ההיפוגאום הידוע ביותר הוא זה של חל-ספליני בפאולה שבמלטה.

[4] http://portuguese-american-journal.com/carthaginian-temples-found-azores/

[5] בעקבות חסימת דרכי היבשה אל המזרח הרחוק ושליטת המוסלמים בים התיכון, הפורטוגזים והספרדים עמדו מול הצורך באוניות שיהיו מסוגלות לשוט ברוחות הסערה המנשבות באוקיינוסים וכן לעבור מרחקים גדולים, בציפייה להגיע אל המזרח הרחוק בדרך ימית שבאותה העת עדיין לא הייתה ידועה. כדי לענות על צורך זה, פיתחו הפורטוגזים את הקרוולה אשר שימשה אותם ואת הספרדים החל מהמאה ה-15 במסעות גילוי הארצות שערכו. הקרוולה הייתה ספינה קלה, מהירה ובעלת כושר תמרון, שנבנתה מעצי אלון ואורן. מעצי האורן גם הפיקו שרף לאיטום החבלים, התרנים, המפרשים וסדקים בגוף האונייה. הקרוולה יכלה לסייר בסמוך לחופים וגם להפליג בקלות בלב ים בשעת סערה, כיוון שיכלה לתמרן ולהפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלו התאפשרו בזכות מפרש משולש שבוני הקרוולה הוסיפו למפרשים המרובעים הרגילים. את הרעיון הזה לקחו מן המוסלמים, שכבר נהגו להשתמש במפרש כזה.

[6]  Timothy J. Coates, Convicts and Orphans: Forced and State-sponsored Colonizers in the Portuguese Empire, 1550-1755, Stanford University Press, 2001, p. 60

[7] פלנדריה משתרעת על פני המחצית הצפונית של בלגיה, ומתגוררים בה בעיקר הפלמים, תושבי המדינה דוברי ההולנדית. העיר בריסל, שהיא בירת בלגיה ויחידה פדרלית נפרדת, היא מובלעת בתוך שטח פלנדריה, ומשמשת גם כבירת החבל ומושב מוסדות השלטון שלו.שטחה של פלנדריה הוא 13,522 קמ"ר, כ-44% משטח בלגיה כולה.

[8] מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך בין אנגליה לצרפת, שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים. לא מדובר בלוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם בסדרת מערכות נפרדות, כשביניהן תקופות רגיעה שלעתים היו ארוכות למדי. כאשר החלה המלחמה, היו לכתר האנגלי זכויות אך גם תביעות טריטוריאליות בצרפת, ומערכת יחסים פיאודלית הסדירה את היחסים בין מלכי צרפת ואנגליה. אלו היו בסיב למתחים מתמידים הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לאציליו הבכירים. אנגליה איבדה במהלך המלחמה את כל נחלותיה בצרפת, פרט לקאלה, אשר אף היא תאבד 100 שנה אחר כך. כל עוד נמשכה המלחמה ביבשת, הצליחו מלכי אנגליה להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים באנגליה אל המלחמה כנגד צרפת, בשטחה. מלחמה זו דרשה השקעה אינסופית של כוח אדם ומשאבים. מבחינה פורמלית לא הסתיימה המלחמה מעולם באופן רשמי. בסיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. רק בחוזה אמיין , שנחתם בשנת 1802, ויתר מלך אנגליה באופן רשמי על תביעתו לכתר מלכות צרפת.

[9] יובל נעמן, שם.

[10] המשורר והפילוסוף אנטרו דה קוונטאל נולד בפונטה דלגאדה שבאי סאו מיגל, למשפחה ששורשיה עתיקי יומין. הוא החל לכתוב שירה בגיל צעיר, ולמד צרפתית אצל משורר ידוע, אנטוניו פליסיאנו דה קסטיליו, שהשתייך לתנועה הרומנטית. בגיל 7 החל ללמוד בבית ספר פרטי, ושם למד אנגלית. שלוש שנים אחר כך עבר עם אמו לליסבון,. ב- 1861 פרסם קוונטאל את הסונטה הראשונה שלו. ארבע שנים אחר כך – את ספרו Odes Modernas. באותו זמן התפתח מעין מאבק בין הדור הוותיק של השירה הפורטוגזית, שדה קסטיליו היה מייצגה הבולט ביותר, לבין הדור הצעיר, שכלל פרט לקוונטאל גם משוררים צעירים נוספים. הקבוצה הותיקה האשימה את הצעירה באקסהביציוניזם ספרותי, עמימות וחוסר טעם. בתגובה פרסם קוונטאל מניפסט, בו הגן על עצמאותם של המשוררים הצעירים ועל רצונם להיות נושאי הדגל של האידאולוגיות החדשות.

בשנים 1867-8 ביקר קוונטאל בפאריס ובארה"ב, ולאחר שובו לליסבון ייסד קבוצה של אינטלקטואלים אנרכיסטיים, שאיתגרו את המוסכמות הפוליטיות והחברתיות באותה תקופה. קבוצה זו היתה היסודות של המפלגה הסוציאליסטית בפורטוגל. ב- 1869 ייסד עיתון בשם "הרפובליקה" וב- 1872 החל לערוך מגזין בשם "מחשבות חברתיות". ב- 1886 יצא לאור קובץ שיריו Sonetos Completos, שערך ידידו אוליביירה מרטינס. קוונטאל סבל מדיכאון כל חייו, וב- 1891 התאבד ביריה בפארק המקומי. הוא נחשב לאחד המשוררים הפורטוגזים הדגולים ביותר.

[11] http://azores.co.il/%D7%A8%D7%A7%D7%A2-%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D/

[12] http://azores.co.il/%D7%A8%D7%A7%D7%A2-%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D/