גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
מאמר מקוצר מעט התפרסם במדור "דעות" בעיתון האלקטרוני של YNET – : טיולים לאושוויץ
ראו גם: דעות בעד ונגד
באדיבות ויקיפדיה
יום השואה בפתח. כמדי שנה, האמוציות עולות והפצעים נפתחים מחדש. יחד עם זאת, משנה לשנה מתקהה הכאב. ניצולי השואה הולכים ומתמעטים וחוזרת השאלה כיצד מממשים את הצו "לזכור ודבר לא לשכוח". הן עוד מעט ולא יהיה מי שייספר את סיפורה של הזוועה.
בעשרים השנים האחרונות, יותר ויותר ישראלים נוסעים לגיאיות ההריגה וחווים באופן בלתי אמצעי את השרידים האילמים לאותה תקופה אפלה. לחוויה הקשה מתווספת פעמים רבות תחושה של גאווה, אפילו התרסה: אנו עדות חיה (ורועשת) לכישלונו של היטלר. משום כך אני מבין ומצדיק את מצעד החיים וכמובן גם את המשלחות הצבאיות לפולין, בעיקר ביום השנה לפרוץ מרד גטו וורשה, בקרבה מצמררת לחג החרות. אני אפילו גאה לראות אותם שם, על מדיהם ודגלם, צועדים באון באושוויץ, ולחשוב, כפי שהכריז שם פעם, הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק: "באנו לכאן, חמישים שנה מאוחר מידי". גם אם הביטוי הזה משקף ראייה היסטורית שטחית משהו, יש בו משהו מרגש ואי אפשר להימלט מההרהור מה היה קורה אילו….
עם זקוק לזיכרון, עם זקוק לסמלים. למרות זאת, אני מטיל ספק בצורך לשגר לפולין משלחות של בני נוער בכיתה י"א. גם אם רבים מדווחים בכנות על ההתרגשות האדירה שאחזה בהם במפגש עם העדויות האילמות לזוועה, אך לא מבחינים בין מטרה לבין אמצעים.
הנושא עולה לפרקים בעיתונות וגורר ויכוחים הקשורים ,הן בעלות הכלכלית הגבוהה, הן בקיפוחם של אלו שידם אינה משגת והן בהתנהגות בפרועה ולעיתם ברברית של תיכוניסטים, המנצלים את הנסיעה לפריקת עול. אני מסויג מהנסיעות הללו, גם משום שאני מזהה מקולם את צהלת היציאה לחו"ל. אני רואה אותם לעתים, מתכנסים בהתרגשות בשדה התעופה, לעיתים שרים, לעיתים מנגנים, להרמת המוראל כמובן. עוד מעט יבכו ביחד, בכי מזכך ומשחרר. למרות ההתרגשות, למרות הבכי הקולקטיבי, אינני משתחרר מתחושת השובע שהמסעות הללו משדרים, כמעט כמו: "בנגב כבר היינו, כעת ניסע למיידאנק"….
;גם אם אני מגזים בכך וגם אם ייטענו מורים ומחנכים ש"מתוך שלא לשמה, בא לשמה". עדיין, אני תוהה אם נכון להעדיף את השואה, העדפה משמעותית, על פני ערכים אחרים, מבלי לשאול מדוע. אין ספק שהנושא חשוב ואין ספק שבפולין אפשר לחוות את התופת קרוב יותר מאשר ב"יד ושם", אך בכל זאת אני תוהה אם נכון להעמיד את השואה, על מוראותיה, כאתוס המכונן של ההוויה הישראלית. אכן, עם זקוק לאתוס. עם זקוק לחוויה מכוננת. פעם היו אלו מצדה ותל חי. מצדה סימלה, מעבר להתאבדות, את האחיזה במדבר, של עם שהווייתו עוצבה במדבר. תל חי סימל את אתוס ההגנה העצמית (הדפנסיבי) במלוא הדרו. הסמלים התערבבו אלו באלו: שרה גיבורת ניל"י, אלכסנדר זייד, ספינות המעפילים, ברכה פולד (גיבורת ליל וינגייט), חנה סנש, גבעות הקרב של חטיבת גבעתי, שיירת יחיעם, הגורן שבערה בתל יוסף וכעת גם אושוויץ וטרבלינקה. הנסיעות הללו, על משאבי הזמן והכסף שהם צורכים, באים באופן מובהק, על חשבון דברים אחרים. בוגרי תיכון רבים לא היו בגשר 'עד-הלום' או במשמר הירדן, אך רגליהם צעדו באון במגרש המסדרים של אושוויץ.
נראה שהמסעות לפולין נועדו, לאו דווקא כדי להכיר את מה שהיה שם, אלא בעיקר כדי להסיק מסקנות לגבי הקורה כאן. כבר במחצית שמות השמונים, בעידן הטרום-קפיטליסטי של פולין, הוציאה התנועה הקיבוצית משלחות נוער ראשונות לשם. הנוער נתקל בביקורו במראות של עוני ועליבות, פגש יהודים זקנים קשי-יום, אשר יחד עם מזג האוויר הקר והשמים האפורים, יצרו תמונה קודרת בלב המשתתפים. קודם שיצאו למסע שמעו צעירים אלה עדויות מפי ניצולי שואה וקבלו הנחיות מנציגי משרד החוץ, אך לא הוכנו כלל לגבי הרקע ההיסטורי והתרבותי של יהדות פולין. דימויי החורבן: מחנות המוות, בתי הקברות ושרידי בתי הכנסת, הם שעמדו בלב הסיור.
הצעירים, שטולטלו רגשית בביקור, באופן שלא ציפו לו, מסרו עם שובם את התרשמותם באופן החד ביותר: "כל אחד חייב לבקר בפולין", "בפולין הבנתי את חשיבות מדינת ישראל" או "עכשיו אני בטוח לא ארד מהארץ". מסקנת רבים מהמחנכים אז היתה, כי "לאחר תקופה ממושכת של חיפושי דרך בחינוך בני הנעורים למחויבות לציונית ולעיצוב זהותם היהודית, דומה כי נמצאה הדרך הטובה ביותר להשיג את המטרות הללו". כך, תוך שימוש קל מדי במניפולציה רגשית, הושגו כביכול, מטרות חינוכיות ארוכות טווח שעל השגתן אמורים לעבוד שנים ארוכות.
ביקוריהם של עשרות אלפי בני נוער ישראליים בכל שנה, ערב גיוסם לצה"ל, אצל שרידי הקהילות, בבתי הקברות, בגטאות ובמחנות המוות, עטופים בדגלי המדינה ובחסות משרד החינוך, הפכו אירוע חינוכי זה ל"טקס מעבר" שנועד לחזק אצל המשתתפים את ההכרה בצדקת נרטיב העל "משואה לתקומה".
הנחת היסוד של הוגי המסע לפולין היתה שאין כמותו לתת לאלו שנולדו בארץ, מושג מוחשי לאימי התקופה. אלא שיחד עם זאת בחרו לגבש את זהותו הלאומית של הנוער, על בסיס תודעת היותו קורבן. בעוד שנראה לי נכון לגבש תודעה מורכבת יותר. יש משהו מסוכן בתודעה הקורבנית, כפי שכתב פעם יצחק שדה, לאחר מפגש עם ניצולת שואה (שעל ידה היתה חקוקה כתובת "רק לקצינים"): "למען אחותי זו אהיה חזק, למען אחותי זו אהיה אכזר".
הדיון על השואה ועל מרכיביה דורש דיון זהיר, רגיש ומורכב. דומה והוא מתפספס בלהט הנסיעה לפולין. תוצאות המסע ומסריו הם חד ממדיים. הביטוי הקיצוני שלו הוא "מצעד החיים". כמותו, גם בני הנוער מפגינים קבל עם ועולם את הציווי הפרטיזני "ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה". גישה זו, ובעצם המניע העיקרי ליציאה בני הנוער לפולין היא המשך ישיר לטיעון הפשטני של "מדינת ישראל קמה בגלל השואה", בעוד שניתן להוכיח, בקלות יחסית, שמדינת ישראל קמה דווקא למרות השואה .
מתוך: אתר משרד החינוך
תלמידים רבים חוזרים מפולין ומספרים בהתרגשות כי רק שם למדו מהי גאווה יהודית. במקומות לא מעטים צוטטה המסקנה כי בסיורים אל התגבשה תודעתם הציונית והכרתם הלאומית הישראלית, של בני הנוער". ממש כך, בכמה דיונים בבית הספר, בסיור במוזיאון זה או אחר ושמונה ימי מסע לפולין (עם קניות בדרך), מתמודדים עם שאלות הזהות הישראלית וטעם הקיום היהודי. כפי שכתב ההיסטוריון מוטי גולני, לא צריך להיות פוסט ציוני כדי להשתומם מן הקצב, מן הדרך ומן התוכן. כציוני גאה אני מסתייג, לא רק מהמניפולציה הרגשית הכרוכה במסעות הללו, אלא בעיקר מהתופעה המבקשת לחזק את הקשר הקרבני עם ציונות וישראליות.
את השואה יש ללמד ביסודיות. יש ללמוד את תולדות היהודים באשר הם, תוך זיקה ברורה להיסטוריה העולמית ולסיפורם של אלו שחיו ויצרו את בית ישראל בגולה. לא רק את סיפורם של אלו שמתו. הזהות הישראלית נבנתה מסמלים רבים: שאול המלך בעין דור, הכותל המערבי, בר כוכבא, פתח תקווה, יוסף טרומפלדור, דגניה, נהלל, חומה ומגדל, אניות המעפילים, גוש עציון, משטרת נבי יושע ועוד סמלים רבים, שהשואה הינה אחד מהם, אלא שהמסעות לפולין, מעוותים את הפרופורציות.
אני מסכים שלימוד השואה מזמן הרהורים על גורלו של עם ללא ארץ, אך גם על החיה שעלולה לצאת מהאדם. על העם הגרמני שהנחיל לתרבות האנושית יוצרים גאונים בתחומי המדע, הפילוסופיה והמוסיקה, וגם הוליד מפלצות כמו היטלר וחבר מרעיו. הבאנאליה של הרוע. האם הרשע יכול לצאת מכול אחד? האם הרוע הזה לא רק קטע את אבריו של העם, או שמא משהו מן הארס חלילה מפעפע בו? התשובות מורכבות והשאלה עדיין נשאלת.
למאמר של חיים גרוסמן: מצעד החיים.
למאמרי בנושא מועצות היהודים בגטו: יודנראט
למאמר דעה שלי בנושא צביון יום השואה.
גילי, מילים כדורבנות. כרגיל, חד כתער
קראתי את המאמר שכתבת כאשר שבתי מביה"ס ואני מאד מסכימה עם דעתך, אבל מעט מסתייגת.
יש נערים ונערות שיוצאים באמת למען המטרה , והם לא רבים לצערי ולכן יש לתת רק לתלמידים נבחרים לצאת.
משלחת יצוגית של נוער רציני כמו שהצבא נוהג לשלוח יכולה להשיג את המטרה.
אני גם חושבת שהכנה טובה לפני היציאה לפולין מאד חשובה.
היום לאחר שסיימתי את הטקס הייתי גאה מאד בתלמידי וגם בעצמי. אני חושבת שההכנה שעשיתי לתלמידי לפני, ואני מתכוונת הכנה לימודית נכונה הוציאה מהם את המיטב.
התלמידים הבינו שיש מסר בקטע שכל אחד ואחד קרא (עד כמה שניתן, כי בכל זאת הם מאד צעירים להבין את הנושא ולעמוד בטקס שכזה) .
לאחר הטקס המשכנו לשוחח ולספר, הילדים שאלו וגילו עניין רב . לכן חשוב איך מקנים את הנושא הרגיש והחשוב הזה לתלמידים בגילאים השונים.
אני מאד מסכימה איתך שאת השואה יש ללמד בזהירות. לנוער יש הרבה ללמוד לפני הנסיעה לפולין ואני לא חושבת שהם כל כך בקיאים בנושא הזה.
גילי
קראתי והתרגשתי ,למרות שאני מכירה את דעתך בנושא,המאמר כתוב ברור ,מנומק ואינו מתלהם ,את המשוכנעת בהחלט שכנעת ,אני חושבת שאפשר היה להוסיף דגש על גילם ושלב התפתחותם הרגשי של בני הנוער,תגובותיהם של בני הנוער אוטנטיות ככל שיהיו,אינן מבוססות על ידע מספיק במקרה הטוב וכמובן לא על פרספקטיבה ארוכת טווח ,אלא על תפיסתם את העולם בשחור ולבן ולא רק לגבי השואה ,המשימה העיקרית שאותה צריך המתבגר להשיג בשלב הזה ,היא גיבוש של האישיות כלומר גיבוש ערכים (אני עליון) והשלב הזה מתאפיין בפעולה לעומת חשיבה ,בגלל הקונפליקט עם האני העליון ,רק אחרי גיבוש של האני העליון ,יכול מתבגר לגבש את מערכת הערכים שלו ,כמובן שהמתבגרים היוצאים למסע אינם נמצאים עדיין בשלב של גיבוש ואפשר לראות בעתוי יציאתם למסע ,מניפולציה רגשית שיכולה לדעתי אפילו להזיק. הבכי אינו הצגה מתוזמנת הוא אוטנטי לחלוטין,המעברים הקיצוניים שמאפיינים את חייהם ,באים לידי ביטוי גם ב"טיולי השואה" ,רק שם הם בולטים ומקוממים.
עוד כמה מחשבות על ה"עדריות" שכל כך מאפיינת את הגיל ,שאינה מאפשרת מחשבה עצמאית ושיקול דעת ,המונעת מלחץ חברתי שמועבר להורים שברובם אינם מסוגלים לעמוד על דעתם(אם קיימת בכלל) ונכנעים גם אם מתנגדים או אפילו אינם מסוגלים לעמוד כלכלית בנסיעה היקרה,הקונוטציות שעולות בראשי קצת פרועות ,אך המשפט "כצאן לטבח" מתחבר לי לעדריות הזו
אני דווקא חושב שמסע נוער לפולין זה מאוד חשוב ואני מתכוון לעשות את זה בכיתה י"א. זה שיש כמה שמתפרעים זה לא אומר על כולם- אבל כבר נדבר על זה בבית.
אין מה להתייחס לרוב התגובות- לרוב מי שהגיב שם יש אי קיו ברמה של מותק בתוך או יותר. (כמו לדוגמא המגיב שאמר משהו על הכדור בהודו, מה שיפה אצל אנשים כאלא זה שהם יגידו דברים מפגרים גם אם אין שום קשר בין זה לבין הכתבה, זה פשוט ידע שהם חייבים להוציא. וכמובן יש את אלא שקיללו אותך בקללה הבלתי נסלחת "שמאלני שכמוך")
נראה בקרוב,
ענבר
בדילמה בין "עניי עירך קודמים" ל"האדם בצלם נברא" (לא היהודי בצלם נברא) אני מעדיף את השני.
שואה היא שואה בין אם היא מתרחשת ברואנדה, סודן, יגוסלביה, קמבודיה או פולניה.
מבחינתי השואה של העם היהודי היא רק סימפטום לצד החייתי של האדם (אם כי חיות כמעט אינן הורגות את בני מינם), ואת זה אני רואה כצורך לזכור.
אמנם אני בן למשפחה פולנית שהושמדה בחלקה, אבל גם חלק במשפחת האדם המושמדת בידי עצמה חדשות לבקרים, ואת זה עלי להזכיר.
זו לפחות דעתי..
לגבי כתבתך, מקבל אותה במלואה – הטיולים לפולין הפכו במקרים רבים לשמחה אמיתית של קניות ובילויים ומחמיצים את מטרתם במקרים רבים.
אולי אני כופר בתרומה של שרה אהרונסון ובטח של חנה סנש לתקומתה של המדינה היהודית אבל לאור הבורות של הצעירים בסמלים לאומיים אני מצר על כך שלא מלמדים מולדת וממעטים בכלל לעסוק בחינוך במערכת הקרואה "מערכת החינוך".
שלום גילי.
מכר וותיק… נהגנו לצאת לטיולי חוג של תנועת המושבים אחת לחודש בערך, אי שם בתחילת שנות השבעים.
אני מכפר יהושע במקור, וזוכר היטב אותך ואת שאר החברים מכפר בילו – עירא ואחרים..
בכל מקרה – יישר כוח על הכתבה ב – ynet; היא מבטאת היטב את מה שאני חושב ו"מטיף" לו כבר הרבה זמן בקרב מכרי (וגם בתי שנסעה לשם לפני שנה וחצי..). אין ספק שלחלק ניכר מאילו שנוסעים אין את הרקע והקילומטרז' האדיר שלנו ולשכמותינו יש בשבילי ואתרי הארץ; אך בכך אין לתרץ את הנהייה העדרית לפולין, ובכך לתרום, כמובן, לחיזוק תחושת הקורבן בקרב צעירים. וזו הבעיה – עצם יציאת הצעירים – בגילאי בית ספר ואפילו חיילי צה"ל. הללו הם, ברובם, captive audience, וככאלה, מוכוונים רק לסוג אחד של חוויה ומסרים.
בעיה, אין ספק.
כתיבה יפה, מאופקת ומשכנעת..
אבירם הלוי
גילי שלום.
אני מודה לך על הדברים שכתבת, משום שאני חושבת שהם מאפשרים דיון חשוב שכולנו מחויבים בו.
במילים אחרות: תאור הבעיה הוא חלק חשוב בהתמודדות עמה.
לעצם הדברים:
רעיונות המשואה לתקומה, הקורבנות היהודית, עם סגולה, חשבון היסטורי… לא נולדו במסעות בני נוער לפולין.
זו שאלה היפותטית האם היו זוכים להעצמה דומה גם ללא המסעות לפולין, אך אין ספק שהם היו גם לפני המסעות, יסוד בנראטיב היהודי.
[יסוד בן אלפי שנים אם להזכיר את סיפור השעבוד, יציאת מצריים וכיבוש הארץ בידי יהושע, אשר כל המרכיבים האלו משמשים יסוד בו].
אלא שאני חושבת שהמסעות לפולין והתהליך החינוכי המלווה אותם [לפני, בזמן ואחרי] מאפשרים הזדמנות גם לרעיונות אחרים:
כוחם של בני נוער לשנות את ההיסטוריה.
רעיון הבחירה והאחריות עליה.
צייתנות והתנגדות.
זכויות אדם.
ועוד.
למסע לפולין יש כוח גדול על המשתתפים בו,
כמו בחומר נפץ אפשר להשתמש בו לרעה [להרוג אנשים למשל] ואפשר להשתמש בו לטובה [לפרוץ דרכים חדשות למשל].
לדעתי התהליך בגוונים מתמקד באפשרות השנייה.
הוא מכיר במיתוסים שאנחנו סוחבים עלינו משנים של טקסים וזיכרון ממלכתי,
ומתמודד עמם בסובלנות תוך שהוא מעורר ומציע כיווני מחשבה חדשים.
יש טוענים משום כך שהוא פחות מידי מטלטל מבחינה רגשית.
בברכה,
סיגל
איך אתה מעז בכלל?
מכיוון שכפי שקראת במטרות של משרד החינוך , חיזוק הזהות הצינות הינו רק פאן אחד של ההיבטים ליציאה למסע ולכן חשוב לא להוציא מטרה זו מכל הקונטקסט , כי אין זו המטרה היחידה .
מעבר לכך אי אפשר לטעון שלא נעשים דברים אחרים במסגרות אחרות על מנת לחזק את הזהות הציונית או ערכים אחרים חשובים לא פחות. יחד עם זאת אני בהחלט חושבת שיש עוד הרבה מה לעשות. בהרבה סוגיות ,לצערי אף יש נסיגה ואי אפשר לומר שאני לא מוטרדת (בלשון המעטה ) .
וטוב שקיים שיח כזה או אחר , אני מאמינה שמכאן נובטים דברים טובים …אם עצרנו לרגע לחשוב ולתהות ולא להתייחס אל הדברים כמובנים מאליהם , התקדמנו עוד צעד קדימה .
רונית
קראתי בעיון את מאמרך ואני מסכימה שהנושא מורכב, אך ביטול המסע לפולין אינו הפיתרון למורכבותו.
אני מסכימה שיש להעמיק את הידע ההיסטורי של הנוער ולהרחיבו ולא להסתפק במסע לפולין כחיבור שלנו לתחושות לאומיות.
עם זאת, אין לי ספק שהלמידה המשמעותית ביותר היא דרך החוויה ומי כמוך יודע זאת. המסע לפולין מאפשר לדעתי להפוך את המילים הכתובות בספרים לחוויה רב חושית ומוחשית. אולי היה נכון ללמד את ההיסטוריה בכללותה באופן רב חושי. אני למשל נתקלתי במדריך ידיעת הארץ בשם אלידע, אשר מעביר את מורשת הקרב של ירושלים באופן חוויתי מרתק. הוא הצליח לרתק אליו 30 תלמידי כיתה ה' בשעת לילה מאוחרת בקור הירושלמי בגבעת התחמושת.
לצערי, רוב המורים להיסטוריה אינם יודעים ללמד היסטוריה ופשוט משעממים את התלמידים….
הבת שלי השנה לומדת בכיתה יא' ובעוד חודש וחצי נוסעת לפולין. אני חייבת לציין שבבית ספרה עושים הכנה משמעותית לקראת המסע שכולל מפגשים שבועיים, נסיעה ליד ושם ועוד. ההתייחסות היא רצינית ולמסע מורשים לצאת רק מי שאין לו רקע של בעיות התנהגות. מכיוון שביישובינו נסיעה לחו"ל אינה אטראקציה, איני חושבת שהמשתתפים במסע מתייחסים לכך כהזדמנות לנסיעה, אלא כמסע משמעותי להכרות עם ההיסטוריה. אם מסע זה מהווה גם מעין טקס חניכה והשתרשות לעם ולהיסטוריה שלו, אין בכך כל רע לטעמי. זה תואם את הגיל (גיל התבגרות בו יש צורך בטקסי מעבר ומציאת הזהות)
ועדיף ממציאת הזדהויות זרות ומסוכנות.
הבעיה היא שהמסע הזה עולה המון כסף וזאת מכיוון שחברות מסחריות תפסו על כך טרמפ והחליטו לגזור קופון (תסכים איתי ש 5500 ₪ ליחיד לטיול בן שבעה ימים באמצע החורף זה סכום לא מבוטל) ….בכך אני רואה בעיה ערכית, מוסרית, וחינוכית. אני חושבת שאם מערכת החינוך עומדת מאחורי המסע הזה וחשיבותו, יש צורך דחוף לתמחר אותו כך שכל אחד יוכל לנסוע, אחרת לצד הרצון להנחיל מורשת ולחבר את הנוער לעם ולהיסטוריה שלו, נוצרים פערים חברתיים ותרבותיים.
ולסיום, הסתייגות קטנה – גדולה. אין לי ספק שהמסע הזה מעורר רגשות עזים ואיני יודעת אם יש ביכולתם של בני הנוער להכיל כל זאת. אינני בטוחה שלצוות המלווה אותם יש את הכלים לסייע להם להתמודד עם כל החוויות. יתכן ואתה צודק שזהו מסע המתאים לשכבות בוגרות יותר. אני עצמי עדיין לא הייתי בפולין. אימי הייתה לפני כשנתיים עם אביך וחזרה מאוד נרגשת, אך להבדיל אלפי הבדלות היא בת 66 ולא בת 16.
אולי באמת יש צורך לעורר דיון ציבורי בנושא המורכב הזה ובהשלכותיו….
גילי,
אני אינני מסכים איתך ב100%,אך המאמר מעניין מאוד ונתן לי חומר רב למחשבה
דבריך הם דברי טעם וכתיבתך חדה כתער..ישר כח!
אני ממש לא מרגישה רצון לנסוע לפולין ולו רק בשביל להכניס למדינה הזאת חלקיק של מטבע . ועם זאת אני בהחלט חושבת שמי שיש לו את הצורך לחזוא ולבקר ואו להמחיש חמשפחתו את שעבר עליו זכותו…נכון יש בזה משהוא לנראות לעולם שאנחנו חיים…אבל הרי העולם יודע את זה ועדין מנסה להשמידינו.לכן אני חושבת שאנחנו בראש ובראשונה חייבים ללמד את ילדינו בארץ ולהראות לעולם שאנחנו עם מלוקד חכם וישר .כי כמה שלא ינסו לתאר לנו את הזוועות אנחנו שלא עברנו לא נצליח לעכל או להבין את גודל הכאב שעבר עלי משפחתינו… אני מקדישה מילים אילו לסבי סבתי ודודי שנרצחו בשואה
בני הבכור עבר את החוייה ושלח לי מסרון מהמסע- אמא רק עכשיו אני יודע כמה אני בר מזל. אין מה להוסיף. בתי הצעירה עברה גם את החוייה ונשאה במהלך המסע את דגל ישראל. מיותר לומר את תחושת הגאוה. אנו משפחה שכולה וגם משפחה של ניצולי שואה. רב משפחתה של אמי שתזכה לבריאות וחיים טובים נרצחה . אני בעד רק צריך לפקח על המחירים המטורפים. כמובן שצריך לשלב בלימודים מעמיקים כדי שהחויה תהיה גם ברמה של מידע ולא רק רגשית.
רעיון הנסיעה לפולין למחנות המוות בהם התרחשו הזוועות עלה מתוך הצורך לזעזע
ולהמחיש לדור הצעיר את עוצמת הטרגדיה ולטלטל חד משמעית על מנת שהו יפנים ויעשה הכל כדי למנוע,,,
ולא רק בשם הציונות ולא בהכרח רק את המבקרים ממוצא יהודי.
תופעות לוואי או התנהגות לא מכובדת של הצעירים מהארץ היא כנראה בלתי נמנעת אך
אסור לשכוח שהם במיעוט.
מפעל חשוב בעל מדרגה חינוכית במעלה עליונה.
אני חושבת שיש להמשיך וביתר שאת את המסעות לפולין! הדגש הוא על המילה מסע ולא טיול! טיול זה חו"ל עם קניות וכייף! מסע זהו תהליך שמתחיל כשנה לפני הנסיעה ושיאו הוא הנסיעה!!!!
נראה לי גילי שגם אתה חטאת במה שאתה מתנגד לו! כלומר קצת שרלטנות קצת עיוות של המציאות לצורך הכתבה……
מרבית התלמידים עוברים הכנה מאד רצינית! מרביתם עוברים סינונים ע"י המחנכים, סינון שקשור באופן הלמידה למסע, ההתיחסות הערכית וכמובן ההתנהגותית. מרבית התלמידים אשר יוצאים בסופו של דבר, הם מוכנים מתאימים ומתנהגים כראוי!
נראה לי קצת לא מציאותי להפיל על המסע לפולין את כל חוסר הידע בנושאי ציונות ארץ ישראל טיולים וכו'. אני מזכירה לכל הבוגרים פה לא לשכוח שעוד לא נולד הדור אשר לא נאמר עליו"הולך ופוחת…." הנוער שלנו הוא נוער טוב, איכותי, משכיל (יותר מן הדור שלנו), וניתן להוסיף ועוד ועוד… אבל אם ההורים שלו קרי המקטרים בתגובות שולחים אותו לטיול שנתי במלון 3 כוכבים, ולוקחים אותו לחו"ל ולא מטיילים איתו בארץ… אם קצת היו מסבירים לו ציונות מהי, קצת מספרים מעבר ל…הכנת שיעורים…או אכלת.. אז על מי בדיוק אנחנו מלינים???? מערכת החינוך טובה ככול שתהיה לא יכולה ולא צריכה למלא את מקום ההורים! אז באו לא נתחסד… ולא נאמר כרגיל מה לא אלא מה כן!!! ואלי רק קצת טיפה נתמוך ונעזור למערכת הזו שבגדול עושה די הרבה למען ילדנו!!:)
שלומות!
בחרתי לקרוא את המאמר שלך על הנסיעה לפולין לאחר שבתי חזרה מהמסע אמש.
ראשית כמי שהמילה הכתובה מהלכת עליה קסמים – אני מתמוגגת מכתיבתך!
ואם שמעתי אותך אומר שהדבר היחידי שאתה יודע לעשות הוא להדריך טיולים
אז נדמה שגם קולמוסך מניב פירות משובחים!
אני חווה את הנסיעות לפולין דרך ויחד עם ילדי שיצאו.
יתכן והראיה שלי מוסטת כיוון שאני חייה בבועה ששמעה רעות ואינה מייצגת את כלל העם (לטוב ולרע)
הילדים כאן רווי נסיעות לחול עבורם הנסיעה לפולין אינה הזדמנות לצאת, זוהי זכות ולא חובה
ועדיין הם מופיעים בנוכחות מלאה.
הם עסוקים לאורך כל השנה ובמהלך המסע בשאלות קיומיות רבות
שאני לא בטוחה שהיו עולות בסמגרת אחרת
הנוער כאן עסוק ברובו בפעילות ענפה בתנועת הנוער
בתרומה לקהילה על כל שכבותיה
אני לא באה לסנגר עליהם , הם עומדים בזכות עצמם,
אלא שאני רואה את המסע כנקודה בהתבגרות שלהם , בהבנה,
ובעיקר בבחינה של מה אני כאדם עושה למען , ופועל לטוב.
כתבתי לבתי במכתב ההורים
שאני גאה באדם שגדלה להיות, בבחירה שלה לתרום את זמנה ומרצה לעשיה ולתרומה לקהילה
ובעיניי הבחירה לעשות מולידה גל שהאפקט שלו הוא הרגשה טובה לתורם לנתרם ולסביבה
ומתוך הטוב הזה יכול לצמוח טוב נוסף ועוד יותר טוב
ומכאן ההקבלה שלי אל השואה – אז היה רע מאוד והיום צריך להפעיל את הטוב!
אני מאוד גאה שילדי בחרו ללכת בדרך זו.
ומאמינה שיהנו מהתוצאות לאורך הדרך!
אינני מכירה את הכותב (מדריך טיולים דומני) ומתנגדת למסקנותיו, אבל איזו שפה…. איזו יכולת הבעה…
כול הכבוד
המשך לאתגר אותנו
לפני תחילת ההכנות למסע לפולין בעקבות השואה, אני מבקש לעצור לרגע ולשקול את הנימוקים בעד ונגד הנסיעה. על מנת לצמצם בדברים, בחרתי להציג כאן שלושה היבטים בלבד.
טיפוח תחושת קורבן מעודד חברה אלימה
המטרה העיקרית למסעות בני הנוער לפולין היא לאפשר להם לחוש במלוא חושיהם את עוצמת הסכנה המאיימת על יהודים אשר אין להם מדינה. תחושה זאת צפויה לחזק את הזיקה והמחויבות של בני הנוער למדינה.
יחד עם זאת, המסע לפולין מטפח אצל ילדנו את תחושת ה"קורבן", והתוצאה העיקרית של הנסיעה היא כי הזהות הלאומית של בני הנוער בישראל מתגבשת על בסיס היותנו קורבן, במקום על בסיס ערכים אנושיים וישראלים.
מדוע אנו כה גאים בהשמדתנו? האם אנו רוצים שילדנו יחיו בצל השואה? יחושו כקורבן תמיד? האם אנו רוצים שהדבק המלכד את ילדנו לכדי חברה יהיה תחושת הקורבן, המפתחת בעקבותיה תחושת כישלון?
יתרה מזאת, תחושת ה"קורבן" מחזקת את תחושת ה"מגיע לי" ומצדיקה את השימוש בכוח כאמצעי להשגת המטרה (כולנו מכירים את הסיסמאות "העולם כולו נגדנו", "אם אין אני לי – מי לי?"). האם אנו רוצים בכל אלו?
יש קשר ישיר בין תחושת הקורבן, תחושת ה"מגיע לי", תחושת ה"מותר לי" והתנהגות כוחנית. כל אחד ממרכיבים אלו גורם נזק עצום הן לפרט והן לחברה. האם אנו רוצים לטפח אצל ילדנו את תחושת ה"מגיע לי", תחושה המובילה כל אדם לתייג את עצמו כ – "מסכן"?
טיפוח תחושת הקורבן הופכת את חברתנו לחברה כוחנית ואלימה הן כלפי חוץ (ראו את התנהגותם של ילדנו המשרתים כחיילים במחסומים ביהודה, שומרון ועזה) והן ביננו לבין עצמנו. האם אנו רוצים שילדנו יחיו בחברה כוחנית?
מסעות שואה מונעים טיפול בבעיות העיקריות של החברה בישראל
בהיעדר דבק דתי, החברה החילונית בישראל בחרה בפחד מפני שואה חדשה כאמצעי מלכד. נדמה לי כי בחרנו בשואה כאמצעי לטייח את סידקי החברה הישראלית השסועה והמפולגת, במקום לטפל בבעיות האמיתיות מהן סובלת החברה בישראל. הפערים והמתחים בין דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, אנשי "ימין" ואנשי "שמאל", אשכנזים ומזרחיים, עשירים ועניים, תושבים ותיקים ועולים חדשים, אזרחים הדוברים אך ורק עברית, או רוסית, אמהרית, אידית או ערבית עלולים לפורר את החברה יותר מאשר סכנות חיצוניות. למרות זאת, איננו משקיעים בהם כמידת ההשקעה במסעות לפולין. מה מאחד אותי, ישראלי חילוני שחי בערבה, עם שנקינאי מתל-אביב, חניך בני-עקיבא שגר בקרני שומרון, יהודי חרדי שחי במאה שערים, עולה מאתיופיה שגר בנתיבות וערבי יליד הארץ שגר ביפו?
האם איננו יכולים לטפח אצל ילדנו מטרות ויעדים נעלים יותר מאשר זכר השואה? האם פיתוח חברה דמוקרטית ושוויונית אינה חשובה דייה כדי להשקיע בה את כל משאבנו הרוחניים, החינוכיים והכלכליים?
היבטים כלכליים
האם ראוי בתקופה קשה זאת (מבחינה כלכלית וחברתית) להוציא על מסע לפולין יותר כסף מאשר דמי המחייה של משפחה בישראל במשך חודש שלם? יותר כסף מכפי שהוצאנו על כל הטיולים של ילדנו במשך כל שנות לימודיהם במערכת החינוך? אין מנוס מן המסקנה כי הביקור במחנות ההשמדה שווה יותר מאשר חינוך להכרת ואהבת ארץ ישראל. האמנם?
האם לא עדיף להשקיע כסף זה בשיפור מערכת החינוך שלנו? האם אנו מעדיפים לתרום לכלכלתה של המדינה אשר רבבות מאזרחיה השתתפו באופן פעיל בהשמדת אבותינו? יש בכך לקח מעניין: למדינות אשר רוצות לשפר את מאזנן הכלכלי, כדאי לטבוח במיעוטיהן, שכן הדבר כדאי מבחינה כלכלית הן בטווח מיידי והן בטווח ארוך …
יתרה מזאת: איך נביט אנו, ההורים שמסוגלים לממן את הנסיעה של ילדינו לפולין, בעיני הילדים אשר הוריהם אינם מסוגלים לממן את העלות הגבוהה של טיול (כן, רבותי, זה טיול!) לחו"ל?
לסיכום
ראוי כי נגייס את כל כוחותינו לטיפוח ערכי יסוד חברתיים וחינוכיים אשר יאפשרו לנו לחיות במדינה דמוקרטית ושוויונית, ולא נהפוך את ילדינו לאנדרטאות לזכר השואה.
הי גילי . עוקב אחריך ומודה על העומק והיסודיות שדרכן אתה מציג את עמדותיך.
מה שנשאר אצלי זה הצורך שאתה מעלה לא לקבל אוטומטית דברים ולצעוד עם כל העדר אלא לא לחשוש להעלות לדיון שוב ושוב שאלות כבדות שיש לדון בהן ביסודיות וברצינות ללא התלהמות מיותרת -גם בנושאים שהם כביכול "פרה קדושה" תודה לך על כך….
תגובה בעילום שם : ניסיתי לחשוב למה לא הסכמתי איתך בנושא המסע לפולין. אתה טוען כי יש נושאים הרבה יותר משמעותיים בהם על הנוער לעסוק לצורך זהות גדולה יותר עם הארץ .
אחרי מחשבה בנושא אני מבינה את המשמעות הגדולה של החוויה במסע הזה.
ישנם דברים אותם ניתן ללמוד, ע"י קריאה, הרצאות, סרטים וכו'…. ישנם נושאים, והשואה הוא אולי העצמתי ביותר, אותם לא ניתן לעכל ללא החוויה במקום עצמו.
כבת לניצולי שואה במשך שנים הדחקתי את הנושא. הוא פשוט היה גדול עליי. רק ביום שהחלטתי לחזור עם אבא למקום בו נולד, למקומות אותם עבר בנדודיו הרבים, התחלתי באמת להעמיק בנושא. לא היה מנוס מלשבת איתו, אחרי כל כך הרבה שנות שתיקה, לשמוע את הסיפור, לשאול שאלות, לחקור את העבר במשפחתי וכמובן השיא – הביקור בכפר הולדתו באוקראינה, המפגש עם האנשים שהכירו את משפחתו, ההתמודדות עם זיכרונות הילדות – הטובים והטובים פחות… וכל מה שכרוך במסע כזה.
אין ספק שה"פרויקט" הזה היה הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי, למשפחתי ולי באופן אישי – לקשר עם הורי, לניתוח היחסים בתוך המשפחה ולהבנת ההיסטוריה. אני יכולה להגיד בוודאות שהמסע הזה שינה לי פרופורציות בחיים ועשה משהו להשקפת עולמי.
אז נכון – זה לא אותו המסע כמו מסע של הנערים לפולין ורובם מתחילים אותו מנקודת מוצא שונה משלי, אבל אני משוכנעת שלכל הפרויקט ולא לנסיעה בלבד, כולל ההכנה, הלימוד, המאמץ שהנערים צריכים לעשות כדיי לנסוע (לפחות בקיבוצים כל נער מחויב לכ 200 שעות עבודה למימון המסע), כשכמובן – ההתמודדות עם החוויות באתרים עצמם וסיפורי העדים המתלווים אליהם הם השיא, יש משמעות אדירה בעיצוב הזהות וההזדהות של הנערים. אי אפשר למדוד את עומק החוויות ואת ה"אדוות" שמסע כזה משאיר.
ונכון – יש גם בילויים (חלק מהם נועדו בפירוש להפגת המתח והעומס הרגשי והנפשי) ולא הכל מושלם, אבל עדיין לא הייתי ממהרת להוריד את הפרויקט הזה מסדר היום של תלמידי התיכון.
הגיעה בעילום שם . מרץ 2020