צביונו הראוי של יום השואה.

כתב: גילי חסקין, ‏22/04/2020;

תודה למולי ברוג ולגדעון ביגר על הערותיהם.

מאמר דעה זה הוא עיבודו והרחבתו של מאמר דעה קודם: "הרהורים ליום השואה -מיהו גיבור?".

ראו גם, באתר זה:  הרהורים ליום השואה – מיהו גיבור? ; ראו גם: פרשת הנוקמים בנאצים, במלחמת העולם השניה..

אינני בן לניצולי שואה, אבל הנושא מעסיק אותי מזה שנים, החל מקריאת ספריו של ק' צטניק (יחיאל דינור) , דרך סיורים ב"יד ושם" ובמוזיאון לוחמי הגטאות ואפילו דרך סרטים, החל מ"שואה" של קלוד לנצמן, דרך "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג ועד סרטים שנויים במחלוקת כמו "החיים יפים" בבימויו רוברט בניני. היו לי הזכות והכבוד לגמוע תורה מפיו של פרופ' אהרון וויס, מעורכי האנציקלופדיה של השואה. גם היסטוריון וגם אוד מעשן, אחד שבא מאותה פלנטה אחרת, אדם שחווה מה שלא נבין מעולם. מפיו למדתי ש"גבורה" אינה נחלתם הבלעדית של הלוחמים, כדוגמת מרדכי אנילביץ', פאבל פרידמן  וחייק'ה גרוסמן, אלא של כול מי ששרד את התופת ושמר על צלם אנוש.

אהרון וייס -אחיו של  ח"כ (לשעבר) שבח וייס – פתח לפני צוהר לפנים שלא הכרתי בסיפור השואה, עד שהנושא כבש אותי ולפרק זמן מסוים, כמעט והשתלט על חיי. כאחוז אמוק "בלעתי" ספרי שואה, קראתי מחקרים, יצאתי לסיור במוזיאונים וגביתי עדויות מניצולים.

אני סבור שהאירוע ההיסטורי הקוסמי שחווינו, הפך לעמוד האש שלאורו החברה הישראלית משקללת את מצבה והחלטותיה הקיומיות. גם כיום אנחנו משווים את מצוקותינו הביטחוניות לשואה ומשם מסיקים לגבי מצבנו הביטחוני. לדאבוני, המסר האוניברסלי הולך ונשכח. יש פחות ופחות דיונים לגבי מה שחנה ארנדט כינתה "הבאנליות של הרוע"[1]. פרופ' יהודה אלקנה ניצול שואה אף הוא, כתב בסוף שנות השמונים של המאה העשרים : "מאושוויץ יצאו שני עמים: האחד אומר 'זה לא יקרה שוב' והשני אומר 'לי זה לא יקרה שוב' רוב ניצולי השואה יגידו לך שהדבר החשוב ביותר הוא מה שאמר הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". לדבריו, יחסה של החברה הישראלית ביחסה לסכסוך עם הערבים ועם הפלסטינים בפרט, נובע מחרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. הוא רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר [2].

במהלך השנים, מדינת ישראל הוצגה כאלטרנטיבה לאסון. ד"ר מולי ברוג, שחקר את הנצחת השואה בישראל, מצביע על כך ש"חיילי צה"ל שנפלו על משמרתם משנות ה-80 ואילך, לא זכו ברובם להנצחה והכרה ציבורית כמו קודמיהם בעבר. משימות השיטור וסיכול פעולות האיבה מצד אוכלוסייה אזרחית, יהודית וערבית, בהן עוסק הצבא מזה עשרות בשנים, חידדו את ההקשרים הפוליטיים בשמם נעשו, ועל-כן החיילים שנהרגו במילוי משימתם תוארו לא פעם כמי שנפלו על מזבח אינטרסים צרים ולא מטרות לאומיות. [….] הצורך להצדיק את המוות בשדה הקרב או ברחובות העיר, בשל הפיגוע החבלני או המבצע הצבאי הבאים, לא נעלם. חסך זה ואחרים הובילו לבחירה בשואה כמרחב זיכרון אלטרנטיבי למציאת סמלי הזהות הקיבוצית ולעליית קרנם של קורבנות השואה כמיצגים חלופיים של המוות הפטריוטי. תעודת הזהות של ישראל כניצחונה של הפרדיגמה "משואה לתקומה", הקלה על הבחירה המוזרה לתחליף "חללי מערכות ישראל" במי שלא היו ישראלים, הלכו אל מותם בגולה "כצאן לטבח" וברובם אף לא היו קשורים לתנועה הציונית. "מצעד החיים", "עדים במדים" ומסעות-הזיכרון האחרים, הם בבחינת עליה לרגל למרחביה המקודשים של זהות ישראלית חדשה, זו שמצאה את זכר קורבנות השואה משמעותי לא פחות, ואולי אף יותר, מקרבנות המפעל הציוני בישראל לעיצוב דמותה המוסרית ובניין חוסנה הלאומי"[3].

בָּנָי התאומים יצאו במשלחות של בתי הספר שלהם לסיור בפולין. הם ידעו שאני מסויג ושפרסמתי בעיתונות האלקטרונית את דעתי נגד הטיולים לאושוויץ.

ראו באתר זה: טיולים לאושוויץ

טענתי בתוקף שיש כאן האדרה של השואה והפיכתה לאירוע המכונן, העיקרי של האתוס הציוני. הוספתי בלהט שמדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה, ללא הרזרבות שנשמדו באירופה ויכולות היו למלא את השורות. טענתי שאין לראות בשואה צידוק לקיומנו כאן, שזו ניתנה לנו בתוקף זכות היסטורית ובזכות כוחנו ומוסדותינו שהתגבשו כאן טרם שהשמיים קדרו על עמנו בשלהי  שנת 1939. סברתי שהתלמידים צריכים להתחבר קודם כל לנופים ולהיסטוריה של הארץ הזו, לרגביה ולאתוס הציוני של ההתיישבות ומלחמת הקוממיות. הגדתי לבני שקיבוע מקומנו כקרבן נותן לנו לגיטימציה לכוחנות, כפי שהיטיב יצחק שדה להתבטא בשירו "אחותי על החוף": "למען אחותי זו אהיה חזק, למען אחותי זו אהיה אכזר"[4]. בשם הטבוחים הרשו לעצמם אנשים לרצוח אנשים שנחשדו כ"קאפו" בגטאות ובשם הנספים כביכול, חננה החברה הישראלית את רוצחי ישראל קסטנר, שהואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים וזוכה כשנה לאחר שמישהו נטל את חייו בשם הכבוד היהודי. מחיתי כנגד היומרה לחזק באמצעות השואה את אחיזתנו וזכותנו על ארץ ישראל. טענתי שמדינת ישראל חזקה איננו הלקח היחידי של השואה ושעלינו להיזהר מהבנאליות של הרוע. בני הקשיבו, כדרכם, מי במתינות ומי בקוצר רוח והחליטו אחרת. כיבדתי את דעתם השונה. ליוויתי אותם מרחוק, נסחף בהתרגשותם. הם חזרו, כצפוי, נסערים ונרגשים. מעלים באוב את הבכי הקולקטיבי, משחזרים את החוויה במלוא עצמתה.

ראו באתר זה: מכתב לירדן, מכתב לענבר.

ובכול זאת, אני חושב שאופי העיסוק בשואה הינו מוגזם, סנטימנטלי וקורבני מדי. לטעמי, חשוב ללמוד מה היה שם, אך לא פחות, ללמוד את הניצחון האנושי. כיצד קמו אנשים והפכו את הזוועה לחוויה מעצימה של הכוח לקום ולבנות. למרבית הניצולים הייתה פגיעה טראומטית חזקה במצבם הגופני והנפשי, שבחלקה נמשכה כל ימי חייהם. היא התבטאה בין היתר בזעזוע נפשי גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" שאין באפשרותם לשתף אחרים בכך, שלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהישרדות, וגם בתחושה שהם זכו בחייהם על חשבון אחרים (בשאלה ששאלו את עצמם: "למה דווקא אני שרדתי ואחרים לא?"). תקופה נוראה זו חרתה בחלק מהניצולים צלקות גופניות, נפשיות, שאופיינו לאחר מכן על ידי חוקרים בשם "תסמונת מחנות הריכוז". ניצולי השואה שעלו ארצה, נאלצו להתמודד עם חזית נוספת: היו רבים שהתייחסו בבוז ובהתנשאות כלפי קרבות השואה שהלכו "כצאן לטבח" וחפצו להיות שונים. כך למשל משה טבנקין, שהעמיד את ההבדל הגדול בין חניכי ארץ־ישראל לעומת חניכי הגולה על התגובה הכוחנית הספונטאנית, הנוקמת, במקרה של התעללות[5].  ב-1946 יצא קובץ ספרותי בשם 'ילקוט הרֵעים', ששאף לייצג את רוחו של הדור הארץ־ישראלי החדש[6]. אחד הסיפורים הקובץ הזה היה "הגמגום השני", סיפור שכתב משה שמיר וביטא את התייחסותו של הצעיר הארץ־ישראלי הגאה, החופשי והבריא אל יושבי מחנות הריכוז[7]. איתן רם, שכתב על מאמר זה מאמר ביקורת בביטאון במאבק, שקרא לעצמו עיתון "חוג ארץ־ישראל הצעירה", ביטא באופן חריף את התחושה הצברית "הרואה את הסדיזם החולני של המענה הנאצי – אך גם את אופיו הכפוף, החולני של המעונה"[8].

לא הכול היו שותפים ליחס קיצוני זה כלפי יהודי אירופה אבל הוא עיצב במידה רבה את היחס אל שארית הפליטה[9]. רשימתו של יצחק שדה, "אחותי על החוף", שהוזכרה לעייל, מתארת מפגש בין שדה לבין נערה צעירה שעל זרועה כתובת קעקע "רק לקצינים". הנערה, שעוקרה על ידי הגרמנים, שואלת את שדה אם היא ראויה שבחורים צעירים יסכנו עצמם למענה ושדה עונה לה: "נכונה לך אהבתנו. את אחות לנו תהיי, את כלה לנו תהיי, את אמנו תהיי"[10]. סימול השואה על ידי נערה שדורדרה לזנות לא היה מקרי. דימוי זה היה בהמשך לסטריאוטיפ לפיו הגולה היתה נשית וחלשה ואילו היישוב היה גברי וחזק. נחיתותה כלפי בני הארץ עולה מכל מילה.

למרות זאת, רבים מהניצולים גילו כוחות התמודדות טובים בהמשך חייהם, שיקמו את חייהם, עברו למקום חדש, הקימו משפחות ופיתחו קריירות מצליחות. כפי שאמרה פרופ' חנה יבלונקה, ההיסטוריונית של "לוחמי הגטאות", הסיפור החשוב ביותר הוא התקומה. אם השואה היתה, מכורח הנסיבות פסיבית, הרי התקומה היתה סיפור אקטיבית, סיפור של הצלחה. תקופה זו הייתה חד-פעמית בהיסטוריה של עם ישראל, השואה הייתה נוראה, מעבר לכל דמיון, אך אחריה הייתה ציפייה גדולה להקמת המדינה. היו בפניהם של ניצולי השואה מטרות חשובות וקונקרטיות – הגנה, צבא, עבודה, קליטת הנוער, הקמת משפחות. היו להם תפקידים חיוניים, וביצועם היה מעשה של שיקום גדול יותר מכל טיפול מקצועי, שגם אם היו רוצים להעניק להם, הוא לא היה יכול להתבצע מבחינת ההיקף הנדרש והתנאים ששררו אז.

הציבור שהגיע ארצה מיד לאחר השואה התאפיין בביוגרפיה אותה בנה ועיצב יצר ההישרדות. ציבור זה הותיר את רישומו קודם כל על הצבא ואחר כך בהתיישבות ובעצם בכול רובד של החברה הישראלית. מנחה הדוקטורט שלי, פרופ' יעקב גולדשטיין, היה נער שהתחבא מכווץ בעליית גג במשך שנתיים, איבד את היכולת ללכת ורכש אותה בחזרה, שכל את כול משפחתו ושרד. ובכול זאת, חייו הם הרבה יותר מאותה תופת נוראה. בין תמרורי חייו נכללים קבוצת כנרת, האוניברסיטה העברית, השתתפות הקמת החוג ללימוד ארץ ישראל בחיפה, כתיבת מאמרים וספרים והעמדת רשימה מרשימה של חוקרים. סיפורו של יענק'לה גולדשטיין הוא תמצית הצלחתה של הציונות והניצחון על השואה. סיפורה של השואה אינם רק סיפורם של הקדושים המעונים, ההולכים אל תאי הגזים. הוא גם סיפורם של הניצולים שהצליחו להגיע ארצה ולהגן בגופם על המדינה שאך קמה. כמחצית מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות , בכוחות ההגנה ובצה"ל היו מגוייסי חוץ לארץ,  רבים מהם פליטי שואה, שגויסו תחת השם גח"ל (גיוס חוץ לארץ) ובהתאם לכך היה שיעורם בקרב הנופלים." [11] ארבעה מתוך תרייסר גיבורי ישראל, היו מקרב ה"גח"לייצים", כפי שכונו אז המתגייסים מחו"ל. (חלקם לא עונים להגדרה של "ניצולי שואה", כמו בן ציון לייטנר), שהשתתף בפעולות הפרטיזנים וחווה את אימי המלחמה.  האלוף (מיל') ישעיהו גביש, מנהל מוזיאון הפלמ"ח, הקצה חלק מהנדל"ן היקר ומהמקום שנועד לקבע את האתוס שלו ,לצורך תערוכה ששמה "גם אנחנו היינו מגש הכסף", העוסקת בתעצומות הנפש של גח"ל ומקומם בתקומת המדינה.

ראו גם: תצוגת יד לגח"ל.

לסרטון על "אחד מן הגח"ל"

ההיסטוריון ד"ר שלמה ברגיל טוען, כי ניצולי שואה שהגיעו בסוף שנות הארבעים הצילו את התנועה הקיבוצית. בין 1940-1945, שנות המלחמה באירופה, היו בארץ עזיבות המוניות מהקיבוצים, על רקע של משבר כלכלי, אי סיפוק ותנאים קשים[12]. למעשה, הקיבוצים הפכו לתחנות רכבת – אנשים באו והלכו, גרעינים ובודדים נקלטו ועזבו. והנה, אחרי כל האכזבות והתחושה שנתרוקנה הרזרבה לתנועה הקיבוצית, הגיעו פתאום קבוצות מאורגנות של 'קיבוצי עלייה', ובהן אנשים צעירים שהיו איתנים מאוד ברצונם להיקלט. רובם באו לקיבוצים עם רקע אידיאולוגי. אמנם הם לא היו ספוגים בתורות מארקס ולנין, אבל אפיינו אותם תחושות של אחווה ושל סולידריות, צורך בבית ובקהילה. השיתוף היה חשוב להם יותר מאשר לארץ-ישראלים. ניצולי השואה עלו ארצה, הקימו קיבוצים ש"לוחמי הגיטאות" ו"יד מרדכי" הם המוכרים  שבהם. רמות מנשה, מגידו וגבעת עוז, הם כמה דוגמאות לקיבוצים, שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות בידי גרעינים של ניצולי שואה, שהתארגנו עוד על אדמת אירופה. תנועות ההתיישבות היו אלה שהורו להם היכן להתיישב, בהתאם לצרכים שהכתיבה המלחמה והצורך בהתיישבות בפריפריה. כך, למשל, חברי רמות מנשה קראו לעצמם 'בוני הנגב', וחלמו להתיישב בדרום, אולם נאלצו לקבל את 'דין התנועה' ולהתיישב על הגבעות דרומית ליוקנעם. אברהם (אברשקה) ורד, ממייסדי הקיבוץ, שעבר שבעת מדורי גיהינום בתקופת השואה, אמר לברגיל: "כאן, בקרב היישוב הלוחם חזר אליי הרצון לחיים".

קיבוץ יד חנה, הקרוי על שם חנה סנש, נוסד ב-1950 במסגרת הקיבוץ המאוחד בידי גרעין " דרור –הבונים" של ניצולי שואה מהונגריה. קיבוץ נצר סירני, שנקרא על שם הצנחן אנצו סירני, הוקם מתוך איחוד בין קבוצת ניצולי מחנה הריכוז , שנקראה "קיבוץ בוכנוולד", לבין פורשי גבעת ברנר, חברי מפא"י. לאחר עלייתם, ב-1945, שהו חברי קיבוץ בוכנוולד, כשנתיים בהכשרה באפיקים, וחלמו להקים קיבוץ עצמאי. ביום עלייתם על הקרקע, ביולי 1948, נכתבו בעלון הקיבוץ דברים המתמצתים את תחושתם של ניצולים שהקימו התיישבות: "הקיבוץ עלה ויצא מתוך חברה מושפלת ומשועבדת על ידי האויב, התנער מחלומות ביעותים, השתחרר מכבלי גוף ונפש; עלה בלמדו אותם לחיות יחד עלה בלוכדו אנשים לגוף אחד, בתתו להם מטרה משותפת אחת, בהעלותו אותם על דרך אחת; עלה בספחו את בניו לשורות העם הלוחם על חירותו" [13].

לא רבים יודעים למשל, שחלק ניכר מן החברים בהכשרות המגויסות של הפלמ"ח – סמל הצבריות והישראליות – היו ניצולי שואה! מי שנהנה יותר מכל מהקליטה היה הקיבוץ הדתי, שאחרי נפילות גוש עציון נשארו בו רק כמה מאות חברים בלבד, שקיבוציו גדלו והתחזקו רק בעזרת שארית הפליטה. ניצולים רבים הקימו מושבים, כמו כפר אחים, או הצטרפו למושבים קיימים. סיפור השואה הוא גם סיפורם של עולי רומניה, שהגיעו לכפר ביל"ו, בנו משפחות והקימו משקים. שמואל מוסקל, אביו של דבל'ה, בן כיתתי, קרא לילדיו שלמה, דוב ושושנה על שמות אחיו שנרצחו בשואה. הוא התבונן במלאך המוות וזה השפיל את מבטו. טקסי יום השואה בכפר ביל"ו, הזכורים לי מילדותי, לא היו רק אירועי הנחלה והפנמה של זכר השואה, עבור ילידי הארץ, אלא בעיקר שחזור של חוויה אישית טראומטית עבור רבים. העיסוק בשואה מקבל לטעמי נפח גדול מדי ולא בדגשים הנכונים. הוא יותר מדי עובד על הרגש. התיאור הנקרופילי של זוועות השואה מוגזם בעיני. נוצר מצב שהעיסוק בשואה אפקטיבי בהצדקת קיומנו פה. דבר שהוא מופרך ולטווח רחוק אפילו מסוכן. הפרקים היותר חשובים הם ההיסטוריה של העם היהודי, הסיפור של הניצולים – השורדים.  כיצד הצליחו להגיע לכאן אחרי כל מה שקרה להם והמשיכו לחיות. השואה פחות חשובה מהתקומה. התמצית של הציונות היתה שאנחנו ככל העמים, אבל הדגש היה על היוזמה שלנו. גם לפני השואה וגם אחריה. אנחנו לא חיכינו לאמנציפציה אלא, ברוחו של יהודה לייב פינסקר, שמנו את הדגש על אוטואמנציפציה. גם אחרי השואה , ידענו שיש בכוחנו לשנות את גורלנו. חשוב ואפילו הכרחי להיות במוזיאון של לוחמי הגטאות וחשוב לא פחות לבקר במוזיאון ההעפלה. חשוב לזכור ודבר לא לשכוח וחשוב לראות את היכולת לנצח את הרוע האנושי.

כפי שציינה פרופ' יבלונקה, הפמפום הזה של השואה כדבר החשוב ביותר בזהות היהודית והישראלית , עיוות את יסודות הציונות. התייחסות זו בעיני שגיאה חינוכית ראשונה במעלה. היא מציגה אותנו כמוכי גורל ולא כמנצחים. אפשר וחשוב ללמוד את השואה, את התהומות אליהם יכול להתדרדר הרוע האנושי, את השרידות, את הגבורה, אך חשוב יותר לראות את התקומה, את סיפור ההצלחה של העם שקומם את עצמו מההרס.

הערות

[1]  . חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", הוצאת בבל, תל אביב, 2000

[2] חהודה אלקנה, "בזכות השכחה" פורסם בשוב, אתר האינטרנט של הארץ, 13-10-12

[3] מולי ברוג," מי ימלל גבורות ישראל" אתר האינטרנט של Ynet; ראו גם: מולי ברוג, יד ושם למי- המאבק על דמותו של הר הזיכרון, כרמל ואוניברסיטת בר אילן, 2019.

[4] יצחק שדה , "אחותי על החוף", בתוך: הזקן שהדליק מדורות, 1973.

[5] משה טבנקין (המשורר, בנו של יצחק טבנקין ואחיו של יוסף טבנקין, לימים מג"ד ומח"ט 'הראל') הנגיד את ילידי הארץ וחניכיה עם הסטריאוטיפ של יהודי הגולה: "אני מאמין, שיש… איזו תכונות שבנפש מיוחדות לנו לכולנו, לדור היהודי העברי הפועלי שחונך וגדל כאן בארץ, אשר היו מעמידות את כל אחד מאתנו במחנה הנוקמים (ההדגשה שלי – ג"ח), ללא חשבונות, ללא חישובים, ללא תכלית. גם ללא תכלית" (מ' טבנקין, הכינוס הארצי של בוגרי תנועות הנוער של התנועה לאחדות העבודה, חיפה, 28-29/7/1944 , ארכיון מפלגת העבודה, חט' 456IV , תיק מס' 1).

[6] ש' טנאי ומ' שמיר (עורכים), ספר ילקוט הרעים, ירושלים, 1992 (להלן ילקוט הרעים), עמ' 111-137.

[7]  משה שמיר, "הגמגום השני", שם, עמ' 111-137.

[8] א' רם, "ילקוט הרעים" במאבק, ספטמבר 1946.

[9]  כמה שנים מאחור יותר, קבל יגאל אלון, על כך ש"במשך שנים לא מעטות לקו רבים מילידי הארץ באי הבנה לבעיות הגולה ואפילו ברגש כלשהו של עליונות כלפי יהודייהּ  (י' אלון, "מגמות ומעש", ספר הפלמ"ח א', עמ' 596).

[10]  י' נודד, סביב המדורה", עלון פלמ"ח, אוקטובר 1945.

[11] חנה יבלונקה, ניצולי השואה במלחמת העצמאות, אוניברסיטת בן-גוריון ויד ושם. ראו גם:  יוסי מלמן, "גם להם מגיע אגף הנצחה", באתר הארץ, 16 באוגוסט 2007

[12] שלמה ברגיל, מחפשים בית מוצאים מולדת, עליית הנוער בחינוך ובשיקום שארית הפליטה 1955-1945, יד בן צבי, ירושלים, 1999.

[13]  ברגיל, עמ' 90.