הטרגדיה היוונית

כתב: גילי חסקין

זוהי הרחבה של הסעיף העוסק בטרגדיה, במאמר: התאטרון בתקופה הקלאסית.

בטיול ליוון וכמובן גם בטיול בעולם היווני המורחב יותר: אסיה הקטנה (מערב טורקיה של ימינו), סיציליה, מגנה גרקיה (דרום איטליה) איטליה, ואף במקומות רבים אחרים בהם התפשטה התרבות הקלאסית, כמו פרובאנס, ספרד תוניסיה, ירדן, ישראל  ועוד אנו מבקרים בתיאטראות, בהם עולה, בין הייתר, נושא הטרגדיה היוונית.

טרגדיה היא סוגה של מחזה. היתה זו הדרמה המקובלת ביותר בתיאטרון היווני ובמידת מה, גם בתיאטרון הרומי. היא ראשיתה של התאטרון המערבי. משום כך העיסוק בנושא רלוונטי, לא רק למי משבקר בתאטרון עתיק, בטיול ליוון,  אלא גם לשוחר תרבות המערב בכלל.

ראשית הטרגדיה

מקורה של הטרגדיה בדת. שעה שבקשו בני שבט קמאי, להביא את אחד מאליליהם לכלל פעולה הרצויה להם, הם נהגו לחקות את האל ואת פעולתו. זוהי מאגיה: מעשה הגורם לאל לבצע פעולה מסוימת[1].

הטרגדיה צמחה על הרקע של יוון העתיקה, על רקע פעולות המאגיה. להקות של גברים רקדו ושרו, כשהם מחופשים לבעלי חיים, בדרך כלל כתיישים ועבדו לכוחות הפוריות. שיר תיישים זה הוא הגרעין הראשון לטרגדיה היוונית (תיש ביוונית – 'טראגוס' והוא סמל הפרייה והרבייה בטבע; שיר ביוונית הוא 'אודייי). יש הטוענים, שהשם ניתן משום שמשתתפי המקהלה לבשו עורות של תיש.

במאה השמינית והשביעית לפני הספירה, התפשט ברחבי יוון, פולחנו של האל דיוניסוס , שהיה לא רק אל היין, אלא גם אל הצמיחה, הפוריות ושמחת החיים. אל שיש בו אף מתכונותיו של אל עונות השנה: הסובל, מת וקם לתחייה. רבות מהמקהלות של הסוגדים לכוחות הפוריות, נעשו במרוצת הימים ללהקות שעובדי דיוניסוס ושיריהן, ריקודיהן התקשרו באגדות על עלילות דיוניוסוס[2].

ראו באתר זה: דיוניסוס: האל ופולחנו.

החוקרים מייחסים לאדם בשם אריון (Arion), שחי בסביבות שנת 600 לפנה"ס, את פיתוח היסוד הדו שיחי של  הדיתירמבוס (Dithirambos)[3]. לפי המסורת, אריון הוא זה שיצר את "הנוהג" הטרגי, את "הביצוע הראשון של טרגדיה" ואת ההצגה של "סאטירים המדברים בחרוזים"[4]. הוא זה שהפך את הדיתיראמבוס מאמנות עממית לצורה ספרותית. הוא הוציאן מכלל שירי לכת, לכלל שירי מקהלה,  המופיעה מסביב למזבח האל דיוניסוס והוסיף את הדיאלוג – ראש המקהלה שר, המקהלה עונה. התיש , שהוקרב לכבודו של דיוניסוס, היה חלק חשוב מפולחן זה ולימים העניק לו את שמו.

שירי המקהלה בוצעו על ידי זמרים ומחוללים, לבושים כסטירים שלוו באולוס (aulos. = חליל דו קני)[5]. מהמקהלה יצא אדם, המכונה 'אקסארכון' (exarchon), מילולית: "הפותח במזמור", ששימוש כסולן ומנצח ושר מולה. מולו יצאו  אנשים נוספים  הם אופיינו באקסטזה ובאובדן חושים, בעיקר בחגיגות שנערכו בדלוס (Delos)[6]. כשהחל האחרון, כנראה במאה השביעית לפני הספירה, לא רק לספר על עלילותיו של האל, אלא גם להמחיז אותם בתנועות, נוצר הגרעין הראשון של הדרמה. אירוע זה, נחשב לדעת אריסטו, לראשית ההופעות בתיאטרון.

בצורה זו הפך הדיתיראמבוס, למין בלדה המספרת סיפור. משנת 509 לפנה"ס נערכו תחרויות של דיתירמבוס בפסטיבל של דיוניסוס באתונה. אחד מגדולי המשוררים, שהשתתף בתחרויות הדיתירמסבוס והיחידי שעבודותיו נשמרו הוא פינדרוס (Pindar)[7].

יתכן שהתהליך של "הפרשת" הדמות האישית של השחקן, מתוך הדמות הקיבוצית של המקהלה נמשך דורות, אבל לפי המסורת, צעד חשוב זה נעשה המאה השישית לפני הספירה (התאריך המסורתי הוא 534 לפני הספירה), על ידי אדם בשם תֶּסְפִּיס (Thespis) , איש אטיקה, שאפשר לאכארכוס לדבר עם הזמרים, במקום לשיר והפך אותו ל"משיב דברים". אותו שחקן לא רק שיחק ושוחח עם המקהלה, אלא אף הציג קטעי עלילה מאגדות דיוניסוס. הדרמה של תספיס הייתה פשוטה למדי, שכן נטלו בה חלק רק שחקן אחד ומקהלה. במחזה הופיעו מספר דמויות, אך גילם אותן שחקן אחד בלבד. הוא השתמש במסכות כדי להחליף את זהותו. כאשר ירד מהבמה, כדי להחליף בגדים, תפסה המקהלה את פסק הזמן בשירה ובריקוד. בשלב זה נכנס גם סיפור העלילה. תספיס זכה במקום הראשון בתחרות[8].  מאז 'תספיס', היה לכינוי לשחקן.

חידושיו של תפסיס היו שלב חשוב בדרמה היוונית ('דראן' ביוונית פירושו 'לעשות', 'לפעול' ולפיכך, 'דראמה' היא עשייה, פעולה). במחזותיו של תפסיס – שמהם לא השתמר אף אחד – היו כבר רוב היסודות של הטרגדיה היוונית.  בימיו הוכר המחזה הטראגי הכרה פוליטית. הטיראן של אתונה, פייסיסטרטוס, קבע אותו כחלק מההופעות האמנותיות ביום חגו השנתי של האל דיוניסוס באתונה. תחרויות דרמטיות על פרס שניתן מטעם המדינה (ויתכן שניתן בו פרס – תיש – עבור המנצח), שימשו דחיפה חזקה להתפתחותו של הסוג הספרותי החדש, שזכה בכך שהאומה היוונית תכיר בו [9].

מצורה זו של חזיון דתי, צמחו שני סוגים שונים של דרמה: דרמת הסאטירים  (ראו להלן) והטרגדיה.

בתחילתה היתה הטרגדיה מחזה מאולתר. הטיראן פייסיסטרטוס[10], הנהיג תחרויות בטרגדיות, בפסטיבל הדיוניסיה הגדולה. בכך הוא הניח את המסד לעליונות התרבותית של אתונה כמו כן, גרם פייסיסטראטוס להעלאת האיליאדה והאודיסאה של הומרוס על הכתב לראשונה, ושילבן בתחרויות דקלום בחגיגות הפאנאתנאיה (Panathenaica) שיסד[11]. פעולה זו הרחיבה את היכרות אזרחי אתונה עם המיתוסים הקדומים ואפשרה את הפיכתם לנושאי המחזות לעתיד לבוא.

פריחתה הפוליטית והמדינית של אתונה הדמוקרטית בשלהי המאה ה-6 ובמחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס, השליכה על התפתחות החיים הרוחניים והתרבותיים כפועל ישיר של הקשר ההדוק בין הפוליס לחיי האזרחים, ובמרכזם הטרגדיה שהתפתחה בתקופה זו, העמיקה והעשירה עד שהפכה להיות המחזה הפיוטי הגדול המוכר כיום. המשטר החדש והניצחונות על הפרסים, שהעמידו את אתונה בין הראשונות שבמדינות יוון, השפיעו על חייה רוח של אתונה בכלל ועל התפתחותה טרגדיה בפרט. תוך זמן קצר, פשט המחזה הטראגי הרבה מקווי מורשת מוצאו הפרימיטיבי והשתנו נושאיו. אלו לא היו לקוחים עוד מן המיתוס של דיוניסוס בלבד, אלא מכול תחום המיתולוגיה.

הטרגדיה היתה מורכבת אם כך, מפרולוג וממספר תמונות וכללה סדרה של נאומים ודיאלוגים בין השחקנים ושירי מקהלה וריקודים. הטרגדיה היתה הישג אתונאי. הצגת טרגדיות היתה טקס דתי ואירוע ציבורי.  הצגת הטרגדיה (והקומדיה) היתה עניין מדיני וכלל עממי באתונה. המחברים, השחקנים וחברי המקהלה, היו אזרחי הפוליס, שנטלו חלק בהצגות שהועלו מטעם המדינה, עבור כלל אזרחיה. הטרגדיה היתה חלק בלתי נפרד מחייו הרוחניים של בן הפוליס האתונאית, וסביר להניח שהעובדה שסוג ספרותי קשה ונשגב כמו טרגדיה (והעובדה ששתים מהקומדיות של אריסטופאנס היו מלאות וגדושות קטעים מהטרגדיה), היה כה פופולרי, מלמד על רמתו האינטלקטואלית הגבוהה, של הקהל האתונאי.

במאה החמישית  לפנה"ס, כבר הייתה אתונה חברה ממוסדת, שלמדה מהי דמוקרטיה. פריקלס, מושל אתונה, השתדל להנהיג חברה זו על-פי הסכמים חברתיים ועל-פי חוקים. באירוע השנתי לכבודו של דיוניסוס, השתתפו שלושה משוררים וכל אחד הציג טטרלוגיה, כלומר שלש טרגדיות ומחזה סאטירי. אולם עד מהרבה חבשה הטרגדיה כתר של אצילות בספרות ובחברה, בניגוד לבּוּרְלֵסְקָה[12], של הקומדיה ומחזה הסאטירים[13].

בכול סוגי הדרמה, נעשה שימוש במסכות. כל שחקני התיאטרון לבשו מסיכות עשויות שעם או עץ. היו לכך כמה סיבות. התיאטראות היו גדולים עד כדי כך, שקשה היה להעביר הלכי רוח ורגשות, לצופים היושבים במרחק. בעזרת המסכות, זיהו כהרף עין את הגיבור, אם זקן הוא או צעיר, גבר או אשה, שמח או עצוב. המסכות ענו על הצורך של כל שחקן לגלם כמה תפקידים. גברים מלאו תפקידי נשים. הן הציגו פאן אחר של האישיות של השחקן.  לא לחינם הן נקראו "פרסונה" (persona). היו מסיכות שלהן היו הבעות שלווה מצד אחד ונזעמות מצד שני, שאפשרו לשחקן להחליף מצבי רוח, בתנועת ראש אחת מהירה. סיבה נוספת היתה אקוסטית. היו במסכות פיות בתבנית ארובה, ששמשו מעין מגאפונים להגברת הקול[14].

אייסכילוס (Aeschylus 456-525 לפנה"ס) הוא המחזאי הקדום ביותר, מבין המחזאים אשר יצירותיהם שרדו. הוא ששחרר את הטרגדיה מן הטפל והפרימיטיבי ועשה אותה ליצירה נעלה. הוא עיצב את לשון הטרגדיה כלשון פיוטית נשגבת וקבע את עיקרי הטכניקה הבימתית. הוא עשה צעד מכריע לעיצוב הדרמה הטראגית, בהכניסו שחקן נוסף ליד האקסארכוס. זה אפשר בפעם הראשונה עימות חזיתי בין שתי דמויות. כמו כן, הבליט את החלק הדיבורי על חשבון המקהלה, שהפחית את מספר משתתפיה, מחמישים, לעשרים. כמו כן, היה הראשון שעשה שימוש בתפאורות. אייסכילוס, שהיה בעל רגש דתי עמוק ומאמין גדול באלים ובשלטונם הצודק, מילא תפקיד חשוב בהתפתחותה הרעיונית, האמנותית והחברתית של אתונה, באמצע המאה החמישית לפנה"ס.  ידועים לנו שמותיהם של שבעים ותשעה ממחזותיו, אך רק שבעה מהם שרדו[15].

סופוקלס , Sophocles)  406-494 לפנה"ס), הוסיף למחזה שחקן שלישי (tritagonistes). ובכך אפשר מורכבות דרמטית גדולה יותר מזו שהתאפשרה באמצעות שני שחקנים. בכך הפך את החזיון הפולחני, להצגה תיאטרלית של ממש. כמו כן, ייחס חשיבות לאביזרי תפאורה[16]. מכונה תכופות "גדול כותבי הטרגדיות היווניות" ומייחסים לו את כתיבתם של למעלה ממאה מחזות. מהם שרדו רק שבעה[17]. הטרגדיות של סופוקלס עוסקות בשאלות הגדולות של החירות מול הגורל.  הן מראות, שגם כשהאדם נוהג על פי אמות מידה מקובלות של תבונה ומוסר, הוא עלול להיקלע לצרות.  במהלך הטרגדיה הוא מגלה שישנה חוקיות כלשהי – שהוא הפך אותה מבלי דעת – ועל כך הוא משלם במצוקותיו ובאבדן אושרו.

אורפידס ( Euripides406-480 לפנה"ס), היה אחרון כותבי הטרגדיות הגדולים של יוון. הוא השתייך, לקהל גדול של משוררים, שכתבו מחזות להצגה בתיאטרון, שהתקיים באתונה, בפסטיבלים מיוחדים שנערכו בה כמה פעמים בשנה. בין אייסכילוס וסופוקלס מזה ואורפידס מזה, עומדת התנועה הסופיסטית. הרבה מחידושיהם ומרעיונותיהם של הסופיסטים מצאו את ביטויים בדרמות של אורפידס ואף שיטת הוויכוח שלהם משתקפת לא אחת ביצירתו. הספקנות הדתית שאפפה את הסופיסטיקה, הטביעה את חותמה על אורפידס. התנועה הסופיסטית היתה פניה מן העולם שמעבר לאדם, אל חקר טבע האדם. והדרמה של אורפידס היא דרמה פסיכולוגית מובהקת. היצירות של אורפידס עוסקות בחברה וביחסים שבין בני האדם. הוא כתב על חירות האדם, ובעיקר על חירות רוחו. הנפשות הפועלות ביצירתו של אייסכילוס היו למעלה ממידת אנוש. הדמויות של סופוקלס היו קרובות יותר לחיי היום יום, אבל לקוחות כולן משכבה דקה של רמי מעלה. אורפידס לעומת זאת, מתאר את בני כל השכבות, מרמי יחש ועד לעבדים,  אנשים כפי שהם.  גם אם שמותיהם לקוחים מעולם האגדה, גיבוריו של אורפידס הם גברים ונשים פשוטים בני זמנו. אורפידס הפליג בניתוחים פסיכולוגיים שלא נראו בדרמות של קודמיו והיו עשויים להיראות מדהימים בעיני הצופה הרגיל[18].

אין פלא אפוא כי מחזותיו של אורפידס מוצגים גם בימינו, הן בתיאטראות מודרניים והן באותם תיאטראות קדומים, שכמה מהם נשתמרו ביוון עד ימינו  כמו למשל התיאטרון באפידאורוס (Epidaurus) שבפלופונז, אף שאורפידס נהנה מפופולריות גדולה בתקופות מאוחרות יותר, הוא לא זכה להערכה רבה בתקופתו שלו[19]. מייחסים לו את כתיבתם של 92 מחזות, אך מהם השתיירו שבע עשרה טרגדיות בלבד[20]. בין הייתר כתב, מחזה מיוחד, "הבקכות" (The Bacchae), שכל תכליתו הייתה מלחמה בפולחן דיוניסוס. המחזה, זכה למקום ראשון בפסטיבל הפאנאתנאיה[21], חג יווני שנערך פעם בארבע שנים, ושבמסגרתו נערכה תחרות בין מחזות. המחזה מתאר את פולחן האל דיוניסוס, ומציג אותו כדמות במחזה (השחקן המגלם אותו היה אמור להופיע עם מסכה מחייכת תמיד, גם לנוכח הזוועות המתרחשות על הבמה). דיוניסוס תובע משליט תבאי, פנתאוס, הכרה בקיומו וסגידה לו. פנתאוס מסרב, ובתמורה לוקות נשות העיר, ובראשן אמו של פנתאוס, ב"שיגעון באקכי"[22] ורוצחות אותו.

במחזה זה,  מתאר אורפידס ,בסיפור עלילה מרתק, ואפילו משכר, את הופעתו של דיוניסוס בכפר הולדתה של אמו סֶמֶלי. הוא פונה ואומר לצופיו כי לכאורה, פולחן דיוניסוס מביא לידי התלהבות ואובדן חושים, ואולי אף לידי תחושה של חופש וחירות, אך למעשה הזובחים הם עבדים לדיוניסוס, המשחק בהם ומהתל בהם כרצונו.

בפתיחת המחזה מופיע דיוניסוס, ומתאר כיצד עבר מארץ לארץ – מלודיה לפריגיה, ומשם לפרס ולמדי- ובכל מקום נטע גפנים וגידל ענבים, ולבסוף הגיע לתבאי. דיוניסוס כועס על כי אינו נחשב כבנו של זאוס ואינו זוכה לכבוד הראוי לו.  לכן בא לנקום באחיותיה של אמו סמלי, בבית המלכות של קדמוס ובנכדו, המושל פנתיאוס. וזה יהיה העונש, כפי שמתאר דיוניסוס: "לכן אענוש אותן אני בשיגעון, מביתן אגרשן ובהרים תתעינה לבושות כמו העובדות אותי ברגש. לכל הנשים בנות -משפחת תיבי לעזוב את קירות ביתן אני פקדתי, סביב לבנות קדמוס כולן תתאספנה, על-יד עצי הר ובין סלעים שוכבות – ככה תלמד העיר אף למרות רצונה כי בעוון התכחשה לעבודת אל בכחוס[23]. ותכפר על כזבים אשר דיברה באמי כי אנוש ולא אל זווס המוליד את בנה" . המחזה מתאר את דיוניסוס כדמות של רואה ואינו נראה  ולעתים רק קולו נשמע.  כשהוא מתגלה, הוא לבוש בכתונת עור, מחזיק מטה תירסוס בידו וזר עלי קיסוס על ראשו והוא מפתה את הנשים לעזוב את ביתן, לצאת אל הכרמים ואל השדות ולעבוד לאל דיוניסוס.  פנתיאוס, מושל העיר, יוצא למאבק בדיוניסוס, אך נכשל.  כל העיר נסחפת אחר דיוניסוס, וביניהן אגבה – אמו של פנתיאוס.  הן הופכות ל"מנאדות", שפירושו ביוונית "אחוזות שיגעון", רוקדות ושרות ונכנסות לאכסטזה, שמעבירה אותן על דעתן. בטירופן הן עוקרות ושוברות הכול, וקורעות לגזרים את בעלי-החיים, הנקרים בדרכן.  שיאו הטרגי של המחזה הוא הרגע שבו נשבר פנתיאוס המושל, שנלחם בדיוניסוס, ומתפתה גם הוא לדיוניסוס, המזמין אותו לבוא עמו אל היער אל הנשים המרקדות.  דיוניסוס מפתה את פנתיאוס לעלות ולשבת על ענף בין העצים, והנשים בטירופן – ובראשן אמו של פנתיאוס, אגבה – מסתערות עליו וקורעות אותו לגזרים. אגבה בטירופה ובעיוורון חושיה נושאת את ראש בנה הכרות  ומאמינה כי זהו ראשו של אריה[24].

יסודות הטרגדיה

הטרגדיות שאלו את נושאיהן מתוך הסיפורים המיתולוגיים על האלים והגיבורים, או מסיפורי מעשה דמיוניים. לעתים גם מאירועים היסטוריים. מבחינת המבנה הכלל, לא חלו שינויים בטרגדיה בעת העתיקה, אם כי נוספו בה נפשות פועלות. המחזות היו בנויים על העיקרון של שיחה בין שני שחקנים, שירה הראשון של המקהלה, שיחה נוספת בין שני השחקנים והאקסארכוס, שירה השני של המקהלה, שיחה נוספת בין השחקנים והאקסארכוס ולסיום, שיר אחרון של המקהלה. יחד עם זאת, ניתנו למחזאי אפשרויות שונות לגיוון הסצנה, כמו מונולוג במקום דו שיח, קיצור שירי המקהלה, הפיכת המקהלה לצופה מן הצד, או למעורבת בעלילה ועוד. כנראה שהקהל הסתייג מהצגה של מאורות מזעזעים, כמו רצח, או עינויים והיה צורך לספר עליהם וכך נוצר תפקידו של השליח או המבשר וסיפוריו נתנו לפייטן להפגין את כשרונו הרטורי[25].

כעשרים שנה לאחר מותו של אורפידס, סיכם אריסטו, בספרו פואטיקה, את הקווים שנראו לו כמהותיים בכול טרגדיה, על פי ניתוח של המחזות שהתחברו בדורות שלפניו. הוא טוען שם: "טרגדיה היא חיקוי אמנותי של מציאות חיים נעלה, שלמה בפני עצמה, בעלת שיעור מתאים, שלשונה מתובלת, שנפשותיה פועלות בדרך דרמטית ולא בדרך של סיפור; חיקוי המבצע, באמצעות מאורעות המחוללים חמלה ופחד – את המירוק בנפש האדם".  והמליץ למחברי טרגדיות לשמור על אחדות עלילה, כלומר על רצף אירועים מקושרים באופן סיבתי ("הכרחי או מסתבר", מסביר אריסטו) שנתון בין התחלה לסוף.

הפייטן אינו מצופה לתאר את מה שהתרחש במציאות, אלא את מה שעשוי היה להתרחש. מותו של הגיבור אינו הפתרון ההכרחי בטרגדיה, אך הוא בעל האפקט הטראגי ביותר. האסון הטראגי ביותר הוא בין נפשות הקשורות בקשרי משפחה. ההתרחשות צריכה לעורר אימה, אך לא זוועה, ולכן מקומם של מעשים אכזריים הוא מאחורי הקלעים ולא לעיני הצופים.

הטרגדיה מורכבת מששה יסודות, על פיהן נקבעת איכותה: סיפור המעשה, המידות המוסריות של הגיבורים, האופי הפיוטי, יכולתו של הגיבור לנסח, האופי החזותי והנעימה המוסיקלית.

המשוררים שחזרו את נושאי האגדות באופן חופשי. סיפור האגדה היה מסגרת להצגת דרמה אנושית, שאפשרה למשוררים לבטא אמונות ודעות בענייני דת, מוסר ופוליטיקה, ולהגיב על עניינים אקטואליים. אריסטו הגדיר את הטרגדיה גם כ"חיקוי של עלילה רצינית ושלמה ובעלת שיעור על דרך הפעולה". גיבורי טרגדיה הם דומים לצופים, אך אצילים יותר.

יסוד מהותי בטרגדיה הוא שהגיבור הראשי איננו מושלם וקורבנו שלו נקבע בדרך כלל על ידי הגורל. האלמנט הטראגי, קרי האסון, נוצר בעקבות קללת האלים, או בשל החלטותיו, חטאיו, או טעות בשיקול דעת,  של איש המפתח בעלילה. חוט השני העובר לאורך הטרגדיות, הוא הניסיון של הגיבור לברוח מן הגורל, אך הגורל משיגו (למשל אדיפוס המלך). האירוע הטראגי ביותר, הוא זה המתרחש בין נפשות קשורות זו לזו, בעיקר בתוך משפחה (כמו ב"אדיפוס', 'אלקטרה' ו'מדאה').

ראו באתר זה: תסביכי אדיפוס ואלקטרה.

הטרגדיה האטית היתה לא רק יצירה דרמטית, אלא גם יצירה פיוטית. המקהלה היתה הנושא העיקרי של השירה בטרגדיה ובפיה ננו פרקי שירה מן ה גדולים שבספרות יוון. זאת ועוד, הטרגדיה היא גם מחזה של אידיאות ופרקי ההגות באו בה על פי רוב בשירי המקהלה, שמפיה מדבר המחבר, היישר אל קהל הצופים[26].

מטרת הטרגדיה

תפקיד התיאטרון פוליטי, ציבורי ומוסרי. לפי אריסטו, אחד מתפקידיה של הטרגדיה הוא לעורר רגשות מסוימים ולתת להם פורקן על ידי העלאתם למתיחות של שיא. רגשות אלו – בעיקר חמלה ופחד  התעוררו עקב התמורה שחלה עם ירידתו של גיבור המחזה מההצלחה אל הכישלון. כך למשל, בראשית המחזה "אדיפוס המלך" של סופוקלס, נראה אדיפוס כשליט נערץ ובסופו – סומא , מנודה ואומלל. אמנם, לא כל מחזה טראגי מסתיים במותו של הגיבור, אבל אין טרגדיה בלי התנגשות בין רצון האלים לבין רצון האדם, או בין הצדק לבין העוול וכיוצא בז – קונפליקט הגורם סבל ושבר לגיבור[27].

תפקידו של הקונפליקט הזה ליצור בנפש הצופים קתרזיס – כלומר הזדהות, היטהרות, מירוק מוסר השכל, בנוסף לחוויה הרגשית אסתטית. הוראת המילה "נזילה" ("קטרט" מתארת אשד או תבלול).. הטרגדיה יוצרת "נזילה" אצל הצופה…[28]. אצל אריסטו מתואר הקתרזיס כפעולת הטרגדיה על הצופה, המטהרת אותו בעזרת רגשי פחד וחמלה[29]. כאשר אדם רואה את סבלו של הגיבור, הוא מזדהה עם גורלו ומתעוררת בו חמלה. הגיבור הוא בעל תכונות טובות, איננו אכזר. זהו אדם שנכשל, לא בגלל רשעותו ומידותיו המגונות, אלא בגלל חטא שחטא, או בגלל שכך גזר הגורל, שהיה מושג חשוב ליוונים. הדבר יוצר אצל הצופה פחד, המוביל לענווה וצניעות. כשאדם מרגיש שיכור הצלחה, הוא פוגש אנשים שהגורל מתנכל אליהם ומצטנע. לכן בטרגדיות האנשים הינם אנשי מעלה. לא דלת העם. כשאיש כזה נופל, הדבר רק מגביר את הפחד. החמלה מביאה את הצופה לידי חשש לגורל אושרו, כשהוא משווה את חולשתו, לזו שהמיטה אסון על גיבור המחזה וכתוצאה מכך, הוא ממרק את נפשו מתשוקות מזיקות ומעוררות בו יראה מן האלים (ואולי גם מין השליטים).

מתוך אורפידס, "נשי טרויה".

נאום אשתו של הקטור, כשהחיילים האכאים עומדים להשליך את בנה בן החמש מן החומה.

"בני בני, הבוכה הינך?

למה זה תחזיק בידיך את שמלתי?

הוי מחמד נפשי, עוד חבוק בזרועותי, עוד נשמת חייך המתוקה תשעשעני,

אך לשווא, שדיים אלו הניקוך, ולהבל כל אהבתי ועמלי לגדלך.

בפעם האחרונה חבק נא את אמך, על צווארי הישען בזרועותייך הרכות,

ופיך שים על פי.

הינהו לפניכם, קחו, השליכוהו  מעל החומה כחפצכם, עשו משתה מבשרו,

האלים עזבוני, ליום חתונתי נסעתי ואת בני שיכלתי".

אורפידס ביקש לעורר כך קתרזיס, דהיינו, חמלה, אך גם להאיר את עיני האתונאים עד כמה מיותרת וחסרת טעם היא המלחמה.

הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, ברבע הראשון של המאה ה-5 לפנה"ס, בעקבות המלחמות עם פרס, נכנסו לטרגדיה תיאורי האירועים ההיסטוריים. כך למשל, המחזות 'נשות טרויה' של אורפידס, 'הרס מילטוס' של פריניכוס ((Phrynichus of Miletus) [30] ו'הפרסים' של אייסכילוס. הפאות הנוכריות חיקו את התסרוקות של התקופה. מרבית נושאי התפקידים בטרגדיה לבשו שמלה (כיתון"), עשירה ברקמה ובעלת שרוולים ארוכים.

בטרגדיה בולט במיוחד מקומה של האשה. סביבה נרקמות התפרצויות של אכזבה, הקנאה, השנאה הנקמה ואולי באמצעותה ניתן לעצב בייתר שאת את בעיית הגורל, היצרים, האי רציונלי. במרבית המחזות, האם, הרעיה, הבת או האהובה, מרכזות סביבן עלילות טרגיות (קליטימנסטרה, מדאה, איפיגניה, אלקטרה, אנטיגונה, פדרה ועוד).

קומדיה:

הצגות של קומדיה היו אחד מקווי ההיכר האופייניים לחיי הציבור באתונה. בראשיתה, לא נועדה לבידור. אלא, שבניגוד לטרגדיה, אינה מסתיימת בבכי רע. מייצגה הגדול והיה אריסטופנס (Aristophanes)[31]. זה היה המכשיר העיקרי לבקר את השלטון. לדעת אריסטו, מקורה במזמורים הפאלים לכבודו של פריאפוס (Priapus)[32]. היו אלו שירים של ניבול פה, שזימרו אלו שליוו את הפאלוס (איבר המין הזכרי).

פעילות זו של המקהלה בקומוס (komos), עדיין ללא פעולה דרמטית ועלילה, הייתה הופעות הקומדיה הקדומות ביותר (קומדיה = שיר אוֹדֵי של הקומוס). כשם שאיש לא העז לבקר את השתויים, כך לא ביקרו את הקומדיה. היה זה מכשיר חשוב לשמירה על הדמוקרטיה.  סימן היכר נוסף של הקומדיה האטית היה השימוש במסכות ובלבוש גרוטסקיים. לא ידוע איך, מתי והיכן התפתחה הצגה דרמטית של קומדיה ספרותית מהמקורות הנ"ל.

משפשט פולחנו של האל דיוניסוס ברחבי יוון ומשהתחיל דיוניסוס לסמל את כוחות ה פריון והגידול, נקשרו תהלוכות העליצות בפולחנו ובחגיגותיו. תחילתו של פולחן מוסג זה היתה ה"אכסטיס" – יציאת האדם מגדרו – שמצאה את ביטויה בהתחפשות . הקומוי – חבורות הגברים השיכורה והעולצת, שהשתתפה בפסטיבל היו מתחפשים בתלבושות של בעלי חיים (סוסים, תיישים, צפרדעים, ציפורים) וכשהם חמושים בפסלי פאלוס גדולים, היו מביימים מריבה קולנית ביניהם או פונים בגידופים סאטיריים לקהל. הקבוצות היו נוהגות לקלס זו את זו למצהלות הקהל.

פעמים היה ה'קומוס' מתחלק לשתי קבוצות , וריב מדומה הנושא עמו דברי בדיחה וגידוף, היה מתגלה בין שתי הקבוצות. פעמים היתה המקהלה כולה מגדפת בדברי סטירה, אנשים מן הקהל שהצטופף סביבה. הקומדיה, בצורת הקדומה ביותר היתה הופעות אלו של מקהלות, העבדות לדיוניסוס., עדיין ללא פעולה דרמטית, עדיין ללא עלילה.

ניתן ללמוד  על סגנון הקומדיה מהמחזות עצמם, אך בעיקר מציורי כדים רבים. ציורים אלו מציגים נושאים לא ריאליסטיים, כך שניתן לאבחן בקלות שמדובר בקומדיה, וכמו כן מצוירת במה. בציור הכד "כורוגוי", שפירושו מפיקים, הקומדיה מיוצגת על ידי עבד, כדברי אריסטו: "קומדיה מייצגת דמויות נחותות מהאדם הרגיל".

הדעות בתוך יוון היו חלוקות על מקור הקומדיה. יתכן שהיסוד הדרמטי של הקומדי התפתח מן המקהלה וכמובן טרגדיה, כך בקומדיה "הופרשו השחקנים " מעל המקהלה. יחד עם זאת, יתכן מאד שהתפתחות ה"קומוס" על אדמת אטיקה, הושפעה מן המחזה המבדח של הדורים. היו אלו קבוצות קטנות, של שחקנים מהתלים שהיו מציגות בכפרי הפלופונזוס, תמונות משעשעות מן ההווי. הכפרי. אולם הקומדיה , שהתפתחה מתוך הווי כפרי זה, היתה עלולה להישאר עד סוף ימיה בחזקת מַסְקָרַדָה (חג מסכות) כפרית, אלמלא התפתחותה של הפוליס האתונאית הדמוקרטית ואלמלא החיים הרוחניים הערים שהחלו מפכים בה. מכיוון שהמדינה האתונאית הכירה רשמית בקומדיה כסוג של אמנות חדשה ואף החלו להציגה בחגי דיוניסוס לצד הטרגדיה (מיד עלתה על דרך התפתחות חדשה. עם העלאת הקומדיה לעיני קלה האזרחים, נעלמה ממנה האימפרוביזציה, עלתה רמתה הספרותית והיסוד ההיתולי-סטירי נעשה בה חשוב יותר. הביקורת והלעג שלה שוב לא היו מופנים כלפי אנשים מן הקהל, אלא כנגד ראשי הפוליס וגדוליה. על הסטירה האישית, נוספה גם סטירה ממין גבוה יותר: סטירה מכוונת נגד דעות ומוסדות. אנשי סיציליה ומגארה טענו שהקומדיה התפתחה אצלם, אולם בשלותה ובגרותה נעשתה באתונה, שם היה התיאטרון המרכזי.

משערים שהקומדיה הייתה פופולרית עוד לפני שנהייתה לחלק רשמי בפסטיבלים. בשלביה הראשונים הופקה על ידי אנשים פרטיים, אך לא נחשבה מספיק מהוגנת, כדי שיתייחסו אליה כמו אל הטרגדיה ומחזות הסאטירה. היא מוזכרת כחלק רשמי מהדיוניסיה רק ב-486 לפנה"ס ו-40 שנה מאוחר יותר מועלית גם בליניאה, אך כמעט ברור כי הועלתה עוד לפני תאריכים אלו.

התלבושות הצטיינו בכך שהיו מרהיבות וצבעוניות. בעלילות הקומדיה יש פוטנציאל עצום לעיצוב תלבושות דמיונית. בעוד שבטרגדיה יש בתלבושות אלמנט של כבוד, בקומדיה הם בעלי אלמנט גרוטסקי: גרביים בצבע גוף – על כל הגוף – עיצוב בימתי של עירום לא טבעי ומכוער: הפאלוס מוגדל ובולט כי הכיתון (גלימה; בגד חסר שרוולים לגברים, שנקשר בחגורה – מקביל לטוגה הרומית)) ) קצר מדי, הבטן כרסתנית ומייצגת גרגרנות, הישבן מוגדל, הפה והשפתיים גדולים כדי להדגיש את האכילה ואת הדיבור לשם פטפטנות.  הקומדיה עסקה בפיזיות של האדם, בעוד שהטרגדיה עוסקת ברגשות ונפש האדם. הסבר נוסף הוא שחזור טקסי הפריון לכבוד דיוניסוס שבהם נעשה שימוש בסמלי פאלוס. המסכות היו מאוד טיפוסיות לקומדיה- מוגזמות שמותאמות לטיפוסים מסוימים: העבד, הזקן, הכפרי וכו', לכל דמות מספר מצומצם של תכונות מוקצנות שסביבן נבנית הופעתה החיצונית. יש סברה שמסכות אשר ייצגו אנשים המוכרים לתושב האתונאי היו כקריקטורה לאותם אנשים. התה כנראה הצגה מוגזמת של הופעה חיצונית של אלים וגיבורים מסוימים דרך מסכה ולבוש. נשים ובני נוער לא בקרו בקומדיות, בגלל התנועות המגונות וניבול הפה.

אחד ממחברי הקומדיות הראשונות היה אפיכרמוס (Epicharmus) איש סירקוזה, שהשפיע על הקומדיה היוונית. הכרתה של הקומדיה כסוג אמנות חדש על ידי הפוליס באתונה הדמוקרטית, ושילובה בחגיגות הלנאיה והדיוניסיה שבהן הוצגה בפני אלפי אנשים (החל מ-486 לפנה"ס), גרמו לה לעלות מדרגה ממחזה היתולים כפרי לכדי יצירה ספרותית של ממש בצורה ובתכנים. מאלתור ליצירה ספרותית, מסאטירה אישית לסאטירה פוליטית וחברתית תרבותית נוקבת, שמשקפת את חיי הפוליס האתונאית על כל רבדיה. הקומדיות תיארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית ונוקבת. היא היתה לאחת הבבואות העיקריות של חיי המדינה האתונאית.

ימי פריחתה של הקומדיה האתונאית היו בתקופה שמן המלחמות הפרסיות ועד לכישלון אתונה במלחמה הפלופונסית. מתוך מאות קומדיות, שנכתבו והוצגו באתונה בתקופה זו, נשתמרו במילואן רק אחת עשרה, כולן משל אריסטופנס .למרות שמצויות מובאות מתוך מחזותיהם של עשרות מחברים, עבורנו מזדהה היצירה הקומית עם אריסטופנס (450-365).

בתקופתו של אריסטופנס התפתחה התופעה של שימוש בקומדיה כאמצעי לביקורת. בשנת 441 לפנה"ס, כאשר אתונה תכננה את המלחמה כנגד ספרטה, כתב אריסטופנס את "ליסיסטרטה" (מילולית: "השמה קץ למלחמה"), קומדיה המתנגדת למהלכי המלחמה של אתונה. הקומדיה מספרת על נשות יוון המוזמנות לוועידה שכינסה ליסיסטרטה. הן קובלות על כך שבעליהן ובניהן מתים במלחמה ומחליטות לפרוש מן הגברים: לא אוכל ולא סקס. בסופו של דבר, גברים ונשים, אתונאים וספרטנים, יוצאים זוגות זוגות מן האקרופוליס, אל עתיד של שלום.

הקומדיה, כמו הטרגדיה, היא גם מחזה של אידיאות וגם מעשה אמנות. הטרגדיה שואבת מן המוכן, שהרי עלילותיה ודמויותיה לקוחות בעיקר מאוצר המיתולוגיה היוונית. לא כן הקומדיה: ההמצאה, החידוש, המקוריות הם כאן העיקר וככל שההמצאה חדשה יותר, מקורית יותר, דמיונית יותר, כך ייטב לקומדיה. איכר אתונאי קטן, כורת ברית שלום עם ספרטה ('אכאנריס'); מוכר נקניקים המפיל את שלטונו של קלאון, גדול הדמגוגים, לאחר שעלה עליו בנבלותו; איש אחד המשנה את סדרי השיפוט באתונה ('הצרעות'), כורם אתונאי זריז עולה על חיפושית ענק למרומי האולימפוס (השלום) , הם המצאות הפלאים של אריסטופנס.

הטרגדיה חייבת להיות בעלת עלילה הכרחית ומסתברת, כשדבר נובע מתוך דבר. אולם כללי ההכרחיות וההסתברות אינם משפיעים במיוחד על אריסטופנס. גם תיאורן הפסיכולוגי של הנפשות הפועלות אינו חשוב בעיני אריסטופנס. במרכז הקומדיה הפוליטית עומדים עניינים ולא אנשים. בניגוד למחזה הקומי הרומאי, אן הקומדיה של אריסטפנס מפיקה את האפקטים הקומיים שלה מן הצדדים המבדחים והמגוחכים בנפש האדם, כי הקומדיה לא מתבססת על גיבורי המחזה. תפקידם של גיבורי אריסטופנס הוא להניע את גלגלי העלילה ולשמש פה להשקפותיו של אריסטופנס ולכן אין הוא משווה לדמויותיו, קווים אינדיבידואליים משלהם[33].

מחזה סאטירים

דרמת הסטירים היה מחזה הדומה בצורתו לטרגדיה, אבל מבוסס על אגדות מבדחות, גרוטסקיות המקהלה היתה מופיעה בלבוש של סטירים. הסאטירים היו דמונים של היערות והגבעות, יצורים שחציים חיות וחציים בני אדם. הם היו בני הלוויה, או התהלוכה, של דיוניסוס, או של פאן. מתוארים לרוב כבעלי תיאבון מיני גדול. החשוב שבהם הוא סילניוס. מקבילותיהם הנקביות היו המניאדות. ידוע במיוחד פסלו של פרכסיטלס, 'הסאטיר המוזג יין'. מחזות הסטירים לא כללו בהכרח דמויות של סאטירים או דמויות מהמיתולוגיה היוונית, אולם לרוב היה זה מחזה בוטה, המציג תמות של שתיית יין, וכן סצנות בעלות רמיזות מיניות בוטות.

מספר חברי המקהלה בהצגה נע בין 12 ל-15, בדומה לחברי המקהלה בטרגדיות.

הנושאים שהוצגו במחזות נלקחו מהמיתולוגיה היוונית. העלילה לרוב התרחשה ביערות, במטרה לקשר את העלילה לאל היין דיוניסוס ולטקסים שנערכו לו במסגרת המיסטריות הדיוניסיות. מחזה הסאטירים לא נחשב כקומדיה, אלא היה סגנון נפרד – אחד משלושת הסגנונות של המחזה התיאטרלי שהוצג בתיאטרון היווני, יחד עם הקומדיה והטרגדיה.

ההצלחה של מחזה היתולי זה הייתה רבה, ובעקבות הפופולריות שלו, החלה הדרישה של הקהל שמחזה הסאטירים ישתתף אף הוא בתחרויות הדיוניסיה יחד עם הטרגדיות – בעיקר משום שנתן לקהל סיום שמח יותר לחגיגות . בדיוניסיה האתונאית נהגו כותבי המחזות להגיש לתחרות ארבעה מחזות: שלוש טרגדיות ומחזה סאטירים אחד.

מחזה הסאטירים היחיד ששרד עד ימינו הוא 'הקיקלופים' של אוריפידס. כמו כן שרדו מספר מקטעים ממחזהו של סופוקלס – 'הסאטירים העוקבים'[34].

המחזות נתנו במה לביטוי רגשות גבוהים ונשגבים שאינם חלק מחיי היומיום מחד, ולביטוי עמדות פוליטיות שלא היו עוברות במסגרת אחרת, מאידך; למשל תמיכתו של אייסכילוס בפרסים במחזהו "הפרסים", וביקורתו החריפה של אריסטופאנס על השלטון (ברוב מחזותיו) ועל המלחמה במחזהו הפציפיסטי ליסיסטרטה, שנכתב בעיצומה של המלחמה הפלופונסית. סיפור האגדה היה מסגרת להצגה של דרמה אנושית, שאפשרה למשוררים לבטא אמונות ודעות בענייני דת מוסר ופוליטיקה.

אם רצה טרגיקון כי מחזה משלו יופיע בדיוניסיה העירונית, היה עליו לפנות לממונה מטעם העיר על המקהלה ה"ארכון אפונימוס" ומגיש את היצירה לשיפוטו. אם זו ישרה בעיניו, היה "נותן מקהלה", היינו, מאפשר את הצגת יצירתו. התחרות היתה עזה ולעתים גם מחזאים מפורסמים, לא הצליחו "לקבל מקהלה". המחזאי הנבחר, היה נשלח אל כוריגוס, היינו, אזרח עשיר, שארגן ונשא בהוצאות.  הזיווג בין הכורגוס לבין המחזאי נעשה על פי הגרלה.  לכל מחזאי מונה כורגוס אחד. הכוריגוס היה בוחר במחלל ובמקהלה . הכורגוס דאג לתשלום עבור הדרכת המקהלה, התלבושות, הנגנים, שחקני המשנה, ותלבושותיהם ולעתים גם על התפאורה. במלים אחרות, הוא דאג לכל, למעט התיאטרון והשחקנים.

בדרך כלל ביים כל מחזאי את יצירותיו והיה אחראי על ההפקה כולה. עד לתקופת סופוקלס שיחק גם המחזאי במחזות שכתב. אין ספק שקיבל תמורה כספית על מאמציו מטעם המדינה והמנצח בתחרות זכה בפרס. בכול פסטיבל היה חבר שופטים, שדן את המחזות, כשהזוכים היו מקבלים את זר הקיסוס הדיוניסי.

בכל דיוניסייה הופיעו שלושה טרגיקונים (לא ידוע כיצד נבחרו). כל מחזאי, שהכין מקהלה לחגיגות הדיוניסיה הגדולה, סיפק שלש טרגדיות ודרמה סטירית אחת. סדרה כזו נקראה 'טטרלוגיה' וחייבה בהתחלה קשר נושאי בין המחזות. מאוחר יותר, במאה ה-5 לפנה"ס קשר זה נותק, לפי העדפת המשוררים, והמחזות שהוצגו היו עצמאיים ללא קשר ביניהם.

אף על פי שהדרמה ביוון הוצגה במשך מאות בשנים, נשתמרו עד היום, מחזותיהם של חמישה מחזאים בלבד – אייסכילוס, סופוקלס, אורפידס, אריסטופאנס ומננדרוס – ומתוך המספר הגדול של המחזות שנכתבו, שרדו רק ארבעים וחמישה. שלושים ושלוש מהם טרגדיות, שתים עשרה הן  קומדיות ודרמה סטירית אחת.

בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס[35]. בקומדיות אלו, השתנה הנושא המרכזי, מן הכלל – נושאי מדינה וחברה שהיו מרכז הקומדיה הקלאסית, אל הפרט, האינדיבידואל וחייו, שמחותיו וצרותיו – אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה, יריבות בין שכנים וכו'.

הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה, ואפילו אריסטו ביקר את מחזאי תקופתו ותיאר אותם כנחותים ורדודים לעומת ענקי העבר. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס.

עם כיבוש אגן הים התיכון  והפיכתו ל" Mare Nostrum" ("ים שלנו"), הרומאים הופכים לחלק מהתרבות הקלסית. התיאטרון העתיק של רומא הושפע באופן משמעותי מן המסורת היוונית. סביב שנת 200 אנדרוניקוס (Andronicus) תירגם את הטרגדיות ללטינית. ובראשית במאה ה-2 לפנה"ס, מועלות טרגדיות בלטינית. בתקופה יותר מאוחרת ה"בון טון" של אצילי רומא היה ללמוד יוונית. הדבר נחשב לתרבותי (כשם שברוסיה של המאה ה-18, דיברו צרפתית).  דרמטיקנים רומיים נטו לעבד ולתרגם חומרים שמקורם ביוונית. לדוגמה, מחזהו של סנקה, 'פדרה', התבסס על מחזהו של אוריפידס, 'היפוליטוס'. מעבר לכך, רבות מן הקומדיות שכתבו פלאוטוס וטרנטיוס, כותבי הקומדיה הרומיים המפורסמים ביותר, היוו עיבוד מחודש של יצירות מאת מנאנדרוס (342-291 לפני הספירה)[36].

בהשוואה לתיאטרון היווני, ניתן להבחין בקלות כי התיאטרון הרומי הושפע בצורה פחות משמעותית מן הדת. בנוסף לכך, התיאטרון הרומאי הועלה מסיבות אסתטיות יותר. תכונה נוספת של תיאטרון זה הייתה הצגת מחזות הקשורים למלחמה, בעוד התיאטרון היווני נטה לעסוק בנושא זה באופן עקיף בלבד. תכונות אלו משקפות ללא ספק את התרבות הרומאית הכללית. בסוף המאה ה-16 נדפסו כמה מן המחזות בפעם הראשונה. הדרמה היוונית החלה בהתאוששות מופלאה. מלומדים ואומנים מפירנצה, ניסו לשחזר את הטרגדיה היוונית על מקהלותיה ויצרו את האופרה הגדולה. משוררים תרגמו את הנוסח היווני לשפות אירופאיות והדרמה היוונית נעשתה חלק מהשכלתו של כל אדם מערבי.

הערות

[1] מאגיה היא פעילות שנועדה להשפיע על המציאות באמצעים על טבעיים. המונח העברי המקביל הוא "כישוף". המאגיה היא ניסיון למשוך כוחות עליונים למציאות הארצית כדי להשפיע על משאלותיו של האדם. מקור המושג 'מאגיה' בשפה הפרסית 'מאג' ומשמעו כהן. ביוון וברומא תורגמה המילה למכשף, קוסם מתייחס לפולחנים שמטרתם לבצע קסם. בקרב קבוצות מסוימות, בעולם היווני-רומאי העתיק נודעה חשיבות רבה למאגיה, בשל האמונה ביכולותיה להשפיע על המציאות באמצעות העל טבעי, ואף לשלוט בה.

[2] אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה, המשטר, החברה וחיי הרוח, בעיר-מדינה יוונית, מוסד ביאליק, ירושלים (להלן: אתונה בימי גדולתה), עמ' 103.

[3] דיתיראמבוס הוא השם של שירי דיוניסוס. נתכן שפירושו הוא "ילוד פעמיים" והוא כינויו של האל דיוניסוס ומבוסס על אגדה יוונית על לידתו הכפולה. (יי פרנדובסקי, מיתולוגיה, תרגם ל' לאור, תל אביב, תשי"ד, עמ' 84).

[4] ד' גילולה , גם סוקרטס בעננים — תיאטרון ודרמה ביוון וברומא , ירושלים תשנ"ו , עמי . 40-31

[5] במיתולוגיה, מרסיאס ניגן בו, בתחרות עם אפולו.

[6]  ראו באתר זה: יוון – סיור באיים הקיקלדיים.

[7] Pickard-Cambridge, Sir Arthur Wallace. 1927. Dithyramb Tragedy and Comedy. Second edition revised by T.B.L. Webster, 1962. Oxford: Oxford University Press, 1997.

—. 1946. The Theatre of Dionysus in Athens.

[8] על-פי המסורת היה תספיס ראש מקהלה, שהופיעה בחגיגות הדיוניסיה וסיפרה בזמר עלילות גיבורים מהמיתולוגיה היוונית. במהלך הדיוניסיה של שנת 534 לפנה"ס בקירוב החליט תספיס לנסות צורה חדשה של הופעה: במקום לספר את העלילה בשירה, כאשר גם הדיאלוגים מוצגים בשירה – "אכסארכוס", הציג את דמות הגיבור בגוף ראשון, והשיב לדברי המקהלה בדיבור במקום בזמרה. מכאן התפתחה לראשונה אמנות המשחק, ועל שום כך מכונים שחקנים לעיתים בשם "תספיאנים", בעיקר בקרב דוברי אנגלית

[9] אתונה בימי גדולתה , עמ' 104.

[10] פייסיסטראוס נחשב לטיראן אהוד, נאור ומתון. צורת שלטונו מתוארת כשל אזרח יותר משל רודן, כשואפת לשוויון, מטפחת שלום. הוא שמר על חוקי סולון, אף כי בפועל שם את עצמו מעל לחוקים האלה.

[11] הפאנאתנאיה (Panathenaica)  היה הפסטיבל העתיק והחשוב ביותר באתונה העתיקה ואחד החגים החשובים ביותר ביוון כולה. הוא היה החג שבו הפגינה אתונה, ומאוחר יותר האימפריה האתונאית, את עוצמתה מול יוון כולה. לכבודה של האלה אתנה פוליאס מגינת העיר. לפי פלוטרכוס, תסאוס שינה את שם הפסטיבל מאתנאיה לפאנאתנאיה, לאחר שאיחד את אתונה והיישובים סביב לה לפוליס אחת, וקבע את הפסטיבל כחג משותף לכולם. הפסטיבל התקיים כל שנה בחודש הראשון של השנה האטית אשר נקרא הקטומאיון (Ἑκατομβαιών). אחת לארבע שנים הפסטיבל נחוג בצורה מפוארת יותר ונקרא הפאנאתנאיה הגדולה

[12] בּוּרְלֵסְקָה או גַּחְכִּית (Burlesque) היא סוגה תיאטרונית הומוריסטית העושה שימוש בפרודיה ובהגזמה גרוטסקית (גליה ירדני-אגמון, האנציקלופדיה העברית כרך שמיני, עמ' 52).

[13] נ' שפיגל, "על הגדרת הטרגדיה לאריסטו", עיון, י"ב, תשכ"א.

[14] ס"מ באורה, יוון הקלאסית, התרופות כגולות בהיסטוריה של תרבויות העולם, תרגום: אהרון אמיר. ספריית טיים לייף , מעריב, 1970, עמ'150

[15] מחזותיו של אייסכילוס ששרדו הם : הפרסים, השבעה נגד תבי,המבקשות מחסה, פרומתאוס הכבול ואורסטיה – טרילוגיה הכוללת את אגאממנון, נושא הנסך ובנות החסד

[16] משה לזר, "טרגדיה", האנציקלופדיה העברית, כרך י"ח, עמ'901

[17] איאס, אנטיגונה, אדיפוס המלך, פילוקטטס, אלקטרה, בנות טרכיס ואדיפוס בקולונוס

[18] אתונה בימי גדולתה עמ' 125-126

[19] תולדות הדרמה והתאטרון, עמ 19-20

[20] המפורסמות שבטרגדיות של אורפידס הו אלקסטיס, מדאה, היפוליטוס, נשי טרויה

[21] הפאנאתנאיה (ביוונית: Παναθήναια, בלטינית: Panathenaica) היה הפסטיבל העתיק והחשוב ביותר באתונה העתיקה ואחד החגים החשובים ביותר ביוון כולה. הוא היה החג שבו הפגינה אתונה, ומאוחר יותר האימפריה האתונאית, את עוצמתה מול יוון כולה. (אריסטו, מדינת האתונאים, תרגום: דוד אשרי, ירושלים: י"ל מגנס, תשס"ו, עמ' 40). הפסטיבל התקיים כל שנה בחודש הראשון של השנה האטית אשר נקרא הקטומאיון (Ἑκατομβαιών). אחת לארבע שנים הפסטיבל נחוג בצורה מפוארת יותר ונקרא הפאנאתנאיה הגדולה

[22] במהלך ה"שגעון הבאקכי" (המילה "באקכי" פירושה השילוב בין דיוניסוס למאמין בו) היו הנשים רוקדות עירומות ביער, משתכרות, ומסוגלות לבתר אדם בידיהן החשופות, ולאכול את בשרו.

[23] בניגוד למה שמקובל לחשוב, "בכחוס" אינו בהכרח שמו הלטיני של דיוניסוס. השם "בכחוס" היה נהוג גם ביוון הקלאסית

[24] אוריפדס, הבקכות, תרגום אהרן שבתאי, הוצאת שוקן

[25] אתונה בימי גדולתה, עמ' 103

[26] אתונה בימי גדולתה, עמ' 136.

[27] אתונה בימי גדולתה, עמ' 108.

[28] הרפואה היוונית טענה שהמחלה הינה תוצאה של אי שיווי משקל בין נוזלים. לכל אחד  מהם יש תפקיד אחר. כולם יחדיו יוצרים איזון. אדם בעל מזג טוב… הרפואה היוונית (ובעקבותיה הערבית) טפלו במחלות על ידי טיפול בנוזלים (הקאה, שלשול)[.

[29]  אריסטו, הפואטיקה, בתרגומו של יואב רינון, עורך: יעקב גולומב. הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ג. עמ' 78.

[30] פעל בשלהי המאה הו' לפנה"ס. בשנת 511 לפנה"ס הציג את מחזהו "כיבוש מילטוס" ((The capture of Miletus.),

[31] איתן בורשטיין, לקסיקון לתרבות הקלאסית, אלים, אישים, מושגים ואתרים,  הוצאת Pertinax (להלן:  לקסיקון לתרבות הקלאסית) עמ' 595

[32] במיתולוגיה היוונית אל משני של הפריון והחקלאות, מגן חיות המשק, עצי הפירות, הגנים ואיבר המין הגברי. פריאפוס מאופיין בזקפה קבועה וגדולה יתר על המידה המהווה מקור למונח הרפואי פריאפיזם. הוא היה דמות פופולרית באמנות ארוטית בפומפיי ובהרקולנאום ובספרות לטינית, והוא הנושא של אוסף החרוזים הגסים וההומוריסטיים לעיתים קרובות המכונה Priapeia.

[33] אתונה בימי גדולתה, עמ' 150

[34] Satyr play, Encyclopedia Britanica

[35] מנאנדרוס (ביוונית: Μένανδρος;‏ 342 – 291 לפנה"ס) היה מחזאי ביוון העתיקה בתקופה ההלניסטית. נולד באתונה העתיקה ונחשב אבי "הקומדיה החדשה", סוג הקומדיה שהתפתח ביוון אחרי הקומדיה הקלאסית. מנאנדרוס היה המחזאי הראשון בספרות העולם המערבי שהאהבה הייתה לו לנושא ראשי למחזותיו, אהבה לא ככוח דמוני כמו אצל אוריפידס, אלא כרגש המסוגל להתגבר על מכשולים ולנצח. נושא היחסים שבינו לבינה הפכו אותו לחלוץ בסוג זה של קומדיה ולמשפיע על הדורות הבאים (ראו להלן).

מנאנדרוס העריץ וחיקה את אוריפידס ודמה לו בהתבוננותו החדה בחיי המעשה וביכולת הניתוח שלו את חיי הרגש. מחזותיו התמקדו בתיאור אירועי היומיום והוא שרטט במבט סאטירי ומלגלג, מגוון תכונות אנוש כמו חנופה, גסות, פטפוט, סכלות, קמצנות וקונדסות ועוד.

את עלילותיו בנה ברוב כישרון והמצאה, כפי שאפשר לראות בעיבודים של משוררים רומאים למחזותיו, אך בניית דמויותיו לוקה במידה מסוימת של חדגוניות. ברוב מחזותיו מופיעות אותן דמויות ארכיטיפיות של הנאהבים הצעירים, האב הנוקשה והמחמיר, הבן ההולל והפוחז והעבד התככן ורוקם המזימות.

מתוך רכיבי הקומדיה הקלאסית הוא ויתר על המקהלה ושמר על "אחדות המקום"; הצגותיו התרחשו תמיד ברחוב העיר, מסביב לשניים שלושה בניינים, שהיו המרכז לכניסות ויציאות מרובות, שתרמו לתחושת הקצב והפעילות התזזיתית על הבמה.

[36] מננדרוס נולד באתונה העתיקה ונחשב אבי "הקומדיה החדשה", סוג הקומדיה שהתפתח ביוון אחרי הקומדיה הקלאסית. בקומדיות של מנאנדרוס ואחרים מכותבי הקומדיה החדשה, השתנה הנושא המרכזי, מן הכלל – נושאי מדינה וחברה שהיו מרכז הקומדיה הקלאסית, אל הפרט, האינדיבידואל וחייו, שמחותיו וצרותיו – אהבה וידידות, תמונות מחיי היומיום, יחסים בתוך המשפחה, יריבות בין שכנים וכו'.

מנאנדרוס היה המחזאי הראשון בספרות העולם המערבי שהאהבה הייתה לו לנושא ראשי למחזותיו, אהבה לא ככוח דמוני כמו אצל אוריפידס, אלא כרגש המסוגל להתגבר על מכשולים ולנצח. נושא היחסים שבינו לבינה הפכו אותו לחלוץ בסוג זה של קומדיה ולמשפיע על הדורות הבאים