ההגדה לבית בלקינד

משפחות בלקינד- פיינברג – חנקין

כתב: גילי חסקין; 03 בינואר 2021

תודה לפרופ' גדעון ביגר ולעפר רגב על הערותיהם המועילות.

זהו סיפורן של שלוש משפחות אשר משאת חייהן היתה הגשמת הרעיון הציוני בארץ ישראל: בין שלוש המשפחות היו גם קשרים משפחתיים, וכן קשרים למשפחות נוספות: וילבושביץ, קראוזה, שוחט, אהרונסון. סיפורן של משפחות אלו קשור מאד לסיורים בחדרה, ראשון לציון וגדרה וכן לסיור בעקבות ניל"י.

מוצא משפחת בֶּלְקִינְד בלגויסק, עיירה קטנה 38 קילומטר מצפון-מזרח למינסק שבאימפריה הרוסית (בתחומי בלארוס של ימינו). המשפחה מנתה שבע נפשות:  האם שפרה, האב מאיר (יליד 1827) והילדים אולגה ((עלקא חיינה), ילידת 1852, פאניה, ישראל (1861), שמשון (1865) וסוניה-אלכסנדרה (1871). האב מאיר קיים חדר, ששפת הלימוד בו היתה בעברית. הוא היה שומר מסורת, אך חובב השכלה. הנחיל לילדיו תרבות יהודית-עברית וגם השכלה כללית. גם אשתו שפרה, שהיתה אשה משכילה,  דברה עברית. תופעה נדירה באותם ימים.

הבת הבכורה אולגה, למדה תורה ועברית ב"חדר" מתוקן של אביה[1]. סופר שידעה לצטט את התנ"ך בעל פה[2]. החליטה ללמוד מיילדות בסנט פטרבורג. ומכיוון שאסור היה ליהודים לגור בעיר זו, למדה להפעיל טלגרף, שלעוסקים בו הורשה לשבת בבירה. היא עבדה כטלגרפיסטית בתחנת הרכבת וכך סייעה לפרנסת משפחתה[3]. היו גם שמועות שעסקה בפעילות מהפכנית[4]. מסופר שבעבודתה בתחנת הרכבת פגשה קצין רוסי בשם סרגיי פיודורוב שהיה בן למשפחה נוצרית אריסטוקרטית. השנים התאהבו וכנראה שהיא אף הרתה ונאלצה להפיל את הוולד. יתכן שמשום כך לא הצליחה להיכנס להיריון מאוחד יותר[5]. בעזרתו השיגה את ההיתר המיוחד למגורים בסנט-פטרבורג. בתקופת מגוריה בסנט-פטרסבורג עבדה במוסד שהוקם על ידי נשים ממשפחת הצאר, שמטרתו לעזור לבנות האצולה אשר ילדו מחוץ לנישואין. עבודה שפרנסה אותה יפה. בביתה הגיעו נשים כדי ללדת בסתר  טוענים שאפילו תינוקת גידלה, לאחר שילדה אותה בתו של מרקיז מחוץ לנישואים[6]. ביתה הפך מקום מפגש לסטודנטים מהפכניים, כותבים והוגים שהיו פעילים בתנועת 'חובבי ציון'[7]. סרגיי עזר לה גם להתקבל ללימודי המיילדות, והיא הייתה לתלמידה העברייה הראשונה בלימודים אלו[8]. אולם הקשר ניתק בשל החלטתה לעלות לארץ ישראל[9].  שבע שנים מאוחר יותר  בתקופת לימודיה המשיכה להחזיק ברעיון הציוני. לאחר שעלו אחיה לארץ ישראל כתבה לקבוצת הביל"ויים הראשונה: "ואתם אחים! לכו בכח ה' ועשו בעד עמכם, עם בזוי ושסוי, תחזקנה ידיכם, אל ירך לבבכם, היו בני חיל, חלוצי צבא אחינו. ושמכם יהיה לברכה לדור אחרון, כי הגדלתם לעשות בצעדכם הראשון, צאו לכם בעקבות עזרא הסופר, אשר במתי מעט שב מבבל ואחר היו ישראל לממלכה גדולה, יכלו לגיבורי רומא, ולולא פירוד דעותיהם לא בא צר ואויב בשערי ארצנו, ולא באנו למצבנו זה"[10].

כשהגיע תורו של ישראל בלקינד, ללמוד בגימנסיה, עקרה המשפחה למוהילב, עיר המחוז שעל הדנייפר. מכיוון שקנאי העיר היהודיים מנעו ממנו לפתוח חדר ברוחו. הבית היה פתוח לשוחרי קדמה, גם סוציאליסטיים ובין לאומיים. באותו זמן הגה ישראל ברעיון של לאומיות יהודית בארץ ישראל. כאשר הכול מסביב ונשאו נפשם להשתלב ברוסים ולחתור לשוויון זכויות או למהפכה. אחרי הגימנסיה המשיך ללימודי חקלאות באוניברסיטה של חרקוב, מתוך הכרה שרק עבודת אדמה תחולל תמורה בעם היהודי, אבל בניגוד לרבים, ששאפו ליישם את הרעיון הזה בגולה, הוא שאף לעשות זאת בארץ ישראל.

חצי שנה לאחר שהחל בלימודיו פרצו הפרעות בדרום רוסיה, אשר התחוללו בעקבות רצח הצאר בידי מהפכנים, בשנת 1881 , וכונו "סופות בנגב". אירוע טראומטי זה, חולל תנועה של הגירה יהודית רבת היקף. הרוב פנה לאמריקה והמיעוט לארץ ישראל[11]. הפרעות שנמשכו שלוש שנים, היו גורם מכריע בשינוי הלכי הרוח בקרב יהדות רוסיה, בשאלת הרעיון הלאומי. הנוער היהודי נדהם מכך שגם החוגים הרדיקלים, הצדיקו את הפרעות, כמכשיר לעודד את ההמונים כנגד המשטר[12]. קבוצות של משכילים, שעד אז תמכו במגמות הרדיקליות, או בתכניות ליישוב היהודים ברחבי רוסיה, נעשו לפתע לאומיות[13].

בינואר 1882, כינס בלקינד קבוצת של שלושים סטודנטים, כדי לדון במצב שנוצר היו שתבעו שלא להבדיל בין בעיות העם הרוסי לבעיות העם היהודי, אבל הרוב החליט שהעם היהודי נמצא במשבר מיוחד ועל כן יש לארגן פעולה מיוחדת, לפתרון בעיותיו. היו שטענו שאין לפרש את רעיון התחיה הלאומית דווקא בארץ ישראל, אבל הרוב כרך את עניני התחייה בשיבה לארץ ישראל[14].  הם הקימו אגודה לעידוד העלייה לארץ , שחרתה על דגלה את המילים "דבר אל בני ישראל וייסעו – דבי"ו". אבל במחשבה שניה, שינו את שמם ל'ביל"ו'. שהוא ראשי תיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו, ב', ה'), שמשמעו היתה דגש על הגשמה אישית ולא רק הטפה לאחרים[15]. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארץ ישראל וכן להתחדשות השפה העברית. גרעין ההקמה של התנועה מנה כ-50 איש, רובם סטודנטים ממעמד חברתי גבוה ובעלי נטייה סוציאליסטית. לקבוצת הביל"וים היה אופי חלוצי עם שאיפה לעלות לארץ ישראל ולסוריה ולחיות חיי שיתוף. הם השמיטו משם האגודה את סוף הפסוק התנ"כי "באור ה' ") לא ברור אם ההשמטה בוצעה בכוונה רעיונית או מטעמי נוחות מיתוגית. [16].

אנשי ביל"ו החליטו לעלות לארץ ישראל, על אף שחבריהם ברוסיה סברו שמוטב שיגיעו לסוריה, היתה שמועה ששם ניתן היה לקבל קרקע בחינם.  העולים דחו את כל האזהרות , שהגיעו אליהם וטענו כי במפעלם תלוי כל עתידו של העם היהודי. חברי האגודה ראו את עצמם בעוברים לפני המחנה. הם החליטו להעלות ארצה 3,000 איש ולייסד בה מושבה אשר תשמש מופת לאחרים ותנהיג את תנועת ההתיישבות בארץ[17]. הם שלחו שליחים לקהילות היהודיות לגיוס חברים. בין השליחים היה ישראל בלקינד. כתוצאה מפעולה זו גדלה ביל"ו ומספר חבריה הגיע ל-525. מכיוון שהלהט הלאומי גאה בעיתונות, עוררה התסיסה את הממשלה העות'מנית וזו אסרה על יהודים ממזרח אירופה, להגיע ארצה[18].

חרף האיסור, בה' בתמוז ה'תרמ"ב עזבו הביל"ויים הראשונים את רוסיה ויצאו לאיסטנבול. שם הקימו משרד ביל"ויי, ושני חברים, נשארו שם לנהל משא ומתן בסיוע לורנס אוליפנט[19],  והשר הטורקי עות'מן פח'ה (שהיה שבוי בחארקוב במלחמת רוסיה-טורקיה, ב-1877 והכיר טוב יותר את המנטליות של הרוכשים) ,בדבר יסוד מושבת ביל"ו בארץ-ישראל, על אדמת הממשלה העות'מאנית מאמצים אלה נכשלו. גם פניות לאנשי ציבור נוספים העלו חרס בידם. האיסורים הירפו את ידי תומכיהן והרתיעו אגודות ויחידים שהבטיחו לממן את ההתיישבות בארץ ישראל. התנועה התפשרה ורק כמה עשרות ממנה נותרו נאמנים לרעיון, ביניהם אולגה, פייגה ושמשון בלקינד  ( פייגה הייתה בת משפחת פריימן, מאנשי 'ועד חלוצי יסוד המעלה').

בי"ב בתמוז תרמ"ב יצאו ששה עשר חברים ובראשם ישראל בלקינד, באנייה "צרס" לארץ ישראל. ביניהם הייתה גם אישה אחת: דבורה סירוט. ב-6 ביולי 1882 ירדה הקבוצה בנמל יפו[20]. משהגיעו לארץ ישראל, שאפו חבריה להשתלב בתחום עבודת האדמה. ליהודי שבא ארצה וביקש לעבוד כחקלאי לא היו הרבה אפשרויות. פתח תקווה ניטשה, כמוה כגיא אוני. במושבות הטמפלריות לא נמצאה עבודה ליהודים. ולא נותרה ברירה, אלא לפנות  לבית הספר "מקווה ישראל. הם שכרו דירה בבית אנטון איוב, בפרדסים שבין יפו למקווה ישראל. הם היו קבוצת הפועלים היהודית השנייה בארץ (מלבד העלייה מתימן – 'אעלה בתמר'), והם חיו חיי קומונה עם עזרה הדדית ותקנון משותף. הדירה ששכרו כללה שני חדרים, האחד עבור כל הגברים (13 במספר) והשני עבור דבורה סירוט.

מנהל המוסד, שמואל הירש, שהיה מורה מאלזס, גילה יחס של עליונות כלפי יהודי מזרח אירופה ומחשבתם לשוב לעבודת האדמה נראתה לו נלעגת[21]. ההוא אמנם מילא בדייקנות את תפקידו כמנהל, אך מהחומר הרב שיש עליו נראה שלא עשה את אשר עשה מתוך תחושת ייעוד או מתוך יחס כלשהי לתנועה הלאומית. מכול מקום, הוא הסכים לקבל אותם לתקופת ניסיון של שבועיים, ללא שכר.. אחר כך, כשראה שאין להם דבר לקיום, התחיל לשלם להם פרנק אחד ליום. הוא הקשה את ידו, מינה למשגיח עליהם את עבדול עזיז, ערבי מהכפר יאזור ואף היה אורב להן בעצמו, כדי להכשילם[22]. עדותיהם מספרות על יחס ותנאים קשים[23]. אם כי נענה לעבודתם ואפשר להם לעבוד שמונה שעות, בעוד שיום העבודה במקווה ישראל, נמשך אחת עשרה שעות התנהלותו של הירש גרמה אכזבה מרה לכל האנשים שבקשו סעד ועידוד במקווה ישראל, מה גם שהבילויים, בהיותם מוכנים להקריב את עצמם למען העניין הכללי, ציפו להערכה מכל צד ולא העלו על הדעת, שייתקלו ביחס מעין זה[24].

הירש נסע לצרפת וב-30 באוגוסט שנת 1882, קרל נטר (מייסד ביתה ספר) החליף אותו בניהול מקווה ישראל. הביל"ויים מצאו איתו שפה משותפת. המשגיח הערבי פוטר. הוחל בהקמת בית חדש, שעתיד היה להיות ביתם של הביל"ויים. נטר העלה את שכרם והבטיח לדאוג שתהיה להם אדמה משלהם. לפני מותו כתב לברון רוטשילד כי יש לתת להם קרקע

עם מותו של קרל נטר בהושענא רבא תרמ"ג  סמוך לעלייתם נותרו ללא משענת. התנאים הקשים והשכר הדל תרמו לסכסוכים ולחילוקי דעות בין רוב בני הקבוצה לבין ישראל בלקינד, שאותו ראו כשתלטן. בלקינד ואחיו נאלצו לעזוב את הקבוצה[25].

ב-7 נובמבר 1882 החלו לעבוד בראשון לציון, ביזמתו של הירש, על אף התנגדות של חלק מבני המושבה שחששו מאופיים החילוני. הם עברו לגור במושבה זו בחודש שבט ה'תרמ"ג, והתקבלו שם בעקבות מכתב שכתב קרל נטר לברון רוטשילד, הם התקבלו לעבודה בשכר של פרנק ליום, בהשגחת הגנן (אגרונום) הצרפתי ז'וסטן דיגור, שמונה לסייע לתושבי ראשון לציון, על ידי הברון רוטשילד והיה למעשה הראשון במנגנון הפקידות של הברון במושבות ולימים מילא בו תפקיד נכבד.

מצבם הכלכלי היה קשה בשל היבולים הדלים והשכר הזעום ששולם להם. בקשותיהם לקבל סיוע, בין היתר מתנועת 'חובבי ציון', הושבו בשלב זה ריקם. חברי ביל"ו שהגיעו אחריהם, טענו שההתיישבות בראשון לציון נוגדת את מטרת התנועה להיות חלוצת ההתיישבות והוסיפו שעל ביל"ו להקים מושבה משלהם. משפחת בלקינד, לעומתם גרסו שיש ללכת בקטנות ולהסתפק בהיאחזות בראשון לציון. התוצאה היתה שחלק מהחבורה עזב את ראשון לציון והקים את המושבה גדרה. עד סוף 1884 נמנו בארץ 48 ביל"ויים, ואילו התנועה ברוסיה חדלה להתקיים. מצבם הכלכלי הוסיף להיות חמור ועל כך נוספו עתה גם מחלות וקשיים חברתיים, וחלק מהם התפזרו בתפוצות השונות, כולל ארצות הברית.

שלושת הבלקינדים נשארו בראשון לציון, כאיכרים. בט"ו באב תרמ"ה (1885) הניף בלקינד את "דגל ראשון לציון", בחגיגות שלוש שנים להיווסדה של ראשון לציון. דגל זה, נוצר על ידי ישראל בלקינד, ופאני מאירוביץ' לבית אברמוביץ'. מזכיר בצורתו ובמתכונתו את דגל ישראל המוכר כיום. בלקינד תיאר אותו: "יריעת אריג לבנה: שתיים-שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע"[26]

פאניה בלקינד נולדה בשנת תרי"ח (1858). בשנות לימודיה היא הצטרפה לאחותה אולגה (לימים – חנקין) שלמדה מילדות בפטרסבורג ומבקשת ללמוד רוקחות, אבל הוריה תבעו שתחזור לעזור להם. בשנת התרמ"ב (1882) החליטה פאני להצטרף לשני אחיה ישראל ושמשון, הביל"ויים העולים לארץ ישראל. את התלהבותה מתחיית העם והארץ פרסמה, מאוחר יותר, בעיתון "המליץ". וכך כתבה לאחותה שנשארה ברוסיה: "אם לא תדעי לך, אחותי תמתי, מה נעמו החיים בנאות שדה ומשכנות אכרים, קומי עלי אלינו על אדמת הקודש, שאפי את רוח קדשה ותפארתה במרום הריה ובשפל עמקיה. הדעת הזאת, כי על אדמת אבותינו עומדות רגליך, תפח בך רוח חדשה לא שערוה כל אחינו יושבי חוץ ". פאני הגיעה עם אחיה לראשון לציון בשנת 1883, כאן הייתה היא המבשלת לכל הקבוצה והדואגת לכולם. ובנוסף לכך, הייתה עוזרת לרופא המושבה בעבודתו[27].

בראשון לציון פגשה בישראל פיינברג[28]. האחרון, שנודע בשם "לוליק". בשנת 1882, עלה לארץ ישראל עם שניים מאחיו – יוסף[29] ובוריס. כמה חודשים לפני עליית הביל"ויים. היה ממייסדי המושבה ראשון לציון. "עם בואו, והוא בן 17 שנים, התפרסם כבעל שרירים וגיבור עשוי ללא חת שהטיל את חיתתו על השכנים הערביים שהציקו לבני המושבה. מחד גיסא, החל מתקרב אל הפלחים והבדואים, רכש את שפתם ואת מנהגיהם והיה לרוכב זריז. כינויו בפיהם: "לולו" (מרגלית). מאידך גיסא, כאשר התרבו מעשי הביזה והשוד שעשו בבני המושבה ובהולכים בדרכים, נלחם בהם בגבורה"[30]. "באחד הימים, הביא מן השדות, יחידי באין איש אתו חמשה בחורים ערביים אסורים בחבלים"[31].

כשפרץ המרד הראשון של האיכרים, בשנת 1883, כנגד הגנן דינור,   רתח הברון מזעם וראה בפעילותם התנהגות כפוית טובה ורוח מרדנית, שיש לדכאה בחוזק יד. הוא ציווה לצמצם את התמיכה במושבה ואיים להפסיקה לחלוטין, אם לא יסולק מהמקום ישראל בלקינד, שהיה חתום על מכתבי המחאה. תחילה סירבו המתיישבים להסכים לגירושו, אך בלקינד עצמו נוכח לדעת כי קיום המושבה בסכנה ועל כן החליט לעזוב ואז חזרו החיים למסלולם. אייל התה ק"ז ויסוצקי, שביקר בארץ ב-1885, העביר לגדרה את ישראל בלקינד ואת אחותו פאניה, עם בעלה ישראל פיינברג[32], לו נשאה בראשון לציון. פיינברג ("לוליק") היה לוחם נועז, אך אדם לא נוח לבריות ופקיד הברון דרש להוציאו מהמושבה, כך שהמעבר לגדרה פתר את הבעיה. ויסוצקי העביר לשם גם את יעקב חנקין, שלא נותרה לו נחלה בראשון לציון. הוא היה בנו בכורו של יהודה לייב חנקין ואשתו שרה, שהגיעו מקרמצוק ברוסיה. יהודה היה חוכר משקים חקלאים ומפעילם ומנהל אותם כלכלית. הם היו משפחה ציונית נלהבת. ילדי המשפחה: יעקב, יהושע, מנדלי, תנחום, רבקה, חיה, חנה, טייבל ורוזה. הם עלו ארצה בשנת 1882, בעקבות הפרעות בדרום רוסיה והיו מראשוני רוכשי אדמות עיון קרא (ראשון לציון). יהודה לייב היה אחד מעשרת המתיישבים של ראשון לציון והיחיד מבניהם שהבין בחקלאות. הוא היה חקלאי מצליח, ובנה את הבית הראשון בראשון לציון, כשהיה עדיין ספק אם המושבה תוכל להתקיים. בנו יהושע, שעלה ארצה בגיל 18, עזר לאביו בעבודות המשק שהקים[33].

לאחר שיהושע, עבר לגדרה, טענו התושבים, מחו וטענו שהוא "ראשית מדון" ומקור להריסת השלום. לאחר כמה חודשים הכריע הוועד הפועל של 'חובבי ציון', לטובתו. תוך זמן קצר התהוו בגדרה שני מחנות עוינים: בלקינד-פיינברג-חנקין מזה- ושאר האיכרים מזה. בשנת 1887, השתתף יהודה לייב חנקין במרידה, נגד פקידו החדש של רוטשילד, שמונה אחר המרידה הראשונה. זו הסתיימה בסילוק הפקיד, אך גם בהכבדת עול הברון על האיכרים. רובם נאלצו להיכנע, אבל י"ב חנקין, שמשון בלקינד ועוד מתיישב אחד, סרבו להתפשר. הותר להם למכור את נחלותיהם. חנקין עקר ליפו ופתח שם חנות לאריגים  ושמשון בלקינד עבר לגדרה.

ראו סרטו  המעיד על אירוע מפתיע, הקשר למשפחת בלקינד

גם האחות אולגה, שעלתה ארצה ב-1886 נמנתה על המתקוממים. ישראל ופאני פיינברג נאלצו לעזוב את גדרה, כיוון שישראל נקם את דמו של השומר רוזמן שנרצח על ידי ערביי הכפר קאטרה הסמוך. משלחת של בני המושבה דרשה מהם לעזוב את המושבה. על חלון הבית הושלכה אבן עטופה בנייר. השמשה נשברה ובנייר היה כתוב: "צא צא איש הדמים"[34].

פיינברג היה המתיישבים הראשונים בחדרה; אחד מארבעת השומרים הראשונים אשר שלח יהושע חנקין – רוכש אדמות חדרה – על מנת להפגין בעלות על הנחלה שנרכשה בשנת תר”ן 1890 (אולגה, אחותה הבכורה של פאניה, נישאה להושע חנקין).

פיינברג היה אחד המנהלים והאחראי על עבודות הייבוש , ומאוחר יותר על נטיעת האקליפטוסים בביצות חדרה. ב 1898 החליט להתיישב עם משפחתו בחדרה, בביתם החדש שהוקם בגל הבנייה הראשון בשנה תרנ"ו ( 1896 ) אך לאחר כשנה, נאלצה המשפחה במצוות הרופא לעזוב, מחמת הקדחת. ב-1901, לאחר שפקידות הברון הסירה את הפיקוח הישיר על המושבות, חזרה המשפחה המורחבת לראשון לציון.

יהושע חנקין עזב את גדרה, כדי לסייע לאביו ביפו. בשנת 1888 נשא יהושע את אולגה בלקינד לאשה[35]. אולגה חנקין, שתוארה בתור אישה "בעלת שכל ובעלת מרץ"[36], הייתה מבוגרת מבעלה ב-12 שנה. רבים הביעו חשש שמערכת היחסים של הצעיר בן העשרים וארבע והמיילדת בת השלושים ושש לא תאריך ימים. במשפחתו של יהושע הביעו התנגדות עמוקה לנישואין, אך הם דבקו באהבתם. בסופו של דבר, הקרבה החדשה הזאת בין המשפחות ליכדה את השבט המשולש בלקינד-חנקין- פיינברג[37].

שושנה בתם הבכורה של פאני ולוליק פיינברג, נולדה ביפו 1887. כשהוריה עברו לחדרה היא נשארה עם סבא וסבתא בלקינד. למדה בביה"ס לבנות ביפו ולאחר מכן עם מורים פרטיים בירושלים ובראשון לציון. למדה עבודת יד והייתה מורה לעברית ומלאכת יד, בשפייה ובקריית ספר. בשנת 1906 נישאה למהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש), פעיל ציוני ויזם כלכלי, מחלוצי התעשייה המודרנית בארץ ישראל  ממייסדי בית החרושת "שמן" (אח של מניה שוחט)[38]. [בתם זהרה וילבוש (19-7-1995) היתה מומחית לפולקלור בזכות זכרונה החזותי, סייעה זהרה לשחזר את בית פיינברג במושבה חדרה, הבית בו גדלה כילדה,][39].

ב-1889 נולד בגדרה אבשלום, בנם של ישראל ופניה פיינברג  וב-1894 נולדה בתם השלישית, צילה, שנישאה לזאב שוהם[40]. לשנים נולדו דוד שוהם, שהיה לוחם, בנקאי ופילנטרופ[41]. (בנו אבשלום, שנקרא על שם דודו, נפצע קשה בראשו בתאונת אימונים ואחרי ארבע שנים מת מפצעיו) [42]. בתם תמר אשל, היתה דיפלומטית, נציגת ישראל באו"ם, חברת הכנסת (מטעם "המערך"), חברת מועצת העיר ירושלים וסגנית ראש העירייה, מזכ"לית נעמת, ופעילה למען זכויות האדם וקידום מעמד האישה.

ישראל פיינברג חבר לאגודת 'אחוזת בית', השתתף בהגרלת קרקעות תל אביב העתידית והגריל את הבית בפינת רחוב הרצל ויהודה הלוי. בנוסף, היה מבין מקימי הגימנסיה העברית "הרצליה". בתו הצעירה, צילה (לימים אמה של חברת הכנסת תמר אשל), הייתה בוגרת המחזור הראשון של הגימנסיה (יחד עם דב הוז, אליהו גולומב ומשה שרתוק (שרת). אולם ישראל לא ראה עצמו כאיש עירוני, ועד מהרה חזר לחדרה, שם כיהן כראש ועד המושבה בין השנים 1904 ל- 1909, תוך שהוא מחלק את זמנו בין חדרה ויפו. הוא נפטר בחדרה והוא בן 46 בלבד.

נשוב לשנות ה-80 של המאה ה-19: בינתיים חלו תמורות גדולות בארץ. הוסר איסור העלייה (למשך שנתיים וחצי) והדבר הביא לזרם עליה גדול, לביקוש לקרקע ולתכניות בדבר הקמת מושבות חדשות. נסיבות אלו אפשרו לבני השבט למכור את נחלותיהם בגדרה ולעזוב. שמשון בלקינד חזר לראשון שם ישבה משפחת אשתו (פנינה) –לבית פריימן. [כך הפך מחותן עם שלמה אבולעפיה, ממייסדי רחובות ואחוזת בית, שנישא לבתו רבקה[43]. לזוג נולדו ארבעה בנים וארבע בנות. בכורו, רפאל אבולעפיה, היה איש גדוד נהגי הפרדות וניל"י ואחר־כך גם מנהלו של בית־החולים "משגב לדך").[44]

בשנת תר"ן (סוף 1889), נוצר ביפו מוסד חינוכי, בעל מגמות לאומיות חילוניות, ביזמת לשכת בני ברית ביפו. חברי הלשכה, שדגלו ברעיונות של "תחיית ישראל בארץ ישראל" הזמינו את ישראל בלקינד לנהל את ביתה ספר החדש וזה נעזר בבני משפחתו, כדי לקדם את הרעיון. בית הספר יועד לנערים ונערות, אשכנזים וספרדים והיה בית הספר הלאומי הראשון ביפו. למדו בו צרפתית, ערבית וטורקית, אולם שפת ההוראה היתה עברית[45].

באותו זמן, בעקבות השינויים הדרמטיים שחלו בסוף שנות השמונים עלה יהושע חנקין על הדרך שהנחילה לו את התואר "גואל האדמות הגדול ביותר בארץ ישראל". הוא הרבה לשהות מחוץ לבית, כדי לחפש קרקעות מתאימות לקנייה ולשכנע יהודים להשקיע ברכישתן.  הוא קשר קשרים עם בעלי קרקעות, חלקם מלקוחות אביו, ואשתו אולגההייתה שותפה לקידום תכניותיו ארוכות הטווח שנחשבו לאבן יסוד בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. עזרה לו, בהיותה מיילדת אצל משפחות ערביות. בנוסף, קשריה החברתיים והמקצועיים סייעו לו ליצור תשתית לקידום פרויקט "גאולת האדמות" בארץ ישראל.[46] כך, בעוד הוא נוסע ממקום למקום בניסיונות לרכוש קרקעות לצורכי חברות וקבוצות יהודים שרצו להתיישב בפלשתינה, היא יילדה תינוקות[47]. שמה נודע בקרב הערבים העשירים באזור יפו, אפנדים, שייחים וראשי חמולות בדואיים שגרו מדרום לעיר. לדעת הכול, היתה אולגה מקור השראה לבעליו, בכול פעליו. בשלהי שנות השמונים של המאה ה-19. איש עדיין לא האמין ביכולותיו של יהושע בגאולת האדמות, אבל סמכו על אשתו. היא רכבה  על חמור לבן, בין אוהלי הבדואים וברחובות יפו. צילומים מהתקופה מראים שהחזיקה שוט בשעת רכיבתה, כדי להגן על עצמה[48]. לאחר מספר שנות נישואין התברר לבני הזוג כי אינם יכולים להביא ילדים לעולם. הם נועצו ברופאים ומרפאים אך דבר לא עזר. כך נבצר מהאישה אשר כל ימיה יילדה נשים אחרות ועמדה לצדן כשהביאו ילדים לעולם, ללדת ולגדל ילדים ביולוגיים שלה[49].

הבסיס לפעולותיו של יהושע חנקין היה יפו ואחר כך תל אביב. הוא פעל במשך כחמישים שנה בתחומי רכישת הקרקעות ובתחומים נלווים אליהם. הוא פעל בשם ולמען הגורמים ההתיישבותיים החשובים ביותר בארץ: תחילה בשביל 'חובבי ציון' אחר כך עבור יק"א, המשרד הארצישראלי, חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת לישראל. כמו כן רכש קרקע עבור קונים פרטיים ובהם חברת 'גאולה'[50].

חנקין קנה בשנת 1890 את אדמת ח'רבת דוראן וישראל בלקינד נתן לה את שמה – רחובות.  בספרו 'אנשי האדמה', מספר משה סמילנסקי, כיצד במהלך לידת בנו של ערבי נוצרי עשיר מיפו, בעל אדמות מדרום לעיר, שמעה אולגה חנקין, כי ישנם 10,000 דונם המוצעים למכירה בח'רבת דוראן. היא סיפרה זאת ליהושע חנקין וכך הם יצרו קשר עם המוכר. בשנת 1890 חתם יהושע חנקין את העסקה הראשונה שלו. הוא עשה זאת תוך סיכון הונו האישי וכספים שגייס ממשפחתו. הסיכון הפך עד מהרה להצלחה, עם בואם של רוכשי האדמות היהודים שחיפשו חלקת אדמה לעצמם[51].

זאב טיומקין, מהנדס וחבר נאמן של 'חובבי ציון', שהכיר את אולגה חנקין עוד מילדותה ברוסיה, הגיע לארץ ישראל בשנת 1891 כדי לארגן רכישת קרקעות בעבור קבוצות שרצו ליישב יהודים. הוא מינה את יהושע חנקין כסוכן הראשי של "חובבי ציון", מינוי שקידם מאוד את הקריירה שלו.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 יצאה לפועל רכישת אדמות חצ'ירה, היום חדרה[52]. משלחת בת חמישה שליחים מטעם אגודות "חובבי ציון" בליטא, בקובנה, בריגה ובווילנה, שיצאה לקנות אדמות בארץ ישראל קנתה בהמלצתו ובתיווכו של יהושע חנקין, את אדמות חדרה בשנת 1891, מהאפנדי סלים ח'ורי, שהקרקע הייתה בבעלותו. היקף הרכישה היה 30,000 דונם. הייתה זו רכישת הקרקע הגדולה ביותר להתיישבות בארץ ישראל עד אז. יהושע חנקין התחייב לייבש את כל הביצות שבאדמות אלה והוחלט שהכסף עבור הקרקעות וגם שטרי המכר על הקרקע (קושאנים) יופקדו עד הייבוש בידי זאב טיומקין, שמונה לראש הוועד של  'חובבי ציון' ביפו. אולם עניני הרכישה בחדרה הסתבכו. התברר כי ייבוש הביצות קשה לביצוע ומדיניות השלטון הע'ותמאני לא אפשרה את מימושה הפורמלי של העסקה. אולגה חנקין הייתה זו שבחרה את החברים בכוח החלוץ להתיישבות ובחרה בארבעה חלוצים ששילוב יכולותיהם היה נראה לה מתאים ביותר למשימה זו[53]. בט"ו בשבט ה'תרנ"א (1891) עלו התושבים לקרקע, היו אלה עולים מהערים ריגה, וילנה וקובנה. המתיישבים גרו תחילה בחאן שהיה בשטח היישוב וקיים עד היום בשטח העיר כאתר מורשת היסטורית של ההתיישבות במקום. המתיישבים סבלו תחילה מתנאים קשים של ביצות וקדחת (כאמור לעיל, הביצות לא יובשו למרות התחייבות חנקין). בשנת 1891 מפרסם עיתון "האור" (מאוחר יותר שמו שונה ל"הצבי") ידיעה תחת הכותרת "אין עתיד לחדרה", ומסביר; "רוב האנשים אשר התיישבו שם נחלו בקדחת רעה, ולב בעלי האחוזה מר מאד ומבקשים למכור את אחוזתם ואין קונה"[54].

קשיי הקדחת, ייבוש הביצות ומריבות על האדמות, המשיכו להטריד את המתיישבים עוד מספר שנים. בנוסף, חלו המתיישבים בקדחת, שגרמה לאבדות בנפש וייאוש רב[55].היא עמדה לצד בן זוגה וסייעה למתיישבים בעמידתם מול קשיים רבים אלו. בזמן שחנקין קנה אדמות בעמק יזרעאל, עמק חפר והגליל, פרץ משבר: מצד אחד, התעורר ביקוש מוגבר לקניית קרקע ומצד שני, ספסרות בעסקאות והגבלות השלטון העות'מאני לא אפשרו להוציא את העסקאות לפועל. בעקבות המשבר עזב טיומקין את ישראל והשאיר את יהושע חסר כל[56]. השבט כולו נחלץ לעזרתו. שמשון למשל, התרושש כליל בגללו. העסקאות בוטלו ונושים חיפשו אחריו. יהושע חנקין נחלץ מחובות אלה בזכות אולגה אשתו, שהמשיכה בעבודתה כמיילדת ביפו.

פרופ' עירית עמית ופרופ' רות קרק, שחקרו את דמותו ופועלו של חנקין, כתבו בספרן: "שתי אהבות היו ליהושע חנקין. האהבה לאולגה אשתו, שהיתה מבוגרת ממנו בשנים רבות והאהבה לאדמה. השתיים התחרו זו בזו, אבל הוא לא העדיף את האחת על פני האחרת”.

עם הקמתו של המשרד הארצישראלי בשנת 1907 [מוסד הקשור לתנועה הציונית שקם אחרי שכבר היו קיימות המושבות האמורות[57]. ] והקמת 'חברת הכשרת היישוב[58]', התרחבו עסקי קניית הקרקעות של משפחת חנקין ומכירתן. בזכות שליטתו בערבית, בקיאותו בחוק העות'מאני ובתרבות הערבית בפלשתינה ובעיקר בזכות קשריו הענפים עם בעלי אדמות, הוזמן יהושע חנקין להצטרף לפעילות המשרד.

כבר בשלב מוקדם העריך חנקין כי הקושי ברכישת קרקעות ילך ויגדל, ככל שתגבר העלייה היהודית. לפיכך היה מטיף תמיד להיחפז בקניית קרקעות ולהרבות בקנייה ככל האפשר. הוא היה מעז וחותם על עסקות, טרם שווידא שהכסף בידיו. ואמנם, טבע בפעולותיו את חותמו על עיצוב המפה היישובית בארץ ישראל[59].

בתקופת המנדט הבריטי רכש חנקין, כאיש 'חברת הכשרת הישוב' וכמנהלה משנת 1932, שטחים נרחבים וביניהם אדמות בקעת עכו, היא עמק זבולון, עמק חפר, בקעת בית שאן, עמק החולה ובקעת באר שבע. תצויין במיוחד השלמת הקנייה של אדמות עמק יזרעאל, ובעיקר השלב החשוב של רכישת 70,000 דונם, בעמק המערבי, שבוצע על ידי חנקין בשנת 1920. אין משפט שיכול להמחיש את חשיבות פועלו של חנקין, כמו זה של ח"נ ביאליק: "שורשי כול יצירת עם – באדמה. גם חלקת השמים אשר לה יאמר "לי את", איננה בלתי אם זו המכוונת ממשל לחלקת האדמה העומדת ברשותו".

ראו באתר זה: סיור בעקבות ההתיישבות בעמק יזרעאל; סיור בעקבות פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד.

ראה בהרחבה, באתר זה: יהושע חנקין (בהכנה)

בשנת 1891, כשיהושע חנקין נקלע לקשיים עם רכישת אדמות חדרה, שבק חיים בית ספרו של ישראל בלקינד ביפו, בהיעדר תקציב, למרות שבתקופת קיומו זכה לשבחים רבים.  מאיר בלקינד המשיך בהוראה, בבית הספר לנערים של 'חובבי ציון' וכי"ח. הוא נפטר בשנת 1898, כשהיה בן 71.  ישראל בלקינד החליף כמה משרות הוראה, ביניהן ניהול בית הספר בראשון לציון. בשנת 1903 הקים שם את 'קריית ספר', מוסד חינוכי לילדים, נפגעי פרעות קישינייב[60]. בית הספר נדד לשפיה ולאחר שנסגר בשנים 1906-1908 – עבר לבן שמן. 'קריית ספר' נסגר ב-1909, לאחר שהברון חדל לתמוך בו .

בעקבות הפרעות באוקראינה, נסע בלקינד לשם בשנת 1921 וקיבץ כ-130 ילדים יתומים במעונות ילדים ברובנו ובלבוב לקראת עלייה לארץ ישראל. בלקינד פעל לאסוף כספים לצורך גידול היתומים, אולם נתקל בקשיים. הודעה של הוועד הלאומי באמצע 1922 ציין: "האדון בלקינד מנהל תעמולה זו יותר משנה באירופה התיכונה בדבר אמצעים להעברת היתומים. אך מפני שאין הוא מסכים למנות מוסד ציבורי שיפקח על הדבר הזה, לא הסכימו ההסתדרויות לתכניתו ורק יהודי צ'כוסלובקיה מפרישים לצורך זה סכומים ידועים"[61].הוא המליץ להביא ארצה מאתיים יתומים, ניסה להקים את בית הספר 'קרית ספר' מחדש, בחדרה ואחר כך בצפת, אך בית הספר המחודש החזיק מעמד תקופה קצרה מאד[62].

את שנותיו האחרונות הקדיש בלקינד לפעילות ספרותית. מלבד עבודתו כמורה ובתי הספר שהקים, כתב בלקינד גם ספרי לימוד רבים בעברית, והיה מן החלוצים בתחום זה. הוא הרבה לפרסם מאמרים וחוברות בנושאי ההיסטוריה של עם ישראל, כגון "מלחמת היהודים ברומאים וחורבן ירושלים", או "איפה הם עשרת השבטים". בהיותו בן 66 ייסד את הוצאת הספרים "המאיר". הוא פרסם ספר ללימוד גיאוגרפיה של ארץ ישראל. לטענתו , היו הערבים בני ישראל, שנותרו כאן לאחר חורבן הבית השני ונטמעו בתושבי הארץ ולכן יש להתאחד איתם מחדש ולקרבם. ה'כנענים' ראו בו חלוץ לתורתם. ב-1929 נסע לברלין לניתוח ושם נפטר בגיל 68. ישראל בלקינד היה אדם פיקח ובעל מעוף והטיל קסם על רואיו, בשנינותו, בידיעותיו, בלהטו ובחוש ההומור שלו. אולם קצרה ידו לשלב את חזונו עם המעשה[63].

סוניה (אלכסנדרה) בת הזקונים לבית בלקינד (בוריסוב 1870 – ראשל”צ 1943 ) עלתה עם הוריה בשנת 1888. היתה מורה בבית הספר העברי הראשון ביפו, שייסדו אביה ואחיה הבכור ישראל בלקינד. סוניה לא המשיכה בחינוך לאחר סגירת בית הספר וב-1898 נסעה לג'נבה ללמוד רפואה. צעד נדיר עבור אשה יהודייה באותם ימים. אולגה עודדה את סוניה ללימודים אלו ואף תמכה בה כלכלית למימושם. עם סיום לימודיה שבה לארץ ישראל כרופאה, ועבדה בבית החולים שער ציון ביפו[64].. אולם נסעה שוב בשנת 1905, הפעם לפריס, למשך התמחות בת שנה כרופאת נשים. היא היתה לרופאת הנשים הראשונה בא"י. היא שימשה גם כרופאת הגימנסיה הרצליה במקביל לעבודתה בבית החולים. כמו כן הייתה מבין מייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל. נישאה למנדל חנקין, שעזב את חדרה וחזר ליפו. כך קם קשר כפול בין בית חנקין ובית בלקינד[65].

במלחמת העולם הראשונה נדדה סוניה עם מפוני יפו  וטיפלה בהם, במקומות נדודיהם השונים, כאשר רוב הרופאים גורשו או גויסו. לאחר המלחמה עם שחרורה הקימה את ביתה בתל אביב. סוניה חיה עם מנדל חנקין, אחיו של יהושע חנקין (שהיה נשוי לאולגה בלקינד אחותה של סוניה). שתי המשפחות התגוררו בבית שהקימו סוניה ומנדל בתל אביב (היום רחוב אלנבי מס' 105). כל שנותיה בארץ פעלה בתחום הרפואה הציבורית[66].

גם בדור הבא, נמשך קשר הדם, שעלה בדם. שלושה מבין הדור השלישי לבית בלקינד, לקחו חלק בארגון הביון 'ניל"י: אבשלום פיינברג ובני שמשון – נעמן ואיתן בלקינד. המידע הגיע ממקורות שונים, בין הייתר מן הצבא העות'מני, באמצעות איתן בלקינד, שהיה קצין והיתה לו גישה לחומר סודי. אחיו איתן, היה קצין קודם לכן והיו לו מכרים בצבא. נעמן בלקינד נתלה עם יוסף לישנסקי בדמשק ב-16 בדצמבר 1917 ואילו עניינו של איתן נמשך זמן רב עד שהצליח להימלט, תוך כדי העברה ברכבת, מכלא לכלא. בן 29 היה נעמן במותו. ההתנכרות למשפחות הקרובות לאנשי ניל"י נמשכה שנים רבות, עד שהפכו בזיכרון העם ל"גיבורי מולדת".

ראו בהרחבה, באתר זה: ארגון הביון ניל"י

שמשון בלקינד שכל בן נוסף, מאיר, שניהל משק פרדסים בגן חיים ונהרג במאורעות 1936. שמשון אביו, לא האריך ימים אחריו הוא נפטר בשנת 1937, בן 72 ונקבר בראשון לציון. שם התאחדו בני משפחת בלקינד, למעט אולגה שנטמנה באחוזת הקבר שחצב בעלה יהושע, מעל מעיין חרוד. היא נפטרה בשנת 1942, בת תשעים והוא נפטר שנתיים אחריה, בן 81. המושב כפר יהושע נקרא על שם יהושע חנקין בחייו  ושכונת גבעת אולגה  (בעבר אדמות אינפיאט שעליהן ניהל חנקין משפט שנמשך 25 שנים) שבחדרה, נקראת על שמה של אשתו, אולגה לבית בלקינד.

הערות

[1] משה סמילנסקי, משפחת האדמה, תל אביב: עם עובד, תשי"ג-תשי"ד, (להלן: משפחת האדמה), עמ' 133.

[2] ריאיון רדיופוני עם תמר אשל.

[3] עירית עמית-כהן, "אולגה בלקינד-חנקין", האנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).

[4] יש על כך קטעי עדויות. יתכן שהיו תעודות בארכיונו של חנקין, שנשרף. תודה לעירית עמית על המידע.

[5] עפר והדס רגב, להתאהב בארץ ישראל, כנרת זמורה ביתן, 2008 (להלן: להתאהב בארץ ישראל), עמ' 101. נאווה מקמל-עתיר, אות מאבשלום, ידיעות אחרונות, תל אביב 2010, עמ' 18. קולודני-בקי, אם תלכי עימי – סיפורה של אולגה חנקין. עם עובד, 1999; פרופ' עירית עמית מדגישה שהדברים הללו אינם מבוססים. לדבריה, אולגה היתה אפופת שמועות. כך למשל, התלחשו במושבה, שאחותה הצעירה סוניה, היא בעצם בתה….(שיחה בעל פה עם עירית עמית).

[6] עירית עמית, רות קרק, יהושע חנקין, שתי אהבות, הוצאת מילוא, תל אביב, 1996,עמ' 28.

[7] עמית-כהן, "אולגה בלקינד-חנקין", האנציקלופדיה לנשים יהודיות

[8] סמילנסקי, משפחת האדמה, עמ' 133.

[9] רות קולודני-בקי, אם תלכי עמי – סיפורה של אולגה חנקין, תל אביב: הוצאת יד יצחק בן צבי והוצאת עם עובד, 1997.

[10] מכתבה של אולגה חנקין, הביל"ויים, 12/6/1882. מתוך: אוסף ארכיון העיר חדרה, מוזיאון החאן.

[11] שולמית לסקוב, "משפחות בלקינד-חנקין, עם הבילויים", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורן של חמישים משפחות

בתולדות היישוב, משרד הביטחון, תל אביב, עמ' 42-43

[12] מנשה  מאירוביץ, מביל"ו ועד יעפילו, (רשם: יצחק סלע), הוצאת התחיה ראשון לציון, 1947, עמ' 16.

[12] יוסף שלמון, שם .

[13] מ' מאירוביץ, מנחת ערב, ראשון לציון, 1941, עמ' 92-93

[14] יוסף שלמון, "תנועת הבילויים" בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים תרמ"ב, עמ' 118

[15] מנשה  מאירוביץ, מביל"ו ועד יעפילו, (רשם: יצחק סלע), הוצאת התחיה ראשון לציון, 1947, עמ' 16.

[16] יוסף שלמון, שם .

[17] "מרשימותיו של בילויי אלמוני, בתוך: ג' חנוך (עורך),  ירושלים, 1937 עמ' 246-247

[18] עירית עמית,   אולגה בלקינד-חנקין", האנציקלופדיה לנשים יהודיות

[19] לורנס אוליפנט (Laurence Oliphant ‏; 1829 – 1888) היה סופר, חבר הפרלמנט הבריטי, דיפלומט, עיתונאי, מיסטיקן וחובב ציונות בריטי. הוא החל בפעילותו הציונית בעקבות ביקורו באימפריה העות'מאנית. את רשמיו והמלצותיו מהביקור תיאר בספרו "ארץ הגלעד" שיצא לאור בשנת 1880. בספרו זה הציע בין היתר:

לסלול מסילת ברזל מחיפה, דרך טבריה ועמק החולה ועד דמשק, ושתתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם ראה אוליפנט בחזונו המשך של המסילה עד תעלת סואץ. בביקורו הנוסף בארץ ישראל בשנת 1883 שינה אוליפנט את הצעתו ודבק בתוואי שבו עברה לבסוף מסילת רכבת העמק. כדי לשכנע את הסולטאן להקים סדרה של מושבות על בסיס של חברות מניות כדי לחזק את התשתיות הרעועות של האימפריה העות'מאנית, הציע אוליפנט מושבה ניסויית, בעבר הירדן המזרחי, ומשיקולים שונים הציע ליישב בה יהודים. תוואי מסילת הברזל שהוצע נועד בין השאר לחזק את מיקומה של הקולוניה. אחרי ששכנע את השלטונות הבריטיים, נסע לסולטאן עבד אל-חמיד על מנת להציג בפניו את התוכניות, אולם הסולטאן לא השתכנע.( מיכאל ארן, ‏"פגישת לורנס אוליפנט עם הסולטאן", קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 179-178; צבי אילן, "יונצח שמו של אוליפנט בגולן", ארץ הגולן 19, 1980, שרת מסד-לידר, "בסלון של ליידי אוליפנט", עת־מול, 25 (2), עמ' 15–18, 2000; שולמית לסקוב, "האנגלי של חיבת ציון", עת־מול, י"ד (6), 8-6, 1984

[20] על בואם של הבילויים ארצה בישר 'המגיד' באופטימיות רבה. אף כי באיחור (23 באוגוסט )1882

[21] ראו למשל מכתבו של הירש אל כי"ח, מ-2 ביולי 1882, מובא אצל: שמואל יבנאלי (עורך), ספר הציונות, ירושלים-תל אביב תשכ"א, (להלן: יבנאלי), כרך ב', עמ' 56.

[22] ראו בעניין זה, מכתבו של חיסין, אל 'חובבי ציון' בוורשה מ-21 ביולי 1885 מובא אצל : א' דרויאנוב (עורך), כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, אודסה, תרע"ט, א', מס' 808.

[23] מכתב של בילו"יי אלמוני, המופיע אצל שולמית לסקוב, הבילויים, עמ' 94.

[24] הבילויים, עמ' 94.

[25] חיסין, יומן, עמ' 55.

[26] בהסכמת הילדים נבחר אסיפ [אוסיפ] אוסוביצקי [פקיד הברון] להיות נושא הדגל, כשהוא רכוב על אתון. שני ילדים נהגו את האתון באפסר, אחד עזר לאסיפ להחזיק את הדגל, וכל שאר הילדים אחריהם, שנים שנים בשורה, ושירים בפיהם." (מכתב מאת ישראל בלקינד אל זאב דובנוב מתאריך: 21.8-2.9.1885, בתוך: א. דרויאנוב, (עורך), מימים ראשונים – ירחון לדברי ימי התחיה בישראל, כרך א', עמ' 41, )

[27] פאני בלקינד באלבום המשפחות – עדת ראשון לציון

[28] נדב מן, "משפחת פיינברג: בחזרה לימי ראשית הציונות", אתר האינטרנט של YNET

[29] יוסף פיינברג נשלח מהמושבה אל הברון בראשית אוקטובר 1882, עם בקשה לעזרה. פגישה שהיתה נדבך חשוב בתהליך בו נכנס הברון לפעילותו הפילנטרופית בארץ ישראל (רן אהרונסון,  הברון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה, 1882-1890, יד בן צבי, ירושלים  1990, (להלן: הברון והמושבות), עמ 10). פינברג ישראל לוליק, אלבום המשפחות – עדת ראשון לציון

31] דוד תדהר ,אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ה', עמ' 2338"

[32] לוליק נולד בסימפרופול, בירת פלך טאורידה (חצי האי קרים) שבדרום האימפריה הרוסית למשה ולובה, שמוצאם מליטא, בשנת 1865. בילדותו עברה המשפחה לסבסטופול.

[33] ראו בהרחבה: רן אהרנסון, "יהושע חנקין, בתוך: זאב צחור, העליה השנייה: אישים, יד בן צבי, ירושלים, 1997, עמ' 177.

[34] — רוזמן (מוגילביץ), ישראל (קאלוגר) – הקרבן הראשון של השמירה בגדרה, סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1950 – 1850

[35] שולמית לסקוב, עמ' 42-44

[36] בלקינד, בנתיב הביל"ויים – זיכרונות ישראל בלקינד, עמ' 119.

[37] תקוה וינשטוק, "אהבת יהושע ואולגה", חדשות בן עזר, גיליון 703.

[38] שמואל אביצור, נחום וילבוש: "מתעשיות מסורתיות לתעשיות חדישות", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

[39] הגר סלמון, זהר וילבוש – אוריינטליזם נשי בסיפור חיים ארץ-ישראלי, בתוך: מ' שילה, ר' קרק, ג' חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות – נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים 2001, עמודים 225-204. תודה לעפר רגב על ההפניה.

[40] זאב שוהם (פינקלשטיין) (1886 –1971) היה עורך דין, פעיל ציוני ופעיל ציבור באירופה ובחיפה. לימים, מראשי 'הציונים הכלליים'

[41] לאחר מותו של דוד ב-2005, שלח ראש הממשלה, אריאל שרון, לאלמנה מכתב אישי שבו כתב שהצטער לשמוע על מותו של דוד שוהם, "שהיה מאדני הארץ ושורשיו מסועפים מדורי דורות בהיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל. במסורתה המפוארת ורבת ההוד של המשפחה, רשימת פרקים של גבורה, שכול ואהבה עזה לארץ, שמעשיו של דוד וחייו תרמו לה פרק נכבד. בהסתלקותו אנו נפרדים מאדם שהשכיל לשלב בדרכו ובמהלך חייו ידע מקצועי ופעילות כלכלית, לוחמה ונאמנות עד אין קץ לציונות ולדרך. עם הסתלקותו תם פרק רב עלילות והעזה של המדינה". בכתב ידו הוסיף ראש הממשלה: "אהבתי את דוד והערכתי אותו מאוד".

[42] דוד שוהם באתר "אלבום המשפחות – עדת ראשון-לציון"; אורי דרומי, "אצולה משרתת בנוסח ישראלי: דוד שוהם, לוחם, בנקאי, פילנתרופ, 1923-2005", באתר הארץ, 10 באוגוסט 2005.

[43] רבקה (פרימן) אבולעפיה, באלבום המשפחות של עדת ראשון לציון

[44] דוד תדהר (עורך), "שלמה אבולעפיה", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 491. תודה לעפר רגב על ההפניה

[45] רות קרק, "עלייתה של יפו, כמרכז הישוב החדש", ספר העליה הראשונה, עמ' 313.

[46] עמית-כהן, "אולגה בלקינד-חנקין", האנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).

[47] אילן שחורי, "ראשית הרפואה בתל אביב, התרומה הנשית לראשית מערכת הבריאות בתל אביב", אתר תל אביב שלי.

[48] עירית עמית ורות קרק, יהושע חנקין – שתי אהבות, תל אביב: מלוא, 1996, עמ' 169.

[49] שם, עמ' 178.

[50] אהרונסון, חנקין, עמ' 178

[51] סמילנסקי, משפחת האדמה, עמ' 138-139..

[52] מקור השם חדרה בערבית – אל-חְ'דֵירַה (, الخضيرة), "הירקרקה", על שם צבען של האצות שגדלו בביצות. אבשלום קור הציע כי השם הערבי הוא גלגול של השם העברי "גדרה", שהיה שמו של יישוב קדום ליד קיסריה (מסגרת הפינה "באופן מילולי" בגלי צה"ל (26/11/07)).

[53] סמילנסקי, משפחת האדמה, עמ' 140.

[54] צבי, "מייבשים הביצות בחדרה", י' סיוון א'תתכ"ז לחורבן (1896),  מתוך :שלמה שבא, דן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1973, שער שני, "שחקי, שחקי על החלומות", פרק משנה : מושבות, עמוד 75

[55] קולודני-בקי, אם תלכי עימי – סיפורה של אולגה חנקין. עם עובד, 1999

[56] זיכרונות ארץ ישראל – כרך ב': פרק ס"ד, ימי טיומקין בארץ, משה סמילנסקי, 1890-1891

[57] המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היהקידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.

[58] חברת הכשרת היישוב בישראל בע"מ נוסדה בלונדון בשנת 1909, כזרוע של ההסתדרות הציונית. בפרוספקט הראשון של החברה מפברואר 1908 נאמר: "החברה שמה לה למטרה לסייע בידי פועלים יהודים, מחוסרי אמצעים, הבאים במספר רב ממזרח אירופה לארץ-ישראל, ולא השיגה ידם עד כה להגיע לידי קיום עצמאי מבחינה חקלאית, שיוכלו להשיג את שאיפתם זו. אין בדעת החברה לעסוק בעצמה בהתיישבות, אף לא במעשי צדקה, כדרך חברות אחרות, אלא כוונתה היא רק ליצור דרכים ואפשרויות, שעל ידיהן יוכלו פועלים יהודים לעלות בכוחותיהם הם למדרגת איכרים עומדים ברשות עצמם. על הפועלים לעבוד מתחילה כשכירי יום במשך כמה שנים באחת החוות של החברה, ללמוד שם את השיטות החקלאיות הטובות ביותר ולהסתגל אל האקלים ואל הקרקע. בראש החברה עמדו ד"ר ארתור רופין, הפרופ' אוטו ורבורג וד"ר יעקב טהון. (אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, הוצאת מסדה, תש"ג – 1942, ירושלים)

[59] רות קרק, "הבסיס הגיאוגרפי בהשקפתו של יהושע חנקין, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, י"א, (1980), עמ' 113-101

[60] הרצל היה מסוייג מהתאמתו של בלקינד לתפקיד. הוא כתב שהוא מתאים מאוד כמדריך,  לא כמנהל. (תודה לעפר רגב על הערתו)

[61] מאת הועד הלאומי, מחלקת היתומים, דואר היום, 13 ביוני 1922

[62] 'בלקינד, ישראל', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 537–538

[63] שולמית לסקוב, עמ' 44

[64] שפרה שורץ,  קופת-חולים הכללית – עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 8

[65] צפורה שחורי-רובין ושפרה שורץ, אלכסנדרה בלקינד: סיפורה של רופאה עברייה פורצת דרך, איתי בחור-הוצאה לאור, זכרון יעקב, 2012.

[66] משפחת פיינברג: בחזרה לימי ראשית הציונות ב', אתר האינטרנט של YNET. שחורי אילן, ראשית הרפואה בת"א, התרומה הנשית לראשית מערכת הבריאות בתל אביב, מתוך האתר "תל אביב שלי".