שייט על הניז'ר

 

 

 

 

 

הניז'ר הוא אחד השמות המרטיטים של אפריקה. שמו מעלה אסוציאציות של עורק חיים המחבר את המישורים של מערב אפריקה אל הסהרה מזה ואך הדרום הטרופי מזה. זהו הנהר השלישי באורכו באפריקה, אחרי הנילוס והקונגו. 4167 ק"מ של רצועה רטובה.

הנהר המיתי הזה זורם בקשת לכל רוחבה של מאלי – מתחיל בדרום מערב ברמות המפרידות בין מאלי לגיניאה, ממשיך לצפון-מזרח עד לאזור טימבוקטו ומתעקל שם בברך גדולה בחזרה לדרום, אל האוקיינוס האטלנטי, אליו הוא נשפך הרחק מכאן בתחומי ניגריה. זהו עורק החיים של מאלי, מקור המים המתוקים היחיד במדינה, הסובלת ממיעוט הולך וגובר של גשמים בשנים האחרונות.

הניז'ר איננו רק עובדה גיאוגרפית וחקלאית, אלא גם עצב המחבר שבטים נודדים ויושבי קבע, החיים לחופו או נודדים לאורכו. הוא גם יעד נפלא למטיילים השטים לאורכו, כדי לראות ובעיקר לחוש את הדופק האיטי של אפריקה המערבית.

 

 

מופטי היא אחד ממרכזי סחר הנהרות הגדולים במערב אפריקה. העיר שוכנת על גדות נהר הבָּני קרוב לחיבורו עם נהר הניזֶ'ר; המשמש כעורק תחבורה נהרית לכוון טימבוקטו. בנקודת המפגש הזו חוברים בני השבטים השונים המרכיבים את מאלי: בני הבמברה והסונגהאי החקלאים מהדרום, בני הבּוֹזוֹ הדייגים, בני הפוֹלאני הנוודים בעלי המקנה, בני הדוגון, שמרביתם סוחרים בירקות ואפילו הטוארג, שחלקם מגיעים מחוץ למאלי, מניז'ר, מצ'אד וממחוזות עלומים בסהרה. כל שבט מביא את המוצרים הייחודיים לו והעיר משמשת מרכז סחר אזורי. אפילו ערבים מגיעים לכאן, בעיקר לצורך סחר המלח. היחסים בין השבטים טובים למדי, אבל הם מוגבלים על ידי חוקי טאבו, שאפילו הם אינם יודעים תמיד את פשרם. כך למשל, הבוזו והדוגון אינם יכולים להתחתן ביניהם. מתברר כי כול שבט מוגבל על ידי איסורים שונים.

 

 

פתחנו בסיור בכפר של הפוּלאנים – מקבץ של בקתות קש מעוגלות עם המון ילדים עירומים למחצה ויחפים, פרות ועיזים ונשים הטרודות במלאכת היום – כביסה, בישול, ניקוי הבקתות, ושמירה על הילדים. הגברים נמצאים בעיר בענייני עבודה וחוזרים למחנה רק בערב. זהו כפר עונתי, מאחר והפולאני הם נוודים העוברים מקום בהתאם לעונות השנה ולמרעה הזמין עבור בעלי החיים. הפולאני בהירי עור יחסית לשבטים האחרים וכנראה שהגיעו לכאן מאתיופיה, בחיפושם אחר מזון. שוטטנו בין הבקתות. כמעט חמש אחרי הצהריים והאוויר עדיין לוהטי. היה בשיטוט משהו מהקסם של אפריקה ומשהו מהייאוש. גם צבעוני וגם עני, גם פוטוגני וגם מדכא.

בקרב הפולאני הנוודים יש תופעה של עבדות מרצון, היינו, הישארות בחסות המעסיק המקומי שדואג למגורים ולמחייתם. התנאים במחנה עלובים – אין חשמל, אין מים זורמים (הכפר נבנה קרוב למי הנהר), בידוד ואוורור חלקיים ביותר, המשפחות חיות כמעט ללא רכוש, פרט לכלי בישול, אוכל וביגוד. הכפר הומה ילדים ובנות צעירות. האחרונות צובעות את הפה מסביב לשפתיים, בצבע סגול כהה עד שחור. הילדים סקרנים וחייכנים אף כי, למרבה הצער, אינם חדלים מלבקש "קאדוס" – מתנות בצרפתית – בקולי קולות וללא הרף.

 

 

מהכפר הציורי והמדכא משהו, שבנו לערב רב הרועש של מופטי, היישר לעיר העתיקה.  המילה "עיר" היא קצת יומרנית לסמטאות העפר הכבוש, תעלות הביוב הפתוחות  ולגבב בקתות החומר, המפוייחות מעשן המדורות. התושבים חיים ללא חשמל, ללא מים זורמים, עם צחנה עוני ועליבות בכל מקום. ילדים רעבים למחצה רדפו אחרינו בקריאות "טוֹבָּאבּוּ, טובאבו", היינו, זרים, בדומה לקריאות "גרינגו" שבאמריקה הדרומית. הם התבוננו בסקרנות במדריכנו מוחמד, שעורו השחום החוויר לעומת זה שלהם ומכיוון שהיה לבוש בג'ינס ובחולצת טריקו, הוא עורר ויכוחים קולניים בקרבם אם הוא "טובאבו" או "אפריקאן". זוהי אכן אפריקה ב"מירעה". היבשת השחורה, הרומנטית והמדכאת. מאחד הבתים יצאה אשה יפה, שלאוזניה עדויים עגילי זהב ענקיים, שבלטו ביופיים על רקע העליבות מסביב. מוחמד מדריכנו סיפר שיש לא מעט איים של עושר בתוך ים העוני המאלינזי, כך למשל, ישנם ראשי שבטים פולאנים, להם למעלה מאלף ראשי בקר, אך הם ממשיכים לחיות בבקתות הקש הדלות.

 

 

הסוחרים, התושבים ועוברי האורח, רובם ככולם מוסלמים. ביום שהגענו, שהיה למרבה המזל גם יום הולדתו של מוחמד התקיימה בעיר אסיפת ענק לסיום האירוע. אנשים ישבו במיטב בגדיהם, על כסאות או על מחצלות והאזינו לדרשתו של מָרָבּוּט מקומי. טיפסנו לגג סמוך, דרך מטבח בו נשי המשפחה בישלו לכבוד החג. מלמעלה נשקף מראה מכושף של ערב רב. נחיל של פרצופים רחש למרגלותינו. נהר האדם הסתובב, ישב, הקשיב, עמד, מכר, קנה, דיבר, הקשיב. בניגוד למוכר ממסגדים בארץ או בתורכיה, לא ניתן היה לחוש במתח דתי כלשהו. אולי זה החום, אולי המזג העצל, מכול מקום, התושבים נראו שמחים ורגועים והתייחסו לאירוע גם כסיבה למסיבה, תרוץ להתכנס ולפגוש חברים.

 

 

בשוק הנשים יושבות נשים מבוססות למדי, אני משער זאת בעיקר לפי גודל ממדיהן, העניים באפריקה רזים יותר. הן מכרו ירקות רקובים למחצה ודגים מעופשים ולא הרבו לזוז, אלא רק כשראו את מצלמתי מכוונת לעברן וסילקו אותי בתנועות יד ברורות, ללא מילים. הדומיננטיות  של הסוחרות בשוק העניקה לו את הכינוי, כמו בערים אחרות, "שוק הנשים".

המקום המרתק במופטי הוא הנמל שוקק החיים. זו עיר השומרת על החיות של מקום שהמסחר על המים תמיד החזיק אותו חי. היא ניזונה ומזינה את הנהר. הנמל והשוק הצמוד לו הומים אדם. השוק ססגוני להפליא. אפשר לשבת על מרפסת בית הקפה ולהתבונן בסרט הצבעוני , השקט והגדוש כל כך בפרטים: סירות צבעוניות החוצות את הנהר, סבלים נושאים משאות אל סירות קטנות, ספינות המשמשות נוסעים במסעם על הניז'ר, דלעות מיובשות הבוהקות בגונם הצהוב, כלי בית מפלסטיק, במיוחד ערימה גדולה של דליים בצבע כחול, מזון מסוגים שונים. ערב רב של אנשים, דייגים, ספנים ובעלי מלאכה שונים. רוכלים, מציעים למכיר מזון טרי, ביגוד, כלי בית, סחורות מיובאות, בעלי חיים וכמובן דגים מכל הסוגים. עברנו דרך מספנה מאולתרת בה מתחזקים את הספינות (כולל יצור מקומי של כל מה שנדרש, החל מהמסמר הקטן ביותר) וכן בשטח המיועד למכירת מלח המיובא לכאן בצורת לוחות מלח ענקיים, שהובאו על גבי גמלים, מהמכרות שבצפון, ממש בעומק הסהרה.

 

 

היה קשה להתנתק מהמראה הססגוני רוחש החיים. הלכנו לאורך הנהר שהלך וזהר באור זהוב של שקיעה, כמה סוחרים מכרו מלח, אותו שקלו במאזניים מאולתרים, במקום אחר העמיסו כלי חרס על גבי משאית. כמה נערים הוליכו את פרותיהם לרחצה בנהר והובילו אותן  בשחייה לגדתו השנייה. בשלב מסוים נדמה היה שאיבדו שליטה ונאלצו לגיס כמה עמיתים, שהגיעו בסירותיהם, והצליחו בעבודה משותפת לנתב את העדר למסלולו הרצוי. כמה נשים כובסות עמדו כשחזן חשוף וגופן מרוח בסבון, השמש שקעה וצבעה את השמיים באדום. כמה צלליות חצו את מי הנהר הזהובים. פנטזיה אפריקאית.

 

 

 

בטרם האיר היום, אנו ישובים ב- "פינאסה" (Pinasse) – ספינת מנוע מקומית העשויה עץ; אוכה כ-15 מטר ורוחבה כשלושה מטרים. הספינה הקטנה מיועדת להובלה של כעשרים נוסעים, אם כי עם מעט רצון, יכולים להידחק בה פי כמה. באפריקה עוד לא נולד כלי השייט שמספר הנוסעים שעלו עליו, אינו מאפשר להכניס עוד נוסע אחד…

לכל אורך הספינה ולרוחבה מתוחים ספסלים מצד לצד ורק במרכזה תא מרווח יותר ובו שולחן אוכל וספסלים סביבו. הגג עשוי מיריעת פלסטיק. בחרטום ובירכתיים מאפסנים את המטען. עוד רגע, השמים החלו להאפיר ואנו מפליגים דרך הבָּני אל הניז'ר.

בתקופה זו של השנה, מי נהר הניז'ר נמוכים, ואוניות הנוסעים והמסע הגדולות (הנקראות בצרפתית Bateau) לא מפליגות. התעבורה בנהר מתבססת לכן רק על סירות מקומיות – רובן פינאסות ארוכות כמו שלנו, ובנוסף הרבה סירות דייגים מקומיות קטנות הנקראות "פירוג". הפינאסות שטות כשהן עמוסות לעייפה הן בסחורות ומיטלטלין, לפעמים גם בבעלי חיים, והן בנוסעים מקומיים העוברים מכפר לכפר. הפירוגות הן סירות עץ קטנות ומאורכות, אותן משיטים שני אנשים, אחד מלפנים ואחד מאחור, באמצעות משוטי במבוק ארוכים שהם נועצים בקרקעית הנהר. הפירוגות משמשות בעיקר לדיג, ובדרך כלל יש בהם שנים-שלושה נוסעים בלבד. אולם הן מסוגלות לאכלס ברווחה עשרה אנשים, אבל לעיתים קרובות חלפו על פנינו פירוגות, שעליהן הצטופפו עשרים נוסעים.

 

 

תנאי ההפלגה שלנו היו נוחים מאוד. לרשותנו עמדו שלושה אנשי צוות – ספן בחרטום וטבח ועוזרו במטבח שבירכתיים. אלו דאגו, יחד עם מוחמד שהצטרף אלינו לשיט, לכל הנדרש. הטבח הפתיע לטובה, כשהצליח על גבי כירה מאולתרת, לרקוח ארוחות מעולות, שהיו מבוססות בעיקר על דגים שנרכשו כמה רגעים קודם לכן מדייגים בנהר.

במחשבה שניה, צריך לנסות פעם את ספינות הנהר הגדולות, המגיעות לנמל ומעוררות בו דריכות רבה. רוכלים עולם לספינה על ידי סולמות מאולתרים כדי למכור בו את מרכולתם. סוורים דקי גוף ושרירים המעמיסים על הספינה שקים כבדים; פירוגות ממהרות כדי לקחת נוסעים שהגיעו ליעדם ואת מיטלטליהם. מי מהן שמגיעה ראשונה לספינה זוכה בנתח גדול יותר של לקוחות. שמעתי כי המאבק על הלקוחות מלווה, לעיתים, במריבות קשות בין משיטי הסירות.

 

 

ספינות הנהר הגדולות אינן עוגנות בכפרים, אלא בעיירות בלבד. בן כפר המעוניין לעלות על הספינה חייב לעשות זאת תוך כדי הפלגה. הוא שט בפירוג מהר ככל האפשר לכיוון הספינה, נאחז בה בידיו ומטפס על הסיפון עם כל הציוד, כשמשיטי הפירוג תומכים בו מאחור. במהלך הניסיון המסוכן הזה נופל לפעמים הנוסע למים. המשיטים נחלצים במהירות לעזרתו, בטרם יטבע. במקרה כזה של כישלון בהעפלה על הסיפון, שב הנוסע המאוכזב לביתו וממתין לספינה שתגיע בשבוע הבא.

רוחב הנהר לא עולה ברוב המקרים על מאה – מאה וחמישים מטר, וניתן בקלות לעבור עם הסירה מגדה לגדה. שבט הבוזו הוא השבט החי לאורכו ומתפרנס ממנו, הן בשירותי ההובלה והן בדיג. לאורך הנהר מפוזרים עשרות יישובים שלהם. אלה יכולות להיות התיישבויות בודדים, ריכוז סוכות משפחתי או כפר דייגים גדול. בהתיישבויות הקטנות הבתים הם בתי קש או אוהלים. בכפרים כבר יש מבני קבע מבוץ ובראשם מסגד מקומי עשוי בוץ אף הוא. במשך היום הגברים נמצאים מחוץ לכפר בעסקיהם – דיג או עבודה אחרת, ואילו היישוב מאוכלס על ידי הנשים והילדים. העיסוק דומה וחד גוני – הנשים כובסות ושוטפות כלים בנהר, כותשות את גרגירי הדוחן להכנת התפריט היומי ומשגיחות על הילדים. בחלק מהכפרים ראינו גם חקלאות מקומית – ערוגות של בצל וירקות אחרים המטופלות אף הן על ידי נשות הכפר. הצבע השליט בכפר הוא החום האפור הרגיל של הבוץ. על רקע זה בולטת מאוד הנשים בבגדיהן הצבעוניים. גוון העור של הבוזו כהה יחסית לשבטים האחרים.

 

 

בכפר  קאפולה (Kapola) ראינו אמנם נשים עובדות בגינות הירק, אולם בתקופה זו של השנה, מרבית הפעילות היתה סביב הדייג: תיקון רשתות, ייבוש דגים ועישונם, טיפול בסירות וכמובן מלאכת היום יום – בישול, טחינת דוחן, כביסה, ניקוי וכו'.

בכל כפר בו ירדנו לביקור, היה זה אירוע מבורך לילדים, שמיד התקבצו בהמוניהם, אוחזים בידיך ודרשו להצטלם ולקבל מתנות. בשלב מסוים התחושה נהיית דביקה מדי, אבל אנחנו מתנהגים בנימוס. הנשים  מאופקות יחסית למראינו, אבל גם הן שמחות בדרך כלל לראות את עצמן על גבי הצג של המצלמה הדיגיטאלית. מעט הגברים שבאזור די אדישים אך בהחלט ידידותיים. ללא המתח המלווה למשל כמה מהשבטים של אתיופיה. כמה נערות חשופות חזה צדות את עיני ואני מתפעל נוכן גופן העירום הבוהק בצבעי שוקולד. כבר שכחתי כמה יפים הם שדיה של נערה מתבגרת.

 

 

לאורך הנהר פעילות מעניינת. פה ושם דייגים העומדים לגדת הנהר או יושבים בסירה, בראש שמוט כשלראשם כובע קש, או סירות תעבורה. עשרות אנשים חותרים במהירות, או יושבים בשורות צפופות, כשהם מסתירים את פניהם נוכח המצלמה. פעם אחת חלפנו על פני שני היפופוטמים שרבצו להם במים, אבל צוות הספינה נמנע מלהתקרב אליהם, ולכן ראינו רק את גבם וקודקודיהם שבלטו מעל המים.

היה חם. בילינו את ההפלגה ברביצה בטלה, שיחות על טיולים, על חלומות, ועל שיוטי נהרות. מעת לעת, כשהטמפרטורה עלתה וגופינו חישבו לרתוח, ירדנו לשחייה והצטננות במי הנהר. רק אז שמנו לב עד כמה הם רדודים ובמקרה אחד נאלצנו לעמול כשעה עד שהצלחנו לחלץ את סירתנו מתוך הבוץ. לקראת סוף היום החלו לבצבץ מתוך המים איים עם צמחיה ירוקה, ואף נצפתה פעילות של עופות מים.

 

 

בשעות האור האחרונות עמל הצוות קשה כדי לחצות  את אגם דבו (Debo). מסיבה לא ברורה חששו השייטים להיתקע בו בחשיכה. ואכן ברגע שיצאנו ממנו, עצרה הפינאסה שלנו לגדתו הנמוכה מאד של הנהר, שם נטינו את אוהלינו.  נאלצנו לסעוד בחשיכה. בכול פעם שהדלקנו פנס, עטו עלינו אלפי יתושים. התבוננו בשמים האפריקאים המפורסמים ובכיפה זרועת הכוכבים שנמתחה ממעל. אפילו האובך של ימות החמה, לא טשטשו את היופי.

אחת התחנות המפורסמות לגדת  הנהר היא ניאפונקה (Niafunke), כפר דייגים די גדול שבו נולד וחי נגן הקורה (גיטרה מאלית) המפורסם, עלי פארקה טאורה (Ali Farke Toure). גיבור רבות מאלינזי. מוחמד הטוארגי, השייטים בני שבט הבוזו ואפילו באבוקה הסוכן, בן שבט הבמברה, היו מאחודים בהערצה לדמותו ליצירתו המוסיקלית.

 

 

הגענו בחודש מארס, בשיא העונה היבשה. אומרים שהזמן הטוב ביותר להגיע לכאן הוא דווקא בעונת הגשמים, כאשר מי הנהר עולים על גדותיהם ותופרים לו שוליים ירוקים, האוויר נקי וצלול יותר, הכוכבים זוהרים בשמי הלילה. למרות שנאלצנו להסתפק בנהר צר יחסית ובשמים מלאי אובך, קשה היה להינתק בשפע החוויות לאורכו של הנהר. מעניין. אחרי שלש שעות של הפלגה, נדמה היה לנו שמיצינו אותה. שהרי הכול חוזר על עצמו: עוד ברווזים, אנפות וקורמורנים, עוד סירות עמוסות בחותרים ועוד כפרים של בני בוזו. ולמרות זאת, השלווה נספגת אט אט ובסופו של היום השני של ההפלגה, חשתי שהגנו ליעדנו מוקדם מדי, שטרם מיציתי את הקסם.